מפרשי האוצר
חיפוש גוגל בפורום:

מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

גליונות שבועיים להורדה. עצה ותושיה בעניינים טכניים
נוטר הכרמים
הודעות: 7862
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
מיקום: בני ברק

בּוֹאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה / הגרמ"י קנר שליט"א

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ה' אוגוסט 20, 2020 11:42 pm

בּוֹאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה...
חובת ההודאה בתקופה הזאת

לר' ישראל יקירי שליט"א!

"בתקופה זו חייב כל יהודי להודות לה' באופן מיוחד על שנשאר בחיים!!!". דברים אלה שמעתי לאחרונה ממש, בשם כ"ק הגה"צ אדמו"ר מפשעווארסק שליט"א. ואמנם, כל יותר שנתבונן במה שקרה, ירחם ד', נראה כמה פשוטה ומובנת היא חובה זו כעת, להכיר ולהודות לאלקי חסדנו יתברך, השם נפשנו בחיים... הוי! הַשם נַפְשֵׁנוּ בַּחַיִּים!!! במדה מסוימת כל אחד הוא כיום בבחינת "שריד". יעזור ה' הלאה!!! בעזרת השם שרדנו עם משימה מיוחדת. ולפני הכל: תפקיד ההודאה...

אי לכך ראוי לעסוק כעת ביותר, במזמור לתודה, פרק ההודאה שאומרים בתחילת פסוקי דזמרה. הרי כך כתב אחד מחכמי היראה הידועים: תקנו חכמינו ז"ל לומר בכל יום מזמור לתודה כי בכל יום ויום אנו צריכין ליתן שבח והודיה על ניסים ונפלאות שיש לנו בגלות המר הזה, ועל כן באמרו מזמור לתודה הוא יוצא ידי חובת הבאת תודה כי אין אדם מרגיש בניסו בכל יום... ובפרט בהעלותינו על לבנו השגחת הבורא יתברך ב"ה עלינו בגליותינו אשר אין האדם מרגיש בנסים ונפלאות הנעשים לו, בתחלה נראין לו שיגיע לו איזה רעה ואלקים חשבה לטובה ועל זה תקנו חז"ל לומר בכל יום מזמור לתודה... [קב הישר פ"ח ופח"י וע' ב"י וא"ר או"ח רפ"א]

הריעו לה' כל הארץ... מה נפלאו דברי הרד"ק, מלבד הודאתו הוא, צריך המודה לה' על החסד שעשה עמו, לעורר גם אחרים לשמוח עמו. מזמור לתודה הריעו כל הארץ! והיינו, שנודה להקב"ה על כל החסד בשמחה כל כך עד 'שנדביק' בשמחה את כל הארץ... "ואתם תאמרו: הריעו לד' כל הארץ, שכל הארץ ישמחו לשמחתכם!".

וידועים דברי ה'אמרי אמת' זי"ע שאמר פעם שקרבן תודה נאכל רק ליום ולילה, מפני שקרבן תודה בא על נס, ובכל יום יש נסים חדשים' כמו שאומרים "ועל ניסיך שבכל יום עמנו, ולכן הוגבל זמן אכילת התודה ליממה אחת בלבד...

*

בשבוע שעבר שהיתי כמה ימים בסביבות העיר מונטריאל. כשעלה בלב לכתוב לך על נושא זה יצאתי לשביל הכפר, כשאני משנן לעצמי שוב ושוב את המזמור הזה. הרי חמשת פסוקיו הנאדרים כוללים עולמות מלאים. עבודת ד' בשמחה, ידיעת ד' והכרתו, צורת התפילה לפניו, התקוה והאמונה כי טוב ד' לעולם חסדו, לעולם! ועד דור ודור אמונתו! בכל דור ודור וכמובן דורנו בכלל. הזדמנות מיוחדת יש כאן, להתחזק בהודאה בשירה לפני ד', בשמחה, באמונה ובתקווה...
הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ? [עמוס ג'] בדרך הליכתי פגשתי אז יהודי ת"ח יקר ממונטריאל, שבשעתו חלה בנגיף. הוא היה מורדם ומונשם כמה שבועות במצב נורא ר"ל. מכיון שאני מכיר את משפחתו, זכרתי היטב את מה שעבר עליו. הנה בריאה חדשה לפני. לא מזמן מרחף היה בין שמים לארץ וכעת ב"ה הנני רואה אותו מטייל בעוז ובמרץ. נס חי וקיים עומד לפני והולך לדרכו... והנה שפתותי לוחשות: מכלכל חיים בחסד... סומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים. צהלתי לקראתו בשמחה ובקשתי ממנו שנטייל כעת בצוותא, הואיל ואני עוסק במזמור ההודאה.

וכך הלכו להם שני יהודים יחד אי שם בכפר עוסקים ב"מזמור לתודה". שוחחנו קצת והוא אמר לי בין הדברים, שכעת הוא רואה חובה לעצמו להשתדל יותר בתפקידו בעולמו, מכיון שנשאר בחיים.

ההשגחה העליונה זימנה אותנו לטייל יחדיו. ואז עלה בלב רמז במזמור ההוא המתייחס לתקופתנו. מזמור לתודה הריעו לד' כל הארץ. אף בזמן "תרועה" של כל הארץ, של "רוע התרועעה הארץ", כשתבל ומלואו מתריעים על המאורעות, אף בשעה של גניחה ואנחה ח"ו המרומזת בתרועה, בכל זאת אין לו ליהודי להפסיק מלהודות בזמרה על חייו ולהמשיך את עבודת ד' בשמחה; מתוך ידיעה ברורה ומוחלטת שד' הוא אלקים הוא עשנו ולו אנחנו עמו וצאן מרעיתו. אנו בניך ואתה אבינו, אנו צאנך ואתה רוענו...

ורמז נוסף נמצא במזמור על התקופה שלנו. "בואו שעריו בתודה חצרותיו בתהלה". בין אם זוכים אנו להתפלל בבית הכנסת ובין אם עדיין מתפללים בחצרות, בכל זאת לא תמוש התודה והרננה מליבנו. כי חיים אנחנו. אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹּה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים!!!

*

אחרי שעה קלה הביט האיש על שעונו. הוא התנצל כשחיוך מאיר על פניו. "יש לי שיעור כעת ואני חייב להפסיק" וכך חזר על עקבותיו מיד. הסתכלתי אחריו בחיבה ובהתרגשות כשדמותו מתרחקת ממני. התבוננתי בפסיעותיו הזריזות והנמרצות ושמחתי גדלה. מה גדלו מעשיך ד'! הוא חזר מעמק הבכא וכעת הוא חוזר לתפקידו בגבורה יהודית. הודו לו ברכו שמו כי טוב ד' לעולם חסדו. פחד ורחב לבבי. שוב המשכתי לשנן לבדי את הפסוקים שקיבלו כעת משמעות חדשה ומעוררת את הלב. יחד עם "מזמור לתודה" שלו, המשיך יהודי חשוב זה להסמיך תיכף ומיד "עבדו את ד' בשמחה"! אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בד'!!!

*

רושם נפלא נשאר בזכרוני מדברי אחד מגדולי הפוסקים, בעל "חיי אדם", שחתם את ספרו בסיום מעניין מאד. ברצותו להודות בשעתו לד' על שזכה לגמור ספר בהלכה, אמר אז "מזמור לתודה" כדי שתהיה אמירתו חשובה לקרבן, ולא עוד אלא שכתב פירושים וביאורים על המזמור הזה. וזה לשונו: "וראיתי שנגמר חיבורי חיי אדם, אמרתי אודה לה' כי טוב, אבוא ביתו בעולות ואזבחה לו תודה. ויהי רצון שתהיה האמירה נחשבת לקרבן כאלו הקרבתי תודה ואמרתי עליו המזמור, וזה פירושו...".

מתוך דבריו הבנתי שכל מה שמתעמקים יותר בפסוקי מזמור זה, מתקיימת ההודאה לד' ביתר שאת. "נשלמה פרים שפתינו" של קרבן זה מתקיים אז ביתר הידור. לא הסתפק ה'חיי אדם' באמירת המזמור בלבד, אלא אף השתדל לבארו כדי להכנס לעומק המשמעות ולהרבות בתודה עוד ועוד...

אנא נקיים זאת אף אנו. בכלל, כמה הודאות חייבים אנו לבורא יתברך בכל עת ובכל שעה, על כל נשימה ונשימה. הרי כך אמר החידושי הרי"מ שעם היהודי נקרא כן על ענין ההודאה "שנקראו 'יהודים' על שם שמודין להשי"ת על כל דבר קטן וגדול, שיודעין שהכל ממנו יתברך [שפ"א ויגש תרל"א]. ר' ישראל הבה נתגבר ביהדותנו עוד...!

מחבר ספרים רצה פעם להביע את הכרת טובתו להקב"ה על חיבורם מתוך סעודה ערוכה ברוב פאר. הוא פנה אז אל גדול אחד והוא הורה לו: "מוטב שתשפוך את הלב יותר בברכת מודים. לייג אריין מער הארץ אין מודים"... רחמנא ליבא בעי. הקב"ה רוצה את הכרת הטוב האמיתית שבלב, הודאה יהודית של יהודים...

*

ואגב, מכיון שהזכרנו את בעל 'חיי אדם' וענין קרבן התודה, אוסיף לך דבר שאולי תמצא בו חידוש. לפני זמן רב סיפר לי ידיד שבשעתו קרה לו נס. באישון לילה החליקה מכוניתו על הקרח בכביש המהיר, בדרך מניו יורק ובחסדי שמים ניצלו אז כל הנוסעים מהתנגשות איומה... הוא פנה אז אל צדיק אחד ושאלו איך ינהג בהודאתו. הוא הופתע מן התשובה המקורית שקיבל. אותו גדול אמר לו, שיברר כמה מחירה של בהמה לקרבן תודה וכסף זה יתן לצדקה... לימים מצאתי אף הנהגה נפלאה זו בספר חיי אדם [כלל ס"ט]. וזה לשונו בענין מי שנעשה לו נס: "ראוי ונכון שיפריש לצדקה, העשיר לפי עשרו, והדל כפי השגת ידו, שהרי כשהיה בית המקדש קיים, היה צריך להביא כבש או עז או עגל או פר או פרה, ואם כן לא מסתבר שעל ידי חורבן בית מקדשנו ירויח... ולכן יפריש כפי השגת ידו כפי שווי א' מהבהמות הנזכרים ויחלק ללומדי תורה. ויזהר שלא יאמר המעות הללו יהיו לתודה, דא"כ אין להם תקנה בזמן הזה, אלא יאמר "הריני נותן זאת לצדקה, ויהי רצון שיהיה נחשב כאלו הקרבתי תודה". וכך עשיתי בשנת תקס"ד שנעשה לי הנס...".

*

מזמור לתודה נקבע ב'פסוקי דזמרה' במקום הקרבת קרבן תודה, ולכן מנהגנו [שמקורו מדברי רש"י ראה שבלי הלקט סי' ע"ו] הוא שלא לאמרו בשבת ויום שאין מקריבים בו קרבן יחיד [וכן בחג הפסח משום עשר לחמי החמץ שבו ובערב הפסח שלא ימעט בזמן אכילתו]. מדברי הטור [או"ח נ"א] משמע שחששו הנוהגים כן, שכשיבנה בית המקדש יטעו אנשים ויחשבו שמותר להביא קרבן תודה בזמנים אלה. מכל זה מבחינים אנו, עד כמה חשו פעם את מעמד הקרבת הקרבן בשעת האמירה וכמה דבקו במחשבת 'ונשלמה פרים שפתינו'... [בספר שבלי הלקט [שם] הביא מנהג מקומו, לומר מזמור לתודה רק בשבת ולא בחול, מפני שהוא יום מיוחד להודאה...]. בשו"ע הרב [או"ח סי' א'] פסק שיש לומר מזמור לתודה בעמידה, דוגמת הקרבתו שהיתה בעמידה... [וע' שע"ת סי' נ"א].

*

מפירוש האלשיך הקדוש על פרק מזמור לתודה, נראה שהדברים מתייחסים בעיקר אל אלה שלא שפר עליהם גורלם ורואים את מדת הדין מתוחה עליהם ר"ל. ועל זה מכוון המשורר האלקי "דעו כי ד' הוא אלוקים ולו אנחנו עמו וצאן מרעיתו". כידוע יש במשמעות שני שמות קדושים אלה, רחמים ודין. האלשיך, מחזק ומנחם במקרא זה שהכל בא מידיו יתברך רועה עם מרעיתו, שהכל לטובה והכל יובן. דעו! דעו! "שיתו לבכם אל דברי אלה ותוסר דאגה מכם ותשמחו בו יתברך"! בתקופה הנוכחית ירחמנו הקב"ה במהרה. צריך להעמיק בדברים אלה ולהחזיק בהם ביתר שאת. ירחם ה' על עמו ונחלתו במהרה!

*

ובכלל, כבר אמרו ראשונים, הרי ההודאה גופה, סגולה נפלאה יש בה לצאת מן המיצר [ע' שערי תשובה לרבינו יונה שער הרביעי [אות י"ב]. שמעתי לפני שנים מאת רב גדול וחסיד מחרוזת של ארבעה עובדות קשורות זו בזו, איך שיהודים נושעו מתוך הודאה. הוא סיפר זאת פעם בשעת ביקור חולים לבני המשפחה שישבו שם וזה בעצמו הוסיף את הסיפור החמישי...

הסיפור הראשון היה עם יהודי תלמיד חכם שבישרו לו הרופאים שאחד מן החושים יפסיק במשך הזמן לתפקד ח"ו. הוא יצא משם מדוכדך מאד, ועם זאת התגבר ואמר לבני ביתו, שמעתה הוא מקבל עליו לערוך את חשבון הטובות שקיבל ויש לו. הרי לעומת אותו ענין שסובל ממנו, נתן לו הבורא יתברך טובות כהנה וכהנה. בבדיקה הבאה נדהמו הרופאים על השינוי הפתאומי לטובה ולברכה. בסעודת ההודאה פרסם אותו תלמיד חכם דבר זה, ואחד השומעים שהתקשה מאד בעניני שידוכים עם שתי בנות הגיע לביתו וביקש לקבל קבלה דומה. צריך להודות ולהודות על מה שיש לנו. חיים ובריאות וקורת גג ועוד ועוד. תוך כדי תקופה קצרה נושעה אותה משפחה בשמחה בכפליים...

יהודי אחד ממונטריאל שמע את הדבר מפי בעל המעשה [השני], בהיותו בארץ ישראל. כששוב חזר לעירו ישב פעם בבית מדרשו והבחין בקרובו שיושב ומתחנן בדמעות. אף עליו עברה עליו תקופה ממושכת ומעיקה בענין שידוכים. הוא ניגש אל המתפלל וסיפר לו על שני הסיפורים ששמע בהיותו בארץ הקודש. אותו קרוב נזכר אז שכבר היה מעשה דומה אצל הרה"ק ר' שלֹמקה מזוועהיל זי"ע, שפקד על הנזקק לישועה, לערוך את הודאותיו ואמנם כך נושע. תוך כדי דיבור קיבל עליו היהודי ממונטריאל את הדבר ואף אצלו, ב"ה, לא איחרה הבשורה הטובה לבוא... ארבע סיפורים קשורים זה בזה סיפר הרב שבא לבקר את החולה האנוש, כשכולנו מאזינים... לא אאריך בהשתלשלות הענינים, אמנם החולה ההוא שיחיה לאורך ימים טובים, נהיה ה'טבעת החמישית' בשרשרת פלאים זו, מתוך ההודאה וסגולתה...

*

ההודאה יסודה ביטול והכנעה לפניו שהוא אדון הכל... וכך כתב המהר"ל "כל ברכת מודים, שאנו נותנים הודאה אל השם יתברך שאנו שלו ואין אנו מצד עצמינו שום דבר רק הכל להשם יתברך, ולפיכך אומר על חיינו המסורים בידך ועל נשמותינו הפקודות לך...". [נתיבות עולם, נתיב העבודה פ"י]. "ההודאה, שאנו מודים לו כי הכל אליו. כלומר, כי האדם הוא מודה אל השם יתברך שהכל הוא שלו, שהרי השם יתברך ברא את הכל, ומפני שהוא יתברך ברא אותם, הכל הוא שלו!". [נצח ישראל פ' י"ט]. בזה יתבאר לנו עוד יותר, למה מדגישים במזמור לתודה: "הוא עשנו ולו אנחנו עמו וצאן מרעיתו"...

וידועים דברי החידושי הרי"מ שה"הכתיב" הוא "ולא אנחנו" והקרי הוא "ולו אנחנו". נמצא שהקרי והכתיב יחד ["לו" עם "לא"] מרמזים על חודש "אלול" והביאור בזה הוא שכפי ה"לא" כלומר הביטול אל הקב"ה, יכולים להתקרב אליו, ואז יתקיים ה"לו". [שפ"א שופטים תרל"ח ועוד].
*

רבי צדוק הכהן זיע"א בונה על פסוקים אלה שבמזמור לתודה, את יסודות האמונה, מציאות ד' והנהגתו. אין שום צורך של הוכחה על כך מתוך חקירה. הרי האמת האלקית משתקפת בצורה ברורה כל כך, מתוך פסוקי "מזמור לתודה! בספר הזכרונות שלו [מצות אנכי] מעורר ה"כהן" מלובלין לעיין היטב בתוכן המקראות: "דעו כי ה' הוא האלקים הוא עשנו". הקב"ה ברא ומהוה את הכל מתחילת הבריאה ואף בהמשך כל הזמנים, "לו אנחנו עמו וצאן מרעיתו", הוא אלקינו ומנהיגנו. ואיך נדע זאת? על זה בא המקרא האחרון "כי טוב ה' לעולם חסדו" שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו ולעולם חסד הקֵל הטוב להצילנו מידם, ועין בעין נראה תשועת ה' כביציאת מצרים, ולכן עד דור ודור אמונתו. האמונה מאתו יתברך מתקיימת בלב, לדור דור וגם חסדו, כמו כן לעולם..." ומתוך כך ברור לנו בתכלית הברירות, כי ד' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד! קיומנו בגלות וקיום האמונה בליבנו עד עצם היום הזה, הם עדים נאמנים על כך!

*

מה נפלאו דברי קדמונינו ז"ל שקבעו לומר מזמור לתודה בפתחה של תפילה! הרי כך אמרו חז"ל על הפסוק "עבדו את ד' בשמחה": "בשעה שאתה עומד ומתפלל יהא לבך שמח כי לאלקים עליון אתה עובד, שאין כמותו" [מדרש תהילים ק' וילקוט שם תתר"ג]. הכנה עצומה לתפילה נמצאת במזמור הזה. יום חדש הגיע, קמנו בבוקר ואנחנו חיים וקיימים. והנה זוכים אנחנו שוב לעמוד בתפילה לפני אלקים עליון שאין כמותו. וכמה משתלב פסוק זה כעת עם "דעו כי ד' הוא אלקים" עומק פירושו של עבדו את ד' בשמחה הוא, לשמוח על הזכות והאושר לעבוד את ד'!!! וכל מה שתגדל הידיעה וההשגה לפני מי אנחנו מתפללים, כך תגדל השמחה על הזכות לכך. מה יקרת היהודי שעבודתך מתבקשת לפני מלך עליון ברוך הוא; שתפילתך רצויה לפני אדון הכל. במרום מחכים ומצפים לכך...

בואו לפניו ברננה... ה'אבן עזרא' הדגיש כאן שלא די כאן בשמחה נסתרת בלב, אלא שתהיה גלויה לכל. בואו לפניו ברננה!

*

עבדו את ד' בשמחה בואו לפניו ברננה! כמה מקום צריך לתפוס דבר זה בחיינו וכמה עודדו והשרישו מאורי הדורות דבר זה... הנה אמרו חז"ל [תנחומא תזריע ה'] "אמר הקב"ה אם אתם משמרים את המצוות ותשמחו בהן אני מוסיף לכם שמחה"...

ב'משנה ברורה' [סי' תרס"ט סקי"א] כתב "והעידו על האר"י ז"ל שאמר שהמעלה העליונה שהשיג, באה לו על ידי שהיה משמח בכל עוז בשמחה של מצוה..." [ע' הקדמת ס' חרדים]. אומרים אנו פסוק זה בתחילת "עבודה שבלב" היא התפילה...

רש"י הקדוש מקשר מקרא "עבדו את ד' בשמחה וגו" עם הפסוק שלאחריו דעו כי ד' הוא האלקים, כלומר, נאמן הוא לשלם שכר וזה בעצמו גורם הוא לשמחה... בכיוון זה כתב פעם אלופי ומיודעי איש האשכולות האציל באדם, הרב משה רייס זצ"ל בספר "פעמי מועד" שלו, בענין שמחתו של חודש אדר [ח"ב ע' 10] ... איש המחשבה והחינוך מצא בהקשר פסוקים זה, את סוד עבודת ד' בשמחה, והיא, על ידי האמונה המבוטאת במקרא הבא: 'דעו כי ד' הוא האלקים הוא עשנו ולו אנחנו'. וכמה קולעים הם דבריו: "הכרת האמונה בד' כמלך העולם שכולנו שייכים לו ונתונים להשגחתו, היא המירשם לשמחה!" וכיד ד' הטובה עליו סמך לזה את דברי המהר"ל [גבורות ד' פ"ז] "כי האמונה בו יתברך מחדש שמחה"... ודפח"ח.

*

מי חיבר את פרק 'מזמור לתודה'? מפי מי יצאו דברים נאדרים בקודש אלה? משה רבינו!!! כך לימדונו חז"ל במדרש תהילים [צ'] וכבר רמז לזה רש"י בפרשת פקודי [ל"ט מ"ג] שאחד עשר מזמורים שמ'תפלה למשה' [פרק צ'] עד מזמור לתודה ועד בכלל, משה רבינו אמרם. [וכבר שאלו שם חז"ל, שאם נאמרו מפי משה רבינו, למה לא הוזכרו המזמורים בתורה? והשיבו: "אחד עשר מזמורים שאמר משה, בטכסיס של נבואה אמרן. ולמה לא נכתבו בתורה? - אלו דברי תורה ואלו דברי נבואה". הדברים שנאמרו בתורה, נצטוה משה לכתבם בתורה ולא דברי הנבואה שאמר].

מתי אמר משה רבינו מזמור לתודה? את התשובה לכך מוצאים אנו בירושלמי [שבועות פ"א ה"ה] : "בשעה שאמר לו הקב"ה למשה "והתודה עליו את כל עוונות בבני ישראל : התחיל ואמר מזמור לתודה...

אהובי! כשנרצה לומר 'מזמור לתודה' ברגש עז בלב, יהיה נא 'בעל השמועה עומד לנגדנו' ומטה האלקים בידו. נבואת משה רבינו היא, שנבואתו למעלה מנבואת כל הנביאים ו'איכות' אחרת של "הסתכל באספקלריא המאירה" [יבמות מ"ט:] ! אם תרצה לקבל מושג בענין נבואתו משה והנביאים, הרי ביאר זאת הרמב"ם, מעלה אחר מעלה, עד שסיים בסילודין: "ונקשרה דעתו לצור העולמים ולא נסתלק מעליו ההוד לעולם וקרן עור פניו ונתקדש כמלאכים..." [פ"ז מהל' יסודי התורה ה"ו].

*

סיפר זאת בשעתו יהודי יקר מבני ברק, נהג הסעות למקומות הקדושים. זה קרה בדרך חזרה ממירון, שם שהו הנוסעים כשעה. מבלי מֵשֹים קלטה אזנו בדרך נסיעתו שיחה אי שם ברכב. סבתא ונכדתה הכלה נסעו אז יחד למירון להתפלל לפני הנישואין. הסבתא שאלה את הכלה על מה שהתפללה, והמענה היה: "על בני חיי ומזוני ועל כל מה שבית יהודי צריך לו". כעת שאלה הנכדה את אותה השאלה: " סבתא! על מה התפללת את? מה בקשת?".

"לא התפללתי"... באה התשובה לתדהמת הנכדה. "מה פירוש 'לא התפללתי'? הרי שהינו שם שעה שלימה. עמדת לידי. מה עשית אז?" ואז באה התשובה המפתיעה: "לא הפסקתי להודות...!!! לא היתה לי הזדמנות לבקש כלום... לא היתה לי אלא שעה אחת בלבד - - לא הספקתי להתפלל, לא היה לי זמן לבקש". דברים אלה מבטאים תמימות ישרה על המקושרות בעוז, במסורת אמהות של אמונה פשוטה, וחָיוֹת בפשטות גמורה את מה שאומרים בנשמת: "אין אנחנו מספיקים להודות"...

לא הפסקתי להודות! לא הספקתי להתפלל! איזה מבט יהודי, הוד שבהוד! איזו השקפת נפלאה על יחסינו עם הקב"ה ועל החיים בכלל! דבר זה צריך לימוד ושינון! "לא הספקתי להתפלל!". עוד לפני שמתחילים לבקש דבר מהקב"ה, צריך להודות, על הכל! על הכל! על כל תנועה, על כל צעד, על כל נשימה, על כל קרן אור, על כל פירור מזון וטיפת מים, על קורת גג, על כל פרטי החיים והדורות, על כל מתנת אלקים בחיינו, על בחירתנו מכל העמים, על יהדותנו, אמונתנו ותורתנו. על נצחיותנו על פני כל אומה ולשון שכבר אבד זכרם. לא מגיע לנו כלום! עוד לפני שמבקשים על צרכינו, אנו חייבים להודות על מה שחונן אותנו הבורא יתברך. האם תספיק לכך שעה אחת בלבד? והרי על זה נאמר 'ואילו פינו מלא שירה כים... על אחת מאלף אלפי אלפים ורבי רבבות...'.

והרי כך כתב רבינו משה חיים לוצאטו. "הואיל ואינו יכול ודאי לגמול לו טובתו יתברך, לפחות יודה לשמו ויקיים מצותיו. והנה אין לך אדם באיזה מצב שימצא, אם עני ואם עשיר, אם בריא ואם חולה, שלא יראה נפלאות וטובות רבות במצבו. כי העשיר והבריא כבר הוא חייב לו יתברך על עושרו ועל בריאותו. העני חייב לו שאפילו בעוניו ממציא לו פרנסתו דרך נס ופלא ואינו מניחו למות ברעב. החולה על שמחזיקו בכובד חוליו ומכותיו ואינו מניחו לרדת שחת, וכן כל כיוצא בזה, עד שאין לך אדם שלא יכיר עצמו חייב לבוראו" [מס"י פ"ח].

*

ר' ישראל! מן הסתם ידועים לך דברי ה'מחבר' [או"ח סי' נ"א ה"ח וט'] על 'פסוקי דזמרה: "אין אומרים הזמירות במרוצה כי אם בנחת. מזמור לתודה יש לאומרה בנגינה" [ב'חיי אדם' כלל ח"י כתב: "בשמחה"] והנימוק הוא מפני ששירת התודה לא תתבטל אף פעם. רבינו הלבוש הוסיף "ויש לאומרו בנגינה, מפני שהוא שיר נאה ומשובח שהיו אומרים אותו על כל קרבני התודות שהיו מקריבין לתת שבח ותודה לאלקים על כל הטובות אשר גמלנו".

כדי להבין את הענין יותר, כדאי לעקוב אחר הדברים במקורם בדברי הראשונים בספר 'ארחות חיים' לרבינו אהרן הכהן מלוניל [הלכות מאה ברכות י"ז] נמצא כדלהלן: "במקומות שאומרים מזמור לתודה, כתב הרב נתן [רבינו נתן ב"ר יהודה תלמיד תלמידו של הרמב"ן] שמצוה למשוך אותו בנגינה ולנגן כדאמרינן כל השירות עתידות ליבטל חוץ ממזמור לתודה. מתוך שורש הדברים נראה שאין הדגש כאן על נעימת הניגון בלבד, אלא על המשיכה, כלומר, להאריך בדברי המזמור, ועל ידי המשיכה בנגינה, יביא לביטוי גם את נצחיות השירה הזאת שלא תיבטל לעולם. בכך מובן הקשר הנגינה הנמשכת עם ההודאה הנמשכת לעד... על ידי הניגון נמשכים הדברים ואז שייך להתבונן בהם יותר ולהביע את נצחיות ענינם על ידי אמירה נמשכה...

אמנם שייך לשמוע ב"משיכת הנגינה" ההיא של מזמור, את הד אמונתה של אם בישראל: לא הפסקתי להודות...

*

ידוע מה שהביאו הספרים בשם האר"י ז"ל, שראשי התיבות של [מזמור לתודה –] "הריעו לד' כל הארץ" הם "הלכה". ונתפרשו הדברים, על פי מה שאמרו חז"ל "כל הקרבנות בטלים לעתיד לבא חוץ מקרבן תודה, וכמו כן אמרו שאין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד, לכן נרמזה "הלכה" עם קרבן תודה כי כל אלו קיימים לעד. [ס' הלקוטים].

ב"הלכה" בעצמה גם כן מתקיימת התודה...! משה רבינו המנהיג לכל הדורות אף בימי הגלות, הוא שמסר לנו תורה שבעל פה עם כל צדדי ההלכה, לימדנו איך להודות תמיד, אם אין הקרבת קרבן אז נקיים זאת באמירת דברי תורה... הרי דבר זה רצוי ומקובל תמיד, לפני קֵל ההודאות, אדון הנפלאות...


ועם זאת נעורר את הלב בעובדה של צדיק! בוקר אחד בחיי ה"דברי חיים" מצאנז זי"ע. הרבי הקדוש קם משנתו הקצרה והתחיל לומר מודה אני לפניך מלך... מלך... מלך... הוא לא היה מסוגל להמשיך מרוב התרגשות. ה"דברי חיים" הפסיק אז את אמירת "מודה אני" והתחיל לומר ברכת התורה בהתלהבות עצומה... מיד אחר כך למד כשעתיים בצמאון בוער. רק אז הניח ידו על לבו, נשם לרווחה ואמר אה! "מלך חי וקיים". ואז המשיך לומר "שהחזרת בי נשמתי...

*

אחרי הטיול בכפר עם אותו ת"ח שניצלו חייו, כאמור, פגשתי בבית המדרש המקומי שבכפר יהודי נוסף שהכרתי, שאף הוא היה במצב דומה. אלא שלדאבוננו עדיין לא חזר לעצמו. גוו רופף, הליכתו קשה וחולשתו ניכרת על פניו. מה שעבר עליו נתנו בו אותות, ירפאהו ד' במהרה. בבית המדרש ישב על מקומו כשמסוה על פניו. הגמרא עירובין פתוחה לפניו והוא מתאמץ להבין את הסוגיה. מן הסתם היו בידו כמה טעמים ללמוד מסכת קלה יותר, אלא שבכל זאת אין רצונו לפרוש כעת מלימוד הדף. אף הוא איננו רוצה לוותר. הוא נשאר בחיים ורוצה להמשיך בעסק התורה בכל טפה של כוח... הוי! מבוי שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה... לא שלטא בה עינא. העין איננה יכולה להשיג גובהם של יהודים כאלה, העמלים אף במצבם זה על סוגיות מסכת עירובין... במזמור לתודה כתוב "בואו לפניו ברננה", ופירש זאת רבינו החיד"א, ברינה של תורה, אף זו צורת הודאה היא...

*

דברים נפלאים כתב בענין זה גדול בדורו הגאון רבי שמואל יהודה קצנלנבוגן זצ"ל רבה של ויניציה בזמן ה'בית יוסף והרמ"א, [שנקרא גם 'מהר"י מינץ" בנו של מהר"ם פאדוואה וקרוב משפחתו של הרמ"א]. באחת מדרשותיו אמר זאת בשעתו. הסביר את המנהג לומר דברי תורה תמיד בשעת שבת חג ומועד וזמן שמחה: "כי ראוי להקריב קרבן תודה לפני הקב"ה אשר גמלנו כי ממנו הכל, ואין דבר רצוי ומקובל לפניו כדברי תורה שהם שעשועיו של הקב"ה...". [דרשות מהר"י מינץ דרוש ד'].

*


כאמור נאמר "מזמור לתודה' מפי משה רבינו. הוא שאמר במשנה תורה [דברים כ"ח] כשהשכינה מדברת מתוך גרונו: "תחת אשר לא עבדת את ד' אלקיך בשמחה" והוא הוא שאומר לנו כעת בנבואה "עבדו את ד' בשמחה"!

"דעו כי ד' הוא הוא האלקים" מי מדבר אלינו כעת? משה אדון הנביאים אשר זכה לקירבת אלקים יותר מכל אדם אשר על פני האדמה. "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ד' פנים אל פנים". הוא עומד כעת כנגדנו, זועק ומזהיר, מזכיר ומחדיר על מציאות ד', אלקותו, הנהגתו והשגחתו. דעו, דעו, דעו, כי ד' הוא האלקים. לא היה יצור בעולם שידע והכיר זאת טוב ממנו. "פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ד' יביט...". הוא שעלה לשמים ולמד תורה מפי הגבורה, הוא שנאמר עליו "בכל ביתי נאמן הוא" ואין עד נאמן ממנו, מבקיע אל לבנו את המלים "דעו כי ד' הוא אלקים" שלא נשכח זאת לעולם!!! ועם זאת נזכרים אנו בדברי הרועה הנאמן, שאמר לנו בעבר הירדן מפי הגבורה: "אתה הראת לדעת כי ד' הוא הוא האלקים אין עוד מלבדו"; "וידעת כי ד' אלקיך הוא האלקים, הקֵל הנאמן שומר הברית והחסד...".

*

הוא עשנו ולו אנחנו... רבינו יונה [אבות פ"ד מכ"ט] מפרש זאת להפליא... בני האדם בכל עת וזמן צריכים לבוראם, כמ"ש "דעו כי ה' הוא אלקים הוא עשנו ולו אנחנו", רצונו לומר, כי אנחנו צריכין לו בכל שעה ורגע...". "ולו אנחנו נשמע כהד מדברי משה רבינו במשנה תורה, שהזהיר לזכור תמיד את ד', "המוליכך... המוציא לך מים... המאכילך... וזכרת את ד' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל... [דברים ח']. ולו אנחנו זקוקים לטובתו יתברך בכל רגע בחיים, תמיד!

לפי הכתיב נאמר "ולא" אנחנו ופירשו זאת חז"ל "הוא עשנו ולא אנחנו בראנו את נפשנו, לא כפרעה שאמר לי יאורי ואני עשיתני" [בר"ר ק'] . משה רבינו בא להוקיע כאן את הכופרים והמהבלים כפרעה שדימה שיש לו כח יצירה. הוא שגדל בארמון פרעה שראה מקרוב חיי הבל ודמיון אלה, רצה לעקור כל תחושה של "כוחי ועוצם די", בהכרזת "ולא אנחנו", הוא הבורא ולא אנחנו!

*

"אנחנו עמו וצאן מרעיתו"! משה רבינו שעמד ליד הסנה הבוער ושמע "ראֹה ראיתי בעני עמי". הוא ששמע במדין כה אמר ד' בני בכורי ישראל, הוא ששמע במצרים "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים, הוא ששמע בסיני והייתם לי סגולה מכל העמים... הוא שמסר לנו בערבות מואב "כי עם קדוש אתה לד' אלקיך בך בחר ד' אלקיך להיות לו לעם..." והוא משה רבינו משמיע לנו כעת ב'מזמור לתודה' שלו: דעו שאתם בני ישראל "עמו וצאן מרעיתו" ואל תשכחו נא זאת לעד, אף באפסי ארץ ובפזורות הגלות...!

והוא משה רבינו שמדתו "מדת הנצח" חותם בענין הנצחיות את מזמורו זה, ומתוך כך גם את כל אחד עשר המזמורים שאמר: "כי טוב ד' לעולם חסדו ועד דור ודור אמונתו... טובתו וחסדו לעד, אמונתו לעד ואף שירה זו תושר לעד בפי ישראל, כי לעולם לא יתבטל מזמור לתודה...

*

מתוך פרק "מזמור לתודה", צומחים רגשי הודאה נוספים. מתורתו של האלשיך הקדוש למדנו זאת, על המקרא "בואו שעריו בתודה"... לבד ממה שצריך אדם להודות על כל דבר בחיים, על כל טובה גלויה ונסתרה ועל כל נשימה ונשימה, יש לייחד הודאה מיוחדת בלב על שזכינו להכנס לשערי בית ה' וכך כתב האלשיך: "בואו שעריו בתודה. שתודו לה' שזיכה אתכם לבוא שעריו". הרי סברא הגיונית היא, שאורח יש לו להכיר טובה למארחו על שהכניסו בצל קורתו. על היכנסו לבית יתרו אמר בשעתו משה רבינו : "ומי שהוא פותח פתחו לחבירו, נפשו הוא חייב לו"! [תנחומא שמות ט"ז]. הרה"ק מהר"א מבעלזא זי"ע אמר פעם, שהמקרא הבא "כי טוב ד' לעולם חסדו לדור ודור אמונתו" מכוון הוא לבתי כנסיות ובתי מדרשות שבכל דור ודור...

ואם כן, כמה צריכים אנו להודות, כשזוכים להיכנס תחת קורת גג של מקום קדוש, כבתי כנסיות ובתי מדרשות וביותר, אחרי תקופה שנמנע זאת מאתנו! בואו שעריו בתודה!

ואמנם כך קבע לנו רבינו ה'מגן אברהם' פעמיים, כפלים לתושיה, [רסי' מ"ו סק"א ורסי' צ"ג] שבבואו לבית הכנסת יאמר "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך... " לפני הכניסה לשער בית ד' יש להעריך את גודל הטוב והחסד שנשפע עלינו מן השמים בכניסה זו!!!!

*

זאת ועוד פירש האלשיך, ב"בואו שעריו בתודה" ועל עצם ההודאה גם צריך להודות. "על מה שזיכה אתכם להודות כי החשיב אתכם לרצות הודאה מפיכם, חייבים אתם להודות לו".

ואמנם כבר פירשו רבותינו הראשונים בסיומו של "מודים דרבנן": על שאנו מודים לך ברוך קֵל ההודאות. "על שאנו מודים לך - על שנתת בלבנו להיות דבוקים בך ומודים לך". [רש"י סוטה מ.]. כאן בא רש"י ולימד אותנו לימוד מפעים, ההודאה באה מתוך דבקות...! זה שוב נבין ביתר שאת מה שנקבע "דעו כי ד' הוא אלקים ולא אנחנו עמו וצאן מרעיתו" בתוך מזמור לתודה... גם ענין דבקות יש כאן! אם נתבונן היטב בדברי רש"י אלה, יתחיל יומנו ב'מודה אני" של דבקות ונתעורר על התחושה של "ואני קירבת אלקים לי טוב".

*

בואו שעריו בתודה! כל השערים בכלל. ב'שער' בוקרו של אדם פותח הוא במודה אני, בשער תפילתו אומר "הודו לד' קראו בשמו, מזמור לתודה, בשערי שבת קודש, כבר הנהיג הבעש"ט זי"ע לומר 'הודו לד' כי טוב כי לעולם חסדו' והרי באמת עומדים אנו לקבל אז את המתנה היקרה שביקרות, מתנת השבת, שהקב"ה בכבודו בעצמו העיד עליה ש'מתנה טובה' היא...

ראוי לזכור את דברי ה'שפת אמת' שרואה בהודאתו של יהודי את ה'מפתח' לפתח הראשון בעבודתו ומשם יזכה לקנות שביתה בחצרות ד' על ידי תהלתו יתברך "בואו שעריו בתודה חצרותיו בתהלה, כי על ידי הודאה נפתח הפתח ועל ידי הלל יכול לשכון בחצרותיו"... [מקץ תרל"ז].

*

ישנו "מאמר העולם" קולע על מליצת-לשון "בת ק' - כבת כ'" [רש"י ברא' כ"ג א']. שמזמור לתודה שהוא מזמור ק' שבתהילים, צריך להיאמר לאחר הישועה באותו כח ועוצמה והשתפכות הנפש כמו: פרק "יענך ה' ביום צרה" שהוא מזמור כ'... כשם שמתחננים בכל עוז בשעת המיצר, כך יש להודות בשעת המרחב. אולי נרמז גם זאת במזמור לתודה הריעו לד' כל הארץ... כלומר, אף אז בשעת הודאה "תהפוך עולמות" ברתיחת הנפש...

אמר לי פעם יהודי עממי פשוט. "נוהג אני כשאני מרגיש רווחה באיזה ענין שיהיה, אני מודה מיד להקב"ה ובלשון משֶלי. ולדוגמא, אם אני מוצא דברים שאבדו לי; כשהנני מרגיש יותר טוב, כשמפסיק איזה כאב; כשנמצא פתרון לבעייה. על כל דבר קטן וגדול הנני מרים את ראשי לשמים להודות לה' תיכף ומיד. "איך הייב אויף די אויגן צום הימל". אם אני מודה על כל דבר אף להדיוט כמוני, איך שייך שלא אעשה כן לאלקי חסדי שהיטיב מטיב וייטיב עמי תמיד? אינני עובר אל סדר היום כאילו קרה כאן דבר המובן מאליו. ולמה באמת לא ישווה רגש ההודאה, אל הבקשה והתחינה שיצאו פעם מקרב לב?".

*

אחד מרבותינו הראשונים, ה'אבודרהם' שסידר 'פסוקי דזמרה' כתב שתיקנו את סדר הדברים כנגד עשרה מאמרות שנברא בו העולם. ומזמור לתודה הוא כנגד "יהי אור"... ובכן ר' ישראל! על ידי ההודאה וודאי יתגבר האור באפילת תקופה זו. אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו יחד במהרה לאורו! יקירי! עוד נצא מן הסבך הזה! בידו הכל!!! עוד נודה ונשבח על זה והלוואי בקרוב! בינתים נודה עוד עוד על חיינו ועל כל מה שיש לנו וכאמור, אף זה יועיל לישועתנו הקרובה!

גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
טוב להודות לד' ולזמר לשמך עליון!!!

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי

נוטר הכרמים
הודעות: 7862
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
מיקום: בני ברק

Re: בּוֹאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה / הגרמ"י קנר שליט"א

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ה' אוגוסט 20, 2020 11:51 pm

מאמר זה האמור להתפרסם מחר ב'המודיע' תוספת תורנית מדור 'אגרת לידיד', הגיעני ע"י ידיד משותף לי הקטן ולכותב המאמר.

לאחרונה נחשפתי שוב ושוב לכתיבותיו המדהימות של הרב קנר.

אני לא מהסס לקבוע שכיום הינו הכותב העמוק והמקורי ביותר, ומכל הבחינות.

הוא משלב בכתיבתו חדות ועדינות של הרגשות מרוממות, חריפות נוקבת, רגישות יוצאת דופן, עשירות שפה ורוחב דעת.
אופטימיות ואמונה, ראייה חיובית ומציאת זכות, ועל הכל מרחפת דמות אצילית של תלמיד חכם עם נפש פיוטית החובקת זרועות עולמות מנוגדים,
למדנות בריסקאית - מיראית עם חסידות קוצקאית - גוראית, ומעליהם חופפת השראה עליונה - ברדיצ'ובית.

הבו לנו עוד כתיבות כאלו, שהינם בבחינת 'שתה מים מבורך',
נחל נובע מקור חכמה. לא העתקות ולא ליקוטים,
מאן דנפח מדיליה נפח.

מי ישקני מים מבור בית לחם?

דרומי
הודעות: 7132
הצטרף: ב' פברואר 20, 2017 11:26 am

Re: בּוֹאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה / הגרמ"י קנר שליט"א

הודעהעל ידי דרומי » ו' אוגוסט 21, 2020 9:46 am

ייש"כ על העלאת הכתבה.

נוטר הכרמים
הודעות: 7862
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
מיקום: בני ברק

'סידור קידושין' לשבת / הגרמ"י קנר

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ב' ספטמבר 14, 2020 9:07 am

'סידור קידושין' לשבת
חוויה בין ההרים, התקשרות לשבת קודש, לפיד אש בקיסריה...

לר' ישראל יקירי שליט"א

עוד נשארה לפנינו שבת אחת ויחידה בשנה זו, "שיעור גאולה" יש בזה. הבה נחטוף הזדמנות זו בשתי ידים, הבה נרוץ לקראתה בחיבה לכבדה לענגה ולשמרה וכמו שהורה לנו ה'שפת אמת': "ובאמת צריכין להתחזק בשבת אחרונה שבסוף השנה, כמאמרם ז"ל [מדרש תהלים צ"ה] אילו שמרו ישראל שבת אחת כראוי מיד נגאלין. ויכולה השבת שתרחם". [נצבים תרנ"ה] וכמה צריך לעורר רחמים כעת! אחינו כל בית ישראל מצפים לישועת ה'.

*

הרה"ק ר' יששכר דב מבעלזא זי"ע ביאר את הטעם שנקבעו הסליחות הראשונות לפני מנהגנו, בסמוך לשבת קודש. הרי אמרו ז"ל [שבת קי"ט:] ש"כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית", והרי לפני שותף, שערי "העסק" פתוחים תמיד, וכמובן שיש לו "דעה" בעניני השותפות. ולכן במוצאי שבת דוקא מתחננים אנו להקב"ה: "הרי 'שותפים' היינו עד עכשיו, אנא תאריך לנו את זמן השותפות, כדי שנתקבל בפנים ונוכל לומר סליחות לפניך... לכך אומרים "במוצאי מנוחה קדמנוך תחילה".
ולחביבותך, הנני לתאר רשמי שבת אחת במחיצתם של ממשיכי דרכו של אותו קדוש. לפני שבועות מספר, התארחתי בשבת קודש, בנוה קיץ של ישיבת חסידי בעלזא ממונטריאל. ישיבה קטנה שהמשיכו שם את לימודיהם כרגיל במסכת קידושין, פרק האיש מקדש. שבת מברכין אלול היה אז. התנהגותם של בחורי חמד אלה, תורתם ותפילתם, יראתם ודבקותם חיזקו את נפשי בימים אלה. לראות אבוקות של יראת שמים בירכתי ארץ, בצפונו של עולם תמיד מחמם את הלב. מיוחד נשא חן בעיני, שמתקבלים ולומדים שם גם בחורים מֵעֵדוֹת אחרות, ומוצאים את מקומם שם מתוך קירוב לבבות והבנה הדדית.

כמנהג בעלזא, אמרו עוד לפני תפילת המנחה את הבקשות שב"ריבון כל העולמים" "וברוכים הם מלאכיך הקדושים והטהורים שעושים רצונך". בהטעמה מיוחדת ביטאו "וזכנו לקבל שבתות מתוך רוב שמחה... ובאתי לביתך להפיל תחינתי לפניך... ושויתי ד' לקראתי שתרחמני עוד בגלותי לגאלני ולעורר לבי לאהבתך ואתפלל כדת". התרגשתי ברגעים אלה. כבר חדשים שכמעט לא יצאתי מן הבית וכאן זכיתי להתפלל עם ציבור של בחורי ישראל טהורי לב.

*

מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ. להפתעתי מצאתי במקום מרוחק זה, ידיד ותיק שמשמש בישיבה זאת כמגיד שיעור, הגה"ח ר' אברהם אהרן הכהן שטראסער שליט"א מיקירי חסידי ויז'ניץ במונטריאל. שמחת הלבבות כשנפגשנו לא היתה לה גבול. באותה שבת ישבנו והשתעשענו יחד מתוך דברי תורה וניגונים ערבים. ובאחד הרגעים המרוממים בליל שבת קודש, שרנו את הניגון המופלא "ובשופר גדול יתקע" של ה'דברי ישראל' ממודזיץ זי"ע בהתעוררות הנפש ובדקדוק ה'תנועות' העילאיות...

עלז לבי כמה גדל אברך זה בתורה במשך השנים. בקיאותו והבנתו הבהירה במקצועות ההלכה הפליאו אותי. מה יקרו חסידיך ישראל! הרבה למדתי אז מיהודי גדול בתורה ובחסידות; יקר רוח ואיש תבונות, מלא מרץ יוזמה וחיות וכושר מנהיגות, שבאמת ראוי להיות רב בקהילה גדולה בישראל והוא מצטנע בפינתו, ממלא תפקידו בלהט ומתמסר בכל לב לכל תלמיד צעיר לגדלו ולחכמו על פי דרכו. הרבה הרבה העניק לי ידיד נלבב זה תענוג רוחני של שבת זו, שהנני מנסה לשרטט את חוויתה על הגליון. תשואות חן לו.

*

מה נפלא היה לראות את הבחורים הנכספים מתכוננים לקבל את פני שבת המלכה כשאורה של שבת מפציע עליהם. לקראת שבת ביקשוני לישא דברים כהכנה לחמדת הימים. הואיל ולימודם היה כאמור, בפרק ה"איש מקדש" בחרתי לומר על דברים שעסקו בהם אז ביגיעה ושקידה. למדנו אז יחד את דברי חז"ל [שבת קי"ט.] על רבי חנינא שהיה מתעטף בטליתו בכניסת השבת ואומר "בואו ונצא לקראת שבת המלכה". רבינו חננאל [ב"ק. ל"ב.] גורס שם: רבי חנינא הוה מרקד". ברקידה היה יוצא לקראת שבת...

הגמרא ממשיכה שם שרבי ינאי היה עוטה את מלבושי השבת ואומר "בואי כלה בואי כלה". המהרש"א [ב"ק שם] מבאר זאת על פי דברי רבי שמעון בר יוחאי, [בר"ר י"א ח'] שהקב"ה אמר לה לשבת קודש "כנסת ישראל יהיה בן זוגך" ולכן, בשעת כניסת השבת יש כאן כעין קידושין וכניסה כלה לחופה. ומכיון שישראל הם בני מלכים, לכן נקראת כלה זו, שבת המלכה. חז"ל [בר"ר שם] מוסיפים ואומרים בענין "כנסת ישראל יהיה בן זוגך" שעל זה נאמר בסיני "זכור את יום השבת לקדשו" שמתפרש מלשון קידושין [מהרז"ו שם]

*

"בחורים יקרים!" אמרתי אליהם אז. "הרי מתוך לימודכם מסכת קידושין, כולכם יודעים שלצורך קנין זה צריכים לתת דבר מה, לפחות פרוטה או שוה פרוטה, כפי שמוזכר מיד בפתיחת המסכת. ואם כן איך חלים הקידושין שלנו ל"קנין" שבת קודש, מה נותנים לה לשבת המלכה שתתקדש לנו כעת, בזמן "זכור את יום השבת לקדשו"? בטוחני שכבר אין בכיס קפוטת השבת שלכם לא פרוטה ולא שוה פרוטה. הרי בפירוש אמרו חכמינו ז"ל [שבת י"ב:]: "חייב אדם למשמש בבגדו ערב שבת עם חשכה"...

אי שם בכפר בין ההרים בפאתי מערב, נטתה השמש לשקוע והכל התעטף בקדושת השבת. שם הקשיבו בחורי חמד לומדי מסכת קידושין בצימאון ורצו לשמוע את התשובה. ואז נאמר לפניהם הדבר שנתחדש ב"ה בזכותם.

"יתכן לבאר זאת על פי דברי הגמרא [קידושין ס"ג.] שבקנין קידושין יש מושג לקדש בהנאה של הרננת הלב כמו "שְׂחוֹק לפָנַי, רקוד לפני". הנאת השמחה המתעוררת בלב, שוה כסף היא אצל המקבל. בזה מתפרש לנו סוד ריקודו של חנינא לקראת שבת. וכמובן גם שירה וכדומה בכלל, כל זה נחשב לנתינה הפועלת את קנין הקידושין. הגמרא [קידושין שם] מביאה דוגמאות נוספות לכך כגון: "אדבר עליך לשלטון" כלומר דיבור והמלצה טובה אל השר או המלך, גם זה פועל את קנין הקידושין...".

עם כניסת שבת קודש נשמע הֵד "הרי את מקודשת לי" לעבר שבת קודש, עם צורת קנין הקידושין שלה: "השבת מצפה מאתנו כעת: "תביע נא שמחה לקראתי ברינה, בשמחה ובצהלה ואז אתקדש לך. תעורר את לבי בשירתך ואז יחולו קידושי "בואי כלה שבת מלכתא". פניתי אז אל צעירי צאן קדשים: "כשאתם שרים כעת "לכה דודי" ומקבלים פני שבת בשמחה וברננה, יש גם בזה משום קנין קידושין... הנאה נפלאה נגרמת בזה לשבת קודש, המתרצית להתקדש לישראל קדושים"...

*

ואז הוספתי לתלמידי ישיבת בעלזא: "כעת נבין ביותר, את מה שהשריש הרה"ק ה"שר שלום" מבעלזא זי"ע כפי המקובל מפי המשורר האלקי רבי שלמה אלקבץ, שבשעת שירת "לכה דודי" שחיבר, יצטרף כל אחד ואחד לשירה, בעמידה ובריכוז ללא היסח הדעת. הרי בפירוש למדתם כעת: "האיש מקדש בו ובשלוחו - ומצוה בו יותר מבשלוחו" [קידושין מ"א.] . השירה הזאת, כאמור, היא מעין קידושין של "שחוק לפני". והרי האיש מקדש בעמידה ובריכוז, והבעת שמחה זו ראוי מאד שיפעול המקדש בעצמו ולא יסמוך על חבירו או על שליח הציבור...".

"ולא זו בלבד, בחורים נלבבים. הזכרנו את הנאת הקידושין של "אדבר עליך לשלטון". השוואה זו לקידושי שבת קודש מעוררת ומרגשת מאד. הרי ישראל עומדים כעת ומשבחים את השבת לפני שליט בעולמו, יתברך, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא...

הוי! "אדבר עליך לשלטון"... מאז ומתמיד עומדים ישראל לפני ד' בבתי מקדש מעט ומהללים את השבת בפני מי שהעניק לנו אותה: ""חמדת ימים אותו קראת", "וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים" כי היא מקור הברכה, מראש מקדם נסוכה", "בואי בשלום עטרת בעלה גם ברנה ובצהלה".
"אדבר עליך לשלטון!" ישראל מעידים על השבת [תוספות חגיגה ג:] לפני בורא כל העולמים, מקַדש השבת ומברך שביעי ומניח בקדושה לעם מדושני עונג...

"ואף "שב עמי בצוותא" שייך לקנין ההוא [קידושין שם]. ודבר זה שייך ביותר לשבת קודש. היא מצפה זאת מכל אחד מאתנו. "שב עמי בצוותא", לשבת ולהתוועד עם שבת קודש, לכסוף נועם שבת ולא להסיח דעת משבת המלכה המתקדשת לנו בקנינים אלה היוצאים מן הלב...

יום קדוש הוא מבואו ועד צאתו. ואת כל כולו ראוי למלא ב"קידושין" אלה, להנות ולשמח את שבת המלכה בשירות ותשבחות בבחינת "שחוק לפני", "אדבר עליך לשלטון", "שב עמי בצוותא" מתוך תורה ותפילה, מתוך סעודות מרוממות רצופות כבוד ועונג עילאי. 'מסכת קידושין' מיוחדת מאד יש לה, לשבת קודש...

*

שמח לבי כשפנו אלי אחר כך כמה בחורים יקרים והציעו לי צורת 'קנין קידושין' נוספת של שבת קודש. הרי במסכת זו יש מושג של קבלת אדם חשוב. אם אדם חשוב מקבל ממך מתנה, הרי ההנאה ההיא בהתייחסות כזו, נחשבת כאילו הוא הוא הנותן ואתה המקבל; הוא המעניק לך חשיבות בזה שמתרצה לקבל. קבלת אדם חשוב גם פועל מעשה קידושין כאילו נתן. [קידושין ז. ובכל קנין כסף –חו"מ ק"צ ו']. צורבים אלה טענו שהואיל ונחשבים אנחנו לעם סגולה ו"ישראל בני מלכים הם" לכן אם מקבלים ישראל את מתנת השבת והשפעתה, גם זה נחשב לנתינה, כדי שיחול על ידי כך ה'קידושין' שלנו לקנות את השבת... אה! אשרי העם הם לומדיך...

*

ועם הקהל הקודש המשכנו ללמוד בצוותא את דברי הגמרא בשבת [קי"ט. שם] במעשה שהיה. רבה בר רב הונא איקלע לבֵי רבה בר רב נחמן. ביאתו של רבה בר רב הונא לשבות בבית רעהו היה כנראה פתאומי מכורח הנסיבות, אולם בכל זאת כיבדו אותו בכמות עצומה של מעדני שבת. שלשה סאה של רקיקים משוחים בשמן... [ראוי לתאר את כמות ה'כיבוד' הזה. שלש סאים הוא מידת נפח של עשרות ליטרים. שולחן די גדול היה שייך למלא ברקיקים אלה. החשבון יוצא ל288 פעמים שיעור יין לקידוש של רביעית הלוג...]

האורח הדגול תמה ושאל אז: "האם ידעתם שאני מגיע?" בני הבית ענו לו בשלילה. הם לא ידעו על ביאת האורח החשוב: אלא שעם זאת הוסיפו לו טעם להנהגתם זו: "מי עדיפת לן מיניה?". על זה פירש רש"י: "כלום אתה חשוב לנו מן השבת? לכבוד שבת הכננום, ולא היינו יודעים שתבוא.". הם אמנם לא ידעו על ביאת האורח הנעלה ובכל זאת טרחו מדי שבוע בשבוע, על סעודה חשובה ומעודנת לכבוד אורח ששמו שבת... "מי עדיפת לן מיניה?". איזה הוא אורח חשוב יותר משבת המלכה, שבאה לבקרנו בכבודה ובעצמה...?
סיפרתי להם אז על הגה"ק רבי פינחס אליהו מפילץ זי"ע, שהיה נחשב כגדול עדת חסידי גור בימי ה'שפת אמת' זי"ע. פעם אחת התארח רבו הקדוש אצלו בשבת. רבי פינטשע ביקש אז מהרבנית שתכין לכבוד שבת מיוחדת זו מאכל חשוב. וכך תיקנה והכינה ליפתן מיוחד מאד. לאחר השבת אמר לה רבי פינטשע. "המאכל היה מוצלח מאד. אולם יש לדעת שאף יום השבת כשלעצמו אורח חשוב הוא. מן הראוי להכין מהיום והלאה מאכל זה לכל שבת ושבת... נראים הדברים שייסד את דבריו על פי דברי הגמרא הנ"ל. השבת בעצמה זכאית לכיבוד לא פחות מאורח קדוש רם ונישא אפילו אם הוא במדרגת האמוראים...

*

הגמרא [שבת שם] מוסיפה ומלמדת לנו: "רבי אמי ורבי אסי מכתפי ועיילי מכתפי ונפקי. אמרי: אילו איקלע לן רבי יוחנן מי לא מכתפינן קמיה?" האמוראים קדושי עליון, רבי אמי ורב אסי היו מתעסקים בצרכי השבת בעצמם. וכך היו מכניסים ומוציאים משאות על כתפיהם לכבוד השבת. הם הוציאו את משאות החול והכניסו את משאות השבת [שו"ע סי' ר"נ] וכך אמרו: אילו היה רבינו רבי יוחנן נמצא כאן, האם לא היינו עושים כזאת בשבילו לייקרו ולכבדו? הרי זכינו שגדול שבגדולים נתאווה לשבות אצלנו!

בלשון רש"י שם מוצאים אנו 'מטמון': "מכתף ועייל מכתף ונפיק: יוצא ונכנס להביא תמיד משאות... כאדם שמקבל את רבו בביתו ומראה לו שהוא חשוב עליו וחרד לכבודו לטרוח ולהרבות בשבילו". אה! רש"י לא כתב אות אחת מיותרת וכן לימד אותנו אבי הפרשנים, את תחושות האדם לקראת שבת. כך צריך כל יהודי להרגיש לפני השבת. גוואלד! דער רבי קומט! הרבי מגיע! כמה יש להראות כעת חשיבות, נכונות לטרוח ולהיות חרד לכבודו. חרד! מיט א ציטער אין הארץ. ברעדה שבלב ניגשים להכין את עצמנו וכל אשר לנו, לכבוד האורח ששבת שמו...

רב אמי ורב אסי דימו לעצמם כאילו מגיע רבם הנערץ, גדול הדור וקדושו, רבי יוחנן. כאילו עוד מעט יתמלא הבית אורה מזיוו של צדיק יסוד עולם. מה לא היו עושים בכדי לכבדו ולהנעים את שהותו בבית? ומזה נשווה ונלמוד לשבת קודש עצמה. יום גדול וקדוש מאז ומקדם. יום שנשא את עמנו על כתפיו מאז היותו לגוי. וכי לא נטעין משאות עבורו...?

והשבת אף היא נחשבת כעין 'מנהיג ישראל'. היא מלמדת אותנו תדיר להתרומם ולהתקדש מתוך יראת ד' ואהבתו. היא מורה לנו את הדרך איך להיות בנים למקום ואף לימוד התורה בשבת מעולה הוא ביותר. הוי! השבת נועם הנשמות והשביעי עונג הרוחות ועדן הנפשות להתעדן באהבתך ויראתך...

*

בכדי להדליק את נר ההכנה לשבת קודש, ראוי להמחיש ענין קבלת אורח חשוב ולהחדיר בכלי המחשבה את מי אנו עומדים לקבל בבתינו, בבית המדרש ובחדרי הלב... צריך להרגיש בפועל כאילו בא אורח דגול ונערץ ומכינים לו את הבית, את כל פרטי האירוח, בלב ונפש ומאוד.

וכך פקדו עלינו רבותינו הפוסקים. ה'משנה ברורה' [ר"נ סק"ג] מביא זאת בשם "חיי אדם". וידמה בדעתו כאלו יבוא אליו להתאכסן מלך בשר ודם כמה מכבד הבית ומציע המטות וכל שכן שבת מלכתא. וידמה בדעתו! כל אחד יודע על החיוב בליל הסדר לדמות בעצמו כאילו יצא ממצרים. בערב שבת קודש גם יש חיוב לדמות לעצמו שמצפה לביקור מלכותי בבית. מה לא היה עושה כדי להשביע רצון המלך?


ננסה להמחיש זאת לעצמנו. הנה נתבשרו שגדול ומנהיג העדה, מתכונן לשהות אצלנו לשבת. הוא בחר בנו להיות בעל אכסניא שלו! האם לא היינו מתרגשים בגילה וברעדה כאחת? האם לא היינו מתחילים מיד בהכנות קדחתניות? האם לא היינו רצים, מתכוננים ומתבוננים לראות מה חסר עוד? מה עוד אפשר לעשות? איך מכינים את הלב ואת הנפש כראוי וכיאות? איך נוכל לכבדו כרום ערכו ולהראות חשיבותו? גוואלד! דער רבי קומט! והרי באמת כך לימדנו רש"י במתק לשונו: "כאדם שמקבל את רבו בביתו ומראה לו שהוא חשוב עליו וחרד לכבודו לטרוח ולהרבות בשבילו".

*

ר' ישראל! מיוחדות מאוד הן השבתות בשנת תש"פ ונסיונותיה. תאר לעצמך שאתה נמצא באנייה בלב יום סוער. הגלים גבוהים ושוצפים והאנייה מיטלטלת בחזקה. פתאום מבחינים מקרוב במקום יבשה. הנה מתקרבים עוד ורואים אי נחמד שהגלים מתנפצים ומשתברים על קצה גבולו. אי קטן נטוע עצי פרי נהדרים. הקברניט מזדעק: "להתקדם לעבר ההוא!", המלחים עובדים במשוטיהם במלוא כוחותיהם. לב הנוסעים זע מציפייה דרוכה . עוד מעט ונגיע לחוף מבטחים. עוד מעט נשקוט מן הזעף ונזכה למנוחה ושלוה...

כך צריך יהודי להרגיש לפני השבת. עוד מעט ונגיע אל איי המרגוע, איי מלכות שמים, מנוחה וקדושה. והרי באמת נרמז באחד ממזמורי קבלת שבת: "ד' מלך תגל הארץ ישמחו איים רבים..."!

