מפרשי האוצר
חיפוש גוגל בפורום:

מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

גליונות שבועיים להורדה. עצה ותושיה בעניינים טכניים
פילווישוק
הודעות: 247
הצטרף: ו' יולי 19, 2019 1:06 pm

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי פילווישוק » א' דצמבר 19, 2021 10:40 am

גיזונטע קאפ כתב:שמעתי מהגר"ה זאקס שאביו הגר"מ אמר לפני הח"ח שמספרים שכאשר הרמב"ם כתב את היד החזקה התבודד במערה 10 שנים וכתב אותו
ואמר הח"ח שהוא לא יודע אם הסיפור היה, אבל אי אפשר לכתוב משנה תורה בלא זה

הרמב"ם כתב את היד בשמשו כרופא הסולטן בסוף יום עמוס בשכבו ללא כח, כאשר תיאר במכתבו לר"ש ן' תבון. את פירוש המשנה כנראה שהחל לכתוב בהתחבאו במערות, לא לשם התבודדות, אלא מפחד האלמוחדין.

גיזונטע קאפ
הודעות: 922
הצטרף: ד' אוקטובר 18, 2017 5:47 pm

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי גיזונטע קאפ » א' דצמבר 19, 2021 3:10 pm

מי שחושב שיש לו איזה השגה בראשונים שיקרא את המכתבים של הרמב"ם עם מה הוא התעסק כל היום, ואי אפשר להבין בכלים אנושיים איך נהיה ענק כזה,

בברכה המשולשת
הודעות: 14105
הצטרף: ג' ינואר 24, 2012 9:00 am
שם מלא: רועי הכהן זק

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי בברכה המשולשת » א' דצמבר 19, 2021 3:53 pm

פילווישוק כתב:
גיזונטע קאפ כתב:שמעתי מהגר"ה זאקס שאביו הגר"מ אמר לפני הח"ח שמספרים שכאשר הרמב"ם כתב את היד החזקה התבודד במערה 10 שנים וכתב אותו
ואמר הח"ח שהוא לא יודע אם הסיפור היה, אבל אי אפשר לכתוב משנה תורה בלא זה

הרמב"ם כתב את היד בשמשו כרופא הסולטן בסוף יום עמוס בשכבו ללא כח, כאשר תיאר במכתבו לר"ש ן' תבון. את פירוש המשנה כנראה שהחל לכתוב בהתחבאו במערות, לא לשם התבודדות, אלא מפחד האלמוחדין.


המכתב לרשב"ת לא נכתב בזמן כתיבת משנ"ת אלא לאחר מכן.
בזמן כתיבת ספר משנ"ת הרמב"ם עסק בכתיבת הספר, ואחיו רבי דוד פרנס אותו.

סמל אישי של המשתמש
אהרן תאומים
הודעות: 2563
הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
מיקום: בארא פארק
שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
יצירת קשר:

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי אהרן תאומים » ה' דצמבר 23, 2021 7:21 pm

בס"ד
הַמִבְצָר מוּל הַזֶרֶם...
אוצרות בית עמרם במצרים

לר' ישראל יקירי שליט"א

בימי קושי השעבוד במצרים, התכונן שם אהל קדושה מיוחד במינו. משפחת עמרם לבית הלוי. מבחוץ אולי נראתה שם ביקתת קש בלבד, אַבל מבפנים התכונן אז מבצר אדיר של גבורה יהודית אמיתית. בית זה על כל נפשותיו ממש, פנה עורף לשלטון הרֶשע ועסק בשלו בעבודת ה', קיום מצוותיו וחסד עליון במסירות נפש, מבלי להתחשב במלכות הזדון כמלוא נימא...

אבקשך היום, יקירי, ש"נבקר" יחד במבצר הקדוש הזה, לסקור ולוּ במעט מן המעט, את השרשים של מנהיגינו הנצחיים ואוצר מידותיהם שכבר התגלו בתחילת דרכם. ולמרות שהנהגתם מגיעה הרבה מעל ומעבר להשגותינו, כבר הורונו קדמונינו ז"ל שיש להתלמד אף מפשוטם של דברים...

מבית נאמן לה' זה שהקימו עמרם ויוכבד, עמדו שלשה 'פרנסים טובים' לישראל, משה, אהרן ומרים [תענית ט.]. חז"ל אף קראו להם "שלשה גואלים" [תנחומא במדבר ב']. ועליהם אמר הנביא מיכה [ו' ד'] בשם ה': "ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים". בתרגום וברש"י פירשו את השליחויות: משה רבינו ללמד את דיני התורה, אהרן הכהן לכפר על העם ומרים להורות לנשים. שלשתם תרמו את כל כוחות נפשם למען עַמם ודאגו לקיומם ומעמדם, תורתם וקדושתם. למה נקרא שמו עמרם? שיצא ממנו עָם רם על כל רמים... [זוה"ק ח"ב י"ט.].

