פורום אוצר החכמה

גיליון 'צבא הלוי' מאת הגאון ר' צבי שטיינברג [אחיו של הגרח"מ בעל 'משנת חיים'],
חידושים נפלאים על פרשת השבוע

ידים מוכיחות שה'יושב סתר' הוא הוא עורך העלון.
איישר חיליה לאורייתא.

.

.

גליון מורחב, בשילוב חידות

.

.

.

יושב סתר כתב:.

יש כבר על פרשת בלק???

בתוספת הספד על הרב מאיר מונק זצ"ל

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

בענין הקושיא על 'בולשת' בגליון האחרון

ושמא יש לומר דהנה בגמ' ריש פסחים (ז, ב) איתא, למדנו... מציאה ממציאה כתיב הכא שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם וכתיב התם ויחפש בגדול החל ובקטן כלה וימצא. והקשו מהרש"א בח"א וז"ל, יל"ד אמאי לא מייתי מקרא דלקמיה דכתיב בפרשת ויצא ויחפש ולא מצא דדמי טפי למילף לא ימצא מלא מצא מדניליף לא ימצא מימצא, ויעו"ש ובחת"ס כמה אנפי בזה.

ומפורסם לומר בזה דהנה איתא ברמ"א (הלכות בדיקת חמץ סימן תלד סעיף ב'), ונוהגים להניח פתיתי חמץ במקום שימצאם הבודק כדי שלא יהא ברכתו לבטלה, ואמר הגאב"ד מטשעבין בשם ה"זייגער מאכער" מהעיר דומברובא, כי מה שמניחין פתיתי חמץ לפני הבדיקה, אף שנראה כחוכא ואיטלולא שהרי הניחום שם בדווקא. אמנם הילפותא היא מקרא ד'ויחפש בגדול החל ובקטן כלה', ושם הרי הניח מנשה את הגביע מדעת באמתחת בנימין, וחזינן שאע"פ שהניחום שם מדעת נקרא חיפוש, הוא הדין בדיקת החמץ אף על פי שהניחם שם מדעתו, הוי בדיקה (ספר בצילו חמדתי עמ' קלג).

ומעתה יש לומר, דזהו שנתחדש בהך קרא דחיפוש גבי בנימין, שהמטבע של חיפוש אינו בא רק לחפש דבר בלתי ידוע, אלא גם למצוא דבר שידוע שמונח כאן, ומחפש היכן זה מונח, וזה לא היה בחיפוש של לבן שלא היתה לו ידיעה שרחל לקחה את התרפים והחיפוש היה לדעת אם נמצאו שמה התרפים.

אולם באמת בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ט סי' יז) הביא מקור נפלא למנהג זה של הנחת פתיתי חמץ במקום שימצאם הבודק ג"כ מכח אותה קושיא, וע"פ דברי מהרש"א שם, דהנה מהרש"א מתרץ על קושייתו שני תירוצים, וז"ל: וי"ל דניחא ליה לאתויי ימצא מימצא ולא ימצא ממצא, ועי"ל דהמתחייב משאור לא ימצא נמי לבדוק ולמצוא קודם פסח עכ"ל, והנה התירוץ הראשון מובן, אבל התירוץ השני של המהרש"א אין לו לכאורה כל הבנה.

אבל נראה ברור דכוונת המהרש"א בתירוצו הב' הוא בכזאת, דמשום כך לא הקישה הגמ' לא ימצא דשאור לההיא דלא מצא בפ' ויצא, מפני דהגמ' רוצה באגב גם ללמוד מהגז"ש דמייתי דהך לא ימצא דשאור החיוב בזה הוא שצריך מקודם לכן לבדוק קודם פסח ולמצוא חמץ ולבערו ועי"כ יהא בפועל יוצא לא ימצא בפסח, ועל כן במתכוון לא הקישה הגמ' זאת לההיא דפ' ויצא משום דמשם היינו למדים רק זאת שהמתחייב מהשאור לא ימצא הוא רק זה שלא ימצאו חמץ, אבל לא שיתחייב שגם יניחו חמץ ע"פ וימצאו ויבערו, דשם הרי לבן לא מצא כלל, אלא הקישה זאת להויחפש דגבי אחי יוסף דשם הרי כתוב וימצא שבחיפוש כן מצא הגביע, ולכן מההיקש דשם ילפינן גם זאת, דהמכוון של הלא ימצא דכתיב גבי שאור הוא ג"כ שמחויבים להמצא בערב פסח במצב כזה שבשעת הבדיקה ימצאו חמץ (כמו שמצאו הגביע) ויבערוהו ועי"כ יקיימו בפסח השאור לא ימצא.

ואם כנים דברינו בזה, הרי יוצא לנו איפוא ראיה מקורית ראשונית למנהג זה של הנחת פתיתי חמץ בשעת קיום מצות הבדיקה לאור הנר, והיינו מעצם לימוד הגז"ש לעצם דין זה של בדיקת חמץ לאור הנר, והוא נפלא. עכ"ד.

ולפי דבריו נראה לנטות הקו הלאה ולומר שישנם ב' מיני חיפוש, ישנו חיפוש שהמטרה שלו היא למצוא איזה דבר, וישנו חיפוש שהמטרה שלו אינו דווקא למצוא אלא עצם הביקורת, ובאופן שיודע מלכתחילה שהדבר נמצא אין המטרה לבקר אם הדבר אכן נמצא אלא למצוא את הדבר.