אולי ראוי לזכור גם מחשבה זאת באמירת "הודו" של ערב שבת קודש. "יורדי הים באניות. עושי מלאכה במים רבים. יעלו שמים ירדו תהומות. נפשם ברעה תתמוגג. יקם סערה לדממה. ויחשו גליהם. וישמחו כי ישתקו. ויַנחם אל מחוז חפצם יודו לד' חסדו ונפלאותיו לבני אדם- - -. השבת קודש בעצמה מהווה "מחוז חפץ" של כל יהודי. שבה גנוזים חסדים ונפלאות, נפלאותיו לבני אדם...

*

ה"שפת אמת" פירש את כפל הלשון בזמר "אזמר בשבחין" שחיברו האר"י ז"ל.: "צווחין אף עקתין – בטילין – ושביתין", שמתוך שהאדם מבטל ועוצר בעד זעקותיו הקב"ה משבית את הצרה ואת המועקה לגמרי. וזה לשונו: כשהם בטלים מתוך שמחת השבת, בזה הם נשבתין. - - שבחינת השבת שהוא שמו של הקב"ה שלום, משבית מהם כל הצרות והצער שלהם." וזה הפירוש עמו אנכי בצרה.... [ויצא תרנ"ד]. אם מבטל אדם את הרגשת הצער בלב ושמח בשבת, ישבית הכח האלקי בשבת אף את מציאות הצרה, מכל וכל ... כמה ראוי לנצל הזדמנות כזו בתקופה הזאת. כמה זקוקים כולנו כעת ל"צווחין אף עקתין בטלין ושביתין"

והס"ק מסלונים, בעל "יסוד העבודה" זי"ע פירש באופן נפלא את מאמר חז"ל "לוו עלי ואני פורע" שנאמר על הוצאות השבת [ביצה ט"ו.] כלומר, שאם יש לאדם ענין של צער והוא מתחזק ומסיח דעתו ממנו בשביל כבוד השבת וסומך על ישועתו של הקב"ה שהוא בבחינת 'הלואה'; אומר הקב"ה לעומתו: "ואני פורע" שהוא גם לשון 'גילוי' [רש"י שמות ל"ב] כלומר שיגלה לו הקב"ה מעתה את החסדים... [תורת אבות ע' רי"ט].

*

ו"ביום החופה" לפני התקדש השבת שעוד נשארה לנו בשנה הזאת, נאחוז נא בידינו, כדרכם של חתנים, את ה"קוויטל" של כנסת ישראל, שכה קשה לה בזמנים אלה. נחשוב נא על בניה היקרים השרויים בצער, שירווח להם במהרה, שיוושעו ויפקדו בפקודת ישועה ורחמים. וניזכר וניפקד שניכתב כולנו בספר חיים ברכה ושלום, פרנסה טובה, גזירות טובות ישועות ונחמות אנחנו וכל עמך בית ישראל...

נזכור נא שוב את דברי ה'שפת אמת' ובאמת צריכין להתחזק בשבת אחרונה שבסוף השנה, כמאמרם ז"ל אילו שמרו ישראל שבת אחת כראוי מיד נגאלין. ויכולה השבת שתרחם". געוואלד! ! ש-ת-ר-ח-ם!

*

חביב ביותר עלי מאז, פירושו של בעל "באר מים חיים" על מאמרם ז"ל: "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל.... ואעתיק לך שוב את הדברים, ובפרט מפני שנוגעים הם להרבה מבני דורנו מקדשי שבת ומקדשי השם...

הוא שואל שאלת 'פשט' חריפה: למה קרא הקב"ה לשבת כבר לפני שניתנה לנו: "מתנה"? הרי שם מתנה מתייחס למקבל ולא לנותן. "והיה לו לומר – חפץ יש לי בבית גנזי ואני מבקש ליתנה במתנה לישראל"?

וכך מחדש לנו בעל "סידורו של שבת". ידוע שבימי שעבוד מצרים, השתדל משה רבינו אצל פרעה שינתן לישראל יום מנוחה ובחר ביום השבת.. ובני ישראל היו נחים בו ממלאכה, מתאספים וקוראים בתורה, במגילות שהיו בידם והיו מתחזקים בכמה מצוות ובגאולתו של הקב"ה העתידה לבוא עליהם.

והדבר היה יקר וחשוב על הקב"ה עד מאד. הרי ייחדו ישראל יום זה לקירבת אלקים ללא שנצטוו על כך. הם לא פנו אל הבטלה לבדר את מרירות לבם, אלא נתדבקו בשבת לד' מדעת עצמם. ודבר זה נחשב לו להקב"ה כאילו קיבל מתנה. ולכן אמר "מתנה טובה יש לי בבית גנזי" מתנה שקבלתי מעם ישראל... שבת לד' מאת עם אהובו השקוע בסבלות ובעבדות. ובבוא הזמן העניק הקב"ה מתנה זו והחזירה לישראל כלולה בהדרה...

*

אהובי! נעצור נא ונעביר דרך חדרי הלב, את כל אותם היהודים היקרים, ישראל קדושים, החולים והסובלים יסורי הנפש והגוף ר"ל והם וכל בני ביתם; הנאנחים מצער אבידות קשות ל"ע; הרובצים תחת משא הפרנסה וצער גידול בנים ושאר דאגות המוצצות את לשד עצמותם; הגלמודים והבודדים והמבודדים בעמנו; זקני ישראל העוברים כעת תקופה קשה ביותר. ירחם נא ד' על כולם במהרה! שליט בעולמו יודע ושומע את תחנוני האמהות בשעת הדלקת נרות שבת.

והם נמצאים במשפחתך, בסביבתך, בעירך. הנה בא יום השבת והם מתאמצים בכל בדל כוח ורצון שנשאר בהם, לקבלו במאור פנים, להכנס אל תוכו במנוחת אמת ואמונה, לכבדו ולענגו, להזיז ולסלק את משאם הכבד ולהאיר את נשמתם באור השבת.

במידת מה דומים הדברים לשבתות של גולי מצרים. הנה שולחים כל סובלים אלה מתוך המיצרים שלהם, כעין מתנת שבת למרום, מתנה שהשיגו במאמצים ובדמעות והקב"ה יעניק לכולם בחזרה, מתנה טובה ששבת שמה, מתוך ישועה ורווחה.

ושבת קודש מעידה כעת עליהם: "חזו בני חביבי, המתאמצים לכבדני ולענגני אף בשעה שקשה להם, בשעה שלבם בל עמם. בשארית כוחותיהם ובטיפת האומץ שנשאר ברוחם, עמלים הם להכין את בתיהם ואת בתי הנפש שלהם לקראת שבת... למרות הכל מתעסקים הם ב'סידור קידושין' של "שחוק לפני, רקוד לפני, אדבר עליך לשלטון, שב עמי בצוותא" הם מתנחמים בי ועין נושאים לך לשמים: "והראנו ד' אלקינו בנחמת ציון עירך ובבנין ירושלים עיר קדשך, כי אתה הוא בעל הישועות ובעל הנחמות".

*

יהודי יקר ונעלה היה בעירי בשם הרה"ח ר' ישראל שלמה לאנגער זצ"ל, מזקני חסידי באבוב. בימי זקנותו נשאר גלמוד ל"ע. תולדות חייו אפופי צער היו מצעירותו. הוא נתייתם בבחרותו, איבד משפחה בימי המלחמה ושנים ארוכות התמסר למען בריאות זוגתו ע"ה, עד שנשאר בודד בעולמו. והוא חי את חייו בדרכי חסידות תמימה וישרה ומתחזק בלימוד התורה, באמרות צדיקים ובדבקות בהם.

פעם בקרתי בביתו בערב שבת כשהיה כבר זקן מופלג. הכל היה מסודר ומטופח להפליא. חן קדומים היה שפוך על בית זה חדור האמת והאמונה. הישיש עמד אז ליד הכירה וערך את קדרותיו לכבוד השבת ועל השולחן הקטן היתה מונחת גמרא.

הוא פנה אלי ואמר "משה יעקב, וואס דארף איך שוין פאר זיך?" מה אני כבר צריך לעצמי? את הכל ערך לכבוד השבת... הוא טרח ועמל שיהיה הכל מסודר לסעודת מלכים.

השתוממתי על המראה הזה והתרגשתי. מושג "בית נאמן בישראל" קיבל אצלי משמעות חדשה של נאמנות לרבון כל העולמים., נחלה בלי מצרים של התקשרות... במטבח זעיר זה נתגלה ההוד וההדר שבנשמה היהודית כשהיא מעוטרת בכבוד השבת. הסירים התחממו על גבי אש קודש של "חבוקה ודבוקה בך".

רבונו של עולם! מה נפלאו יהודיך! "מה יקרו רעיך קֵל מה עָצמו ראשיהם"! הרי לימדו אותנו בעלי התוספות בשם המדרש "שהקב"ה ושבת מעידים על ישראל, שהם יחידים באומות". [חגיגה ג: שם].

ואז בשעה מרוממת של הכנת שבת קודש, הפליג ר' ישראל שלמה עמי בשיחה ארוכה על ארחות חייו מאז. הוא סיפר לי את כל תלאותיו ובתוך כך גם מה שפעל על אחרים שישארו יהודים נאמנים. שיחת מוסר היתה זאת מלאה גבורה חסידית.

איך יכולתי להכיר טובה ליהודי יקר ומופלא זה על מה שלמדתי ממנו אז? לא נחה דעתי עד שהדפסתי על דף באותיות נאות, את ההלכות ברמב"ם [פרק ל' מהל' שבת] בענין ההכנות לשבת. הרמב"ם מזכיר שם פעמיים "הרי זה משובח" על מי שמסדר ביתו ושלחנו וטורח בעצמו בהכנות השבת ומוציא הוצאות עליהן.

שיבצתי את הדברים במסגרת בתוספת ברכה. רציתי שדברים אלה יהדרו את המטבחון המקודש של חסיד נאמן זה. אמרתי לו אז "ר' ישראל שלמה! על המרבה בסיפור יציאת מצרים נאמר "הרי זה משובח" פעם אחת בלבד, ואילו על הכנות שבת שלא על ידי שליח כתב הרמב"ם זאת פעמיים!".

ההעתק עדיין נמצא אצלי. "להרב החסיד רבי ישראל שלמה שליט"א, בברכות אין קץ שימשיך בעבודת הקודש שלו עוד הרבה שנים בריאות וטובות עד מאה ועשרים ויזכה לקדש שם שמים מתוך שמחה וחן כדרכו בקודש, בתודה עמוקה על השיעור הנפלא באמונה והשגחה שזכיתי לשמוע ממנו... אייר תשנ"ח". הזקן סבר וקיבל וכך היו דברי הרמב"ם מפארים בשנים הבאות, את אותן ד' אמות של הכנת שבת...

וסיפר לי אברך יקר שהיה מגיע לעזור לו ולשמשו במסירות; שפעם בהיות ר' ישראל שלמה כבר יותר מבן תשעים, היה לו ניתוח קשה ביום ערב שבת. הוא התחיל להתעורר זמן קצר לפני כניסת השבת ושאל את האברך כשהוא עדיין מורדם למחצה: "בנימין, האם הכל מוכן לשבת?". איך אוכל להתכונן? מה עלי לעשות כעת? איפה הנרות? האברך נדהם מדבריו. עד כדי כך היתה קדושת השבת מושרשת בתת הכרתו של אותו חסיד זקן. הוא אמר לו: "ר' ישראל שלמה! הכל מוכן לשבת. אינך צריך לעשות כלום". על זה ענה לו הישיש: "אם כן, הבא נא לי סידור לומר בו שיר השירים, לפחות בכך אתכונן לקראת שבת"...

ומרגלא בפומיה של ה"לב שמחה" זי"ע. וואס מען טוט פארן שבת ווערט מען אליין שבת'דיק". כשעושה האדם למען השבת, נהיה בעצמו יהודי של שבת...

*

נמשיך נא ללמוד ולהפנים שׁוּרה - שירה נוספת באותה הסוגיא [שבת קי"ט.] של קבלת שבת במעשיהם המופלאים של האמוראים הקדושים. הבה נייחד את מחשבתינו בהוד דמותו של אחד משרפי מעל אלה ובמיוחד לכבוד ראש השנה, שכן כונן וכיוון והתקין קדוש זה, רבי אבהו, שהיה מגדולי האמוראים שבארץ ישראל, את הליכות תקיעת שופר שלנו, כדלהלן.

בסערת נפש הנני כותב לך את הדברים בערב שבת קודש, כשהדיו והדמעות מתמזגים. היד כותבת והכתפיים רועדות. בדברי הגמרא מתגלים הוד ואימה של שבת. הוד ואימה של קדושי הדורות...

ר' ישראל! א שטיקל גמרא! "רבי אבהו הוה יתיב אתכתקא דשינא ומושיף נוּרא". רבי אבהו תלמידו הגדול של רבי יוחנן, מנהיג דורו בתקופה קשה לישראל, היה יושב על כסא יקר של שנהב וכך היה מנפח את האש, שישתמשו בה לכבוד השבת".

חזקה על חסידי קמאי, שכשהיו לומדים מאמר זה בגמרא, היו דורשים את ה"מושיף נוּרא" גם על המשמעות הרוחנית המופלאה שבדבר, על ההתלהבות העצומה לקראת שבת... הרי כך פירש מרנא החתם סופר זי"ע "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", שצריך להדליק את אש התלהבות עוד לפני השבת ולא לחכות ל'הבערה' זו עד עצם יום השבת...

הוי! יתיב אתכתקא דשינא ומושיף נוּרא. רבי אבהו היה מתיישב על כסא יקר ורוממות והיה מגביר ומלהיט את האש לקראת השבת... בכל כוחותיו האדירים היה רבי אבהו נופח מרוחו הגדולה אל תוך גחלים הלוחשות עד שליבה את להבת השבת... והאש ההיא עדיין היתה בוערת בצאת השבת. אף סעודת 'מלוה מלכה' היה רבי אבהו חוגג כעין סעודת יום טוב, מתוך הכנת "עגלא תילתא" משובח לכבוד שבת מלכתא. עדיין לא כבו אותן הגחלים...

עיניהם העורגות של חסידים ואנשי מעלה וודאי היו מוצאים ברמזי הכנתו זו של רבי אבהו, פורקן לאוצר כיסופיהם... ובלחש היו הומים לעצמם, "ומושיף נורא – און ער האט געבלאזן דאס פייער, דאס פייער פון שבת..." עד שהיו פניהם מאדימות כאש ממחשבת קדושת השבת... הרי כך אמר החידושי הרי"מ זי"ע חוצב להבות אש, סופי תיבות, שבת...

*

הייליגער רבי אבהו! 'מושיף בנורא' בכבשן קדושת ישראל. רב אבהו! דאס הימלדיקע פייער! עליך נאמר "רבי אבהו היה יושב ודורש ואש מלהטת סביבותיו". [שהש"ר א' נ"ג]. בכמות ואיכות עילאית לימדת אותנו תורה מן השמים, במרחבי ההלכה והאגדה בתלמוד בבלי, בירושלמי ובמדרשים. פניך זהרו מאד באור יקרות של חכמת התורה [ירו' פ"י דספחים ה"א (ס"ט.)]

אתה רבי אבהו הוא שפירשת את ה"ענֵני" של אליהו בהר הכרמל. "ענני שתרד אש מן השמים". [ברכות ט:]. אתה רבי אבהו היית עמוד האש לפני המחנה כשנשאת את עול הדור על כתפיך בהוראה, בהנהגה והשתדלות. עליך שרו בשעתו: רבה דעמיה מדברנא דאומתיה, בוצינא דנהורא! [סנהדרין י"ד.]. ואתה רבי אבהו גילית דוגמא איך שלמד משה רבינו מפי הגבורה, הלכות טריפות, הראה לו הקב"ה למשה גולגולת של אש... [ילקו"ש רמז תקל"ו]

*

אתה רבי אבהו אש קודש הקדשים, קיימת כל מעשיך 'בלתי לד' לבדו' מתוך ביטול גמור. על דגל הנהגתך היה כתוב "יתקלס עילאה"... כששמעת שהמתורגמן שלך מתנשא עליך שאיננו זקוק לתורתך, טענת בעומק הענווה למי שכאב לו על הדבר, בכמה מילים בוערות באש "בלתי לה' לבדו': "ומאי נפקא ליך מינה? מיני ומיניה יתקלס עילאה!!!". [סוטה מ.]

מה איכפת לך מי הוא מוסר התורה בפועל ומי הוא המתורגמן? מה ההבדל למעשה, מי המסדר והמחדש ומי השליח למסור את הדברים. למאי נפקא מינה, אם זה אני או הוא? הרי סוף סוף מבין שנינו אני והמתורגמן שלי גם יחד יוצא קילוס קֵל עליון, הבורא יתברך. ה"אני" לא תופס מקום. רק על דבר אחד יש לחשוב ולהתמקד תמיד ולא להסיח דעת: על כבוד שמים, על תורת ד' שנלמֶדת, ועל נחת הרוח שיש לפניו יתברך מזה.

*

ואתה רבי אבהו באש הענווה ו'ביטול היש' שלך, כשביקשו להושיב אותך על כס ההנהגה ונודע לך אז על חבירך רבי אבא דמן עכו, שהוא דחוק במצבו ושקוע בחובות. נענית ואמרת: "אִיכָּא רבה!" יש כאן אדם גדול ממני שראוי לאותה איצטלא, אנא מנו אותו במקומי. [סוטה שם] ידעת שבמינוי זה ירווח לו לרבי אבא ויוכל ללמוד ולהרביץ תורה מתוך הרחבה...
*
הוי! רבי אבהו, מתגבר ומתלקח באש אהבת ישראל! כשהיה חבירך רבי זירא חולה, קבלת על עצמך שכאשר יתרפא בחסדי שמים, תערוך אתה בלהבת אש קודש את סעודת ההודאה, את "יומא טבא לרבנן". [ברכות מ"ו.] שכן אם הוא חולה הרגשת זאת על עצמך בבחינת "יחלה עצמו עליו", וכשהוטב לו, הרגשת מתוך אהבה ואחווה עמוקה, מתוך השתתפות בצער וברווחה, שעליך להלל להודות ולערוך יום טוב. לשיטתך של "יתקלס עילאה" למאי נפקא מינה, אם זה אני או הוא?

רבי אבהו הקדוש! הדגמת בכל מעשיך והנהגתך את ה"הוא היה אומר", את מה שאמרת בעצמך שאין העולם מתקיים אלא בשביל 'מי שעושה את עצמו כמי שאינו' שנאמר 'ומתחת זרועות עולם'... [חולין פ"ט.].

*

ומכל זה ועוד הרבה יותר מזה, מתבהר ומתברר למה זכית אתה, רבי אבהו להיות שליח הציבור של העם כולו לתקן את סדר התקיעות לדורות עולם, כמאמר הגמרא [ר"ה ל"ד.] "אתקין רבי אבהו בקסרי". אתה שתמיד עשית את עצמך "כמי שאינו" ובזכותך התקיים כל העולם כולו, זכית להנהיג את סדר תקיעות ישראל שבהם מכתירים את הקב"ה ב"מלוך על כל העולם כולו"...

אתה שתמיד החדרת את רוח הויתור והאחדות בישראל, ב"יתקלס עילאה" שלך, זכית לאחד את ישראל בתקיעותיו ביום שמבקשים "וייעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם". וכפי שביאר רבי האי גאון "אל תחשבו בלבבכם, כי בימי ר' אבהו נפל ספק בדבר זה". אלא שרבי אבהו בא להשוות את המנהגים בישראל, ולכן תיקן תקנה שיהו כל ישראל עושין מעשה אחד...". [הובא בר"ן ר"ה שם] כמה מתאימה לזה דרשת חז"ל על המקרא: 'כי ירֵא אלקים יצא את כולם', זה רבי אבהו בקסרין [קה"ר ז' ומהרז"ו שם].
*

אתקין רבי אבהו בקסרי... מושבך רבי אבהו היה בקסריה, מושב המלוכה הרומאי בשעתו, זה לעומת זה, לבער באש קדושתך את הכח הנגדי, למגר את כוחות הרשע, הטומאה והכפירה של בני עשיו. ודווקא שם בקסריה נוסד סדר התקיעות להמליך מלכות שמים, שמכוחן מתקיים "וכל הרשעה כולה כעשן תכלה – כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ".

בראש השנה תחילת עשרת ימי תשובה התמנית רבי אבהו מן השמים, לסדר להם לישראל תקיעת שופר המעוררת את "עורו ישנים משינתכם" לתשובה. הרי אתה היית ה"מושיף נוּרא" בישראל, אש התורה והיהדות היתה מלהטת סביבותיך, וכך העלית להבת חיזוק, בלב בעלי תשובה כשחקקת באש שחורה על גבי אש לבנה, במאמרך [ברכות ל"ד:] ש'במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד'...
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
כמה יכולים לפעול עוד בשבת אחת ומיוחדת זו
זכור את יום השבת לקדשו, שמור את יום השבת לקדשו
מתוך התקשרות של קנין, מתוך מסכת קידושין שלנו...
ומתוך "מושיף נוּרָא", ליבוי האש בערב שבת קודש!

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי

מוטוש
הודעות: 167
הצטרף: ג' פברואר 19, 2019 12:07 am

Re: 'סידור קידושין' לשבת / הגרמ"י קנר

הודעהעל ידי מוטוש » ב' ספטמבר 14, 2020 5:12 pm

מיהו המיועד הזה ר' ישראל?

תורה מפוארת
הודעות: 575
הצטרף: ד' פברואר 20, 2019 12:29 pm

Re: 'סידור קידושין' לשבת / הגרמ"י קנר

הודעהעל ידי תורה מפוארת » ב' ספטמבר 14, 2020 5:32 pm

זה השם הבדוי של מכתבי הרב קנר המתפרסמים מידי שבוע בעיתון המודיע, או יותר מדויק מכתב לר' 'עם ישראל'.

לבי במערב
הודעות: 6199
הצטרף: א' מאי 14, 2017 12:58 pm
מיקום: לענינים נחוצים - נא לפנות בהודעה־פרטית. בתודה מראש.

Re: 'סידור קידושין' לשבת / הגרמ"י קנר

הודעהעל ידי לבי במערב » ב' ספטמבר 14, 2020 7:38 pm

וכלשון השגורה 'ר' איד'.

נוטר הכרמים
הודעות: 7862
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
מיקום: בני ברק

"ומי יודע אם לעת כזאת הגעת"...

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ה' אוקטובר 29, 2020 7:52 pm

הכותרת ממני,
זוהי אכן השייכות המובהקת למדור זה.

מאמר נפלא ועמוס תובנות ואוצרות
חצוב מעמקי לבבו של הגרמ"י קנר שליט"א

------------

בס"ד
עמודו של עולם...
שחר ימיו של אברהם אבינו,
מעיין חיזוק אדיר של ה"אבני נזר"

לר' ישראל יקירי שליט"א

"צור העולמים, לא היה שום אדם שהיה מכירו ולא יודעו, אלא יחידים בעולם - ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו". [רמב"ם פ"א מהל' ע"ז ה"ב].

החידושי הרי"מ היה אומר, היה אומר שכשהגיע הרבי מלובלין, החוזה זי"ע, לפרשת לך לך, היה מרגיש הבדל כמו מאור לחושך, שכן אברהם אבינו ע"ה מאיר את העולם...

העולם כולו התגלגל במורד תלול עד שניצב בו עמוד ההצלה. 'עמוד שחר' חדש התחיל להאיר עם הופעתו של אברהם אבינו, צדיק יסוד עולם, פשוטו כמשמעו. אור האמונה ואור החסד. והאור הזה קיים אתנו לנצח. חז"ל ביארו את הפסוק שבתחילת הבריאה על הדורות הראשונים; 'תוהו' זה אדם הראשון, בוהו זה קין, חושך זה דורו של אנוש על פני תהום זה דור המבול... "אמר הקדוש ברוך הוא: עד מתי יהא העולם מתנהג באפילה? תבוא האורה! ויאמר אלקים יהי אור: זה אברהם". הוא הביא אור לעולם שהיה שרוי בתכלית החושך, בערות, הכפירה והאנוכיות...

וכך היה אומר החידושי הרי"מ על שבת פרשת לך לך: על השבת הזאת אמרו רבותינו ז"ל: עד מתי תתנהג העולם באפילה תבוא אורה. כל אחד ואחד שיש לו געגועים להוציא את עצמו מן האפילה, בודאי תבוא עליו אורה מאברהם אבינו...

והוא היה אומר: הלא אמרו חז"ל [ירו' שבת ו:] ש"יהא רואה בעל השמועה כאילו הוא עומד כנגדו". בפרשיות אלה, אברהם אבינו הוא בעל השמועה...

*

"מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ" [ישעי' מ"א] כך דרשו זאת חז"ל: [מדרש תהילים ק"י] "ישנים היו אומות העכו"ם מלבוא תחת כנפי השכינה, ומי העירן לבוא לחסות תחת כנפי השכינה? אברהם! שנאמר, מי העיר ממזרח. ואל תאמר לזה בלבד, אלא אף הצדקה היתה ישינה והֵעירהּ".

צדק יקראהו לרגלו! אבינו הראשון התעורר והעיר לאמונה ולחסד גם יחד, בדוגמתו האישית. אברהם אבינו תיקן תפילת שחרית. הוא 'העיר את השחר' בזריזותו הלוהטת, הוא פעל להתגלות חסד ד' בעולם, ועד היום חוט של חסד נמשך ממנו תדיר... [שפ"א וירא תרנ"ג].

*
בעל השמועה עומד כנגדו... ראוי לנו להתבונן איך התעורר השחר אצל אברהם בעצמו מתוך חשכת הלילה. אולי לא ידוע כל כך על "טרם השחר" של עמוד העולם. תקופת חייו הראשונה של אברהם אבינו היתה שרויה בעלטה גמורה, שנות נעוריו עברו עליו בחושך בפועל ובמציאות. הוא לא ראה את אור היום במשך שנים ארוכות מאד. ודווקא שם העיר אברהם את השחר. דווקא משם הביא את בשורת האמונה והבטחון...

ב'פרקי דרבי אליעזר' למדנו על שני הנסיונות הראשונים של אברהם אבינו, בחושך ובמאסר, שנים על שנים. זה היה עוד לפני נסיון "לך לך מארצך". לדעת המדרש הזה, הראשון במדרשי חז"ל, התחיל סדר הנסיונות כך: "נסיון הראשון. כשנולד אברהם אבינו ביקשו כל גדולי המלכות להרגו ונחבא מתחת לארץ שלש עשרה שנה, שלא ראה לא שמש ולא ירח. לאחר שלוש עשרה שנה, יצא מתחת לארץ מדבר בלשון הקודש, מאס אֲשֵׁרִים ושיקץ את הפסילים ובָטח בְּצֵל יוצרו ואמר: ה' צב-אות אשרי אדם בוטח בך....".

והרי ההמשך: "נסיון השני. נתנוהו בבית האסורים עשר שנים, שלש ב'כותא' ושבע ב'קרדו' ויש אומרים שלש בקרדו ושבע בכותא. לאחר עשר שנים שלחו והביאו אותו ונתנוהו בתוך כבשן האש. ומלך הכבוד פשט יד ימינו והצילו מתוך כבשן האש, שנאמר [בראשית טו ז] ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים. [פרד"א מהד' הרד"ל פ' כ"ו].

*

געוואלד! ילדות שסועה טמונה מתחת לאדמה, ללא רחמי אב ואם, ללא קשר עם אדם. שלש עשרה שנה לא ראה הילד לא שמש ולא ירח. ודווקא משם יצא אברהם מחוסן ומחושל נגד סערת היצר, יצרא דעבודה זרה האיום ששרר אז בכל פינה. בדרך הטבע היה הילד מרגיש במצב הזה עצור ועזוב ומוזנח. ולעומת זאת בניגוד גמור, אברהם אבינו היה כולו נאזר בבטחון, בטח בצל יוצרו ועל טוהר שפתיו מרחף הפסוק: ד' צב-אות אשרי אדם בוטח בך".

לא רק את חובת הבטחון הזכיר הנער, אלא את האושר שבבטחון... "אשרי אדם בוטח בך". מתהום הארץ עלה ונתעלה אברהם אבינו ונעשה עמודו של עולם, משפיע דת האמת, לנשיא אלקים, אב המון גויים, מורה דרך לרבבות אלפים, קברניט הספינה ומנהיגה... ממחשכיו יצא להאיר על פני תבל ומלואה...

ר' ישראל! היסודות הראשונים של היהדות הונחו במעבה האדמה, במעמקי חושך אטום וסתום. משל למה הדבר דומה? לבנין אדיר המתנוסס ברום קומותיו על פני הארץ. לעומת גובהו למעלה, נמצאים יסודותיו קבועים למטה בעומק, מתחת לאדמה, במקום שאין מגיעה לשם אף טיפת אור...

*

ומענין לענין באותו בנין... על הכנסת אורחיו של אברהם אבינו נאמר: "עמד ובנה פלטרין גדולים על הדרכים והניח מאכל ומשקה". [אבות דרבי נתן פ"ז] אברהם אבינו בנה ארמונות במדבר... בבנייני פאר אלה נרמז אז דבר גדול לעוברי אורח, הולכי מדבר... גילה זאת אחד מגדולי צפת, רבינו יום טוב צהלון, שחי בדור דעה של מרן הבית יוסף. בפירושו "מגן אבות" על אבות דרבי נתן [פ"ז שם] ביאר זאת באופן נפלא ביותר. כוונת אברהם אבינו היתה להחדיר את האמונה בעוברי הדרכים.

הנה נודד לו אדם במדבר שממה ופתאום רואה לפניו ארמון... הדבר מפתיע ומעורר, מושך ומגרה את מחשבתו להתעניין בתופעה הזאת. הרי לא גדל בנין זה כאן מאליו. מישהו היה כאן וטרח לבנותו. דבר זה ישמש לו כמופת ודוגמא לבנין העולם כולו. עובר האורח יבוא לחשוב על השמים וארץ וכל צבאם, מי ברא אלה? "ומתוך כך יכירו גדלו וממשלתו" ויבואו לברך את הבורא יברך ולהודות לו. נמצא שגם בנין ארמון במדבר, היה בו עילה להמשיך את הבריות לאמונה, שיש בורא ומנהיג. וכפי שאברהם עצמו הגיע לאמונה בשכנוע מוחלט וגמור, שאי אפשר לבירה בלא מנהיג...

ולאור הדברים דלעיל, אולי מסתתר רמז נוסף בארמון כזה... חוזקו, תקפו ורומו של הבנין, תלויים בעומק היסודות במעבה האדמה, במקום אפל ושפל. בנין האמונה של אברהם אבינו התחיל להיווצר במחשכים מן היסוד בו, מתחת לארץ ובעמקי הבור ב'כותא' וב'קרדו' במשך שנים ארוכות...

*

שם מתחת לאדמה קיים אבינו הראשון עוד בילדותו את מאמר הכתוב "שכן ארץ ורעה אמונה". שם הכיר בפועל בעומק ההתבוננות את "ועל הארץ מתחת אין עוד". אין עוד מלבדו! שם בבדידותו התבסס והתחזק מעמדו כאברהם ה'עברי' וכמו שדרשו חז"ל: "כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד". ללא התפעלות וללא התייחסות לעוברי רצונו יתברך, התועים בימיו, הנבערים מדעת, רודפי ההבל ועובדי האלילים.

וכך היה הדבר בזמן הנסיון השני, שנמשך אחרי הראשון. וכפי שלמדנו בפרקי דרבי אליעזר [וכן בגמרא ב"ב צ"א.]: "נתנוהו בבית האסורים עשר שנים, שלוש בכותא ושבע בקרדו"... כותא נמצאת בסביבות באיזור ארם נהריים ואילו קרדו שוכנת בהרי אררט [תרגום ברא' ח' ד'].

מה פעל אברהם אבינו ב'כותא' וב'קרדו' במשך המאסרים ההם? הרמב"ם [מו"נ ח"ג פכ"ט] ואחריו הרמב"ן [ברא' י"א כ"ח] הביאו מספרי קורות הימים ההם, שאף שם התווכח אברהם עם גויי הארצות. הוא לא הפסיק מלשכנעם ולהטות את רוחם לאמת ולאמונה. אברהם אבינו הוסיף להתחזק ולהתגבר עוד יותר באמונה ובידיעת התורה... שם נתלבתה הגחלת והתלקחה אש האמונה עד לב השמים... מיד לאחר שנות המאסר הוטל אברהם אבינו לכבשן האש על קדושת שמו יתברך. אש הקודש שבאברהם עמדו בפני להבות נמרוד. ומלך הכבוד פשט יד ימינו והצילו מתוך כבשן האש...

*

וכאן המקום, אהובי, לעסוק בצוותא ברעיון מרעיש עולמות, שייסדו מרן ה"אבני נזר" זי"ע באש שחורה על גבי אש לבנה. דברים חוצבי להבות ומרקיעי שחקים, שופכים אור על תקופה זו של אברהם אבינו, איך שנבנה עמודו של עולם, ומשם נמשכים על פני כל גלויות ישראל, לנחם ולחבש, לחזק ולאמץ לבבות ישראל עד אין שיעור, עד עצם היום הזה...

ר' ישראל! הדברים יצאו מפי גאון עולם וקדוש עליון במלוא עוז ואורה, בתוקף החריפות והרחמים כאחת, לחמם עצמות יבשות עד סוף כל הדורות, לרבות דורנו זה ותקופתינו זו, ירחם ה'. בכל לב אבקש ממך יקירי, אנא קלוט את הדברים והעבר אותם הלאה. למבטים חיוביים כאלה זקוקים כולנו כעת, כאויר לנשימה... בבוקרו של שבת קודש הראיתי זאת לתלמידי חכמים מובהקים, עובדי ה' והבחנתי שהזדעזעו מהתפעלות הנפש...
*

ואלה הדברים אשר הביע אביר רועים זה ה"אבני נזר", כפי שמסר זאת בתוספת הסבר, בנו ה"שם משמואל", כלי ראשון העומד על גבי האש... שנות ילדותו של אברהם אבינו עברו עליו בחושך, בצל טומאת עבודה זרה של תרח ובני דורו, והיה נרדף על צוארו על אמונתו, דווקא בכדי שיתגבר עוד יותר בהכרת האלוקות, על ידי ההתקפה מבחוץ... כך נקבע הדבר מן השמים כדי להלהיט את גחלת התשוקה להקב"ה מתוך המניעה דווקא! מפני שלפי טבע האדם, כל דבר שיש לו חשק אליו, אם נמנע הדבר ממנו, הרי תשוקתו מתגברת עוד יותר, מתוך ההתנגדות!!!

המניעות והרדיפות לִיבּוּ את אש אמונתו אברהם אבינו ביתר שאת וביתר עז. כל טיפה של קדושה, כל השגה חדשה באמונה, קיבלו אצלו חשיבות נפלאה. הכל נדלק בקרבו, הכל התלקח בתגבורת אור וחדווה. "כשהרגיש דבר מה של קדושה, נתגדלה אצלו התשוקה ביותר כי יתרון האור מן החושך, וכל דבר של קדושה היה חדש אצלו וחביב עליו עד למאד" ודווקא מתוך החושך העמוק הזה התעורר אברהם אבינו בתשוקה אדירה והגיע למדרגות רמות ונישאות מאד מאד...

*

ומתוך אותם הדברים ממש, ניגש כעת ה"אבני נזר" למטרת הגלות בכלל, בצורה חיובית ומופלאה ביותר. חז"ל [סוטה י"א:] קראו לגלות: "עצה עמוקה של אותו צדיק" הוא אברהם אבינו. הוא "היה מתיירא שזרעו אחריו ברבות הימים, באשר יולדו ויגדלו על ברכי הקדושה, לא יהיה הדבר חדש אצלם ולא יהיה חביב בעיניהם כל כך ולאט לאט יתקרר הדבר על כן היתה עצתו שישתעבדו בגלות, למען יתחדש אצלם הדבר ותתגדל התשוקה"

אברהם אבינו ראה איך שהצליח הדבר אצלו וכך רצה שיתעורר לב בניו בגלותם מתוך ההפכה דווקא, מתוך האפילה וההעדר... "כי ידוע שבדרך שאדם דָרך בה והולך ומצליח בעבודת השם יתברך, באותה דרך עצמה הוא מוליך את זרעו ואת הנלוים אליו".

ר' ישראל! 'מהפכה' יש כאן במחשבת היהדות, במושגי גלות, בגילויים שבתוך ההסתר, אוצר מדהים של חיזוק וקירבת אלקים נמצא כאן! אין הדברים פשוטים כלל ועיקר!

*

וה"אבני נזר" מגלה לנו כעת מַהלך מסעיר נפש, במה שכתוב בתוכחה [דברים כ"ח] "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לב". וכבר תמהו על זה, וכי על מניעת השמחה בלבד, כבר ראוי עונש כזה? וכך מלמדנו אותנו ה"אבני נזר": "שהגלות אינה באה בעיקרה לעונש, רק היא עצה מרחוק להגדיל התשוקה וההתלהבות, ועל כן כאשר לא עבדו את השם יתברך בשמחה, והיינו שלא היתה עבודתם בתשוקה והתלהבות, על כן באה הגלות להחזירם אל חיק אביהם שבשמים באהבה רבה ותשוקה עצומה ברשפי אש שלהבת קה"... [שמ"ש שנת תער"ב]

ובפרשת לך לך שנת תְּרַפֵּ"א לפני מאה שנה בדיוק, הוסיף והדגיש ה"שם משמואל" על דברי אביו הנ"ל, שלא מדובר כאן דווקא על התעוררות האהבה לעתיד בשעת הגאולה בלבד, אלא שאף בתוך עומק הגלות, תתעורר האהבה והרוממות מתוך ההעדר והמניעה, וכמו שאמרו חז"ל [שהש"ר ד' י"ב] שעמדו צדיקים לישראל בימי החורבן, יותר מאשר בימי הבנין...

*

ר' ישראל! הדברים מרעידי לב ונשמה! פקח נא עיני רוחך וראה! לפנינו עומדים קדושי עליון, "אב ובנו שראו את החידוש". ה"אבני נזר וה"שם משמואל" וקולם הולך מסוף העולם ועד סופו. הם מדברים גם אלינו כעת על רקע תקופה זו. הבה נספוג את המסר שלהם בשקיקה. "האזינו יהודים יקרים. עם אלקי אברהם! הנגיף, ההסגרים והבידודים, המניעות והרדיפות, שיעברו במהרה, אף הם עצה עמוקה יש בהם ללַבּות את גחלת התשוקה, לעורר את ההתלהבות והגעגועים, לחמם את הלב לקראת התקרבות להקב"ה, לעבוד את ה' בשמחה, עד אשר ניגאל בקרוב ממש!".

"אנא! דורשי ה' זרע אברהם אוהבו! לא להישבר ולא להיכנע למצב, לא להתרופף ולא להתכופף מתוך החושך והערפל ובלבול הדעת, אלא ללבות את גחלת הפנימית בדרכו של אברהם אבינו, טרם עלות השחר שלו, עד שלא התנוסס עמודו של עולם... המצב יעבור ברצות ה' במהרה, ויש לחטוף את ההזדמנות. לא להתרפות ולהיחלש ח"ו, אלא אדרבה להתגבר עוד יותר! וכלשון קדשם: על כן באה הגלות להחזירם אל חיק אביהם שבשמים באהבה רבה ותשוקה עצומה ברשפי אש שלהבת קה - - -".

*

מתחת לארץ ובבור 'כותא' ו'קרדו', השתרע רקע נסיונותיו הראשונים של אברהם אבינו. שחר ימיו עברו עליו במחשכים ושם נוצר האור הגדול מתוך ההיפך וההתנגדות. שם הוכרז משמים "יהי אור – זה אברהם אבינו. אברהם אבינו תיקן תפילת שחרית [ברכות כ"ז:] ובעצם כל ימיו בבחינת 'שחרית' היו זריזות עלומים שלטה בכולן, כל מעשיו נתמלאו באור עולם ואהבת עולם, בזריחת אמונה וחסד, בהתלהבות אש קודש, בזרם דבקות בלתי פוסקת, בלהט בלתי נדלה; וכאור בוקר יזרח שמש, בתוקף רעננות, בזהרורי שמים, בקרני חום, לך טל ילדותך...

*

אחד מגדולי הפוסקים ה"שבות יעקב" כתב בפירושו על 'עין יעקב' ששם במאסריו ב'כותא' וב'קרדו' "היה אברהם אבינו מחובשי בית המדרש ולמד כל החכמה". [עיון יעקב ב"ב צ"א.] מה נפלא הדבר! איזה בית מדרש היה שם בבור מעמקים ומרחקים? וכי נמרוד הרשע התקין לו שם בית תלמוד להגות בתורה...?

דומה שנקודה עמוקה טמונה כאן. אברהם אבינו ייחד את הלב בנסיבות ההן. הוא החליט בדעתו בנחישות, שבית האסורים בין ב'כותא' ובין ב'קרדו' הוא כעת בית המדרש שלו. הצינוק הפך בעיניו למוקד אמונה ודבקות. הוא קידש את המקום בקדושה עילאית, קדושת בית המדרש, ושם קבע את מקום לימודו ועבודת ה' הנשגבה...

ה"חפץ חיים" קבע זאת כיסוד בחיי כל יהודי! "כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא". בכל מצב שהוא. בכל נסיון שהוא נמצא בו, יֵדע נא היהודי שעומד הוא על אדמת קודש מיוחדת שבמצבו זה ובידו לחולל פלאים ולקדש שם שמים. זוהי מטרתו באותה שעה, אשר ד' שואל מעמו.

*

כמה פעמים קבע ה'שפת אמת' שנסיונותיו של אברהם אבינו היו הכנה לכל הדורות... "כי הנסיונות שנתנסה אברהם אבינו הי' הכנה לדורות, כי הקב"ה ידע את לבבו. אבל כשהוציא אברהם אבינו ע"ה אלה הדברים מכח אל הפועל, נעשה מזה הכנה לכל איש ישראל, שיוכל לבטל את הטבע בשביל מצות המקום ברוך הוא". [וירא תרנ"ט].

ואמנם ללמד על כל הדורות יצא. כך אמרו חז"ל: "אמר הקב"ה לאברהם אבינו צא וכבוש את הדרך לפני בניך". אברהם כבר עסק בכיבוש הדרך הזאת בשחר נעוריו. הוא הראה איך שייך להיות חובש בית המדרש בבדידות גמורה בחוסר חֶברה ואמצעים, בבתי הסוהר של נמרוד ולהמשיך שם לגמוע בשקיקה את לימוד התורה. הוא קידש במחשבתו את האדמה הקרה בבור תחתיות, להיות שם כבתוך בית המדרש, מקום תורה קנין חכמה אלקית ודבקות בבורא העולם יתברך שמו...

*

עם אלקי אברהם... מעשה שהיה במוצאי יום הכיפורים תשפ"א במלונית למאובחני קורונה. אחרי תפילת מעריב, הצטופפו משפחות שלימות אל חדר האוכל לשבור את הצום, אנשים, נשים וטף. המזון כולו היה ערוך במקום אחד על שולחן...

פתאום הופיעו שני אברכים שגררו עמהם שולחן נוסף, כשעיניהם למטה ולבם למעלה. תשושי צום היו ועם זאת הכריזו בעוז: יהודים! כולנו התקדשנו היום וכולנו רוצים להישאר כך גם אחרי יום הכיפורים! הבה נערוך את הדברים כדת וכדין ובדרכי צניעות. וכך אמרו ועשו מיד בנועם ובכבוד. הם דאגו שהאוכל יסודר גם במקום אחר על שולחן הנוסף שהביאו. ומתוך השלטת סדר הקדושה, התחילה לשרור, בו זמנית, רוח רוממות גם בגישה אל האוכל בעדינות ולא בחטיפה. היהודים נזכרו בקדושת הזמן וגם במעלתם הם...

אברכים אלה קידשו גם את המקום. הם נשארו "חובשי בית המדרש" גם במלונית הסגורה. אם לא זכו ביום כיפורים זה להיות בבית המדרש ובשטיבל שלהם, הרי בכל זאת נטלו את קדושת המקום עמהם, להיכן שהיו. כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא...
*

ראיתי פעם סיפור נלבב. אברך חסידי נקלע לפתע לבית חולים בערב שבת והוצרך להישאר שם לשבת, בבגדי חול וברוח נמוכה... הוא היה רגיל מדי שבת בשבתו לקבל את השבת ברגשי קודש סוערים בצוותא בקול רם ובנפש רוממה, ועכשיו נמצא הוא בנכר במצב עגום כזה.

במסדרון פגש יהודי מבוגר שנראה היה כ"אדם של צורה". היה זה המשפיע הידוע מכפר חב"ד, רבי מענדל פוטרפאס זצ"ל, ששהה שם אף הוא בשבת זו. איש חסיד נערץ היה ר' מענדל, גבר בגוברין, פיקח וחריף, שריד לחסידי קמאי. הוא מסר נפשו על קיום תורה ומצוות ברוסיה וגם על הצלת יהודים ואמצעי בריחתם משם. שנים על שנים היה בסיביר ולא חילל את השבת ולא התגאל במאכלות אסורות. הוא הוכה ועונה על יהדותו ולא נכנע כמלוא נימא. בצעירותי זכיתי לראותו באנטוורפן מולדתי. דיברו עליו אז גדולות מתוך הערצה רבה.

האברך שלא הכירו, ניגש לברכו לשלום. ר' מענדל הבחין במצב רוחו הירוד ושאלו על כך. הלה השיח לפניו את לבו: "רגיל אני לקבל את השבת תוך אמוני עם סגולה, עטור שטריימל ועטוף בגדי שבת, תוך כדי שאגת "לכו נרננה" עד לב השמים, וכעת הנני כאן בין מחיצות הדוי ואנה אני בא...".

החסיד ר' מענדל ענה לו תיכף ומיד: "אצלנו בסיביר לא היה לנו יותר טוב. אלא מה? אותו רבונו של עולם שהיה שם, נמצא גם כאן". הוא הראה אז על ה'טלית קטן' שלו ואמר: "גם זה לא היה לנו שם". וכאן נשא ר' מענדל את עיניו למרום ואמר: אבל "לכו נרננה", הרִינָה להקב"ה, זה כן היה לנו שם!!! זה כן היה לנו שם!!!

ארץ הכפור הנורא, הרדיפות על הדת, החקירות והסבל, הגבירו והלהיטו את הנקודה היהודית לרינה ותפילה, שמירת התורה והמצוות, ברצון, בחשק, בצמאון ובשקיקה. צמאה לך נפשי כמה לך בשרי, בארץ ציה ועיף בלי מים...

*

וצלילי אמונה צרופה מאור המערב, מצטרפים למנגינת הגלות הזאת שבסיביר, וכך מפרש רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל, את הפסוקים הנאמרים בקבלת שבת: "לכו נרננה לד'!!! אל תשקעו בעצב! הבה נשמח ונביע את שמחתנו בקול רם. הבה נריע לו דווקא מתוך התוגה, מתוך מצב הגלות המדכא, לצור ישענו, צור החיים האמיתיים. נקדמה פניו בתודה. לא בתלונה נבוא לפניו כי אם בתודה. לא בדכאון רוח אלא "בזמירות נריע לו". אין לך קידוש ד' לפני העולם הגדול ומשיכת תשומת לבו לאמונה, יותר ממראה בני אדם סובלים ממצבם החיצוני, ובכל זאת עומדים הם באמונתם וחייהם חיים רוחניים ומוסריים, מתוך אושר ושמחה! כי קֵל גדול ד'! הוא אדון לכל כח, הוא השליט על כל גבוה וחזק, עמקים והרים, ימים ויבשות הכל שלו. "כל מקום שהולך שם היהודי – לעולם הוא נמצא תחת שלטון היחיד והמיוחד העומד לנגד עיניו כנגיד ומצַווה...". [הרש"ר הירש בפי' לתהילים צ"ה].

*

ומדי דברי בחסיד מופלא זה ר' מענדל פוטרפאס זצ"ל וזכרונותיו מסיביר, עולה בזכרוני מעשה מרעיד של מוסר השֹכל שהיה מספר בדמעות, דמעות של גיבור שידע את חובתו בעולמו.

בשעתו כשהיה בארץ גזירה, אמר לו אסיר יהודי בסוד שהוא רוצה לברוח ממחנה האסירים ההוא, דבר שהיה נראה כבלתי אפשרי. הלה הסביר את תכניתו לר' מענדל. הוא תיכנן לבצע את הבריחה בשעת חילופי משמרות בין הסוהרים. ר' מענדל הלך לעקוב אז אחרי פעולה זאת. למרבית הפלא הצליח אותו אסיר לברוח. אלא שבכל זאת הבחין בו אחד השומרים מרחוק ושיסה בו את כלב השמירה. הכלב האימתני רדף אחרי האסיר ולא הצליח להשיגו. השומר הוציא אז אקדח וירה בכלב...

ר' מענדל קשר פעם שיחה עם אותו השומר ושאל אותו: "למה ירית בשעתו בכלב מאומן כזה, שוודאי מחירו רב והפסדו גדול לממשלה?". וכך ענה לו השומר: "בכלב הזה הושקע עמל ויגיעה במשך תקופה ארוכה, לאלפו ולאמנו אך ורק לתכלית אתגרים כאלה, לתפוס אסירים במרוצתם. ואם לא עמד בתפקידו בשעה כזו, אז מה הוא שווה...?

ר' מענדל בכה כשסיפר את הדברים. כל אחד יש לו תפקידים בחייו שעליו לעמוד בהם, וזהו תכליתו עלי אדמות...

כמובן שהמשל חריף ביותר ואין הנמשל זקוק אלא לחלק ממנו. פלגינן דיבורא. הצורה שהגיב בפועל פרא-אדם סובייטי זה וכילה את חמת זעמו מתוך לחיצה על ההדק, איננה נוגעת לנו כלל. בעולמנו היהודי, כל מי שנכשל עדיין יש לו תקנה ותקומה. מה שהסעיר את רוחו אותו חסיד, היו התזכורת והרמז שנשמע לו משם. ישנם תפקידים מסוימים שלמענם הגענו לעולם זה. ותמיד ראוי לחשוב, אולי למען משימות או שעות נסיון אלה באנו לכאן. ואם כן יש להתאזר עוז לעמוד בהם.

וזהו הפלא שבמעשה, ששם בעמק הבכא, נרדף וקפוא, מרוחק, נדחה ומנוגב מכל טובה, מקיום מצוות בפועל. דווקא שם היה בכוחו של חסיד ללמוד מוסר השֹכל על חובתו בעולמו, אפילו מברייה שפלה ואפילה... מתוך ההתנגדות הקומוניסטית התלקחה גחלת היהדות שבו יותר ויותר, בדרכי אברהם אבינו...

בספר "מפענח צפונות" לבעל "שבט מוסר", מראה על רמז לדורות בנסיונו הראשון של אברהם אבינו "הוא נחבא בקרקע י"ג שנים, דוגמתו בתלמידי חכמים שנחבאים ללמוד תורה...".

*

ובענין זמני נסיון בחיי אנוש, מסופר על אברך נעלה בארץ הקודש שהיה מחנך. פעם, בהפסקה בין לימוד ללימוד נודע לו מתוך שיחת טלפון שנאבד מביתו סכום כסף גדול, שהצניעו לצורך נישואי אחד מצאצאיו. נזרק לאשפה בגד ישן ששם הסתיר את הכסף. האברך לא הגיב על הדבר, אלא חזר לתלמודו והוראתו כאילו לא קרה כלום...

לשאלת המנהל שידע מכל הנעשה, איך שלט על עצמו במדה כזו, ענה המחנך: "שמעתי פעם דברים ממורי המשגיח הנודע רבי גד'ל אייזנר זצ"ל, שישנם רגעים בחיי האדם שלמענם בא לעולם... חשתי כעת שאולי הגיעו הרגעים האלה, רגעי נסיון שעלי לעמוד בהם. לא להתרעם, לא להאשים ולא לאבד עשתונות, אלא לחזור אל הגמרא באמונה ובתום לב. יתכן שבזה אני ממלא כעת את התפקיד העילאי, המיוחד לי בחיי...".

חשבון כזה ראוי לערוך במיוחד בשעת מתח, ובפרט כשיצר הזעם עומד להתפרץ ח"ו. אז ראוי להעתיק את המחשבה לערבות סיביר, ולהבדיל לכיתתו של אותו מלמד. אולי באמת כעת הגיעה ההזדמנות לקנות עולמו בשעה אחת...

*
בפרשת לך לך מתחילים לחיות עם אברהם אבינו... מתוך מעשה מופלא שקרה בדורות האחרונים מתברר שמצידו, אף הוא ממשיך לחיות עמנו בפועל. הוא חי אתנו... סיפור נפלא זה מופיע בספר קדמון 'עמק המלך', שחיברו הגאון המקובל רבי נפתלי בכרך מפרקנפורט זצוק"ל, מגדולי המקובלים באשכנז לפני ארבע מאות שנה.

הדבר קרה בעיר חברון: המחבר הקדוש מקדים וקורא בנעימה: "עוד אודיע לכם, בני קֵל חי, מה שנעשה בחברון דבר פלא ביום הכיפורים...". כפי הנראה קרה הדבר בימיו. מתי מספר חסידי עליון גרו אז בחברון. למנין היו מצטרפים גם בני הכפרים מסביב. פעם אירע הדבר שביום הכיפורים היו להם רק תשע אנשים בלבד. מן הכפרים לא הגיעו הפעם כי נסעו לירושלים. היהודים בחברון בכו אז מאד. הם הצטערו על שיצטרכו להתפלל ביום הקדוש ללא מנין. השעה כבר היתה קרובה לשקיעת החמה "והנה איש זקן בא מרחוק". עשירי קודש! הם שמחו עמו עד לאחת והגישו לפניו בחיבה סעודה המפסקת. הזקן בירך אותם וסירב להצעתם בנועם. הוא אמר להם שכבר סעד בדרך.

וכך זכו יושבי חברון להתפלל במנין עם הזקן, שכיבדו אותו מאד. במוצאי יום הכיפורים "התחילו מדיינים זה עם זה, כי כל אחד רצה להביא את האורח לביתו". הגורל נפל על החזן שהיה איש חסיד, מורם מעם ומגיד תעלומות. כשהגיעו לבית ביקש בעל הבית לכבד את האורח שייכנס לפניו. "וירא והנה איננו וביקשו אותו ולא מצאוהו בכל החצר שלהם והיו כולם בצער גדול, כי חשבו שהלך בלילה לדרכו כי לא רצה ליהנות מהם"...

בלילה ההוא התגלה אותו זקן בחלום אל החזן המארח. הוא גילה לו את זהותו. "ואמר לו שהוא אברהם אבינו ע"ה שבא אליהם להשלים המנין כי ראה אותם בצער גדול שלא יתפללו ביחידים" וכך מסיים בעל "עמק המלך": "ושמחו שמחה גדולה וברכו את ה' הגדול כי הפליא לעשות"... [הקדמה ג' פ"י]. ה"תפארת שלמה" זי"ע הביא סיפור זה בספרו. והוא מוסיף על זה רמז במתיקות. על אברהם אבינו אמרו חז"ל: "בך חותמין" והוא עמד והתפלל עם יושבי חברון עד שעת נעילה שהיא החתימה... [תפא"ש פ' לך לך].

*

ביום הכיפורים עקד אברהם אבינו את יצחק בנו על גבי המזבח, ביום הכיפורים נכנס לברית כשהוא בן צ"ט, וביום הכיפורים השלים מנין של חסידי עליון בחברון יותר משלשת אלפים שנה אחרי זה. הוא לא שכח את בניו שהלכו בדרכיו והצטערו על השראת השכינה בעשרה. הוא התלבש במעטה אנוש, התפלל עמהם וענה עמהם אמן אחרי ברכת "מגן אברהם", שהקב"ה מגין על הנקודה היהודית לנצח... בך חותמין...

והלב אומר שגם בימינו יש הארה נסתרת מאברהם אבינו ע"ה, בכל מקום שמצטערים על העדר תפילה בציבור כראוי. הלב אומר שהוא נמצא עם אלה המוכרחים להתפלל ביחידות ובבדידות, עם אלה הכואבים על חסרון תורה וקדושה בכלל, ועם אלה שתשוקתם להקב"ה מתגברת עוד יותר מתוך ההסתר וההתנגדות... ואמנם כך אמר החידושי הרי"מ, כנזכר לעיל, שכל אחד ואחד שיש לו געגועים להוציא את עצמו מן האפילה, בודאי תבוא עליו אורה מאברהם אבינו...

*

והדברים מתקשרים להפליא עם מעשה נוסף המובא באותו ספר קדמון "עמק המלך". פעם אחת ישב האר"י ז"ל ותלמידיו ישבו לפניו. פתאום נכנס רבי שמואל אוזידא [בעל "מדרש שמואל, על מס' אבות] שהיה עוד בחור צעיר בכדי לדבר עם האר"י ז"ל "וכראותו הרב ז"ל שנכנס, קם מלפניו מלוא קומתו, ואמר לו ברוך הבא! ולקחו בידו והושיבו לימינו, ודיבר עמו כל צרכו"...

רבי חיים וויטאל שתמה על הנהגה זאת, שאל אז את רבו הקדוש, למה נהג כך עם הבחור, לקום בפניו ולכבדו במדה כזו לעיני העם. האר"י ז"ל גילה לו אז, שלא קם מלפניו, כי מפני התנא רבי פינחס בן יאיר, שנכנס עמו. נשמתו נתלבשה אז באותו הבחור, מפני שעשה מצוה, שנהג רבי פנחס בן יאיר לקיימה...

רבינו חיים וויטאל רץ והשיג את הבחור ושאל אותו איזה מצוה זכה לקיים היום. ר' שמואל ענה לו שבאשמורת הבוקר בדרכו לבית הכנסת, שמע קול בכי מתוך בית אחד. כשנכנס לשם נודע לו שבלילה פרצו גנבים לבית ושדדו את הכל ממש. רבי שמואל נתן אז את בגדו לבעל הבית והוא בעצמו מיהר לביתו ולבש בגדי שבת. הוא אמר לרבי חיים וויטאל: "והנך רואה בעיניך, שאני לבוש בגדי שבת..." רבי חיים העביר את הדברים לרבו האר"י ז"ל, שאמר לו: " ודאי כך היה, ובעבור זאת המצוה זכה שנתלבשה בו נשמת ר' פנחס בן יאיר, שנהג לילך לפדיון שבוים ולגמול חסד עם האומללים והנדכאים...". [שער ט"ז פ' מ"ה].

*

החידושי הרי"מ הזכיר את הסיפור ב'ספר הזכות' שלו, בר"ח אלול תרכ"ד. והוא הוסיף על כך עמודי יסוד נפלאים ביותר בקיום המצוות. דברים מרחיבי לב ונפש. וזה לשון קדשו: "ולזאת נראה כשאדם עושה גמילות חסדים כראוי, מתחבר עמו אברהם אבינו... ומזה בא רפואה על ידי ביקור חולים, שעל ידי גמילות חסדים בא עמו נשמת אברהם אבינו שכשחולה רואה, מתרפא, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה, ועל כל פנים מקצת רפואה, כפי ערך כוונת המצוה של המבקר...".

מה נפלא הדבר! המבקר את החולה, הרי בכוחו לרפאות ממש, מכוחו של אברהם אבינו המתלווה עמו בדרכו. ועליו הרי אמרו חז"ל [ב"ב ט"ז:] "אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפא". אותה אבן טובה מתגלגלת לכל מקום בעולם, בו עוסק יהודי לטובת חולה...

*

איך שהוא מתחברים שני הסיפורים המופלאים הנ"ל שהובאו ב"עמק המלך". חסידי עליון שבחברון, דאגו לראשונה שאותו הזקן יתכבד בסעודה המפסקת לפני הצום, והם הם שהתאוו כל אחד להזמין ולארח את הזקן לביתם לאחר הצום, להשיב את נפשו. הם התקשרו בדרכי אברהם אבינו בין בצימאון העז לקדושה כשהשתוקקו למנין, בין בהכנסת האורחים הנלבבת. והנה הגיע אבינו הראשון אברהם אבינו להיות בחברתם, במשך כל היום הקדוש והנורא - - -

*

הזכרנו את מקום מאסרו של אברהם אבינו ב'כותא'. כדי להרבות את חביבות התורה הקדושה לכל פרטיה, כדאי להדגיש עד כמה עמל רבינו הרמב"ן [ברא' י"א כ"ח] להשיג את דברי חז"ל בתכלית הדיוק, אפילו בנוגע למקום זה. וזה לשון קדשו בנושא אברהם אבינו בעיר כותא : "חקרנו וידענו על פי תלמידים רבים שהיו יושבי הארץ ההיא, כי כותא עיר גדולה בין חרן ובין אשור רחוקה ממדינת בבל, ובינה ובין חרן כמו ששה ימים"...

תורה היא וללמוד הוא צריך! תלמיד אחד או שנים לא נאמר, אלא 'תלמידים רבים'. את כולם יוצאי האיזור ההוא, קרא אליו וחקר זאת מפיהם בצימאון עד שקבע את המיקום בדיוק. גם על פרט זה לא רצה להישאר בספק ובחוסר הבהרה. וכך עמד לו ענק בענקים בין רבותינו הראשונים. כך נשמע מתוך בקשת הרמב"ן אל תלמידיו הרבים: "אנא! הגידו נא לי בדיוק איפה נמצאת העיר כותא? זה נוגע מאד, להבנת דברי תורה ומאמרי חז"ל שכל דבריהם כגחלי אש, ללא יוצא מן הכלל". וללמד על כל התורה כולה יצא, "שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך" בבהירות וללא גמגום, בכל ענפי הפרד"ס שבתורה הקדושה...

ומי יודע? אולי נבע הדבר גם מחביבות המקום הזה. הרי היה "כותא" מקום שנתקדש בו שם שמים בסתר במשך שנים, על ידי היהודי הראשון. שם בהיחבא בבור כותא, נטע אברהם אבינו חיי עולם ואמונה לדורות, ושם נתלבתה גחלת היהדות להפליא. לך טל ילדותך, טל ילדות של ישראל עם קדוש...

גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
שנצא במהרה מאפילה לאור גדול
מתוך תשוקה מחודשת, מתגברת ועולה!

ידידך אוהבך בלב ונפש
משה יעקב הלוי

נוטר הכרמים
הודעות: 7862
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
מיקום: בני ברק

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ו' נובמבר 13, 2020 2:15 pm


לאורו של חסיד קדמון...

לקחי השגחה פרטית

חייו ומשנתו של עמוד האמונה,
ה'חסיד יעבץ' זצוק"ל.



לר' ישראל יקירי שליט"א

מפעם לפעם ראוי לבחור בדמות מאירה ומחזקת מקדמונינו ז"ל, מאורי הדורות. בעיני רוחו יתבונן בזה האדם ויאמץ את דרכיו באמונה ובקיום התורה והמצוות. בתקופה זו בפרט, שכולנו זקוקים לחיזוק ועידוד, עולה במחשבה דמות קדושה ונערצת של חסיד שבחסידים, שחי ופעל בימי גירוש ספרד. אור עולם, רבינו ר' יוסף יעבץ שנקרא בישראל: ה"חסיד יעבץ".

*

כעמוד ברזל וחומת נחושת, התייצב החסיד יעבץ בתקופה קשה לישראל לעורר את העם לאמונה פשוטה ולהשגחה פרטית גלויה. לימין עַמו עמד החסיד בעוז לחזקו ולאמצו ולהדריכו לתורה בטהרה, לימודה וקיומה ללא פשרות. מורה דרך היה לקיום "שויתי ה' לנגדי תמיד". לפיד אש היה בוער ביראת שמים ויראת חטא. יסודותיו האיתנים בדרכי היהדות, נאמנים ונחמדים לעד ולעולמי עולמים...

רעיונותיו של החסיד יעבץ מפעימי לב, פירושיו בפסוקי התנ"ך ובדברי חז"ל מפליאים ביותר. לשונו הצחה והזכה, הברורה והשנונה פותחת שערי הבנה נרחבים. רעיונותיו המקוריים חודרים לעומק הלב. כל מלה - זהב מזוקק, תענוג עצום לנפש...