*

כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו... על תפקידו של לוי בן יעקב כתב הרמב"ם [פ"א מהל' ע"ז ה"ג] "ויעקב אבינו למד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם וצוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה כדי שלא ישתכח הלימוד". ואף אחרי דורות רבים במצרים עמד שבט לוי בשלו. "שבט לוי שעמד במצוות אבות; ומעולם לא עבד שבט לוי עבודה זרה". [רמב"ם שם].

ממונה אחר ממונה. השלישי שבהם היה עמרם בן קהת ונכד לוי. בדרכי לוי סבו לימד את דרך ה' ומעשי האבות. עמרם היה גדול הדור [סוטה י"ג.] וראש הסנהדרין [שמו"ר א' י"ג] נקי בלא חטא היה כל ימי חייו [שבת נ"ה:].

זקן ויושב בישיבה היה עמרם הלוי [ראה יומא כ"ח:]. מציאות זו כשלעצמה היוותה הכרזת מרד יהודי קדוש מול מדיניות מצרים, שלא חסכה מאמצים בכדי לענות ולהשפיל את רוח העם. עמרם ובני שבטו בכלל התקוממו ופעלו את ההיפך. להשפיע רוממות התורה ומלכות היראה והיהדות. "מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם, היו במצרים ישיבה עמהם... [יומא כ"ח:]. הרבצת התורה לא פסקה מהם לרגע אף בזמן קושי השעבוד, על אפם ועל חמתם של נוגשי מצרים. זה היה האור בתוך מחשכי גלות מצרים...

*

שהיה עמרם ראש סנהדרין... ר' ישראל! מה מסתתר מאחורי תואר זה? בעליל נראה כאן שהיה בישראל אז חוק ומשפט במצרים, סנהדרין ובית דין במחתרת, ללא שום התחשבות במשטר מצרים שרצה לעקור כל זיק יהודי ח"ו. כמובן שעם רב מישראל שהיה שומע ומקבל את דבריהם. וכבר גילו לנו חז"ל את השפעת עמרם על העם שנטו אחריו ועשו כמעשיו. [סוטה י"ב.]

*
זאת ועוד, שבט לוי הקדוש והמובדל, הראה דרך מיוחדת בהשתתפות בצערם של ישראל. ה'שפת אמת' אומר שהשבט לוי "שהיו פנוים מעבודה במצרים, היו בוכין ומתפללין עבור בני ישראל". במקביל למה שהצטערו ישראל בגופם ובעמל כפיהם, כך הצטערו הלוויים בלבם ונפשם עליהם ובכו והתפללו ובשכר זאת זכו הלויים לומר שירה בבית המקדש... [שפ"א ליקוטים פ' במדבר].
ועמרם גדול הדור וראש שבטו של לוי, וודאי עמד בשעתו בראש המתפללים והבוכים, המצטערים על אחיהם.
*

ויקח את בת לוי... יוכבד היתה בתו של אחד משבטי קה, לוי בן יעקב, שהובדל לקדושה יתירה. יוכבד היתה אֵם הבית הדגול הזה, שממנו צמחה הנהגת ישראל בשלשה גואליה; בספר דברי הימים [א' ד' י"ח] נאמר: ואשתו "היהודיה". דעת חז"ל במדרש [ויק"ר א' ג' וע' מגילה י"ג:] שזה מתפרש על יוכבד שהעמידה יהודים בעולם. כלומר שכמיילדת החייתה וקיימה עם בתה מרים, ילדי ישראל לאין ספור. ואף כפשוטו היתה יוכבד "היהודיה", במלוא מובן המלה. היא שימשה מופת ודוגמא ליהדות בדרכיה ופעולותיה שכל כולן היו יהודיות שורשיות...

*
מבני היכלו של הבעש"ט הקדוש היה הגה"ק ר' משה מדולינא זי"ע, בעל "דברי משה" שהיה מן הצדיקים הידועים בדורו. הוא הסתופף אחר כך בצל הרה"ק ר' מיכל מזלאטשוב זי"ע שהיה גם מחותנו. [חיבור נפלא בשם "אמרי שוהם" נמצא ממנו על מסכת כתובות ועוד. ה"דברי חיים" מצאנז זי"ע, כתב עליו בהסכמת ספר "דברי משה". "גדול הדור, בנן של קדושים, איש אלקים נורא הוא". כ"ק מרן ה'שפע חיים' זי"ע היה מזכיר את שמו של הרה"ק מדולינא בסילודין והיה מוסיף שאצל ה"דברי חיים" היו אלה ביטויי גדלות נדירים מאד...].

ענק בענקים זה כתב בספרו דבר מפעים מאד בנושא בית עמרם ויוכבד. התורה הזכירה והדגישה את גזירת פרעה למילדות העבריות, יותר משאר גזירות הבנים, מהם שלא נזכרו במקרא. וכל זה היה לצורך הגאולה...

