פורום אוצר החכמה

אני מבקש עזרתכם במציאת דעתם של גדולי ישראל - שלא חגגו את יום העצמאות - על יום ירושלים.

ידועה לי דעתם הנחרצת של הסטייפלער והרב שך זי"ע שהצטערו הרבה על המכשול שנגרם בעקבות כיבוש הר הבית וכו'.

אך זכור לי שהיו גדולי תורה בעלי השקפה חרדית בדרך כלל שראו לנכון להודות ולשמוח באיזושהי צורה ביום ירושלים.

יש היודע משהו בנידון?

כן דעת ר' שריה דבליצקי שהיה צריך לתקן ימי שמחה לזכר נס ההצלה שהיה במלחמת ששת הימים, ובפרט בשנה הראשונה. [לא משום יום "ירושלים"].

דעת הגרב"ץ אבא שאול (כמובא בספר הביוגרפיה עליו) היתה בתחילה, שיום זה יום שמחה. אולם מחמת שדעת הגר"י צדקה היתה נגד, ביטל דעתו.

מפתיע!
https://www.google.co.il/search?q=%D7%A ... 2&ie=UTF-8

תודה גדולה

אם יש מידע נוסף אשמח לקבלו.

הרקע לשאלתי: זקני רש"ש לוין לא היה מחשיב כלל את יום העצמאות, אף שהיה רב ביהכנ"ס של לוחמי המחתרות, ואם כבר הזכירו היה זה במנגינה של 'אנו מחכים לגאולה השלימה והאמיתית' וכדומה. אבל על יום ירושלים היה מדבר הרבה, ועל שייכותו ליום פטירת שמואל הנביא שהורה לדוד על בניית המקדש בירושלים וכו'. אמנם כמובן לא שינה או הוסיף משהו בתפילותיו או במנהגי היום, אבל דיבר מזה. והיה זכור לי שיש עוד שהלכו בדרך זו לחלק בין יום העצמאות שמהותו היא -לדעתם - שמחה על העצמאות הלאומית ולא על עצם ההתישבות בארץ ישראל, שהתחילה דורות קודם, משא"כ ביום ירושלים שבנו להתיישב בעיר קדשנו ותפארתו אשר עינינו וליבנו שם כל שנות גלותינו. וכו'.

למה אין חוששים לעשות זכר לישועה שבמלחמת תשל"ד, אמנם מצד כוחי ועוצם ידי היתה פחותה מתשכ"ז, אבל מצד ההצלה לא היתה פחותה כלל.

מלחמה שנהרגו בה יותר מ700 חיילים זה סיבה לעשות יום שמחה? ואם שמחה על שלא נהרגו יותר, האם גם בתשעה באב נעשה שמחה בגלל הפסוק באיכה "חסדי ה' כי לא תמנו"?

ביום ירושלים גופא [כח אייר] יש חילוק בין קביעת היום לשמחה, או לאי אמירת תחנון וכדו', שזה קביעה לציבור הכללי או לדורות,
לבין ציון יום זה כיום הצלה מסכנה, של מי שהיה אז בעצמו בין התושבים בירושלים השרויים בסכנה וניצלו ממנה.
מה שנוגע לנצחון צה"ל - זה מתחבר לגמרי עם יום העצמאות והשקפותיו.
אבל היה בהחלט ימי סכנה וישועה מהם, ומי שהיה נתון בסיכון כאדם פרטי, ציין את ניסו.

משולש כתב:מלחמה שנהרגו בה יותר מ700 חיילים זה סיבה לעשות יום שמחה? ואם שמחה על שלא נהרגו יותר, האם גם בתשעה באב נעשה שמחה בגלל הפסוק באיכה "חסדי ה' כי לא תמנו"?

ומה אתה חושב שקרה במלחמות יוחנן בן מתתיהו כה"ג חשמונאי ובניו? שלא מת אף אחד מישראל?

התיחסות לניסי ששת הימים מהגאון ר יעקב ניימן בעל הדרכי מוסר
הגאון בעל הבית ישי השמיט בספרו מה שדרש על יום ירושלים בישיבה המרכזית העולמית אם תרצו אשתדל להעלות

בספר חזו"א תעניות בהספר על הגאון ר יהודה צדקה כתוב

זכורני כי בשנת תשכז בעת שקמה מלחמה של מלכי ונשיאי ערב נגד מדינת ישראל הירדנים פתחו באש מרגמות ותותחים והפגיזו את ירושלים ( עד שגבר ישראל על אויביו וירושלים העתיקה שוחררה מחיילי ירדן וישראל עושה חיל וזכינו להשתלט עליה ןאני והגרב"צ בהיותינו אז שכנים נאלצנו לרדת למקלט ובכל משל הזמן שהיינו במקלט עד יעבור זעם עסקנו בתורה בהתלהבות רבה ולא שמנו לב להפגזות הנוראות סביבינו וכשיצאו מהמקלט אמר ר בן ציון הואיל ונעשה לנו נס בעזה"י בלי נדר ביום כח אייר שבו היתה תשועת ישראל לא נאמר וידוי כיום שמחה והודאה להי"ת וכשהגיע להתפלל בישיבה באותו יום הנה הגאון המנוח ר יהודה צדקה זצ"ל מטעם הכמוס עמו הביע דעתו לומר וידוי ביום כח אייר רבי בן ציון למרות הכל החריש ולא ניסה להתנגד לר יהודה צדקה כי היה ר בן ציון מתבטל לפניו בענוה יתירה וכבוד הגאון המנוח היה גדול בעיניו לכן זכו להרמת קרן התורה