כמה היטיב קדוש ישראל זה להבליט את ההבדל שבין ה"טרקלין והפרוזדור", העיקר והטפל, הארעי והקיים, הפנימיות והחיצוניות; את ההפרדה שבין האמונה הנאמנה וההתפלספות ודרך החקירה. מעומק גלותו יצאה תבערת אש קודש להאיר דרך לישראל, בדרכי האמונה וההשגחה בבהירות נפלאה מאד מאד...

*

על 'החסיד יעבץ' כתב הרב הגה"ק החיד"א: "צדיק הראשון מחסידים האחרונים". [שם הגדולים א' נ"ג] השפעתו היתה עצומה גם לדורות אחריו. דבריו המאירים נמסרו בלהט מפי גדולי התורה והקבלה, החסידות והמוסר, עד עצם היום הזה. בעל "תולדות יעקב יוסף" זי"ע, פה ראשון לבעש"ט הקדוש, מביא את דברי החסיד יעבץ, עשרות פעמים בספריו. הגאון הנודע רבי שאול מאמסטרדם [נכד ה'חכם צבי'] שהיה מגדולי דורו, כתב באיגרתו לכבוד הדפסת ספר "אור החיים" שחיבר החסיד יעבץ: "הן הן הדברים שנאמרו וניתנו מסיני בקדש הקדשים הוא הרב הגדול, החסיד שבחסידים הראשונים כמוהר"ר יוסף יעבץ זצ"ל הנודע בשערים מתוך ספרי הגדולים שבאו אחריו, אשר שתו בצמא את דבריו...".

והדברים מתפרשים מתוך דברי הרה"ק רבי אברהם יעקב מסדיגורא, בן קדוש ישראל מרוז'ין זי"ע. "מי לא שמע פרשת גדולת קדושת המחבר בין תקיפי קדמאי רבותינו הראשונים זי"ע אדירי כל חפצנו בם, ומי לא ראה כי כל דיבור ודיבור היוצא מהספר הלזה לאבני נזר יחשבוהו הקדושים בעל ראשית חכמה, ומדרש שמואל, והשל"ה ודומיהם וישימו עליהם משבצות זהב"... אף הרב הקדוש ר' שלמה אלקבץ בעל ה"לכה דודי" מביא הרבה את דברי החסיד יעבץ.

*

כך האירו דברי החסיד יעבץ את שמי עמנו לדורות. את חיבוריו מנה ה"אמרי אמת" זי"ע יחד עם ספרי רבינו יונה: "אשר לשונם אש אוכלת להמעמיק בהם". [אוסף מכתבים מ"ג] ידוע שכתב היד של ספר "חסדי ה'", היה ברשותו של ה'אמרי אמת' ומסר אותו לדפוס.

הגאון ר' מאיר שפירא זצוק"ל כתב בהסכמתו להדפסת הפירוש על תהילים: "כי כל הגה היוצא מפי אותו צדיק, החסיד יעבץ ז"ל מלא קדושה וטהרה ונותנת חיים של יראת שמים ללומדיו".

*

ר' ישראל! הבה נפליג יחד חמש מאות שנה אחורנית. הבה נעקוב אחרי תולדותיו ומאורעות דורו ושוב נאזין לדבריו הנאדרים של אותו קדוש. מתוך רקע חייו ותלאותיו נבין ביתר שאת את גבורת הנפש העצומה בדבריו, את רוחו הקדושה העשויה ללא חת, לאמץ את אחיו באמונה צרופה ולהוכיח להם שלעת ההסתר, ההשגחה הפרטית היא חזקה ביותר...

רבינו הגאון והקדוש רבי יוסף יעבץ חי בזמן גירוש ספרד. הוא ראה בעני עמו וחווה על בשרו את מאורעות התקופה. כרועה נאמן עמד להם לישראל לחזקם ולאמצם בכח האמונה הפשוטה בצור העולמים ברוך הוא. ידוע מה שכתב בספרו "אור החיים", שדווקא אותם פשוטי העם, היהודים התמימים שהאמונה הפשוטה היתה כנר לרגלם, הם היו אלו שמסרו את נפשם על קידוש השם בתקופת גזירת השמד בספרד, ואילו החוקרים והפילוסופים שמגמתם להבין ולהוכיח כל דבר לפי ההגיון והשכל האנושי, ל"ע לא עמדו בנסיון. [ה"בני יששכר" זי"ע כתב את פירושו "מעין גנים" סביב דברי החסיד יעב"ץ בספרו הנ"ל].

*

ספרים מיוחדים כתב החסיד יעבץ על נושא האמונה התמימה וההשגחה הפרטית, ופניניו היקרות על נושא זה שזורות בספריו. בפתח ספרו "אור החיים" חקק החסיד. " פינת יקרת תורתינו הקדושה ויסוד אוצרות מרגליותיה: אמונת ההשגחה בכל היצורים ובפרט במין האנושי. ויותר ויותר במקבלי התורה על הר סיני אשר בעבורם נברא העולם, כי אין דבר הווה לאיש יהודי בין מן הטובות בין מן הרעות, כי אם בהשגחה".

*

החסיד יעבץ נולד בעיר ליסַבון שבפורטוגל בסביבות שנת ר'. שם קיבל תורה מפי אחד מגדולי הזמן, רבי יוסף חיון, שעליו כתב בהערצה: "זקן ונשוא פנים, הוא הראש הגדול, מלא תורה כאחד האמוראים".

בתקופה מסויימת היה משומעי לקחו של השר הדגול, רבי יצחק אברבנאל, שהיה אף הוא מתלמידי הגאון רבי יוסף חיון. החסיד יעבץ היה חתנו של רבי משה עראמה, אבי רבי יצחק עראמה, הידוע בשם 'בעל העקידה'.
אשנב לעבודת הקודש של אותו חסיד פותח לנו בנו רבי יצחק: "הנני מעיד עלי שמים וארץ, כי פעמים רבות בקומו חצות לילה לעיין בהלכותיו וחידושיו ופסקיו, אחרי לחמו לחם אלקיו, ואחרי העמל הרב בעמלה של תורה ראיתיו בוכה ומקונן...". [הקדמתו לס' חסדי ה'].
*
בשנת רנ"ב ניתכה על עם ישראל הגזירה הנוראה של גירוש ספרד, שעליה קונן מהר"י אברבנאל: "בכור הגלויות, והעצום שבהם, הוא הגירוש המר והנמהר, והשמד הגדול והנורא... אשר כל שמעו תצילנה שתי אזניו..." [הקדמת אברבנאל לספר מלכים].
'גולה אחר גולה' נדד אף החסיד יעבץ. הוא הגיע לנאפולי שבאיטליה וגם לשם הגיעה הרעה. שכתב: "ומי ימלל את כל תלאותינו וכפי אשר נתחדשו אלינו במלכות נאפולי שם כרענו ונפלנו סחוב והשלך, גדולה חמת ה' ונצתה בנו קוה לשלום ואין טוב לעת מרפא והנה בעתה [ע"פ ירמי' ח']". [אור החיים ד':]

משם גלה החסיד יעבץ לעיר פירארא ומשם למאנטובה , שמצא בה מנוח. על גליות אלה כתב והודה להקב"ה: "בכל התלאות הקשות והרעות, אימת מוות, אימות הגירוש ומהסער הגדול, סער הים ברעב זנתנו, בשבע כלכלתנו, מחרב הצלתנו, מדבר מלטתנו, ומחליים רעים ורבים דיליתנו, עד הנה עזרונו רחמיך... בימים ההם התאזר החסיד יעבץ עוז לחזק את לב אחיו ביותר. "מזכה את הרבים ודורש טוב לעמו" היה החסיד. [בנו בהקדמת ס' חסדי ה']. הוא החליט אז לנסוע מעיר לעיר ולחזק את לב אחיו הגולים, לעורר את רוחם בטללי תחייה. כלביא יקום וכארי יתנשא להקים את הריסותיו באמרי פיו.

*

והרי דוגמא לדבריו בימים ההם: "האמונה הזאת תקוותינו ונחמתינו בגלותינו ודלותינו ובה נחם השם יתברך את יעקב אבינו בצאתו מבית אביו מגורש, יחיד, בורח ועני, כי אפילו לפרוע המלון לא היה בידו, - כי הוצרך לשום אבן תחת מראשותיו - שגזלו אליפז – וכן עשה ליעקב אבינו לפייסו ולהניח לו מרגזו ומעצבונו, הראהו אמונת ההשגחה במראה הנבואה". וכך מוסיף החסיד לבאר נפלאות בחלום הסולם, שמרמז על הקשר ההדוק בין שמים לארץ בתוקף ההשגחה של "והנה ה' ניצב עליו"... [מאמר האחדות פ"ז. בדרך אגב, הראה כאן חידוש, למה הוצרך יעקב אבינו ללון בחוץ].

עם זאת עורר את העם בתוקף, להתמדת התורה לשמה ובטהרתה וגם ללימוד ההלכה הפסוקה. מתוך מאורעות הגירוש כתב זאת. דברים אלה אם היו מתחזקים בהם בשעתו, היו מצילים ומגינים על העם.

*

את אחד הרעיונות המופלאים של החסיד יעבץ בנושא השגחה פרטית, קבע ה'חפץ חיים' [שם עולם א' ג'] כיסוד ברזל בתודעת היהדות. החסיד יעבץ ייסד בכל עוז, שהשגחתו של הקב"ה בעולם השפל, היא חזקה עוד יותר מאשר בעליונים, בשמים ובעולם המלאכים. משל למה הדבר דומה? לאב רחמן שיש לו בנים שחיים במצבים ותנאים שונים. לאיזה בן מן הבנים יתמסר יותר האב, אם לא לבן החולה והנכאב, העני והסובל?

מכיון שהקב"ה ברא את עולמו בתכלית להיטיב לבריות, שכן "מדרך הטוב להיטיב לזולתו", אם כן וודאי מסתבר שההשגחה העליונה קשורה ביותר דווקא בברואים שהם חלשים, נדכאים ונתונים בשפל המצב. וכאן הוסיף ה'חפץ חיים': "וכאשר האריך בזה הרב רבינו יוסף יעבץ בספרו"... כוונתו היתה לספרו "מאמר האחדות" [פרק ב'].

*

ר' ישראל! את דבריו האלה צריך לאמץ אל הלב בתקופה הזאת בפרט. "לב עמך שבור וחולה". המצב בהרבה מישורים, לחוץ ושפל, ירחם ה' במהרה. ועל פי האמור, יש להתחזק בידיעה כי ההשגחה הפרטית חזקה עוד יותר!

ה"שם משמואל" זי"ע כתב זאת על תהפוכות סדרי העולם בימיו, אחרי מלחמת העולם הראשונה והמאורעות שנמשכו ממנה: "ובזמנינו אלה יכול כל אדם לראות פלאות משינוי העתים המו גוים מטו ממלכות, וההשגחה הפרטית מרחפת על פרט ופרט באופן מופלא, וצריך כל אדם להיות נשמר מ'מכת סנוירים'... [וירא תר"פ].

*

החסיד יעבץ בספריו מוכיח בעליל את מציאות ההשגחה פרטית היתירה, במקומות והמצבים השפלים והנדכאים ביותר, מתוך פסוקי התנ"ך. "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח". החסיד שופך בזה אור חדש על המקרא: "ד' אלקיכם הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים, הקֵל הגדול הגיבור והנורא... עושה משפט יתום... [ס' אור החיים ובפי' על אבות א' י"ז].

וכך הראה החסיד יעבץ את גבורותיו ונוראותיו של הקב"ה בעמקי הגלות. "והן הן נוראותיו כי אנו יכולים לגור בין שיני אריות... בהיותנו בגלות ואין אנו כָּלים, ראיה גדולה על השגחתו יתברך ושכינתו אשר אתנו ושומרת אותנו, וזהו אצלי אומרו: [דברים ל] "והשבות אל לבבך בכל הגוים, אשר הדיחך ה' אלקיך שמה".

מה נפלא הדבר! דווקא מתוך גלות ישראל למקומות הנידחים, לומדים לקח זה של השגחה פרטית, להשיב אל הלב ולשוב אל ה'! "כי בהשיבנו אל לבבנו איך נתפזרנו בכל הגוים ועדיין אנו קיימין, נתעורר על התשובה לומר: כי ה' בקרבנו!" [פי' אבות א' א'].

*

ידועים דברי ירמיהו הנביא על ההשגחה הפרטית: גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקוּחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם..." [ל"ב י"ט]. אלא שראוי להתבונן מתי נאמרו הדברים האלה. בימי חורבן הבית היה זה. צבאו של נבוכדנצר כבר עמד בשערי ירושלים הנצורה. ירמיהו הנביא ישב אז בכלא שב"חצר המטרה" על פי פקודת המלך צדקיהו. ודוקא אז קרא ירמיהו בעוז את המלים האלה על ההשגחה הפרטית, המתחזקת כעת עוד יותר: אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם...
*

ר' ישראל! הנושא הזה של השגחה פרטית רחב מני ים. ננסה נא ללקט דוגמאות המעוררות את הלב, דווקא מימי חושך ואפלה בדור הקודם, בהם נראתה ההשגחה הפרטית ביותר. הנני נזכר כעת קטע מדברי הימים של הדור הקודם, סיפור פלאים שהתחולל דווקא בימי ההסתר של חורבן אירופה. איש צדיק בדורו הורה תדיר להתבונן בהשתלשלות זו היטב, בכדי לחזק את האמונה בהשגחה הפרטית ...

במזרח הרחוק קרה הדבר. יהודי מתבולל, איל הון ידוע בשם צלאח חרדון, חי אז ביפאן והצליח מאד במסחרו. כבר שנים רבות שהיה האיש מנותק ר"ל מכל קשר עם יהודים. בלילה אחד חלם חלום. אביו, אהרן חרדון, נגלה אליו והוכיחו מדוע אינו עושה דבר לנשמתו להנציח את זכרו. כשהוא נפעם מחלום זה, פנה אל אחד מחכמי הספרדים בעיר שאנחיי בשם רבי אברהם ואמר לו שהוא מוכן לקיים רצון אביו המנוח.

החכם הציע לו אז לבנות בית כנסת גדול באיזור המסחרי בעיר שאנחיי, ולקראו על שם אביו: "בית אהרן". באיזורים אחרים בעיר, במקום היישוב היהודי, כבר היו בתי כנסת שונים. על דעתו של רבי אברהם עלה אז, שמאחר והרבה סוחרים מחוץ למדינה היו באים אז לסחור בשאנחיי הבין לאומית, ומהם כנראה ישתקעו באיזור זה בעתיד, ראוי שיהיה להם מקום תפילה מכובד.

הרעיון נשא חן בעיני צלאח חרדון שכבר היה אז למעלה משמונים. הוא החליט לגשת לענין במלוא הקיטור ופיזר על זה הון רב. הוא קנה מגרש די יקר ובנה עליו בנין מפואר בעל שלש קומות. בית הכנסת היה מרהיב עין ביפיו וריהוטו עד מאד. רבי אברהם דאג גם לאוצר ספרים. שני אולמות גדולים היו שם לשמחות ומטבח משוכלל מאד, ומערכות כלים למאות איש... קרוב למאתיים אלף דולר עלה הדבר. הון עתק לפי מושגי הימים ההם. בר"ח תמוז תרפ"ז נערכה חנוכת הבית ברוב פאר והדר. נדפס 'קונטרס מיוחד לכבוד האירוע. בין הדברים נאמר שם שהרב יקרא את הפסוק : "יאמרו נא בית אהרן כי לעולם חסדו...

ובכן, בית הכנסת המפואר "בית אהרן" הוקם על מכונו ותפארתו, אלא שבתוך זמן קצר להקמתו, נעזב בית הכנסת כמעט לגמרי מבאי הבית. היכל הפאר ושאר האגפים והאולמות היו נעולים והתכסו באבק שנים על שנים ...

*

כך נמשך הדבר עד שפרצה מלחמת העולם השניה. ישיבת מיר שבליטא קיבלו בדרך נס אשרות יציאה ונדדה דרך רוסיה ליפן. בשנת תש"א הגיעו לעיר 'קובה' ומשם המשיכו לשאנחיי. הפליטים לא היה להם מושג איך ישתכנו בעיר הזרה והגועשת ואיך תמשיך הישיבה להתקיים שם... כשהגיעו לעיר שאנחיי באניה, אף לא ידעו היכן יניחו את ראשם בלילה הבא. אולם ההשגחה העליונה כבר הכינה מזמן עבורם את המקום הנכון, בו יתעלו בתורה בהתמדה במשך השנים הבאות...

בנמל חיכו להם נציגי הקהילה. הם בישרו להם שהכל מוכן בשבילם... אוטובוסים מחכים לקחתם לבית הכנסת "בית אהרן" ושם תהיה האכסניה שלהם... רבה הראשי של שאנחיי, הגאון החסיד ר' מאיר אשכנזי זצ"ל, מחסידי חב"ד, השתדל רבות בשבילם, השיג את המקום בעבורם ודאג לצרכיהם. הוא ראה את בית הכנסת המפואר, הכי מתאים לשכן בה את הישיבה הגדולה. אף מקומות לינה לתקופה הראשונה סודרו שם.

תלמידי ישיבת מיר כשהגיעו לבית הכנסת וראו את תפארתו, לא האמינו למראה עיניהם שמקום זה מיועד להם ויצאו בריקוד עד השעות המאוחרות של הלילה. פלאי פלאים! מספרים שאף מספר מקומות בית הכנסת תאם את מספר בני הישיבה ששוכנו שם, למשך השנים הבאות...

*

קורא הדורות מראש כבר הניח שם אז את אבן הפינה למקום תורה מרווח ונאה, בירכתי מזרח בין יפנים וסינים. יהודי אובד ונידח חלם חלום ותוך זמן די קצר קרם הדבר עור וגידים. הוקם בנין פאר, עם שלש קומות שפעם יתאים להפליא לכל צרכי בני הישיבה...

בתענית אסתר תש"ב עלה על הבימה המשגיח הדגול הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצוק"ל שכל ימיו חיזק את ענין האמונה וחי בה באופן מוחש. הוא עורר את הלבבות בהשתלשלות מופלאה זו להתחזק באמונה בהשגחה פרטית, וכמו כן עשה בהזדמנויות רבות...

בית הכנסת "בית אהרן" בשאנחיי הזכיר בעוז שיש מנהיג לבירה בכל פרטי פרטים, מסוף העולם ועד סופו ואף בזמני ההסתר של ימי החורבן... מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור. [והשוה למ"ש הרמב"ם בהקדמתו לפיה"מ, שלפעמים יבנה עשיר ארמון כליל יופי, וכל תכלית הדבר הוא לצורך העתיד, שיופיע שם אי פעם חסיד אחד לחסות בצלו].

*

כבר כתבתי לך בעבר שאת ספרו של החסיד יעבץ על מסכת אבות קבלתי מאיש ת"ח יקר, הרה"ח המופלא ר' יצחק מאיר לעזער זצ"ל מאנטורפן, ידיד נפשו של המשגיח הנודע הגה"ח רבי גד'ל אייזנר זצ"ל. מושלם במעלות היה רבי איטשע, תלמיד חכם וידען נפלא, פקח ורחב דעת. [הוא הלך לעולמו בערב פסח תשל"ב. שמעתי מאיש נאמן בלונדון, שהיה אז בירושלים במחיצת מרן ה'בית ישראל זי"ע. הרבי פנה אליו ובצער כבוש התבטא בשלש מלים: "איטשע איז נישטא" איטשע איננו.].

מפני חביבות הדברים וזכרון לאיש חסיד מופלא זה שלא השאיר דורות, אעתיק מה שכתב בדף השער. "הספר היקר והעמוק הזה הוא מר' יוסף יעבץ ז"ל, שהיה מילידי ספרד ואחרי הגירוש בשנת רנ"ב הגיע למנטובא באיטליא – ובכן הפך בה והפך בה שאין לך מדה טובה הימנה...".

מסתבר שיהודים תקיפי אמונה אלה ששרדו את החורבן, התחזקו ביותר בספרי החסיד יעבץ, שנסכו בשעתו רוח חיים בלב שרידי גלות ספרד. בשפה ברורה ובנעימה, הזכיר החסיד לכולם באמונה מוחשית שיש מנהיג ל'בירה הדולקת' והוא עשה עושה ויעשה את כל המעשים.

*

פירוש החסיד יעבץ על אבות בפרט, מלא על כל גדותיו ביסודות מופלאים ביהדות, בפירושים מקוריים מעוררי לב ומחשבה במרחבי התורה הקדושה. והדברים נאמרים בתכלית האמונה הברורה, ביראת שמים לוהטת ומלהיבה, וביושר הסברה העמוקה. דיוקיו המפתיעים והשנונים בלשון המקרא ודברי חז"ל מפעימים ביותר, כאמור. מבטו העילאי, הזך והחריף חודר לגופו של ענין ומתוך כך גם לנשמת הנושא... גם לשון הלימודים שלו משיבה את הנפש בהודה והדרה. משליו המחוכמים מאלפים מאד.

ביותר ראוי להעמיק בדברי החסיד יעבץ בענין ההשגחה הפרטית, הפזורים על פני ספריו הקדושים. וכך השריש אותו חסיד: האמונה והתורה צריכות להיות מושרשת בלב ולא במחשבה בלבד. "כי לא יספיק מן האמונה - ההגיון בלבד, כי צריך שידבר בפיו ובידו ימלא... [פי' אבות א' י"ז]. כמה נוקב הפירוש שהביא על משנת "אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם: "טעם שווי השוגג והמזיד, כי כל אדם חייב לכתוב על לוח לבו שיש מלך מושל על הכל ושראוי לירא מפניו ולהזדעזע לכבודו... היתכן שיאמר אדם למלך: שכחתי והכיתיך, שכחתי וקללתיך?". [שם ד' ה'].

*

הבה נראה כעת בכיוון ההוא, דוגמאות נפלאות במשנת החסיד, איך שדייק בעומק ובחריפות בלשון פסוקי התנ"ך ובתוכנם. שלמה המלך אמר: "בְּלֵב נָבוֹן תָּנוּחַ חָכְמָה, וּבְקֶרֶב כְּסִילִים תִּוָּדֵעַ". [משלי י"ד ל"ג]. החסיד יעבץ ממשיל את הדבר לשני כלים שונים. קנקן של זכוכית מכיל את היין, הוא נמצא ומשתמר בו, אלא שאין היין נבלע בו כלל. לעומת זאת היה נהוג אצל חיילי רומי, שהיו מספיגים את יינם החזק היטב בכלי חרס מיוחדים. את החרס היו שוברים ונושאים עמהם ומן השברים היו מייצרים יין משובח תוך כדי שרייתם במים. [חרס הדרייני – ע"ז כ"ט: - ל"ב.].

וכך מבאר החסיד את הפסוק כדרכו: בְּלֵב נָבוֹן תָּנוּחַ חָכְמָה, וּבְקֶרֶב כְּסִילִים תִּוָּדֵעַ: החכמה שוכנת בלב הנבון ונספגת היטב בתוכו כדוגמת החרס ההדרייני, ולעומת זאת ישנם יודעי חכמה, שהחכמה נמצאת בקרבם ולא בלבם. "תיוודע"! ידיעה יש כאן ותו לא. יודעי חכמה הם ולא חכמים. "כי לא פעלה בהם החכמה [את] מה שדרכה לפעול". [אבות ד' א'] ואמנם כך אמר הרבי מקאצק פעם לתלמיד חכם אחד שהודיע לו מה שהספיק בלימודו: "ומה לימדה התורה אותך?".

*

ועתה ישראל נתפעם יחד על גילוי נפלאות בתורה הקדושה. בפרשת בארותיו של יצחק אבינו נערמו למראית העין קשיים ונסיונות, עשֹק ושטנה, עפרוריות ואפרוריות עגומה. הפלישתים התנכלו לו שוב ושוב. אלא שכאן גילה לנו החסיד יעבץ שכל המעקשים והמכשולות שבפרשת הבארות, כל המאבק כנגד הפלישתים ועזיבת המקום, היה הכל לטובת יצחק אבינו! רצון ד' היה מעיקרו ממש, להיטיב עמו גם בגשמיות וגם ברוחניות. והכל התגלה למפרע אחרי זמן, בשעת ההרחבה...

הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו סיבב את הכל לתועלת גמורה של יצחק אבינו מכל הבחינות! ראשית כל, רצה הוא יתברך שיתרחק יצחק אבינו מסביבת פלישתים. שלא ימצא צדיק זה בקירבת מקום לאיזור כזה של רשעות שפלה ואפלה.

ולא עוד אלא שגם צד רווח מעשי היה בדבר, בשפע המים עצמם בריווח, לשתייה ולרוויה! הקב"ה הכיר וידע את רוחב לבו של יצחק שאף מן הפלישתים לא היה מונע מלדלות מן הבארות, עד שלא ישאיר לעצמו כי אם מעט מים... עקירתו של יצחק משם, למרות המצב שהיה נראה כעלוב, עצוב ועזוב, היתה דווקא הסיבה שיהיו לו יותר מים! ממש ההיפך הגמור, ממה שהיה נראה ממציאות הסתימות העויינות, יחס הקנאה והשנאה של פלישתים! [אבות ג' י"ג].

*

כל ילד יודע על עלילתם של בגתן ותרש. הבה נתבונן בזה מזוית ראייתו המדהימה של החסיד יעבץ, בתוספת הסבר קצת. מרדכי הצדיק הודיע למלכות את זממם של בגתן ותרש שרצו להרעיל את המלך. בעצם לא הגיעה מבית המלך שום תגובה כלל. בדרך הטבע היה מביא הדבר לידי אכזבה והתמרמרות. יהודי מציל את חיי המלך ונתקל באדישות נרשעת?! "לא נעשה עמו דבר" בטח עורר ריטון חרישי מלבבות יהודים כאובי גלות. טעם מר נשאר מתוך אי התייחסות כזאת...

אלא שכאן בא הכתוב ומלמד ומודיע. "אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן". והחסיד יעבץ אוחז בידינו ומכריז. צאו וראו! "הבט כמה עמקו מחשבותיו יתברך כי הקדים רפואה למכה...". במלים: "אחר הדברים האלה" הודגש הסוד ההוא.

נניח שהיתה מגיעה חבילה נאה של "חור כרפס ותכלת" מבית המלך למרדכי כהכרת טובה. הרי היה כל הדבר נשכח למחרת, כדבר המובן מאליו... אמנם הקב"ה ברוב חסדיו שמר וגנז את הדבר לעת הצורך, להחיות את האומה כולה. "ולא נעשה עמו דבר אז, בהשגחת השי"ת עליו, ושמר אותו לזמן שהיה סבה להציל כל ישראל".

וכך מסיים החסיד על פי הזוה"ק. "לה' הישועה! לה' בחירת הישועה ולא לאנשים, וכיון שכן: על עמך ברכתך סלה, "יש להם לברך על הספק, כי אינם יודעים מהו טוב ומהו רע". [שם ב' ד']. ר' ישראל! החסיד מורה שעל כל תהפוכות העולם ראוי לברך. לה' הישועה! ולמרות אי הידיעה, על עמך – ברכתך!!!

*

מה נפלאו דברי החסיד יעבץ בביאור "היטיבו נגן בתרועה" [תהילים ל"ג]. זוהי הנקודה היהודית בתוקף זהרה אף בסערת הזמנים. ברעיון מרעיד כזה מתחזה תעצומות נשמת מאורינו שהוסיפו שמחה ודבקות בה' בכל מצב.

וכך פירש אותו קדוש שחי בתקופה איומה ביותר. ה'תרועה' מרמזת כידוע על גניחת צער ושבר. ובמצב הזה שלא יארע, יש לו לאדם להרבות בשמחה ואף כנגד רצונו... "ולפי שלא יתעורר הלב לרנן על הייסורים כמו על ההצלחות, אמר: "היטיבו נגן!" כלומר הרבו עליו כלי הניגון לכופו בשמחה". מי שיודע במקצת על הסבל היהודי בזמן גירוש ספרד, תתעטף נפשו בפירוש זה של החסיד יעבץ על "היטיבו נגן בתרועה"... לא קם עם גיבור כישראל. גיבור באמונתו וגיבור בשירתו ונגינתו...

ובקשר לזה, סיפר פעם הרה"ח המופלג ר' ראובן אייזנר ז"ל, שבזמן המלחמה, שמע פעם מעין הנ"ל, בשם הרה"ק מקאצק זי"ע. היטיבו נגן ב'תרועה', שבזמן שלב האדם נשבר, צריך לנגן אל תוך עצמו [מען דארף גוט אריינזינגען אין זיך]: "כי ישר דבר ה' וכל מעשהו באמונה". ר' ראובן אמר כי מימרא זו החזיקה אותו במשך כל השנים הנוראות. הכרתי את האיש. הוא נשאר בלהט חסידותו כבימי קדם, בכל מקום שהיה. ללא שינוי.

*

כתב ה"קדושת לוי" זי"ע: "כי השם יתברך יודע מחשבות בני אדם ומשגיח תמיד בהשגחה פרטיות על כל דרכי בני אדם, וזה העיקר עבדות האדם שאדם יעלה על מחשבתו שהשם יתברך משגיח עליו על דרכיו". [פ' שלח]. ובכן נעסוק קצת בזה בפועל לספר נפלאות ה'. משמים הביט ה' השגיח אל כל יושבי האדם. ממכון שבתו השגיח אל כל יושבי הארץ. היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם... אגב, החסיד יעבץ פירש ש"כל יושבי הארץ" מוסב על יושבי ארץ ישראל, להודיע כי הישובים בה יהיו יותר קרובים אל ההשגחה"... [פי' תהילים ל"ג].

*

את הסיפור הבא שמעתי בשעתו וממקור ראשון, מבעל המעשה בעצמו שמסר לי את כל פרטים זמן קצר אחרי שקרה הדבר. יש בו לעורר את הלב, להיווכח איך שההשגחה העליונה מוצאת דרכים נסתרות אל לב כל יהודי, באשר הוא שם. דבר זה קרה עם אברך אחד ממכירַי, שהיה מתגורר אז בטורונטו. נפעמתי מדרכי שמים המתגלות ומאירות לתוך הסתר דורנו... ר' ישראל תן יד ונעקוב אחרי מסילות נעלמות אלה ותחי נפשנו באורות עולם, אור ההשגחה ואור התשובה גם יחד...

באחד מימי החורף, נסע אותו אברך לדרכו עם משפחתו מטורונטו שבקנדה ללייקווד במכונית, נסיעה בת עשר שעות בערך. באמצע נסיעתו על כביש המהיר ה"טרוּ-וויי", החוצה את מדינת ניו יורק לרחבה, הבחין שעוד מעט ואוזל הדלק במכונית. הוא פנה אל אחד הכבישים הצדדיים, כדי למצוא שם תחנת דלק. זמן ממושך תעה בדרכו ואת התחנה לא מצא. כפור שרר ושלג רב כיסה את הארץ והמיכל פוחת והולך... הוא החליט לעצור ולשאול מישהו שיורה לו את הדרך הנכונה. בעצרו את המכונית עלה מבלי משים על גל של שלג והמכונית נתקעה... מה עושים הלאה? צמרמורת עברה בו, מסביב קור ושלג ובמכונית התקועה במקום נידח, ילדים קטנים...

"יצאתי מן המכונית והלכתי לחפש עזרה" סיפר האברך "ממרחק מה ראיתי כמה צעירים בעלי חזות נכרית מובהקת, שעמדו לפני בית מגורים. על אף רתיעתי ממגע ומשא עם ברנשים אלה, בפרט במקום מרוחק ובלתי ידוע, ניגשתי אליהם באין ברירה. אחד מהם פנה אלי באנגלית ואמר: "מה עושה יהודי חסידי במקום כזה?". "הופתעתי מנימת השאלה והסתכלתי בפני השואל. הלה הציג אז את עצמו בשמו היהודי ושם עירו, עיר מולדתי והמקום שגדלתי בו באירופה...".

"השם היה מוּכר לי מאד, התבוננתי בו שוב, וכמעט שקפצתי ממקומי... לפתע נזכרתי מי הוא האיש הזה, אם כי היה כעשר שנים יותר צעיר ממני. בהתרגשות אחזתי בזרועותיו. פניתי אליו בחיבה, מתוך התעלמות כליל מחזותו וממצבו הנוכחי ושמחתי כאילו מצאתי בו ידיד ותיק קרוב ללבי...".

מהיכן היה האיש זכור לו? כך סיפר לי האברך: "אבי שיחיה, היה בעל תפילה בימים הנוראים בבית מדרש מסוים בעיר וצעיר זה שעמד לפני, היה לו קול נאה. כנער היה פעם אחד המשוררים שלו... מחשבותי הלמו והתרוצצו בי. געוואלד! מה קרה לו בעשר השנים האחרונות? איך הגיע למצב כזה? איך נקלע מאחת הבירות באירופה לעיר נידחת בארה"ב בין גויים? מה הוא עושה כאן? אולם לא שאלתי אותו כלום. החברה כולה נרתמו לפעולה, חילצו את המכונית והראו לי את הדרך הנכונה לתחנת הדלק. נסענו לדרכנו בשמחה על ישועת ה'... ".

והאברך ממשיך לספר: "לפני חג הפסח, נפגש אבי עם אביו של הצעיר הנ"ל והלה אמר לו ברגש: "דע לך שמאותו רגע שנפגש בנך עם בני באותה עיירה נידחת מתוך הארת פנים ומלים טובות, חל בו ב"ה פתאום שינוי לטובה והחליט לצעוד בדרך חזרה, הוא כבר חובש כיפה כיום ומתכונן להגיע בקרוב לארץ ישראל ולחפש ישיבה מתאימה... עדיין הדרך ארוכה לפניו, אבל ב"ה הוא בכיוון חזרה, אמר האב. בנך התייחס אליו בחום והחשיב אותו, כמובן שגם הנסיבות המפתיעות עשו את שלהן..."

כאמור, שמעתי את הסיפור מפי בעל המעשה בעצמו. בשנת תשע"ד קרה הדבר. העד חי וקיים עמנו ודבריו עדיין מהדהדים באזני!

יקירי! מה נפלאו דרכי ההשגחה! הרי אלה מוסיפות לחזקנו עד עצם היום הזה! אברך תעה בדרכו, נתקע ונחלץ, אולם התברר שרק נדמה לו כן... היה זה מישהו אחר שתעה ונתקע בדרכו בין הנכרים ונחלץ משם בדרכים נעלמות. יד נסתרה שלחה לו גואל לנשמתו ונגע ללבבו במלים חמות וכך נחלץ לאט ממצוקתו הנפשית... "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו ידח" [שמואל ב' י"ד]. - - ופירשו הראשונים ז"ל "והוא חסד ה' יתברך לישראל, שלא יהיו אובדין מן העולם הבא, אלא שיזכו הכל לפניו" [רבינו בחיי שמות ל"ד ז'] .

מחשבות עליון דאגו ותיאמו שיחסר הדלק באיזור מסוים, שיתקעו בשלג, והכל בכדי לשפוך דלק למיכל נפש אומללה שנתרוקנה... אבינו שבשמים סידר ותיאם את הרגעים המדויקים ש'חברה' אלה ימָצאו בדיוק במקום הזה. ממכון שבתו השגיח אל כל יושבי הארץ. הוי! היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם! שם יפָּגשו לבבות יהודים שהכירו זה את זה לפני זמן רב, מעבר לים האוקיינוס, אי פעם בתפילת ימים נוראים...

*

כל אחד יודע לספר דברים שחווה בהם השגחה פרטית גלויה. מו"ר הגה"צ רבי חיים ברים זצוק"ל בקשני בשעתו לפרסם את הדברים הבאים שראיתי במו עיני. לפני כארבעים שנה היה הדבר. למדתי אז בישיבה בירושלים ומשום מה נמשך לבי ללמוד לעצמי פרק "השואל" במסכת בבא מציעא. וכך ישבתי לי בפינתי בשעה קבועה מדי ערב ולמדתי פרק השואל, לימוד שנתן לי אז סיפוק מיוחד, "במקום שלבו חפץ...".

ויהי היום והורי ז"ל באו מחו"ל לבקר בארץ הקודש. לעת פרידתם התלוותי עמהם לנמל התעופה בלוד. כבר נטו צללי ערב כשעמדתי לחזור לישיבה. בלב התנוצץ חשק ללימוד החביב בפרק 'השואל'. לא ידעתי כמה זמן תימשך הנסיעה עד לירושלים.

*

לפני הנמל נעצרה אז משאית. הנהג היה יהודי חרדי. שאלתי אותו אם הוא נוסע לירושלים ולשמחתי ענה הלה בחיוב. הוא הציע לי לטפס ולעלות תיכף אל אחורי המשאית הפתוחה...

לתדהמתי ראיתי שישב שם בחור מישיבת פרשבורג, ובידו מסכת בבא מציעא... הוא אחז בפרק השואל דף צ"ו. במשך כל הנסיעה הזאת ישבנו ולמדנו את אותו הדף יחד, עד שהגענו לעיר הקודש.

איך מסבירים תופעה כזאת? בדיוק במקום זה, ברגע זה, במסכת זו, בפרק זה ממש...? על סיפור זה יש להכריז במלוא העוצמה: "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם". התיאום המדוייק והמכוון בכל פרט ורגע שבבריאה...

ואכן, כששמע זאת אותו גאון וצדיק רבי חיים ברים, אמר לי שמצוה לפרסם זאת. והנני לקיים מצוה לשמוע דברי חכמים.

כמה ראוי לכל אחד מאתנו לספר לבני המשפחה, בפרט בשולחן השבת; על גילויי השגחה בחייו, בכדי לנטוע ולהחדיר את ה"אני מאמין" הראשון בלב הדורות הבאים!

*

"לשונם אש אוכלת להמעמיק בהם" כך כתב ה'אמת אמת זי"ע על ספרי החסיד יעבץ. אוצרות נפלאים ומלהיבים נמצאים בדבריו: בחיזוק הדת, במוסר לקיום התורה עמלה והתמדתה וקיום המצוות כתיקונן. וכדאי מאד לקבוע שיעור בהם, בפרט בספרו על מסכת אבות; בכדי להעשיר את הרוח ולחזק את הנשמה ביסודות איתנים ביהדות. אלא שצריך ללמוד זאת במתינות, בהעמקה ולהפנים את הדברים. לא די בהצצה כל שהיא בשבתות הקיץ. לשונם אש אוכלת להמעמיק בהם...

פירושיו של החסיד יעבץ מלאים אהבת ישראל והדרכה למידות יקרות ונדיבות הלב. הוא רואה בסמיכות המשניות "הוי מקבל את כל האדם בשמחה" ו"חביב אדם שנברא בצלם" שצריך לקבל פני חבירו כמקבל פני שכינה. [ג' י"ד. וע' ילקוט שמעוני רמז ע"ר].
נקודות מחודשות מאד גילה החסיד יעבץ במושגים שבין אדם לחבירו בענין עין טובה, חבר טוב, לב טוב ושכן טוב ולב טוב. [אבות ב' ט'] ובהקשר לדרך חייהם של תנאים הקדושים שאמרו זאת.

מדרגתו העילאית של רבי עקיבא בתורה לשמה, נבעה ממידותיו היקרות עוד לפני שהתחיל ללמוד. [אבות ו' א'] על קבלת פני אדם בסבר פנים יפות לחזקו כתב החסיד: "אם אין מעות בכיסו יהי לו דבש בְּכַּדוֹ" [שם א' ט"ו].

מבט תבונתו חודר ומוסרו נוקב בנועם. "הֱוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום. אל תאמר ש"אני בן טובים, בן חכמי קדם" והשכנת שלום בבתי ישראל היא למטה ממדרגתך! אהרן היה כהן גדול ואחי רבן של ישראל ומלך ישראל. אם לו התאים הדבר, אף אתה הֱיֵה מתלמידיו...

מה נפלאה הבנתו בנוסח "הָשַׁתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין" שבתחילת ההגדה. בדברים אלה מחזק בעל הבית את אורחיו "כלומר: אל תתביישו מהיותכם אוכלים על שולחני, כי כמוני כמוכם, אנו עבדים עכשיו ולשנה הבאה נהיה כולנו בני חורין". [שם א' ה'] ר' ישראל! וויפיל הארציקייט ליגט דא! כמה מתיקות נלבבת ומחוכמת חבויה במלים אלה...!!!

*

ויחד עם זאת, כשהגיע הדבר לקיום התורה והיהדות, עמד החסיד בגבורת פלאים כעמוד ברזל, למרות המצב המדכא בתקופתו שגם הוא סבל מזה איומות. הוא לא וויתר על קוצו של יו"ד מקדושת ישראל, עבודה לשם שמים, שמחה של מצוה, יראת שמים ויראה חטא בצורה פנימית; בתכלית האמת, בלהט שבלב ודבקות המחשבה, בהתחדשות ולחימה נגד סכנת ההרגל. תורה בטהרתה ובהבדלה גמורה מן הפילוסופיה וחכמות חיצוניות.

שוב מגיעים אנו לכח דקדוקו המופלא בכל מלה. שנינו במשנה: "ודע מה שתשיב לאפיקורוס". לא נאמר כאן "ודע להשיב לאפיקורס", שכן "אין ראוי להתווכח עמו". אל תבוא בכלל במגע אתו, [אם לא לצורך גדול של קידוש שם שמים] הרי אף בפניו אסור להסתכל... אין "ודע" זה, כי אם 'שיעור' ומַדד בתוקף ואיכות הידיעה! "שתהיה חזק בידיעתך, אפילו כל רוחות שבעולם באות ונושבות בך לא יזיזו אותך". [שם ב' ט"ז].

החסיד יעבץ חינך ודירבן לרוממות הרוח, לייחד את המחשבה כלפי מעלה, אל ה'טרקלין' האלקי וכך ניחם וחיזק החסיד הקדוש את דורו ואת דורות ישראל, בתבונה, בנועם, במלים קולעות וברעיונות משובבי לב ומרוממי רוח... הוא היה מורה דרך לחסידות אמיתית, פנימית ללא רבב, ללא כחל ושרק...

על הזהירות בקריאת שמע ובתפילה כתב החסיד, שהמצוות כולם צרכי הנפש הן, אלא
ש"אלה המצוות הרמות והנישאות הם צורך גדול לנפש, כמים וכתבואה שאי אפשר לחיות בלעדם...". מה נפלא ביאורו בדברי הפסוק "ואני כזית רענן בבית אלקים". על הזהירות בקריאת שמע ובתפילה, בקיץ ובחורף, כזית הזה שהעָלים שלו רעננים בכל התקופות, "ולא ימנעהו קור וחורף, וקוצֶר לילות הקיץ, להשכים לבית אלקים". [אבות ב' ט"ו ופי' תהילים נ"ב י']. בימים אלה שזמן קריאת שמע מוקדם יותר, ראוי לשים לב אל הפירוש המופלא הזה...

[בנושא התפילה הראה לי מורי וידי"נ הגה"ח הנעלה רבי אברהם מרדכי מרקסון שליט"א, את דברי החסיד יעבץ הנפלאים בפי' לתהילים [ל"ב ו'] "על זאת יתפלל אליך כל חסיד לעת מצוא" ופירש "לעת מצוא" על מציאת הלב האובד בעסקי העולם. כשימצא את לבו מוכן לעבודת ה', מציאה גדולה מצא...! וכמה קולע הוא המקור לזה: פסוק מפורש בספר שמואל [ב' ז' כ"ז] שאמר זאת דוד המלך בעצמו: "על כן מצא עבדך את לבו להתפלל אליך". הפלא ופלא! דאס הארץ דארף מען טרעפן...]

*

ולקראת שבת קודש, נסיים נא בחיזוק הגאולה מדברי החסיד יעבץ. במזמור "הודו" [תהילים ק"ז] נאמר "יאמרו גאולי ד'"... בפירושו על תהילים, מיזג החסיד את הארבעה הצריכים להודות, יחד עם גאולי ד' בעתיד והוא מוציא מתוך הפסוקים האלה, חיזוק נפלא להאמין ולבטוח בגאולת ישראל השלימה.

אם נתבונן במה שהקב"ה מחולל נפלאות בכל עת בארבעה אופנים אלה שבמזמור, בהולך במדבר, נחלץ ממאסר, חולה שנתרפא והניצל מן הים; נדרוש כעת קל וחומר על גאולת הכלל כולו!!!! וכלשון קדשו: "ומי שעושה כן, כל שכן שיקבץ עמו, נחלתו בני בחוניו אברהם יצחק ויעקב...".

*

גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
מנוחת אהבה ונדבה, מנוחת אמת ואמונה!

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי

פלוריש
הודעות: 1434
הצטרף: ה' ינואר 15, 2015 6:17 pm
שם מלא: אריאל דוד

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי פלוריש » א' נובמבר 15, 2020 1:52 pm

יתכן שלא הפילוסופיה המקררת גרמה לכך שאלו שאחזו בה התנצרו יותר, אלא עצם העובדה הפילוסופים היו "למדנים" יותר.
בדומה לכך, במישור ההלכה, שפעמים רבות בעת תקלות במטבח, הלמדן מתחיל לחשוב שכאן זו מחלוקת ש"ך וט"ז, וכאן בשעת הדחק הפמ"ג היקל, וכו', בזמן שיהודי פשוט מיד זורק את האוכל ומכשיר את הכלים.
התם מתרחק מכל נדנוד איסור והלמדן מתקרב אל הגבול, ולפעמים ל"ע עובר אותו.

פילווישוק
הודעות: 161
הצטרף: ו' יולי 19, 2019 1:06 pm

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי פילווישוק » א' נובמבר 15, 2020 5:54 pm

בעקבות הדברים הנלבבים על החסיד יעבץ זי"ע, האם נכתב עליו ביוגרפיה?

לבי במערב
הודעות: 6199
הצטרף: א' מאי 14, 2017 12:58 pm
מיקום: לענינים נחוצים - נא לפנות בהודעה־פרטית. בתודה מראש.

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי לבי במערב » א' נובמבר 15, 2020 6:03 pm

ראה ב'קישורים חיצוניים' שבערכו ('המכלול' יצ"ו).

פילווישוק
הודעות: 161
הצטרף: ו' יולי 19, 2019 1:06 pm

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי פילווישוק » א' נובמבר 15, 2020 9:18 pm

לבי במערב כתב:ראה ב'קישורים חיצוניים' שבערכו ('המכלול' יצ"ו).

ייש"כ.

הייתי רוצה משהו יותר מקיף, אולי עבודה אקדמאית מעודכנת.

נוטר הכרמים
הודעות: 7862
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
מיקום: בני ברק

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ה' נובמבר 26, 2020 10:20 pm

עַל שְׂפַת הַנַּחַל...

מעשי אבות ותשוקת בנים
הכנה לקראת ימי "מוסיף והולך"


לר' ישראל יקירי שליט"א


החידושי הרי"מ זי"ע כותב בספרו "ספר הזכות", שבלב כל אחד מישראל נמצאת "נקודה יהודית" היא הירושה הנצחית שנשארה לנו מאברהם אבינו, ועל הנקודה ההיא מגין ושומר הקב"ה מכל משמר. ואכן על זה מברכים אנו בכל תפילת העמידה, ברכת "מגן אברהם".

בסדר הפרשיות מסתיימת כעת ה'מסכת' הנאדרה של אברהם אבינו ע"ה, האדם הגדול בענקים שהזריח על העולם כולו את אור האמונה. גם על המסכת הזאת צריכים לומר "הדרן עלך"; לחזור ולאצור בתוכינו את מה שנלמד מאבינו הראשון. בפרט כשמתכוננים כבר לימי החנוכה, ימי "מוסיף והולך" שומה עלינו להתבונן ב'תורת ההוספה' של האבות הקדושים...

אברהם הוליד את יצחק. את ההולדה הזאת פירש ה'אור החיים הקדוש: "בנה בו אברהם בנין אהבת הטוב". כעת עוברת מורשת הקודש ליצחק וליעקב. ומשם המשיך הדבר לדורות. בנין עולם זה חי וקיים עד עצם היום הזה.

*

לא מזמן פניתי לשעה קלה אל נחל קטן הזורם במרחק מה מן הבית. פינת יקרת בעולמו של הקב"ה, מקום ריק מאדם ומעורר השראה. רש"י הקדוש אומר על הפסוק "מְאוֹר עֵינַיִם יְשַׂמַּח לֵב" [משלי ט"ו] שהנהרות המושכים משמחים את הלב. בגמרא [כריתות ו.] שנינו, שרב משרשיא אמר לבניו: "וכי גריסיתו שמעתא גרוסו על נהרא דמיא, דכי היכי דמשכי מיא תמשוך שמעתכון". מרוצת המים מסוגלת לגירסא שתזרום, תימשך ותתווסף עוד עוד...

מראה מופלא התגלה אז לפני. בנחל ההוא הבחנתי בלהקה של דגים השחים נגד זרם המים. נפלאות הבורא! דגי אילתית [סַלמון] היו אלה, הידועים בטבעם המופלא. בתקופה מסוימת בשנה הם עוברים מרחקים עצומים מן הים וחוזרים בדיוק למקום גידולם, להעמיד שם דור חדש וכך מסתיים תפקיד חייהם. לפעמים קופצים דגים אלה במעלה הנהר על סלעים ומכשולות שוב ושוב בכדי להמשיך את דרכם. הם נופלים לתוך המים ומנסים שוב ללא הרף, בלי להיכנע למצב. כבר בדורות הקודמים הפליגו צדיקים בשבח דג זה והידרו בו את שולחנם הטהור לכבוד שבת. דגים אלה הזכירו לי כעת את הנקודה יהודית מימי אברהם אבינו, לשחות נגד הזרם בכדי למלא את תפקיד החיים בתוקף ההוספה... אברהם העברי, שכל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד... [ילקוט ר' ע"ג].

*

התבוננתי במאבקם של הדגים עד שעברו ופנו להם למחוז חפצם. נזכרתי בסיפור קצר וממצה, שסיפר בשעתו מיודעי הנעלה ר' יוסף פרידנזון מניו יורק ז"ל, איש יקר מאד, עסקן ותיק ועורך בטאון 'דאס אידישע ווארט" בניו יורק. אביו איש החינוך והחסד, הרה"ח ר' אליעזר גרשון הי"ד, ממייסדי 'בית יעקב' והעומדים בראשה, היה מחשובי חסידי גור בלודז' ופרנס הקהילה.

זה היה בימים הראשונים של מלחמת העולם השניה. בעיר לודז' יצא צו מאת הממשלה הפולנית, שכל הגברים מגיל 17 עד גיל 60 יתקדמו לכיוון ווארשה, בכדי לחזק את החזית נגד הגרמנים. מיותר לומר כמה טיפשות היתה בפקודה זו, למלאות את הכבישים באזרחים, בכדי ללחום מלחמה אבודה. בסופו של דבר נפלו הרבה קרבנות בדרכים אומללות אלה, מהפגזות הגרמנים ימ"ש. אולם בכל זאת, יצאו המוני תושבי לודז' באלפיהם, לעבר ווארשה הבירה.

ר' אליעזר גרשון ובנו יוסל, צעדו יחד עם ההמונים, דרך רובע 'באלוט' שבלודז'. פתאום עצרה אותם אחד ממורות בית יעקב, תלמידתו של ר' אליעזר גרשון בשם זֶליצקי [שהיתה מפורסמת אח"כ במעשי החסד שלה בגיטו לודז'] . ושאלה בחרדה: "אדון פרידנזון! לאן?".

האב עוד היה המום עוד מצער הפרידה ממשפחתו והפליט בחפזה דרך מרוצתו: "וכי לא רואים? כולם הולכים, כולם רצים... - אלע גיין. אלע לויפן!". המורה זֶליצקי השמיעה אז משפט שהדהים אותם: "אבל אדון פרידזון, הרי תמיד לימדו אותנו ללכת נגד הזרם, נ-ג-ד ה-ז-ר-ם...!!!

אני זוכר היטב איך שחזר ר' יוסל על דברים בהתפעמות ובהטעמה מיוחדת: "אבער העֶרר פרידנזון, מען האט דאך אונז תמיד געלערנט, צו גיין קעגן דעם שטראם.". מה פירוש "כולם רצים"??? מאימתי אנחנו מתחשבים ב"כולם"?

ר' אליעזר גרשון התעורר אז לפתע מתרדמת הבהלה. מתוך עוצמת השאלה החודרת, אחז בזרוע בנו וחזר מיד על עקבותיו, נגד הזרם... משפט רב משמעותי זה, הביע אף באותם רגעים של 'אימה חשיכה', של מהומה המונית, את הנקודה הפנימית היהודית.

*

קול ה' על המים... בעמדי שם על שפת הנחל מצאתי בכיס מעילי ספר 'שפת אמת' בפורמט קטן. ליד הנחל הזורם פתחתי את הספר לרגע. אור השמש זרח על פני המים והוסיף גם הוא לחדוות הלב. לפני עיני עמד קטע יסודי ומעורר מאד על תהלוכות אברהם אבינו בזקנותו, בערוב ימיו, דברים הפותחים שער נרחב לחיי כל יהודי ומשימותיו...

*

וכך הבהיקו דבריו הקדושים אז לאור היום. "ויוסף אברהם". "הרבותא של הצדיק – התוספת"...

כדי לקלוט את דבריו ולוּ אף במקצתם, צריך להעמיד את 'בעל השמועה' לנגדנו. אברהם אבינו כבר עמד אז לעת זקנותו. הוא פעל והשפיע אז על עולם ומלואו. הוא הגיע לפסגות. את עשרה הנסיונות עבר במדרגה גבוהה מאד. הוא התחיל כיחיד וקירב אלפים ורבבות נפשות לאמונה. הוא ביער את הרע והחליש את כח הטומאה ועבודה זרה. הוא נהיה לנשיא אלקים ולאב המון גויים. מידת החסד החדיר בכל הארץ. בן מאה שנה היה כשנולד יצחק ובעת הזאת כבר זכה להשיאו ולהעמיד את ההמשך בקודש. הבנין שעליו מסר את נפשו, כבר עמד על מכונו. הדרך היתה סלולה. "ושמרו את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". והכל שריר וקיים...

*

ודווקא על אותה שעה כשכבר עמד ברומו של עולם, זקן ושבע ימים, נאמר: "ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה". וחז"ל [תנחומא חיי שרה ז'] דרשו על זה את הפסוק "ויוסף אברהם זה שאמר הכתוב: ואני תמיד אייחל והוספתי על כל תהלתך".

אברהם אבינו התחיל אז בעבודה חדשה ונעלמה. כבשי דרחמנא... חשבונות נסתרים הנוגעים לעתיד הדורות. הוא ראה שלנצח בנין העם, זקוק הוא להסתייע ב"מסמרים" מן החוץ. "אברהם בירר לו את המלכויות – והכין למצוא הארת וניצוצי קדושה בהאומות".

לתועלת בני ישראל בגלותם עשה זאת אברהם אבינו, לברר את הטוב מן הרע, שיוכלו פעם להתקיים בין אומות העולם. הוא פנה אז ליצירת עולמות רחוקים לצורך מרחקים. עולמות זרים למהותו האלקית מן הקצה אל הקצה. זמרן, יקשן, מדן, מדין ישבק ושוח... אשורים, לטושים ולאומים... עיפה ועפר...

אברהם אבינו חזה וידע היטב את טיבם ואת מעשיהם. ובכל זאת פנה אל התועלת, אל נקודות הטוב והתועלת בעתיד, האורות, ניצוצות הקדושה, נפשות הגרים שיתווספו פעם... והוספתי על כל תהלתך, הוא ידע שבזה יתווסף פעם כבוד שמים, תהילת ה'... "אברהם אבינו היה עובד ה' תמיד ולא יכול לשקוט עד הרגע האחרון, הגם שכבר נולד לו יצחק חיפש שוב עצות חדשות" [אמרי אמת חיי שרה תרצ"ב].

בספר "נתיבות שלום" מבאר בבהירות זוהרת כדרכו את מגמתו של אברהם אבינו בתוספת ליקוחין אלה, והיא: להסיר את הסיגים לצורך העתיד, לברר לטהר ולנפות את האמונה, החסד והאהבה. ודווקא על זה מלמדנו המדרש. "וכל אשר יעשה יצליח – אלו בני קטורה שנאמר ויוסף אברהם...".

*

מגבהי מרומיו, משֶֹגב מדרגותיו ירד אז אבינו הראשון אל "ערפל הלאומים", אל אוצרות האפילה, אל גלי המפולת והפסולת, לטפל בזה בזקנותו. הוא לא השאיר מטרה כזאת לאחרים. בשום אופן לא! "ויוסף אברהם!!!" בזריזותא דאברהם עשה זאת. בעוז ובגבורה בקע לו דרכים בהרי חושך, להוסיף מחול על הקודש, למען ישראל בגלותם. בלהט, בשמחה של מצוה, באש קודש פעל כל זאת, כי הוא ידע שכך רצוי הדבר לקונו יתברך. מה ששייך להוסיף לרצון ה' קורא הדורות מראש, צריך להוסיף למרות הכל. הוי! ויוסף אברהם, אין לנו מושג כמה גבורת רוח, כמה מסירות נפש, כמה ביטול לרצון ה', גנוזות בשתי מלים אלה, שנקבעו להדריך את הדורות כולם, שתמיד, בכל זמן, גיל ומצב, צריך להוסיף כרצון הבורא יתברך שמו...

וכך בא ה'שפת אמת' ומלמד אותנו: "כי עיקר זרע ישראל שהיה מיוחד לצאת מאברהם אבינו ע"ה אין בזה רבותא. הרבותא של הצדיק – התוספת, כמו שנאמר והוספתי על כל תהלתך והוא בחינת תוספת מחול על הקודש". כמו שיש תוספת קדושת שבת בכניסתה ויציאתה, בבחינה זו היתה עבודת ההוספה של אברהם אבינו, לפני לידת יצחק בבן הגר, ואחר לידת יצחק, בבני קטורה... [חיי שרה תר"מ].

*

כ"ק מרן ה"בית ישראל" זי"ע, לקח לו את דברי ה"שפת אמת" האלה כיסוד מוסד, לחזק ולבנות בו את דורו מתוך הריסותיו. במשך שנים רבות, כמעט מאז תחילת הנהגתו, התנוסס והתלקח ה"ויוסף אברהם" בסערת קודש ב"שמועסן" שלו. הוא תבע תדיר את ההוספה, מידתו של אברהם אבינו.

במדה מסוימת היתה זאת עבודת הקודש של ה"בית ישראל" בעצמו. הוא לא עצר אף פעם. לא שקט ולא נח. שרשרת ארוכה ומזורזת כמהירות האש, של תוספת קדושה וטהרה. במיטב ימיו ואף בזקנותו, פנה תמיד ממרום מדרגותיו, להיכנס לכל מיני מקומות. יד קדשו הגיעה עד למרחקים, בכדי להוציא יקר מזולל. על דגלו היה חרות ה"מוסיף והולך".

וכך היה קדוש ישראל זה מלהיט ומעורר את הלבבות: "פרשתו [של אאע"ה] מתחיל ב'לך לך' ומסיים ויוסף אברהם, לא פסק, היה הולך כל ימי חייו" [חיי שרה תשכ"ז] "לימוד לכל עובד ה' שילך בלי הפסק" [תש"ל] "כנראה עוד לא נשלם עוד הבירור להפריש הטוב מהרע – והיה נצרך עוד בירור" [תשכ"ג] "והלך והתגבר ביראת שמים - ויוסף אברהם ויקח" [תש"כ] "להראות לבל יפסיק מעבודת ה' כי אין הפסק, אברהם אבינו ע"ה שהגיע למעלה היותר גדולה ולא חסר לו כלום, גם כן כתיב ויוסף אברהם ויקח" [תשי"ד] "ויוסף אברהם. לרמז לבניו שבעבודת ה' אין הפסקה" [תש"י] "ויוסף אברהם... רק להיות מוסיף והולך. וזה גם כן מעשה אבות סימן לבנים, להוסיף ולילך..." [תשכ"ד]

עולם, שנה נפש. המקום, הזמן ונפשות האדם. כמו שבזמן מצאנו הוספה מחול על הקודש, כמו כן במקום ובנפש. בדרכיו הנסתרות פעל זאת אברהם אבינו. קדושתו בקעה לה דרך במלכיות ובגליות, לזרוע אורות במרחקי תבל , להוסיף ולהכניס נפשות תחת כנפי השכינה...

*

"תורת ההוספה" נתחדשה על ידי האבות הקדושים. מתוך דבריו המדוקדקים של הרמב"ם נלמד זאת. עד זמנו של אברהם אבינו נצטוו בשבע מצוות בני נח. וכך כתב הנשר הגדול: "וכן היה הדבר בכל העולם עד אברהם. בא אברהם ונצטוה יתר על אלו במילה והוא התפלל שחרית ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית... [פ"ט מהל' מלכים ה"א]. רמז לנו הרמב"ם שאברהם אבינו היה אב למוסיפים ואחריו המשיכו בזה שאר האבות הקדושים והניחו יסוד לכל בית ישראל, יסוד ה"מוסיף והולך"...

*
אברהם הוליד את יצחק. יצחק אבינו הוסיף ללמד לדורות את תורת ההוספה, אף בשעה קשה כשנסתמה תחילת העבודה... מפרשת בארותיו של יצחק שסתמום פלישתים חפר וחזר וחפר. לימדנו ה'חפץ חיים' לימוד אדיר.. "לעולם לא ירפה האדם את ידיו מלהמשיך בכל דבר שהתחיל, אַל ייאוש ואַל כישלון. אם יצחק אבינו חפר ולא מצא מים, חפר באר אחרת עד שמצא מים, ואם רָבו עליה, חפר באר אחרת, וכל כך המשיך במלאכת החפירה עד שסוף סוף חפר ומצא באר שלא רבו עליה וקרא את שמה רחובות... כן הדבר בכל הענינים. ואם מי שהוא אינו מצליח בלימודו אל יעזוב את התורה... לעולם אסור לו לאדם להתייאש. חלילה לו לאבד אף פעם את מרצו ותקוותו בכל מה שהוא פועל ועושה. עליו לעשות את שלו ולבטוח בה' שסוף סוף יגיענו לידי "רחובות" [ס' חפץ חיים עה"ת].
*
ויעקב אבינו ירש את "תורת ההוספה" וחידש בה בדרכיו הוא. ולדוגמא: "יושב אהלים" נאמר עליו בלשון רבים ולא "אהל". "כי היה לומד עם כל חכם שהיה מוצא, עם זה ועם זה, כי כל חפצו היה בזה" [רד"ק ברא' כ"ה כ"ז] והוא עבר מאוהל לאוהל והתעלה עד אין סוף. בישיבת שם ועבר לא עצם עין במשך י"ד שנה אלא המשיך והוסיף וצירף יום ליום ולילה ללילה בתורה ועבודת ה'.

לקראת משימתו הקשה להעמיד דורות בחרן, נאמר "וישא יעקב את רגליו" וכפי שפירש רש"י הקדוש: "נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת". הלב שהיה בוער לעשות רצון ה', להוסיף ולהוסיף, לכונן את בנין בית ישראל. הוא הוסיף תפילת ערבית בזמן שכיבה בלילה וגם הוסיף מצוות גיד הנשה המרמזת על הזמנים הקשים [ראה רמב"ן ברא' ל"ב כ"ו]

כל עשרים השנים בבית לבן לא שכב יעקב אבינו, הוא היה אומר שירות ותשבחות מסדר "שיר המעלות" וכמו שנאמר שם: שיר המעלות לולי ד' שהיה לנו יאמר נא ישראל". [בר"ר ס"ח].
*
ואמנם כך אמר הרה"ק ר' מנדלי מרימאנוב זי"ע "אלה תולדות יעקב – יוסף". כל איש ישראל נקרא בשם יעקב וכל אחד משימתו: "יוסף" ההוספה, שלא יעמוד במקום אחד, אלא יוסיף התמדה בתורה ומצוות ומעשים טובים וילך מחיל אל חיל בעבודת השם...

יהודי אינו נעמד בדרכו ואומר "עד כאן"! קדמונינו פירשו את המקרא "ונתתי לך 'מהלכים' בין ה'עומדים' האלה [זכריה ג'] שהאדם נועד להיות 'מהלך' תמיד, בזה שונה הוא ממלאך שנקרא "עומד". יהודי מוסיף והולך במה ששייך, באמצעים שיש בידו, אם רב אם מעט.