*

וכך ביאר זאת ה"דברי משה" תלמידו המובהק של הבעש"ט: משה רבינו היה אדון הנביאים שדיבר אתו אלקים פנים אל פנים. הוא הוציאנו מטומאת מצרים, קידש את העם וקירבו לעבודתו יתברך. ובכן, נשמה גבוהה מעל גבוה כזו, היתה צריכה לבוא מבית קדוש, רם ונשא, מאב ואם נשגבים בדרגתם מאד.

ואמנם הגיע עמרם אביו הצדיק, כידוע, למעלות עצומות מאד בתורה, ביראת חטא ובקדושה נאצלה. אולם בכדי שתהיה גם האם זכאית לבן כזה, סיבב הקב"ה ברחמיו הגדולים שתעלה ותתאים יוכבד לדרגתו של עמרם, מתוך מעשי מסירות נפש בשעת גזירת המילדות.

אלקים חשבה לטובה. כל זה נסתבב לטובת גאולתם של ישראל, שכן מתוך כך נולד המושיע גם בזכות אמו. "כי הנה גודל מעלות מסירות נפש על קדושת השם, אין לך דבר בכל המצוות שיהא בו כח לזַכּוֹת אדם את נפשו ולעלות בקודש". כך זכו האיש מבית לוי יחד עם בת לוי, לבן פאר מקדושים כזה, משה איש האלקים, מושיען של ישראל, שלא קם כמותו בישראל. [דברי משה פ' שמות]

*

כאמור מדברי הרמב"ם, היה תפקידו של לוי וצאצאיו "לשמור מצוות אברהם" ואכן על זה מסרה נפשה בתו יוכבד שאחזה במעשה אביה לוי והוראתו. ולא רק בדרך האמונה והיראה, אלא גם במעשי חסד של אברהם אבינו, עד כדי מסירות נפש...

ר' ישראל! נושא זה זקוק להתבוננות מיוחדת. זה היה מעשה מרד יהודי מובהק בצל החרב של הרודן האכזר, על אפו ועל חמתו. התמסרות קדושה להצלה, לחסד ולרחמים, בתקופה איומה ביותר.

ודבר זה בא לידי ביטוי מדהים, בזמן "וימררו את חייהם", כשהמיטו המצרים גזירה נוראה זו על הבנים. פרעה פקד על המילדות העבריות, שפרה ופועה [יוכבד ומרים – רש"י]: "אם בן הוא והמיתן אותו". והן עשו את היפך רצונו ממש. "ותחיין את הילדים" לא רק שלא קיימו את דבר פרעה, אלא שהיו דואגות להמשך קיומם של ילדי ישראל. "שהיו מספקות להם מים ומזון". [סוטה י"א:]. חז"ל קראו לזה "קילוס בתוך קילוס", שבח בתוך שבח. "לא דיין שלא קיימו את דבריו, אלא עוד הוסיפו לעשות עמהם טובות". [שמו"ר א' ט"ו].

יד ביד הלכו האם הישישה יוכבד שכבר היתה אז בת ק"ל, עם בתה הקטנה בת החמש, ויחד מסרו את נפשן על חיי ישראל יום יום במשך הגזירה. גם זה מורה על רוממות הבית הזה. בגלות איומה ואטומה כמו במצרים, היתה ירידת הדורות במשך שנים ארוכות, וודאי עלולה להשפיע מאד על הדור הבא. ואילו כאן הלכו יחד אם ובת בהבדל קכ"ה שנים, בלב אחד, בכוונה אחת, ביראה אחידה ובאותו תוקף של מסירות נפש...

ותיראן המילדות את האלקים- זה לא נבע מתוך תגובת חמלה אנושית גרידא, כי אם מיראת אלקים.

וזהו הוא ההיפך הגמור ממה שנאמר על גרר עירו של אבימלך. "רק אין יראת אלקים במקום הזה והרגוני". [שוב ראיתי שכבר עמדו בזה בעלי המוסר]. לעומת זאת השפיעו המילדות חיים מתוך יראת אלקים!

*

איך אמר הרמב"ם בתפקידו של לוי? "לשמור מצוות אברהם". הבה נראה איך יישמו זאת יוכבד ומרים, בתו ונכדתו של לוי. בחירוף נפש פעלו שתיהן, ביראת ה', בגבורה שבחסד. הבה נלמוד זאת בדברי המדרש. "ותיראן המילדות את האלקים". "קישטו עצמן למעשה זְקֵנָן, זה אברהם" שעליו נאמר עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה". הם הידרו את מעשיהן וכיוונו את דרכיהן, במצוות אברהם...

וכך אמרו יוכבד ומרים אז: "אברהם אבינו עליו השלום פתח לו פונדק והיה זן את העוברים ושבים". הרי אף בני נכר קבלו מזון ומחיה אצל אברהם אבינו. ואנחנו לא די שאין בידינו להאכיל יהודים, אלא שעוד קבלנו פקודה להרוג חלילה?! אדרבה ואדרבה! אנו נחיה אותם! ומה עשו באמת? הן הלכו לאסוף ולגבות "מים ומזון מבית העשירות ובאות ונותנות לעניות והן מחיות את בניהן".