ביביא אומר כותב שהגאון ר צבי פסח פרנק אמר על יום ירושלים שלמרות שהיו ניסים בגלל הקילקולים הרבים במדינה אין לומר הלל

יש ספר של הרב וולבה בין כסא לעשור על ענינים אלו

א. שמעתי מתלמיד [היום בעה"ב חשוב ברחובות ת"ו] הר"י סרנא זצ"ל שרבו נהג לעשות סעודה ביום שהסתיימה המלחמה.
ב. ר"ש פישר שליט"א נשא דרשה זו לא רק במרכז, אלא גם בישיבתו שלו [לכה"פ פעם אחת בסעודה שלישית, וקישר זאת לשמואל הנביא ודוד המלך שעל ידם התגלה מקום המקדש וכו'. ומסתמא חזר על דרשה זו כמה פעמים, שכן יש לו מחזור קבוע של דרשות שחוזר עליהן, ובאמת למרות שהדברים חוזרים, תענוג לשמוע כל פעם מחדש]. ומלבד מה ששמעתי ממנו עצמו, שמעתי גם מתלמידיו שאינו אוחז כל כך מיום העצמאות [וראיתי אותו כמה פעמים נופל על פניו ביום זה] אבל אוחז מיום ירושלים [ואיני זוכר אם אמר אז תחנון].
ג. בישיבת "תורת החיים" מאז הגירוש אין חוגגים יום העצמאות [ואיני יודע אם אומרים שם תחנון ביום זה, אברר בלנ"ד], אבל חוגגים את יום ירושלים [הגדרתה של ישיבה זו כחרדית או כלאומית צריכה בירור, וזהו נושא בפני עצמו].

אין לי ספק שבדורות עברו על ניסים כמו שהיו במלחמת ששת הימים ובמלחמת יו"כ היו קובעים עליהם "פורים", דוגמת ה"פורים" של הקהילות כמו "פורים סרגוסה" ועוד. כיום אנחנו החרדים לדבר ה' אשר העמדנו כיסוד היסודות את ההתבדלות, נמנעים מלעשות אף דברים כהלכה בגלל חשיבות ההתבדלות.

לגבי מלחמת יוה"כ, ידוע לי על יוזמה לקבוע הזכרה של חסדי ה' וניסיו עמנו, באחד מימי חוה"מ סוכות, שבהם אירע המהפך במלחמה

ביביא אומר כותב שהגאון ר צבי פסח פרנק אמר על יום ירושלים שלמרות שהיו ניסים בגלל הקילקולים הרבים במדינה אין לומר הלל

הגרצפ"פ נפטר בתשכ"א ומלחמת ששת הימים היתה בתשכ"ז.

בברכה המשולשת כתב:לגבי מלחמת יוה"כ, ידוע לי על יוזמה לקבוע הזכרה של חסדי ה' וניסיו עמנו, באחד מימי חוה"מ סוכות, שבהם אירע המהפך במלחמה

כמובן שהשאלה נשארת בעינה איך ארבעים שנה מתעלמים מנסי ההצלה, וזה מוכיח שגם ביום ירושלים עיקר הכונה לעשות זכר למשהו אחר.

מה שנכון נכון כתב:למה אין חוששים לעשות זכר לישועה שבמלחמת תשל"ד, אמנם מצד כוחי ועוצם ידי היתה פחותה מתשכ"ז, אבל מצד ההצלה לא היתה פחותה כלל.

דרכו של עולם שכמעט בכל מאורע יש צדדי חיוב וצדדי שלילה. בסופו של חשבון קובעים יום שמחה על מאורע שנתפס בכללותו כהצלחה, ויום אבל על מאורע שנתפס בכללותו כאסון. כך, לא תקנו יום הודאה ושמחה בתשעה באב על כך שכלה חמתו בעצים ובאבנים וכך נצלו אלפים ורבבות מישראל, ולאידך גיסא לא מצאנו תענית ציבור בשביעי של פסח על כך שבנ״י אמרו ד׳ ימלוך לעולם ועד במקום ד׳ מלך, וכך שלטו בהם אומה ולשון והתגלגל הדבר שנהרגו אלפים ורבבות במהלך הדורות.

מי שחי בעולמנו הריאלי יודע היטב שמלחמת ששת הימים נתפסה כישועה והצלה, על אף הצער על מות מאות החללים, ומאידך מלחמת יום הכיפורים נתפסה כאסון נורא, על אף שנצלנו מגורל רע ומר הרבה יותר.

אלו סברות הכרס בלא כל מקור הלכתי. והדוגמאות אינם מהענין.
מלבד זאת הסבה שמלחמת יוה"כ נתפסה בצבור כאסון וכו' הא בעיקר בגלל משבר האמון בכוחו הבלתי מנוצח של צה"ל של מלחמת ששת הימים, לא בגלל התוספת של כאלף וארבע מאות הרוגים, ואלו היתה מלחמת יוה"כ מתרחשת בלא שתקדם לה מלחמת ששת הימים היתה נתפסת כהישג גדול.