אמרו עליה על הרבנית אדל ע"ה בתו של הבעש"ט הקדוש, שתדיר היו שפתיה ממללות. "וואס נאך קען איך טון פאר כבוד שמים" מה עוד אני יכולה לפעול למען כבודו יתברך? ומאד מאד החשיב מדה זו שלה, אביה הגדול...

נפלא הדבר שמושג "מוסיף והולך" בנר חנוכה "כבש" את העולם כולו. האם יש לך הדיוט בישראל שאינו מקיים את המצוה בהידורה, להוסיף נר בכל יום? האם נמכרה אי פעם בכל דברי הימים שלנו, בכל קצוי תבל, חנוכיה בעלת נר אחד בלבד...?
*

התוספת היא הרבותא... ה"שפת אמת" מגלה במקום נוסף, שבמדה זו של 'הוספה' ניכרת מעלת בני ישראל, שהם מוסיפים מן החול על הקודש. שמיני עצרת החג המיוחד אך ורק לבני ישראל, היא תוספת על ימי הסוכות. השתוקקותם ודבקותם הביאה להם את החג ותוספתו של הקב"ה מרובה מן העיקר. הם קיבלו יום טוב שאין בו מגע נכרי כלל... [סוכות תרל"ט] כנסת ישראל השתוקקה וביקשה על זאת. רבונו של עולם עליך להוסיף לנו מועדות, ואז ניתו לה את חג השמיני עצרת... [במדב"ר כ"א כ"ג].

*

ר' ישראל! כעת נענג את הנפש יחד מתוך "שטיקל גמרא". פעמיים בש"ס מופיע אותו סיפור עם אותו אמורא קדוש: רבי זירא. והלֶקח ממנו רחב ועמוק ביותר. הבה נראה שם השתלשלות נפלאה ביותר...
זאגט די הייליגע גמרא [ברכות כ"ח.] "רבי זירא כי הוה חליש מגירסיה, הוה אזיל ויתיב אפתחא דבי רבי נתן בר טובי. אמר, כי חלפי רבנן אז איקום מקמייהו ואקבל אגרא". רבי זירא היה עייף מלימודו שעסק בו עד כלות הנפש. מה עשה אז? הוא התיישב בפתח בית מדרשו של רבי נתן בר טובי. וכך אמר: כשיעברו חכמים אקום מפניהם. אין בכוחי ללמוד כעת מפני חולשתי. לפחות אקיים מצוות "מפני שיבה תקום"...
רבי זירא היה עייף וחלש. הוא התעמק בתורה עד מיצוי הנפש. ובכל זאת אינו הולך כעת הביתה לנוח ולהחליף כח מעמלו. הוא פונה לבית המדרש לחטוף מצוה אחרת ולכבד את התורה. רבי זירא נקרא חסיד שבבבל [חולין קכ"ב.]. וחסיד שואף בכל לב, להרבות להוסיף ולהרחיב...
למרות שהוא עייף ומותש, יזנק כעת רבי זירא ממקום ישיבתו לעמוד מפני תלמידי חכמים ולספוג מזה יראת שמים, כמו שנאמר מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלקיך אני ד'".
רבי זירא איננו הולך הביתה. חסיד שבבבל זה לא אומר די. הוא אף פעם אינו מרגיש שיצא ידי חובתו... אף פעם לא! כעת משתרך לו עייף ויגע, לקיים מצוות קימה בפני תלמידי חכמים אחרים... אוהב מצוות לא ישֹבע מצוות!
וכך לימד ה'שפת אמת' "וכן בכל מצוה שאדם עושה צריך להיות המכוון לבוא על ידי זה ליותר קדושה, שיוכל להוסיף בכל עת ממדרגה למדרגה. כענין מצוה גוררת מצוה. ולא יהי' נעשה המצוה רק להיות נפטר מחיובה, רק אדרבא לזכות על ידי זה למצוות אחרות..." [אחרי תרל"ט].
*
והענין לא הסתיים כאן. זאגט די גמרא ווייטער: "נפק אתא רבי נתן בר טובי, אמר ליה: מאן אמר הלכה בי מדרשא? אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: אין הלכה כרבי יהודה...".
רבי נתן בר טובי יצא אז מבית המדרש. רבי זירא עמד מפניו, אלא ששוב לא אמר די בזה... הנה כבר פגה כל עייפותו. הוא התחזק מחולשתו ושאל את רבי נתן על ההלכה שנאמרה אז בבית המדרש. רבי נתן מסר לו אז את דברי רבי יוחנן בהלכות תפילה [בדיני קדימת מנחה למוסף, כשהגיע זמן שניהם]. כשהתברר לרבי זירא שכך אמר רבי יוחנן, חזר אז ושנה על המקום את ההלכה ארבעים פעמים...! וכעין הדברים נשנה הדבר במסכת עירובין [כ"ח:].
*

יסודו של הענין האמור בתורת ה"הוספה" למדתי פעם מפי ילד מישראל, בן שש... בלילה אחד מלילות החנוכה הסברתי לו את קושיית ה'בית יוסף' הידועה, אם היה לחשמונאים שמן ליום אחד, הרי היו רק שבעה ימי נס ולמה אם כן תיקנו שמונת ימי חנוכה?

בא ללמד ונמצא למד... הילד ענה לי על אתר בתמימות שבנפש ושנינות שבמוח. "לכבודו של הקב"ה צריך תמיד להוסיף... יום מיוחד אנחנו מוסיפים מעצמנו, אף ללא טעם הנס...". נדהמתי עד מאד. תירוצים לאין ספור שמעתי על קושיא זאת, אלא שתשובה זו היתה חצובה מעומק הנפש היהודית המשתוקקת להוסיף... א ייד דארף תמיד צולייגן. והוספתי על כל תהלתך...

*
הוספה מדעת בכדי למלאות את רצון ד' חביבה מאד כלפי מעלה. רבינו משה חיים לוצאטו מרחיב בענין הזה בלשונו הזהב. "מי שאוהב את הבורא יתברך שמו אהבה אמיתית לא ישתדל ויכוין לפטור עצמו במה שכבר מפורסם מן החובה אשר על כל ישראל בכלל... אלא אדרבא יאמר: כיון שכבר מצאתי ראיתי שחפצו יתברך שמו נוטה לזה, יהיה לי לעינים, להרבות בזה הענין ולהרחיב אותו בכל הצדדין שאוכל לדון שרצונו יתברך חפץ בו, וזהו הנקרא עושה נחת רוח ליוצרו". [מס"י פח"י].

חכמינו ז"ל הביאו על הנהגה זו דוגמאות שונות, אלקנה עלה למשכן שילה, יותר פעמים ממה שנצטווה עליו, דבורה הנביאה עשתה פתילות עבות לנרות המנורה "שיהא אורן מרובה", למרות שהיתה יוצאת ידי חובה גם בפתילות דקות יותר. ואמנם על דבר זה, נתברכו מן השמים ביותר... [תנדב"א פ"ח ופ"ט]. ייעודו של יהודי הוא לא להסתפק ביציאה ידי חובה, אלא להרבות, להרחיב ולהוסיף את קיום רצון ד' עד כמה שאפשר.

*

"בכל יום בא אור מן השמים והאדם שהוא תכלית המכוון של הבריאה צריך להוסיף על האור וזהו להעלות נר תמיד שיתווסף תמיד האור..."[אמרי אמת תצוה תרס"ו].

ברווח בין פרשה לפרשה בכתיבה זו, עוברים לפני עיני הרוח דמויות יקרות ברחבי העולם. מוסיף והולך... בעיר ווירצבורג שבגרמניה יושב לו ידיד נעלה, רב בישראל יקר נפש ולוהט ביהדותו. תלמיד ישיבת פרשבורג הוא הרה"ג ר' יעקב יצחק אברט שליט"א המתמסר להשפיע תורה ויהדות בקרב נשמות נידחות במקום. בשארית כוחותיו הוא עושה כן ואינו אומר די. הוא זוכר היטב את הרה"ק מבעלזא זי"ע וזכרונות הקדוּשה משם מחממים את לבו עד היום. בצעירותו הסתופף בצל צדיקים וחסידים בארץ הקודש. הנני עומד בקשר עמו ומשתומם על כוחו להתגבר ולהוסיף בתפקידו ומשימתו, עד כמה שקשה עליו הדבר. כך כתב לי פעם ממקום גלותו הנידח. "נפש עייפה הנמצאת בגלות לא קלה. נדרשים הרבה כוחות לאחינו בני ישראל תינוקות שנישבו. לתת מעט מן המעט שניתן, להזכיר להם מקור מחצבתם...".

*

והמחשבה מפליגה הלאה. הנה עולה בזכרון יהודי גלמוד, שבור ורצוץ, הגר אי שם בעיר מרוחקת באוסטרליה. מסבב כל הסיבות קישר בינינו. הנני מתכתב עמו לפעמים. הוא נולד למחרת החורבן להורים שרידי המלחמה. הם הרחיקו נדוד לאוסטרליה. בעירו לא היה אז בית ספר יהודי והוא לא הספיק ללמוד הרבה. שמונה חדשים בלבד למד אחר כך בישיבה. מאז המשיך לנדוד. הוא התגלגל לארצות שונות ביבשת אסיה, רחוק מיישוב יהודי. ובכל זאת שמר על יהדותו, נזהר בכשרות וכך הקים בית נאמן. נסיונות לא קלים לפי הנסיבות ההן. לא מזמן התאלמן האיש ל"ע ובדידותו קשה ומכבידה עליו מאד. ועם כל זאת משתדל הוא להיות "מוסיף והולך". הוא מנסה להשלים את לימודיו שהחסיר בצעירותו ולרשום רעיונות על פרשת השבוע. לפרשת בראשית שלח לי מערכה שלימה על "ועץ עשה פרי אשר זרעו בו למינהו" מתוך ידיעתו בבוטניקה... כמו כן החליט אותו יהודי לצום ביום כיפור קטן... ר' ישראל! גיי פארשטיי, מה אנחנו מבינים על גודל נשמת ישראל בנכר, בקצה העולם, המשתוקקת להוסיף בעשיית רצון ה', למרות בדידותה...

הוא לא גדל באהלה של תורה. הוא לא התחנך בשטיבל עם חברייא. אין לו מושג על דרכי חסידים שידעו להתגבר על שעות קשות. הוא נמצא לבד בבית. הוא אינו מאזין להדרכות עידוד וחיזוקי משפיעים. מאורעות הקורונה לא פסחו על פינתו. יהודי פשוט הוא שבקושי לומד גמרא. ולמרות כל זאת, עדיין ידו נטויה להוסיף... נקודת ה"מגן אברהם" שבתוך תוכו מלמדת אותו כעת, להוסיף ולדרוש מעצמו. הוי! וייראו אותו כל אפסי ארץ...

*

בעת כתיבה זו ממש, נתקבל מכתב קצר מאוסטרליה ונדהמתי. ר' מיכאל כותב: "נפלתי ועברתי ניתוח. הכל בסדר ב"ה. ידי האחת נתונה בגבס. לפני ראש השנה ראיתי במו עיני ב'מטה אפרים' שבחודש אלול ראוי לבדוק תפילין ומזוזות ולא עשיתי כן. אולי מפני זה נפלתי. בלי נדר אמהר לתקן זאת בהקדם. מיכאל".

ותתפעם רוחי. אני עובר שוב ושוב על המלים. ראיתי במו עיני במטה אפרים... געוואלד! יהודי זה מוסיף לתבוע מעצמו... לא מדובר כאן על בעל מדרגה של הדור הקודם. אלא מיהודי מדען מאוסטרליה בחורף תשפ"א, לב נשבר ונדכה. הוא נזכר בתלמודו ב'מטה אפרים': "ויש אנשי מעשה נוהגין שבחודש הזה מפשפשים בדקדוקי מצוות, להיות בודק ובוחן תפלין ומזוזות שלו"... [סי' תקפ"א]. בשיא התמימות והכֵּנות לוקח הוא את האשמה על עצמו. במו עיני ראיתי במטה אפרים... אולי מפני זה נפלתי?!

ר' ישראל! מה היה אומר לכך ה"קדושת לוי" מבארדיטשוב? רבונו של עולם! א צובראכענער ייד! א פארווארפענער ייד! א אנגעווייטיגטער ייד! יהודי מבוגר, גלמוד וכואב זה רוצה לתקן ולהוסיף.. מיכאל מתאונן על עצמו שראה זאת ולא קיים; שלא זכה להימנות עם "אנשי מעשה" ותולה בזה את נפילתו... בימים אלה ממש יתאזר עוז לחפש לו סופר לבדוק תפילין ומזוזות. רבונא דעלמא כולא! בזכות זאת תביא נא תקומה ומזור לנפשו הרוצה כל כך למלאות רצונך. מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. בכל כנפות הארץ. גחלת היהדות עדיין בוערת בכל מקום... בירכתי תבל עולים דבריו עד לרקיע. אוי! במו עיני ראיתי במטה אפרים... ובת קול יוצאת מגבהי מרומים בלשון ישעיהו הנביא: וְאֶל זֶה אַבִּיט, אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי - - -".

"רבונו של עולם! תקופה קשה עוברת על עמינו. מאורעות הכלל והפרט. כאבי יחיד וציבור צורבים ודוקרים. כנסת ישראל עטופה יגון על ארזי הלבנון אדירי תורה ועל נפשות צעירות ויקרות גם יחד. חלל עצום נשאר. הדי שבר וצער ממלאים את חלל עולמנו. רבונו של עולם! אבינו אב הרחמן המרחם רחם עלינו! הבט משמים וראה עד כמה משתדלים יהודים בכל מקום שהם, להוסיף בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, בכל מיני המצאות וחידושים, כפי שרק עמך ישראל מסוגל...".

*

ויוסף אברהם.... אברהם אבינו ע"ה התפלל:"מי יתן לי אבר כיונה אעופה... [תהילים נ"ה –מ]. תכונת היונה הוא, שהיא ממשיכה לעוּף, אם כי שהיא עייפה, שלא כדרך העופות. "לפי שכל העופות בשעה שהם יגעים, הן נחין על גבי סלע או על גבי אילן, אבל היונה הזו בשעה שהיא יגֵעה, פורחת באחת ונינוחת באחת..." [בר"ר ל"ט ותוס. שבת מ"ט.] בדבר נפלא זה עולה היא בגבורתה על פני כל העופות, היא אינה עוצרת במעופה, אלא מוסיפה והולכת, מוסיפה ופורחת, ולו אף בכנף אחד בלבד...
וזו היתה משאת נפשו של אבי אומתנו: "מי יתן לי אבר כיונה"! הוא משווע להקב"ה על התקדמות תמידית, הוא מבקש להמריא ולהתעלות הלאה, בלי לעצור ובלי לנוח. אף כשהוא זקן וחולה, אורחים תחת השמש הלוהטת. בשום אופן אינו רוצה להפסיק אף ליום אחד, את שטף מעשי החסד, את הפצת האמונה, את קירוב אורחיו תחת כנפי השכינה. גופו חלש אמנם, אבל נשמתו בוערת עוד יותר מחום היום... התשוקה העזה לקיים מצוות הבורא יתברך היא הכנף היחידה שנשארה לו כעת, להמשיך עמה את עבודת חייו. הוא לא יעצור ולא ימַנה אחרים במקומו... מרוצתו אינה נפסקת!
ואף נקודה זו נשארה לדורות... מסוף העולם ועד סופו... לכל מקום שהיונה פורחת... הרצון היהודי בוקע חומות ועוקר הרים. בכנף אחת המשכנו לעוף על פני ימים וארצות, לאורך כל הדורות. עם עתיק היומין שלנו אין תפארתו על חיל וחוסן. הוא גלה ונדד על פני ימים וארצות, נרדף כיונה. ועם זאת שרד 'עם בזוז ושסוי' זה והאריך ימים יותר מכל אומה ולשון. האדירים שבהם כבר אבד זכרם. המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד!... עם נצח אנו הממשיכים בכל ה"הוספה" של האבות הקדושים! תמיד, תמיד פרשֹנו כנף והמשכנו הלאה...
הוי! מיכאל היקר! בידך האחת שאתה משתמש בה כעת, אתה ממשיך "לפרוח". געוואלד! מיכאל באחת...
*

"פורחת באחת ונחה באחת". דבר זה נוגע לכל נפש מישראל. הרבה פירושים ורמזים להם ל"כנפים" אלה במהלך חיי אֱנוש: כוחות הנפש וכוחות הגוף, אמצעים וכישורים, מרץ, אומץ והשראה. בכל תקופה ומצב בחיים, ראוי לחפש את ה'כנף' שעדיין מסוגלת לעוף ולהמשיך עמה. כל גיל והמעוף שלו ובו שייך עוד להתקדם הלאה...

*


את הפסוק "כבד את ה' מהונך" פירש רש"י "בכל מה שחננך". [ע' תוס' קידושין ל"א. בשם הירושלמי]. לפעמים קורה שאנשים צעירים יחסית, מרגישים שכאילו כבר הגיעו למהלך מסויים בחייהם. הם בחרו להם רמה מסוימת ברוחניות ומחליטים שכך יכול הדבר להישאר גם הלאה לאורך כל ימיהם. על מה שלא השיגו עוד, הטביע היצר 'חותם' וסיסמה קבועה: "זה כבר לא בשבילי"... אני כבר לא אהיה...

מהלך מחשבה זה איננו תואם את רוח ישראל סבא. היהדות מתנגדת מהצנחת כנפיים בייאוש, קהוּת ורפיון ידים. אין רוח חכמים נוחה מנעילת דלתות, 'שריפת' גשרים וסולמות אל הישגים נוספים.

בכל מה שחננך. בכל תקופה ומצב יש לו ליהודי לתת לכבוד ה' ממה שחננו בעת ההיא, כשהוא בתקפו ועוזו – ירבה כבוד ה' ותורתו בריבוי בעוז ותעצומות. ובעת חולשה– ירבה כבוד ה' במה שמסוגל אז. כל מעשה, כל דיבור, כל מחשבה שבקדושה שווה כל הון דעלמא. תמיד שייך להוסיף במחשבה על מציאות הבורא יתברך שמו שהוא לבדו השליט בעולמו ובידו הכל, אין עוד מלבדו; תמיד שייך לחזור על עיקרי האמונה, על תוכן הפרשה הראשונה שבקריאת שמע. ובכלל, לקבל את רצון ה' והנהגתו עמו באהבה, לעבודה נשגבה תיחשב. אין לך "והוספתי על כל תהלתך" גדול מזה.

מספרים זאת על אחד מגדולי התורה בהונגריה, הגה"ק רבי יהודה גרינוואלד זצוק"ל בעל "זכרון יהודה", חתן בנו של החת"ם סופר ותלמידו המובהק של ה'כתב סופר' זכותם יגן עלינו. לעת זקנותו היה חלש ביותר. הוא סבל יסורים מכאב לב, על השתתפות בצערם של ישראל. באחד מימי הקיץ כחום היום, ישב פעם בחצר, לבוש באיצטלא שלו ועטור המגבעת הרבנית הרחבה. בקשו ממנו אז להוריד את הכובע בכדי להקל עליו. נענה הרב ואמר. "ללמוד ולהתפלל כראוי כבר קשה עלי. דבר אחד עדיין נשאר בכוחי לעשות, והוא: לשבת לפני יוצרי יתברך, במורא ובדרך ארץ. [הקדמת שו"ת זכרון יהודה].

*

והוספתי על כל תהלתך... הבה נפתח את ספר התהילים, יקירי, ונראה היכן משובצים מלים אלה של הוספה... מזמור ע"א "בך ה' חסיתי" נאמר בשעה שברח דוד המלך מפני אבשלום בנו. [רד"ק]. במזמור הזה אמר דוד "כמופת הייתי לרבים ואתה מחסי עוז". מה פשר מופת זה? רש"י הקדוש מבאר לנו זאת. רבים ראו את צרותיו של דוד ודאגו שמא גם להם יארע כזאת, פן אהיה להם לאות... מופת כאן היא דוגמא לצער. מתוך הפסוקים נרגש המצב של "רדפו ותפשוהו כי אין מציל" והזעקה של "אל תשליכני לעת זקנה ככלות כוחי אל תעזבני". ואז הכריז נעים זמירות ישראל. "ואני תמיד אייחל והוספתי על כל תהלתך". מתוך התוחלת והתקווה כבר סידר לו אז את ההוספות [מצו"ד]. מה נפלאו דברי ה'בית אהרן' מקארלין זי"ע, שלזה גופא קיוה וייחל תמיד דוד המלך, שיזכה להוסיף על כל תהלתך...

מתקרבים לימי החנוכה, ימי "מוסיף והולך". יאירו נא לפנינו דברי המגיד מטריסק זי"ע: "ויהיה מוסיף והולך בכל יום בהתלהבות ולהמשיך עליו אורות חדשים, וההלכה כבית הלל. הלכה היא לשון הליכה, היינו שההילוך של האדם בדרכי השי"ת הוא כדרך הבית הלל שיהיה מוסיף והולך בקדושה שבכל יום ויום יוסיף אומץ וטהרת הלב...". [מגן אברהם וישב].

ובכן אהובי, נשתדל נא גם אנחנו להיות מן המוסיפים והולכים. עוד שיעור תורה נוסף ולוּ אפילו קצר של 5 דקות, שמצטרף במשך הזמן לחשבון גדול. עוד תפילה ביתר כוונה, עוד מטבע לצדקה, עוד צלצול לקרוב או מודע הזקוק למלה טובה בפרט כעת. ויקויים בנו מקרא שכתוב: כי ירחם ה' את יעקב ובחר עוד בישראל...

גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
שבת של יתרון הוספה והשלמה,
כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק
ונחל עדניך תשקם...

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי

נוטר הכרמים
הודעות: 7862
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
מיקום: בני ברק

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ו' נובמבר 27, 2020 1:57 pm

המשקפיים הקדושות...

חיזוק אדיר לתקופתינו מתוך מעיינה של סאסוב
ריקוד אחר ריקוד מול היכל הקודש...



תקופתנו נמצאת עדיין בעת צרה ובמידת מה גם ב'שביה'. ירחם נא ה' על עמו ועל נחלתו במהרה ממש. בעולם היהודי כולו ניצבות חומות מגבילות וקירות מפרידים. הרבה מן המבוגרים שבנו, יקירי עַמֵנו, כלואים בביתם מזה חדשים. רבים מחולי עמנו מרותקים בבתי הרפואה, שיזכו כולם לרפואה שלמה בקרוב. יהודים לאין ספור נמצאים בבידוד. הגבולות חסומים לארץ הקודש, ובמרחקים, הגעגועים הולכים וגוברים.

ולעת אשר כזאת בכלל, ראוי לרענן יחד את הרוח ולהעתיק את המחשבה אל מקומות מרחיבי דעת, מעוררי רוממות ותקוה. כמה ראוי כעת להפליג על כנפי רוח אל מוקדי קודש, ל'מעיינות מרפא' של חיזוק ולוּ אף במחשבה...

כבר הזכרתי תכופות את מה שקבע לנו הבעש"ט שבמקום שמחשבתו של אדם, שם הוא כולו. [דגל מחנה אפרים פ' שמות]. וה"אבני נזר" ייסד זאת בגאונותו ממשנה מפורשת בעירובין מ"ט. לענין עירובי תחומין: "היה מכיר אילן או גדר, ואמר: שביתתי בעיקרו קנה שם שביתה" ואמר הטעם: כי במקום שרצונו וחשקו להיות, שם הוא... [שם משמואל כי תבוא עת"ר ועוד]. הענין מבוסס אף ממקורות ההלכה!

*

ר' ישראל! ברצוני להציע לך "נסיעה" משובבת לב; אם טוב הדבר בעיניך, נפנה 'להסתופף' הפעם בצל אחד מצדיקי הדורות; בהיכלו של אוהבן של ישראל, הרבי ר' משה ליב מסאסוב זי"ע. צדיקים במיתתם קרויים חיים ואין לחכות עד יומא דהילולא. צורך השעה ושעת חירום היא ואנחנו זקוקים לאוצרות חיזוקו האדירים, עוד היום, ללא כל איחור!

הבה נתנתק אהובי, תיכף ומיד מתוך המציאות הכבדה; נעזוב נא את כל הדברים הלוחצים והמעיקים, ונרומם את לבבינו בעולמו של צדיק שהיה אהוב ומקודש כל כך על שדרות העם כולו.

מהיכלה של סאסוב נשאב הפעם חום וחיזוק. משם נלמד הליכות ואימרות חודרות לעומק הלב. ואז נרגיש שחרור ברוחנו... עולמו היה מלא שמחה על כל גדותיו. כשעוסקים באימרותיו ותולדותיו, מרגישים הקלה. אבנים מתגוללות מן הלב והנפש מתרוממת להפליא...

צדיק יסוד עולם זה יחלץ אותנו מן המיצר שבנפש וירחיב לפנינו את האופקים. שם בבית מדרשו נלמד פרק באמונה, בטחון ודבקות בקודשא בריך הוא; שם נתבשם באהבת ישראל, בהסתכלות החיובית על כל דבר בחיים, שם נתעודד במדת השמחה והיראה הבאה מכוחה, שם נשתומם עד היכן יכולים להגיע במדת החסד והרחמים. ארוז נא את כלי הקיבול והתכונן לדרך... ר' ישראל! נוסעים לסאסוב! טול עמך דליי ענק ואִתם נקַיים "ושאבתם מים בששון"...

היכלה של סאסוב מלאה בתענוגים עילאיים אין קץ. דברי תורתו של הרבי ר' משה ליב בכוחם לחמם עצמות קפואות אף בדורינו ובמצבינו. בחצרות צדיקים וחסידים מכל החוגים נמסרו דבריו וסיפוריו בחרדת קודש ובחיבת הקודש. [אף הגאון מלבי"ם הזכירו ביקר, בספרו 'ארץ חמדה' ריש פ' תולדות].

רבי לדורו היה וגם לדורות עד היום. זכורני שמרן אדמו"ר מהר"י מויז'ניץ שליט"א מב"ב, הזדעק פעם בכל חום לבו הנאדר בקודש, בנוגע להכרעה מסוימת בענין חסד ורחמים: "דער רבי ר' משה ליב סאסובער, וואלט נישט אזוי געזאגט!!!". קדוש ישראל ואוהב ישראל זה, היה בכל זאת קובע אחרת!!!

*

תן יד יקירי, וננסה להגיע לשם במוח ולב... מחכה שם עבורך 'אכסניא' הגונה ובה מעדנים לנפשך. 'סעודות גדולות', מזון לנפש מן הגורן ומן היקב, לחמה של תורה מן השולחן הטהור - ויינה של תורה רוויי מתיקות וחריפות שבקדושה. יין המשומר, יין עתיק יומין מאוצרו של הרבי הקדוש, רבי משה ליב, לשמו ולזכרו תאוות נפש...

*

הגה"ק "בעל מנחת חינוך" זצוק"ל, רבי יוסף באב"ד רבה של טארנופול, היה חתנו של הרה"ק ר' דוד מזאבלטוב זי"ע [חתנו של הרבי ר' משה ליב ובנו של הרה"ק ר' מנדל מקוסוב זי"ע] לא היה אז בהישג יד חמיו, דמי הנדן שהיה אמור לתת לזוג. ה"מנחת חינוך" ביקש אז שיתנו לו במקום זה, את המשקפיים שנשארו מעִזבון הסבא קדישא רבי משה ליב...

זו היתה גאונות של בעל מנחת חינוך... מלבד שגב ערכו של חפץ השייך לצדיק; הרי דרך המשקפיים של ר' משה ליב, עיינו והעמיקו עיניו הקדושות באותיות התורה וקלטו את קדושת התפילה. ולא זו בלבד, אלא שדרכן ראה אותו צדיק את העולם כולו באור מופלא, אור רום מעלה. הכל היה נראה משם במבט אחר, עילאי ונשגב יותר. עינים אלו הבחינו תמיד את כח ה' שבכל דבר, את כל הטוב האלקי, את כל הנאצל, המשמח, המחזק, המרומם שבכל זמן ומצב. הוי! המשקפיים הקדושות של הרבי ר' משה ליב, יקרו לו לגאון ישראל ה'מנחת חינוך', מזהב ומפז רב...

ר' ישראל! מתוך עיון בדבריו ומעשיו של הצדיק רבי משה ליב, אולי נזכה גם אנחנו בהצצה כל שהיא דרך 'המשקפיים' האלה. אולי נקלט גם אנו מבט על חובתינו בעולם, על התקשרות לאבינו שבשמים, על קיום התורה ומצוותיה בלהט, על התחסדות ואהבה. מבט על כל נפש מישראל, מבט על החיים ממקום גבוה... הלוואי ונזכה באחיזה כל שהיא באותן משקפיים קדושות... אוי! די הייליגע גלעזער...

*

כְּבַר שִׁבְיָא דְמִתְחַנֵּן... ואם תשאלני יקירי, איך נעיז בנפשנו לפנות אל קודש הקדשים, אל 'מחיצת' איש אלקים קדוש, שהאיר בדור דעה שלפני מאתיים וחמישים שנה. איזה נגיעה יש לנו עם צדיק מופלא יסוד עולם, שקדושי עליון נשאו את שמו על שפתותיהם ביראת הכבוד כל כך?

דע לך אהובי, שיש עצה גם לזה. צדיק זה היה נודע במיוחד במעשי "פדיון שבויים" שלו שפעל במסירות נפש כל ימיו. אף כשעלה למרום, אמר עליו הרה"ק ר' מנדלי מרימנוב זי"ע, שהתחיל לעסוק אז בפדיון נשמות ישראל המיוסרות...

בהכנעה ניגש נא יחד אל היכלו. ושם נודיע שבאנו לצורך פדיון שבויים! בני תקופה של 'שבי' אנחנו, בפרט ברוחניות, וכולנו זקוקים לתיקון ועידוד... והלב אומר שאוהב ישראל נשגב זה יפתח את שעריו לפנינו ברחמים וברצון, למרות שפלותינו.

וכשם שהתעסק צדיק זה תמיד ב'פדיון שבויים' במסירות נפש, כשם שאהב אז אף היהודי הירוד ביותר, מסתבר מאד שיתרצה לפתוח גם את כבלינו...

זאת ועוד, הרבי ר' משה ליב היה אומר רמז על הפסוק "כה תברכו". בפסוק ראשון של קריאת שמע נמצאים כ"ה אותיות. לרמז שאפילו אם אין לו ליהודי זכות, אלא במה שאומר "שמע ישראל" כבר ראוי הוא לברכה... [ועל פי הדברים, יובן למה מקדימים אנו לומר "כה תברכו" לפני "אשרינו שאנו משכימים" ולפני קיום מצוות קריאת שמע של שחרית...].

*
הרה"ק ר' יצחק מבוהוש זי"ע, בהסכמתו על הדפסת "לקוטי תורה להרמ"ל". קרא והכריז: "על מי לא יהל אורו? ועל מי לא זרח אור השמש בהיר בשחקים? וצדקו וקדושתו נודע באיים רחוקים...". גדול בענקים היה רבי משה ליב בתורתו ומעשיו הנפלאים. הן עוד בצעירותו בהיותו בישיבת רבו המובהק הרבי ר' שמעלקא מניקלשבורג זי"ע, בה למדו גדולי עולם, התמנה רבי משה ליב על ידי רבו זה, להזכיר לציבור התלמידים תדיר את ה"שויתי ה' לנגדי תמיד", שאין להפסיק ממחשבה זו...

הצדיק מבוהוש הדגיש את "אור השמש" שלו הבהיר בשחקים. זכרונו של רבי משה ליב מזריח אור בנשמה, מפריח את העננים ודוחה את הערפל. דבקות המחשבה באורותיו ואורחותיו של הצדיק ר' משה ליב, סגולה בדוקה היא להארת הנפש, לשמחה ולרוממות... ואף באיים רחוקים! הוא מחדיר חיות ומזרים מרץ עד עצם היום הזה...

*
נתחיל נא בדבריו של הרבי ר' משה ליב, שלמרות היותם ידועים, ראוי מאד לחזור עליהם, ולא לשם "ווערטל" נחמד בעלמא, אלא לשם לימוד וקיום, בכדי שתהיה לנו קצת נגיעה בדרכיו. פעם היה רבי משה ליב אצל רבו הרה"ק ה"נועם אלימלך" מליזענסק זי"ע בפרשת בא. כיבדו הרבי ר' אלימלך שיאמר דברי תורה. פתח הצדיק רבי משה ליב ואמר: נאמר: "אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים" וכי אפשר לפרש את הכוונה כפשוטה, והלא מלוא כל הארץ כבודו? ומה "דילוג ופסיחה" שייכים אצלו?
אמנם כשראה הקב"ה בית של יהודי המתגורר בשכונה של מצרים, היתה לפניו כביכול שמחה עצומה. "פסיחה" זו היא משל לבחינת ריקוד של שמחה על נוכחות יהודים. כאן גר יהודי! כאן גר יהודי! ובעודו שאמר הרבי ר' משה ליב את הדברים קפץ בהתלהבות על השולחן והתחיל רוקד ואומר: "דא וואוינט א ייד! דא וואוינט א ייד! כאן גר יהודי! ". חידוש זה נוצר מתוך אהבת ישראל הבוערת בלבו של צדיק זה לכל איש ישראל באשר הוא שם...
*
ר' ישראל! נתבונן נא לרגע! השמחה במרום היתה אז על בני ישראל במצרים שעדיין היו שקועים בשערי טומאה. יהודים שלא קיבלו עדיין את התורה והיו זקוקים לשתי מצוות בכדי להיגאל. ובכל זאת, לעומת שכניהם המצרים להבדיל, גרם מקום מגוריהם שמחה עצומה כזאת, כלפי מעלה. קל וחומר לבתי ישראל כשרים, שומרי תורה ומצוות...
בכדי שתהיה לנו מקצת "נגיעה" בכף המנעול של צדיק, נאמץ נא אל לבינו גישה זאת. הרי מבית מדרשו הנשגב יצאה כעין הוראה לישראל, שיש לשמוח על מציאות של יהודים; ושל שומרי תורה ומצוות, על אחת כמה וכמה.

בדרכנו היום, יקירי, כשנעבור דרך בתי בני ישראל, הבה נחשוב על אימרתו ורקידתו של הרבי ר' משה ליב. דא וואוינט א ייד! כאן גר יהודי המתמסר לקיים את התורה, המתאמץ כל כך בפרט בתקופה זו, להחדיר בבני משפחתו דרכי תורה ויראת ה'. מציאות כזאת כשלעצמה צריכה להרחיב את הלב, מתוך שמחה עצומה על היותינו חלק משארית עם קדוש... ר' ישראל! נצטרף נא ל'סאסובער ריקוד' בכל עוז, לאמיר כאפן א טענצל...

*

ועתה ישראל. בדחילו ורחימו ננסה נא לשרטט כעין נוסח של 'קוויטל' על מאורעות הזמן, לפני הרב הקדוש מסאסוב. בידים רועדות נכתוב שם את מה שהתחולל על פני תבל ומלואה בדרך פלא, מאז שלהי חורף תש"פ, דבר שלא קרה כדוגמתו בדברי ימי העולם, שלא כדרך הטבע. ומאותה שעה, עמך ישראל זקוק לישועה בכלל ובפרט, לבריאות ורפואה, לפרנסה ולכלכלה, לחיים טובים ולשלום, לשמירה יתירה, ליראת שמים ויראת חטא. הוי! לב עמך שבור וחולה...

*

ואת המענה של הרבי הקדוש ר' משה ליב על כך, נלמד מתוך דבריו הנפלאים בעצמם. משם יעלה וייראה אור במחשכים אלה שבדור הזה. ר' ישראל! עמוד נא והתרכז! הבה נאזין בשקיקה לדברי הצדיק. נדַמה נא לעצמינו שאנו עומדים ליד חלון בית מדרשו וקולטים את הנעשה ואת הנשמע. שבת בסאסוב... מעין עולם הבא... הכל מתרומם במנוחת אמת ואמונה. הכל שרויים ב"אות היא לעולם". חסידים, תלמידים קדושי עליון עומדים סביבו באימה, בשמחה ובדממה עמוקה, ומקשיבים לקולו, לשכינה המדברת מתוך גרונו...

הסכת ושמע ישראל! בעל השמועה ובעל הרחמים עומד לנגדנו, ראשו בשמים. הוא מגלה כעת נעלמות בסדר הבריאה ומעבר לזה... פתח את חדרי הלב ועשה אזניך כאפרכסת. דער רבי גייט זאגן תורה. החידוש המדהים שנשמע ממנו עכשיו יפעים את רוחינו ויחקק בנו לנצח. ה"שמועס" כאילו נאמר במיוחד לדורנו, למצבינו, ללבטינו, ולהתעוררות הבטחון באלקים חיים ומלך עולם!

*

והקול יוצא מבית קדשי הקדשים. הדברים מוסבים על ענין יעקב אבינו והשבטים בשעה קשה. "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם, אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ, קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ...".

כשעמדו שבטי קה לנסוע למצרים בפעם השניה עם בנימין אחיהם. התחנן אז יהודה לפני יעקב אבינו: "שלחה הנער אתי ונקומה ונלכה ונחיה...". ואז כשהסכים יעקב אבינו לכך, ביקש מהם לקחת עמם את המתנה הצנועה הזאת, למשנה למלך שבמצרים...

הרבי ר' משה ליב עמד ושאל בפשטות, למושל אדיר כזה, שולחים מנחה קטנה כזו? לשליט תקיף שכל העולם היה כפוף לו אז, משגרים מתנה מועטת כזו, מעט צרי ומעט דבש...? [והשאלה מתעצמת ביותר, כששנחשוב על המנחה האדירה לעשו, עדרים עדרים ורווח בין עדר לעדר, להשֹביע עינו מעוצמת הדורון...].

*

ר' ישראל! כאן סלל לו הצדיק דרך גאונית עמוקה ומופלאה, מתוך הבנת המצב וקליטת המציאות. יעקב אבינו התבונן בכל המתרחש והבחין שקרה כאן דבר חריג ביותר, יוצא מן הכלל בהחלט...

מה פשר הדבר? וואס טוט זיך דא? אלפים ורבבות פונים למצרים לשבור אוכל ואף אחד לא נעצר כמרגל. לאף אחד לא שואלים שאלות מוזרות כאלה. אין אחד מהם מוחזר לארצם בתנאים משונים כאלה, להביא אתם אח צעיר. רק את בני יעקב שנכנסו כל אחד בשער נפרד למצרים. הדברים מפליאים ומתמיהים! יש דברים בגו!

ואז קבע יעקב אבינו שלפניהם עומדת עכשיו גזירה שלא כדרך הטבע, וממילא מוכרח שהישועה גם היא תבוא שלא כדרך הטבע... "כשבא על האדם צרה שלא כדרך הטבע, אשר מובן שלפי דרך הטבע אי אפשר להיות צרה כל כך, אז יבטח בשם הוי"ה ברוך הוא [מדת הרחמים] המשדד כל המערכות, אשר משם יוושע למעלה מהטבע"...

*

והרבי ר' משה ליב ייסד זאת על פי דברי חז"ל [בר"ר י"ב ט"ו] שבבריאת העולם שיתף הקב"ה את מדת הרחמים יחד עם מדת הדין. הקב"ה הטביע בעולמו את דרך הטבע [שהוא בגימטריא 'אלקים – מידת הדין], אלא שעם זאת עומדת לה לעזר, מדת הרחמים המוכנה לשעת חירום, שעת הדחק, שאז תפעל ישועות שלא כדרך הטבע... כשפוסק כח הטבע ושוב אי אפשר להיוושע בדרכו, אז נפתח המקור של מדת הרחמים להביא את הישועה...

הוי! משל למה הדבר דומה? [אף המשל מדגים את מדת ההטבה הלבבית של אותו צדיק...] לסוחר עשיר המוסר סכום כסף לא רב לחבירו, בכדי להשקיע במסחרם. והוא אומר לו בחיבה: "אל תדאג. תתחיל בינתים להשקיע במה שיש בידך כעת. אצלי נמצא כאן סכום עתק, הון תועפות לאין ערוך, והוא מוכן לך כשיכלה הסכום הקטן. כשתצטרך ליותר אעזור לך במה שנמצא אתי... כך המשיל רבי משה ליב את שותפות מדת הרחמים למדת הדין ודרך הטבע. ה"סכום הענק" עומד הכן לזמן שיצטרכו לו...

*

וכך אמר יעקב אבינו אז לבניו. "לפי הסיפור שלפנינו, כל מאורע זה, הוא שלא כדרך הטבע, ויש לצפות למדת הרחמים שתשתתף כאן להושיע אותנו".

את המלה "איפוא" שבפסוק זה פירש רש"י הקדוש: צריך אני לחזור ולבקש "אֲיֵּה פֹה" תקנה ועצה... במצב נדיר כזה יש להתבונן לחפש ולגלות את מדת הרחמים, שם הויה ברוך הוא שיופיע ויושיע שלא כדרך הטבע... ולכך רמז רש"י הקדוש בפירוש "איפוא" כלומר ""אֲיֵּה פֹה"? איה מקום כבודו. יש לצפות שייפתח ה'כיס הגדול' הנוסף, ה'מאגר' המוכן לשעות הקשות. בלי ספק יתגלו כאן גילויי ישועה מפליאים, מתוך מדת הרחמים...

אם כן איפוא זאת עשו.. והורידו לאיש מנחה מעט צרי ומעט דבש... יעקב אבינו פנה אז אז לשבטי קה: בני! נראה שאנו עומדים עכשיו להיוושע למעלה מדרך הטבע. ואם כן אין צורך להפליג במתנות ענק לאותו שליט במצרים. מספיק לשלוח לו מנחה קטנה. אין הישועה קשורה לזה כלל... [עשר צחצחות ע' כ"ט. ויש להוסיף ביאור: במנחה לעשיו היה שם "דורון" במדה גדולה, מפני שכך ראוי לעשות בדרך הטבע, אמנם כאן היה ענין אחר לגמרי...].

*

וממרומי סאסוב החסודה והנשגבה, מגיעה בת קול לדורנו, המענה על ה"קוויטל" הנרגש. בנים יקרים! יהודים אהובים, סובלים וכאובים! הגזירה הזאת שלפניכם, היא שלא כדרך הטבע. הנגיף התפשט ממרחקי סין באופן משונה ביותר על פני תבל.

דעו לכם שמדת הרחמים עומדת הכן לסייע ולהושיע אף היא שלא כדרך הטבע. הוסיפו נא להתפלל ולקוות להקב"ה שהישועה בוא תבוא מיד... "הכיס הגדול" של מדת הרחמים המשותפת, עומד להיפתח וממנו יושפע שפע רב לכל העולמות, שקלי ישועה ייזרמו ממרום, מטבעות של אש... הוי! די הייליגע גלעזער, המבט העילאי החותר ומגלה בכל מצב, חן חסד ורחמים...

ר' ישראל! נצטרף נא ל"סאסובער ריקוד" בשניה וביתר שאת, על גאולתנו ועל פדות נפשנו בקרוב, שלא כדרך הטבע...

*

נזכר אני כעת, במה שסיפר לי אבי ז"ל בילדותי. הוא נסע פעם עם חבר לעיר קראקא אל הגה"ק ר' שמעון מז'עליחוב הי"ד, מגאוני פולין בנגלה ובנסתר, שהיה לפנים המשגיח של ישיבת חכמי לובלין. מגמתם היתה שיבחר הגאון עבורם, אברך להגיד שיעור לפניהם. בימי החנוכה היה זה. אבא תיאר לי את הדברים כהוויתם. רבי שמעו'לה ישב לפני הנרות ואמר פסוק זה בנעימה נפלאה, מלה במלה. "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם, אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ, קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ".

ולפני נרות החנוכה המאירות, חזר על זה אבי בהטעמה, בקֶצב מרנין כפי ששמע אותן מפי אותו גאון. כשהוא מחייך אלי בחיבה ומוסר לי את חביון זכרונותיו: "אזוי האט ר' שמעו'לה געזאגט ביי די חנוכה' לעכט: מעט- צרי - ומעט – דבש, - נכאות – ולוט, - בטנים - ושקדים". הוי! מי יתנני ירחי קדם. רגעים חביבים, עטופים, מלאי אושר ילדות. נרות החנוכה בבית אבא...

וכעת עולה במחשבה שאותו גאון וקדוש רבי שמעו'לה ז'עליחובער, שהיה אדוק בדבריו של הרבי ר' משה ליב והיה מספר לתלמידיו ממעשיו הגדולים; אולי חזר דווקא על פסוק זה, בימי החנוכה, מפני שרמוזה בו מדת הרחמים וישועה שלא כדרך הטבע, כפי שאכן קרה בחנוכה...


*

הוי! המשקפיים הקדושות! כמה יועיל לכולנו המבט הזה מסאסוב, מלא אמונה, מלא שמחה, מלא אהבה, מלא חיוביות משיבת נפש. המבט המעורר לשמחה מתוך ראיית הטוב שנמצא.

למדנו כבר על ריקוד מתוך אהבת ישראל, הבה נלמד עכשיו על ריקוד נוסף, מאלף אף הוא... פעם אחת נסע הרבי ר' משה ליב בחורף עז, לצורך פדיון שבויים יחד עם אחד הצדיקים, בנן של קדושים. בלילה לנו באכסניא עלובה. בעל האכסניא הקצה להם חדר דל שתקרתו היתה בקועה. לכבודם הסיקו אז את החדר, אלא שחימום זה פעל שהכפור שבין הרעפים נמס לו ונטף על יצועם באמצע הלילה. הצדיק בן לוויתו נטרד מכך. הדבר גזל את שנתו והציק לו. והרי צריכים לאגור כוחות לעבודת יום המחר...

ואז פנה אליו רבי משה ליב לשמחו. הוא מנה לו שלשה עשר דברים שראוי לשמוח בהם כעת. אילו היה כואב לנו בצד ימין, הרי לא היינו מסוגלים לשכב בצד זה; אילו היתה המכה בצד בשמאל, היתה נמנעת השכיבה גם בצד זה... וכך המשיך ר' משה ליב למנות י"ג דברים כאלה בזה אחר זה, עד שמתוך כך התעורר בן לוויתו בשמחה עצומה. וכך קמו שניהם והתחילו לרקוד ריקוד של שמחה, על כל הטוב והחסד שנשאר להם... ברור שי"ג דברים אלה נמשכו ממצב אותם רגעים מכבידים בלבד. כמובן שהרבי ר' משה לייב היה יכול להוסיף על זה כהנה וכהנה, מתוך ברכות השחר ועל כל נשימה ונשימה, ועוד ועוד ועוד...

ואף הוראה זו שולח לנו רבי משה ליב מתוך היכל השמחה שלו. בנים אהובים! באותה ביקתה עלובה בשעת נשירת הקרח, עלה בידינו למנות י"ג עיקרי שמחה. אנא תתחילו למנות גם אתם, ספירה אחר ספירה. דומה שתגיעו לידי מספר פי אלף מתוך תנאי החיים בדור שלכם. הוי! זכר רב טובך יביעו וצדקתך ירננו! ירננו!!!!

הרבי ר' משה ליב היה רוקד ומרקיד תדירות. הוא לימד את תורת ריקוד השמחה ההודאה והדבקות, ריקוד האמונה וההכרה, הבטחון, התוחלת התקוה, ריקוד ראיית הטוב, הטוב, הטוב... הטוב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדיך...

ר' ישראל! נצטרף נא שוב ל'סאסובער ריקוד' בכל עוז, בשלישית... נאך א טענצל. צום דריטן מאל...

*

עולמו של הרבי ר' משה ליב היה מלא שמחה עצומה, למרות היותו מלופף ביסורים. הוא לא הפסיק לרקוד משמחה והודאה וראיית צד הטוב. עוד בחיי רבו, הרבי ר' שמעלקא היה זה. הם הפליגו בספינה יחד. רוח סערה נוראה עמדה עליהם. יעלו שמים ירדו תהומות. הרבי ר' שמעלקא הסתכל על תלמידו וראה אותו מפזז ומכרכר. הוא פנה אליו בשאלה: "משה ליב לעבן [כינוי של חיבה] עכשיו? לשמחה מה זו עושה?". והתלמיד הגדול אמר לו: "למה לא אשמח? עוד מעט אשוב אל בית אבי..." שמע הרבי ר' שמעלקא וקיבל. ואמר לר' משה ליב. "שמח בני וייטב לבך וישמח לבי גם אני". ואמנם תיכף ומיד קמה הסערה לדממה. כוחה של שמחה טהורה ואמיתית. וכך היה אומר הרבי ר' משה ליב. "שערי דמעות לא ננעלו, אלא שהשמחה גדולה מזו, היא שוברת את הדלתות ואת החומות".

גם בזה יש מסר לדורינו הסובל המבודד בין חומות המצב. מדת השמחה מסוגלת להשקיט סערות, לשכך סכנות ולנתוץ ולפרר חומות, קירות ומחיצות. כי בשמחה תצאו...

*

זאת ועוד, גם זה יועיל לחזק נפשות בישראל, שיזכו לרפואה שלימה. אומרים בשם הרבי ר' משה ליב, כי באמת הקב"ה, הוא לבדו הוא בורא הרפואות. אלא מכיון שאצל החולה מצויה מידת הדין ר"ל, לכן מזדמן לו רופא שעליו נאמר: "טוב שברופאים וכו'". לפעמים הרופא קשוח, נטול רגש ורחמים. וכל זה מועיל לזכותו של החולה, שכן ביחס לרופא כזה, הרי נחשב החולה כצדיק תמים... וממילא מתעוררים עליו רחמי שמים, שעל ידם יזכה לרפואה שלימה...

*

כאמור היתה השמחה שרויה תמיד בהיכלו של רבי משה ליב. ובעיקר שמחה של מצוה. אמרו עליו על אותו צדיק, שהיה עורך משתה ושמחה על כל מצוות פדיון שבויים שקיים והרבה מאד היו כאלה. הרי היה עוסק בזה תדיר...

וכך היה אומר הרבי ר' בונים מפשיסחא, בשם הצדיק ר' משה ליב, שהסתופף בצילו בשחר ימיו. בתוכחה שבפרשת כי תבוא נאמר: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב". בכל לבו הרחום שאל רבי משה ליב: "וכי בעד מניעת שמחה זו, מגיע עד כדי כך?".

וכך הסביר אותו צדיק: לא מדובר כאן על עונש על דבר זה כשלעצמו. אלא שבא הכתוב להודיע שחוסר השמחה בעבודת ה' וקיום רצונו יתברך, הוא השורש לכל מגרעת, מתוך כך מתפתח כל חטא. אילו ידע האדם את הטוב הצפון בתורה ובמצוות והיה שמח בזה; אילו היו התורה והמצוות חביבות עליו כראוי, לא היה בא לידי חטא. ואת הדברים האלה רשם לו ה'שפת אמת', כפי שקיבל מסבו חידושי הרי"מ. זכותם יגן עלינו.

הוא היה אומר... העונג הרוחני נמצא אצלו ברום עולמו תמיד. וכך התנהל הדבר בפועל בדרך חייו של אותו צדיק. מעשה שנכנס לבית פריץ אחד לצורך פדיון שבויים. חלש ומעונה מאד היה רבי משה ליב באותו היום. וריח המאכלים בבית הפריץ, הביאו אותו לסכנת בולמוס.
מה עשה אז? הוא החייה את נפשו באמירת 'נשמת'... הוא נשא ב"תרמיל" הקדושה שעמו, דברי תענוג מעולים יותר לאין ערוך. וכך נתעלה לעולם של תענוג רוחני ושוב לא היה גופו דורש ומבקש כלום. דעתו נתיישבה במנעמי שבת של דבקות, שבח ושירה... הוי! נשמת כל חי תברך את שמך ה' אלקינו ורוח כל בשר תפאר ותרומם זכרך מלכנו תמיד... ומתוך עוצמת קדושת נשמת, נתבטלו מאליו, הפריץ וארמונו, חמדותיו ומטעמיו, כעפרא דארעא...
*

ואמנם בתוך חידושי תורתו, בתוך כדי בירור סוגיא עמוקה של "הפוגמת כתובתה" במסכת כתובות [פ"ז.], נמצא נקודה נפלאה זו. שם נפגשו יחד הגאון והצדיק שבתוכו, אחרי שיישב את קושיית הגידולי תרומה' שהביא הש"ך בחו"מ סי' פ"ג, התלהט הרבי ר' משה ליב בשוועת ענווה ושפלות וזה לשון קדשו: "ואל ה' המשגיח האמיתי אנכי השפל מצלי ומתחנן... ואזכה ללמוד עם תלמידי בחנם לשמה התורה הקדושה אשר נתונה באש שחורה על גבי לבנה, ואזכה לקיים כל מצותיה ודקדוקי מצוות הכל לשם הגדול, ואזכה להבין תורת ה' תמימה נגלה ונסתר ושעל ידי כן נוכל להבין שיש לנו יותר תענוג מכל האומות שהכל הבל וריק, אבל אנחנו עם הקודש, יש לנו תורה הקדושה אשר על על קוץ וקוץ תלויים כמה עולמות אלף אלפי רבבות...".

הריתחא דאורייתא והעמלות בתורה, השתלבו כאן יחד עם ה"שויתי" הנצחי שלו ומשם יצאו הדברים ברשפי אש קודש ובשמחת התורה. המלים האלה כאילו מרצדות ומרקדות ומודיעות מול עולם ומלואו, שאין תענוג ושמחה לישראל יותר מלימוד התורה הקדושה וקיום מצוות ה'...

*

וכך למד ולימד הצדיק רבי משה ליב בענין התפילה בשמחה: "מהולל אקרא שם ה' ומאויבי אִוָשֵעַ." [תהילים ח"י ד'] "שעיקר עבודת השם יתברך ב"ה הוא בשמחה ובחדוה. כי אם אדם מבקש תפילתו בעצבות, אין לו בטחון שישמע השם יתברך לתפילתו. אך אם מתוך שמחה הוא מבקש להשם יתברך, לזאת ממילא בא בקשתו, וזה מהולל - מרוב הלל וזמר, אקרא ה' – ממילא: ומאויבי אִוָשֵעַ...".

*

וניגון השמחה לא פסק גם בעלותו לגנזי מרומים... מסופר שפעם ערך הרבי ר' משה ליב שמחת נישואין לחתן וכלה עניים ושימח אותם מאד לקול כלי הזמר. בטוב לבו בשמחתו אמר הצדיק אז, שמי יתן וביום עלותו אל אביו לעולם שכולו טוב, ילוו אותו בניגון זה...

הרבה שנים עברו מאז והדבר נשכח מן הלב. ביום ג' ד' שבט תקס"ז, יום שנסתלק בו אותו צדיק, נסעו המנגנים של החתונה ההיא לדרכם לעיר ברודי. לפתע התחילו הסוסים לרוץ לכיוון בלתי נודע. 'יעלו הרים ירדו בקעות' מבלי שהיה בידי בעל העגלה לעצור אותם...

וכך הגיעה העגלה סמוך לבית עלמין שהתאסף שם קהל רב. המנגנים שאלו לפשר המאורע, וכך נודע להם שכעת מלווים למנוחתו את הצדיק ר' משה ליב מסאסוב. אז נזכרו החבורה בבקשתו של רבי משה ליב וגם עלה בלבם אותו ניגון שניגנו בשעתו. הם הודיעו אז את הדבר לציבור שעמד שם. על אתר הושיבו בית דין שדן והסכים על כך. וכך עזב אותו קדוש עליון את העולם הזה, שהשפיע עליו שמחה של מצוה כל כך, בניגון של שמחה... בצלילי שמחה עלה אל אביו שבשמים, בכדי להמשיך שם את עבודתו בשמחה...

ואמרו צדיקים שבכל שנה ושנה ביום ד' שבט, נמשך שפע שמחה בכל העולמות, מכוחו של הרבי ר' משה ליב...

*

ומעומק הלב בוקעת לה כעת, הבקשה וההזכרה על שמחות ישראל בתקופתינו: "רבינו הקדוש! הייליגער ר' משה ליב! הרי בכל לבבך, נפשך ומאודך, עמלת לרומם את שמחת ישראל קדושים. אנא ממחיצתך הגבוהה מעל גבוה, הלא תראה את צאצאי דורותיך נלחצים כעת בעריכת שמחותיהם. מעין 'מאסר' ולחץ טועמים אף בשעות שלפני השמחה, כשאינם יודעים מה יארע ברגעים הבאים. מאז ומתמיד היו "פנים חדשות" מוסיפות לשמחה וכיום, מתגנב החשש המדכדך שמא כבר נפרץ גבול הנאספים... לפעמים אף החתן והכלה לבם בל עמם.

הביטה נא אל דמעותיהם ופעול למענם לפני ה' שהשמחה במעונו... רבינו שופע החסד והרחמים! הרי כל כך השתדלת תמיד למען שמחותיהם של ישראל. תמליץ נא טוב בעד עמך האהוב! דא וואוינט א ייד וואס מאכט א שמחה! דא וואוינט נאך א ייד וואס גייט מאכן א שמחה ... הדורות חלשים והדבר כבד עליהם מאד... עם אהוביך צמא לשמחה של מצוה כראוי...

*

"ולמעלה מזה. רבינו הקדוש! בחיים חיותך, אחרי תפילת שחרית נלהבת, היית פונה בכל יום ויום לבתי האלמנות בעירך, לברך אותם ב"גוט מאָרגן", בבוקר טוב שלך... רבינו! הלא תראה ממרומיך את צערן של אלמנות כה רבות כיום, ה' ירחם. הבדידות, הנשיאה בנטל וגידול הילדים לבד. אנא תזכירן לטובה ותמשיך להן את ברכתך היומית, את ה'גוט מאָרגן' הלבבי שלך, שיבקע עליהן השחר ויופיע עליהן אור החיזוק והישע, שיתמלא ביתן בשמחת החיים והרחבת הדעת.

במו ידיך רבינו הקדוש, היית מטפל בפצעי יתומים לרפאם ולהקל על כאבם. געוואלד! תמשיך נא בעבודת קדשך משם להשפיע על כולם, מתוך שפע שמחתך וסגולת ראיית הטוב שלך, שיגדלו לתפארת, ברום כל המעלות..."

*

והשמחה העצומה הזאת שנוססה בלבו הגדול של רבי משה ליב. היתה נובעת מתוך ענוותנותו היתירה. מתוך שחי בתחושה שלא מגיע לו כלום, הכל מתנת שמים מלאה חסד עליון. בבחינת "ויספו ענוים בה', שמחה". [ישעי' כ"ט].


ומתוך מדת הענווה היתה השמחה שפוכה אף על אימרותיו... בדרך צחות היה מפרש את 'טענת' לבן ליעקב אבינו. "לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרוֹחַ וַתִּגְנוֹב אוֹתִי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי, וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתוֹף וּבְכִנּוֹר". יעקב אבינו הסתיר את מעשיו בבית לבן ולא הראה את צדקותו כלל. רק בחלום הלילה כשהוזהר לבן שלא לפגוע ביעקב, נודע לו שחתנו הוא צדיק ועובד ה'. ואז בא אליו בטענה. למה נחבאת? מדוע הסתרת ממני את צדקתך? אילו ידעתי שעובד ה' אתה, לא היית צריך לברוח ממני. מזמן כבר הייתי משלח אותך מפני בשמחה ובשירים... איך וואלט דיר שוין לאנג פארשיקט. וכי מסוגל אני להתגורר עם צדיק בכפיפה אחת...?

*

כל תלמודו, תפילתו, צדקותיו וכל פעולותיו, עטופים היו בטלית של ענווה ושפלות מוחלטת. חידושי תורתו בהלכה ואגדה מלווים בלשון של ביטול. והרי לדוגמא, בעומק סוגיא בכתובות ביישוב דברי התוספות דף כ"ג. נשתלבה שם מבלי משים לשון כזאת "ונראה לי השפל והנבזה, אשר יראתי פן לא אזכה להיות בגן עדן מגודל עוונותי, דכאן קשה גבי שנים אומרים...".

וכבר השתומם על תופעה נדירה זו הגאון האדיר הנודע בדורו, רבי מאיר אריק זצוק"ל מטורנא, בהסכמה להדפסת חידושי תורתו. "ומחזה נפלא הוא לראות לשונו הזהב הנובעת מקרב לבו הטהור, אשר גם בעת שוטטו רעיוניו בעמקי הלכות - אחז צדיק דרכו שפלות רוחו וענוות צדקו באימה וביראה. כל חכמי לב - יתבוננו על זה וישימו על לב...". יראתו באה מתוך שמחתו וגם מתוך אהבת ישראל שלו. הרי כך כתב ר' משה ליב: "אם אין אתה אוהב נאמן לישראל, עדיין לא טעמת טעם יראת השם..."

*

באימה וביראה... תלמידו של הרבי ר' משה ליב, הגה"ק רבי אברהם דוד מבוטשאטש זי"ע, בעל "אשל אברהם" אמר על רבו זה, שאצלו ראו באורח פלא את הענווה, היראה והשמחה משולבות כאחד... וסימנך "ועיש על בניה תנחם [איוב ל"ח] ענווה, יראה שמחה... פחד אלקים היה לנגד עיניו. מספרים כשבא פעם הביתה ביום השוק. בבית שאלו אותו אז: "מה הבאת? מה קנית ביום השוק?". ואז פרץ הצדיק בבכי ויש אומרים שגם התעלף. הדבר הזכיר לו שאלה בבית דין של מעלה. מה הביא עמו מ"יום השוק" העולם הזה...? מעצמו היה תובע הרבי ר' משה ליב, ללא הרף. מכל דבר למד והוסיף לקח, מכל אירוע, מכל דיבור יהיה ממי שיהיה, הטיף לעצמו מוסר ונרתם לפעולה מיד, להוסיף עוד ועוד... הוא תבע מעצמו וגם מתלמידיו, שלימות עקבית ביהדות, צרופה במדת האמת ללא וויתורים. הוא סלד מן השקר, מחיקויים ודיבורים שלא כראוי. בין דברי תורתו אף נמצאות אימרות שנונות וחריפות, יורדות אל השיתין שבנפש.

*

וכמובן שאף מעשי החסד האינסופיים של הרבי ר' משה ליב, היו כרוכים בענוותנותו הנפלאה. תלמידו הרה"ק "שר בית הזוהר" ר' הירש מזידיטשוב זי"ע, פעם עקב אחרי רבו איך שהתחפש בלבוש נכרי בכדי שלא יכירו אותו, וכך סחב חבילת עצים לבית עניים וחולים. הוא חתך את העצים לגזירים, הסיק בהם את התנור ובישל חמין עבורם, תוך כדי ששפתותיו ממללות תיקון חצות, תיקון רחל ותיקון לאה... ועל זה קרא עליו תלמידו הקדוש: "שבילך במים רבים ועקבותיך לא נודעו...". נסתרות היו דרכיו בין בדרכי החסד, בין בעבודת ה' שהרקיעה שחקים. טמיר ונעלם. ועקבותיך לא נודעו...

*

בערב שבת קודש סמוך לחשיכה, יצא פעם הרבי ר' משה ליב לרחובה של עיר ועצר כרכרה של פריץ, שאליה היו קשורים אסירים. משפחה יהודית נגררה שם בצורה מחרידה ומסוכנת מאד. הצדיק שהיה בעל קומה ובעל צורה, הרשים את הפריץ ושידלו לשחררם. הוא נשק אז את בן הפריץ שנסע עמהם, ושיכנע את הוריו שמראה איום כזה עלול להזיק לנפש הילד הנחמד... לאחר שפדה את היהודים משחת, הגיע הרבי לבית המדרש לקבלת שבת.

הוא התמרמר אז ואמר: פה זה שנשק לגוי, איך יאמר "לכו נרננה"? אולם כשעלה בדעתו, שהכלבים אומרים בשירתם את הפסוק: "בואו נשתחוה ונכרעה לפני ה' עושנו" [פרק שירה] נחה דעתו. אם כלבים אומרים שירה זו, אז גם אני ראוי לכך...