מה נפלאו דברי האלשיך הקדוש! שני שלבים היו בענין המילדות, הן לא צייתו לגזירת פרעה, וגם דאגו להמשך קיומם. המעשה הראשון נבע מיראת ה' [כמו שנאמר ותיראן המילדות] ואילו המעשה השני היה למעלה מזה. המשך ההטבה והתחייה, כבר הגיע מאהבת ה'...

*

ותחיין את הילדים... המשימה נמשכה במלוא מסירות הנפש, גם כשגדלו התינוקות, "שהיו טומנות אותן בבתיהן ומגדלות אותן" [רש"י סוטה י"א:]. בצורה נפלאה מסביר ה"ישמח משה" זי"ע, בדרך הפשט, שהקב"ה השפיע עליהן ברכה ועושר, בכדי לפרנס כל ילדים אלה [ראה אוה"ח הקד']. ולא עוד אלא "ויעש להם בתים". כלומר, שהזמין להם את האמצעים לקנות בתים ומעונות לילדים הניצולים. "שהשי"ת עשה להם בתים, שהשפיע להם שלא כדרך הטבע, עד שקנו ובנו בתים כפי הצריך להם". מנגנון ענק ופעילות רחבה מאד, נוצרו שם במחתרת. מעונות רבים נרכשו אז, לאכסן את הילדים בהנהלת יוכבד ומרים. הפלא ופלא!

*

הזכרנו את תפילות בני לוי, שעמרם עמד בראשם. הבה נקשיב כעת את לשוועת בני ביתו, שפרה ופועה, על ילדי בני ישראל שיהיו שלמים וקיימים ללא מום וחסרון. כך לימדונו חז"ל הקדושים במדרש [שמו"ר א' ט"ו] "היו עומדות בתפילה ואומרות לפני הקב"ה: אתה יודע שלא קיימנו דבריו של פרעה! דבריך אנו מבקשות לקיים!" וכך התפללו יוכבד ומרים על שלום התינוקות ובריאותם; שלא יצא חילול ה' מזה אם חלילה יקרה משהו לתינוק. גם על חיי האימהות התפללו אז יוכבד ומרים. וכל זה נלמד מפסוק: ותחיין "את" הילדים. "את" לרבות האימהות. והקב"ה קיבל את תפילותיהן הזַכּוֹת. לכולם השפיעו חיים מתוך שוועתם הנרגשת...

וייטב אלקים למילדות העבריות וירב העם ויעצמו מאד. יש מפרשים [כלי יקר וחתם סופר] שזה גופא היתה הטבה להם, שהתרבה העם ויהיה בידן להיטיב גם עמהם. שכר מצוה מצוה. צא ולמד עד היכן הגיעו דרגת בית עמרם באהבת ישראל שלימה...

*
מרים הנביאה היתה אז בת חמש בלבד. מבית אבא שאבה את עוז הרוח והביטול לעומת שלטון הזדון. "פועה" נקראה מרים על שם מעשיה אז. ואחד מפירושי חז"ל על זה הוא: "שהופיעה פנים נגד פרעה". בעוצמה יהודית הטיחה דברים בגלוי מול פרעה, על גזירת הבנים. וכך אמרה הילדה מבית לוי לפני מושל מצרים שוודאי היה מסובב בשומרי ראש, שולפי חרב מאוימים. בלי שמץ של התפעלות קראה אז בקול: "אוי לו לאותו האיש, כשיבוא האלקים ליפרע ממנו!!!". פרעה העָריץ נתמלא חמה ורצה להרגה.

ואז באה יוכבד האם, להגן עליה ולהצילה, ואמרה לפרעה: "אתה משגיח עליה? תינוקת היא ואינה יודעת כלום...". ואולי נמצא כאן רמז נסתר. היא איננה רוצה לדעת ממך, פרעה. היא ממאנת בקיומך. בתודעתה אינך תופס מקום כלל, חשוב אתה בעיניה כעפרא דארעא. היא כבר רואה את הפירעון, את סופך ומפלתך...

*

בדרשות חז"ל על כינוי "פועה" של מרים, נמצא עולם מלא של אהבת ישראל והערכה לכל נפש מישראל . לא רק שהצילה מרים ומילטה עם אמה את הילדים מן הגזירה, אלא שהיתה "מפיעה לתינוק" כשנולד בסכנה ר"ל, כלומר שהִנשימה מרים את התינוק ועוררה לתחייה בפועל את התינוקות שלא נשמו אז כראוי. למרות המצב הנורא לא מוותרים על אף אחד!

