וב
סמיכה הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא
שדברי הרמב"ם שאם כל חכמי שבארץ ישראל יסכימו לסמוך מישהו הרי הוא נהיה סמוך
ובאחרונים היו שסברו שבזה צריךאת כל חכמי ארץ ישראל ולא די ברוב, וצ"ע מה פתאום שדין זה ישתנה מכל דיני התורה שהולכים אחר רוב?
עוד שהרמב"ם לגבי קידוש החודש מביא שהחשבון שאנו נוהגים בזמן הזה בקידוש החודש חל בגלל בית דין של ארץ ישראל או שנסמך בארץ ישראל מקדש אותו וכבר הקשה הרמב"ן בהשגותיו לסה"מ עשה קנ"ג שבזה"ז אין בית דין סמוכים ומה ביאור הרמב"ם.
וראה להלן בהודעה זו ציטוט לשון הרמב"ם בהלכות ובסה"מ על חידוש ה
סמיכה וציטוט דבריו על דיו בני ארץ ישראל בקידוש החודש בזה"ז בהלכות ובסה"מ
והיה נראה וכן הביא בקונטרס ה
סמיכה להרלב"ח לפרש שדעת הרמב"ם שלחכמי ארץ ישראל יחד יש כוח של סמוכים, וכמו שהנהגתם על פי החשבון נקבע קדושת החודש שהוא כוח המסור לסמוכים כך גם בכוחם לסמוך חכמים אחרים,
ואמנם הדבר תמוה שלבתי דין בארץ ישראל יש כולם יחד דין בית דין סמוך, ועוד קשה מאוד
למה באמת ביטלו חכמים ור' הלל נשיאה את הסמיכה שכל כך הצטערו חז"ל עליה ומסרו נפשם עליה לקיימה? וא"א לומר שלא נמצאו ראויים לכך בזמן הגמרא שלא שייך לומר שהב"י והמהר"י בירב סברו שהם יותר מחכמי הגמ'. ועוד שלגגבי הלכה לא מצאנו שלאחרי רבי הלל ירדה מדרגת התורה.
וחשבתי להעלות
השערה מעניינת בדבר זה
ראיתי במאמר שכאן (
http://www.daat.ac.il/he-il/kitveyet/ha ... ishpat.htm) ציטוטים מגר=אוני ארץ ישראל בסוף תקופת הגאונים שיצאו מארץ ישראל וטרחו לחזור מחוץ לארץ לתוך ארץ ישראל כדי לסמוך סמיכת חכמים
אחד מגאוני ארץ-ישראל, רבי אליהו הכהן, שהיה דר על גבול ארץ-ישראל, בצור, שהלך לחיפה בשנת א' שצ"ה לשטרות "לחדש שם את הגאונות וה
סמיכה"
וכן מביא מר' יהודה הברצלוני
"ואף על פי שבדורות הראשונים (בכל מקום) או עדין בארץ-ישראל הזכה (כלומר הראויה והזכאית לכך) נוהגת סמיכה, שהיו סומכין בית דין למי שראוי וסומכין ידיהן על ראשו כענין האמור ביהושע, ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו, ואחר כך קורין לו ר', וכן (ת"ל: ודן) דיני קנסות, והאדינא (צ"ל: האידנא) לא נהגו דיני קנסות בחוצה לארץ ולא סמיכה להניח ידיהן על ראש הסמוך" (צד 132).ואם צדקו דבריו שם שאכן המשיכו את ה
סמיכה למה תיקנו את החשבון בימי ר' הלל נשיאה
ובאמת לשון הרמב"ם הל' קידוה"ח פ"ה הל' ג
ומאימתי התחילו כל ישראל לחשב בחשבון זה, מסוף חכמי תלמוד בעת שחרבה ארץ ישראל ו
לא נשאר שם בית דין קבוע,דהינו שהיה קושי בהתכנסות בית דין קבוע לקידוש החודש ולא שבטלה ה
סמיכה.