זכורני שראיתי בשם אחד הצדיקים, שהסיפור הנזכר צריך להישמר בלב כל אחד... מעשה זה עומק יש בו, המלמד על דרכיו של אותו צדיק נשגב. הוא לא החזיק טובה לעצמו כלל. הוא לא התחשב במה שהציל בשעה זו ממוות, כמה נפשות מישראל, עולמות מלאים. הוא לא שם לב כעת אל המצוה האדירה שקיים, דווקא מתוך נשיקה מוכרחת זו. הוא רק חש את המגע הנכרי על שפתיו וזה העיק עליו מאד. כשנכנס לקבל את השבת, נרתע כל כולו מאימת בוראו. הוא נעצר והזדעזע. איך אני ניגש לומר 'לכו נרננה לה' בשפתיים שנתחללה קדושתן?

ולא נתקררה דעתו עד שהסתייע משירת הכלבים. הוא לא לקח לו למשל על כך, אף יהודי אחד בעולם, יהיה מי ומה שיהיה. את כולם החשיב למעלה ממנו... לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל. ה' אלקיו עמו ... געוואלד! מה נשגבו צדיקיך ישראל...

ומאידך "תרועת מלך בו". הצדיק לא נתקע ולא נעמד במבוכתו. איך שהוא מצא לו פתרון אף ל'שיטתו'. לא ארכו הרגעים ומלב לבו התלקח "לכו נרננה" אדיר וחזק כמקדם. קול ה' חוצב להבות אש... גם זה צריך לימוד. פורצים דרך וממשיכים...

*

כמה חן נסוך על המעשה דלהלן, שאולי אינו ידוע כל כך. סיפור זה בלול בו מיגוון מסגולותיו של הרבי ר' משה ליב: התמדת התורה, אהבת ישראל והארת פנים ליהודי, חכמה וענווה, צדקה וחסד, כח התפילה, מדרגות נעלות עד רוח הקודש ועד בכלל... ר' ישראל! בעל נפש אתה ותתענג מזה.

מעשה שהיה בכפר אחד. נפש מישראל, אֵם לעתיד היתה שרויה בסכנה ר"ל. מאותו הכפר נשלח שליח מיוחד לסאסוב להזכירה לפני הרבי שיבקש עליה רחמים. השליח הגיע לסאסוב באמצע הלילה, בשעה שתיים אחר חצות. ברחובות שרר חושך והאיש מצא אור דלוק בבית אחד בלבד. הוא לא ידע שזה בית הרבי בעצמו ודפק על הדלת. הרבי ר' משה ליב שעסק בתורה, יצא לקבל פניו. האורח שאל אם יוכל ללון שם. הצדיק הכניסו בתשואות חן והגיש לו קצת יי"ש להחיות את הנפש.

הרבי הציע אז לשליח אולי יוכל להיות לו לעזר, במעשיו בעיר. הלה ענה שבא אל הצדיק שיבקש רחמים על אשה הזקוקה לישועה מיד. רבי משה ליב אמר לו שהשעה כבר מאוחרת מדאי לפנות כעת אל הרבי... אלא שבבוקר השכם יוכל לפנות עמו לבית הצדיק ולהזכיר את הענין, שכן יש לו קשר הדוק עמו... הוא ביקש מן האורח את שם האשה ושם אמה. ואז ניגש למצוות הכנסת אורחים בלהט. הוא הכין לשליח ארוחה נאה וסידר לו מקום לנוח.

בבוקר התעורר האורח והצטער מאד. הוא השיח את צערו לבעל הבית על שבא במיוחד אל הצדיק להזכיר את המסוכנת וכעת מעל בשליחותו. הוא אכל ושתה ונרדם.

אמר לו הרבי ר' משה ליב בחיבה. "אל נא תדאג יהודי יקר! כבר הייתי מזמן אצל הרבי להזכיר את הדבר... והוא בישר לי שכבר נולד אצלם בן למזל טוב, וב"ה כולם בריאים ושלמים. כעת אתה כבר יכול לחזור לכפר ולבשר זאת לקרובים...". במשך הזמן נודע לו לכפרי, מי היה המארח... הצדיק שהעלים את זהותו, דאג לכל מחסוריו ועם זאת שפך שיח לפני קונו בלילה בשעה שנח האורח, עד שנענה מן השמים שכבר הגיעה הישועה... הוי! שבילך במים רבים ועקבותיך לא נודעו...

*
הרבי ר' משה ליב לימד פרק מופלא במדת הבטחון. וכך פירש את הנאמר בברכת יעקב לנכדיו: "ויברכם ביום ההוא לאמר". הוא בירך אותם שלא ידאגו דאגת מחר, שיכוונו דעתם רק אל היום ההוא ולא יותר. ובדומה לכך פירש: "ואתחנן אל ה' ביום ההוא לאמר", שיזכה למדת הבטחון... להתרכז על ההווה ולא על העתיד. לבודד את קטע הרגע הקשה ולהפרידו משלפניו ושלאחריו. כך התחזק אותו צדיק בעצמו כשסבל יסורים שקיבל עליו, בפרט בערוב ימיו.

כמו כן חיזק הרבי את לב עוברי עבירה שנשרשו בחטא ר"ל. ידוע מה שאמר בחן לשון קדשו. "די גרעסטע בלאטע טריקענט זיך אויס, אז מען גיסט נישט צו קיין וואסער". הבוץ הכי גדול סוף סוף מתייבש, כשאין מוסיפים שם מים... תלמיד חכם חסיד אחד פירש לי פעם אימרה זאת בלי אומר ודברים, כי אם בתנופת יד גרידא. הוא הוריד את חוד כף ידו מלמעלה למטה, בתנועה מהירה, כסימן הפסק. כלומר, לעצור את המשך הרע, עד כאן ותו לא...

הוא חש בכל יום ויום את בריאה חדשה שבהם וכך ערך לו סדר עבודה בחיות מחודשת בתורה, תפילה וקיום המצוות. ולדוגמא, בכל יום ויום היה שולח דבר מזון לכבוד אביו, על ידי שליח מסאסוב לברודי. בערב שבת קודש היה שולח חידושי תורה לאביו שהיה תלמיד חכם גדול, להרנין את לבבו...
*

כך חי אותו צדיק את חייו עלי אדמות ועבד את בוראו יתברך בכל שלשה עמודי העולם. ה"ווארט" האחרון שאמר, היה אף הוא מלא חן וחסד וגאונות חריפה. בפיוט נאמר:
לְקוֹנֶה עֲבָדָיו בַּדִּין. לְרַחֵם עַמּוֹ בְּיוֹם דִּין. הקונה עבד עברי משתעבד בזה, לדאוג לטובתו של העבד. עד כדי כך, שאפילו אם יש לאדון כר אחד צריך למסור אותו לעבדו. ואם כן: "לקונה עבדיו" ממשיך עמו ממילא, את: "לרחם עמו"...

ולקראת שבת קודש, נסיים נא עכשיו באימרת נועם נוספת של הרבי הקדוש רבי משה ליב. "וקראת לשבת עונג". ו'עשית' או ו'אמרת' לא נאמר כאן, אלא וקראת. ה"קריאה" מתייחסת בעיקר לעומד ממרחק. ללמדך, שעוד בהיותו "מרחוק" יתחיל יהודי לקרוא את השבת, כלומר שההכנה לשבת קודש תתחיל בהקדם, מריחוק זמן...

גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
לכו נרננה לה' נריעה לצור ישענו!

בתוספת חיזוק מחייו ומשנתו של צדיק יסוד עולם זה,
בריקוד אחר ריקוד מול אור היכלו,
וב'הרכבת המשקפיים הקדושות', אוי! די הייליגע גלעזער!
מבטו העילאי של הרבי ר' משה ליב...

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי

דרומי
הודעות: 7132
הצטרף: ב' פברואר 20, 2017 11:26 am

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי דרומי » ש' נובמבר 28, 2020 9:24 pm

ייש"כ על העלאת המאמרים היפים.

המאמר האחרון ראוי להיקבע במדור 'משפחות סופרים'...

נוטר הכרמים
הודעות: 7862
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
מיקום: בני ברק

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ו' דצמבר 25, 2020 6:27 am

איש הפלאים הירושלמי...

קצות דרכיו של הגה"צ רבי יוסף זונדל מסלאנט זצוק"ל

לר' ישראל יקירי שליט"א
עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים ...מתוך געגועי לעיר הקודש שכבר לא הייתי בה כשנה, הנני רושם את הדברים הבאים. מימי החנוכה אשתקד לא זכיתי לחונן את עפר ארץ הקודש. כבר עברה שנה תמימה והנני מתרפק על זכרונותיה.

עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים... ה'אבן עזרא מפרש מלים אלה בהוד שבפשטות. "והנכון כי היא היתה מלאה אדם... לא נוכל להיכנס מרוב העם הבאים והיוצאים...". עמידה זאת בשער, היתה, פשוט מאד, מחמת ריבוי ישראל שנהרו מכל עבר אל בית ד', ששם עלו שבטים שבטי קה. בני הגלות מתחזקים, לדעת ה'אבן עזרא' בזכרון חג ומועד ועליית הרגלים. עומדות היו רגלינו! מפני שלא היה שייך להיכנס...

ובעזרתו יתברך בונה ירושלים, יש זכר לכך אף בימינו. זכורני שלפני שנים מספר, בליל אחד מעשרת ימי תשובה, הצטרפתי עם אברך אחד ברכבו בדרכו אל הכותל המערבי. מרוב העם שהתכנס אז לתפילה שם, לא היתה אפשרות להיכנס לעיר שבין החומות, כך עברנו משער לשער והכל היה סגור אז למעבר.
כשחזרתי סיפרתי זאת לאחד מידידי, תלמיד חכם ירושלמי והוא השיב לי במתק לשון: "הלא קיימת מקרא מלא בספר תהילים [מ"ח]: "סוֹבּוּ צִיּוֹן וְהַקִּיפוּהָ"...
לימים נודע לי, שכך נהג בפועל אחד מגדולי ירושלים, הגאון והצדיק ר' יוסף זונדל מסלאנט זצוק"ל. בחיבה יתירה היה מקיף את העיר וסופר את הבתים, מכח פסוק זה של "סובו ציון והקיפוה סִפְרוּ מגדליה". ואין מקרא יוצא מידי פשוטו. כמה חן ירושלמי ישנו בתיאור זה...
*
צדיק זה רבי זונדל, היה מהלך לבדו באישון לילה ואפלה לשפוך שיח ליד הכותל המערבי. בימיו לא היה הדבר פשוט מפני הצוררים. כמו כן ראו אותו מתהלך על הרי ירושלים ובוכה על שוממותיה. עם זאת שמח מאד על כל בנין ובנין חדש שהתכונן. את מאמרם ז"ל [כתובות קי"א.] "כל המהלך ד' אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן עולם הבא" קיים ר' זונדל כפשוטו יום ויום.
בימיו חי בעיר הקודש חייט ירא שמים ושמו ר' לייבצ'יק ז"ל. פעם באחד הלילות הגיע לבית רבי זונדל לתפור לו בגד. הצדיק היה לומד אז משניות מסכת 'מידות' ותוך כדי לימוד התרגש מאד. הוא צייר לפני עיניו את בית המקדש בבניינו ובכה תמרורים על חורבנו. החייט סיפר שהדבר ריגש אותו עד מאד ואף הוא פרץ בבכי עמו. וכך בכו שניהם יחד על הבית הגדול והקדוש... [ואמנם גם בלימוד זה של מידות המקדש, יש קיום "סובו ציון והקיפוה". כך אמרו חז"ל ב'משנת רבי אליעזר' פרשה שלישית].
*
אחד מדמויותיה המופלאות של ירושלים של מעלה מלפני כמאה ושמונים שנה, היה הצדיק רבי יוסף זונדל מסלאנט, [חמיו של הגאון הנודע, עמוד ההוראה ר' שמואל מסלאנט זצוק"ל רבה של ירושלים] ענק בענקים היה בתורתו ומיוחד במינו ביראתו הקודמת לחכמתו, באצילותו, טוב לבו ופשטותו המדהימה. במקום גדולתו אתה מוצא ענוותנותו. ועד כמה שהסתיר את עצמו, השאיר מבלי משים את רושמו לדורות. שמו היה נישא בהערצה רבה בכל החוגים.
*
דרכו המיוחדת כל כך של רבי זונדל מסלאנט היתה, שאת כל מה שלמד, כל מלה שבתורה שבכתב ושבעל פה לרבות מדרשי אגדה, הוא חי בפועל והתמסר לקיים 'למעשה' עד כמה ששייך. כבר זמן רב שנמשכתי אחרי דמות פלאים זו. בימים שהיה קשה עלי הריכוז, נתתי את לבי לעיין יותר בתולדותיו של איש קדוש רם מעלה זה, מפני הלקחים העצומים איך לקיים את כל האמור בתורה הקדושה להלכה ולמעשה.
מתוך העסק ב"תולדותיהם של צדיקים". הגדלות, המקוריות, הישרות העילאית ואצילות המידות, מכל זה שייך להתחזק ולרומם את הרוח. על כל עובדא ועובדא מחייו, חתום מאמר חז"ל [יומא פ"ו.] על מי שמאהב שם שמים: "ראו! כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו!". יופי נאצל ותיקון של התעלות...
*
וכך כתב עליו תלמידו המובהק, הגה"צ רבי ישראל סלאנטר זצוק"ל, אבי תנועת המוסר, שרבו זה השאיר עליו רושם אדיר. "ויצקתי מים על ידי מורי ורבי הרב ר' יוסף זונדל היושב בירושלים תובב"א, ועד כה לא הגעתי לקרסוליו. הוא היה סולם מוצב ארצה, טרוד ברעיוני המסחר לבקש טרפו כדרך בעלי הבתים, אשר מחייתם כבד לפניהם. וראשו מגיע השמימה בטירדא גדולה - לחיי נפשו.
"משפט לימודו העיקרי היה בעיון הנצרך לו למעשה - וכשלמד הסעיף שו"ע או הענין עם כל אביזרייהו היה הציור לפניו כמו שבא הדין אליו למעשה ועיין וחקר היטב משפטו עד שהעמידו לפסק ניצב. ואז חזר פעמים רבות עד שהיה בידו בקופסא. כל לימודו בתנ"ך, גמרא, מדרשים וזוהר היה היסוד לחפש ידיעות המעשה. ועל כל אלה גודל הידיעה ליישר המידות ולחובת הלבבות. הארכתי מעט במעלת האדם הגדול הזה - יאריך ה' ימיו ושנותיו, למען ישמעו - וילכו באורחותיו". [הקדמת הגרי"ס לספר תבונה"].
*
רבי יוסף זונדל נולד בשנת תקמ"ו. הוא היה תלמידו המובהק של הגאון ר' חיים מוולוז'ין זצוק"ל, שראה בו גדולות וחיבב אותו עד לאחת. הוא החדיר בו את דרך לימודו של רבו הגר"א זי"ע שדבק בה כל ימיו. רבו זה פקד עליו ללמוד ספרי מוסר והורה לו שספר "מסילת ישרים" יהיה מנהל את דרכי חייו.
עוד בימי נעוריו בישיבה, היה ר' זונדל מזכה את הרבים בצינעה, בחכמה ובצורה מקורית. תקופה ידועה היו חבריו רואים אז הולך מטייל ברחוב בבוקר השכם עם מקטרת קטנה בפיו, כמנהג בני האצילים. והדבר היה נראה להם מוזר מאד...
רבו הגאון רבי חיים שאל אותו לפשר הדבר. רבי זונדל ענה שנודע לו שמחמת דוחק השעה, ישנם יהודים המקילים לקנות לחם זול יותר במאפיות נכריות. בכדי להצילם ממכשול הוא נכנס למאפיות אלה בבוקר כשהולכים להסיק את התנורים. הוא מבקש מהם אש לצורך מקטרתו ותוך כדי כך זורק קיסם לתוך התנור...
אחרי פטירת רבו הגר"ח מוולוז'ין , [שאליו היה נוסע תכופות לקבל ממנו תורה ולשאול בעצתו גם שנים אחרי תקופת לימודיו בישיבה]; הפליג רבי זונדל לעיר פוזנא, לקבל תורה מאת הגאון ר' עקיבא איגר זצוק"ל וללמוד מדרכי חייו.
*
רבי זונדל לא הפסיק ללמוד ולשנן את תלמודו כל ימיו. על שיטתו בשקידת התורה אנו לומדים מתוך רשימה שערך לעצמו. "תיכף כשיעור משנתו – לקום מיד מהמטה, אף שיהיה קר למאד וראשו כבד עליו, ואל ישכב על המטה כעצל... לרחוץ מיד ויראה בכל האפשרי לילך וללמוד מיד אצל הספר... שלא לדבר תוך הלימוד... שלא יפסיק מהלימוד, אלא לצורך גדול וביישוב הדעת כגון להכין עצמו להתפלל... בעת אשר יצטרך לעשות צרכי הגוף ההכרחיים כמו לאכול - יראה לחשוב במחשבתו דברי תורה ויראה, לקצר בכל האפשרי... וככה ינהג עד שיהיה אצלו כטבע ממש...".
*
הוא חידש כל מיני עצות ותחבולות בכדי לחקוק את לימודו בזכרון, באופן מסודר ביותר. הוא העתיק ורשם קיצורי הדברים ממשנתו וחזר עליהם שוב ושוב. את חובת "ושננתם – שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך" קיים בכל לב ונפש. והשינון הזה חדר לא רק לזכרון אלא שנבלעו בדמו ממש. התורה הקדושה התוותה את כל צעד בחייו בטבעיות גמורה...
וכך נכתב עליו: "היה אוחז בשיטת לימוד הדרגתי, לא לבלוע הכל בבת אחת כי אם לבוא מהמעט אל המרובה ומן הקל אל הכבד, והכל בדרך של מתינות ויישוב הדעת. הוא החשיב מאד את השינון המרובה ודווקא בביטוי שפתים שיהא סודרם ומוציאם בפה ולא בגמגום ובלחישה. הוא בעצמו דבק בשיטה זו, ודרכו מקדמת דנא היתה לשנן את כל לימודיו בעל פה. הוא היה מייעץ ללמוד מן החדש ולחזור על הישן, כדברי רז"ל [סוכה מ"ו.] אם שמוע בישן תשמע בחדש". [הרב דב כ"ץ זצ"ל, - תנועת המוסר ח"א פ"ה].
*
בליל שבת קודש, מתוך זהירותו הרבה שלא ללמוד לאור הנר. היה קובע שיעוריו לחזור על תלמודו בעל פה. ולא זו בלבד, אלא בשעה זו התכונן במחשבתו לעבודת הקודש במשך השבוע בסדר מופתי כדרכו, איזו מדה ואיזה תיקון עליו לערוך במיוחד לקראת הימים הבאים. והכל כמובן מתוך מקורות מדוייקים בדברי חז"ל ובספרי היראה, שנרשמו בתוך תוכו...
*
לימים התיישב רבי זונדל בעיר סלאנט, שהיתה בשעתה עיר של חכמים וסופרים. ביניהם היה גם חתנו לעתיד הגאון ר' שמואל סלאנט. הוא לא רצה לקבל עליו משרת רבנות ונהנה כל ימיו מיגיע כפיו בדוחק. במשך שעה קלה ביום עסק בסחורה ואת השאר הקדיש לתורה וליראה. יחד עם זאת השתתף 'מאחורי הקלעים' בעסקנות עניפה למען הכלל, כשהצניעות מכסה על מעשיו תדיר.
בימי ערב שבת קודש ניצל את שהותו בשוק, למצוה. הוא הכין יין וחלות וצרכי שבת לסוחרים שבאו מחוץ לעיר ונשארו לשבת. מרוב טירדה לא היו מספיקים להכין את הכל. ר' זונדל היה עובר אז מפונדק לפונדק ומאכסניה לאכסניה וממציא להם את צרכיהם. כך עשה כל ימיו שהיה גר בסלאנט.
*
נסתר בדרכיו היה רבי זונדל ופשטן באופן נדיר. "הליכותיו בין האנשים היו כשל אדם המוני, מתלבש כאחד ההדיוטות ומתנהג כפשוט שבפשוטים. תוארו החיצוני כשל רוכל או פועל עני, מתהלך בדלות ושפלות ושום מלאכה אינה בזויה בעיניו. במסעיו לן בפונדקאות העגלונים וישן על גבי ספסל קשה כדרך העניים החוזרים על הפתחים. נדחק תמיד בין עמי הארץ ופחותי העם ומתראה כאחד מהם. רק יחידים ממקורביו ידעו את הסוד שמתחת לאיצטלה החיצונית ההמונית, חבוי ענק רוחני, גאון עצום בכל מקצועות התורה, חכם מופלא במדע האדם והחיים, אדם מושלם בכל המעלות והמדות וחסיד עליון בכל דרכי ההנהגה והמעשה". [תנועת המוסר ח"א פ"ד].
כדרכו קיבל כל פסוק אצלו משמעות מעשית לקיים כפשוטו עד קצה האחרון. ואכן את מאמר הנביא [מיכה ו'] "עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך" קיים בכל עוז. מכאן נבעה התנהגות מופלאה לכל אורך ימיו של צדיק זה. וכך עמל צדיק זה לתקן את מידותיו, זיכוך אחר זיכוך, עילוי אחר עילוי. כמה יגע על "בין אדם לחבירו" שלא לנגוע בכבודו של יהודי כמלא נימא; ומאידך, להתנהג בסלחנות ובאורך רוח ללא גבול. כמה התרחק מכל שמץ של כבוד ושררה. כמה דאג לטובת הזולת בין בחומר ובין ברוח!
*
הוא חי ונשם תמיד את דברי הרמב"ן באיגרתו הידועה לבנו: "והוי זהיר לקרות בתורה תמיד אשר תוכל לקיימה. וכאשר תקום מן הספר תחפש באשר למדת, אם יש בו דבר אשר תוכל לקיימו".

כל תנועה שלו היתה מחושבת, כאמור, על פי דברי חז"ל והפוסקים. ולאו דווקא הדברים הידועים והמקובלים, אלא כל הגה מדברי קדמונינו ז"ל, היה חקוק על לוח לבבו ובא לידי מעשה. מרוב שינון וחזרה זכר את המקורות לאשורן והם עמדו לו להאיר את דרך חייו בכל עת. הוא תמיד הרגיש את הפקודה, את הצו, את החיוב בפשטות, מתוך כל מה שלמד. זוהי מדרגה עילאית בכבוד התור, תחושה תמידית של: "כי לא דבר ריק הוא מכם, כי הוא חייכם".

תורה נקראת על שם ההוראה. כל אות שבתורה דיברה אליו בשפת המעשה. גם מאמרי אגדה בכל מרחבי מדרשי חז"ל ובפרט ספר 'תנא דבי אליהו' שהיה הוגה בו תמיד, לימדו אותו אורחות חיים בפועל ממש. במכתב לאחד ממיודעיו בנושא עסקנות מסויימת, מנה לו כמאה ושלושים מקורות המדריכים את הפעולה הראויה...

*

רבי זונדל לא היה רב ולא ראש ישיבה. הוא לימד מתוך מעשיו, למי שרק היה מסוגל להבחין בהם. מסַפרים שביום נישואיו של רבי ישראל סלאנטר שהתקיימה בעיר סלאנט, השתתף גם רבי זונדל. הוא ישב כדרכו כעני ליד הפתח. החתן רבי ישראל שאל אז לחמיו לזהותו של האיש. חמיו ענה לו שקוראים לו: זונדה התגר... ר' ישראל הגאון הצעיר התפלא ואמר "איך אין אתם קוראים לו רבי?". והרי ברגעים ספורים אלה שיושב שם בפינתו, כיוֵון בהתנהגותו בשעת אכילה, בהלכות ברכות וכו' בעומק בירור ההלכה... לימים כששאלו את רבי ישראל סלאנטר אם למד אצל רבי זונדל, ענה ואמר "לא למדתי אצלו, אלא ראיתי אותו"... כל תנועותיו לימדו תורה...
דרכו של רבי זונדל היתה להתבודד בשדה ולעסוק שם בספרי יראה. פעם הלך בעקבותיו תלמידו רבי ישראל סלאנטר ורצה ללמוד ממעשיו. רבי זונדל הבחין בו ואז אמר לו חמשה מלים, שבמשך הזמן קבעו את מהלך חייו: "ישראל! למוד מוסר ותהיה ירא שמים" הדברים נכנסו ללב התלמיד והבעירו שם אש קודש לנצח. מכוחם הפך רבי ישראל עולמות בעתיד...
*
מכוחו של רבו זה, ר' זונדל, ייסד תלמידו הגדול רבי ישראל את תנועת המוסר שהשפיעה בעתיד על אלפים ורבבות. ולאו דווקא במדינתו. ידועים דברי ה"אמרי אמת" מגור זי"ע באחד ממכתביו על לימוד המוסר. "שיטת רבי ישראל סלנטר להנהיג בכל הישיבות לימוד המוסר – היא טובה מאוד גם לכל בר אוריין, לזאת נצרך שהצעירים יקבלום לחובה" [אוסף מכתבים סימן מ"ג]. על פי דברים אלה כתב הגה"ח איש האשכולות ר' אלכסנדר זושא פרידמן מווארשא הי"ד, מאמר [בכתב העת 'דגלנו' שבט אדר תרפ"ג] לעורר את לימוד המוסר. הוא סיים את מאמרו בדברים נלהבים: "תצלצל באזנינו הקריאה: של שמע בני מוסר אביך - ונשמע למוסר אבותינו היום, לשמוע מוסר אבותינו הקדמונים. [ראה ראש גולת אריאל ח"ב ע' תנ"ו].
בספר "חיי המוסר", שהוציאו בני ישיבות נובהרדוק [שם לוקטו הרבה מאורחות חייו של הגה"צ ר' יוסף זונדל מסלאנט] נמצאת הסכמה אחת בלבד. והיא של ה"אמרי אמת", שכתב בשמו חתנו הגה"ק ר' יצחק מאיר אלתר הי"ד. "נצטויתי בפקודת מו"ח מרן שליט"א לכתוב לכם הפסוק: החזק במוסר אל תרף נִצְרֶהָ כי היא חייך. וגם שולח לכם עשרה זהובים"...
[גם לשון "עשרה זהובים" צריכה לימוד, סכום זה תשלומי מצוה היא, ראה חולין פ"ז. נפלאים דברי רבינו ה'אור זרוע', (הל' כיסוי הדם סי' שצ"ט) בשם רבינו יהודה החסיד, שהדבר נלמד מאליעזר עבד אברהם, שנתן לרבקה צמידים, עשרה זהב משקלם, כתגמול מה שזיכתה אותו אז לברך את ה'].
ואמנם כן, תורת המוסר שהתפתחה בדורות האחרונים בפרט בעולם הישיבות, היה מפירות פירותיו של רבי יוסף זונדל מסלאנט זצוק"ל. הוא גילם זאת באישיותו.
*
כשעלה רבי זונדל לירושלים עיר הקודש בשנת תקצ"ח, פקדו עליו גדולי העיר שידעו על גאונותו, שעליו לעסוק בהוראה. הוא נעתר לכך, אמנם שלא על מנת לקבל פרס.

אופיינית היתה דרכו בהוראה, כשנכנס אליו השואל, יהיה מי שיהיה אפילו פשוט שבישראל קיבלו בסבר פנים יפות ואף אם שאל שלא כענין... רבי זונדל הסביר לו את יסודות ההלכה ב'שולחן ערוך' וכך הדריכו עד שיצא השואל, בתחושה שהוא בעצמו בירר את הדין... מאד היה חס על ממון ישראל ונזהר מחומרות יתירות. [ס' הצדיק ר' זונדל ע' ט]. בימים אלה השתלם והתייחד בהוראת המצוות התלויות בארץ.

פסוק "חבר אני לכל אשר יראוך" היה נר לרגלו וכך התחבר עם גדולי ירושלים מכל החוגים, לפעול יחד למען תיקון הכלל ותועלתו בהרבה מישורים. עם רבם של החסידים בירושלים הגאון החסיד רבי אליעזר יוסף ריבלין זצוק"ל שהיה מגדולי חסידיו של הרה"ק האדמו"ר האמצעי מליובאוויטש זי"ע, היה רבי זונדל מיודד מאד. כמה תשובות כתב אליו בהדגשת "ידיד נפשי"...

[אגב, בנוגע לאחדות יראי ה' שבאותו הדור, נזכר אני כעת איך שהראה לי בשעתו הרבי מנובומינסק זצ"ל, בהמיית לב, את תשובתו של בעל 'נחלת דוד' [סי' ל"א] להגאון רבי דוד טעביל ממינסק, מגדולי תלמידיו של הגר"ח מוולוז'ין אף הוא, את מה שכתב אל ה"צמח צדק" זי"ע, "לכבוד המאור הגדול הגאון המפורסם, עין העדה רבא דעמא מדברנא דאומתיה, קדוש ייאמר לו – ולכל הנלוים בצילו צל החכמה והיראה..." ראה מפתחות שם והקדמת חי' צ"צ על הש"ס.].

עם הגה"ק רבי נחום משאדיק זצוק"ל, תלמיד ה"חמדת שלמה" מווארשא, למד רבי זונדל בלילות, סתרי תורה באין רואים...

*

כשאמרו חז"ל "זריזין מקדימים למצוות", "מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה", פעלו על רבי זונדל, אותיות של אש אלה, קיום למעשה לכל אורך יומו במלוא מובן המשמעות. את התפילות ערך בזמנן, בהקדם האפשרי.

אם ציוו חכמים [אבות פ"א מ"ו] "עשה לך רב וקנה לך חבר" קיים זאת בפועל, אף אם היה הדבר תלוי בנסיעה למרחקים.

כמה נזהר לדוגמא תמיד כשהזכיר שם תלמיד חכם לצרף לו ברכה "שיחיה" וכדומה. חז"ל אמרו [בר"ר מ"ט] ""כל מי שהוא מזכיר את הצדיק ואינו מברכו, עובר בעשה" ורבי זונדל לא זז מלקיים זאת בכל לבו.

"דע מה למעלה ממך עין רואה...". אצלו לא היתה זו בגדר ידיעה בעלמא, אלא ידיעה מוחשית בתכלית. פעם הבחין בבעל עגלה שבדרכו לקח מספוא שאינו שלו. רבי זונדל צעק אז אליו: "מען זעט!" רואים! העגלון הניח מיד את ידו, נמלט והמשיך בנסיעתו. כשהביט הלה לאחוריו וראה שאין שם איש, שאל את רבי זונדל בטרוניא, למה הפחידו על לא דבר? ורבי זונדל ענה לו בפשטות: "עין רואה! אחי, בשמים ממעל...". הוא לא ציטט את המשנה. הוא חי אותה וחש את מציאותה.

*
עד כמה שהגיעה גאונותו המפליאה, ליוו אותה המעשים. הוא השתדל לקיים אותם בגופו ממש. ובפרט במדת גמילות חסדים שבזה היה מיוחד מאד מאד.
הגה"צ ר' נפתלי אמסטרדם זצוק"ל, תלמיד רבי ישראל מסלאנט, שהיה גדול בתורה מאד ומופלג ביראתו [רבה של הלסינגפורס שבפינלנד]; היה יליד עיר סלאנט אף הוא. וכך כתב בזכרונותיו עליו. פעם מצאו את רבי זונדל באישון לילה ברחוב, מרצף במו ידיו דרך מאבנים שליקט, בתוך הרפש והטיט. כולו מלוכלך היה בבוץ מתוך עבודה זו. לכבוד אמו עשה זאת רבי זונדל, בכדי שתוכל ללכת לבית הכנסת בצורה מכובדת. איש המעשה היה גאון וקדוש זה, ולא עלתה על דעתו למסור מצוה זו לאחרים...
בערוב ימיו כשכבר היה גר בירושלים, כשירד שלג בחורף והיה קם בחצות ללמוד תורה, היה עמל לפנות את השלג סביב ה'חורבה' לעשות שביל לצורך המתפללים. התנהגותו בקודש בכלל, סללו הרבה דרכים נפלאים לזולת, המסילה העולה בית ה'...
*
והרי סיפור מאלף שכתב הגאון רבי נפתלי אמשטרדם בזכרונותיו. פעם ראו את רבי זונדל עומד לפני בית השער שבחצירו עם פטיש ומסמרים ומתקן שם דבר בזריזות. התברר שהידית התקלקלה והעניים לא היו מסוגלים להיכנס לחצר בעצמם. מתוך הסוגיא במסכת ב"ב ז: התברר לו, שאין ראוי לעשות בית שער אל החצר רק אם יש שם "פותחת", ידית מבחוץ, המאפשרת את כניסת העניים. בגמרא שם מובא, שבגלל דבר כזה נמנע אליהו הנביא לבקר אצל אחד החסידים. לרבי זונדל די היה בזה, להוציא את כליו ולתקן דבר זה בזריזות. הרי מאמר קדוש הוא בגמרא וכל דבריהם כגחלי אש. את הכל צריך לקיים בפועל ממש ומצוה בו יותר מבשלוחו... ה'שקלא וטריא' שבגמרא דירבנה אותו הפעם לקחת את כלי העבודה לידו תיכף ומיד... אה! כמה מתוקנים מעשיו...
ועל זה הוסיף רבי נפתלי אמשטרדם: "כן סיפרו ממנו הרבה מילי דחסידותא כיוצא באלו, עד להפליא. וכמו גודל גבורות צדקותיו ופרישותו והאהבה והיראה שהיה בוער בקרבו בפנימיות כן היה גודל עמלו להיות הצנע לכת לבל יכירו בו מאומה בחיצוניות עד כי אנשי העולם שלא היו מכירין אותו למראה עיניהם שפטו אותו לאיש פשוט. כי לא היה נהנה מן התורה לקבל מן העולם כנהוג רק נתפרנס מיגיע כפיו וחי בדחקות ולא היה לו פרנסה קבועה, רק פעם החזיק תלמיד ופעם התעסק באיזה מסחר לעיר מעמל בפרייסין הסמוכה ובאמצע היה נוסע ללמוד בפרישות על משך שנה... כן סיפרו מגודל ענותנותו עד שהיה מפליא ומבהיל כל שומעיו"... [אור ישראל ס"ב:].
*
המלים שבסוגיות הגמרא, ששינן אותן ונבלעו בדמו, קראו אליו תמיד: "לשמור לעשות ולקיים אל כל דברי תלמוד תורתך באהבה". מספרים שפעם בעיצומו של יום הכיפורים הבחין דרך החלון, שעֵז של יהודי קפצה לתוך גינה של נכרי. על אתר נזכר בתלמודו במסכת בבא מציעא [ל"א.]. מתוך הסוגיא משמע, שגוי עלול להרוג בהמה שעוברת בגבולו וזה מחייב מצוות השבת אבידה. [ותיפוק ליה משום אבידת גופה, דדילמא קטלה לה]. וכך יצא אותו גאון וצדיק מבית הכנסת עטוף בטלית ובקיטל והבריח את העז מתוך שדה הנכרי, לקיים מצוות עשה דאורייתא... [תנועת המוסר שם].
*
לכה דודי נצא השדה - שם אתן את דודי לך... הנהגה מופלאה שנולדה אצלו מתוך צירוף שני מאמרי חז"ל, מסר כמו כן תלמיד תלמידו ובן עירו רבי נפתלי אמשטרדם. פעם עבר רבי יוסף זונדל במקום שהיו שם שדות וגינות בבעלות יהודית. פתאום הבחינו עליו שהוא לוחץ באצבעו בחזקה על האף מצד שמאל...
הדבר היה תמוה להם. אחר זמן נודע להם פשר הדבר. היקף תורתו שלמד הדריך את מעשיו אלה בטבעיות גמורה. במסכת בבא בתרא [ב:] שנינו שאסור לאדם לעמוד בשדה חבירו בשעה שהיא עומדת בקמותיה ופירש רש"י בטעם הדבר, שלא יזיק הרואה בעין הרע. מכיון שחשש רבי זונדל שבכל זאת יסתכל לרגע מבלי משים, בא לעזרתו מיד מאמר חז"ל נוסף, [ברכות נ"ה:] שמי שחושש מעין הרע של עצמו שלא יזיק לאחרים, ילחוץ על האף מצד שמאל. [ואי דחיל מעינא בישא דיליה, ליחזי אטרפא דנחיריה דשמאליה] זו היא דוגמא מני רבות, איך שחי צדיק זה חיי תורה להלכה ולמעשה. הכל הפך אצלו הלכה, שרשרת ארוכה של מעשי תורה...
*
תלמידו הגה"צ ר' ישראל סלאנטר היה מוסר בשמו שמועות "איך היה בדקדוק עצום ובהשקפה גדולה ודברי חסידות, אשר אין עולה על לב בני אדם". לדוגמא לכך סיפר רבי ישראל שפעם אחת בימי החנוכה שוחח רבי זונדל עם כמה אנשים. בתוך הדברים הזכירו דבר של צער. נענה רבי זונדיל והעיר להם שלא ראוי להזכיר דבר של צער בחנוכה, מכיון שחז"ל אסרו אז הספד ותענית...
והדבר התבאר להם אז על פי דברי ה'מסילת ישרים' [פח"י] שמי שאוהב את הקב"ה משתדל מה שיכול להדר ברצון ה' יותר ויותר. "כיון שכבר מצאתי ראיתי שחפצו יתברך שמו נוטה לזה, יהיה לי לעינים, להרבות בזה הענין ולהרחיב אותו בכל הצדדין, שאוכל לדון שרצונו יתברך חפץ בו, וזהו הנקרא עושה נחת רוח ליוצרו". [אור ישראל שם].
[ראיתי לגאון אחד שתמה על ההשוואה מאיסור הספד ותענית - להזכרת דבר של צער בחנוכה. אמנם הענין מתבאר היטב על פי דברי הלבוש באו"ח סי' עת"ר "ואין מספידין בהן שלא להסיח דעתם מהכנעת ועבודת השם יתברך, שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחת הלב". מתוך דברים נפלאים אלה, נראה שבפרט בחנוכה, יסוד אחד לשניהם.]
*

חסיד ותיק היה בירושלים ורבי ישראל יעקב אראטין שמו. תלמיד חכם מופלג היה רבי ישראל'קע ז"ל, שריד חסידי עליון, שהסתופף בצל ה'שפת אמת' במשך עשרים ושלש שנים. והוא שהתחנך במקום גידולו בדרך הענווה והשפלות, מצא לנכון להעתיק בספר "תורת המידות" שלו, את הסיפור הבא על רבי זונדל מסלאנט. וכך פתח רבי ישראל'קע: "הגאון הגדול החסיד והעניו רבי יוסף זונדיל זצ"ל הנקרא בפי כל בשמו הקדוש ר' זונדיל סאלאנטר - לא היה ניכר בחיצוניותו כי הוא מאנשי המעלה". פעם הזדמן רבי זונדל לווילנא למסור מכתב לאחד מגדולי העיר הרב גרשון אמשטרדם זצ"ל [שעסק בההדרת ספרי 'שאגת אריה']. רבי גרשון חשב על פי מראהו שהוא בעל עגלה... הוא הכניסו לבית וכהכרת טובה על השליחות, מזג לו כוסית יין שרף להנותו...

את רבי זונדל הדריך כעת מאמרם ז"ל: "כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה" כחובה גמורה, ולכן שתה אז מעט מן היי"ש. ואז שאל אותו רבי גרשון: "הלא הנכם מעיר סלאנט, מה שלום החסיד ר' זונדל?" האורח ענה על שאלתו בשפה רפה ובחוסר ענין וחשיבות. כשהפליג רבי גרשון בשבח "ר' זונדל", שוב לא הגיב הלה כראוי. ר' גרשון שאלו אז לשמו. התשובה היתה: "זונדא". אז נתגלה הסוד ורבי גרשון אמר לו: "רצון יראיו יעשה, שלא יהיה ניכר עליכם כלל...".

יתכן והסיפור משך את לבו של ר' ישראלקי, משום שיסוד הדברים נמצא גם בספר 'שפת אמת'. וזה לשון קדשו: "ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. ומי שבוחר דרך הענוה, הקב"ה מזמין לו הכל באופן שיומשך לו ענוה וכו' לאשר משה רבינו ע"ה בחר במדת הענוה הזמינו לו דבר זה שזה יסייעו בהענוה, שידעו כל אדם כי המשפט לאלקים הוא [פינחס תרל"ז ויעויין עוד, ויקרא תרמ"ב ושפ"א ליקוטים וארא עה"פ הן בנ"י].

*

ובאותו ענין. פעם הזדמן ר' זונדל בשוק של בהמות. מוכרי הסוסים חשבו אותו לאחד העגלונים המבין בטיב מקח של סוסים, ושאל אותו לדעתו על שוייו של סוס מסוים. רבי זונדל עיין בדבר ואמר לו את הערכתו בטבעיות: "שלושים וחמש רובל". הסוחר פנה לדרכו כשהוא מרוצה. הוא באמת חשב שזוהי אומנותו של מי שעמד לפניו. כמובן שלא עלה במחשבתו שהתייעץ אז על מחיר סוס, עם אחד מגדולי ישראל, גאון שבגאונים וצדיק נשגב.

ורבי זונדל מצידו, לא הרגיש כאן דבר חריג כלל. הרי למעשה היה בקי בהוויות העולם; ואם יהודי זקוק לטובה והוא מסוגל לעזור לו, למה לא יעשה כן? וודאי שברגע זה נערמו לפניו רשימה של ראיות מכל מקצועות התורה, איך משתלשל חיוב כזה מתוך "ואהבת לרעך כמוך" ועל פי זה פעל ועשה מיד. הערכת "שלושים וחמש רובל" נבעה כעת אף היא, מתוך דברי התורה שבערו בלבו באש תמיד!
ואכן כך ייסד בשעתו רבו, הגר"ח מוולוז'ין: "שזה כל האדם: לא לעצמו נברא, רק להועיל לאחריני [לאחרים], ככל אשר ימצא בכוחו לעשות" [הקדמת בנו הגאון ר' יצחק זצוק"ל לספר נפש החיים]. לא נברא האדם לעצמו! חייב הוא לצאת מתחומי אנוכיותו ולהרגיש את מחסור יהודי אחר ולדאוג לתועלתו. האיכפתיות היא מדה יהודית שורשית וחקוקה על עצמותינו.
בין כתבי ידו של רבי זונדל נמצאו כמה וכמה הוראות מעשיות ויצירתיות לסיוע בפרנסות שונות, שעל ידי כך יוכלו יהודים להיעזר במחייתם. וחי אחיך עמך.

*
בימי זקנותו בירושלים כשהיה דר בחצר ה"חורבה", היה לו שכן חלש זקן וגלמוד. רבי זונדל היה שואב כל לילה מים מן הבור לעצמו וגם לאותו שכן שלא בידיעתו. אף אחד לא ידע על זהותו של השואב, עד שפגע בו פעם השכן הזקן ונבהל ממעשיו...
זאת ועוד, פעם אחת באה אשה זקנה אל ה"חורבה" לבקש את "שואב המים" הרגיל ולא מצאה אותו. היא הבחינה ברבי זונדל שעמד שם ושאלה אותו אם יואיל לשאוב לה חמשה פחים מים במחיר מטבע "עשיריה" אחת. הוא עשה זאת ברצון והשתמט לקחת את השכר. אחרי שבוע ימים חזרה לבקש אחריו. אז נודע לה שמדובר על 'מורה ההוראה הזקן'. היא פנתה אליו בשברון רוח לבקש את סליחתו. נהרה הופיעה אז על פני רבי זונדל, כשהודה מקרב לב על הזדמנות מצוה כזאת!
*
מקורי במחשבתו היה וזה גם ניכר בעבודת ה' שלו והתחדשותה. פעם ראו את רבי זונדל בעוד לילה בחג הסוכות מחזיק את ארבעת המינים בידיו ועוסק בנענועים. כשתמהו על כך, ענה ר' זונדל ואמר שלמד זאת ממנהגו של עולם. אנשי הצבא מתאמנים תדיר ביריות, תרגילים ותמרונים, למרות שהם כבר יודעים זאת היטב. הם חוזרים ועושים כן, בכדי לפעול בשעה הראויה בצורה המדוייקת ביותר...
כמו כן עלינו להתאמן במצוות ולהתרגל לקיימן בדקדוק גדול ומכוון וביותר מפני שדימו חז"ל [ויק"ר ל'] את הלולב ואת האתרוג לכלי זיין...
בדומה לזה מצאו אותו פעם לפני התפילה, איך שמתאמן בכריעות הראויות בשמונה עשרה. הנימוק היה כנ"ל, מחלוצי צבא הוא העוסק באימונים עד שלא יגש לשרת לפני מלכו ואלקיו. כמובן שלא היתה בזה הוראה לרבים, אלא שבכל זאת כדאי להתבונן בתחושות העמוקות שבעבודת הקודש שלו, שהתבטאו אצלו בשפת המציאות ממש. הרי 'צבאות השם' נאמר על עם ישראל כולו...
*
במידת הבטחון ראה רבי זונדל את אחת הפיסגות ביהדות. הוא בעצמו עמל עליה כל ימיו ונפלאות מסופר על התנהגותו בזה, שהפכה אף היא חלק בלתי נפרד מטבעו. הוא חזר ושנן ללא הרף על פסוקי הבטחון שבתנ"ך. ואמנם ראו אצלו בעליל איך שנענה מן השמים באורח פלא, בפרט בעניני שידוכים לילדיו. אם נאמר "קוה אל ה'", "בטחו בה' עדי עד" "השלך על ה' יהבך" ועוד, הרי ציווי גמור הוא שחייב יהודי לקיימו!
*
כמה היה נזהר בשמירת עיניים. הוא היה אומר שמי שנזהר בעיניו מסוגל להבחנת טהרה מיוחדת. וכך ראו אצלו שהיה מרגיש במראה כלי, אם היה נטבל כהלכה...
והרי דוגמה מחכמת החיים שלו שהשתלבה עם מידותיו האציליות. מתוך צירוף זה זכה רבי זונדל ליישר ולהעמיד גדול בישראל בדרך חכמה ותחבולה... מעשה זה אירע עוד בשבתו בעיר סלאנט. חריף אחד היה גר שם שהיה בקי בשני התלמודים, גם מיוחס גדול היה. אלא דא עקא שסברותיו היו עקומות ועקושות. הוא לא ירד לעומק הפשט ולא הבין צורתא דשמעתתא. ולא עוד אלא שביטל חריף זה במחי יד את דעת חבריו, מכיון שברור היה לו כשמש שהוא יודע ומבין יותר מהם.
וכך לא הפסיק האיש מלהתרברב ולהתנצח אתם. ללומדי העיר ולמרא דאתרא בסלאנט, הגאון הנודע ר' צבי הירש ברוידא זצוק"ל הפריע הדבר מאד.
עד שבא רבי זונדל והציע בחכמתו מה לעשות. וויכוחי הלומדים עם אותו חריף רק יעוררו אצלו יותר את 'אהבת הניצוח' ואין בזה תועלת ותיקון. רבי זונדל ידע שהלה יישאר בשלו, יעמוד על דעתו ועקמימותו לא תשתנה. המהלך הראוי לכך הוא שיופיע לפני האיש, עילוי עצום ידוע, בגיל צעיר מאד, פיקח ונעים הליכות באמתלא של מבחן... [צורב עדין נפש וישר דעת זה, היה הגאון רבי אליהו לוינסון מקראטינגא שלמד אז לפני רבי ישראל מסלאנט כבר מגיל שמונה. לימים נהיה גדול בתורה מאד, ששני שולחנות נתאחדו אצלו. בעל מוסר נעלה היה רבי אלינ'קה. נדיר ביותר בפעליו הכבירים למען עמו, בעסקנותו ובנדיבות לבו]. וכך עשו. העילוי הקטן והצנום נכנס לפני אותו חריף לבחינה. ה'מרא דאתרא' האזין לשיחתם מבעד המחיצה הדקה ועקב אחרי ההתפתחות...
מתוך עסקם בסוגיה הציע העלם העילוי בקול נעים, בהכנעה וברוֹך את סברותיו, תוך כדי מבחן זה. החריף לא ראה בעלם זה מתחרה והקשיב לו היטב, עד שחרשו דבריו תלמים בלבו. אחרי כמה ימים שהתפלפלו ביניהם בניחותא, התחיל אותו חריף להשתכנע, עד כמה שתעה וטעה בדרכי לימודו ו'לפום חורפא שבשתא'...
תחבולתו של ר' זונדל קלעה אל המטרה. החריף נכנס אז אל רב העיר הגאון רבי הירש, והתוודה לפניו בשברון רוח, שנוכח כעת כמה למד בצורה מסולפת עד כה. הרב מסרו אז לידי רבי ישראל סלאנטר וחבורתו שהדריכו אותו בתלמודו, עד שנהיה לתלמיד חכם אמיתי, ולרב גדול ומפורסם בישראל...
*
ר' ישראל! בכל האמור לעיל, הרגשתי בשעתו קורת רוח מיוחדת ומזור לנפש. לאחרונה, בימי חולשה וכבדות נסיתי לעקוב במחשבה אחרי הצדיק הנשגב הזה, בדרכיו הלבביות מלאות חכמת חן, חום ונועם; שלימות ואצילות, אוצר של יראת שמים, אהבת ישראל כנה וטבעית עולה על גדותיה. גאון ופוסק בישראל שספר ומנה את אותיות התורה ומשתדל לקיים תמיד. חוויה רוחנית היתה לי מזה, איך שאף 'השקלא וטריא' שבגמרא ששינן כל ימיו, הדריכה את צעדיו בטבעיות כזו...

מה נפלאו גדוליך ישראל! בחיצוניותו הופיע רבי זונדל כאחד העגלונים ובפנימיותו הרקיע שחקים. במו ידיו סלל דרכים, פינה ערימות שלג, תיקן ידיות, שאב מים, רשם עצות מעשיות לפרנסה, חילק צרכי שבת וידיו רב לו בעסקנות הכלל. ועם זאת הגה בתורה יומם ולילה בנגלה ונסתר... והיו לי תולדותיו של צדיק ירושלמי זה, למשיב נפש... בחסדי שמים כבר חזרתי לאיתני. הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו!!!

גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
שנזכה בקרוב לראות ולהיראות כולנו יחד
במקדש מלך עיר מלוכה, עיר הנצח וההוד
והראנו בבנינו ושמחנו בתיקונו!

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי

נוטר הכרמים
הודעות: 7862
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
מיקום: בני ברק

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ו' ינואר 01, 2021 6:49 am

הַנוֹתֵן זְמִירוֹת בַּלָּיְלָה...

טיול לילי בעיר רדומה, צלילי הכינור העליון
ומעיינות עידוד מתוך מאמר חז"ל


לר' ישראל יקירי שליט"א

אזכרה נגינתי בלילה... באחד מלילות טבת יצאתי מן הבית להחליף אויר. הרחובות המושלגים היו ריקים מאדם. בתקופה זו עדיין רבים כאן חולי הנגיף, ירחם ה' על כל חולי ישראל בכל מקום שהם. השלטונות הטילו סגר, ואף בתי חינוך נסגרו לעת עתה לדאבון הלב.
הכל מצטרף כעת לערפל של דכדוך וקֵֵהוּת. הרבה אנשים נמצאים בבדידות, שרויים בצער על דא ועל הא ומחפשים ניצוץ של שמחה. כבר זמן רב שלא נפגשים יהודים בשמחות ובאירועים מחזקים. השמועות מרחבי העולם גם הן לא מעודדות ביותר. געוואלד! מצפים לישועה בכל המישורים!
*
בטיולי לשאוף אויר, לקחתיך עמי במחשבתי. בקשתי להצטרף עמך לסדר לימוד בחברותא של שתי שורות בגמרא בלבד; שורות שמַעיָינות אין סוף נובעים מהן. בלב נצרתי מאמר חז"ל ידוע אחד, על מנת לחזור עליו בהליכתי 'אתך', בכדי לחדור יחד אל תוך המלים ולהפיק משם עידוד רוחני. משום מה מרגיש אני שנמצא שם את המפתח להתאמץ בו, ולהתכונן בו יחד לקראת השחר העומד להופיע עלינו ברצות ה', בקרוב ומתוך שמחה...
*
על שפת ים התלמוד... מיד עם התחלת הש"ס, בפִּתחה של מסכת ברכות [ג:], הציבו זאת רבותינו גם בבבלי וגם בירושלמי. משמע שלמאמר ידוע זה יש בו 'צדה לדרך' ודירבון ללימוד, עם ההפלגה למרחבֶיה ולמעמקיה של כל המסכתות כולן... מאמר המסוגל לשפוך אור חדש של עידוד על לימוד הש"ס כולו...
ר' ישראל! הבה נלמד זאת יחד. הבה ונתבשם בעולמה של אגדה, נתחזק בו ונטעום את מתיקותו. בטוחני שמאמר זה שגור בפיך, אולם בלימוד התורה תמיד שייך למצוא טעם חדש, מושך, מרענן ונושא פירות למחשבה מוסיפה והולכת. דברי תורה כל זמן שאדם הוגה בהן מוצא בהן טעם [עירובין נ"ד:].

*

ובכן, זאגט די הייליגע גמרא: "אמר רבי אחא בר ביזנא, אמר רבי שמעון חסידא, כינור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד וכיון שהגיע חצות לילה, בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו, מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר". [ברכות ג:]. מאמרו זה של רבי שמעון חסידא נובע מתוך הפסוק [תהילים נ"ז]: "עוּרָה כְבוֹדִי! עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר! אָעִירָה שָׁחַר!". [ברכות ד.] ו"אעירה" זה מתפרש: אני מעורר את השחר! [ירושלמי וכן רש"י שם].

מתוך ניגון שבמשב הפלאים התעורר נעים זמירות ישראל ונפשו עטופת הגעגועים התעוררה בגבורת ארי וצללה תיכף אל מעמקי התורה הקדושה...

*

בירושלמי [ברכות ה:] מצאנו הוספה לזה, ללמד איך שהגיבו ונמשכו לכך תלמידי החכמים, לילה לילה עד עלות השחר. "ומה היו חבירי תורה אומרים? ומה אם דוד המלך עוסק בתורה, אנו על אחת כמה וכמה". [ראה מוסר נפלא בדברי המאירי ברכות שם, על זה].

כינור הפלא עורר את המלך דוד בחצות הלילה ומתוך כך נמשכו אחריו כל בעלי תורה, להתעורר ולעסוק בתורה אף הם, מתוך קל וחומר ממלך שהיה טרוד ועסוק כל כך בצרכי העם, ועם זאת תופס עסק התורה חלק כה גדול בחיי יומו, "והקיצות היא תשיחך", הרי זה מחייב את כולם... והיו יגעים ומנדדים שינה מעיניהם והוגין בתורה עד עמוד השחר [במדב"ר ט"ו] . במדרש פסיקתא רבתי [פי"ז] יש המשך מופלא לשרשרת זו: "ונמצאו כל ישראל עוסקים בתורה"...

*
ר' ישראל! המלים שבגמרא נפלאות כל כך וכעת באישון לילה הן מבהיקות עוד יותר! חן אלקי שפוך עליהן. נחזור נא על המלים שוב ושוב. "כינור היה תלוי למעלה ממיטתו של דוד וכיון שהגיע חצות לילה, בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו". צלילי שמים נשמעים בין מלים אלה, שאין קץ למתיקותם. קול הכינור בכלל, מסמל את המתיקות. הרי לכך נקרא ימה של טבריה: "ים כינרת" מפני שפירותיו מתוקים כקול הכינור... [מגילה ו.].
*
אהוב נפשי! נסווג את כל הפרטים השונים במאמר זה, דבר דבור על אפניו נעמיד נא את כולם מול עיני הרוח. כולם באים ללמד, להרנין, לחזק, לאמץ, להראות קשר עליון בין אור של מעלה לחושך של מטה...
הבה נתרכז בכל הנזכר כאן כשלעצמו: יצועו של מלך ישראל, מצב תנוחה, כינור, חצות הלילה, רוח צפונית, ניגון המתנגן מאליו, התגברות וקימה מתוך השיר, זינוק מיַידי אל תוך גליה הסוערים של התורה הקדושה, עד עלות השחר...
שאלה פשוטה מזדקרת ועולה: מדוע היתה היקיצה צריכה לבוא באורח פלאים כזה? הרי כמה שלוחים ואמצעים היו לו לדוד המלך, שהיו יכולים לשער את זמן חצות ולהעירו אף מבלי הרוח הצפונית והכינור...

נראה וניכר שהמאמר כולו מלמד אותנו דברים נשגבים ומחזקים מאד. הוא משובב את הלב ברמזים שקופים. מצב של חצות לילה 'משכב' ואין אונים, מעמקי חושך ואפילה של גלות, רוח צפונית ושוב התעוררות מלמעלה, ניגון אלקי, התעוררות, תקומה וזירוז לו ולאחרים... אעירה שחר...

עוּרָה כְבוֹדִי! עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר! אָעִירָה שָׁחַר! מתוך הפסוק הזה, נולד כנזכר, מאמרו של רבי שמעון חסידא על הכינור האלקי. ראשית כל נעיין נא בקור הענין במקרא. מאוד יעזור לנו כרקע להבנה, אם נראה באיזה מצב נאמר "אעירה שחר" במזמור נ"ז שבתהילים. אין. הכל פתוח כאן לפנינו כאולם, כבר בפשוטו של מקרא. לא יאומן באיזה תנאים נאמרו המלים של "אעירה שחר", במערה שבמדבר, בשעה של סכנת חיים, כשהיה דוד המלך נרדף על חייו...

למנצח 'אל תשחת' לדוד מכתם, בברחו מפני שאול במערה... כך פירש זאת רש"י הקדוש: "למנצח אל תשחת" - כך כינה דוד המזמור הזה, בשביל שהיה קרוב למות, ויסד מזמור זה לאמר: אל תשחת אותי ה'!". בהמשך המזמור מתפלל דוד על חייו וסבלו. חנני אלקים חנני כי בך חסיה נפשי... נפשי בתוך לבאים... שיניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה... רשת הכינו לפעמי, כפף נפשי..."
וכאן, למרות הכל, קורא נעים זמירות ישראל: "נכון לבי אלקים נכון לבי אשירה ואזמרה! עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר...
והאלשיך הקדוש מטעים את קריאת "נכון לבי לאלקים" מול מצבו של דוד במערה. הנה עלי לשבח לאדון הכל כי עם היות הטירדה הזאת גדולה עד מאד שהשיגוני רודפי וכפשֹע ביני לבין המות - עם כל זה לא נתערב בלבבי ולא דבקה בו טירדה כי אם: נכון לבי לאלקים, נכון לבי אשירה ואזמרה...
*
וכאן בא אור המערב הרש"ר הירש זצ"ל ומפעים אותנו שוב, כדרכו להראות תמיד את דרכי השיר בעומק האפילה... דוד המלך מעורר את "כבודו" את יישותו ופנימיותו, מקום שאליו לא יכלו שונאיו להגיע – "ומתוך הכרה עצמית רוחנית ומוסרית זו, המרוממת אותו מעל לסכנת השעה, באה עליו רוח השיר היוצקת אף את נסיון היסורים המר ביותר, לתוך תבנית שיר חזיון אלקי. אעירה שחר! מתוך נפשו הופכת חשכת ליל הצרות לאיֶלֶת השחר של היום המאיר ובא".
ומתוך כך מתפעם הרב הירש עד מאד, על תוכן הפסוק הבא שנאמר אז במערה: "אודך בעמים ה' אזמרך בלאומים". הוא מכריז בהתפעלות עצומה, שמעולם לא השמיע אדם מלים כאלה!!! והוא מסביר זאת בהשתפכות הנפש: "נתאר לעצמנו יהודי בורח, נרדף, בירכתי מערה באחת המדבריות בארץ פלישתים, והוא אומר: ה'! אתה בחרתני לעבד ומכשיר בידך, לזמר שמך בעמים ובקרב לאומים, כל מה שהבאת עלי יוצר בקרבי את השירה אליך, שירת ההודאה והאמונה - - - הרש"ר הירש קובע ומחליט בעוז, ש"אודך" של דוד המלך בפרק זה שבתהילים, אין בדומה לו בתולדות האנושות כולה...
ואכן מתוך מזמור "אל תשחת" זה צמח ועלה לו ברוח הקודש מאמר הפלאים בגמרא: כינור היה למעלה ממיטתו של דוד, שכעת יובן ביותר...
*
וכיון שהגיע חצות לילה... הגלות בכלל נמשלה לילה [סנהדרין צ"ד. וברש"י] ה'נודע ביהודה' ביאר משמעות 'חצות' הלילה בדברי חז"ל אלה, בספר צל"ח שלו, [ר"ת: ציון לנפש חיה, שחיבר לעילוי נשמת אמו ע"ה, כמו ש"נודע ביהודה נקרא על שם אביו זצ"ל] בחייו של דוד המלך. "והנה חשכת לילה רומז ליסורים ומדת הדין, ועיקר חשכת לילה הוא חצות לילה ממש... ולזה רמז דוד [תהלים קי"ט, ס"א] חבלי רשעים עִוְדוּנִי תורתך לא שכחתי. חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך, אמר זה על גלותו ורוב צרותיו - ואמר חבלי רשעים עודוני, ואעפ"כ תורתך לא שכחתי, חצות לילה שאז הוא תוקף החושך, וזהו רומז לתוקף הצרות, אקום להודות לך על משפטי צדקך...".
*
ואגב, במחשבה חולף כעת ביקורי פראג, ערב ראש חודש אלול, תש"נ. באותו יום עמדנו ליד ציונו הקדוש של בעל ה"נודע ביהודה", אני ואחי הגדול שליט"א. ומתוך רגשי קודש אמרנו את פרק ע"ו שבספר תהלים, מפרק זה נלקח שם ספרו ה"נודע ביהודה": "נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹקִים בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל שְׁמוֹ"...

הרגשנו אז כי "המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש היא", כאן נגנז ארון הקודש, האב הרחום של דורו, "עמוד הברזל" שקידש את שמו יתברך עולם, והרבה כבוד שמים בעוז ובגבורה, ובעזות דקדושה. הדמעות זלגו בחזקה בתפילותינו אז בפראג...

לאחר מכן, עם יציאתנו ממקום הקודש, בעמדנו ליד שער בית הקברות השומם, ניסינו להזכיר אי אלה תשובות ופסקים של רבינו ה"נודע ביהודה", בכדי שיהיו שפתותיו דובבות... אף פירוש זה בספר צל"ח, על חצות לילה של דוד, חפף על ביקור זה. שם בתוך אותו שדה בוכים בפראג הדווייה, השוממה מתפארתה, הכרזנו לעבר חללו של עולם שרבינו ה"נודע ביהודה", הוא ותורתו, נשארו לנצח בחיי העם היהודי לדורותיו. לא ימוש מפינו ומפי זרענו ומפי זרע זרענו עד עולם! אף בחצות לילה של גלות, יישמע תמיד הניגון המעורר לתורה הקדושה!!!