*

כמו כן היתה מרים "נופעת יין בתינוק". טיפות יין מתוקות נתנה בפי התינוק הרך כדי להרגיע אותו מבכיו. [שמו"ר שם] נלמוד נא כעת בתשומת לב את דברי רש"י [סוטה שם] מפני שבזה נבחין ביותר את רוממות נפשה של מרים הנביאה. מרים היתה "פועה" לוולד: "משעשעת אותו כדרך שמשחקים לתינוקות בדברים ערבים, לשעשעו". ובלשון רש"י בחומש: "מדברת והוגה לולד כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה".

ר' ישראל! תאר לעצמך שעת חירום זו בזמן קושי השעבוד. בחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה ר"ל. וצדקניות אלה סיכנו את עצמן בכדי להציל ולהחיות תינוקות רבים כל כך. הרי נולדו אז שש נפשות יחד. בדרך הטבע היה אדם עושה זאת בחפזון, רץ ממקום למקום במתח, פחד ובהלה וגם עם זאת היה נחשב כמובן לצדיק גמור מקיים נפשות מישראל.

למרבית הפלא, לא החייאה בעלמא היתה זאת, אלא כל דבר נעשה ביישוב הדעת ובלב מלא אהבת ישראל על כל גדותיו. לשעשע את התינוק בדברים ערבים, לפייס אותו מבכיו בסבלנות מכל הלב. געוואלד! בשעה איומה כזאת?! לדבר זה מסוגלת רק נשמה עילאית ביותר, נשמה קדושה ממקור רם ביותר, פועה בת עמרם ויוכבד, נכד לשבט לוי הקדוש, שהמשיך את מצוות אברהם, בחירוף נפש...

*

בשם ה'אמרי אמת' זי"ע נאמר, שבסדר בחוקותי, ניתנה פרשת 'ערכין', בה נזכר ערך לכל נפש, בסמיכות לפרשת ה'תוכחה', ללמד שאף בימים קשים ביותר ר"ל, אסור לשכוח שלכל יהודי יש ערך. בדברים אלה התחזקו בשעתו בימי החורבן, כשהיו אחינו בני ישראל בשפל המצב ממש. כמו כן מסר אז ה'אמרי אמת' משפט קצר וקולע בשם הרה"ק מווארקי: "ואתה היהודי עשה את שלך"...
יסוד ושורש לרעיון מופלא זה, מוצאים אנחנו כאן במעשי המילדות העבריות ובפרט אצל מרים הנביאה שנקראה "פועה" על שם ההוספה האצילה משלה.
בכל פעליה הראתה מרים הנביאה בפרט, הערכה והוקרה לכל נפש ונפש מישראל כשלעצמה. כל אחד נחשב עולם מלא וכך יש להתייחס אליו בכל מצב שלא יהיה. בגלל שרשע עריץ זה גזר את גזירותיו, לא יזכה כל תינוק גם לטיפול מסור ואימהי? לטִיפּת יין מתוק ודברים ערבים ומרגיעים?

"ואתה היהודי עשה את שלך" כעין סיסמא זו היתה רווחת תדיר בבית עמרם. הנפשות הקדושות דרי המבצר הזה, העלימו עין מן המשטר המרושע ועשו את שלהן בכל המישורים, מנשרים קלו ומאריות גברו, לעשות רצון קונם וחפץ צורם...

*

דברים ערבים לשעשעו... מרים הנביאה היתה מדברת ומפייסת את התינוק הבוכה... [רש"י כנ"ל]. בהמיית נפש נסיתי פעם לשער ו"להאזין" לדיבורי הפיוס האלה. רגשות בעלמא הם שהתפרצו בשעת לימוד הענין, ובכל זאת לא אמנע אותם ממך. ואם זה יחמם את הלב לטובה ובפרט את לב הילדים, גם זה כדאי.
"הד מגיע אלינו מתוך דבריה של 'פועה' בת עמרם, הילדה הצדקנית, המרגיעה תינוק יהודי ברחמים.
אל נא תבכה ילדי! נֵצר אתה לעם קדוש, עם הנצח. אל נא תבכה בן יקיר! אב גדול לנו בשמים. זמנים קשים עוברים עלינו כעת, אלא שאף פעם לא נפסיק מלקוות לאור הגאולה. חרב אכזר מנפנפת באויר, ואנחנו נימלט ממנה! עוד נראה את ישועת ה'! המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד".
"הירגע תינוקי הירגע. נומה את שנתך בשלוה. אתה תחיה ותחיה! עוד תזכה לראות את אחריתם המרה של כל רודפינו ומענינו! עוד תראה בנחמה ובנקמה! עוד תצא יחד עם כולנו, מעבדות לחירות ומאפילה לאור גדול; עוד תצטרף פעם, ילדי, אל השירה האדירה, שירת "אז ישיר" על הים, כשיצללו רוצחי עמינו במים אדירים. והידים האלה המטפלות בך כעת, תינוקי, עוד תישאנה פעם את התוף לצלילי 'אשירה לה' כי גאה גאה...".
"תינוק קדוש מישראל! פרעה גזר כליון ח"ו על ילדי ישראל. וכולנו תקווה שעל אפו ועל חמתו תיכנס ותצא לחיים ארוכים ולשלום, בעזרת אבינו שבשמים צורנו וגואלינו. "נתת כפרך מצרים". הם יהיו כפרתך. הם יבואו תחתיך ועליהם יתנפלו המשחית והפירעון!".
"אל נא תבכה, תינוקי, ילד יהודי אתה. בן עם הנבחר. בן לעם גיבורי הקדושה. לא ניכנע לגזירה בשום פנים! בעזרתו יתברך נמשיך להציל ילדי ישראל ולדאוג לצרכיהם בכל מחיר. עוד תינצל ילדי, ותצא מכאן לחירות עולם מרוממת. עבד ה' תהיה אז ולא עבד פרעה! עוד תגדל לתפארת ותלמד תורה מפי אחי משה איש האלקים , שעתיד להושיע פעם את ישראל ולהוריד תורת אמת מסיני. עוד תתברך, תינוקי, מפי אחי אהרן קדוש ה' ותזכה לראות בעבודתו במשכן ה'...".
"ומרים הנביאה היתה 'נופעת' ומטפטפת יין לפי תינוק מישראל... מצוץ נא, תינוקי טיפת יין להמתיק ולהרגיע את נפשך היקרה. לחיים ילדי! לחיים!" רטט עובר בלב. מי יודע כמה דמעות של תפילה ורחמים זלגו להן, יחד עם טיפות יין אלה...".