שלום
הכתוב לקמן פורסם כמאמר מערכת בעמוד השער של עיתון "המודיע" ביום חמישי כט אייר תשכ"ז, למחרת שחרור ירושלים עיר קדשנו.
לקרוא ולהאמין !!!
הד היום
שחרור ירושלים שבין החומות והכותל המערבי על ידי צה"ל המכה באויביו, הוא השיא במאורעות הימים הגדולים, שוב נרטב כותל הדמעות שריד בית תפארתנו המקום ממנו לא זזה השכינה. שוב נפיל שם תפילה ותחינה כפי שעשינו זאת עד לפני עשרים שנה, מאז נותקנו ממנו על ידי אויבנו.
שעה גדולה באה לנו, שעת התגלות רצון ההשגחה העליונה שהאירה לנו פניה. התגלות זו שהתחוללה במהירות דרמטית הפתיעה אותנו ומצאה אותנו לא מוכנים מבחינה נפשית. באנו לשם בקפיצת דרך, ממש לא יאומן כי יסופר אילולא חזינו זאת במו עינינו. שלשה ימים גדולים, מפחד ורעדה לפדות ותמורה. חיילי ישראל שדהרו על פני ארץ ישראל ראו את ענני האש, עננים שהאדירו את כבוד ישראל והעמיד את העולם פעור פה, משתומם למראה עיניו, כאשר עם במצור ובמצוק הפך את הקערה על פיה ויצא מאפלה לאור גדול.
השכל האנושי אינו מסוגל להבין עוד זאת וספק אם טובי האיסטרטגים הצבאיים בעולם יוכלו לפרש את המאורעות במילים אנושיות מובנות, אם לא יזדקקו ללשון שבו צריך לדבר העם היהודי המלומד בנסים, וכימי צאתנו בארץ מצרים הראה לנו ה' איש מלחמה נפלאות שאין להם משל ודוגמא בתולדות העמים מאז ועד עתה.
רק מי שעיניו טחו מראות אינו רואה את יד ה' שהנחתה את צבא הגנה לישראל במדבר סיני, בשערי ירושלים, לפני חומות יריחו, בגוש עציון, בדרך לחברון עיר האבות מקום מערת המכפלה, שם ינוחו ישני חברון שבזכותם באנו עד הלום, ובמיצרי ים סוף שנפתחו שוב בפני ספינות ישראל במסע בזק...
הודו לה' כי טוב, לעושה נפלאות לבדו שבשפלנו זכר לנו ויפרקנו מצרינו, כי לעולם חסדו.

לצפיה בסריקה של העמוד המקורי, גיליון המודיע, יום חמישי כ"ט אייר תשכ"ז, ראו נא כאן:
https://drive.google.com/file/d/0Bz9Rz9 ... sp=sharing
כל טוב
אבישי אלבוים
מנהל ספריית הרמב"ם

לא הבנתי מה בין הדוגמאות לבין נידון דידן, וכמו כן אני חולק על הפרשנות שלך לתחושות הציבור שהיא נכונה באופן חלקי בלבד. אבל כל זה איננו נוגע לענייננו לענ״ד, כי כנ״ל מה שקובע בסופו של דבר הוא כיצד האירוע בכללותו נתפס בידי הציבור, כולל סברות הכרס של אותו הציבור.

לענ"ד גם אם לא נקבל את עמדתך בעניין ההתחשבות ההלכתית בסברות הציבור (כמדומני שהיה כבר משא ומתן בזה לגבי פיקוח נפש ונראה לי שזה קשור לסברה כללית שלך ואולי לא), עדיין דבריך נכונים וברורים ביחס למה שרצה מה שנכון לטעון שזו ראייה לסיבה אחרת, כי גם אם אינך צודק מבחינת השיקול ההלכתי עדיין זו הסיבה המעשית העיקרית שהדבר לא נעשה.

אוצר החכמה כתב:לענ"ד גם אם לא נקבל את עמדתך בעניין ההתחשבות ההלכתית בסברות הציבור (כמדומני שהיה כבר משא ומתן בזה לגבי פיקוח נפש ונראה לי שזה קשור לסברה כללית שלך ואולי לא), עדיין דבריך נכונים וברורים ביחס למה שרצה מה שנכון לטעון שזו ראייה לסיבה אחרת, כי גם אם אינך צודק מבחינת השיקול ההלכתי עדיין זו הסיבה המעשית העיקרית שהדבר לא נעשה.

זה בדיוק מה מה שטענתי - שהסיבה אינה הלכתית ותו לא. [מה כן הסיבה אפשר לנסח בכמה אופנים, ואין בזה כל נ"מ].

ספריית הרמבם כתב:שלום
הכתוב לקמן פורסם כמאמר מערכת בעמוד השער של עיתון "המודיע" ביום חמישי כט אייר תשכ"ז, למחרת שחרור ירושלים עיר קדשנו.
לקרוא ולהאמין !!!
הד היום
שחרור ירושלים שבין החומות והכותל המערבי על ידי צה"ל המכה באויביו, הוא השיא במאורעות הימים הגדולים, שוב נרטב כותל הדמעות שריד בית תפארתנו המקום ממנו לא זזה השכינה. שוב נפיל שם תפילה ותחינה כפי שעשינו זאת עד לפני עשרים שנה, מאז נותקנו ממנו על ידי אויבנו.
שעה גדולה באה לנו, שעת התגלות רצון ההשגחה העליונה שהאירה לנו פניה. התגלות זו שהתחוללה במהירות דרמטית הפתיעה אותנו ומצאה אותנו לא מוכנים מבחינה נפשית. באנו לשם בקפיצת דרך, ממש לא יאומן כי יסופר אילולא חזינו זאת במו עינינו. שלשה ימים גדולים, מפחד ורעדה לפדות ותמורה. חיילי ישראל שדהרו על פני ארץ ישראל ראו את ענני האש, עננים שהאדירו את כבוד ישראל והעמיד את העולם פעור פה, משתומם למראה עיניו, כאשר עם במצור ובמצוק הפך את הקערה על פיה ויצא מאפלה לאור גדול.
השכל האנושי אינו מסוגל להבין עוד זאת וספק אם טובי האיסטרטגים הצבאיים בעולם יוכלו לפרש את המאורעות במילים אנושיות מובנות, אם לא יזדקקו ללשון שבו צריך לדבר העם היהודי המלומד בנסים, וכימי צאתנו בארץ מצרים הראה לנו ה' איש מלחמה נפלאות שאין להם משל ודוגמא בתולדות העמים מאז ועד עתה.
רק מי שעיניו טחו מראות אינו רואה את יד ה' שהנחתה את צבא הגנה לישראל במדבר סיני, בשערי ירושלים, לפני חומות יריחו, בגוש עציון, בדרך לחברון עיר האבות מקום מערת המכפלה, שם ינוחו ישני חברון שבזכותם באנו עד הלום, ובמיצרי ים סוף שנפתחו שוב בפני ספינות ישראל במסע בזק...
הודו לה' כי טוב, לעושה נפלאות לבדו שבשפלנו זכר לנו ויפרקנו מצרינו, כי לעולם חסדו.