*
בא רוח צפונית ונושבת בו... על צד צפון נאמר בנבואה [ירמי' א']: "מצפון תפתח הרעה". ולמרבית הפלא דווקא אותה רוח צפונית הביאה בכנפיה את משב החיות, את שירת התורה, את ההשראה להתגבר בתורה, בשירות ותשבחות.
ומנגן מאליו... לא הוזכר כאן קול בעלמא, אלא ניגון של ממש... ניגון מן השמים נמשך אז מלמעלה למטה, והשתלשל מן האור העליון אל החשכה העבותה! ר' ישראל! האם אינך צמא לדעת איזה ניגון זה היה? מי יתן והיינו יכולים לקלוט צלילי שמים אלה שהפליט הכינור מאליו. מי יתן והיינו יכולים לשיר זאת בצוותא, בבתי כנסיות שלנו. ניגון שירד מחלוני רקיע, ניגון עתיק יומין שהעיר את דוד המלך לעסוק בתורה! האם היה זה ניגון של שמחה? האם היתה זו נעימה של תוחלת ותקוה? של כיסופין ודבקות? מי יודע? אלא שניגון של התעוררות וודאי היה שם. מתוך התוצאה אנו לומדים זאת, מתוך השפעת והשראת הניגון. הרי תיכף ומיד היה מלכנו דוד מתעורר ומתגבר כארי לעסוק בתורה! מיד! מיד! ניגון של התעוררות והתקשרות ברור שזה היה!
*
כינור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד... מיתרי הכינור הזה התהוו מתוך בריאה מופלאה עתיקת יומין, שקישרה את מרחקי הזמנים והדורות מראשית הבריאה עד אחרית הימים. מן האיל שנברא בבין השמשות נוצרו מיתרים אלה, איל עקידת יצחק שנברא אז בסיום ששת ימי בראשית...
כך לימדונו חז"ל הקדושים בפרקי דרבי אליעזר [פרק ל"א] "רבי חנינא בן דוסא אומר, אותו האיל שנברא בין השמשות לא יצא ממנו דבר לבטלה... אפרו של איל הוא יסוד על גבי המזבח הפנימי, גידי האיל אלו עשרה נימין של כנור שהיה דוד מנגן בהם, עורו של איל הוא אזור מתניו של אליהו הנביא, קרניו של איל של שמאל שתקע בו בהר סיני; ושל ימין שהיא גדולה משל שמאל, שהוא עתיד לתקוע בה לעתיד לבא...".
כינור היה תלוי... נימי הכינור הזה נמשכו מעת השלמת שמים וארץ, בידי הבורא יתברך שמו, עם כניסת השבת הראשונה... נימי הכינור שנוצרו מתוך האיל הנצחי, עוררו את דוד בחצות הלילה ורמזה לו על מעמקי חושך, על עומק הגלויות וגם על שחר העתיד כשיתקע שופר של משיח. במציאותם הראו על אין סוף, על מעשה ה' כי נורא הוא, על בריאת העולם, על יסוד היהדות במעשה העקידה, על קבלת התורה, על איזורו של אליהו הנביא המבשר שחי חיי נצח, על קיבוץ גלויות ועל הגאולה העתידה. והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים...
*
ומנגן מאליו... מיתרי כינורו של דוד ארוכים כימי עולם ומשתרעים על פני קצוי תבל... והם באו לחזק ולאמץ את הלב אחת ולתמיד. שירת התעוררות האדירה שבקעה מהם בחצות הלילה וכל הנרמז בתוכו, הזכירו שיש מנהיג לבירה. מן העולם ועד העולם את קֵל. אתה הוא שבראת את העולם, השמים וארץ וכל צבאם; אתה הוא שעולה זכרון העקידה לפניך תמיד; אתה שירדת על הר סיני ללמד לעמך תורה ומצוות; ואתה הוא שעתיד להראות את הוד הגאולה. מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם, מְבַשֵּׂר טוֹב, מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה, אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹקָיִךְ. הוי! אליהו הנביא, אליהו התשבי אליהו הגלעדי, אליהו שאזור עור אזור במתניו מאיל העקידה, במהרה יבוא אלינו עם משיח בן דוד...
ואתה הוא ה' לבדך, יוצר אור ובורא חושך, מעביר ומביא לילה, הנמצא עמנו תמיד, בימי הבנין ובלילות הגלות והחורבן. ואתה מחיֶה את כולם. כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם. האיל הנצחי שנברא בבין השמשות כולל את הכל...
*
ומנגן מאליו... הלב אומר שיסודו של ניגון פלאים זה הביע את החיזוק לדורות בחצות הלילה, בעמקי חושך ועלטה. להודיע! להודיע שהמנגינה האלקית לא נפסקה מעולם ולא תיפסק לעולם. בצלילים האלה גנוז תוקף האהבה של אבינו שבשמים אל עם אהובו. וכך ייסד לנו רבינו בעל החרדים, המשורר האלקי של "ידיד נפש אב הרחמן": ד-ר-ך ה-ח-ו-ש-ק ל-ש-ו-ר-ר... הוי! אלקי עושי, הנותן זמירות בלילה; מוצאי בוקר וערב תרנין... הצלילים אינם נפסקים לא באור היום ולא בחשכת לילה... מה נפלא הדבר! על כינור זה פרט דוד המלך את רחשי האמונה ואת חסדי הבוקר גם יחד. "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות... עלי הגיון בכינור".
*
אדברה וירווח לי... סיפר לי אבי ז"ל, וכבר הזכרתי זאת פעם, שבזמן החורבן הנורא כשנתייתם מהוריו היה שבור ורצוץ מן המצב האיום בכלל ובפרט. הוא ניגש אז במר לבו אל כ"ק הגה"ק רבי מרדכי מבילגוריי זצוק"ל ששהה אז בעיר בוכניא, עם אחיו הרה"ק רבי אהרן מבעלזא זי"ע. אבא שפך לפני הרב מבילגוריי את גודל צערו. הוא פרץ בבכי על גורל משפחתו, על עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב...

הדבר היה לאחר מה שקרה בעיר פרעמישלאן, שם עלה כקרבן כליל ועולות, בנו של הרב מבעלזא, הגה"ק רבי משה'לי הי"ד שהיה אדם גדול מאד. הרב מבילגוריי השיב אז לאבי: "וואס זאל איך דיר זאגן? קוק אויפ'ן ברודער, ער גייט ארום און זינגט... – מה אגיד לך. הסתכל נא על אחי הרבי, הוא מתהלך אנה ואנה כשהוא מנגן...".

ואני שמעתי ולא אבין... לאבי כמובן שלא שאלתי זאת בשעתו, ברם בלב נתקעה התמיהה, מאז ששמעתי את הסיפור. געוואלד! הרי ידע הרב את נפש אחיו הגדול, שהוא מלאך ה' ודור דעה האיר מכבודו. הרי כל כולו נשמה היה, כמעט שלא אכל ושתה וישן. הוא חי ורחף בעולמות עליונים וניזון מתורה וקדושה והתקשרות להקב"ה.

ואם כן, מה ביקש אחיו הגה"ק מבילגוריי, ענק הרוח החכם המחוכם, להודיע כעת לבחור צעיר, מיותם ושבור לרסיסים, כאוב עד עומק נפשו ובוכה תמרורים? ובכן אם מלאך ה' אומר שירה, האם מסוגלים אומללי עולם חרב, להיות במדרגה כזו? קוק אויפ'ן ברודער, ער גייט ארום און זינגט? ומה הלאה? האם באמת ציפה הרב ממנו שגם הוא יתחיל לשיר כעת...?

*

אלא שכאן מתוך מאמר חז"ל על כינורו של דוד, נשפך לפני אור חדש על סיפור מרעיד זה. הרב מבילגוריי לא ביקש כלום ולא ציפה כלום. הוא רק בא לחזק נפש אומללה בזה, שניגונו של הרבי נמשך מניגון של מעלה, כעין כינורו של דוד. גם בחצות לילה זה העמוק והחשוך מכל הלילות, לא נפסקה חלילה מנגינת השמים הנצחית; הוא רמז לו שמלאך אלקים זה, הרב הקדוש מבעלזא, קלט את הניגון האלקי של התקשרות, כפי שנשמע זאת מתוך כינורו של דוד, והוא הצדיק מלווה זאת בניגון משלו, להודיע שאהבת האב ברוך הוא לבניו חיה וקיימת לעד ולעולמי עולמים. בני! עוד יבקע השחר, עוד תזרח השמש. עוד יתרועעו אף ישירו...

הקשר קבוע וקיים... "דרך החושק לשורר". "אלוק עושי הנותן זמירות בלילה" שוכן אתנו לעד ועוד יעיר לנו את השחר. מתוך נימי כינורו של דוד נשמע זאת, הנימים המקשרים את איל העקידה עם עתיד הגאולה...

*
יקירי! נלמד נא יחד את מאמר השירה הנצחית שוב ושוב. "אמר רבי אחא בר ביזנא, אמר רבי שמעון חסידא, כינור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד וכיון שהגיע חצות לילה, בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו...".
ומשם נעבור הלאה שלוש דפים ומחצה במסכת ברכות, ושוב יאירו לנו המאמרים שיצאו ממקור אחד מפי אותו אמורא קדוש רבי שמעון חסידא. עכשיו ישתלבו להפליא בצלילי הניגון השופע מתוך כינורו של דוד... "והסירֹתי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו [שמות ל"ג] בשעה קשה לישראל נאמרו הדברים, אחרי מעשה העגל. ועל זה נאמר שם בגמרא: אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, מלמד שהראה הקדוש ברוך הוא למשה קשר של תפילין"
דומה שנימי ההתקשרות שעוררו את דוד המלך בחצות הלילה שלו, נמשכים באורח פלא אל קשר של תפילין של מעלה, שהראה אז הקב"ה לאדון הנביאים. תפילין דמרי עלמא, שכתוב בהם "ומי כעמך ישראל". הרי שני המאמרים יצאו מפיו של אותו רבי שמעון חסידא...
על קשר של תפילין זה שהראה הקב"ה למשה כתב הרבי ר' אלימלך זי"ע שהדבר מרמז על התקשרות ודבקות בחי העולמים [נועם אלימלך בשלח] הדבר מורחב יותר בספר "מי השילוח": "היינו שאנו מקושרין בהקב"ה אף כי יעבור עלינו מה לא נתפרד ממנו, ותפלין דמארי עלמא כתיב בהו 'מי גוי גדול' היינו שהשם יתברך משתבח בישראל שהם מתקשרין בו ובם השם יתברך נקשר בהם אף כי יחטאו לא יהיה ניתוק מהם אהבתו". [פ' כי תשא].

*
ברעדה שבלב וברוח סוערת הנני חוזר כעת אל עולמו של אבא ז"ל. הנני מכיר לך טובה על האפשרות לקיים מצוות כיבוד אב. זה קרה כמה שנים איומות אחרי המיפגש האמור עם הרב מבילגוריי בבוכניא.
קרוב לסוף המלחמה היה זה במחנה הריכוז ב'שליבן' בשנת תש"ה. וכך כתב בדפי הזכרון שלו "בנקרת הצור". "מבחינה רוחנית היתה תקופה זאת הכי ירודה מכל הזמנים. ביום לא היה עם מי להחליף מלה. אחר העבודה בלילה או אחר משמר הלילה ביום נפלנו על המשכב כחללים. כשל כח הסבל. לא עניין אותנו אפילו מצב המלחמה. ימי שפל אלו כמעט שנמחו מן הזכרון...".
"ההתעוררות באה עם הגיע משלוח של אנשים חדשים מפיעטרקוב. אמרו, שאחד הצליח להבריח זוג של תפילין לתוך המחנה. ניסינו לעקוב אחריו אולי נזכה עוד ולו אפילו פעם אחת להניח תפילין. וביום ראשון אחד אחרי הצהרים הצלחנו לתפוס אותו ובסתרי סתרים נתן לנו להניח תפילין. זאת היתה כעין זריקה שהפיחה בנו רוח חדשה. ובמוחי הבריק אז ברק של רעיונות על הקשר של תפילין שהראה הקב"ה למשה רבינו ע"ה. כל תקופה ותקופה ניסתה לגלות את הסוד העמוק הזה על פי דרכה. תקופתינו הנוכחית נתנה לזה פירוש חי...".
אבי ז"ל העמיק אז דברים, אחרי יותר מחמש שנות חורבן, ברעיונות טמירים. אנסה לרשום קורטוב שהבנתי. באחת הפרשיות בתפילין של הקב"ה כתוב: "ולתתך עליון על כל הגויים, אשר עשה לתהלה לשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש". כשראה משה רבינו אדון הנביאים, את תקופת החורבן האיום שאל מאת הקב"ה. הראני נא את כבודך". מתי יתקיים מה שכתוב בתפילין שלך, רבון כל העולמים?
והקב"ה השיב לו: "הנה מקום אתי וניצבת על הצור". צור מרמז על אמונה. אמונה היא תוקף וחוזק התקשרות איתנה כחלמיש צור, כמו ידיו אמונה. על "רבה אמונתך" אומר המתרגם "סגיאה טרשותא" וזהו צור. ושמתיך בנקרת הצור - עליך להתחפר בעומק הצור - ושכותי כפי - יהיו זמנים של הסתרות ענן וערפל - ואח"כ התגלות של הסרת הענן והערפל - וראית את אחורי - העדות על זה, הוא הקשר של תפילין...". קשר שמעולם לא התרופף וכך יעמוד בתוקפו לעולמי עד...
ר' ישראל! נרגש אני עד עומק, כעת מתחברים שני מאמריו של רבי שמעון חסידא, הקשר של תפילין שנראה למשה רבינו, עם כינורו של דוד בחצות הלילה. הצד השוה שבהם הוא הקשר העליון. ההתעוררות במחשכים הנובעים מתוך מאמריו של אותו אמורא קדוש...
*
ומענין לענין לכבודו של אבא, אתאר לך זכרון של חגיגת סיום בחודש אייר שנת תשנ"ו. אחרי שבע שנים סיימתי בעזהי"ת לפרש את ספר 'זית רענן' לבעל מגן אברהם, שהרבה זירז ועודד אותי בזה, אבי ז"ל.
ערכנו אז חגיגת סיום לחוג קטן של קרובים וידידים. כמנין אנשים השתתפו וביניהם אבי היקר ומורי החסיד ר' פינחס פיינשטט ז"ל. שניהם עברו את אותו נתיב היסורים במשך שנים, במחנות סקארז'יסק ושליבן. שניהם שימשו שם בשעתו את הרבי הקדוש מראדושיץ-פיעטרקוב, רבי יצחק שמואל אליהו פינקלר הי"ד. רבי יצחק'ל היה צדיק נשגב ואוהב ישראל בתכלית שבאותם הימים נגה אורו ביותר בהתקשרות להקב"ה.
*
רגע אחד מאותו 'סיום' לא אשכח לעולם. רבי פינחס היה שתקן בכלל ובציבור על אחת כמה וכמה. אמנם להפתעתנו ביקש הפעם את רשות הדיבור. פניו של רבי פינחס הרצינו אז עד לאימה. עיניו הסתכלו מולו במבט חודר ונוקב. בתוקף חרישי הביע את דבריו לאט, כחצים ביד גיבור. ואלה היו דבריו המעטים שפילחו אז את האויר:
"משה איז א מחבר??? משה נהיה "מחבר"? אני אגיד לכם מה נקרא מחבר... כשהייתי במחנה שליבן בימים הנוראים שנת תש"ה, כבר היה מוחי מטושטש אחרי שנות הזוועה, לא הייתי אז מסוגל אפילו לצרף את המלים ב"אשרי יושבי ביתך". "ויהודי זה"... כאן העיף את מבטו על אבי, "ר' ישראל כתב אז מתוך הזכרון את תפילת ראש השנה, מלכיות, זכרונות ושופרות וכמה פיוטים על מדבקות הפצצות של המחנה. דאס הייסט א מחבר. זהו מחבר!". וכאן נשתתק רבי פינחס כשפניו להבים, ולא הוסיף עוד מלה. שקט עמוק שרר במקום, עוד רגעים ארוכים אחרי ה'דרשה' הזאת...
כנראה שלא ידע רבי פינחס שאותו "מחבר", בחורף ההוא בשליבן, בתקופה שאותה תיאר כאמור: "מבחינה רוחנית היתה תקופה זאת הכי ירודה מכל הזמנים", הצליח להעמיק בתוך מאמר חז"ל על "קשר של תפילין" בצורה נפלאה ביותר, מתוך פירוש "ונצבת על הצור" על חוזק האמונה ועל הקשר הנצחי. זה לא היה מתוך הזכרון, אלא ברוח חיה ומתחדשת מתוך מצוות תפילין, נפש ששרדה והוסיפה להתחזק בה'...
*
ומענין לענין, השרידים שבנו את עולמנו. בימי הקיץ פגשתי באחת מערי השדה, יהודי תלמיד חכם ישיש שלמד בנעוריו בישיבת טלז שבקליוולנד, שנים אחדות אחרי סיום המלחמה. בישיבתו הופיע פעם הגאון הנודע רבי יוסף שלמה הכהן כהנמן זצ"ל, רבה של פוניבז'. נואם כובש לבבות היה הרב מפוניבז' והוא הסעיר את הנוספים בקריאתו בחובת השעה לכל יהודי ששרד, שיתחזק בתורה ועבודה ויפעל למען בנין היהדות...
וכה היו דבריו אז: בפרשת שמיני [י' ט"ז] נאמר כשנשרף שעיר החטאת בשמיני למילואים [שעיר ראש חודש] ולא נאכל: "ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים לאמר". למה חזר והדגיש הכתוב כאן שוב: בני אהרן "הנותרים"? והרי כבר נאמר עליהם לעיל [שם י'] "בניו הנותרים"?
אלא שמשה רבינו בא עליהם בטענה, הרי לכך נשארתם בחיים ואחריות עבודת הקודש מוטלת עליכם ביותר. הרי "נותרים" אתם ואיך יכולתם להזניח את משימתכם?
וכאן פנה אלי אותו תלמיד חכם, ששמע זאת לפני כשבעים שנה, בארשת של צער. "כולנו כיום בבחינת 'נותרים' מן המגפה בימים אלה, ירחם ה'. כל כך הרבה יהודים כבר אינם אתנו. שרדנו בחסדי שמים והרי אחריות מוטלת על כולנו לפעול יותר ויותר... הוי! נותרים! נותרים...".
*
עורה כבודי עורה הנבל וכינור אעירה שחר. כך מפרשים זאת חז"ל בירושלמי [ריש ברכות]. עורה כבודי מלפני כבוד בוראי! כבודי איננו חשוב לכלום לפני כבוד בוראי! אעירה שחר, אני אעיר את השחר והשחר איננו מעורר אותי!
ר' ישראל! מאז היה קשה לי להבין משמעות זו של "אעירה שחר". מושג זה מופיע גם בתחילת ספר חיינו השולחן ערוך, בסעיף הראשון ממש! "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר".
איך מתפרש הדבר? האם השחר זקוק שיעוררו אותו? למה נקרא מי שהוא קם לפני השחר, שהוא מעורר את השחר? ואם לא היה קם אז, האם לא היה השחר מופיע?
והדבר התבאר לי מתוך סיפור עמוק ומרגש, שבענייננו יתהפך במדה טובה מרובה... סיפר זאת הרה"ח ר' לייבל הכהן לוין ז"ל, הוא שמע זאת בעצמו מזקנתו הרבנית מבנדין ע"ה, בתו של ה'שפת אמת' זי"ע, בערוב ימיה. "אחרי פטירת אבי, חשבתי שבא הקץ לעולם, השמש לא תזרח, הירח לא יאיר הכל נראה לי הולך ומחשיך. אמרתי לעצמי בצערי: העולם נחרב עתה". "חלפו שבועות, חדשים ושנים, שקעתי עם כולם בחיי יום יום, בסבל ובשמחות, חיתנתי את ילדי, תמיד הייתי טרודה ועסוקה. ואמרתי, טעיתי אז, העולם ממשיך להתקיים"...
"כיום" אמרה בתו של ה'שפת אמת" אני עושה לי את חשבון חיי ומתברר שלא טעיתי כלל. אבי זכרונו לברכה, הלך ועמו הלך עולם מלא, נסתם הגולל על עולם יפה שלא שב כלל. באמת נחרב עולם מלא בימים ההם"... [ס' אדמור"י גור ע' 65].
*
ומדה טובה מרובה... אעירה שחר! כשהתעורר דוד מלך ישראל לעסוק בתורה, ועמו חבריו וכל העם; הוא העיר בזה שחר חדש, שחר יהודי אמיתי, שחר של "מה אהבתי תורתך", של "לעולם ה' דברך נצב בשמים", "דרך מצותיך ארוץ כי תרחיב לבי", של "גרסה נפשי לתאבה אל משפטיך"...
אעירה שחר!!! זהו שחר אחר לגמרי, שלא היה מתעורר בדרך הטבע. אחרי שהעיר דוד המלך את השחר, היו קרניו מפציעות באור התורה הקדושה... יום חדש ומחודש הגיע! אור השמש שעליו נאמר "ישיש כגיבור לרוץ אורח - מקצה השמים מוצאו תקופתו על קצותם", יזרח עוד מעט יד ביד עם הנאמר אחריו: "תורת ה' תמימה משיבת נפש - מצוות ה' ברה מאירת עינים"...
ובזעיר אנפין, כשקם יהודי לפנות בוקר, לעסוק בתורה ולעבוד את ה', הוא באמת מעורר שחר חדש, שחר יהודי של תורה ועבודה, ועל זה רמזו רבותינו הפוסקים, שיהיה הוא מעורר את השחר! שחר יהודי חדש, שחר רוחני מלא קדושה וטהרה, שירה וזמרה...
מה נפלא הדבר! נזכרתי בפסקו של הגאון הקדוש רבי שלמה קלוגר זי"ע, ['חכמת שלמה' או"ח סי' תכ"ו]. שבחודש סיון ראו להמתין בקידוש לבנה עד אחרי חג השבועות.... והטעם לכך הוא מפעים! שכן אז "נעשו" המאורות שלנו בכח התורה... מתוך קבלת התורה נחשבו כנבראים מחדש בכח התורה.
ובדומה לזה, נבין כעת את מושג "מעורר את השחר" כאמור. כשקם יהודי לפני השחר מתוך רצון וקבלה ללמוד תורה, הרי הוא מעורר שחר חדש ומיוחד, לא שחר רגיל הוא זה, כי אם שחר שנברא מתוך התורה, מעֵין מה שהדגיש רבי שלמה קלוגר, שמתוך הקבלה: "נעשו המאורות שלנו בכח התורה".
*
מגדולי דור העבר היה הגאון הנודע רבי שלמה היימאן זצ"ל ראש ישיבת "תורה ודעת" בניו יורק, גאון מופלא בתורה ש'משנתו קב ונקי'. בעל מידות נאצלות היה רבי שלמה יראתו קודמת לחכמתו. אהבת נפש אהב את תלמידיו ותורתו נקלטה בלבם מתוך חום... אמרו עליו כשהיה מגוייס לצבא בעודו בארץ מולדתו, חזר על מסכת כתובות בעל פה בעודו בחפירות...
ואותו גאון כשהיה מעביר לתלמידיו את מאמר חז"ל של "כינור היה תלוי על מיטתו של דוד" היה מוסיף ומלמד בעוז רוח: "אל יתנצל אדם בשעות החושך, לומר, שאם יאיר לו היום קצת, אז יתחזק בעניניו הרוחניים, אלא אדרבה דווקא בלילה עליו להשתדל לעורר את השחר במעשיו...
*

חזרתי מן הטיול הלילי בעיר הרדומה והמעוננת מלווה בצלילים... אחרי העיון הממושך במאמרם ז"ל, אחרי סערת הרגשות מכל הסובב אותו, כבר נראה כעת הכל אחרת. בחשכת לילה הבחנתי בשלג הצח והמבהיק בלובן. על פי דברי הנבואה הרי מראה זה מלמד אותנו עולם מלא: "כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ - -כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם, כי אם עשה את אשר חפצתי..." [ישעי' נ"ה] . כשמסתכלים על האדמה ספוגת הגשם, על מעטה השלג הצח, ראוי להעלות על הלב שזהו משל ודוגמא לדבר ה' שתמיד יפעל את פעולתו! הנבואות, החזיונות ובשורות הנחמה תתקיימנה כולן! - ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם, כי קֵל מלך נאמן ורחמן אתה...".

מתוך המלים בגמרא נדמה כאילו נשמע קול הכינור העליון, המזכיר לנו שמנגינת הנצח לא הופסקה חלילה. נימי הכינור מתמתחים לאורך הדורות, מבריאת העולם עד הגאולה העתידה. הקב"ה הנותן זמירות בלילה, מכין לנו שחר חדש ומצפה עלינו שנעורר אותו מתוך התחדשות והתגברות, מתוך אמונה, מתוך שירה... שירי דוד עבדך. הוי! עורה כבודי, עורה הנבל וכינור אעירה שחר...
ר' ישראל! תן יד ונתחזק יחד. ידוע מה שאמר מרן ה'אמרי אמת זי"ע בשעת האסיפה בחורבת רבי יהודה החסיד בירושלים, ביום כ' כסלו שנת תש"ג. "עס וועט נאך יידן גוט זיין" עוד יהיו ימים טובים ליהודים. בנו מרן ה'פני מנחם" זי"ע, שאל על זה פעם. לאיזה ימים התכוון הרבי שיהיו טובים? אם לימי הגאולה עצמם, הרי על זאת כבר הבטיחו נביאים מפי הגבורה? אלא משמע שהימים הטובים יבואו עוד לפני הגאולה, לפני עלות השחר... ר' ישראל! עס וועט נאך יידן גוט זיין! גאר גוט!
ואמנם כך מסר הרה"ק ר' יעקב אריה מראדזימין מה ששמע מפי היהודי הקדוש זי"ע, על הפסוק ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה, לרמז שבעוד לילה, עוד מקודם לביאת המשיח יהיה טוב מאוד לישראל. שכן "טרף" הוא בגימטריא: "טוב" פעמים "טוב"... כששמע ה'שפת אמת' דבר זה מפי מחותנו הרה"ק ר' צבי הירש מלאמאז, הוציא עט, חישב את הגימטריא "טוב" פעמים "טוב" והתפעל מאד מזה... [הקדמת ס' ביכורי אביב].
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
דרך החושק לשורר
עורי עורי שיר דברי, כבוד ה' עליך נגלה...

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי

נוטר הכרמים
הודעות: 7862
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
מיקום: בני ברק

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ו' ינואר 08, 2021 8:14 am

שֶׁלֹּא עָשַֹנִי גּוֹי...

"ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי"
ייחודה של הבדלה בתקופה זו


ר' ישראל יקירי שליט"א
את עיקר רשימה זו ערכתי לעצמי, מפני שהייתי זקוק להתחזק בזה, בפרט מתוך ישיבתי בנכר. מתוך הכנסת אורחים בלב אגלה לך מהרהורי לבי אלה, אולי יבואו לך פעם לתועלת.
אמרו עליו על החפץ חיים זי"ע, שבכל יום ויום שלפני שאמר ברכת "שלא עשני גוי" היה מתבונן ארוכות. בזמן שלמדתי בישיבת לייקווד כיהן שם המשגיח הגה"צ ר' נתן וואכטפויגל זצ"ל שביקר בראדין אצל החפץ חיים. הוא מסר שפעם התכונן הכהן הגדול מאחיו במשך עשר דקות, עד שאמר את ברכת 'שלא עשני גוי'. ה'חפץ חיים ביאר את הנהגתו זאת: "בדקתי את עצמי היטב אם אין בי שום נקודה של גוי ורק אחר כך בירכתי את הברכה". [רשימות לחנוכה]. ו'נקודה של גוי' היינו כל קשר לדרך חייהם, הנהגתם ומחשבתם, כל דמיון לתרבותם ולדיעותיהם. את כל זה רצה החפץ חיים לבדוק אז ולעקור עד שלא יברך 'שלא עשני גוי' בשם ומלכות...
עשר דקות בחייו של החפץ חיים! הרי היה זמנו מחושב למופת מבלי לאבד רגע. את הכל ניצל לתורה, לעבודה ולהרמת קרן היהדות הנאמנה. הרב דוד זריצקי זצ"ל שלמד בישיבת ראדין תיאר פעם איך שהתוודה החפץ חיים בליל יום הכיפורים בבכי, על עשר דקות במשך כל השנה, שלא מצא מה שנעשה בהן... [מאיר עיני ישראל ח"ד ע' שנ"ה]
ועם כל זאת ניצל החפץ חיים עשר דקות יקרות לו מפז על התבוננות כזו; אם לא נשתרבבה בו נקודה מבחוץ, בכדי שיוכל לומר את הברכה כתיקונה. שלא יהיה כל ניגוד בין המברך לברכתו... כמה היה נזהר החפץ חיים כל ימיו, להזכיר אמירת "להבדיל" בין יהודי ונכרי. הוא חי והרגיש את ההבדל בכל נימי נפשו הגדולה.
*
ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי [ויקרא כ' כ"ו]... על זה פירש רש"י הקדוש: "אם אתם מובדלים מהם, הרי אתם שלי". גדולי החסידות קבעו שלפי מידת הבדלה מן העמים כך זוכים "להיות לי", לחלקו של הקב"ה.

חיוב הבדלה מן העמים נוגע גם לדרכי מחשבה. כך כתב הרמב"ם "יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו, כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו, וכן הוא אומר ואבדיל אתכם מן העמים [פ"י מהל' ע"ז ה"א]. נעיין נא היטב בדבריו. מה "מלמד" על מה? מתוך ההבדלה ב'מדע ובדיעות' שחיובה פשוט ומוחלט הוא, באה ההשוואה, כמו שהוא מובדל מהן "במדעו ודיעותיו" כן צריך להיבדל גם במלבוש ובמעשה.

*
בתקופה הזאת עובר סיפור משעשע בזכרוני. לפני שנים רבות היה הדבר. נסעתי באוטובוס בין-עירוני בבלגיה. אמי ע"ה היתה בבית חולים בעיירה רחוקה בשם "אלסט" וחזרתי אז משם לדירה הריקה שלנו באנטורפן. כבר נטו צללי ערב. ישבתי והרהרתי איך אסדר לי ארוחת ערב כשהחנויות בעיר כבר סגורות. פתאום קלטה אזני שיחת איכרים זקנים. "מה אוכלים הערב"? שאל האחד בשפתו הפלֶמית הכפרית, המגושמת...

התחייכתי. עם זאת אפפה אותי הרגשה מוזרה. מן הסתם נבע זאת מחינוכו של אבא ז"ל. ניצוץ יהודי התקומם וטפח אז על פני. להיכן הגעת? באיזה "חֶברה נאה" אתה נמצא כעת? איך נקלעת באותו רגע ל'קו משותף' עם גויי הארצות בני קש ותבן? איך נמשכה מחשבתך לתכנן יחד את סעודת הערב...? מילא, אם צריכים לסדר ארוחה, אבל להיות על אותו 'גל' ובאותו רגע? איך הגיע הדבר שתזדמן מחשבה משותפת בצוותא עם נכרים אלה? ביחד אתם? הרי אתה יהודי!!!

*

בשיחה עם ידידים הייתי מזכיר סיפור זה לשעשע את הרוח, בצירוף לזעקתו של אדם הראשון: "רבונו של עולם! אני וחמורי נאכל באבוס אחד"? [פסחים קי"ח.].

אלא שלאחרונה חזר אלי הסיפור על עצמו, הפעם כבר בתוקף, ובצורה רצינית ביותר. המאורעות בתקופה זו, ירחם ה', הם 'מכנה - משותף' לכל בני נח, עד לסוג השפל והירוד ביותר. העולם הרחב מסופו ועד סופו, שקוע בעיקר בנושא אחד וכל הסובב אותו. יום ולילה לא ישבותו. נגיף וחיסון, מסכות והרחקות, בדיקות חיוביות ושליליות, נוגדנים, אישורים, סגרים, בידודים, נסיעות ועיכובים. מהודו ועד כוש. הסינים, הרוסים, והאפריקנים, בני חם ויפת וכל בני ישמעאל, טרודים ועסוקים בזה ביום ובלילה.

אדברה וירווח לי. הפעם אני מרגיש אצבע מאשימה לעומתי, ושוב מצד התודעה היהודית. "איך נקלעת לחברה 'נכבדה' כזאת, לשהות עם שבעים אומות תחת קורת 'גג- מחשבה' אחד?".

אני חש טענת "היתכן" נמרצת כלפי עצמי. היכן אתה היהודי? איך אתה מברך "שלא עשני גוי"? מה שחייב כל אחד לעשות מפני שמירת הגוף והנפש ולרפואתם, הרי באמת חייבים לעשות. אמנם מאידך, איך המחשבה נמשכת ומשתעבדת יחד עם גויי הארץ ומשפחות האדמה, להבדיל, להתעניין, לחשוב ולעסוק, לחקור יום יום יום על אותו נושא ממש ובאותם סברות והשערות, ספיקות, ניחושים, ערעורים , חיכוכי דיעות ופלפולי סרק? האם אין הדבר מתחיל להשפיע חלילה, על הלך הרוח?

*

שלא עשני גוי... אם הייתי שואל את חכמי הלב שהכרתי בצעירותי, איך לנהוג כעת, היו אומרים לי בלשונם: "בכל דרכיך דעהו. טו וואס דו דארפסט צו טון. אבער גיי צו ווי א ייד! טראכט ווי א ייד!". תעשה מה שצריך. אולם שהגישה תהיה יהודית, לחשוב כיהודי!

ולדוגמא, רבותינו הפוסקים ובראשם ה'מגן אברהם', הורו לנו לומר לפני שמתעסקים בכל ענין רפואה שהוא, לומר "יהי רצון שיהיה עסק זה לי לרפואה". ואלה דברי ה'משנה ברורה. [סי' ר"ל סק"ו]: "בכל מידי דרפואה יאמר זה, ולא יחשוב שתהיה איזה דבר לו רפואה, אלא על ידי הבורא יתברך שמו. ולכן על ידי תפילה זו ישים בטחונו בו ויבקש ממנו שתהיה לו לרפואה". גלולה לכאב שלא יקרה, למה לא? אמנם יחד עם ה"יהי רצון", עם הוכחת כח ה', עם הבטחון המלא בבורא הרפואות...

אותם יקרי נפש היו פוקדים עלי כעת להעמיד חייץ המבדיל ביננו לביניהם, בתוקף ובחָזקה. ודווקא משום שלפעמים זקוקים לפעולה זהה לרפואה והצלה, חייב אני לזכור היטב, שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה. שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם. מה לנו ולהם? הרי הורגלנו מאז ומתמיד לומר "להבדיל" בין יהודי וגוי, כדי להיזכר תמיד שאנחנו בני עם הנבחר, וכשם שהבדיל הקב"ה בין אור לחושך, כך הבדיל בין ישראל לעמים. [במדב"ר ח"י ז']. ואיך אם כן ישמשו אור וחושך בערבוביא...? צריך לעמוד על המשמר שלא יסתננו דיעותיהם ומהלכי המחשבה שלהם, תוך כדי שמירת כללי הזהירות ופעולות הרפואה.

*

פעולות המתבצעות, צעדים הננקטים לפי הצורך, לאו דווקא מלמדים על כוונת אלה המבצעים אותם, ועל נטיותיהם הנפשיות הפנימיות. בדרשת חז"ל על הפסוק [הושע י"ד, י']: "יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה', וְצַדִּיקִים יֵלְכוּ בָם, וּפשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם", אנו לומדים ששני אנשים יכולים לעשות את אותה הפעולה בדיוק, ובכל זאת הם רחוקים זה מזה בצורה קיצונית ביותר, המרחק ביניהם הוא כל כך גדול כמו בין צדיק לרשע... [נזיר כ"ג. עיי"ש]. הרי שלא עצם הפעולה מלמדת על האדם, אלא כוונתו בעשייתה...

מורי ורבי הגה"צ רבי חיים ברים זצוק"ל, היה מלביש את הדברים בשם בעלי המוסר, בפשטות נלבבה כדרכו. משל לשני בעלי מכולת, האחד הוא נדיב לב להפליא. בעצם היה מעניק את כל סחורתו בחנם, אלא מכיון שלא יהיה בידו לקנות מצרכים למחר, מוכרח הוא לקחת תמורה. השני הוא כילי וחסר לב. ברצונו היה לקחת כסף בלבד בלי למכור כלום. ברם מכיון שלא יכנס לחנותו אף אחד, מוכרח הוא לתת לקונים את סחורתו. נמצא ששני אנשים אלה עושים אותו דבר ממש. שניהם מוכרים ושניהם מבקשים אותו תשלום. ובכל זאת רחוקים זה מזה כרחוק שמים מארץ...

*
שלא עשני גוי... גם כשחובשים את אותה המסכה ושומרים על אותו המרחק. הרי המטרה, המגמה והכיוון, צריכה להיות שונה מהם ומהמונם לגמרי, מן הקצה אל הקצה. אין אנחנו פועלים כן כגויי הארצות החושבים על עצמם וטובתם בלבד. את המרחק הכי גדול צריך לשמור מהם...
מה נפלאו דבריו של ה'תפארת שלמה' שהבדלה זו שבין ישראל לעמים כוללת כמו כן, להיבדל מדרכי הגוי שחושב רק על עצמו וצרכיו, גופו וממונו בלבד. מחשבות היהודי צריכות להתמקד למעלה מזה. "איש ישראל צריך להיות מופרש ומובדל מכל מנהגי עכו"ם" גם במחשבות אלה. ועל זה נאמר "ושבור עול הגויים מעל צוארנו"... [תפא"ש סו"פ כי תצא]. זהו עול של גויים!

*
ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. דגל העמים מביע מאז: "אני ואפסי עוד". כל מה דעבדי, לגרמייהו הוא דעבדי. [תקו"ז כ"ב.]. עכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד, מגמתו של גוי ליהנות וליטול שכר. [יבמות קי"ד וברש"י]. אף ראשי המדינות שלהם, השרים, הממונים והמומחים בכלל "אדעתיה דנפשיה". הכל נע מסביב לנקודת ה"אני". אף על מעשיהם הטובים נאמר: צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת. "שאינם עושים אלא להתגדל בו, להתייהר בו" [ב"ב י:].
וכאן צריך להציב את חומת ההבדלה ולזכור את מאמרו הנחרץ של הרה"ק ר' יחיאל מיכל מזלוטשוב זי"ע. על הפסוק "אנכי עומד בין ד' וביניכם" [דברים ד'] שה"אנכי" שבאדם מפסיק בין ד' וביניכם... ומאידך, מתוך הבדלה זו של ביטול האנוכיות לעומת ההיפך באומות העולם, מתקיים ה"להיות לי".
*
צריכים להתפלל להקב"ה מסבב כל הסיבות, לישועה בקרוב בכל המישורים, ובכלל זה שלא יגרום המצב המבודד הרחקה וקיפאון בין איש לרעהו, קרובו ושכנו ושלא יישאר שום רושם בנפש מכל זה בעתיד, חלילה.

בעזרת ה' בורא הרפואות ישתנה במצב בקרוב לטובה ולברכה, וחובה עלינו להתכונן שוב לחיים יהודים תקינים, שהתבססו מאז ומקדם על ציבור מקושר ומאוחד בכל, איכפתיות והשתתפות, שירגיש האחד בצער חבירו ושמחתו. עם ישראל כולו משווע כעת. רבונו של עולם! השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תשמחני.

ידועה אימרתו של קדוש ישראל מרוז'ין זי"ע: "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים". האסיפה, הישיבה בצוותא היא שתגונן עלינו מפני קרירות הנפש באחרית הימים ותחזק את האמונה בהקב"ה...

מיד כשיתאפשר הדבר, כשנֵחלץ ונצא ברצות ה' מן המיצר אל המרחב, חובתנו להתעודד יחד בסעודות מרעים מתוך דברי תורה, שירות ותשבחות ובראשנו הזקנים היקרים, העידית של הדור, שסבלו כל כך בחודשים אלה כשהיו סגורים ומסוגרים. ביתר שאת, נתפלל יחד ברוב עם, נשב יחד, קרוב היום, ר' ישראל! קרוב היום! ומתוך כך אל נצעד לקראת גואל הצדק. ושם נשיר שיר חדש וברננה נעלה...

*

מאורעות התקופה הנוכחית צריכים לחזק בנו ללא הרף, את האמונה בהקב"ה וההנהגה הבלעדית העליונה. גם בפעולות זהירות יש כיוון יהודי, לקיים מצוות "ונשמרתם", לשמור על השני מתוך קיום "ואהבת לרעך כמוך". "מה דעלך סני לחברך לא תעביד" שעל יסוד זה העמיד הלל הזקן את כל התורה כולה. המסכה היא אותה המסכה, שלעת עתה יש צורך בה, ברם בפנימיות אמצעי השמירה והזהירות, הרי תהום פעורה ביננו ולבינם, כמרחק שמים וארץ. כשני בעלי המכולת...

ומצוה גוררת מצוה. אם השמירה נעשית מתוך "ואהבת לרעך כמוך", צריך להתקרב מתוכם אל נפש הזולת, לעורר אהבתו ולדאוג לצרכיו. אצל העולם החיצון זה גורם ריחוק מוחלט ביניהם ובאמת טוב יותר כך, הרי פיזורם נאה להם ונאה לעולם. אך, לא כאלה חלק יעקב. חיינו מבוססים מאז על קירבת הנפש והאחדות. כשם שצריכים להיזהר על הבריאות, צריכים להישמר שלא ישפיעו דרכי האומות על הנפש, על מהלך מחשבתינו! הרי בכל זאת נאמר: "ונשמרתם מאד לנפשותיכם"

*

ר' ישראל! התחבטתי אם לכתוב לך כל זאת. אולי יכבידו עליך הדברים בשעת טירדה ומועקה. ידעתי גם ידעתי שהרוח זקוקה בימים טרופים אלה ביותר לחיזוק ולנחמה. כאמור, הרהורי לב הם שכתבתי לעצמי להתחזק בהם מפני הגלים שבחוץ. על הצד שתמצא בזה ענין שלחתי. ואתה אהובי, כרצונך הטוב עשה.
עם זאת יש כאן הזדמנות. המצוות בכללן מביאות לידי שמחה. אם עושים מה שצריך, לרבות שמירת הבריאות ועסק הרפואה, עד כמה שמדכדך הדבר בטבעו, בכל זאת אם הכוונה היא לשם שמים ולשם מצוה, הרי גם זה בכל "פיקודי ה' ישרים משמחי לב".
*
הורני ד' דרכך ונחני באורח מישור... ה'ספורנו' פירש תפילה זו: הורני, בלכתי בין האומות שלא אלמד ממעשיהם. וכך כתב גם בפתיחת המזמור כ"ז, שדוד המלך התפלל אז בדרכי בריחתו, שלא ילמוד ממעשיהם בהיותו בתוכם...
כדי לעורר את הלב לחוש את ההבדלה ההיא היטב, ראוי לרומם את המוח והלב בקצת "גאווה" יהודית. עם הנבחר אנחנו, שעמדנו על הר סיני ודבריו יתברך שמענו מתוך האש, קבלנו תורת אמת וחיי עולם ודבקנו בזה מאז ולתמיד.
את קול ה' שמענו כולנו על הר סיני מתוך האש. נביאי האמת והצדק הדריכו אותנו בדרכי ד'. חכמי הדורות לימדונו איך לחיות חיי דעת, קדושה ורוממות. לכל פינות העולם לקחנו עמנו את ספר התורה ושמרנו על צלם אלקים ועל דמות ותואר בני מלכים... בצל חרב ומצוקה נשארנו נאמנים לכל היקר והקדוש, דָרַכנו באורחות צדיקים ובמסילת ישרים וקיימנו את חובות הלבבות... בתינו נשארו טהורים ואצילים גם במחשכי הגיטאות הצפופים והמדוכאים.
ואומות העולם סגדו לעצים ואבנים, ונשמו אויר שקר ותיפלות. הם ישבו לבטח בארצם ונשארו שקועים ותקועים בהבליהם, חיים על חרבם ונמשלים מיצריהם. בעורקיהם זרם מאז דם עוולה וחמס. האם הם ילמדו אותנו בינה איך להתייחס למאורעות עולם? הם ישפיעו על אורחות חיינו, על סגנון הדיבור והחשיבה, צורת הנגינה והלבוש...? מה לו לבן מלך רם מעלה ולבן נכר נרפש בטיט היון? גם תחת תחפושת ההדר האירופי, הסתתר בליעל וחומד כל רע, נוצץ בברק חיצוני ומבפנים מתפרק ברקבונו. אם ממציא נכרי סגנון לבוש חדש, איך ימשכו אחריו בני עם חכם ונבון?... הם כיסו את ארצם בדמינו, ועכשיו יכסו אותנו בהבליהם, בדרכיהם, בדיעותיהם, בהנהגתם?
עמי אירופה שצררו, רצחו וחמסו באכזריות ללא תתואר, במשך מאות בשנים. הם האוסרים כעת את השחיטה היהודית. הם חסים כעת על דומיהם, בני סוגם. עם הדומה לחמור, דואג ורגיש כל כך ל'צער בעלי חיים'...
*
ועתה ישראל! זה לעומת זה, הבה נתרענן בנקודות יהודיות לוהטות באש תמיד, בימינו ובפינותינו. לאחרונה הלך לעולמו, איש ירושלים נחמד ונעים, הרה"ח ר' יוסף הכהן פקשר ז"ל. איש חמודות נעלה, רב חסד, אוהב תורה ומזכה את הרבים, שזכיתי להכירו מביקוריו כאן. במשך ימי השבעה הגיע לנחם, בעל מלאכה 'פשוט', שהיה עורך לפעמים תיקונים בבית ר' יוסל.... כאן מצא דוב'לה לנכון לספר את סיפור חייו המחודשים...

פעם פנה אליו ר' יוסף ושאל אותו אם יש לו שיעורי תורה. דוב'לה התנצל לפניו ואמר שהוא לחוץ וטרוד מאד על המחיה ועל הכלכלה. "תאמין לי שאין לי זמן פנוי"... ר' יוסל הפתיע אותו אז בהצעתו. "יש לי עצה בשבילך דוב'לה, שתהיה גנב...".

דוב'לה נדהם. איך יוצאות מלים כאלה מפי איש חסיד, ישר ונאמן... ההסבר לא איחר לבוא בחיבה בחכמה ובחן. "דוב'לה! כדאי שתגנוב לך רגע כאן ורגע כאן ללימוד התורה...". [כנראה שנבע זאת ממה שפירשו קדמונינו ז"ל "קבעת עתים לתורה" שמתפרש מלשון גזילה כמ"ש (משלי כ"ב) "וקבע את קובעיהם נפש" - ראה פתחי תשובה או"ח סי' קנ"ו סק"ב בשם ההפלאה].

המשפט השנון וההצעה המחוכמת, חדרו למוחו ללבו של דוב'לה ואז התחיל לעסוק ב"גניבות"... וכעת בשעת תנחומים על אבידת מיטיבו ומציל חייו הרוחניים, הכריז ברגש שהוא עומד לעשות סיום הש"ס, בזכות עצתו של ר' יוסל....

הנוכחים פרצו בבכי. כח הנקודה היהודית. כוח פעולתן של מלים היוצאות מן הלב של אוהב תורה... אלפי שעות ודפים מתוך עמל ויגיעה...

וגם לך דוב'לה, מגיע גל של תשואות. מתוך משפט אחד שהעיר את רוחך היהודית, בחרת לך דרך חיים חדשה. התגברת על כל המניעות, למרות שכל כך היה קשה לך. אני רואה אותך מרחוק, דוב'לה, עם כלי העבודה, נדחק ונלחץ על המחיה ועל הכלכלה. אני רואה אותך רץ ומזנק, נושם ונושף ועם זאת גונב פה ושם מזמנך, מתוך אמונה תמימה ופשוטה, מתוך שכנוע שכך צריך לעשות. ואתה חוטף בייחודיות יהודית עוד רגע ועוד רגע, עוד שורה בגמרא ועוד שורה, עד שהגעת להיכן שהגעת. שליט בעולמו ברוך הוא, יודע כמה וויתרת על זה... דוב'לה! בימים לא קלים לישראל, חיזקת את כולנו. יהי חלקנו עמך!!!

געוואלד! הייליגע יידישע גנבים! הנמצא דבר כזה, הנשמע כמוהו בין משפחות האדמה?

*

לשעה ולדורות... גם זאת סיפר לי אחיו יבלחט"א, ידיד נפשי מחנך בחסד עליון, רבי מרדכי הכהן שליט"א. בחודשים ששכב ר' יוסל בביה"ח ללא הכרה, לא עזבו אותו בני משפחתו שיחיו לרגע, לא ביום ולא בלילה, לא בשבתות ולא בימים טובים. בחילופי משמרות שמרו עליו הבנים והבנות במסירות נדירה, בכבוד ללא גבול. הם קידשו שם שמים בתהלוכותיהם בכלל ועם הצוות בפרט, מתוך הערכה והכרת טובה. הם גדלו בבית מלא אמונה לוהטת מלא חן, חסד ורחמים.

שכן היה לו לרבי יוסל בחדר, לא דתי, שהיה באותו מצב ר"ל. פעם פנתה אשתו אל ילדיו של ר' יוסל ואמרה ברגש: "אני נדהמת. מהיכן אתם שואבים כוחות כאלה, לעמוד על המשמר בגבורה כזאת, ללא הרף וללא הפוגה?" והתשובה היתה: "אנחנו מאמינים באלקים, שכל מה שהוא עושה הוא לטובה למרות שלפעמים אנחנו לא מבינים. זה נותן לנו את הכח להמשיך עוד ועוד ולא להתרפות. מקווים ולא מתייאשים".

"אני מקנאה באמונה שלכם" אמרה אשת השכן. "תנו לי תהילים, וגם אני אתפלל לאלקים"...

*

ר' ישראל! הבה ונתבשם כעת ברעיון מפעים מבית גנזיו של ה"שם משמואל", יסוד אדיר וחזק, מלא הודו של ברק האמת... תענוג לנשמה וחיזוק לרוח היהודית!

ידועים דברי חז"ל [שבת פ"ח:] שהמלאכים התנגדו למתן תורה לישראל ורצו שתישאר בשמים. למשה רבינו ניתן אז רשות לאחוז בכסא הכבוד ולהחזיר להם תשובה. מתוך פסוקי התורה הוכיח להם אדון הנביאים שהתורה שייכת לנו בלבד. הוא טען למלאכים. "למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? בין עמים אתם שרויים שעובדים עבודה זרה? משא ומתן יש ביניכם? קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם?". והמלאכים הודו לו על כך.

השאלה היא, הרי גם המלאכים ידעו על דברים האלה המפורשים בתורה, ואם כן מה היתה טענתם "תנה הודך על השמים!". והתשובה לכך שהיא, שהם רצו את פנימיות התורה, הרי סודות אין קץ טמונים בכל אות ובכל תג. [ראה ס' תורת חיים סנהדרין ע"א.] אלא שהשאלה חוזרת כעת על עצמה, מה אם כן טען משה אליהם? הרי ידעו כל זאת?

וכאן בא ה"שם משמואל" וביאר את מענה משה רבינו אל המלאכים: "למצרים ירדתם? משא ומתן יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם?" בדברים נוקבים ויורדים עד תהום הנשמה. "לגודל מעלת התורה אין לשום נברא אחיזה בה, רק במה שהוא בורח מדבר שכנגדה". בכדי לזכות לתורה הקדושה ולהתחבר אלה, צריך להתנתק, לברוח מן ההיפך, מטומאת הגויים, מן הפחיתות, מן החיצוניות...

*

וכך טען להם משה רבינו: מלאכים המוני מעלה! האם יש לכם ממה לברוח? האם יש לכם ממה להיבדל ולהתנתק? האם יש נגד מה להילחם ולהתגבר? כלום יצר הרע יש ביניכם? איזה עב וענן של נסיונות מרחף עליכם? מה מושך אתכם לצד שכנגד? מה ומי מציק לכם לחטוא? מה ומי מפתה אתכם לפרוק עול? שוכני עליון! האם יש לכם ממה לברוח? מלאים זיו ומפיקים נוגה! איזה חושך מאפיל עליכם, מלאכי השרת משרתי עליון?

וכך מתפרש "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי". רק לפי הבריחה מן הרע שייך להגיע לקדושה. רק מתוך ההבדלה מן העמים וההתגברות מול דרכיהם, אפשר להגיע לקירבת אלקים, "להיות לי".

ואלה דברי קדשו בלשונו החדה והצחה: "ואתם המלאכים שאין בכם ענינים אלה, אין לכם ממה לברוח, על כן אי אפשר שתזכו לתורה!!!" להיות לעם ה' אי אפשר בלתי על ידי הבריחה - ולעומת שאדם בורח ובודל עצמו מן העמים בה במדה נכנס תחת כנפי השכינה". [קדושים תרע"ד וראה כי תבא תרע"א, ועוד]

ובזה נסתיים הויכוח ההוא בשמי השמים. משה רבינו אחז בכסא הכבוד וניצח. הוא השיב למלאכים דברים שאין עליהם תשובה ופירכא כל דהו...

וה"שם משמואל" ייסד את הדברים על פי האמור בזוה"ק פרשת שמות [ח"א קנ"א:]. שמחמת "ויברח משה מפני פרעה", סמל הטומאה והחיצוניות, זכה לעומת זאת, ל"וישב על הבאר" – באר מים חיים של קדושה...

מרגלא בפומיה של ה"בית ישראל" דברי הרה"ק ר' וואלף מסטריקוב זי"ע, בביאור הפסוק [ברא' ל"ה א'] "לקֵל הנראה אליך, בברחך מפני עשו אחיך", כשיברח מפני עשו, כך יזכה לגילוי שכינה וכמו שנאמר: [שם ז']. "כי שם נגלו אליו האלקים בברחו" [זר זהב וישלח].

*

זה לעומת זה עשה האלקים... בדורנו עידן הטכנולוגיה, זוהרת מאידך נקודת אור חזקה מאד. מסופקני אם היתה אי פעם הזדמנות כזאת לברוח מפני טומאת האומות. לפי האמור, פשוט וברור הוא שכעת בדורנו דווקא היא שעת הכושר הכי גדולה להגיע לדרגת "להיות לי". עם ה' בתכלית, כפי שלא זכו מאז.

עס איז דא פון וואס צו אנטלויפן! יש ממה לברוח ועוד איך! על כל צעד ושעל, בכל פינה ופינה. ואם נזכה לברוח מכולם, נזכה לדבר שאף פעם לא זכו לו... הבה נזכור את דברי ה"שם שמואל" "אילו יצוייר שאין כאן עמים לברוח מהם, אי אפשר להיות לעם ה'". ולדברי רבינו הרא"ש בשם חז"ל הרי שיש בהבדלה זו, גם סגולה להיפטר מצרות האומות. "ומבדילו מכל צרות העמים" [ברא' ג' ט"ו].

*
ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. כאמור, ביאר ה"שם משמואל, שמתוך ההבדלה והבריחה מן הרע זוכים "להיות לי" להיות עם ה'. אנו קוראים בתורה כעת את פרשיותיה של גלות מצרים. יתכן וגלות זו, שבה היינו משועבדים לבני חם, תכלית היה בה גם בכדי שיהיה ממה להיבדל ולהתנתק. מתוך כך קיבלנו את התורה על הר סיני. ואז נפתח לנו ב"אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".
אלא שתחילת ההבדלה התחילה עוד במצרים בשעת השעבוד. שם התבדלו מן הגויים שכל כוונתם היא רק לעצמם בלבד. "שנתקבצו כולם באגודה אחת וכרתו ברית שיעשו גמילות חסדים זה עם זה. וישמרו ברית המילה, שהוא ברית אברהם יצחק ויעקב; ושלא יניחו לשון של יעקב אבינו". [תנא דבי אליהו פכ"ג] תחת משא האבנים הכבדות, תחת שעבוד הטיט והלבנים נתנו יהודים יד זה לזה להתאחד... שם בתכלית הדיכוי והעינוי נראה בעליל מהו כוחו של יהודי. יסודות עמנו נורו דווקא במעבה האדמה, מחופרים באדמת מצרים הקשה והמאובנת...
*

ומשה רבינו הראה את הדרך לכך, להתייחס לצער הזולת. את המלים הראשונות של משה רבינו, גילו לנו חז"ל במדרש [שמו"ר א']. כשהיה ילד בן שלשה ירחים והוכנס בתיבת גומא על היאור. אחותו מרים ניצבה אז מרחוק לדעת מה ייעשה באחיה התינוק שנשלח על פני נהר מצרים, מול תהום השנאה והמשטמה המצרית... בתיה בת פרעה הבחינה, פתחה את התיבה, "והנה נער בוכה"...

למה בכה הנער? מה העיק על לבבו הזך של אותו תינוק קדוש? הבה ונאזין בכל לב לדברי חז"ל שהביאו את דבריו המדהימים: "היה בוכה ואומר: שמא לא אזכה ואראה אחותי הממתנת לי - - -".

על מה בוכה מנהיג ישראל לעתיד? על נפש ישראל המצטערת! על אחותו הדואגת לגורלו! הרי אמרו חז"ל [ספרי בהעלותך] "שהיתה פועה ובוכה על אחיה שנאמר: ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעָשה לו". משה כָּאַב את צערה וזו היתה אמנם, סיבת בכיו בתיבה...

ואילו על עצמו וגורלו, לא בכה. כשלעצמו לא שם לב מה יִקרֶה עמו. הרי סוף סוף הוא היה המושלך ליאור. תינוק בלי אב ואם, הנתון בתוך תיבה על המים, בארץ גזירה עויינת, האורבת לחיי כל ילד יהודי. על עצמו לא חשב כלל!!! לא אז וגם לא בהמשך ימי חייו, בכל מאה ועשרים שנותיו...

הוי! שמא לא אזכה ואראה, אחותי הממתנת לי... מישהו סובל, מישהו דואג, ואיך לא אבכה? אלה היו המלים הראשונות של מנהיג האומה, ראש וראשון למנהיגי עם ישראל. על עצמו אינו דואג. הוא בטל ומבוטל מעיקרו לצורך הזולת, מראשית דרכו ממש.

*

וכך נמשך הדבר אחרי זה וביתר שאת. ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם... "שהיה גדל שלא כדרך כל העולם... וירא בסבלותם - שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר: חבל לי עליכם מי יתן מותי עליכם, שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט והיה נותן כתיפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן". [שמו"ר א']

ועל מה שהסיח דעתו מעצמו, נקבע מאז ייחוד הדיבור עם משה. "אמר הקב"ה אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהן מנהג אחים אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך". [שמו"ר שם]

*

שלא עשני גוי... מגדולי ספרד בסוף תקופת הראשונים, היה רבינו חסדאי קרשקש, שחיבר את הספר הנודע "אור ה''". הוא קידש שם שמים אף לעיני כל העמים כשפירסם בעוז את האמת המוחלטת שבדת ישראל והוקיע את זיוף שאר הדתות. בספרו זה מציין רבי חסדאי דבר נפלא מאד והוא: שברכת "שלא עשני גוי", ניתקנה על התענוג וההנאה לבעל האמונה. מברכות הנהנין היא! הרי אסור ליהנות מעולם הזה בלא ברכה! [מאמר ב' כלל ה' פ"ו].
ר' ישראל ! כך כתב אחד מרבותינו הראשונים, "שלא עשני גוי" ברכת הנהנין היא! ומהנאות עולם הזה! כך צריך יהודי להרגיש! להתענג בתענוגים כי יהודי אנוכי!
ואמנם כך מספרים על הרה"ק מבארדיטשוב זי"ע, שפעם היה לו שברון לב וחיזק את עצמו בברכת "שלא עשני גוי" שממש השיבה את נפשו [פרי צדיק שבועות י"ג].
*

ומתחילת התפילה אל סיומה... טעם עמוק נמצא בדברי הפוסקים לאמירת 'עלינו לשבח' בסוף התפילה. דווקא משום רוממותה וייחודה בחרו בזה קדמונינו בסיום זה, כדי שנצא לשווקי החיים מזויינים במיטב הנשק הרוחני שלנו... כעין 'זריקת חיסון' היא של ייחוד ד' ועליונות עַם קודש, שתשמור עליו במשך היום, לחמם את הלב אף מחוץ לכותלי בית הכנסת ובית המדרש. חיסון שמייצר בקרבנו 'נוגדנים' לקול-המונה של רומי, להמיית רוח האומות, חיסון שישמור עלינו...

כך לימדנו רבינו הב"ח [או"ח סי' קל"ב] בטעם אמירת עלינו לשבח, "הטעם הוא לתקוע בלבבינו קודם שנפטרים לבתיהם יחוד מלכות שמים"... כשיצא אדם לפעלו ולעבודתו, יזכור תמיד את מלכו ואלקיו. קדמונינו ז"ל רצו שייחרתו אז בלב המתפלל, ייחוד ד' מלכות שמים והנהגתו בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. שילך לדרכו מתוך תחושה מוחלטת של "אין עוד מלבדו! ".

"לתקוע בליבנו - ייחוד מלכות שמים"! תפילותינו מסתיימות ב'תקיעה' חזקה בלב, כתקיעת מסמר עמוק בקיר. שנארוז עמנו צדה לדרך מתמצית תפילותינו, שניקח אתנו לכל מקום את המסרים שב'עלינו': קירבת אלקים חי, הידיעה המוחלטת על אחד יחיד ומיוחד, היה הווה ויהיה, ההבדלה מן התועים, הציפייה לגאולה למלכות שמים בעולם כולו...

כשמקיפים את האדם כל מיני נסיונות בחוץ, יתחזק ב"אדון הכל" וב"יוצר בראשית", המושל בכל ובידו לגדל ולחזק לכל. כשנקלע למצוקה חלילה, יֵדע נאמנה, שאין כח אחר בעולם. אמת מלכנו אפס זולתו! כשמתכסה בענן דאגה ולחץ המכהה את עיני רוחו, ואינו מסוגל לראות לא למעלה ולא למטה, יזכור "שהוא נוטה שמים ויוסד ארץ ומושב יקרו בשמים ממעל". אין עוד מלבדו!

כשגלי השפעה נכריים שוטפים ברחוב אז צריך לתקוע בלב את : "שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם". ואמנם כן המשיך הב"ח בביאורו: "ושיחזק בלבבינו אמונה זו שיעביר הגילולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון לתקן עולם במלכות ש-די. כי אז גם כי יש לכל אחד מישראל משא ומתן עם הגוים עובדי עבודה זרה וגילוליהם ומצליחים, לא נפנה לבבינו אל האלילים ולא יעלה במחשבה חס ושלום, שום הרהור עבירה".

בימינו אלה, חובתנו להתרחק מיצירות 'משפחות האדמה': הם האמצעים הטכנולוגיים הפסולים, נגעי ופגעי הזמן. שיתקיים בנו לגמרי: "שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם".
*

נסיים נא ברעיון מפעים מתוך פרשת שמות. על השעה ששָֹמה יוכבד את בנה משה בן שלש החדשים בתוך תיבת הגומא. לימדו אותנו חז"ל [סוטה י"ב:] דבר פלא. "שעשתה לו אמו חופת נעורים בתיבה". והתמיהה מזדקרת. חופת נעורים בתיבה?! בשעת חירום וסכנה, הושכב תינוק בתיבה ואמו מנסה למלט את נפשו. והנה היא עורכת לו חופה שמא לא תזכה להשיאו... אהה! מה פשר חופת נעורים זו? במה הועילה כעת בחופה זו שבתיבה, שבה נמצא ילד עזוב לנפשו על שפת היאור...?
מה לי חופה ומי לי חופה? וכי נישואין היו שם? וכי נשמעו שם קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, שושבינים וכלי שיר? הלא במקום זה נשמע קול אנחה עמוקה, קול אֵם בוכיה על גורל בנה מחמדה שנאלצת להיפרד ממנו בתנאים כאלה. בכל פינה אורבים לכל בן היִלוד וצמאים לדם יהודי. מה יהיה עמו? ושוב השאלה מנסרת: הוי! מה לי חופה ומי לי חופה...
לימים ראיתי שהגאון הנודע רבי יוסף שלמה כהנמן, הרב מפוניבז' זצ"ל, היה לומד מתוך דברי חז"ל אלה, "שעשתה אמו חופת נעורים בתיבה"; שלא יתייאש אדם אף במצב הקשה ביותר ר"ל. מה יכול להיות קשה יותר מאם הנאלצת לשום את ילדה על שפת היאור, מאימת המלך שגזר על הבנים. ויוכבד לא התייאשה. למרות הכל, היא התחילה להכין חופה לתינוקה ...
ר' ישראל! עוד ישמע! מען גייט שטעלן חופות! נתכונן לקול מצהלות חתנים מחופתם, ברוב עם! עוד נתאסף, עוד נשמח בכל לב ללא נקיפות ודאגות. עוד נתראה כולנו כאחד, בחורים וזקנים יחדיו. המסכות תעלמנה, החיוכים יתגלו והלבבות יתקרבו, מתוך גילה רִנה דיצה וחדווה, אהבה ואחוה ושלום וריעות. מהרה ה' אלקינו!