*

צא ולמד כמה כוחו של חיזוק ואפילו לתינוק! שוב גילה לנו האלשיך הקדוש נפלאות. יוכבד, היא שפרה, שהיתה משפרת את הולד, מתקנת ומיישרת את איבריו, זכתה לבתי כהונה ולוייה, שמשפרים את ישראל מן החטא, בקרבנות ושירי זמרה; "ומרים היא פועה, שהיתה נופעת בילדים לחזקם, תוציא מלכות בית דוד המחזיק את ישראל".

ר' ישראל אין הדבר פשוט כלל ועיקר! טיפול בילד יהודי זיכה לעבודת המקדש, וחיזוקו גרם למלכות בית דוד, עד הגואל האחרון ועד בכלל. כמה איפוא צריך להחשיב את המחנכים המתקנים והמיישרים את ילדי ישראל ברוחניותם, את המחנכות המשרישות יהדות בלב הבנות; ולוּ אף הגננות המרגיעות תינוקות מישראל בדברים ערבים. ומרים הנביאה תוכיח...

*

גדול מאד היה חלקה של מרים הנביאה בנצחיות ישראל והעמדת הרועה הנאמן לעמו, אדון הנביאים משה רבינו. היא היתה מתנבאה ואומרת: "עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל". [סוטה י"א:] כידוע פעלה על אביה עמרם [בטענתה המחוכמת: פרעה לא גזר אלא על הזכרים] להחזיר את האם, יוכבד, ולהמשיך את העמדת הדורות. ואז נולד משה עבד ה'. כל העם הלך אז בעקבות עמרם ואף הם עשו כן. כמה עוז ובטחון, כמה כיבוד אב ואמונת צדיקים נמצא בדבריה אל האב הגדול: "פרעה הרשע, ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק, בודאי שגזירתך מתקיימת". [שם י"ב.]. זה היה פרי החינוך במבצר מול הזרם...

ועל עוז מדת הבטחון של מרים הנביאה, הפליא להראות האלשיך הקדוש מדיוק הפסוק: " וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחוֹק, לְדֵעָה "מַה" יֵּעָשֶׂה לוֹ". לא היתה לה ספק בכלל, שייעשה לו נס, בטוחה היתה בכך בכל לבה, אלא שרק רצתה לדעת "מה" יהיה הנס.... ומכאן למד ה'חפץ חיים' זי"ע לקח יסודי מאד: "ומזה עלינו ללמוד בכל עת צרה ומצוקה כי סוף סוף תבוא הרווחה וההצלה, אם כי נעלמו ממנו הדרכים והאמצעים, אבל עלינו לצפות ולקוות להקב"ה המחדש בכל יום מעשה בראשית, כי יחוש להצלתנו ולגאולתנו ומתוך צרה ימציא לנו פדות ורווחה". [ח"ח עה"ת].

*

ומרים הנביאה לא אמרה די בזה. כשהוכנס משה אחיה בתיבה על שפת היאור, השתדלה הרבה למען חייו. נפלאים הם דברי הרמב"ם [סוף הל' טומאת צרעת] , על מרים הנביאה דאגה לאחיה: "שהיתה גדולה ממנו בשנים וגידלתו על ברכיה וסיכנה בעצמה להצילו מן הים...".

*

בית עמרם לחם, וחתר נגד הזרם המצרי. הטוב המוחלט התגבר לעומת הרע הקיצוני, הצדקות לנוכח הרשעות, החייאה מסוּרה כנגד הרג ואבדן, רחמנות מול אכזריות...