לצפיה בסריקה של העמוד המקורי, גיליון המודיע, יום חמישי כ"ט אייר תשכ"ז, ראו נא כאן:
https://drive.google.com/file/d/0Bz9Rz9 ... sp=sharing
כל טוב
אבישי אלבוים
מנהל ספריית הרמב"ם

כבר נכתבה תזה בנושא מלחמת ששת הימים בראי העיתונות החרדית.
הסגנון שהבאת כאן קיים בכל העיתונים, כולל ע"י רבנים חשובים (בשיחות פרטיות, ציבוריות ובמאמרים).

מה שנכון נכון כתב:

אוצר החכמה כתב:לענ"ד גם אם לא נקבל את עמדתך בעניין ההתחשבות ההלכתית בסברות הציבור (כמדומני שהיה כבר משא ומתן בזה לגבי פיקוח נפש ונראה לי שזה קשור לסברה כללית שלך ואולי לא), עדיין דבריך נכונים וברורים ביחס למה שרצה מה שנכון לטעון שזו ראייה לסיבה אחרת, כי גם אם אינך צודק מבחינת השיקול ההלכתי עדיין זו הסיבה המעשית העיקרית שהדבר לא נעשה.

זה בדיוק מה מה שטענתי - שהסיבה אינה הלכתית ותו לא. [מה כן הסיבה אפשר לנסח בכמה אופנים, ואין בזה כל נ"מ].

זו לא סיבה שאינה הלכתית אלא טענה הלכתית על הגדרת שמחה ואבל. אין בשום מקום (לפי קוצר ידיעתי) גדרים תיאורטיים המציבים אמות מידה כיצד לקבוע ביחס לאירוע ציבורי אם הוא אירוע משמח או מצער (כאשר, כאמור, בדרך כלל יש פנים לכאן ולכאן בכל אירוע). לכן לפי עניות דעתי מושגים אלו, במובן ההלכתי, הם קטגוריות אנושיות המושפעות מתחושת בני האדם הריאליים (ובמובן זה יש דמיון למש"כ בגדרי פיקו"נ, אם כי כמובן הדברים אינם תלויים זב"ז).

ברזילי כתב:

מה שנכון נכון כתב:

אוצר החכמה כתב:לענ"ד גם אם לא נקבל את עמדתך בעניין ההתחשבות ההלכתית בסברות הציבור (כמדומני שהיה כבר משא ומתן בזה לגבי פיקוח נפש ונראה לי שזה קשור לסברה כללית שלך ואולי לא), עדיין דבריך נכונים וברורים ביחס למה שרצה מה שנכון לטעון שזו ראייה לסיבה אחרת, כי גם אם אינך צודק מבחינת השיקול ההלכתי עדיין זו הסיבה המעשית העיקרית שהדבר לא נעשה.

זה בדיוק מה מה שטענתי - שהסיבה אינה הלכתית ותו לא. [מה כן הסיבה אפשר לנסח בכמה אופנים, ואין בזה כל נ"מ].

זו לא סיבה שאינה הלכתית אלא טענה הלכתית על הגדרת שמחה ואבל. אין בשום מקום (לפי קוצר ידיעתי) גדרים תיאורטיים המציבים אמות מידה כיצד לקבוע ביחס לאירוע ציבורי אם הוא אירוע משמח או מצער (כאשר, כאמור, בדרך כלל יש פנים לכאן ולכאן בכל אירוע). לכן לפי עניות דעתי מושגים אלו, במובן ההלכתי, הם קטגוריות אנושיות המושפעות מתחושת בני האדם הריאליים (ובמובן זה יש דמיון למש"כ בגדרי פיקו"נ, אם כי כמובן הדברים אינם תלויים זב"ז).

גם אם בפיקוח נפש יש מקום לומר (כסברת הגרש"ז) שמתחשבים בדעת הציבור, זה משום ששם סברתו היא שעצם החשבת הדבר לסכנה קובע את הדבר כפיקוח נפש. אבל לקבוע ימי אבל ושמחה עפ"י הצבעה דמוקרטית זה לא שמענו, ודעת חכמי התורה היא המכריעה בדברים האלו מהי עד ספוד ומהי עת רקוד, ולא קול המון חוגג.

