פורום אוצר החכמה

מאחד מחכמי הפורום:
זה לי כמה שנים לטובה שהנני פעיל בפורום של אוצרנו האהוב. אבל משום-מה אינני מרגיש כאן חופש הביטוי. דברים רבים שנחשבו בעבר הרחוק לדעות טפלות ואמונות תפלות, או לפחות שנויים במחלוקת, חדרו ברבות הימים עמוק עמוק בלבות ההמונים, עד שהפכו למושגי יסוד ועיקרי הדת, עד שהחולק עליהם נחשב כחולק על השכינה.
פעמים רבות קורה, שאחרי כתיבת תגובה נאה ומשובחת מבחינתי, הנני חוזר וקורא את דברי, וחש אני שבמקום להועיל לאחרים, הנני מקפיץ עלי את רוגזם של נמוכי הדעת, המאמינים בכסל וממאנים בשכל. על כן אני מוחק את מה שיעדתי לפרסם, ונרו נדעך טרם עת.
הרבה דיו שאפתי חזרה לתוך קולמוסי, עד כי עלה על גדותיו, נשפך ונעשה ממנו שיר, בו הנני מודיע את צערי לרבים ומגלה את מצוקת לבי. בכל זאת בחרתי שלא לפרט לאלו אמונות טפלות כוונתי, כדי שלא אכתב ואחס'ם לאלתר.

לעץ הדעת התקרבתי לגעת,
ואת ענפיה – ידי מנענעת.
אחרי עיון ועבודה מיגעת,
בינותי והעליתי תגובה קולעת,
בנועם אמרים מופעת.
איכותה יעילה ומסייעת,
ליחידי סגולה משעשעת,
ואת רוחם מרגעת.
לאורך ורוחב היא משתרעת,
עד מקום שידי מגעת.

אולם נפשי מאד יודעת,
ועיני מאין הפוגה מדמעת:
יען סבבוני בעלי מגרעת,
בין חוחים שושנתי מובלעת.
נובחים לעברי: סורה למשמעת,
למצומצמת ולמרובעת,
לדעת ההמון המרשעת,
האיולת והמשוגעת;
ממנה הנני נגעל ונבעת,
ונפשי מזועזעת ונרתעת.
אבל להמונים היא המכרעת,
ושגיאתם היא הקובעת.
בינת נבונים אבדה ונפקעת,
והפעלת שכל ישר נמנעת.
בדרך נפשעת,
אחרים גוררת ומתעתעת,
ושיבושה אוֹכפת ומשכנעת.

נפשי רואה ושומעת,
משתוממת והיא מופתעת,
לקראת החורבן המתבצעת,
איך דעת הקהל מושפעת,
נטפלת לתִּפְלוּת בבלי דעת,
ואט אט היא נכנעת,
הציצה עד כי נפגעת,
ועבדו לעולם באזן נרצעת.

אמירה יפה בתהום שוקעת,
ועמה כל הדרת יפעת,
ארגמן משליכים ושני תולעת,
בוחרים תמורתם בנגע צרעת,
בזיעת וסרח המרדעת,
ובכוס תרעלה קבעת.

בכן, שאולה יגיעתי טובעת,
כתיבתי – נשיה ומעמקיה גומעת,
עודנה באבה נקטעת,
ושסע היא שוּסעת,
טרם פרסומה – לגזרים נקרעת.
כל חקירה ישרה מוצנעת,
סברא זכה וברה נטמעת.

ונפשי לחכמה מתגעגעת,
ובזעקתה – שחקים בוקעת:
היש מכאוב כמכאוב הדעת?
בקול בכיה דורשת ותובעת:
מדוע עת לעקור ולא עת לטעת?

ורוח הקודש משיבה ונשבעת:
אני רואה שפעת,
מעט קט ואת נושעת,
עד כי מלאה הארץ דעת.

השיר יפה ונוגע ללב. אמנם כלל לא מוכח ממנו הצדק עם מי.

השירה יפה, אבל לא אבין צעקת המשורר. האם באמת דעתו כל כך ייחודית, שאין לו עם מי לשתף את דעותיו? הרי האינטרנט פרוץ, ולכל דיעה יש ריע, ומה לו כי ילין.

אולי מן הראוי לפתוח אשכול חדש שיהיה 'למבינים בלבד', ובו יוכל הכותב הנכבד והבודד למצוא כמה חברים. (בלי כל קשר, השיר נפלא!)

באישי כתבו לי מספר חברים שאף הם מזדהים עם דברי הכותב הנכבד, ומתברר שאין הוא בודד בלי חבר.

זה לי כמה שנים לטובה שהנני פעיל בפורום של אוצרנו האהוב. אבל משום-מה אינני מרגיש כאן חופש הביטוי. דברים רבים שנחשבו בעבר הרחוק לדעות טפלות ואמונות תפלות, או לפחות שנויים במחלוקת, חדרו ברבות הימים עמוק עמוק בלבות ההמונים, עד שהפכו למושגי יסוד ועיקרי הדת, עד שהחולק עליהם נחשב כחולק על השכינה.

אולי יואיל הכותב לתת מספר דוגמאות כדי שאדע גם אני אם אני מזדהה איתו או עם הצד השני?

מבין השורות אני מזהה את היוצא בשיר וע"כ אפטיר על השיר כמנהג מבקרי השירה הגדולים: נו נו...

קאצ'קלה כתב:באישי כתבו לי מספר חברים שאף הם מזדהים עם דברי הכותב הנכבד, ומתברר שאין הוא בודד בלי חבר.

למה שלא תקשר ביניהם?

כתוב לעין ולא לאוזן.
חבל...

ממ"נ, אם עמדותיו של הכותב האלמוני אינן חורגות מקווי המתאר הבסיסיים של שלומי אמוני ישראל, יכתבם, ואם יקומו לו עדת מתווכחים, יאזור חרבו וחניתו וישיב מלחמה השערה. ואם חלילה וחס עמדותיו הרחיקו נדוד דאו על כנפי הבל ורעות רוח, אזי אכן מן הדין שלא יכירם מקומם בבית אולפנא דידן. (ואם יש את נפשו לבקש אמת ככסף ולחפש אחריה כמטמון, אזי באפשרותו להתכתב ב'אישי' עם אותם מחו"ר אתרא קדישא הדין שמצודתם פרושה על העניינים בהם נפשו מתחבטת).