מבצר קדושה זה לימד הליכות מסירות נפש. ר' ישראל! בכל תקופה ובכל זמן שייך לקיים 'מסירות נפש'. גדולי החסידות גילו לנו שהואיל ורצון האדם נקרא בשם 'נפש' [כמ"ש אם יש את נפשכם] לכן אף מסירות הרצון הוא בכלל מסירות נפש... כלומר להתגבר נגד נטיות האדם הטבעיות והמגושמות, לשם שמים. בעל התניא זי"ע השתמש כהוכחה לכך, מלשון הגמרא: "מה לי קטלא כולא, מה לי קטלא פלגא" [ב"ק ס"ה.]. כפיפת רצון של "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" וכדומה נחשבת כהריגה במקצת על קדושת שמו יתברך... [ליקוטי תורה ניצבים מ"ו:]
אהובי! כמה ראוי לכולנו להסתער על 'מציאה' זו... הזדמנות לקיים מצווה זו שאין כדוגמתה, מצוות קידוש השם, מתוך מסירות הרצון.

דברים נפלאים מאד כתב ה'שפת אמת' בענין זה: "ובאמת, על ידי מסירות נפש בָּאין לשורש האחדות שנותן כל חייו. בעבור קדושת שמו יתברך... אבל מה שאדם פועל ביטול הרצונות בימי חייו בישוב הדעת ובמתינות הוא נאה ביותר." [אמור תרמ"ג].

נגד הזרם... הוי! כמה יש להתמסר על קיום "ונקדשתי" במסירות נפש – במובן הרצון – בנושא הנסיונות והפיתויים של היום, הסכנה האיומה של הטכנולוגיה לדת ישראל, היא המאיימת על האמונה הטהורה, על צורת היהדות ואף על התנהגות אנושית בכלל. כמה צריך לוותר על קורטוב של נוחות, בכדי לקנות עולמות של קדושה. כמה אוצרות, כמה שכר כפול ומכופל מוכן בשמים למי שעומד נגד הזרם. געוואלד! ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל...!

*
על הפסוק: "וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה". לימדו אותנו חז"ל דבר פלא: "שעשתה לו אמו חופת נעורים בתיבה, אמרה: שמא לא אזכה לחופתו...". [סוטה י"ב:]. יוכבד הכניסה את בנה משה בן שלש החדשים לתוך תיבת הגומא ושם בתוך התיבה עשתה לו חופה קטנה. הדברים אינם מובנים כפשוטם. חופת נעורים בתיבה?! בשעת חירום וסכנה, הושכב תינוק בתיבה ואמו מנסה למלט את נפשו. והנה היא עורכת לו חופה שמא לא תזכה להשיאו... אהה! מה פשר חופת נעורים זו? שמא לא תזכה לחופתו? במה הועילה כעת בחופה זו שבתיבה, שבה נמצא ילד עזוב לנפשו על שפת היאור...?
מה לי חופה ומי לי חופה? וכי נישואין היו שם? וכי נשמעו שם קול ששון וקול שמחה, שושבינים וכלי שיר? הלא במקום זה נשמע קול אנחה עמוקה, קול אֵם בוכיה על גורל בנה מחמדה שנאלצת להיפרד ממנו בתנאים כאלה. ומרחוק עומדת לה אחות קטנה ולבה זע על גורל אחיה, אורו של בית. בכל פינה אורבים מרצחי מצרים לכל בן היִלוד וצמאים לדם יהודי. הוי! חתן דמים, מה יהיה עמו? ושוב השאלה מנסרת: מה לי חופה ומי לי חופה...
*
כבר עסקנו בזה בעבר. ברם כעת עולה בלב הסבר מעודד בענין זה. בחדר הספרים שלי מצאתי לאחרונה צרור דפי זכרון בשם "עטרת זהב" לזכרון אשה צדקנית ע"ה מירושלים, שזכתה לתאומים אחרי כ"ט שנים קשות... הכרתי את בני המשפחה הזאת היטב. עם בעלה הדגול יבלחט"א הרה"ג ר' משה שלזינגר שליט"א, מרביץ תורה ידוע ועסקן מופלא, זכיתי ללמוד בחברותא במשך שנים.

וכך כתב עליה בדפי הזכרון, אחד מילדיה בעלי הנס: בך בטחו אבותינו בטחו ותפלטימו. מסכת חייה של אמא ע"ה היתה התגלמות האמונה הפשוטה והביטחון בכל ענין. אצל אמא לא היתה שאלה אם יהיו לה ילדים, השאלה היתה רק מתי...