ישר כח לאיש ספר ואכן בדקתי בפנים והכונה ליום העצמאות יביע אומר חלק ו סימן מא וזל וכן נודע לי מפי מגידי אמת שהגאון פאר הדור רבי צבי פסח פרנק זצל הורה והנהיג בבית מדרשו שלא לומר כלל הלל ביום העצמאות וטעמו מפני שדם ישראל נשפך לרוב בעוה"ר וגם מפאת המצב הדתי במדינה וראה משואה מדור לדור עמ קי עכ"ל

זכורני מ'שיחות' להגר"א נבנצאל שליט"א שמביא מהגאון רבי נחום פרצוביץ זצ"ל דברים נפלאים אודות ירושלים. מי שבאפשרותו, כדאי להעלות!!

צופר הנעמתי כתב:גם אם בפיקוח נפש יש מקום לומר (כסברת הגרש"ז) שמתחשבים בדעת הציבור, זה משום ששם סברתו היא שעצם החשבת הדבר לסכנה קובע את הדבר כפיקוח נפש. אבל לקבוע ימי אבל ושמחה עפ"י הצבעה דמוקרטית זה לא שמענו, ודעת חכמי התורה היא המכריעה בדברים האלו מהי עד ספוד ומהי עת רקוד, ולא קול המון חוגג.

ועדיין טפשות היא לקבוע יום של שמחה כאשר אין קול המון חוגג [אא"כ שמחה של מצווה] וזה מה שמתכוון ברזילי ולא להיפך.

מה שנכון נכון כתב:

אוצר החכמה כתב:לענ"ד גם אם לא נקבל את עמדתך בעניין ההתחשבות ההלכתית בסברות הציבור (כמדומני שהיה כבר משא ומתן בזה לגבי פיקוח נפש ונראה לי שזה קשור לסברה כללית שלך ואולי לא), עדיין דבריך נכונים וברורים ביחס למה שרצה מה שנכון לטעון שזו ראייה לסיבה אחרת, כי גם אם אינך צודק מבחינת השיקול ההלכתי עדיין זו הסיבה המעשית העיקרית שהדבר לא נעשה.

זה בדיוק מה מה שטענתי - שהסיבה אינה הלכתית ותו לא. [מה כן הסיבה אפשר לנסח בכמה אופנים, ואין בזה כל נ"מ].

אני לא יודע מה התכוונת אבל אפשר לטעון שתי טענות שונות.
שהסיבה שקבעו במלחמת ששת הימים היא על הנס והכוונה ראויה וע"פ דין (לפחות לדעת הקובעים) ומה שלא עשו את זה במלחמת יוה"כ הוא כי התרשלו מחמת מצב הרוח של העם, או שחששו שהציבור לא יקבל את זה או כדעת ברזילי שבאמת כשאין הציבור שמח אין לקבוע.

טענה אחרת אפשר לטעון שהקובעים אינם קובעים את זה באמת בגלל הנס ומן הסיבה ההלכתית, ומה שקבעו במלחמת ששת הימים היה מסיבות "אחרות" (פוליטיות למשל) ובכלל לא מן הנימוק ההלכתי.
שתי הטענות האלה הן ממש לא אותו דבר ויש ביניהן הרבה נפ"מ.

אני בדברי העליתי את האפשרות הראשונה.

גביר כתב:ג. בישיבת "תורת החיים" מאז הגירוש אין חוגגים יום העצמאות [ואיני יודע אם אומרים שם תחנון ביום זה, אברר בלנ"ד], אבל חוגגים את יום ירושלים [הגדרתה של ישיבה זו כחרדית או כלאומית צריכה בירור, וזהו נושא בפני עצמו].

אומרים תחנון ביוה"ע. אולם יום ירושלים מכונה בשם "יום לציון אתחלתא דגאולה", ובו מציינים את התודה לה' על כל קידום תהליך הגאולה בכלל, ולא רק בהחזרת ירושלים.

צופר הנעמתי כתב:

ברזילי כתב:זו לא סיבה שאינה הלכתית אלא טענה הלכתית על הגדרת שמחה ואבל. אין בשום מקום (לפי קוצר ידיעתי) גדרים תיאורטיים המציבים אמות מידה כיצד לקבוע ביחס לאירוע ציבורי אם הוא אירוע משמח או מצער (כאשר, כאמור, בדרך כלל יש פנים לכאן ולכאן בכל אירוע). לכן לפי עניות דעתי מושגים אלו, במובן ההלכתי, הם קטגוריות אנושיות המושפעות מתחושת בני האדם הריאליים (ובמובן זה יש דמיון למש"כ בגדרי פיקו"נ, אם כי כמובן הדברים אינם תלויים זב"ז).

גם אם בפיקוח נפש יש מקום לומר (כסברת הגרש"ז) שמתחשבים בדעת הציבור, זה משום ששם סברתו היא שעצם החשבת הדבר לסכנה קובע את הדבר כפיקוח נפש. אבל לקבוע ימי אבל ושמחה עפ"י הצבעה דמוקרטית זה לא שמענו, ודעת חכמי התורה היא המכריעה בדברים האלו מהי עד ספוד ומהי עת רקוד, ולא קול המון חוגג.

א. לקבוע מהו יום אבל ומהו יום שמחה ע"פ מו"מ של חכמי התורה זה כן שמענו? מהם המקורות לפיהם מכריעים אם נצחון במלחמה הכרוך באבדות הוא עת שמחה או אבל?
ב. השאלה אם לקבוע יום שמחה לרגל השמחה, או יום אבל לרגל האבל, כרוכה בשיקולים הלכתיים וגם השקפתיים שבהם צריכים להכריע חכמי התורה. אבל עצם המציאות של שמחה או אבל היא תחושה אנושית ולא הכרעה הלכתית.