וא"כ אם צדקו דבריו במאמר דלעיל וכפי שלכאורה כך משמע מלשון הרמב"ם בסה"מ קנ"ג שעדיין בזמנו של הרמב"ם היו סמוכים יקשה אם כן מתי ולמה אז בטלה ה
סמיכה, ועוד שאם כן איך היא נעלמה מידיעת שאר חכמי ארץ ישראל ולכאורה על פי הנחות אלו אפשר שסמיכת חכמים הפכה להיות
סמיכה בסתר כפי שאר דברים שחכמים מסרו לגדולי תלמידיהם בלחישה כסודות התורה והשמות (כמבואר במס' קידושין וכן בתשו' הגאונים מביא שהיו דברים שנמסרו אצל חכמי הגאונים איש מפי איש, אמנם במקרה כזה ה
סמיכה עיקרה הייתה כדי לקיים בישראל את ה
סמיכה ולא נהגה בפועל לדיני קנסות. ואם כן אולי גם כעת היא נמשכת בסתר אצל יחידי סגולה מגדולי החכמים שבארץ ישראל
ואם כן אפשר אולי לבאר בדברי הרמב"ם שהרמב"ם ידע דבר זה שהרי בצעירותו גר בארץ ישראל והיה ידידו של ר"י ישיבת א"י ר' יפת הדיין, וזה כוונתו שאם חכמי ארץ ישראל קובעים את ראש החודש על פי החשבון כי בכללם סמוכים
וצ"ע מה טעם לומר שנקבע להיות נסתר (גם בכל הדברים הנסתרים צריך ביאור למה הם נסתרים),
ואפשר שבגלל גזירות המלכות התחילו לסמוך בסתר ומפני הגזירות כבר אז לא יכלו לדון דיני קנסות
שאחרי שהפך לנסתר היה ברור שאם יאמרו על אחד שהוא מהנסמכים בסתר יבואו גם אחרים שישקרו שהם הנסמכים בסתר.
(ואולי זה הטעם שריב"ב לא סמך בסתר שסיכן את נפשו לסמוך בגלוי)
ואפשר עוד לומר שהרי הרמב"ם בסוף פרק ד' הל' סנהדרין כתב שאם הנסמך היה מופקע מזה שלא היה ראוי ל
סמיכה, לא חלה ה
סמיכה,וכמקדיש בע"מ למזבח.
וא"כ אפשר שהבינו שמפני המחלוקות יאמרו על הסמוכים שהם כמקדיש בע"מ למזבח,
ואמנם לפרסם דבר זה לא יכל הרמב"ם כדלעיל אבל המסקנה שאם כל חכמי ארץ ישראל יסמכו הרי בכללם יהיו גם הסמוכים באמת איש מפי איש עד מרע"ה ולכן ניתן לחדש גם את ה
סמיכה בפרסום
אלא שלצורך כך לא די ברוב שהרי שמא היחידים הסמוכים הם דווקא בכלל במיעוט ולכן צריך
שכל החכמים מארץ ישראל יסמכו.
אמנם די בכך שהם יסמכו בתנאי שצדקו דברי הרמב"ם שניתן לסמוך.
פירוש המשנה לרמב"ם מסכת סנהדרין פרק א
ואני סבור שאם תהיה הסכמה מכל התלמידים והחכמים למנות איש בישיבה כלומר שיעשוהו ראש, ובתנאי שיהא זה בארץ ישראל כמו שהקדמנו, הרי אותו האיש תתקיים לו הישיבה ויהיה סמוך ויסמוך הוא אחר כך את מי שירצה. לפי שאם לא תאמר כן לא תהא אפשרית מציאות בית דין הגדול לעולם, לפי שצריך כל אחד מהם שיהא סמוך בלי ספק והרי כבר הבטיח ה' בשיבתם באמרו ואשיבה שופטיך כבראשונה, ושמא תאמר שהמשיח ימנה אותם ואף על פי שאינם סמוכין, הרי זה מוכחש, לפי שכבר ביארנו בהקדמת ספרינו זה שהמשיח לא יוסיף בתורה ולא יגרע ממנה לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה. ואני סבור שהסנהדרין תשוב לפני התגלות המשיח וזה יהיה מסימניו אמר ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה ואחרי כן יקרא לך עיר הצדק, וזה יהיה בלי ספק כאשר יכשיר ה' לבות בני אדם וירבו במעשה הטוב ותגדל תשוקתם לה' ולתורתו ויתרבה ישרם לפני בוא המשיח כמו שנתבאר בפסוקי המקרא.