אגב, שמעתי מפי רב ופוסק שכדאי מאד להוסיף לדברי תורה שעל שולחן השבת, הלכה בהלכות שבת בכל סעודה, השווה לכל נפש ומעוררת התענינות. כשלעצמי ראיתי תועלת נפלאה מזה, שלא תיסחפנה השיחות למאורעות הימים והמסתעף.

גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
משם נמשיך בשמחת עולם, אל חופת העם כולו
ישיש עליך אלקיך!!!

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי

זנב לאריות
הודעות: 241
הצטרף: א' פברואר 05, 2017 3:36 pm

Re: בּוֹאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה / הגרמ"י קנר שליט"א

הודעהעל ידי זנב לאריות » ו' ינואר 08, 2021 2:41 pm

נוטר הכרמים כתב:מאמר זה האמור להתפרסם מחר ב'המודיע' תוספת תורנית מדור 'אגרת לידיד', הגיעני ע"י ידיד משותף לי הקטן ולכותב המאמר.

לאחרונה נחשפתי שוב ושוב לכתיבותיו המדהימות של הרב קנר.

אני לא מהסס לקבוע שכיום הינו הכותב העמוק והמקורי ביותר, ומכל הבחינות.

הוא משלב בכתיבתו חדות ועדינות של הרגשות מרוממות, חריפות נוקבת, רגישות יוצאת דופן, עשירות שפה ורוחב דעת.
אופטימיות ואמונה, ראייה חיובית ומציאת זכות, ועל הכל מרחפת דמות אצילית של תלמיד חכם עם נפש פיוטית החובקת זרועות עולמות מנוגדים,
למדנות בריסקאית - מיראית עם חסידות קוצקאית - גוראית, ומעליהם חופפת השראה עליונה - ברדיצ'ובית.

הבו לנו עוד כתיבות כאלו, שהינם בבחינת 'שתה מים מבורך',
נחל נובע מקור חכמה. לא העתקות ולא ליקוטים,
מאן דנפח מדיליה נפח.

מי ישקני מים מבור בית לחם?


חמרא למריה וטיבותיה לשקייה ייש''כ להרב ה'נוטר' על העלאת המאמרים מידי שבוע, מאמרים מופלאים, ממש עונג שבת.

נוטר הכרמים
הודעות: 7862
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
מיקום: בני ברק

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » א' ינואר 24, 2021 8:50 am

מודעה קטנה ומעמקיה...

גלים של אהבת ישראל במלים ספורות,
יסורי גלות כהכנה לאור עולם, חורשת הפלאים במצרים...


לר' ישראל יקירי שליט"א
בצעירותי קרא לי פעם אבי ז"ל ואמר לי בחיבה. "ברצוני לצאת ידי חובת 'ללמדו אומנות'...". אבא עסק בשעתו ביהלומים. וכך הושיבני לפניו ולימד אותי איך למיין ולסווג את אבני החן. הוא הראה לי איך לאחוז את היהלום בצבת מיוחדת [פינצטה], להתבונן בכל אחד בנפרד, באור חזק ותחת זכוכית מגדלת פי עשרים.
מסופקני אם 'שיעור' זה לקח חצי שעה אלא שעמדו לי דבריו לאורך ימים. בעתיד כשחנני ה' לעסוק בבירור לשונות חז"ל והרמב"ם, השתמשתי בשיעורו זה של אבא. תכופות הייתי מדפיס את הלשון על גליון בהגדלה רבה, עד שנראתה כל מלה עומדת לעצמה וכך הייתי מתבונן ארוכות ביהלומי התורה ובזוהרם המבהיק, ציינתי את הדיוק במלים הקדושות למצוא בהם כוונות וביאורים. אבי ז"ל שבמשרדו בבורסה היה לו ש"ס קטן בארון, שירבב גם לימוד אומנות זו אל תוך חובתו "ללמדו תורה".
*
יקירי! מתוך אומנות זו של מיון יהלומים, ברצוני לעסוק כעת במלים של יהודי טוב לשמים וטוב לבריות. ואבקשך כעת להצטרף עמי בבירור והחשבת אבני חן יהודיות ולמצוא במלים של יהודי כזה, אוצרות של אור ופנימיות, מבהיקות בזוהר עליון... ישראל אשר בך אתפאר!
אורייתא וישראל... כמה פעמים קבע ה"כהן מלובלין" רבי צדוק זי"ע, שכל נפש מישראל שיש לה שורש ואחיזה בדברי תורה. לפעמים נמצאים בביטויו והבעתו של יהודי גופי תורה אף ללא ידיעתו. ולכך הביאו חז"ל דברי יהודים אלמוניים כמו "ההוא דהוה קאמר ואזיל" או "מנא הא מילתא דאמרי אינשי" שמצאו לו חז"ל רמז במקרא. [צדקת הצדיק אות נ"ג, פוקד עקרים אות ו' ועוד].
*
לפני זמן מה צדה את עיני מודעה זעירה ב'המודיע' שהסעירה את נפשי מאד. למדתי ממנה את ייחודו של יהודי אף בזמנים טרופים. עשרה קבין של אצילות והטבה מצאתי בה, שאולי לא נראים על פני השטח. גזרתי את המודעה מתוך העיתון והכנסתיה לזכרון במחברת מיוחדת. מצאתי שראוי להעמיק בזה עוד עוד. שם נגלה לפני המראה הגדול הזה, לב יהודי בטהרת טובתו...
והנני להעתיק לך, יקירי, מלה במלה של מודעה שכתב יהודי אלמוני ללא פניות ונגיעות: "מת מצוה הכל קרוביו. בשבת ה' כסלו יחול יום היארצייט של ניצולת השואה הגלמודה, מרת גולדא הינדא בת יהודה רפפורט ע"ה. אנא בטובכם להדליק נר, קדיש, צדקה, פרק תהילים, משניות לעילוי נשמה. תזכו למצוות". עד כאן.
מודעה קטנה במסגרת המשתרעת על פני מרחבים לאין סוף. לא יכולתי לעצור בעד שטף המלים להערכת הדבר, גם כהכרת טובה על שהדבר חיזק את לבי. ועם זאת דומני שכל מה שייכתב כאן, אף זה קיצור ותמצית הוא. אין גבול לערכו של רצון יהודי וטובתו... זה שימש לי כמופת ודוגמא לכל הטוב והחסד המשתפך כיום בינינו.
אולי תתמה עלי ר' ישראל, על שעושה אני 'עסק' כזה ממודעה בעיתון. וכי לא ראוי יותר, ללא השוואה כלל, להתמקד על מאמר חז"ל או אימרה מגדולי הדורות? ברור שאתה צודק יקירי, ובעזרת ה' נעשה כן בהמשך. אלא שעם זאת עז רצוני הפעם ודווקא בתקופה הזאת, להעלות על נס את פנימיותו של יהודי החי וקיים אתנו אי שם. שוחחתי על זה עם תלמידי חכמים בני בינה המתמסרים להטבת הזולת, והם התפעלו מ"חסד לשם חסד" זה. וכך עמדו עמי בעצה אחת, שנכון להראות ולגלות את הטמון במעמקי מלים אלה...
*
אין לי מושג במי המדובר ומיהו הכותב. משום מה קל יותר לכתוב בגילוי לב, כשרק קשר סיני בלבד מאחד אותנו. בתוך מסגרת המודעה הקטנה הזאת נגלו לפני שני עולמות, סבל הגלות מחד וטהרת טובתו של יהודי מאידך. חסד של אמת בתכלית, רחמי יהודי במדה נעלה ביותר!
ראשית כל ראוי להעלות על הלב את עולמה של נפש אומללה שרידת אש, בת עמי. עולם המתַּמצֵת בתוכו את יסורי הגלות כולם. נעורים קטועים בחרב אכזר, יתמות, סבל ונדודים, כאב, זכרונות אימים, בדידות איומה. איך אמר ירמיהו הנביא? עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי הָשְׁבַּרְתִּי קָדַרְתִּי... פַּלְגֵי מַיִם תֵּרַד עֵינִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי... וַיֶּרֶב בְּבַת יְהוּדָה תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָה. גדול כים שברך. כמה גלים עברו עליך, מרת גולדא הינדא בת יהודה! לפני עינינו הדומעות הפכת לסמל הדוי, יסורי גלות ישראל. 'כציפור בודד על גג', ככוס חרבות...
ומאידך, אזרה עוז נפש ישראל אחרת להתמסר לטובת הנשמה. וכך באה ללמד אותנו אורחות נצח, אוצרות אמונה לוהטת , חסד ורחמים עילאיים. בטוב לב טרח אותו יהודי נסתר והוציא הוצאות ללא ציפיה לתגמול והכרה כל שהיא. בחכמה וחן פירסם את הדבר בעמוד הראשון של עיתון, בכדי שיגיע לתשומת לב אלפים מישראל שומרי תורה ומצוות, בתקווה שיירתמו רבים לחסד של אמת מופלא זה...
ר' ישראל! עמוד נא והתבונן! מַעין גנים, באר מים חיים של אהבת ישראל נובעים בשטף של הטבה בין שורות המודעה הנלבבה הזאת...
*
בימים קשים לישראל. בימים ש'החושך יכסה ארץ וערפל לאומים' ממשיכה לזרוח לה אבן החן היהודית באור עליון של קודשא בריך הוא וישראל, "ועליך יזרח ה'"... בזמן שבטבע הדברים חושב אדם על עצמו, על בריאותו בטיחותו גורלו ועתידו, חושב לו יהודי נסתר על נפש גלמודה שהלכה לעולמה ללא קרוב וגואל.
בזמן שהעולם סגור ומסוגר בכל המובנים, פותח לו יהודי פתח חדש לרווחה, פתיחת חלון הלב ופתיחת חלוני רקיע. כמה מחזק לראות נפש ישראל מתרוממת, מתעלמת ממועקות התקופה ומדאגותיה ועוסקת בהקרבה. לרומם ולהעלות - זבחי אלקים רוח נשברה, לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה...
שוב ושוב אני מסתכל במודעה, לומד וחוזר עליה בעינים מצועפות. ר' ישראל! אין הדבר פשוט כלל ועיקר. כמה צדקו אלופיי עמלי התורה ועטופי החסד, שראוי מאד להתמקד על המודעה הנפלאה הזאת...
*
במלים ספורות ואצילות אלה, אין הכותב פונה אלינו בלבד. הכוונה מיועדת אף אל אותה נשמה גלמודה, נשמתה עדן, כלומר: "לא נשכחת כלל, נפש יקרה מלב העם ולא נשכח אותך גם בעתיד! אל נא תחשבי כי נשארת בודדה. אין אצלנו מושג כזה. אדרבה, מתוך התורה הקדושה למדנו שכל אחד מישראל כעת קרובי משפחה שלך. מת מצוה הכל קרוביו. [לשון שגורה בספרים, הנובעת מתוך הדין שגם כהן מותר ליטמא לו כאל קרוביו]. הכל קרוביו! כל יהודי בעולם! ועל הקשר הזה נמשיך, נשמור ונפעול שייטב לך שם בעולם הנשמות, שם תמצאי מנוח אשר ייטב לך אחרי חייך הקשים. שם יתחילו בשבילך חיים חדשים ונצחיים, מלאי אור וחדווה תחת כנפי השכינה, במעלות קדושים וטהורים...
*
הבה נלמוד כעת כמה מלים בדברי הרמב"ם, שמתוך תוכן מודעה זו שייך להבינם ביתר שאת. וזה לשון קדשו: "זרעו של אברהם אבינו והם ישראל שהשפיע להם הקב"ה טובת התורה וצוה אותם בחוקים ומשפטים צדיקים, רחמנים הם על הכל [סוף הלכות עבדים].
הרמב"ם מחדש לנו כאן דבר נפלא ביותר. רחמנות יהודית איננה רגש אנושי בעלמא, אלא מקורה מתוך השפעת התורה הקדושה. טובת התורה שהשפיע עלינו הקב"ה, עיצבה את דמותנו במידות יקרות... ה"חוקים ומשפטים צדיקים" שבתורה חורשים תלמים עמוקים בטבעם של ישראל. "אין טוב אלא תורה" אמרו חז"ל, וטובה זו הפכה את אומתנו להיות אומה של הטבה במהותה. כמובן שתחילת הדרך בזה היתה היותנו "זרעו של אברהם אבינו", אמנם הרמב"ם מדגיש גם שעל ידי התורה הקדושה נהיינו עַם החסד והרחמים... הטוב שיש בנו מכח "טובת התורה" היא, מידת טוב יסודית ומושרשת ונצחית כתורה עצמה...
דברי הרמב"ם במה "שהשפיע להם הקב"ה טובת התורה" הובהרו לי ביותר מתוך דברי המודעה הנעלה, וביותר מתוך פתיחתו של "מת מצוה הכל קרוביו"
*
מעולם לא הבחנתי כמה חסד ורחמים טמונים וגנוזים במושג זה. נפש ישראל גלמודה שממבט שטחי אין לה אף אחד, אין נפש קרובה בעולמה, ומאידך, דווקא מתוך כך מקושרת היא הכל קרוביו! ה-כ-ל ק-ר-ו-ב-י-ו!!! התורה חידשה כאן קשר קרובים יותר מלכל אחד. כל זה נובע מטובת התורה וחוקים ומשפטים צדיקים שנצטוינו בו. "רחמנים הם על הכל". על הכל ממש...
והכותב האלמוני פונה ומתחנן אלינו בעדנה וזוך: "אנא בטובכם"... בטוב התורה שנחקקה בכם, בחוקים ומשפטים צדיקים שנבלעה בדמכם מאז ומתמיד, אנא זכרו נפש בודדת שכולכם נחשבים לה כקרובי משפחה. המשפחה היהודית הכוללת את הכל וביותר את אומללי החיים, קרובי שכינה.
והיהודי היקר הזה ביטא את ההלכה הזאת של "הכל קרוביו" בפעולה של ממש. הוא פירסם את הדבר לפני קהל רב מישראל, להשפיע ולהוות את הקירבה המופלאה ההיא של טובת התורה הקדושה. הוא משתדל להכניס את כולנו בהיכל אצילות זה...
*
טובת התורה... על מצוות יבום ישנה פרשה נרחבת בתורה, מסכת גדולה ועמוקה בש"ס ופרטים בה לאין ספור. וכל נושא ענק זה סובב על ציר: "ולא ימחה שמו מישראל", "להקים לאחיו שם בישראל". כמו כן נקודה יסודית היא זאת במגילת רות, מגילת החסד: "ולא יכרת שם המת מעם אחיו". חסד זה של בועז נקבע כאבן היסוד במלכות בית דוד. והדברים נקראים בכל שנה ושנה ביום קבלת התורה...

*

והנני ממשיך לשנן את 'תורת המודעה' ההיא, מתוך כך ייזכר גם איך לקיים כיבוד אב ואם להורים שכבר אינם אתנו: "להדליק נר, קדיש, צדקה, פרק תהילים, משניות לעילוי נשמה"... בזה גילה הכותב את עומק האמונה בהשארת הנפש, בזה הראה קשר היהודי עם הבורא יתברך ותורתו, איך ששייך לפעול גדולות מתוך תורה ומעשים טובים, בעולמות עליונים.

הכותב פונה אל הציבור הרחב ומבקש בצורה אצילה לעורר את קשר משפחת ישראל, יעקב חבל נחלתו המקשר את כולנו. הוא מבקש לעורר את קירבת הנפש בפרט למי שהתורה מדריכה שהכל קרוביו... הוא איננו מסתפק במה שהוא עצמו יעשה כן, הוא מקווה ומצפה שאלפי נרות ידלקו ביום ה' כסלו לזכרון הנשמה היקרה ההיא, אלפי קדישים, אלפי פרקי תהילים, אלפי מטבעות לצדקה, אלפי משניות... הלא סבלה כל כך בחייה, אנא, השתדלו בטובכם שייטב לה כעת בעולם הנשמות...

כל מלה בבקשה זו של "אנא בטובכם" מלמדת בתום על אוצרות ועיקרי יהדות. "להדליק נר". לאחוז במנהג ישראל להדליק נר נשמה, שכן "נר ה' נשמת אדם". כך הורה בשעתו רבינו הקדוש, רבי יהודה הנשיא "נר יהא דלוק במקומי!? [כתובות ק"ג. וראה הגהות ריעב"ץ שם]. הכותב האלמוני עומד ומכריז מול עולם ומלואו: "הדליקו את הנר!" שימו על נס את רוממות נשמת ישראל! הבעירו את האש לזכרון נשמה יקרה וסובלת! בכלל כתב רבינו בחיי "וידוע כי הנשמה נהנית בהדלקת הנרות והיא מתהלכת בעידוני ההוד והשמחה...". [שמות כ"ה ל"א].

*

קדיש... המלים נשגבות של הקדיש מלוות את כל פינות חיינו, כבר אלפי שנים.. מלים שבהן מתחנן היהודי לפני קונו ומעתיר על כבוד שמים בגלותו, יום יום, "יתגדל ויתקדש שמיה רבא".... כבר אמרו גדולי החסידות כשמסתלקת נשמה מן העולם יש חלל מן הקדושה, ועל זה אומרים יתגדל ויתקדש, שימלא חלל הקדושה. הכותב מרמז שבהסתלקות נשמתה היקרה של מרת גולדה הינדא בת יהודה, שעברה תקופה של קידוש ה' בשנות החורבן, נוצר חלל בעולם שיש להשלימו... בכל קדיש, ישנו "מעמד קידוש שם שמים" נשגב! קדמונים אמרו שיש לכוון בשעת אמירת הקדיש שמקיימים מצות עשה של "ונקדשתי בתוך בני ישראל...

*

צדקה... כמה עצום ערכה לעילוי נשמה! כדאי ללמוד על זה את דברי המדרש תנחומא [תחילת פ' האזינו] שבכוחה להנות את הנפש למעלה בצורה מדהימה ונצחית.

במצוות צדקה בכלל, למדנו דברים יסודיים מאד בדברי הרמב"ם [פ"י ממתנות עניים ה"א] "אין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה שנאמר בצדקה תכונני ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה". סתם "מצוה" המוזכרת בתלמוד ירושלמי, הכוונה למצוות צדקה.

נזכיר נא את דברים הבוערים של ה"קדושת לוי" על זה. בעצמך תרגיש את רשפי האש שבדבריו. "בצדקה שנותן ובחסד שמתחסד עם העני, ובשמחה שמשמח את העני ואשתו ובניו, כן הוא גורם ששון ושמחה חסד ורחמים לכל העולמות, רבוא רבבות עולמות עד אין קץ ולכל שרפי הקודש ולכל חיות ואופני הקודש ומלאכי הקודש וההיכל והנשמות... ואשרי לו ולנשמתו".

"ולא די כשנשמתו עולה למעלה, כל המלאכים וכל העולמות וכל הנשמות מחבקין ומנשקין אותו, עבור שנשמתו גרם השמחה והששון וצהלה לכל העולמות ולכל המלאכים, שנשמתו גורם הששון והשמחה והצהלה והשפע לרבוא רבבות אלפים עולמות ולרבוא רבבות אלפים מלאכים ושרפים וחיות ואופני הקודש וכל העולמות וכל המלאכים מכריזין לפניו: הבו יקר...". [קדושת לוי - קדושה שניה – פורים].

*

פרק תהילים! דורות על דורות שפכו בו את לבם לפני אדון כל, בכל זמן ומצב. בימי החול מתוך הלחץ ובימי שבת וחג מתוך רוממות והודאה. מזמוריו נשטפו בנחלי דמעות וגם בגלי שמחה גועשים. פסוקיו נאמרו בפי כל בלהט וברגש וכך נאמרו גם לטובת נשמות שבגנזי מרום. כל קהילות ישראל מנער ועד זקן נאחזו ונתאחדו בהם, ב"שירי דוד עבדך". וכעת מתבקש מתוך ההודאה לשפוך את הלב, על נשמת ישראל שהכל קרוביה...
כמה מסוגלת אמירת תהילים בכלל, להשתפכות הנפש, לדביקות בד', אהבת ד' ויראתו, אמונה ובטחון, לתחושת "חבר אני לכל אשר יראוך", להתאחד עם כל אומריו, וגם לפעול ישועות ולהוושע בכל ענין המעיק על הלב. לדעת חז"ל, [מדרש תהילים י"ז] התפלל משה רבינו על דוד המלך "שמע ד' קול יהודה". והשפת אמת הוסיף לבאר זאת בקשר עם סיפא דקרא "ואל עמו תביאנו". "שנעשה מבקשות שלו ספר תהלים שהוא עמוד גדול להמחזיקים בו להיות נושע בו"!!! [לקוטים פ' וזאת הברכה].
*
משניות... משנה אותיות נשמה! הדברים ידועים לכל. מזון רוחני הוא לנשמה. וכך מקובל בכל הדורות ללמוד משניות לעילוי נשמה ובזה מטיבים עמה ללא שיעור. הכותב האלמוני כיוון בצורת פירסומו, לדעת גדול בדורותיו גאון ישראל רבי עקיבא איגר זצוק"ל. הוא ביקש בצוואתו להודיע בעיתונים [!] לתלמידיו וחבריו ללמוד בכל יום בשנה הראשונה פרק משניות עבורו וכן ביום היארצייט בכל שנה ושנה [מכתבי רבי עקיבא איגר קע"ח אות ב'] ובלשונו בלע"ז: "זאלל זאלכעס אין דען צייטונגען געזעצט ווערדן". הגאון מטשעבין זצוק"ל היה אומר שמכיון שבזה הוא עיקר העילוי לנשמה, לכן מי שאין בידו להתפלל לפני התיבה, יוסיף ללמוד משניות! דבר זה נוגע מאד בתקופה זאת.
*

יקירי! קלטתי בהמיית לב במודעה ההיא את האמונה התמימה והאיתנה אף במה שלא נגלה לעין. חיי הנצח בעולם האמת. אף אם אין החיים בעולם הזה רפודים בשושנים, הרי בכל זאת משמשים הם כפרוזדור לעתיד מזהיר. צדיקים יושבים, עטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה וביניהם הסובלים שהתחזקו תמיד באמונה...

אשריך הכותב האלמוני! אשריך החונן והמרחם ומקיים "והלכת בדרכיו"! אשריך המתייחס אל נשמה גלמודה ומוכיח שאינה עזובה כלל! אשריך השופע אמונה תמימה! אשריך המאחד את הכלל כולו בקירבה רוחנית שאין למעלה הימנה...

אתה מסתתר אי שם בעולם ההצנע ואורךָ בוקע מן המסתרים ומלמד דרכי יהדות, נחבא אל הכלים אתה ונהר יוצא מעדן נפשך, להרבות אהבה ואחוה בישראל. לפי נוסח המודעה שלך, אני "חושד" שגם בחיים חיותה של אותה נפש גלמודה, היית משתדל בטובתה. משער אני שיחס סיוע וחיזוק זה הוקדם עוד הרבה לפני עלותה לעולם שכולו טוב...
*

מסופר על הצמח צדק זי"ע בהיותו יתום מאמו, נתגדל בבית סבו בעל התניא זי"ע. ילד קטן היה, תינוק כמעט, כשרצה פעם הסבא הדגול לשעשע את רוחו. הוא שאל אותו: מנדלי! איפה הסבא? הראה לו הנכד על ראשו. אמר לו בעל התניא: זה ראשו של הסבא, ברם היכן הוא הסבא? הראה לו על זקנו. ושוב אמר לו הרבי: זהו זקן הסבא. שוב הראה לו על ידו. אמר לו: זה ידו של הסבא, מנדלי! היכן הסבא? וכך נסתיימה השיחה הזאת ללא תשובה...

יום אחד נתקעה יד הילד בדלת והזדעק מכאב. הרבי זינק אליו מחדרו וקרא בחרדה: מנדלי מה קרה! נענה הילד הפיקח כהרף עין ואמר: אט דא איז דער זיידע! "כאן הוא הסבא"... וכך קלעה התשובה הנכונה אל המטרה. כעת גילה ומצא את הסבא בקומתו השלימה...

חסידים ותיקים העמיקו מחשבה בסיפור זה על עצמיותו של אדם. אלא שאדם גדול מחכמי ירושלים, הסביר לי זאת בדרך הרגש היהודי, החסד והרחמים. כששמע הילד את זעקת הסבא שכל כולה חמלה דאגה ומסירות ליתום קטן שכואב לו, הרגיש שזוהי הנקודה היהודית בעצמותה... דא איז דער זיידע! כאן מצא את הסבא...
בין שורות המודעה הקטנה ההיא בעיתון, הבחנתי בדמות המקורית של ה"זיידע", את דמות דיוקנו ישראל סבא בהתנהגות יהודית שורשית מלאה אמונה וחסד... דא איז דער זיידע...
*
הרבה למדנו ממך הכותב האלמוני. מכיון שיצאו הדברים מידיך לאור עולם, הרשות בידינו לדרוש, להרחיב ולבאר בהם ככל הצורך. וכדברי ה"כהן" מלובלין, שכל יהודי יש לו שורש ואחיזה באור התורה. ואף אם לא התכוונת לזה בפועל בכל זאת נובעים הדברים מנשמתך הגדולה, הצמאה להיטיב.
תתברך מן השמים יהודי נסתר! הלוואי שנזכה להיות מתלמידיך לחונן ולרחם על הזולת בצניעות ובטהרת הנפש כזאת. אינני מכיר אותך ואין לי אופן אחר להודות לך אישית. אלא שברצוני לשלוח מסר אל לבך הפועם באהבת ישראל, מתוך מאמר חז"ל המתאים לך ולשכמותך, מאמר הנשמע כשירת מלאכים המוני מעלה: "כמה גדול כוחן של גומלי חסדים, שאין חָסִין לא בְּצֵל שחר, ולא בְּצֵל כנפי ארץ, ולא בְּצֵל כנפי שמש, ולא בְּצֵל כנפי חיות, ולא בְּצֵל כנפי כרובים, ולא בְּצֵל כנפי שרפים, אלא בְּצֵל מי שאמר והיה העולם... [רות רבה ה'].
*
אנא מליצן של ישראל! רבינו הקדוש מבארדיטשוב! קח נא את המודעה הזאת של חסד ואמת ללא פניות כדוגמה חיה וצנועה לרבבות אלפי מעשי החסד בתקופה הזאת, ותשפוך עליה תפילה ותחינה ולימוד זכות על עמך לפני בורא כל העולמים, שניוושע כולנו בפקודת ישועה ורחמים.
יהודי אלמוני טרח והוציא הוצאות להנות נשמה גלמודה מישראל שהלכה לעולמה, ולדעתך וודאי גם זה גורם ששון ושמחה חסד ורחמים לכל העולמות, רבוא רבבות עולמות עד אין קץ ולכל שרפי הקודש ולכל חיות ואופני הקודש ומלאכי הקודש וההיכל והנשמות... כדבריך רבינו לוי יצחק שרשמת באותיות אש בספרך הקדוש...
*
יסורי גלות... הרבה עובר על עם ישראל כעת. ירחם ה' על עמו ונחלתו. ועם זאת מעשים כאלה מחזקים את הלב מאד. אנשים חושבים על בודדים וגלמודים, בעלמא הדֵין ובעלמא דאתי.
מתוך מעשה אציל זה התחזק לבי להתבונן שוב במצב תקופותינו ולגלות אף בה אורות חדשים. מתוך העמקה יתירה ב"הכל קרוביו" בהוראת התורה הקדושה, שהוא ממש היפך ההסתכלות השטחית; יש כאן גילוי מפעים שדווקא בעומק הצער והבדידות נבקע מעיין של קירבה והטבה מכל הצדדים והכיוונים, כעין קיבוץ גליות סביב נקודה כאובה. "הכל קרוביו"...
בעולמנו היהודי משתלבים יד ביד היפוכי זמן ומצב. וכפי שאמרו חז"ל על יוסף הצדיק ועל חנניה מישאל ועזריה: "מתוך צרה רווחה, מתוך אפילה אורה" [תנחומא מקץ ג']. הניגודים נפגשים.
ולאור הדגשת "הכל קרוביו", אולי שייך לצרף כמו כן, שמתוך הבדידות והגלמוּדות של תקופת הנגיף, יווצר קיבוץ גליות, מתוך הצרה והצוקה שגרמה המחלה ומוראותיה, ייבקע אור חדש של גאולה וישועה...
ָ
ר' ישראל! הבה נתחזק יחד ברעיונות מעודדים על גאולה מתוך גלות. איך שהסתכלו מאורי הדורות על תקופות כגון אלה ולימדו את תוקף האמת והאמונה בהקב"ה המנהיג את עולמו בחסד ובריותיו ברחמים.
תלמיד חכם וחסיד ותיק היה בירושלים שהזכרנוהו לאחרונה, רבי ישראל יעקב אראטין זצ"ל. הוא הסתופף בצל ה'שפת אמת' במשך עשרים ושלש שנים. כשנסתלק השפת אמת, העלה ר' ישראל'קע על הכתב, קינה בצורת שיר שקראו "אלון בכות". בקינה זו שפך את לבו על עוצמת האבידה הגדולה. כשהגיע החסיד המיותם אל התוכן הנשגב שלימד ה'שפת אמת' את העם, קוראים אנו בקינתו דברים נפלאים ביותר.
במשך כ"ג השנים שדבק חסיד בעל מוח זה ברבו הגדול ודאי ששמע ולמד והתעמק בדברים העומדים ברומו של עולם, שהשמיע השפת אמת מדי שבת ומועד, אמרי קודש אשר גילה וחידש בכל ערכי התורה והעבודה. אמנם משום מה, הביע אז ר' ישראל'קע רק נקודות ספורות שלמד מתורת ה'שפת אמת'. כנראה שהשאירו עליו דברים אלה, רושם עמוק ביותר.
"למדנו" כותב החסיד, "אף ביום רעה, את אלקינו להיות תמים, כי "יומא דעיבא כולא שמשא" [יום המעונן הוא מלא שמש נסתרת –יומא כ"ח:] ולדאוג למקרי הזמן היא איוולת (טפשות) ויבין כי היא רק מחיצה המבדלת – ותחת המסוה, קירון אור פנים... כי גם בהסתר שורה שכינת קֵל, רק לנו מרחוק נראה – הצל, איוולת אדם תכהו בסנוורים לפי שעה, ותְּפַתֵּהוּ לומר נואש בעת צרה, והחכם ישׂכיל, כי טובה תצמח מהרעה...". [ספר "השבט מיהודה"].
ואכן, בדברי ה'שפת אמת' וביותר בפרשת בא, נמצאים גילויים מפעימים במושגי גלות וגאולה שבוודאי יביאו תועלת לכולנו.
*
ה'שפת אמת' אוחז גם ביד בן דורנו לחזקו ולאמצו לעומת נסיונות התקופה בין בגשמיות ובין ברוחניות. מתוך דבריו הקדושים כאילו אנו שומעים את קריאת הקודש: חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם, כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ הוּא הַהוֹלֵךְ עִמָּךְ, לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ. דעו לכם שגם שעות טרופות אלה הם חלק בלתי נפרד ממנגנון שלם של גאולה וישועה. כפי שקרה הדבר ביציאת מצרים, שורש כל הגאולות. שלא יפוג הרצון! שלא תיחלש האמונה, שלא ימוג הבטחון! כל החלקים ישתלבו פעם ואז יובן הכל!

בכלל הורה לנו ה'שפת אמת' שהעוסק בפרשיות סיפורי יציאת מצרים ניצל מיסורי הגלות. הדבר נחשב לו כאילו עבר את הגלות, בבחינת "כל העוסק בתורה עולה כאילו הקריב עולה". [בא תרמ"ח]. והרי סגולה נפלאה לפנינו, שיצאה מפי צדיק נשגב שלא עסק במתן 'סגולות'. פעם בא לפניו יהודי שהפציר שיתן לו סגולה. ענה לו ה'שפת אמת': תאמין לי שאינני יודע סגולות, אמנם כבר אמר השי"ת, והייתם לי סגולה...". [כלי חמדה פ' פינחס].

"קריינא דאגרתא" נקשיב איפוא לדברי ה'שפת אמת' בעצמו בענין ההסתר שבגלות מצרים ונקלוט ולו אף משהו מדבריו העמוקים, הנוגעים למעשה, למצב גלותנו ולתקוות גאולתנו בב"א.

*

השפת אמת הפיק עולמות שלמים ועצומים כבר מתוך הפסוק הראשון של פרשת בא. המצב אז היה עדיין קשה. מושל מצרים העריץ עומד ומתעקש. "ויוסף לחטוא ויכבד לבו הוא ועבדיו. ויחזק לב פרעה ולא שלח את בני ישראל". הגלות לא נסתיימה...

ואז אמר הקב"ה למשה "בא אל פרעה כי "אני" הכבדתי את לבו, יסודות אדירים בחיי היהודי נאמרו כאן, תלי תלים של חיזוק באמונה, הוראות איך להחזיק מעמד בזמנים קשים, נפלאות בהסתר הגלות ואורות הגאולה, רק מתוך התבוננות בתיבה אחת. ה"אני" שבפסוק זה.

כי אני הכבדתי את לבו... דע לך מהיכן מקור ההכבדה וההתנגדות הזאת. הדגשה עצומה ועמוקה יש כאן שכל מיצר וכל הסתר, הכל בא מכוחו יתברך בתכלית להיטיב גם בהווה וגם בעתיד. "ללמוד לכל אחד מישראל, שלא יפול לבבו בראותו ההסתר. כי הכל לטובה" [בא תרל"א]. ה"לב שמחה" זי"ע אמר פעם שדברי ה'שפת אמת' בענין הזה, צריך כל יהודי לדעת!

מתוך המדרש [שמו"ר י"ג] למד ה'שפת אמת' שלפעמים אם אין זכויות ישראל מספיקות לישועה, אז מצטרפת לזה רשעות הגויים הבאים לידי גאוה. "ומי גרם להם שיצאו משם? "לולי כעס אויב – פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת". כל זה נכנס בהשגחה האלקית אל תוך חשבון הגאולה, למרות שלרגע נראים באופק קושי והכבדה, איבון לב ומחשכי גלות. "פירוש שהקב"ה הכביד לב פרעה, כדי שעל ידי זה יהיה הכרח לגאול את בני ישראל אף שאינם ראוין לגאולה, כדי שלא יאמרו ידינו רמה. וזה גם כן נצרך לכל איש ישראל לידע... [תרל"ה].

*
המגמה היא האמונה התמימה והמאירה, "אמונה באמת לידע כי כח כל מיצר ומיצר גם כן רק מאתו יתברך. – ועל ידי זה נתבטל המיצר!!!! האמונה הזאת מבטלת את הקושי, את ההסתר לצאת מכל מיצר. המכוון הוא "למען תספר" מלשון ספיר ויהלום [ראה אבן עזרא איוב ל"ח ל"ז] "שתהיה האמונה מאירה בלב האדם". [שם תרל"ב]

כמה קולעים דבריו הנצחיים אל לב דורנו: "להודיע לכל איש ישראל לחזק לבו שלא לירא מגודל כחו של היצר הרע ורוב הסתרות שיש לכל דבר שבקדושה, כי גם זה רק מהשי"ת שנותן כח גם לסט"א. וממילא מי שיש לו רצון אמת אין לו לירא מזה [תרל"ה]

*

וגם בעתיד... הגלות היא לצורך הגאולה. מתוך הרקע השחור ביותר יתבלט לובן המבהיק של הגאולה פי אלף. מעמק הבכא, מתוך ההפכה, מתוך החשיכה. דווקא כשיתהפך הכל מקוטב לקוטב, מן הקצה אל הקצה, מיגון לשמחה, מאבל ליום טוב, מאפילה לאור גדול, משעבוד לגאולה, מכל זה יתרבה כבוד שמים בעוצמה שאין כמותה...!!! המעבר הקיצוני האדיר ממצב למצב, מבירא עמיקתא לאיגרא רמא, יַראה מול עולם ומלואו את כוח ה' גואל ישראל ומושיעו...
ואלה דברי ה'שפת אמת' חוצבי להבות: "לחזק לבבות בני ישראל, לידע כי כל הסתר בכללות ובפרטות כל נפש ישראל. הכל מכח הבורא יתברך ולכבודו. ולכן אל יפול לב אדם עליו בראותו כח היצר ותחבולותיו כי רבים המה, אבל כולם מאת נורא עלילה יתברך שמו. וזה שנאמר בא כו' כי אני הכבדתי. וחיזק לב משה רבינו ע"ה, שמכל אלה הדברים יהיה כבוד שמו יתברך מתרבה". [תרל"ט].
מה נפלאו דבריו!: "וכמו שהי' גלות מצרים יסורין לצורך מתנה של התורה. כמו כן יש לנו להבין יסורים של גלותינו המר שהוא הכנה לימות המשיח ולעוה"ב. לכן בכל תוקף שיש בכל גלות, הוא לקיים כן ירבה וכן יפרוץ". [שמות תרמ"א].
*
ר' ישראל! עת הכנה היא כעת! הכנה לגאולה! עוד מעט ונצא אל מרחבי האור, עוד ומעט ונחוש בפועל את נבואות ישעיהו המחזקות כל כך: אז תפקחנה עיני עורים ואזני חרשים תפתחנה... אז ידלג כאיָל פסֵח ותָרון לשון אלם, כי נבקעו במדבר מים ונחלים בערבה... אז יבקע כשחר אורך וארוכתך [רפואתך] מהרה תצמח... אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ.... אז תראי ונהרת ופחד ורחב לבבך, כי יהפך עליך המון יַמים...
*
ביום מן הימים וגם בליל הסדר, תוך כדי תחושת "כאילו יצא ממצרים" חשבתי על הדרכים והאופנים שבהם התחזקו אבותינו במצרים. בתוך כך נזכרתי בדברי התנחומא שהביא רש"י הקדוש בפרשת תרומה, ש"יעקב אבינו צפה ברוח הקודש שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר, והביא ארזים למצרים ונטעם וצוה לבניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים".

הרהרתי אז שאילו היה הדבר בידי אז, הייתי רץ ומדלג למקום מטע הארזים ההם בארץ גושן. שם בחורשת הפלאים בין ארזי בחיר האבות, הייתי מתיישב באישון לילה, מדליק את הנר ומביט עמוקות בעצים הנישאים גבוה מעל גבוה, ארזים אשר רוח הקודש 'מנשבת' ביניהן, רוח קדשו של יעקב על הגאולה על העבודה, על אישי ישראל ותפילתם במשכן ד' העתיד... לאור הנר בחשכת ליל מצרים הנה פורחת הגאולה וצומחת לה בחשאי יומם ולילה... גדלים הם העצים זה דורות על דורות, לגובה ולרוחב, ויחד עמם תקוות גאולתנו ובנין המשכן, דירת השכינה בינינו...

בקול ערגה הייתי לוחש להם ובניגון של געגועים ... הוי! ארזים, ארזים, עצי שטים עומדים! במו ידיו הקדושות נטע אתכם יעקב אבינו כאן בארץ אויב נכריה, כדי שנקח אתכם עמנו בזמן הגאולה, כדי שנקצוץ ונבדיל אתכם מארץ טמאה זו ואף אנו נעקור מכאן עמכם לארץ מבטחים, לעבוד את ה'...

הוי! ארזים חביבים ונאצלים! מאות בשנים גדלתם כאן בארץ מחשכים, בארץ צרה ומצוקה. עדים אלמים אתם לסבלנו, אולם ביום מן הימים עוד תביאו לנו את שמחת העבודה לקֵל עליון יושב הכרובים. ביום מן הימים יעמדו חכמי לב ויעשו מכם ארון, שלחן, מזבחות ובדיהם, קרשים, עמודים ובריחים. ואנו עם הנבחר היוצא לחירות עולם, נחנה בקירבת אלקים מסביב למשכן הנבנה מכם, במחנות ובדגלים.

הנה קם אני, ניגש אל העצים ונפרד מהם בדמע, אוחז בגזעם החסון בחיבת הקודש, הלא את העצים האלה אחז בחיר האבות. ארזים גבוהים ונשגבים! המשיכו נא לגדול הלאה! זכרונות ישראל סבא אתם, זכרון העבר אבל גם תוחלת העתיד. עצי שטים עומדים! גדלו צמחו לאורך ולרוחב! כעת אתם ניצבים בדממת חושך, אבל יבוא יום ועוד יאיר עליכם עמוד ענן ועמוד אש!

עוד נתראה! כשיגיע היום המיוחל והנשגב, נצא עמכם ברנה, ועבודתנו, תכלית גאולתנו תיעשה בין גבולות קרשיכם, הקודש וקודש הקדשים... את רגשותי בחורשת הפלאים, גנזתי בשעתו בשיר:
עֲלֵיכֶם אֲרָזִים אֶתְבּוֹנָן
וְלִגְאוּלַת נַפְשֵנוּ אֶתְכּוֹנָן
אָב הָרַחֲמִים בָּנָיו יְחוֹנֵן
וּבְצִילְכֶם כְּבוֹדוֹ יִתְלוֹנָן

*

ובדומה לזה, יש לנו להתחזק בנוגע לגאולה העתידה. וכך ראוי להתחזק בדורנו בעקבתא דמשיחא. אם נסתכל היטב נבחין בכל מושבות ישראל, נמצא ארזים שונים הצומחים ומתעלים לקראת בנין מקדש השלישי והגאולה העתידה בב"א.

גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
מקדש מלך עיר מלוכה, קומי צאי מתוך ההפכה!

על אומתנו כולה תופיע נא הישועה במהרה
אז תתחזק ותתרפא והיתה לה שמחת עולם!

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי

נוטר הכרמים
הודעות: 7862
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
מיקום: בני ברק

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » א' פברואר 07, 2021 6:50 am


נִיגוּן הַחוּפָּה...


תשובה וחרטה לקול צלילי סיני, ניגון הגמרא ברחבי תבל,
רגשי התבטלות אדירים באמצע סוגיא עמוקה...

לר ישראל יקירי שליט"א

הננו עומדים כעת בשער פרשיות מתן תורה והקריאה מעוררת את הזמן. בימים אלה בפרט, יש להזכרת מעמד הר סיני משמעות נוספת ומיוחדת מאד של בקשת רחמים, והתקרבות...

מתלמידי המגיד ממזריטש היה הגה"ק ר' עוזיאל מייזלש זי"ע בעל "תפארת עוזיאל" זי"ע ואחד מגדולי התורה בדורותיו. [חיבר ספר 'מנורה הטהורה' על הלכות שבת ועוד] הוא מסביר למה סידרו את וידוי "אשמנו" על סדר אל"ף בי"ת, במשל נפלא ומרגש ביותר.

הוי! משל למלכה נתגרשה בחטאיה מתוך בית המלכות ונדדה למרחקים. בכל לב ונפש רצתה להתפייס שוב ולחזור לארמון ולמסלול חייה הקודמים.

מה עשתה המלכה? היא חזרה לשער הארמון, לקחה כינור וניגנה בו בדמעות שליש את ניגון החופה של נישואיהם בכדי להזכיר למלך את ההתחלה הטובה; שפעם היו חיים טובים; שפעם התנהלו בארמון חיי שלום, אושר ובנין. והמלים שהותאמו ללחן המרגש של החופה היו: "אדוני המלך מרדתי נגדך! הנני מבקשת את סליחתך!". הווידוי ונגינת הנישואין התמזגו בצורה קורעת לב...

וכך התנגן לו הפעם הכינור בליווי בכי נורא הולך וגובר, הולך וסוער ומרטיט, בכי של חרטה עצומה וכנה ורצון לחזור... הכינור היה שטוף בדמעות המלכה השבורה לרסיסים, כולה רסוקת נדודים, בדידות, סבל ונקיפת מצפון. וכך נמשכו "בכי ושירות" אלה, עד שנכמרו עליה רחמי המלך והתרצה והתפייס להחזירה... געוואלד! געוואלד!

*

והנמשל הוא, קודשא בריך הוא וישראל. אותיות אל"ף בי"ת הן "אתוון דאורייתא", האותיות שבהן ניתנה תורה ישראל בסיני והן מזכירות את מעמד הר סיני, את הנישואין שלנו. הקשר הנצחי בין ישראל לאביהם שבשמים שנולד בסיני. ודווקא בצורה זו אומרים סדר אשמנו, בצוּרת האותיות מסיני, בכדי להזכיר את אהבת הקדומים שבמתן תורה...

אותיות התורה משמשים אז ככלי הנגינה של שמחת הנישואין שלנו בסיני, הקשר שבין הקב"ה לכנסת ישראל, לעורר ולהזכיר כלפי מעלה שהיו פעם זמנים טובים, חיי אושר ובנין; מתוך האותיות יוצא הרמז שייזכר הקשר העתיק למרות החטא והריחוק...

אוי! אשמנו, אוי! בגדנו, גזלנו, דברנו דופי. אל"ף בי"ת ג'ימ"ל, דל"ת... הווידוי משתפך ומשתלב בבד בבד עם אותיות סיני, ניגון החופה הקדומה... הוי! "מרדתי נגדך רבוני והנני מבקשת סליחתך". חטאנו צורנו סלח לנו יוצרנו ויחד עם זאת: אָנָּא עוֹרְרָה אַהֲבָתְךָ הַיְשָׁנָה. אֲשֶׁר אָהַבְתָּ לַעֲדַת מִי מָנָה. בְּכָל כִּנּוּי חִבָּה וְאַחְוָה וְרֵיעוּת מְכֻנָּה... [סליחות לערב ר"ה].

כמה דמעות נשפכו על רעיון זה מסעיר זה של ה"תפארת עוזיאל" החודר כליות ולב...

*

כדי לעורר את הלב בפנימיות הענין, הנני מפזם לעצמי כעת ניגון מיוחד לחופה ללא מלים, ניגון מלא דבקות שהלחין הרה"ק ר' ישראל אברהם מסקולען זי"ע. הצלילים שובי הלב, מלאים תחנונים, תפילה ותשובה, ורגש יהודי. והניגון הנלבב, המתחנן כלפי מעלה ומעורר הרחמים, מוסיף להסביר לי את המשל ומעמקיו ועוצמת רגשותיו... העיניים זולגות והכתפיים רועדות על המשל והנמשל, על המאורעות, על הגעגועים, על הרצון לחזור... הוי! אל"ף, בי"ת, גימ"ל, דל"ת...

ומלים מתוך ה'סליחות' הכי נרגשות שלנו בתפילת נעילה, גואות ועולות מן הלב. יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות, שתשים דמעותינו בנאדך להיות ותצילנו מגזירות קשות אכזריות. כי לך לבד עינינו תלויות... הוי! שומע קול בכיות מתוך צלילי הכינור, צלילי סיני...

*

ר' ישראל! תקופה קשה מאד עוברת על עם ישראל בכל מקום שהם. ירחם ה' על עמו ונחלתו במהרה. האבידות איומות ר"ל והחלל עצום. זקנים משער שבתו, גדולי עולם, זקני ראשי הישיבות.

יהודים בכל רחבי תבל מזדעזעים, חוזרים בתשובה ושופכים את לבם לפני הקב"ה שומע תפילת כל פה, בפרט בימי ה'שובבי"ם'. ועם זאת מגיעים כעת לקרוא בתורה על מעמד הר סיני... קריאה זו דומה אף היא לנגינת הכינור המזכירה את החתונה בהר חורב...

רבונו של עולם! לב עמך שבור וחולה. כולם רוצים לחזור אליך. ויחד עם זאת מתנגן לו ניגון החופה בימים אלה, מלא געגועים וחרטה. הנה מוציאים בניך אהוביך, את ספר תורתך מן ההיכל וקוראים בנעימה את פרשיות מעמד הר סיני. והייתם לי סגולה מכל העמים... ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש... ויוצא משה את העם לקראת האלקים... כחתן היוצא לקראת כלה [רש"י]... ויתיצבו בתחתית ההר... וירד ה' על הר סיני... וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר. אנכי ה' אלקיך....

רבון כל העולמים! יישמעו נא הדברים לפני כסא כבודך, כנעימת כינור החתונה אז בסיני.... הוי! זכור אהבת קדומים והַחייה נרדמים, וקרב הימים אשר בן ישי חי...

*
ניגון החופה... לא זו בלבד שישראל קדושים מנעימים זאת מתוך קריאת מעמד הר סיני בפרשת יתרו ומשפטים, אלא שמשתדלים מנער ועד זקן להוסיף חילים לתורה ולחיות את מעמד הר סיני מתוך תלמודם. רבבות אלפי ישראל תינוקות של בית רבן ובחורי ישיבה עוסקים בתורה. אין מספר לבחורם ואברכים הלומדים כעת בימי ה'שובבי"ם' שעות רצופות ללא הפסק. זה עכשיו שמעתי על בחור צעיר שמטבעו אינו מסוגל לקרוא, ירפאהו ה' במהרה, ובכל זאת הצטרף למסגרת מיוחדת ועומד בימים אלה לסיים מסכת סוכה...
*

בשם הגאון הנודע רבי אהרן קוטלר זצוק"ל אומרים, שאין עושים זכר למעמד הר סיני במדה שעושים זאת ליציאת מצרים, [למרות שתכלית יציאת מצרים היתה: קבלת התורה]. והטעם לכך הוא, מפני שמעמד הר סיני הוא דבר המתחדש בכל עת. על ידי עמל התורה אנו מחדשים בכל יום זמן מתן תורתנו, בבחינת "קול גדול ולא יסף"...

וכך מתנגן לו ניגון החופה שלנו עדיין ולמרות הכל, בכל רגע ורגע בארץ הקודש ובכל תפוצות ישראל...

*

הרמב"ם בהקדמתו ליד החזקה, כשמנה את דורות מקבלי התורה מסיני עד חתימת התלמוד כתב: "נמצא, מרב אשי עד משה רבינו עליו השלום, ארבעים דורות. - ומשה רבינו מפי הגבורה. נמצא, שכולם מה' אלקי ישראל...". אם אתה עוסק בגמרא אתה מקושר ישירות לדברי הקב"ה בסיני. הנשר הגדול הרמב"ם הדגיש כאן במיוחד "אלקי ישראל". התורה נתייחדה אך ורק לנו. רק אנחנו מסוגלים להבחין באלקותו שם...

*

א שטיקל גמרא... בתוך תוכו של יהודי נמצא 'עורק' חיוני, המוליך אותו לתורה שבעל פה המסורה מסיני, אל הש"ס, אל הגמרא... אל אותה יצירת הנצח שעמנו הנבחר נושא אותה צמוד ללבו, מאז ומתמיד... וכך הוגים ישראל קדושים ומתעמקים בסוגיותיה, בימים ולרבות בלילות, בכל זמני ותקופות השנה, בכל פינות העולם, מקצה השמים ועד קצה השמים...

גמרא... טל התחייה הוא של כל יהודי בגלות. אל תוך הים הגדול הזה, ים התלמוד, היו קופצים בני הגלויות, צוללים במעמקיו, חותרים ושוחים במרחביו העצומים, וכך הקילו מעל עצמם ממנת הסבל וקשיי החיים היום-יומיים. תוך כדי אחיזתם ההדוקה בהוויות אביי ורבא, כבקרש הצלה בטוח, הפכו גם הם להיות חלק בלתי נפרד מאותם בני הישיבות בנהרדעא, בסורא ובפומבדיתא, אלו שמאות פעמים בש"ס שואלים את ה"מיתיבי" ואת ה"איבעיא להו"...

כל יסורי הגלות הוקלו מעליו של יהודי, בעת שהיה מחיה את עצמו במתק לשונו של פירוש רש"י על הגמרא, ובבירורם של ה"אם תאמר" וה"יש לומר" שבדיבורי התוספות. ובכך היו בני עם ישראל, הדוויים והסחופים באימי הגלות המרה והארוכה, מקיימים בעצמם את נבואתו של ישעיהו הנביא שנתנבא על ימי הגלות.

"לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דְּלָתְיךָ בַּעֲדֶךָ חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר זָעַם" [ישעי' כ"ו, כ'] וכפי שהתנא דבי אליהו מפרש זאת: "...ואם ראית שהיסורין ממשמשין ובאין עליך, רוץ לחדרי דברי תורה ומיד היסורין בורחין ממך שנא' לך עמי בא בחדריך וגו'" [תנא דבי אליהו רבה פרק ו'].

בעת אשר בחוץ מתלקחת אש ותבערה חלילה, נמלט ומתכנס היהודי אל הבית פנימה פנימה, חדר לפנים מחדר, אל תוך חדרי תורה, וכל כולו מתרחק מה"שיעבוד מלכויות" וה"שאור שבעיסה" גם יחד...
*

לפני זמן מה עסקנו ב'פנימיותה' של מודעה בעיתון, מודעה שכולה חסד של אמת, להראות מתוכה את גודל נפש מישראל הדואגת למען הזולת בצורה נפלאה. בקשה אצילה לזכור נשמה גלמודה, בשם מרת גולדה רפפורט ע"ה.

נודע לי אחרי כך, שבעלה של המנוחה ע"ה, היה תלמיד חכם עצום בשם רבי יצחק מאיר רפפורט זצ"ל שהיה גר פעם במושב קוממיות והיה מקורבו של הגה"צ רבי בנימין מנדלזון זצוק"ל. משם עבר לבני ברק והאציל מהודו על סביבתו. תמיד היה עוסק בתורה ופניו צוהלות משמחה.

ידידי היקר הרה"ח ר' אריה מונדרי שליט"א מאשדוד, תיאר לי איך שרבי יצחק מאיר למד עמו ועם אחיו, כשהיו ילדים, בשבת אחרי סעודת צהריים. בעלת הבית הצדקנית מרת גולדה ע"ה היתה מקשיבה ללימודם מן המטבח. אחרי הלימוד היתה מעניקה להם שקית גדושה עם מיני מאפה וממתקים. מכיון שלא נתברכו בדורות, העניק להם לימוד זה את אושר החיים. אה! כמה חן קדומים ואהבת התורה יש בתיאור זה. אוירת פנימיות של בית יהודי קדוש וטהור, חדור אמונה צרופה וקבלת יסורים באהבה. קשה לשרטט את ההוד הזה במלים. בטוחני יקירי, שתרגיש בעצמך שהדברים מגיעים גבוה מעל גבוה...
*

מענין לענין וממודעה למודעה. בזכרוני חרות תוכן מודעה אחרת של אהבת תורה. מלפני שנים רבות. בעיתון חרדי שיוצא לאור בארה"ב. הבחנתי באחד העמודים במודעה קטנה שקטה ו"פשוטה". ברכת מזל טוב ממשפחה אחת בישראל בברוקלין, לכבוד אבי המשפחה שסיים את הש"ס. במלים קצרות תימצתה המודעה את חיי אדם מן השורה הקובע עתים לתורה. "אבא! ראינו אותך בבוקר השכם, ראינו אותך כשהיית בא מן העבודה עייף ויגע, כשחזרת מאוחר מחתונה, בימי חג ומועד, בימי חופשה. אף פעם לא הנחת את השיעור, את הדף, גם בזמן שלא היה קל לך. אבא יקר! עכשיו שזכית לסיים את הש"ס, רצינו לבטא את הערכתינו ואת ברכותינו הלבביות שתזכה להמשיך מתוך בריאות ואושר...".

מודעה "פשוטה" זו לקחה את לבבי מאד. עיינתי בה שוב ושוב בהתרגשות רבה. למדתי וגיליתי מתוכה אשנב אל חיי אדם מישראל, העובד קשות על מחייתו ועם זאת אינו מזניח את משנתו ומתגבר בה. חשבתי אז לעצמי מתוך מבט מרחיק יותר; בכותרות של אותו עיתון התנוסס שמו של נשיא ארה"ב שבאותם הימים, 'תקפו וגבורתו' ותכניותיו; חשבתי מה יעשה אותו נשיא בעוד שנים ספורות? הוא כבר יהיה פועל בטל שיתן הרצאות על השלג של אשתקד ויעניק חתימות לילדים...

ואילו, להבדיל, יהודי יקר זה השרוי בפינה שקטה, ונראה מבחוץ כיהודי 'פשוט', באמת ממחזיקי העולם הוא. וכך ימשיך בדרך חייו האצילה, הוא ירכוש עוד שטחים נרחבים בש"ס וכך יתעלה ויתעלה, לבלתי הכר, מתוך עמל התורה ללא הרף, יום אחר יום, למרות טרדותיו ומצבי חייו השונים... וזכויותיו מתעצמות מיום ליום בעולם הנצח...
*

ניגון החופה... היה זה אחד מלילות הקיץ בהרים שבאיזור מונטריאל. כבר היה מאוחר בלילה. ביקתה נאה מעץ שימשה שם לבית המדרש לקבוצת יהודים שבאו לשם בימי הקיץ. פתאום נכנס לבית הכנסת יהודי גבה קומה, בקושי הוא עומד על רגליו והנה מוציא מן הארון מסכת זבחים שלמדו אז בדף היומי. ניגשתי אל האיש ונתתי לו שלום. הוא אמר לי שהוא 'בעל הבית' ממונטריאול שחוזר כל לילה מהעיר, כמרחק שעה מכאן, אל משפחתו הנמצאת במקום. הלילה הוא חזר מאוחר. הוא אומר שיעור בעיר בשעה שש בבוקר ועדיין לא הספיק להכין את השיעור. "אם כן נלמוד יחד" אמרתי לו, כשלבי זע מהתפעלות על חייליו של הקב"ה שאינם זזים ממשמרתם, לא ביום ולא בלילה...

למדנו אז "פרק התדיר" והכננו את השיעור יחד. בסוגיית "תדיר ומקודש" הרגשתי היטב, שאף יהודים כאלה הם בבחינת "תדיר ומקודש"... אי שם בצפונו של עולם, נקשרים לבבות יהודים שאך זה נפגשו, ב"קשר עליון דאורייתא" בסוגיא בזבחים. ואל חלל הלילה משתפך ניגון גמרא שוקק... הוי! איבעיא להו, תדיר ומקודש, איזה מהם קודם - - - והררי עד מסביב מאזינים בדממה... הנה גבה, השגיא והשגיב יהודי עייף ויגע זה מהם, בהרבה!
*
ובמזרח הרחוק... אדם חשוב מטורונטו, הרב ישראל קולטר הי"ו, נסע פעם לרגל מסחרו באבנים טובות, לעיר באנגקוק שבטיילאנד הרחוקה. הוא הגיע לאולם ענק שבו ישב איש איש בקיתונו המיוחד ובודק את ה'סחורה שלפניו. פתאום הוא מבחין ביהודי חובש כיפה. לפי חיצוניותו עשה רושם פשוט ביותר. הוא ישב על כסאו כשאבני החן לפניו והאזניות צמודות לו. ידידי ניגש אליו והושיט לו יד לשלום. הוא שאל אותו בחיוך, לאיזה מנגינות הוא מאזין כעת. "מנגינות"? תמה הלה. אני מקשיב כעת בפעם השישית לשיעור בדף היומי בפרק כיצד מברכין. קטע אחד אינו מובן לי כראוי ואני מנסה שוב ושוב... יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה... רבונו של עולם! מי בכל העולם כולו ידע אז שיהודי זה לא נתבהר לו קטע בגמרא? ובכל זאת אין הוא מניח, מזניח ומתייאש מלהבין. הוא אינו רוצה לרמות את עצמו. זה קרה בעיר באנגקוק בקצה העולם, בין המון גויים באמצע העבודה... ומי כעמך ישראל!

*

בצעירותי הלכתי פעם לבקר בביה"ח, יהודי "בעל הבית" תלמיד חכם מתל אביב, בשם רבי חיים מילר ז"ל. תלמידו של הגה"ק מגאלאנטא זי"ע, היה רבי חיים וכולו אומר תורה ואצילות. מסחר של צמיגים היה לו אלא שתמיד היה עוסק בתורה. כל פעם שנפגשת עמו נסובו ה"חדשות" סביב קושיא וחידוש נוסף.

מצאתי אז את רבי חיים ב"טיפול נמרץ". הוא לא הבחין בי, לא מפני מצבו, אלא משום שבידו היתה גמרא ראש השנה קטנה והוא היה שקוע בה ראשו ורובו בסוגיות של מעשר, לקיטה וחנטה. התבוננתי בו מן הצד. ניכר היה איך שמחשבותיו מעמיקות בסוגיא. מסביב עמק הבכא של חולים ומטפליהם, מערכת כלי רפואה שונים. ויהודי זה אין לו בעולמו אלא גמרא ראש השנה שעוסק ומעיין בה בדממה ובשקיקה. הוא נמצא בעולם אחר ומתעלם מן הכל. עולמם של אביי ורבא מעניק לו כעת את החמצן לנשמתו, את החיות הרוחנית... תמונה זו לא אשכח לנצח...

*

בודד בין ההרים... מגדולי גליציה ופוסקיה היה רבה של טרנופול, הגה"צ רבי דוד מאניש באב"ד זצ"ל בעל "חבצלת השרון". מן היושבים ראשונה במלכות בעלזא. זכורני מנעורי באיזה הערכה ויראת הכבוד הזכיר אבי ז"ל את ה"טארנופולער רב"... לעת זקנותו בשעת תרצ"ד חלה ל"ע ונדד להתרפא במוסד רפואי בעיר ליזאן שבשוייץ. הוא שהה שם כשנתיים, מבודד ממשפחתו, מעירו ומסביבתו, רחוק מעולם התורה והחסידות שהוא עמד במרכזו, כשכולו קודח באש קודש.

ש"ס קטן בן ד' חלקים, דפוס 'חורב', היה לו להרב מטרנופול במקומו הנידח ומשם ינק את חיותו אז... בהקדמת אחת מספריו [שו"ת ח"ג] נמצא קטע ממכתב מדהים שכתב לאחד מחתניו ממטת חליו, כשהוא מדוכא ביסורים. שורות אלה עדות הן לאהבת התורה עצומה, ענוה ויראת שמים. כמה ראוי לעבור עליהם בעיון והתבוננות רבה. וז"ל: "וקרוב לשתי שנים שהשלכתי מביתי ומזרעי ומאוהבי למדינה רחוקה למקום שאינו מן היישוב. לולא שבחמלת השי"ת נתן בלבי "גם עדותיך שעשועי", לא הייתי עוצר כח לעמוד בכל זאת. וקורא אנכי על עצמי "לולי תורתך שעשועי" תהלה לקֵל יתברך שלמדתי כאן ששה עשר מסכתות קרוב לחצי הש"ס וכל מסכת ארבעה פעמים כאשר הייתי רגיל מנעורי ואנכי מקוה שזה חלקי מכל עמלי... ולא יוכל שום אדם להכחיש מקרא מלא: 'פקודי ד' ישרים משמחי לב...". אף בהיותו תשוש, זקן וחולה, לא הניח את החזרה כפי שהיה רגיל מנעוריו...

בין סוגריים מוסיף אותו גאון וחסיד: "אבקש שלא לעשות מזה פומבי, כי רק לך אני כותב מזה שתאחז גם אתה דרכך בקודש לעשות כן...". עכשיו שכבר נתפרסמו הדברים בספרו, כאילו בת קול יוצאת מתוך דבריו, אל כל אחד מאתנו: "שתאחז גם אתה דרכך בקודש לעשות כן - - אם אני בתנאים כאלה, הייתי מסוגל לכך, כל שכן אתה".

*

גמרא... הרי על אותו קטע גמרא ממש, על אותן מלים קדושות, עמלים ומתייגעים, כל אחד לפי דרגת הבנתו, גם גאון הגאונים וגם עלם צעיר המשנן את תלמודו, הבחור הצעיר והאברך, ה"בעל הבית", והסוחר בנסיעותיו, מחשבותיו מנסות להתרכז בנעשה בעולמות אחרים, עולמות רוחניים...

וככל החזיון הנפלא הזה ניתן לראות בכל אתר ואתר בכל חלקי תבל, ומפיהם של כל אותם יהודים טובים, יוצאות במוח ולב אותן המלים: "זאגט די גמרא..." - "אומרת הגמרא..." תנן; תניא; תנו רבנן; גופא; איתמר; מיתיבי; ורמינהו; לימא כתנאי...