לייטנר כתב:

ספריית הרמבם כתב:שלום
הכתוב לקמן פורסם כמאמר מערכת בעמוד השער של עיתון "המודיע" ביום חמישי כט אייר תשכ"ז, למחרת שחרור ירושלים עיר קדשנו.
לקרוא ולהאמין !!!
הד היום
שחרור ירושלים שבין החומות והכותל המערבי על ידי צה"ל המכה באויביו, הוא השיא במאורעות הימים הגדולים, שוב נרטב כותל הדמעות שריד בית תפארתנו המקום ממנו לא זזה השכינה. שוב נפיל שם תפילה ותחינה כפי שעשינו זאת עד לפני עשרים שנה, מאז נותקנו ממנו על ידי אויבנו.
שעה גדולה באה לנו, שעת התגלות רצון ההשגחה העליונה שהאירה לנו פניה. התגלות זו שהתחוללה במהירות דרמטית הפתיעה אותנו ומצאה אותנו לא מוכנים מבחינה נפשית. באנו לשם בקפיצת דרך, ממש לא יאומן כי יסופר אילולא חזינו זאת במו עינינו. שלשה ימים גדולים, מפחד ורעדה לפדות ותמורה. חיילי ישראל שדהרו על פני ארץ ישראל ראו את ענני האש, עננים שהאדירו את כבוד ישראל והעמיד את העולם פעור פה, משתומם למראה עיניו, כאשר עם במצור ובמצוק הפך את הקערה על פיה ויצא מאפלה לאור גדול.
השכל האנושי אינו מסוגל להבין עוד זאת וספק אם טובי האיסטרטגים הצבאיים בעולם יוכלו לפרש את המאורעות במילים אנושיות מובנות, אם לא יזדקקו ללשון שבו צריך לדבר העם היהודי המלומד בנסים, וכימי צאתנו בארץ מצרים הראה לנו ה' איש מלחמה נפלאות שאין להם משל ודוגמא בתולדות העמים מאז ועד עתה.
רק מי שעיניו טחו מראות אינו רואה את יד ה' שהנחתה את צבא הגנה לישראל במדבר סיני, בשערי ירושלים, לפני חומות יריחו, בגוש עציון, בדרך לחברון עיר האבות מקום מערת המכפלה, שם ינוחו ישני חברון שבזכותם באנו עד הלום, ובמיצרי ים סוף שנפתחו שוב בפני ספינות ישראל במסע בזק...
הודו לה' כי טוב, לעושה נפלאות לבדו שבשפלנו זכר לנו ויפרקנו מצרינו, כי לעולם חסדו.

לצפיה בסריקה של העמוד המקורי, גיליון המודיע, יום חמישי כ"ט אייר תשכ"ז, ראו נא כאן:
https://drive.google.com/file/d/0Bz9Rz9 ... sp=sharing
כל טוב
אבישי אלבוים
מנהל ספריית הרמב"ם

כבר נכתבה תזה בנושא מלחמת ששת הימים בראי העיתונות החרדית.
הסגנון שהבאת כאן קיים בכל העיתונים, כולל ע"י רבנים חשובים (בשיחות פרטיות, ציבוריות ובמאמרים).

לדעתי, לית מאן דפליג שאז כולם שמחו עם ניסי ההצלה. בתוך כמה ימים עברו מסכנת השמדה מוחשית לניצחון גדול.
אלא שהמסקנות חלוקות. איש מזרחי ראה בהם 'אתחלתא דגאולה' והחרדים יותר קראו שלא להסתנוור מהניסים אלא להתקרב לד' ולנצל ההתעוררות בעם לתשובה. כך בכרוז מועצגה"ת.
דברי צדיק וקדוש כאילו היה זה 'ניצחון של סיטרא אחרא' וכדו', שגם הם הופרזו והוגזמו ולא נאמרו בלשון הזה, יכולים להתיישב רק על לב דורנו
השאנן ויושב בטח מאיום קיומי ממשי.

כך נלענ"ד בקיצור.

השאלה כיצד קובעים אמירת הלל על ניסי ציבור, על ידי הסכמת הגדולים או הציבור וכו', נידונה בראשונים ובפוסקים. הרב ברזילי כיוון מדעתו לדברי רבותינו הראשונים מחכמי פרובנס, הקובעים את הברכה, כל אחד מנימוקים אחרים, בהתאם לתחושה הסובייקטיבית של אלו שעמם התרחש הנס. לעומת זאת, המנחת יצחק בתשובה טוען שנחוצה מדרגת רוח-הקודש כשל חז"ל כדי לקבוע שהיה נס עליו ראוי לקבוע אמירת הלל, משום שפעמים רבות יש שהנראה כנס אינו כזה.

סקירה מפורטת של השיטות מצויה בספר "על הנסים ועל הטבע" של עזגד גולד. עסקתי בסוגיא גם בספר "דרך נשר", חלק ראשון, העתיד לצאת לאור בעז"ה השבוע.