וזהו גדר החיפוש של בדיקת חמץ שאין המטרה לבדוק בתורת ביקורת אם אכן ישנו איזה דבר, אלא המטרה היא למצוא את החמץ שנמצא, ואפילו אם יודע שנמצא כאן חמץ, ואין במעשהו שום ביקורת, זהו מענין בדיקת חמץ שמקדים למצוא את החמץ ולהוציאו על מנת לבערו.

וזה ילפינן רק מהחיפוש של הגביע אצל בנימין ולא מהחיפוש של לבן את התרפים, שאצל לבן החיפוש היה ביקורת וחיפוש אמיתי מי גנב לו את התרפים.

ומעתה נראה שגם לגבי בולשת, יש לעיין טובא מה גדר הבילוש והחיפוש האם זה בתורת ביקורת לבדוק מה נמצא או שבמטרה למצוא ולא במטרה לבקר ולחפש.

ולפי פירוש רש"י בהגדרת בולשת היינו שהם מחפשים ובוזזים שלא כחוק, ונמצא שאין כאן פעולת ביקורת, אלא פעולת חיפוש על מנת למצוא ולקחת, וזה דמי לחיפוש של הגביע של בנימין ולא לחיפוש של לבן את התרפים, וכאמור.


ואמנם מצינו גם פעולת בילוש על מנת לבקר ולבדוק, יעויין לשון המשנה בכלים (פט"ו מ"ד): מקל הבלשין, ופירש הרמב"ם: מקל המחפשים, תרגום ויחפש ובלש, בולשין באותו המקל במתבנים שמא הסתירו חטים באותו התבן כדי שלא יתנו מעשרותיו למלך. [ועי' בלשון הירושלמי דמאי פ"ז ה"א: מה דחמת מקל בלשי תלוי בי, ובהגהות הרש"ש בשם רבי מנשה מאיליא, הובא בחזו"א דמאי סי' ט אות ז].

ובמשנה מידות פ"א מ"ז: פשפש קטן היה לו שבו נכנסין לבלוש את העזרה. ופירש הרע"ב: שהיו נכנסים בכל בוקר דרך אותו פשפש לחפש על כל כלי שרת שבעזרה שיהיו כולן במקומן.

.

.

על הקושיא בביאור 'והבור ריק' יעויין בגו"א למהר"ל על אתר.

.

אין שום ווארט טוב על הפרשה כרגיל?

ייש"כ על התגובות. כבר שקלתי להפסיק לפרסם כאן עקב הביקוש הנמוך, בזכות ההערות של מר עדיין יש טעם להעלות לפה.
לגופו של עניין, בכל שבוע יש שיקולים רבים לבחירת הנושאים ובראשם קוצר היריעה.
אגב, לפי התגובות המגוונות אני למד שדעותיהן של בני אדם הם כמניין פרצופיהן וכ"א נמשך לסגנון שונה. לדוג': אני הייתי סבור שהגיליון של השבוע הוא 'לא משהו' מצד אריכות הדברים ושאינו על הפרשה וכו' [למרות שהוא פונה לת"ח בלבד, גם הם אוהבים קצר וקליט], אולם ראש ישיבה חשוב גמר עליו את ההלל ואמר שהגה בו למעלה משעתיים!
למדנו מכך שצריך לגוון.

.

.

בענין קושיית הגמ' על משה 'עשיתו לבעל מום', יעוי' חידושי הגרי"ז בכורות מד, א

שם, בגמ' אמר רב משה רבינו עשר אמות היה וכו' א"כ עשיתו למשה רבינו בעל מום וכו', והנה כעין זה איתא בסוטה (דף י"ב ע"ב) גביה והנה נער בוכה דקולו כנער, והתם ניחא דלוי הוא פסול בקול, [ואף על גב דברמב"ם בהל' כלי מקדש (פ"ג הל"ח) משמע מחמת זיקנה דוקא], אבל שאר מומין לא פסלי בלוי, וא"כ מאי איכפת לנו שעשיתו בעל מום.
והנראה דמשה שמש בכהונה גדולה וע"כ הוי פסול מום, ואדרבה מום דקול לא נחשב למום גבי כהנים, ולא קתני זה הכא כלל והכא הפסול משום כהונה הוי, ועוד אפשר לומר דסנהדרין בעינן מנוקים ממום, וא"כ משום זה א"א למשה להיות בעל מום, [והאמת דסנהדרין דבעינן מנוקים ממום ילפינן ממשה אלא דאם היה בעל מום א"כ ליכא ילפותא - המעתיק].

ועי' באור שמח הל' סנהדרין פ"ב ה"ו.

.

הרעיון על 'על דבר הצפרדעים' מתוק מדבש.
ואולי המצוקה של הצפרדעים לא היתה של כלל הצפרדעים,
רק כמבואר בלשון מדרש הגדול של אותם שהיו במעים של המצרים וכד',
והיינו משום שלא יכולו לשיר את שירתם הקדושה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד,
במקומות המטונפים הללו, ועי' במאור ושמש.

הכותרות התחלפו בשוגג זו בזו

.