ניגון החופה... אותן קולות היוצאים - מתוך נעימה עריבה ומתיקות – מפיותיהם של בני כל העדות והחוגים, בכל רחבי העולם כולו, עולים עד לרקיע, ושם הן מצטרפות יחדיו לחטיבה אחת, שכל כולה סימפוניה תלמודית נפלאה ומושלמת, המניעה ומגלגלת את רחמיו המרובים של אבינו שבשמים על עמו וצאן מרעיתו, לרחמנו עוד בגלותנו ולגאלנו...

פעם הראה לי אבי מורי ז"ל את דברי ה"ערוך השולחן" המופלאים בהקדמתו לחלק 'חושן המשפט': "וכל מחלוקת התנאים והאמוראים והגאונים והפוסקים באמת למבין דבר לאשורו דברי אלקים חיים המה ולכולם יש פנים בהלכה, ואדרבא זאת היא תפארת תורתינו הקדושה והטהורה וכל התורה כולה נקראת שירה ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה וזהו עיקר"...

*

ניגון של סיני... ר' ישראל! למה לא ננגן גם אנו כעת יחד את 'ניגון החופה'? הבה נעסוק בשטיקל גמרא במוח ולב להחיות את הנפש, ולא זו בלבד, אלא שבבין השיטין שלה נגַלה אוצר מופלא, של הערכה לכל פרט ופרט בתורתנו הקדושה. כמה ראוי ללמוד זאת כעת, בזמן שקוראים בתורה על מעמד הר סיני.

בוא בחדריך... בלב הסוגיא של "מחצלת" במסכת סוכה [כ.] לומדים אנחנו על מחלוקת תנאים, רבי דוסא וחכמים, שנחלקו על סוג מסוים של מחצלת, אם יש בה "טומאת מדרס". [טומאה הנגרמת לחפץ (ע"י טמאים מסויימים), מתוך ישיבה, שכיבה וכו', אם החפץ מיוחד לכך].

והנה בא האמורא רבי שמעון בן לקיש ומסר שמועה בשם רבי חייא ובניו, על מה בדיוק נחלקו התנאים ההם: "לא נחלקו רבי דוסא וחכמים, על מחצלות של אושא שהן טמאות ושל טבריא שהן טהורות, על מה נחלקו? על שאר מקומות...".

*

אלא שלדבריו אלה בקביעת הפלוגתא הזאת, הקדים ריש לקיש דברים נרגשים על רבי חייא ובניו, מתוך התפעלות מיוחדת מאד! תופעה בלתי מצויה היא בש"ס, שתוך כדי משא ומתן של הלכה, יתבטאו דברים נרחבים כאלה המבטאים את חלקם של גדולי הדורות והישגם בהעמדת התורה בעם.

ר' ישראל! נלמד נא בלהט את דברי ריש לקיש, אש קודש בוקעת 'פתאום' מתוך סוגיא דמחצלת. "אמר ריש לקיש: הריני כפרת רבי חייא ובניו, שבתחילה כשנשתכחה תורה מישראל, עלה עזרא מבבל ויסדה. חזרה ונשתכחה, עלה הלל הבבלי ויסדה. חזרה ונשתכחה, עלו רבי חייא ובניו ויסדוה. וכן אמר רבי חייא ובניו לא נחלקו רבי דוסא וחכמים על מחצלות של אושא שהן טמאות ושל טבריא שהן טהורות...".

דברים מופלאים אלה על שכחת התורה וייסודה, אמר ריש לקיש בתורת הקדמה לדברי רבי חייא על קביעותו בענין מסוים של טומאה וטהרה. ובהקדמה זו "הריני כפרת רבי חייא ובניו" הביע את התקשרותו לחכמי הדורות, את התבטלותו כלפיהם בלשון כבוד של בן ותלמיד: "הריני כפרת משכבו".ומתוך כך הזכיר ריש לקיש גם את חלקם של עזרא הסופר והלל הזקן, מה שפעלו בכדי שלא תשתכח תורה מישראל...

*

וכבר תמהו רבותינו הראשונים איך מתבאר המושג: "נשתכחה תורה מישראל" בדורותיהם של עזרא, הלל ורבי חייא? הרי בימי עזרא הסופר היו אנשי כנסת הגדולה, שכללו גם נביאים חגי זכריה ומלאכי? "קהל גדול מֵחכמים גדולים שהיו יודעים את התורה כולה"? זאת ועוד, בימי הלל הזקן היו חכמי ישראל מתנוססים בעוז התורה, שמעיה ואבטליון ובני בתירה. ובדורו של רבי חייא ובניו הרי היה שם רבינו הקדוש, רבי יהודה הנשיא שכתב את המשנה כשעמו שאר חכמי ישראל? מה היתה אם כן כוונת ריש לקיש, באמרו שנשתכחה תורה מישראל, עד שבאו אלה והצילו את התורה משכחה?

וכאן בא רבינו הרשב"א בתשובתו ותלמידו הריטב"א [בסוכה שם], ולימדו אותנו יסוד ועיקר בערכי התורה הקדושה. לא מדובר כאן על שכחת התורה בכללה אלא על שכחת פרט אחד מן התורה בלבד, שמה ששוב החזירו אותו חכמים אלה לישראל, נחשב כהצלת כל התורה כולה! "שכל המקיים הלכה אחת שלא תשתכח הרי הוא כאילו מייסד כל התורה כולה". [ל' הריטב"א]. ובעצם כבר נמצא הדבר בתמצית בדברי רש"י [סוכה שם] שמדובר בגמרא כאן על הלכות ספורות בלבד...

עזרא הסופר לימד את ישראל תורה, בצורה שלא נשתכח מהם אפילו דקדוק אחד מדברי התורה; הלל הזקן החזיר להם ענין קרבן פסח שדוחה שבת [פסחים ס"ו.] ורב חייא ובניו החזירו את יסודות פלוגתא זו שבסוגיא דמחצלת...

ואלה דברי הרשב"א היסודיים כל כך: "דע כי תורתנו הקדושה נקראת תורת ה' תמימה ואין הַתָּמים חסר ויתר כלל. – וכן יאות לתורת אמת נתונה מפי השי"ת על ידי נביאו בחירו, נאמן ביתו לעמו ישראל – ואם כן, אם תשתכח אפילו אחד מפרטי דקדוקי מצוותיה כלליה הרי היא כאילו נשתכחה כולה, שהיא קשר אחד וכל מצוותיה כלליה ופרטיה ודקדוקיה ניתנו מדעה אחת ומרועה אחד"... [שו"ת הרשב"א החדשות, מכון ירושלים סי' שכ"ז ע' רמ"ה].

את היסוד הזה ראוי לשנן שוב ושוב בכדי להעריך כל פרט ופרט שבתורה, בכל מה שלומדים, בכל ידיעה שרוכשים, בכל משנה, בכל שורה בגמרא ומפרשיה, בכל סעיף בשולחן ערוך...

*

ר' ישראל! בדברי ריש לקיש בסוגיא כאן, לא מדובר על שכחת התורה בכללה ח"ו. כאמור הרי חיו בדורותיהם של עזרא, הלל ורבי חייא, עוד ענקי דורות נוספים שהחזיקו את התורה במלוא העוז והמשרה. אלא שמדובר כאן בעיקר על שכחת פרט אחד מן התורה שהחזירוהו! ועל זה הקדים ריש לקיש בהכרזה מלאה התבטלות: "הריני כפרת רב חייא ובניו". הוא אמר זאת דווקא כאן, להודיע את ערכה של פרט אחד בתורה הקדושה. בירור פלוגתא אחת לאשורה. הוא הרגיש בלי קביעת רבי ובניו היה כתר התורה חסר יהלום חלילה...

בגלל פרט אחד בלבד מדיני טומאה וטהרה. על בירור שיטות תנאים לאיזה סוג מחצלת התכוונו בפלוגתא שלהם בענין טומאת מדרס. רבי חייא ובניו הם החזירו את הנוסח המדוייק בפרט זה וכך נחשב שייסדו שוב את התורה כולה. פלאי פלאים! בלי זה היה חסר משהו ב"תורת ה' תמימה" ונחשב הדבר כאילו ח"ו נשתכחה תורה מישראל, שכן כל המקיים הלכה אחת שלא תשתכח הרי הוא כאילו מייסד כל התורה כולה!

*

ריש לקיש שהיו מגדולי האמוראים ויחד עם רבי יוחנן הנהיג את הדור, התבטל כולו כשהזכיר בדבריו את רבי חייא ובניו, שבעצם חי עוד בתקופתם. [ר"ל מסר תורה בשם רבי חייא (ע"ז ל:) ובשם בנו חזקיה (ב"ק נ"ט:) ריש לקיש עדיין זכה לראות את רבינו הקדוש, רבו של רבי חייא (ירו' פ"ה ביצה ה"ב - כ:)]

"הרואה את ריש לקיש בבית המדרש כאילו עוקר הרים וטוחנן זו בזו בהלכה". [סנהדרין כ"ד.] עד כדי כך הגיעה עוצמת לימודו. ברם כאן למדנו דבר נוסף. תוך כדי תלמודו "עקר" את ה"הרים" מוֹסרי התורה מתוך זכרון הדורות הקודמים, בירר את משנתם הדק היטב, הודיע בתכלית ההתבטלות את שגב ערכם והוכיח ליושבי בית המדרש, שדבריהם חיים וקיימים, נאמנים ונחמדים לעד ולעולמי עולמים...

*

מספרים על הגאון הנודע רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, שבהיותו בחור צעיר הִבחינה בו אמו בליל שבת אחת, שהוא מרוגש מאד תוך כדי לימוד גמרא. כששאלה אותו לפשר התרגשותו, ענה: "למדתי כעת בגמרא שבת [כ: ושם כ"א. וצ.] "שאילתינהו לכל נחותי ימא" האמורא שמואל הלך ושאל את כל אחד מיורדי הים שפגש, אם ידוע להם תרגום מלה אחת המובאת במשנה.

העילוי הצעיר הסביר אז לאמו, ששמואל היה מגדולי הדור ובכל זאת נתן את לבו לטרוח לחקור ולדרוש מפי כל הבאים מעבר לים אולי יודעים את המשמעות המדויקת של מלה הנזכרת במשנה [ונוגעת להדלקת נרות שבת]. כל כך נתן נפשו על ידיעת התורה הקדושה. חוץ מזה לא עניין אותו דבר ולא חצי דבר ממה שהיה ל"נחותי ימא" לספר מן העולם הגדול. מי יודע כמה טרח ויגע בכלל להבין את כל עניני התורה...

והדברים משתלבים היטב עם קריאתו הנרגשת של ריש לקיש בן דורו של שמואל, ללמד, ש"כל המקיים הלכה אחת שלא תשתכח, הרי הוא כאילו מייסד כל התורה כולה"...

*

הריני כפרת רבי חייא ובניו... רבותינו הראשונים הנ"ל לימדונו עוד, שכָּלַל ריש ריש לקיש בהבעת התפעלותו דבר נוסף, והוא פעלו הנשגב למעשה של רבי חייא, למען לא תשתכח תורה מישראל. רבי חייא בכבודו ובעצמו, עסק כידוע בנטיעת פשתן, באריגת רשתות, בצידת צביים, בשחיטתם ובדיקתם, על העורות כתב במו ידיו את חמשה חומשי התורה. ואכן קבע על זה רבי חייא "אנא עבדי דלא משתכחה תורה מישראל" [כתובות ק"ג:].
*

רבי חייא שם לדרך פעמיו, "סלקנא למתא דלית בה מקרי דרדקי". [כתובות ק"ג:]. הוא נסע למקומות שאין בהם מלמדי תינוקות בכלל... נקל לשער מי היה תושבי המקומות האלה. הרי אמרו חז"ל [סנהדרין י"ז:] שתלמיד חכם לא יגור במקום שאין בו מלמדי תינוקות. לשם הגיע התנא הגדול לבדו, לפעול ולהשריש את התורה הקדושה...
רבי חייא שהיה מגדולי חכמי ישראל בדור דעה, משוטט כעת בדרכים מיישוב ליישוב ומחפש לו מקומות לפעולה ולבנין, ללמד תינוקות של בית רבן שלא זכו לתורה. הנה צועד לו הקדוש, לבדו בדרכי הארץ ונכנס לכפר מרוחק, נידח ונעזב. האנשים שבתוך היישוב, כפריים ופשוטי עם היו וילדיהם הקטנים לא ידעו קרוא אפילו פסוק חומש. האבות עובדים בשדה וילדיהם משתובבים לרוח היום. לא היו מי שילַמד אותם. עד שהופיע עליהם מלאך ממרום זה והושיב אותם לפניו ללמדם תורה, שלא תשתכח אף מיחיד שבישראל...
*
מה נפלא הדבר! צא ולמד עד כמה השתוקק דווקא ריש לקיש להתקשר עם זכרו של רבי חייא! שלש מאות תעניות התענה רבי שמעון בן לקיש לראות את רבי חייא בחלום! [ירושלמי פ"ט דכלאים ה"ג וראה ב"מ פ"ה: לענין גילוי ציון מערתו של רבי חייא]. כמה גדלה תשוקת גדולי הדורות להידבק אל פאר מקדושים זה, באיזה אופן שיהיה. בכל זאת לא עלה הדבר בידו. מן השמים גילו לו לריש לקיש אז, שמעלת רבי חייא גבהה כל כך מפני שגלה לכבוד התורה.
לשאלת ריש לקיש, הרי אף הוא בעצמו זכה לגלות למקום תורה? באה התשובה. אתה גָלִיתָ ממקומך ללמוד והוא גלה ללמד... אם פועלים בגלות כזאת למען הזולת, זה ענין נשגב ונעלה פי כמה וכמה. את כל גדלו ותפארתו הזיז הצדה וכל כולו התמסר כעת למשימתו מתוך ביטול גמור לתפקידו הנעלה. ללמד את ילדי ישראל תורה, ילדיו של הקב"ה...
*
הבה נדליק כעת נר לאדם גדול בדור העבר, שלא השאיר דורות ל"ע. נזכיר נא בשמו פנינה נפלאה בסוגיא זו, בקשר של סוגיית המחצלת במסכת סוכה, והכרזתו הנרגשת של ריש לקיש: הריני כפרת רבי חייא ובניו דווקא בענין הזה...

ראשית כל נעמיד נא את בעל השמועה לנגדנו. גדול בתורה היה הגה"צ ר' ישעי' שמשון ש"ס זצ"ל. מתלמידי הנצי"ב מוואלוז'ין. מתמיד עצום היה מנעוריו וכל ימיו לא פסק פומיה מגירסא. בשעתו היה ראש ישיבה בעיירה זסלי שבליטא ומשם הגיע לווילנא ונתמנה למגיד מישרים והתפרסם כאחד מגדולי הדרשנים והמעוררים.

רבי שמשון היה מצאצאי הגה"ק המקובל רבי שמשון מאוסטרופולי הי"ד וגאוני ארץ נוספים. גם דם חסידי זרם בעורקיו מדור אבותיו שהיו ביניהם מחסידי חב"ד. קשים ומרים היו ימי חייו. ידוע סבל ועוני היה ואסונות ורדיפות פקדוהו ר"ל. עם זאת לא פסק רבי שמשון מלהחדיר ולהשפיע תורה ויראת שמים צרופה וללחום על העמדת הדת. הוא מסר שיעורי תורה בגמרא ובמקצועות שונים.

רבות פעל רבי שמשון למען הרבצת התורה וקיום היהדות, בתקופת ימי מלחמת העולם הראשונה. כמו כן גידל יתומים בביתו. ידוע ומפורסם היה בדרשותיו הנלהבות והנרגשות ברחבי העיר. מעט מן המעט מהם נאסף ונדפס בשנת תרצ"ו בספרו "ישועות שמשון" בהסכמתו של עמוד התורה, הגאון רבי חיים עוזר גרודזנסקי מווילנא זצוק"ל שהכירו אישית. שכתב עליו: "הלהיב את כל הלבבות בדרשותיו ועשה רושם כביר על לב שומעיו גם מעורר גדול בדברי תוכחת מוסר". רבי ישעיהו שמשון בן רבי משה אליהו עבר לעולם שכולו טוב ביום י"ז אדר א' תרצ"ב. יהי זכרו ברוך ומבורך. [ולטוב תיזכר זוגתו הצדקנית מרת גולדה ע"ה בת ר' תנחום יוסף, שמסרה נפשה למען תורתו, נלב"ע בט"ז טבת תרפ"ט].
*

וכשהגיע רבי שמשון ש"ס לסוגיא זו של מחצלת והכרזתו של ריש לקיש, לימד המגיד הווילנא הנערץ את דברי הגמרא בצורה מקורית ביותר, מתוך קישור מפתיע לפעלו של רבי חייא. "לא נחלקו רבי דוסא וחכמים, על מחצלות של אושא שהן טמאות ושל טבריא שהן טהורות, על מה נחלקו? על שאר מקומות...".

והרי דבריו המתוקים מדבש בשפה ברורה ובנעימה: "גדולי עמנו בכל תקופה הרגישו חובתם לפעול ולהשתדל להפיץ מעיינות התורה בין שדרות העם וללמדם חוקי ומשפטי התורה...".

"בזה נוכל להבין התעוררות רוחו של ריש לקיש בזכרו את רבי חייא - לומר הריני כפרת רבי חייא ובניו. כי מנין ידע רבי חייא את החילוק בין מחצלת של אושא, למחצלת של טבריא? רק בנסעו מישיבה לישיבה ומעיר לעיר, למצוא דרך לתקן לבל תשתכח תורה מישראל ובדרך מסעו קבל עליו יסורי דרכה של תורה ועל הארץ ישן במחצלות של קנים. וכל אלה היסורים לא עצרוהו בדרך הקודש אשר התווה לו, ליסד עוז מפי עוללים ויונקים, אשר על זה אמר רבי [כתובות ק"ג:] כמה גדולים מעשי חייא!".

"וכשעמד ריש לקיש להזכיר את החילוק בין מחצלת אושא לטבריא וביניהם לשאר מחצלות, היה "נרעש ונפחד מאד מ'גדולים מעשי חייא' אלה וברוב התפעלותו ענה ואמר: הריני כפרת רבי חייא ובניו". [ישועות שמשון ח"א מאמר יסוד התורה]. ודברי פי חכם חן!

*

לפני עיני רוחי מופיעים כעת את המוני המחנכים ומגידי השיעור בישראל, שלוחי עליון להעמדת התורה בעם ואת עמלם הכביר בתקופה הזאת. בכל לב משתדלים הם להמשיך ולמשוך את לבבות צאן קדשים לתורה, מתוך אתגרים עצומים. 'מחצלת' קשה פרוסה מתחת למסירות נפשם יום יום. והם ממלאים את תפקידם הנאדר בשארית כוחותיהם. תחזקנה ידיהם! אקוה מאד שיודעים כל יקרי נפש אלה עד כמה התורה הקדושה, תכיר להם טובה על מאמצי קיומה בדור ההמשך. ה' עמכם גיבורי החיל! שכרכם מצטבר עד שמי שמים...

*

בשרשרת מעשיו של רבי חייא לקיום התורה בעם, שהתחילה בצידת הצבאים ליצירת המגילות, למדנו פרט חשוב, את בשר הצבאים הניצודים לצורך הקלף, האכיל ליתומים. "ומאכילנא בישרא ליתמי". רצון קדשו היה, שבנטיעת התורה לדור, אף יהיו משולבים חסד ורחמים, לקיים מה שנאמר "ותורת חסד על לשונה".

מכיר אני יהודי גאון מופלא בתורה שכל רגעיו שקולים ומדודים. הוא מחזיק אצלו רשימה של מספרי טלפון של חולים, נבדדים וגלמודים. ומפעם לפעם הוא מצלצל אליהם להשיב את רוחם.

הרבה הרבה יהודים סגורים בביתם והבדידות מעיקה עליהם, בפרט החולים בעצמם, שיתרפאו במהרה. הבה נצלצל אליהם להפיג את צערם במלה טובה ומעודדת. אין לשער את כוחה להרנין את הלב ולהוסיף חיות ותקווה! אנא ר' ישראל! ייחד נא דקה לנפש מישראל וכה תאמר לבית יעקב.

גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
הבה נעורר את ניגון החופה, את האהבה הישנה מסיני
עד שיתעוררו פעמי גאולה ממרום
"ישיש עליך אלקיך כמשוש חתן על כלה".

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
קבצים מצורפים
ניגון החופה.mp3
(3.94 MiB) הורד 18 פעמים

נוטר הכרמים
הודעות: 7862
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
מיקום: בני ברק

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ה' פברואר 18, 2021 11:28 pm


תְּכֵלֶת מָרְדְּכַי...


מעיינות אור וחיזוק בין חַגְוֵי המגילה
הבחנת הטוב בליל הגלות


לר' ישראל יקירי שליט"א

מגילת אסתר משתלבת להפליא בחכמה אלקית בכל פרטיה לחטיבה אחת. כל חוט, כל נימא שבמגילה מקושרים ומחוברים בה מתחילתה ועד סופה וכמו כן במגילת כל הדורות בכלל ובפרט, אף בזו של חיי כל אחד ואחד...

הגה"ח ר' יוסל מנדלקורן זצ"ל מבני העלייה המיוחדים בין חסידי גור, תיאר איך שעמד פעם לפני חדרו של הגה"ק רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצה זי"ע קודם חג הפורים. הרבי פתח אז את הדלת ופירש לפי דרכו את הרמז במשנה [מגילה י"ז.] "הקורא למפרע לא יצא" כדלהלן.

הרי ההלכה מחייבת לשמוע את המגילה כולה. נתאר לעצמנו אדם נכנס לבית הכנסת ושומע לראשונה את סיפור המגילה. הוא אינו מתחיל להבין את צורך הזכרת משתה אחשוורוש וגם מעשה הריגת ושתי. מי זקוק לדעת זאת? את ענין הבאת אסתר הוא כן מתחיל לקלוט הואיל והיתה בת העם היהודי. גזירות המן כבר נוגעות ללבו יותר, הרי זה וודאי שייך לדברי ימי ישראל...

כשמגיע לפרק "בלילה ההוא נדדה שנת המלך", כבר מתחוורים הדברים אצלו קימעא קימעא. הוא כבר רואה לפניו יריעה מתרקמת ועלילה משתלמת. הפרטים מתחילים להתחבר במחשבתו. הוא מבין כעת יותר איך שהקב"ה מסבב כל הסיבות, הכין את המאורעות שבתחילת המגילה, לרבות ענין בגתן ותרש. משם ואילך הבנתו מתרחבת עד שבסוף המגילה הוא כבר רואה ומשתכנע למפרע, שהכל היה לצורך ישועת ישראל... משתה אחשורוש בכדי שתיהרג ושתי ותמלוך אסתר תחתיה ותספר את מעשה בגתן ותרש ומתוך תתגלגל הישועה לישראל...

אלא שעל זה פירש הרבי הקדוש מאוסטרובצה: "הקורא למפרע לא יצא!!" להבין את הכל לבסוף, אפילו גוי להבדיל מסוגל. על זה נאמר מפורש: "ורבים מעמי הארץ מתייהדים". יהודי כבר צריך להאמין מתחילת הסיפור, שהכל נוגע לעם ישראל. "מן הראוי שכל איש ישראל יאמין ויבין מיד בכל פעולה שנעשה בעולם שהוא רק בשביל ישראל, והלא אפילו פורעניות ר"ל שבא לעולם אמרו חז"ל [יבמות ס"ג:] שהוא בשביל ישראל". עוד בתקופה שאיננו מבינים, צריך להאמין שמתרקמת כאן יריעה שלימה, שמתוכה יכולה לבוא ישועת ישראל...

*

ר' ישראל! נתמקד נא כעת על נקודה מחזקת מאוד במגילת אסתר שראוי להעמיק במשמעותה. אירוע הוא זה מתוך השלבים הראשונים במגילה: שורשו של מרדכי הצדיק, מולדתו וגלגולי חייו. "אשר הגלה מירושלים עם הגולה אשר הגלתה". מרדכי הצדיק גלה לבבל עם גלות יכניה בידי נבוכדנצר הרשע. מדוע אמנם חשוב הדבר להיקבע ברובד הפלאים של נס פורים? מה תועלת יש להבנת ענין המגילה, אם נדע מתי גלה מרדכי מירושלים, עם מי ועל ידי מי?

ראוי אמנם, יקירי, לכוון ולהצמיד את המבט אל התקופה ההיא, למעלה משמונים שנה לפני נס פורים. נבוכדנצר הרשע, כשהיה בדעתו להרוס ולהחריב את ירושלים, התחיל כבר להפיק את זממו שנים לפני חורבן בית המקדש. הוא חמס והוציא את אוצרות בית ה'. ואז הגלה לבבל את העידית שבעם ממש, הודה והדרה של כנסת ישראל, חכמיה צדיקיה ומנהיגיה ובראשם ה'חָרָשׁ והמסגר', [מ"ב כ"ד]. גדולי התורה היו אלה שדבריהם נתקבלו פה אחד וכפי שדרשו חז"ל: "חרש כיון שפותחין, הכל נעשו כחרשין. 'מסגר' כיון שסוגרין בהלכה, שוב אין פותח" [סנהדרין ל"ח.].

כוונתו של נבוכדנצר היתה מרושעת בתכלית. מגמתו היתה ברורה: להעכיר ולשבור את רוח העם, בראותם את גדוליהם וחכמיהם לקוחים בשבי אויב וקשורים באזיקים. נקל לשער איך השפיע הדבר אז על יושבי ארץ הקודש, כשנשארו מנותקים מכל שרי התורה. חז"ל [ויק"ר י"א ז'] קוראים למזימה זו של אותו רשע: "התחיל מזַנֵב באשכולות"' כלומר נבוכדנצר ניגש לחתוך את ענפי הגפנים עם פירותיהם המשובחים, חכמי ישראל ה'חרש והמסגר'...

*

בעתיד הקרוב התבררו אמנם דרכי ההשגחה העליונה, איך שהגיע דווקא מתוך כך ישועה לישראל! כשהגיעו חכמים אלה לבבל הכינו את השטח לחיי תורה יהדות בגלות החדשה!

גלות בבל נקראת גלות של "דעת מיושבת", מפני שחכמי ישראל הראשונים שבבבל, השרו עליהם בתורתם יישוב הדעת מרוממת, שמתוכה התגברה על תהפוכות הגלות הראשונה [מנחות ק"י. ומהרש"א שם בחי' אגדות]. וכך אמרו חז"ל על התורה ולימודה בגלות בבל "מיום שחרב הבית ראשון עד שנבנה הבית שני היה עמהם תורה נביאים וכתובים ודברי פלפול של התורה". [תנדב"א רבה פכ"ג]. מיום שגלה יכניה החרש והמסגר עמו היתה ישיבה מצויה בבל [רש"י סוכה כ.].
*
וכך מלמדנו האלשיך הקדוש. בשעה שבכה ירמיהו הנביא בשעת החורבן על תינוקות של בית רבן שהלכו בשבי לפני צר לבבל. ענה לו הקב"ה: ירמיהו! דע לך שכעת ימצאו דווקא שם את ייעודם ותכליתם. כבר הכנתי להם לפני שנים על "ידי "החרש והמסגר" מקומות תורה וישיבות בהנהגת "גדולי עולם בתורה ובחסידות" ההם. דווקא שם מצפה להם לעת עתה ישועתם הרוחנית.. במקום אחר אין כעת תקוה לאחריתם. "כי מה' היתה לָמוֹ, להכין תלמוד לישראל"!!!!
ואכן על זה קראו חז"ל [סנהדרין ל"ח.]: "צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל", בשעת החורבן, נמצאו חכמי ישראל בבל להכין את השטח, להמשך קיום היהדות בצורה הראויה... "שהקדים והגלה את גלות יכניה לגלות צדקיה, כדי שלא תשתכח מהן תורה שבעל פה – שאלמלא היה כן, היתה התורה משתכחת בגלות צדקיה [בזמן החורבן ממש" [תנחומא נח ג' ותזריע ט'] אלה שהאמינו לדבריו של ירמיה הנביא יצאו עם התורה. [שם] וביניהם מרדכי הצדיק, שעליו אמרו חז"ל [מגילה י"ג.] "שגלה מעצמו".
*

יכניה וחכמי ישראל נטלו עמהם עפר קדוש ואבנים קדושות מירושלים עיר הקודש והמקדש, והביאום לבבל, לבנות בו מקום תורה ולקיים מה שנאמר "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו [מגילה כ"ט. וברש"י]. ה"פני מנחם" זי"ע אמר פעם, שנטלו הגולים עמם את הרצון הנלהב, ששרר בשעתו בעיר הקודש... כפי הנראה לקח אף מרדכי הצדיק עמו את אבני ה'חפץ' אלה...
*
ר' ישראל! כעת נראה אור מופלא שפוך על פרט זה שבמגילה, "אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגּוֹלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה, עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה, אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל". בנימה של צער נקרא פסוק זה. ברם בעומק מאורעות אלה מתגלה אור ישועה ונחמה. "צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל!". גלות יכניה וחכמי ישראל היתה בבחינת "ואת יהודה שלח לפניו". המצע והמרבד של קדושת התורה, ההכנה לקראת גלות בבל, שיחיו שם שבעים שנה מתוך יישוב הדעת והמשך רצוף של תורה שבעל פה...

*

איך קרא הפייטן הקדוש? "וממכה עצמה מתקן רטייה". [סליחות בה"ב] נבוכדנצר הרשע לא ידע שבמזימתו השפלה ההיא להגלות את גדולי ישראל מארצם, בזה גופא הוא בונה את העם שביקש להחריבו! שאיפת חייו היתה לשבור את רוח ישראל, והקערה נהפכה לו על פיה. ה"חרש והמסגר" שהגלה עם יכניה, הם הם שהעמידו את התורה הקדושה באותה שעה במקום גלותם וחיזקו עמה בעתיד את רוח העם להפליא! גבורי מלחמה אלה הם שבנו את מקומות התורה, הם שהעמידו דת ודין בישראל, הם שהעבירו את המסורה ואת ההנהגה, את דרך היהדות בטהרתה, בשלימותה, באצילותה...

*
ועתה ישראל, נלמד נא כעת בשקיקה א שטיקל מדרש. [פתיחתא לאסתר רבה י"א] הוי! "משל למלך שנכנס בכרם ונזדווגו לו שלשה שונאים" שלשה מזיקים עויינים עמדו להשחית את כרמו של מלך. "הראשון התחיל מקטף בעוללות, השני התחיל מזנב באשכולות, והשלישי התחיל עוקר בגפנים". וכאן לימדו חז"ל בנמשל על שלשה רשעי עולם שנטפלו לכרם בית ישראל. פרעה, נבוכדנצר והמן. פרעה גזר על עוללות גפן ישראל בגזירת "כל בן הילוד היאורה תשליכוהו", נבוכדנצר ניגש לקטוף את האשכולות המשובחים והגלה את חכמי ישראל ה'חרש והמסגר' כאמור, ועל מה שביקש המן לעקור את הגפן כולה ר"ל, הרי כל ילד בישראל יודע....

ונהפוך הוא! מה נפלא הדבר! על שלשתם נתהפך הכל! מתוך גזירת הבן הילוד, טבעו מצרים בים "בקדירה שבישלו, בה נתבשלו" [סוטה י"א.] גזירת המן נהפכה עליו ותלו אותו ואת בניו על העץ. ואילו על הרשע שבאמצע, נבוכדנצר, למדנו עכשיו. גלות החרש והמסגר נהפכה לטובת ישראל, חיזוקו, קיומו ותקוותו, מול עיניו של אותו רשע, דבר שוודאי מירר את חיי רודן עריץ זה, ללא הפוגות. בהמשך נפלה מלכותו של נבוכנצר ולא נשאר ממנו שריד ופליט...
*

איש יהודי היה בשושן הבירה... אשר הגלה... איש יהודי זה שעתיד להיות מנהיג ישראל ומורה דרכו בימי אחשורוש, חי וחווה בצעירותו את דרכי ההשגחה המופלאות של גלות יכניה. את ה"חשבה לטובה" של עקירת "החרש והמסגר" מארץ הקודש. הוא היה חלק בלתי נפרד מדור הבנין הזה בתוך זמן החורבן.
מרדכי הצדיק למד והעמיק בדרכי ה' למצוא את האור בתוך החושך. הוא חווה אמנם את רגעי הפרידה הנוראים, כשגלו חכמי ישראל. הוא ראה והרגיש את שברון רוח העם כשעזבו מנהיגי התורה את ארץ הקודש במצב איום של שבי, נתונים ביד אויב בשלשלאות של ברזל. ועם זאת היה עד נאמן ושותף נאמן להכנת השטח לדורות של גלות בבל, המשך רצוף להפליא של מסורת תורה שבעל פה. הצלת רוחניותם, שפיותם ויישוב דעתם.
*

מרדכי הצדיק נועד להיות מנהיגם של ישראל, גם מתוך עדות חיה על תהפוכות בבל ומזימותיה, על לקח מאלף זה של דרכי ה' הנסתרות שבוקע מהן אור מתוך החושך. הוא בעצמו היווה אלומת אור שיצרה גלות יכניה להחיות את העם... מילדותו גדל עם זכר יציאת מצרים שבו התהפכה גזירת פרעה עליו; בצעירותו חזה איך שנתהפכה עצתו של נבוכדנצר לטובה ולנצחיות התורה, וכעת נהיה למורה דרך איך לעמוד בגבורה מול גזירת המן הרשע, ללא חת. "והאמונה איזור חלציו". ענק דורות זה היה נאזר באמונה אדירה בעוצמתה, כעמוד ברזל וכחומת נחושת, שכל רוחות שבעולם לא יכלו להזיזה אף כחוט השערה...

ולא זו בלבד, כמנהיג הדור ההוא בעת צרה וצוקה, היה כעת בידו של מרדכי הצדיק לחזק את העם בתולדות מלכות בבל ותהפוכותיה, מתוך שחווה בעצמו את תוקפה ושוב את מפלתה עד היסוד בה, בפרט בעת הריגת ושתי. בזה היה ביכולתו להוכיח לכל אחד שברצות ה' יחול "ונהפוך הוא", גם עם גזירת המן, בעת שיעלה רצון מאת הבורא יתברך שמו...
*

מה עמקו דברי חז"ל [מגילה י: ואסת"ר פתיחתא י"ב]. שפתחו את המגילה בפסוק "וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר וְנִין וָנֶכֶד נְאוּם ה'" [ישעיה י"ד]. וכבר כתב ה'שפת אמת' על פתיחות אלה שאמרו חז"ל, "שפתח פתח לכנוס בענין הפרשה להבין מהות הפרשה". [חי' למסכת מגילה י:].

כמו כן דרשו ז"ל על המקרא הָפוֹךְ רְשָׁעִים וְאֵינָם וּבֵית צַדִּיקִים יַעֲמוֹד. [משלי י"ב]. הָפך במעשה של בבל ולא היתה לה תקומה, שנאמר והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד... [תנחומא נצבים א'].

עם עצם מאורעות חייו, כבר חיזק מרדכי הצדיק את העם. בעיניו חזה את שלטונו העצום של נבוכדנצר ואת רשעתו העצומה עוד יותר. וכך ראה את המהפכה, איך שנהפכה מזימתו לטובה ולקיום, ועד שירדה גדולתו אל תהום רבה, לבלי השאיר לו שם ושארית. על שמי "תכלת מרדכי" היה 'רשום' באותיות ענק: הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד", כפי ששוב קרה בעתיד..

ואל נא נשכח, יקירי, את פתיחת הפיוט המיוחד אחרי קריאת המגילה: אשר הניא עצת גויים! א-ש-ר ה-נ-י-א ע-צ-ת ג-ו-י-ם! והכל בכלל...

*

"גבורים ועושי מלחמה" נאמר במקרא על חכמי ישראל, שגלו לבבל עם יכניה מלך יהודה. בהסברו של פסוק זה שואלים חז"ל [תנחומא נח שם' ועוד] וכי מה גבורה עושים בני אדם ההולכים בגולה, ומה מלחמה עושים בני אדם הנתונים בשלשלאות?" "אלא" – מתרצים חז"ל - "הכל גבורים" - גבורי מלחמה של תורה... "עושי מלחמה" - שהיו נושאים ונותנים במלחמתה של תורה". כך התחילה תקופת הגלות הראשונה של העם היהודי. בכלי זינם של ה"חרש והמסגר"...

ובזה הראו דרך לכל הדורות איך להחזיק מעמד בתוקף "אינהו בדידהו ואנן בדידן". לפני ענקי עולם אלה נעלמו הכבלים ואזיקים, סרדיוטי כשדים, חרב אכזר ואניות שבי, עתיד מעורפל על אדמת נכר עויינת. בטלין ומבוטלין לא שרירין ולא קיימין. כעת הם עוסקים במלחמתה של תורה המבטלות במחי יד את כל הקרבות, את כל המלחמות האחרות...

אחד מהם היה מרדכי הצדיק, שבענייני דת ודין ויהדות צרופה עמד כארז בלבנון, 'לא קם ולא זע' וכך גידל את אסתר המלכה שנמשלה להדסה, העומדת ברעננותה, בין בשרב הקיץ בין בכפור החורף...

*

שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי. הרבה נדרש על ענין התכלת כאן. לפי האמור אולי ניתן להוסיף, שזה מרמז על השקפת חייו של מרדכי הצדיק מתחילת דרכו. שמי תכלת היו פרוסים לפניו אף בימי חושך וצלמות... לפי מבטו האלקי, לא 'שקעה החמה' אף פעם. הוא חש בכל רגע ורגע את דברי נעים זמירות ישראל: כי שמש ומגן ה' אלקים... הוא ידע והאמין שבכל רגע יכול המצב ליהפך לטובה ולברכה. תשועתם היית לנצח! לנצח! ותקוותם בכל דור ודור!

*

"ויהי אומן את הדסה – כי אין לה אב ואם". וכי צריך לתאר כמה גדול הכאב שבמלים אלה? ובכל זאת לפי היריעה הנרחבת של תולדות עמנו וגאולתו, מתגלה גם באפילת יתמות נוראה זו, אור גדול מאד. "ויהי אומן את הדסה". רצתה ההשגחה העליונה שתינוקת זו תתגדל תחת כנפיו של צדיק הדור. וכלשון ה'אור החיים' הקדוש: "שהוא אומנה ומלמדה להועיל - גידול הלימוד וההדרכה". [ראשון לציון אסתר ב']. שם התחנכה אסתר יום יום לגדלות עצומה שאין לנו מושג בה. בתכלית האמונה והקדושה, מסירות הנפש לוהטת לכל דבר שביהדות. התוכן היהודי האמיתי וההתרחקות מכל שמץ פחיתות, חומריות וחיצוניות במשך שבעים וחמש שנים תמימות ורצופות. [תרגום אסתר ב' ז'] הרי נאמר עליה "ותלבש אסתר מלכות - שלבשתו רוח הקודש". [מגילה י"ד:]. למדרגות נשגבות הגיעה מתוך חינוך בלתי פוסק זה...

וכך דרשו חז"ל את הפסוק [ישעי' י'] וְהָיָה אוֹר יִשְׂרָאֵל לְאֵשׁ וּקְדוֹשׁוֹ לְלֶהָבָה". "אור ישראל" זה מרדכי. "וקדושו ללהבה" זו אסתר... [מדרש תהילים כ"ב]. וכך אמר ה'כהן' מלובלין זי"ע "שהיתה צדקת וקדושה מבחינת יוסף הצדיק" [פרי צדיק פורים ב']

היא ראתה וקלטה את תהלוכות הצדיק והנהגותיו וכך המשיכה את שגב חייה אף בבית אחשוורוש. וְאֶת מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּו". ומתוך כך היה בידה בעתיד להושיע את ישראל מתוך מדרגות עילאיות. לעומת החושך של "אין לה אב ואם", מתרומם לעומתו אורו של "ויהי אומן" פי כמה וכמה. הרי מתוך כך השתלשלה השמחה האדירה ביותר, שמחת פורים הנצחית המקיימת את רוח ישראל בכל דור ודור. בכל פרט בהצלת ישראל היתה יד צדקנית זו באמצע, מתוך כוחות הנפש האדירים ששאבה בבית מרדכי...

*

ואכן, בזמני ההסתר בימים ההם, כשכל עולמנו היה נראה כמתמוטט חלילה, דוקא אז כבר היה מוכן במסתרים מזור, רפואה והכנה לנס. אף בשעת החטא ממש, בסעודתו של אחשורוש שנהנו ממנה, כבר התחילה להתרקם דרך להצלת העתיד. החתם סופר זי"ע אומר שהנס הכי גדול חקוק בתחילת המגילה בתהלוכות המשונות של אחשורוש וכשעדיין לא היינו ראויים לכך.

מפעים הוא פירושו של הרה"ק ר מרדכי מנשכיז זי"ע, על מאמר חז"ל [מגילה כ"ט.] "בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא שבכל מקום שגלו שכינה עמהם". הוא מדגיש ש"בכל מקום שגלו" לא מוסב רק על הגלות בפועל בארץ לא להם, אלא אף על התעייה הרוחנית, על גלות הנפש בשטחי החטא. כמו בשעת "נהנו מסעודתו של אחשוורוש", עם כל זאת היתה שכינה עמהם להושיעם מצָריהם... מה נשגבו גדוליך ישראל!
*

תכלת מרדכי... במבט עליון זה השקיף מרדכי הצדיק על כל מאורע ועל כל השתלשלות. ושוב, אין לשער ואין לתאר את משמעות המאורע של: "ותלקח אסתר אל בית המלך" בבית יהודי רם ונישא בקדושתו. צדקנית זו נשבתה כעת בין הנכרים, למקום הכי זר ומרוחק מהלך רוחם.

ועם כל זאת היה מרדכי מתהלך בכל יום ויום לדעת את שלום אסתר, במחשבת עוז ותקוה. הוא החליט בנפשו שלא נלקחה צדקת זו לבית הנכרי, "אלא שעתידה לקום להושיע לישראל" [רש"י אסתר ב' י"א]
*

נצעד נא הלאה במסילות המגילה. מרדכי הצדיק הודיע למלכות את זממם של בגתן ותרש שרצו להרעיל את המלך. בעצם לא הגיעה מבית המלך שום תגובה כלל. בדרך הטבע היה מביא הדבר לידי אכזבה והתמרמרות. יהודי מציל את חיי המלך ונתקל באדישות נרשעת?! "לא נעשה עמו דבר" בטח עורר ריטון חרישי מלבבות יהודים כאובֵי גלות. טעם מר נשאר מתוך אי התייחסות כזאת. ביטוי של שנאת ישראל.

אלא שכאן בא הכתוב ומלמד ומודיע. "אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן". רבינו יוסף יעבץ "החסיד יעבץ" בפירושו על מסכת אבות [ב' ד']. מלמד אותנו כאן נפלאות: צאו וראו! "הבט כמה עמקו מחשבותיו יתברך כי הקדים רפואה למכה...". במלים: "אחר הדברים האלה" הודגש הסוד ההוא.

נניח שהיתה מגיעה חבילה נאה של "חור כרפס ותכלת" מבית המלך למרדכי כהכרת טובה. הרי היה כל הדבר נשכח למחרת, כדבר המובן מאליו... אמנם הקב"ה ברוב חסדיו שמר וגנז את הדבר לעת הצורך, להחיות את האומה כולה. "ולא נעשה עמו דבר אז, בהשגחת השי"ת עליו, ושמר אותו לזמן שהיה סבה להציל כל ישראל". אדרבה, מוטב שישכח אותו טיפש כעת את הטובה שהצילה את חייו. מן השמים כבר יזכירו לו זאת ברגע הנכון... בלילה ההוא נדדה שנת המלך.
וכך מסיים החסיד יעבץ על פי הזוה"ק. "לה' הישועה! לה' בחירת הישועה ולא לאנשים, וכיון שכן: על עמך ברכתך סלה, "יש להם לברך על הספק, כי אינם יודעים מהו טוב ומהו רע". ברם מרדכי הצדיק בתוקף אמונתו ידע וידע...

*

תכלת מרדכי... ראיית זהרורי צהרים בחשכת לילה. ממשנתו של ה"ישמח ישראל" זי"ע למדנו ביאור בפסוק שנאמר במעמקי הצרה "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה". "שהי' לו דעת והארה גם בעת החשכות הגדולה".

וכך מבאר ה"ישמח ישראל" את מה שנאמר בנבואת מיכה "כי אשב בחושך ה' אור לי" שכל מה שהחשכות הוא יותר, קרוב יותר לאור היום וגם זה הוא מהישועה". ומתוך הידיעה הברורה הזו נעשה "המתקת הדינין".

מה נפלא הרמז שהראה ה"ישמח ישראל" בהלכה של "סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו" [מגילה ד.]. מי שחושב שהסתרת פנים היא בבחינת לילה, עדיין לא יצא מידי "חובתו", כלומר מן השליליות שבו. הוא עדיין איננו זכאי כל צרכו... "כי מי שמאמין ומשיג האמת יודע שהסתרת פנים היא בבחינת אור ובוקר"...

*

חיזוק עצום נמצא בדברי ה'אמרי אמת' על דברי המדרש [בר"ר ל"ב] שכמו שלגבי האדם, אומרים "מקצת שבחו בפניו וכולו שלא בפניו", בדומה לזה, כביכול, הוא גם כן כלפי מעלה. אומרים מקצת שבחו בפניו: "אִמרו לאלקים מה נורא מעשיך", שלא בפניו: "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו". והתמיהה זועקת: מה שייך אצל הקב"ה שלא בפניו? הרי מלוא כל הארץ כבודו?.

ה'אמרי אמת' פירש ש"שלא בפניו" הכוונה לזמני הסתר. [כי "לעולם" חסדו הוא לשון 'העלם']. "וצריכים לדעת כשיש הסתר גדול, הקדושה יותר גדולה, ואז יכולים עוד יותר לעבוד השי"ת, וזהו כולו שלא בפניו...". ועל זה הביא את דבריו של החידושי הרי"מ על דברי הגמרא [יומא כ"ח:] שיום המעונן הוא באמת מלא אור ושמש. ומזה מובן שמאחורי ההסתר זורח האור ביתר שאת... [פ' נח תרצ"ב ויעו"ש ויחי תר"צ]. ר' ישראל! יומא דעיבא כוליה שימשא!

*

ולזכרון נעורים יקר אזכיר כעת נא אדם גדול מאוד, שנשמתו עלתה השמימה בפורים דמוקפין תשס"ה. גאון וצדיק, מגדולי התורה ומופלגי היראה שבדור היה רבי חיים הכהן קמיל זצ"ל, ראש ישיבת אופקים. התמדתו ואהבת התורה שלו היתה למופת ולדוגמא עוד משחר נעוריו. בשעתו היה אחד מדמויות ההוד בישיבת מיר בירושלים.
כשהגעתי ללמוד בישיבת מיר הייתי בחור צעיר. לעת ארוחת הבוקר בחדר האוכל הבחנתי במראה מופלא מאד. ליד שולחן אחד ישב לו רבי חיים קמיל עם חבורה שלמה של אברכים ובחורים שלא הפסיקו מלעסוק דברי תורה בענין המסכת הנלמדת. לא ידעתי אז מי הוא תלמיד חכם נעלה זה שהיה אז בשנות הארבעים שלו ועד היכן מגיעה ידיעת תורתו בכל מקצועותיה. הכל התנהל שם בחן של טבעיות, בכובד ראש ובצניעות אצילה. הם אכלו "לחם קודש" מבלי להפסיק ממחשבת לימודם. עמדתי מן מצד והקשבתי והמראה הזה נחקק בלבי לנצח.
ואלו דבריו האחרונים של גדול בישראל זה, חסיד שבכהונה רבי חיים קמיל זצ"ל, שאמר ביום שנסתלק מן העולם. הוא דיבר על לקח "ממכה עצמה מתקן רטייה" בין ביציאת מצרים ובין בנס פורים, איך שאחשורוש והמן בעצמם הצמיחו גאולתם של ישראל. מזה הראה אותו צדיק שבזמן ההסתר ובתוך הגזירות ממש, כבר מכין הקב"ה 'מיניה וביה' את הישועה ואת הגאולה. וכך יצאה נשמתו של צדיק בטהרה מתוך מסר לדורות בבשורת הגאולה והישועה. יהי זכרו ברוך ומבורך!
*
נתבונן נא כעת בסיפור מופלא מאד בענין הזה ורעיון נשגב הטמון בתוכו, המחזק את האמונה. ברצוני להרחיב בזה כעת, כי הם דברים העומדים ברומו של עולם, בכדי לחזק את האמונה התמימה ואין לך דבר יסודי ביהדות חשוב וחיוני ממנו. אמונה! אמונה! אמונה!

הסיפור נמצא בתוך בספר "כנף רננים" על פרק שירה, שחיברו אחד מבעלי הדרוש הידועים לפני כמאתיים שנה, רבי חנוך זונדל לוריא זצ"ל מנובהרדוק שהיה משפיע נעלה בדורו, ודבריו המתוקים הברורים, מרחיבי דעת ומאירי מחשבה.

*

מעשה בילד קטן שגדל בבית עשיר בעיר הבירה. לפניו הובא יום יום לחם מן המאפיה. הוא מעולם לא חשב ולא שאל על מקור הלחם ובתמימותו נדמה לו שמזון זה גדל מן האדמה או על האילן, כשאר פירות וירקות...

לימים עבר להתגורר בכפר ועולם רחב ומקסים התגלה לפניו. דברים רבים התחדשו לו אז בעולם החי והצומח... במקום אכסנייתו ראה את הכפרי טוחן חטים ולש ואופה ממנו לחם, אולם את צמיחת החטים עצמם עדיין לא ראה. יום יום הלך לטייל בשדות לראות את הנעשה בהם. נפש הילד צמאת הידע, לא שָֹבעה מכל הנפלאות שנחשפו לפניו בחיי הכפר.

הנה הוא רואה לפניו שדה ענק שכולו עפר שטוח וחלק. עוד הוא מסתכל בשדה והנה מגיע הפועל עם צמד שוורים חזקים. הוא עובר על השדה וחורש אותו על פני כולה... הילד בשום אופן אינו מבין למה הוצרך ל"קלקל" שדה נאה כל כך. התמיהה שלו גדלה והלכה כשהוא רואה שוב את הפועל כשהוא לוקח סל מלא חטים, שמהם ראה בבית הכפרי איך שטוחנים ועושים מהם לחם. פליאתו עברה לידי התמרמרות, כשראה איך שהפועל משליך את החטים אל תוך נקעי השדה ושוב חוזר וחורש עליהם כדי שיכנסו לעומק האדמה. בשום אופן אינו יכול להבין זאת. מה עושים האיכרים האלה? למה הם מקלקלים גרעיני חטים נאים, שמהם יכולים לאפות לחם. הרי ירקבו הגרעינים אי שם באדמה... איך שייך להשחית כל כך את ברואי העולם הנאה?

*

עברה תקופה. הגיעו ימי אביב פורחים. הנער שוב הלך לטייל בשדה ההוא, שפעם סיבב לו עגמת נפש. והנה לפניו דשא ירוק משובב נפש שכסה כעת את פני השדה החרוש. עכשיו הוא כבר מבין... החרישה והשלכה הזרעים היתה בכדי להצמיח שדה, גן שעשועים יפה לטיול ולהנאת הבריות. יום יום בא לבקר את השדה והתבונן ביופיו וגידוליו. עברו שבועות נוספים והנה כבר רואה לפניו שדה מלאה שבלים מרהיבות עין המתנענעות לרוח היום. כעת שמח הנער ושבע רצון עוד יותר. אכן נודע הדבר! האיכרים רצו להפוך קרקע פשוטה ובוּרה לנאת שבלים לשעשע כל עין עובר בזהבו של הטבע... אף הוא נעמד ומתמוגג מן המראה הנחמד כל כך. מה נפלאו מעשי העובדים כאן...!!!

הגיעו ימי הקיץ, ימי קציר חטים. שוב מופיע האיכר ובני לוויתו והפעם מַגָלים בידיהם, כלי ברזל עגולים, קרים וחדים. ללא רחמים הם חותכים ב"כלי משחית" זה את כל שיבֳּלי הזהב שמילאו את השדה ועושים מהם אלומות. שוב נשאר השדה בודד וריק מכל עברו הזוהר... הנער שהתענג כל כך על מראה השבלים בשדה, מתאכזב עד היסוד בו.

הילד עומד ומתבונן ונפשו הרכה עגומה ונסערת. בכל תום ילדותו הוא עומד ומזדעק: למה משחיתים הם יצירה נאה כל כך? עודו מתייסר בהרהוריו והנה שוב באים פועלים. יש מהם מכים במקלות על השבלים ויש מניחים נסרים על אלומות החטים, ושוב מביאים בהמות הדורכות והדורסות עליהן באכזריות. הנער לא ידע את נפשו מצער. מה עוללו בני האדם באכזריותם לאלומות החטים ההן...? ביישן היה הילד והתבייש לשאול פן יבוזו לו הכפריים על שאלותיו. הוא החליט לסדר במחשבתו את כל מה שראו עיניו מתחילת בואו לכפר ולברר את הכל בעצמו.

*

הוא מנסה להשליט סדר ומשטר בכל מה שחווה בימים אלה. הוא מקבץ תמונות מזכרונו, אחת אל אחת. החרישה, הזריעה, גידול השחת והתבואה, הקצירה והדישה. סוף סוף נרגעה רוח הנער. הוא עמל והדברים נצטרפו במחשבתו לציור אחד ומושלם. אז התחיל להשיג את מעגל הנסיבות שעברו לפניו. הוא נזכר איך שפעם זרעו כאן מספר גרעיני חטים מתוך סל, ומאלה יצאו כעת במספר רב לאין ערוך, חטים כאלה כצלמם וכדמותם. מן הקומץ שנזרע ממלאים כעת כרי גדול וגדוש כדי לייצר ממנו בסופו, לחם להחיות עם רב.

בסופו של דבר נצנצו במוחו הידיעה וההבנה איך ובמה נעשה הלחם למזון האדם ולמה היה צריך למיגוון העבודות השונות והמשונות האלה שנראו כ'אכזריות' והסבו לו תמהון וצער. פתאום התחיל להבין את פשר כל עבודות השדה והתאמתן בזו אחר זו. הוא עמד על טעות הבחנותיו עד עכשיו. הכל היה בכדי להוסיף ולהרבות על התבואה המזינה נפש כל חי!

רק כעת בגמר מלאכות השדה הבין את הדבר לאשורו... מזלו היה זה שנשאר בכפר במשך כל ימי התהליך הזה. אילו היה עוזב וחוזר לחיי הכרך באמצע החרישה והזריעה או צמיחת ה'דשא' הירוק, היה נשאר תקוע וקטוע במבוכתו, תמיהותיו תעיותיו ותהיותיו; מתוך כאב וביקורת על תהלוכות הכפר והשחתת כל הנחמד והנאֶה לעינים...

*

והלקח מזה הוא נשגב ונעלה מאד... הרי הנער התחיל להבין את הכל, כשנשאר בכפר עד השלמת כל העבודה בשדה. אז הבין את פשר החרישה והקצירה והדישה שנראו לו מתחילה כמעשי הרס והפסד השבלים.

כך הוא הדבר בהסתכלות על מאורעות העולם בכלל ובפרט. אילו היה אדם עומד ומתבונן מתחילת הבריאה עד אחרית הימים, אז היה מבין את הנהגת העולם לאשורו איך שכל הדברים מתאימים ומשלימים זה את זה. אולם האדם בדורותיו המוגבל בטווח ראייתו, עולה בידו לראות רק חלקים מן התמונה הכוללת ומסוד הבריאה שבכל יציר ופרט. הוא רואה לפעמים חורבן ובנין, זריעה והרס. לפעמים מתרונן ולפעמים מזדעזע. הנה כבר נדמה לו שכבר מבין את הכל. הוא רואה לפניו דברים כדוגמת מראה דשא ושבלים מוזהבות ונדמה שזוהי התכלית הנרצה ושוב מתלבט בתמיהות על הקצירה ועל הדישה.

כל זה נגרם לו מקוצר דעת וקוצר השגה, מתוך התבוננות מצומצמת בתקופה מסוימת. לו היה האדם, כאמור, מסוגל לראות את מעשה האלקים מתחילת היצירה עד דור אחרון, היו הדברים מתיישבים על לבו להפליא, על כל פרטיו, דקדוקיו ותעלומותיו...

*

כך מפרש בעל "כנף רננים" את המקרא "מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך" מאד נעלו מחשבות הקב"ה בעולמו וכל אחד נחשב כבער לנוכח מה ששייך להשיג. אף החשוב שבמעמיקי ההגות, המכונה "איש" מחמת חשיבותו, אף הוא נקרא בער לענין עומק הבנת מחשבות ה' ולא ידע גדולת דרכיו. קל וחומר לכסיל שבאמת שאינו מתחיל להבין כלל, כדוגמת נער עירוני המבלה רק ימים ספורים בכפר... הוא רואה צמיחת עשב פריחתו ועקירתו ועומד ותמה... באופן נפלא מגיע הוא ה"כנף רננים" לסופו של מזמור השבת. "להגיד כי ישר ה' צורי ולא עולתה בו...".

על סדר זרעים אמרו חז"ל שנקרא סדר "אמונה" מפני שמאמין בחי העולמים וזורע. [שבת ל"א ובתוס' שם בשם הירושלמי] לפי משנתו של ה"כנף רננים" מתפרש זאת להפליא על סדר הזריעה והצמיחה, לרבות מה שנראה הפסד והרס. כל זה הוא משל עז וחודר על עומק האמונה... ואולי נכלל גם זאת במנהג לאכול זרעונים בליל פורים...

וכעת נחזור שוב לדברי הרה"ק מאוסטרובצה זי"ע. הקורא למפרע לא יצא! כבר כעת יש להאמין שנכתבת מגילה. עס שרייבט זיך א מגילה... גם בתקופתנו זאת נכתבת מגילה. ואף אם עדיין אין מבינים את פשרה ואת תוכנה, בכל זאת חובתנו להאמין שפעם יובן ויתגלה הכל. פעם נראה את ישועת ה'. והלוואי שיהיה בקרוב. ומרדכי ידע את כל אשר נעשה. וגם לנו הורה לחזור את ה' מתוך תפילה ותשובה ותקנת מעשים.

*

וכאן המקום להודות שוב ושוב להקב"ה, תהילה לקֵל חיי. לפני עשרות שנים היה הדבר, כששהינו כמה ימים בבית שבהרי הקטסקיל בניו יורק. בני המשפחה יצאו לדרכם ואני נשארתי אז בבית כשעמי תינוקת בת כמה חדשים. פתאום פרצה אל החדר להקת דבורים שהתחילו להסתובב ולהציק לנו עד שהוצרכתי לעזוב את הבית. נטלתי את בתי שתחיה ויצאתי החוצה. אחרי שעה קלה כשחזרו בני הבית, הבחינו בריח גז שדלף מן הכיריים. האלרגיה החלישה אז את חוש הריח שלי והקב"ה שלח שליחים אחרים להוציאנו מן הבית. בשעתו לא נעם לי ביקור הדבורים כלל, אמנם על ידן ניצלו חיינו! הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו!

כשתחשוב היטב יקירי, על מאורעות חייך, תגלה גם אתה 'דבורים' כאלה שייצרו את דבש חיי העתיד. נצטרף אם כן יחד לשירת הודאה לריבון כל המעשים...

*

ונסיים מעין הפתיחה במילתא דבדיחותא לכבוד ימי הפורים הבאים עלינו לטובה ולברכה, לששון ולשמחה. לפני שנים רבות פתח בזה בניו יורק, רב חשוב בדבריו, כהקדמה לענין מגילת אסתר. הרב הדורש היה גברא רבא, גאון וחסיד מגדולי הרבנים של שארית הפליטה, שהתגורר אז בשיקאגו.

הוא הסביר את נושא המגילה, על פי מעשה שאירע עמו באותה נסיעה בקרון הרכבת משיקגו בדרכו לניו יורק, מקום הדרשה. נהוג היה אז שברכבת שנסעה בשעות הלילה השאירו הנוסעים את הנעליים מעֵבר לדלת קרון השינה והכרטיסן היה מצחצחן במשך הלילה ומחזיר אותן לפני דלת הקרון. אלא שהפעם כשקם הרב בבוקר מצא לפני הדלת, שתי נעליים שונות...

הוא שאל את הכרטיסן לפשר הדבר. האיש שלא היה מן הפקחים ביותר ענה לו: "מעניין מאד, אני כבר עובד כאן ארבעים שנה ואף פעם לא קרה לי דבר כזה; דווקא היום אתה כבר הנוסע השני שמתלונן על שני סוגי נעליים שונות. מוזר! שני סיפורים כאלה ממש בבוקר אחד...? גוי זה לא הבין שמדובר כאן על סיפור אחד בלבד, אותו הסיפור ממש, החלפה אחת ויחידה היתה כאן...

הרב השתמש בזה כמשל פתיחה, למגילת אסתר לשמח את הלב ולחדד את השכל. וכך פתח את המגילה והכריז במאור פנים: "עס איז אלעס איין מעשה"! הכל הוא סיפור אחד!!! במגילה לא קרו אירועים שונים ונפרדים, אלא הכל היה סיפור אחד, כל חלקי המגילה ממש משולבים ותלויים זה בזה, הכל היה 'מקשה אחת' של השגחה פרטית מדוקדקת מתחילתה עד סופה.

*

גם בתקופה הזאת הוגים וחוקרים גויי הארצות ומשפחות האדמה, על רבבות אלפי פרטים שונים ומשונים, בדומה לכרטיסן זקן וכסיל זה שברכבת, התוהה על מקרים שונים בבוקר אחד...

ולאמיתו של דבר. עס איז אלעס איין מעשה...!!! הכל הוא סיפור יחיד ומיוחד שנארג ביד עליונה. אחד יחיד ומיוחד ברוך הוא.

ר' ישראל! מגיעים ימי הפורים! והימים האלה נזכרים ונעשים. עדיין השמים מעוננים אמנם כאמור "יומא דעיבא כוליה שמשא". נתרגל נא לראות את "תכלת מרדכי" גם כעת. אף מגילת אסתר פותחת במלת "ויהי" שמשמעותה צער. ברור שאף כעת מתרקמת מגילה שסופה להתגולל אל תוך מרחבים ענקיים של גאולה וישועה. נזכה נא להיות מן הקוראים אותה על הסדר ולא למפרע, מתוך אמונה תמימה עכשיו!

יקירי! כולנו זקוקים, להארת פנים שלך, לחיות שלך, לשמחתך, לתקוותך, לבטחונך, למבטך הזוהר על ההווה ועל העתיד. נמשיך נא להתחזק יחד לב בלב. ימי הפורים לא יעברו תוך היהודים ולקחם יוסיף להורות לנו את דרך הישועה בקרוב בימינו אמן.

גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
א גוטן פרייליכן לוסטיגן פורים!
ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר!
כן תהיה לנו!

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי

דרומי
הודעות: 7132
הצטרף: ב' פברואר 20, 2017 11:26 am

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי דרומי » ה' פברואר 18, 2021 11:41 pm

ייש"כ על העלאת המאמר המרתק.

נהניתי במיוחד מהסיפור-משל עם החלפת הנעליים (בסוף המאמר), ממש קולע אל המטרה. מומלץ לדרשנים.

[רק קצת פלא בעיניי למה טרח הכותב לספר מהיכן יצא הרב (שיקאגו) ולהיכן נסע (ניו יורק), ואף פירט מקצת משבחיו של הרב גופו, ואעפ"כ נמנע מלהזכיר את שמו, וצ"ע]

לבי במערב
הודעות: 6199
הצטרף: א' מאי 14, 2017 12:58 pm
מיקום: לענינים נחוצים - נא לפנות בהודעה־פרטית. בתודה מראש.

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי לבי במערב » ו' פברואר 19, 2021 6:14 am

'אזרוק' השערה: שמא מדובר ברצ"ה מייזליש (אב"ד ווייטצען)?

המאמר נפלא, כמובן (וכרגיל). ייש"כ!


חזור אל “עזר אחים”

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 16 אורחים