לא ידען כתב:

לייטנר כתב:

ספריית הרמבם כתב:שלום
הכתוב לקמן פורסם כמאמר מערכת בעמוד השער של עיתון "המודיע" ביום חמישי כט אייר תשכ"ז, למחרת שחרור ירושלים עיר קדשנו.
לקרוא ולהאמין !!!
הד היום
שחרור ירושלים שבין החומות והכותל המערבי על ידי צה"ל המכה באויביו, הוא השיא במאורעות הימים הגדולים, שוב נרטב כותל הדמעות שריד בית תפארתנו המקום ממנו לא זזה השכינה. שוב נפיל שם תפילה ותחינה כפי שעשינו זאת עד לפני עשרים שנה, מאז נותקנו ממנו על ידי אויבנו.
שעה גדולה באה לנו, שעת התגלות רצון ההשגחה העליונה שהאירה לנו פניה. התגלות זו שהתחוללה במהירות דרמטית הפתיעה אותנו ומצאה אותנו לא מוכנים מבחינה נפשית. באנו לשם בקפיצת דרך, ממש לא יאומן כי יסופר אילולא חזינו זאת במו עינינו. שלשה ימים גדולים, מפחד ורעדה לפדות ותמורה. חיילי ישראל שדהרו על פני ארץ ישראל ראו את ענני האש, עננים שהאדירו את כבוד ישראל והעמיד את העולם פעור פה, משתומם למראה עיניו, כאשר עם במצור ובמצוק הפך את הקערה על פיה ויצא מאפלה לאור גדול.
השכל האנושי אינו מסוגל להבין עוד זאת וספק אם טובי האיסטרטגים הצבאיים בעולם יוכלו לפרש את המאורעות במילים אנושיות מובנות, אם לא יזדקקו ללשון שבו צריך לדבר העם היהודי המלומד בנסים, וכימי צאתנו בארץ מצרים הראה לנו ה' איש מלחמה נפלאות שאין להם משל ודוגמא בתולדות העמים מאז ועד עתה.
רק מי שעיניו טחו מראות אינו רואה את יד ה' שהנחתה את צבא הגנה לישראל במדבר סיני, בשערי ירושלים, לפני חומות יריחו, בגוש עציון, בדרך לחברון עיר האבות מקום מערת המכפלה, שם ינוחו ישני חברון שבזכותם באנו עד הלום, ובמיצרי ים סוף שנפתחו שוב בפני ספינות ישראל במסע בזק...
הודו לה' כי טוב, לעושה נפלאות לבדו שבשפלנו זכר לנו ויפרקנו מצרינו, כי לעולם חסדו.

לצפיה בסריקה של העמוד המקורי, גיליון המודיע, יום חמישי כ"ט אייר תשכ"ז, ראו נא כאן:
https://drive.google.com/file/d/0Bz9Rz9 ... sp=sharing
כל טוב
אבישי אלבוים
מנהל ספריית הרמב"ם

כבר נכתבה תזה בנושא מלחמת ששת הימים בראי העיתונות החרדית.
הסגנון שהבאת כאן קיים בכל העיתונים, כולל ע"י רבנים חשובים (בשיחות פרטיות, ציבוריות ובמאמרים).

לדעתי, לית מאן דפליג שאז כולם שמחו עם ניסי ההצלה. בתוך כמה ימים עברו מסכנת השמדה מוחשית לניצחון גדול.
אלא שהמסקנות חלוקות. איש מזרחי ראה בהם 'אתחלתא דגאולה' והחרדים יותר קראו שלא להסתנוור מהניסים אלא להתקרב לד' ולנצל ההתעוררות בעם לתשובה. כך בכרוז מועצגה"ת.
דברי צדיק וקדוש כאילו היה זה 'ניצחון של סיטרא אחרא' וכדו', שגם הם הופרזו והוגזמו ולא נאמרו בלשון הזה, יכולים להתיישב רק על לב דורנו
השאנן ויושב בטח מאיום קיומי ממשי.

כך נלענ"ד בקיצור.

יש לחלק בין טקסטים פנימיים (כולל בעיתונות החרדית), לבין טקסטים שהופנו כלפי הציבור החילוני, וגם הופיעו כמודעות בעיתונים חילונים.
עכ"פ, הביטויים שהובעו בכתיבה "הפנימית" היו ביטויים ברורים של 'אתחלתא דגאולה' וכד'.

חזל תולים הבדלה בדעת ובדורנו שהטוב כה מעורב ברע צריכים דעת גדולה לעשות הבדלה הדעת הזאת ראינו אצל מרן החזוא זצל כמה שמח בעלית שומרי תורה אחרי המלחמה ואמר לי פעם רואים שה רוצה שיבואו יהודים חרדים לארהק ונאנח ואמר לי פעם אילו זכינו ! דהיינו שהכל היה בא עי מלך המשיח ! אמנם נשמר אפילו מפליטת פה מביטוים מצלצלים כמו קבוץ גלויות אתחלתא דגאולה וכו ו ראיתי איך הביע שביעת רצונו פעם אמר לי כמו שלא נותנים שם לתינוק קודם הברית מילה הנקרא יודישען כן אין לנו לתת שם בזמן האחרון בארץ ישראל כיון שלא עשינו היודישען

מתוך ספר אגרות הרב בנימין מנדלסון גאבד קוממיות

הוגה ומעיין כתב:השאלה כיצד קובעים אמירת הלל על ניסי ציבור, על ידי הסכמת הגדולים או הציבור וכו', נידונה בראשונים ובפוסקים. הרב ברזילי כיוון מדעתו לדברי רבותינו הראשונים מחכמי פרובנס, הקובעים את הברכה, כל אחד מנימוקים אחרים, בהתאם לתחושה הסובייקטיבית של אלו שעמם התרחש הנס. לעומת זאת, המנחת יצחק בתשובה טוען שנחוצה מדרגת רוח-הקודש כשל חז"ל כדי לקבוע שהיה נס עליו ראוי לקבוע אמירת הלל, משום שפעמים רבות יש שהנראה כנס אינו כזה.