רמב"ם הלכות סנהדרין פרק ד הל' י"א
הרי שלא היה בארץ ישראל אלא סומך אחד מושיב שנים בצדו וסומך שבעים כאחד או זה אחר זה ואחר כך יעשה הוא והשבעים בית דין הגדול ויסמכו בתי דינין אחרים, נראין לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סמוכים ויש להן לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך לאחרים, אם כן למה היו החכמים מצטערין על הסמיכה כדי שלא יבטלו דיני קנסות מישראל, לפי שישראל מפוזרין ואי אפשר שיסכימו כולן ואם היה שם סמוך מפי סמוך אינו צריך דעת כולן אלא דן דיני קנסות לכל שהרי נסמך מפי בית דין, והדבר צריך הכרע.
וכבר מצינו שכתב הרמב"ם חכמי ארץ ישראל כוח קביעת החדשים שהוא דין בסמוכים דווקא
רמב"ם הלכות קידוש החודש פרק ה
הלכה יג
זה שאנו מחשבין בזמן הזה כל אחד ואחד בעירו ואומרין שראש חדש יום פלוני ויום טוב ביום פלוני, לא בחשבון שלנו אנו קובעין ולא עליו אנו סומכין, שאין מעברין שנים וקובעין חדשים בחוצה לארץ, ואין אנו סומכין אלא על חשבון בני ארץ ישראל וקביעתם, וזה שאנו מחשבין לגלות הדבר בלבד הוא, כיון שאנו יודעין שעל חשבון זה הן סומכין אנו מחשבין לידע יום שקבעו בו בני ארץ ישראל איזה יום הוא, ובקביעת בני ארץ ישראל אותו הוא שיהיה ראש חדש או יום טוב, לא מפני חשבון שאנו מחשבין.
ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קנג (קפאח ועין בגי' שבהוצאת פרנקל)
ובכאן שורש גדול מאד משרשי האמונה לא ידעהו ולא יתבונן במקומו אלא מי שדעתו עמוקה. וזה שהיותנו היום בחוצה לארץ מונים במלאכת העבור שבידינו ואומרים שזה היום ראש חדש וזה היום יום טוב לא מפני חשבוננו נקבעהו יום טוב בשום פנים אלא מפני שבית דין הגדול שבארץ ישראל כבר קבעוהו זה היום ראש חודש או יום טוב. ומפני אמרם שזה היום ראש חדש או יום טוב יהיה ראש חדש או יום טוב, בין שהיתה פעולתם זאת בחשבון או בראיה. כמו שבא בפירוש (ספר' אמור פ"י) אלה מועדי י"י אשר תקראו אותם אין לי מועדות אלא אלו, כלומר שיאמרו הם שהם מועדות אפילו שוגגין אפילו אנוסין אפילו מוטעין כמו שבאתנו הקבלה. ואנחנו אמנם נחשב היום כדי שנדע היום שקבעו הם ר"ל בני ארץ ישראל בו ר"ח כי במלאכה הזאת בעצמה מונין וקובעין היום, לא בראיה. ועל קביעתם נסמוך. לא על חשבוננו. אבל חשבוננו הוא לגלויי מילתא. והבין זה מאד. ואני אוסיף לך באור. אילו איפשר דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל, חלילה לאל מעשות זאת כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל, ולא יהיה שם בית דין ולא יהיה בחוצה לארץ בית דין שנסמך בארץ, הנה חשבוננו זה לא יועילנו אז כלום בשום פנים. לפי שאין לנו רשות שנחשב בחוצה לארץ ונעבר שנים ונקבע חדשים אלא בתנאים הנזכרים כמו שבארנו. כי מציון תצא תורה ודבר י"י מירושלים (ישעי' ב מיכה ד). וכשיתבונן מי שיש לו שכל שלם לשונות התלמוד בכונה הזאת יתבאר לו כל מה שאמרנוהו ביאור אין ספק בו.
והנה באו רמזים בכתוב יורו על שרשי המלאכה שיסמכו בהם בידיעת ראשי חדשים ועבור שנים. מזה אמרו (ס"פ בא) ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה. אמרו (מכדרשב"י) מלמד שאין מעברין את השנה אלא בפרק הסמוך למועד. ואמרו (שם) מנין שאין מעברין את החדש אלא ביום ואין מקדשין את החדש אלא ביום תלמוד לומר מימים ימימה...