סקירה מפורטת של השיטות מצויה בספר "על הנסים ועל הטבע" של עזגד גולד. עסקתי בסוגיא גם בספר "דרך נשר", חלק ראשון, העתיד לצאת לאור בעז"ה השבוע.

תודה רבה! האם תוכל לזכותנו בתדפיס או העתקה מהחלק הרלבנטי בספרך?

מכל מקום, מה שטענתי היה טענה חלשה יותר מזו שאתה מצטט מחכמי פרובנס, מכמה פנים. ראשית, לא דברתי על הלל, ברכה וכו' אלא על עצם קביעת יום שמחה. שנית ועיקר, לא אמרתי שהתחושה הסובייקטיבית היא תנאי מספיק לקביעת יום כזה, בהחלט אפשר שיש עוד שיקולים הלכתיים והשקפתיים שצריך לקחת בחשבון. אבל לענ"ד התחושה הסובייקטיבית היא תנאי הכרחי לקביעת יום כזה, כי אם אין שמחה בלב, אין על מה לדבר על קביעת יום שמחה.

לא ראיתי את המנח"י בפנים, אבל לפי מה שצטטת הוא עוסק בהלל, וזה נושא שונה. כמו כן, דבריו יכולים להתפרש כתנאי נוסף (כלומר, כשיש מאורע משמח דרוש תנאי נוסף של רוה"ק וכו') ואז אין הדברים בסתירה למה שאמרתי, או כתנאי יחיד (בלי קשר לתחושת ההמון, בעלי רוה"ק יקבעו אם האירוע מצדיק יום שמחה או יום אבל). כך או כך, אינני חושב שחכמי סרגוסה, פ"פ ועוד ראו בעצמם בעלי רוה"ק כשל חז"ל כשקבעו ימי הודאה על ניסים שקרו בקהילותיהם.

כל עוד חוקי המדינה כפי שהם האומר הלל צריך בדיקה

שומר כתב:כל עוד חוקי המדינה כפי שהם האומר הלל צריך בדיקה

בדיקה שעדיין שומר הוא על ההשקפה הנכונה?

לא מדובר על קביעת יום שמחה, אלא על קביעת יום הודאה לזכר הנס. [מה זה ענין להלל? גם ביום ירושלים אין אומרים הלל]. וע"ע בח"א סוף כלל קנה.
לית מאן דפליג שצרה היתה, ולית מאן דפליג שישועה היתה [ובכמה בחינות אף יותר ממלחמת תשכ"ז], וזו מציאות שעליה יש להודות ללא קשר למצב הרוח הלאומי. חוץ מזה שהקביעה שלא היתה די שמחה על ההצלה אינה ברורה, יותר מדויק לומר שהיתה שמחה על דבר אחד וצער על דבר אחר.
זה שצה"ל אכזב [וליתר דיוק שקול הדעת הלקוי של חלק ממפקדיו] את התקוות המוגזמות שתלו בו אינו מתיר להיות כפוי טובה.

ברזילי כתב:

צופר הנעמתי כתב:

ברזילי כתב:זו לא סיבה שאינה הלכתית אלא טענה הלכתית על הגדרת שמחה ואבל. אין בשום מקום (לפי קוצר ידיעתי) גדרים תיאורטיים המציבים אמות מידה כיצד לקבוע ביחס לאירוע ציבורי אם הוא אירוע משמח או מצער (כאשר, כאמור, בדרך כלל יש פנים לכאן ולכאן בכל אירוע). לכן לפי עניות דעתי מושגים אלו, במובן ההלכתי, הם קטגוריות אנושיות המושפעות מתחושת בני האדם הריאליים (ובמובן זה יש דמיון למש"כ בגדרי פיקו"נ, אם כי כמובן הדברים אינם תלויים זב"ז).

גם אם בפיקוח נפש יש מקום לומר (כסברת הגרש"ז) שמתחשבים בדעת הציבור, זה משום ששם סברתו היא שעצם החשבת הדבר לסכנה קובע את הדבר כפיקוח נפש. אבל לקבוע ימי אבל ושמחה עפ"י הצבעה דמוקרטית זה לא שמענו, ודעת חכמי התורה היא המכריעה בדברים האלו מהי עד ספוד ומהי עת רקוד, ולא קול המון חוגג.

א. לקבוע מהו יום אבל ומהו יום שמחה ע"פ מו"מ של חכמי התורה זה כן שמענו? מהם המקורות לפיהם מכריעים אם נצחון במלחמה הכרוך באבדות הוא עת שמחה או אבל?

אלא על פי מה? משא ומתן של חכמי התורה הוא הבסיס לקבוע כל דבר. כל עוד מדובר ביום הודאה "דתי" - הוא נקבע על פי קריטריונים "דתיים", שאותם קובעים, מה לעשות, חכמי הדת, ולא אוהדי מכבי. ברור שהשאלה מה הוא דבר שראוי לשמוח עליו ומהו דבר שראוי להתאבל עליו היא ענין לחכמי התורה לעסוק בו, אולי לא על פי קני מידה הלכתיים פשוטים שאולי אינם קיימים כאן, אלא על פי השקפת עולם תורנית. מהשקפת העולם הדמוקרטית המוזרה שלך המסקנה היא שהיום שבו באמת צריך לומר הלל הוא יום זכייתה של מכבי ביורוליג.