פעם ראתה בעיתון דוגמה והוראות לסריגת חליפה נהדרת לתינוק. אמא שמרה על קטע העיתון בארון במשך כל השנים. "בעזרת ה' כשאזכה בתינוק, אסרוג" אמרה בפשטות. עברו שנים רבות מאד. תכולת הארון השתנתה שוב ושוב אלא שדף הוראות הסריגה, 'דייר' הקבע, האמונה והבטחון, נשאר שם וחיכה... וכשזכתה אמא בעזרת פועל הישועות, לתאומים, סרגה שתי חליפות מקסימות... חליפות חדשות על פי הוראות ישנות שנשתמרו עשרות שנים למרות הכל... הגליון המצהיב הזה, היה עד נאמן לנפש כשרה מישראל שמעולם לא התייאשה...

*

כשחוברת "עטרת זהב" על שולחני, חזרתי אל דברי הגמרא על החופה שעשתה יוכבד ופירשתי לי זאת בדמע. "שעשתה לו אמו חופת נעורים בתיבה". חופה של התחזקות היתה זאת. בלב האם אמנם קינן הספק "שמא לא אזכה לחופתו" אלא שלעומת זאת התגברה והתחזקה מאד בביטחון האפשרות האחרת: "שמא כן אזכה לחופתו"...

אי לכך המחישה יוכבד את בטחונה בה' בצורת חופה קטנה, כביטוי לאמונתה החזקה בהקב"ה ה'כל יכול'; כ"פועל דמיון", כיסוד לעתידו של בנה שיינצל ויחיה, ועוד יבנה בית בישראל, ולא רק את ביתו הוא כי אם את בית ישראל כולו. ולא רק בית נאמן משל עצמו, אלא שיזכה למעלה העליונה שבנבואה: "בכל ביתי נאמן הוא"... כך נשתלבו במחשבתי אז: הוראות הסריגה בארון, עם העמדת החופה בתיבה...

*


מרנא החתם סופר זי"ע אמר פעם, שבתחילת דרכיו של משה רבינו, מדגיש הכתוב בפרשה זו דווקא את מידותיו היקרות, הליכותיו עם הבריות ברחמים והגנת הנרדפים והמקופחים, להראות איך שעלה משם לרום מעלותיו. [ליקוטי חבר בן חיים פ' שמות בשמו].

אוצרות שלמים מהווים רגשי האחווה והאחריות ההדדית, באהל הקדושה, בבית עמרם ויוכבד. כשנולד משה רבינו ונתמלא כל הבית אורה, התגבר כל זאת במדה טובה מרובה. את המלים הראשונות של משה רבינו, גילו לנו חז"ל במדרש [שמו"ר א']. כשהיה ילד בן שלשה ירחים והוכנס בתיבת גומא על היאור. אחותו מרים ניצבה אז מרחוק לדעת מה ייעשה באחיה התינוק שנשלח על פני נהר מצרים, מול תהום השנאה והמשטמה המצרית... בתיה בת פרעה הבחינה, פתחה את התיבה, "והנה נער בוכה"...

למה בכה הנער? מה העיק על לבבו הזך של אותו תינוק קדוש? הבה ונאזין בכל לב לדברי חז"ל שהביאו את דבריו המדהימים: "היה בוכה ואומר: שמא לא אזכה ואראה אחותי הממתנת לי - - -".

על מה בוכה מנהיג ישראל לעתיד? על נפש ישראל המצטערת! על אחותו הדואגת לגורלו! הרי אמרו חז"ל [ספרי בהעלותך] "שהיתה פועה ובוכה על אחיה שנאמר: ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעָשה לו". משה כָּאַב את צערה וזו היתה אמנם, סיבת בכיו בתיבה...

ואילו על עצמו וגורלו, לא בכה. כשלעצמו לא שם לב מה יִקרֶה עמו. הרי סוף סוף הוא היה המושלך ליאור. תינוק בלי אב ואם, הנתון בתוך תיבה על המים, בארץ גזירה עויינת האורבת לחיי כל ילד יהודי. על עצמו לא חשב כלל!!! לא אז וגם לא בהמשך ימי חייו, בכל מאה ועשרים שנותיו...

שמא לא אזכה ואראה, אחותי הממתנת לי... מישהו סובל, מישהו דואג, ואיך לא אבכה? אלה היו המלים הראשונות של מנהיג האומה, ראש וראשון למנהיגי עם ישראל. על עצמו אינו דואג. הוא בטל ומבוטל מעיקרו לצורך הזולת, מראשית דרכו ממש.
*
וכך נמשך הדבר ביתר שאת. ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם... "שהיה גדל שלא כדרך כל העולם... וירא בסבלותם – שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר: חבל לי עליכם מי יתן מותי עליכם, שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט והיה נותן כתיפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן". [שמו"ר א']
ויגדל משה... כמו שגדל שלא כדרך העולם, כך גדלו רחמיו וכך גבר בכיו על צער הזולת. בתיבה בכה על אחותו, וכאן בצאתו כבר בכה על כל אח מישראל. הוא ניחמם בכל לבו הגדול, מי יתן והיה יכול למסור את נפשו עליהם... והוא שגדל בארמון המלך, פעל נגד זרם משטרו של פרעה שמגמתו היתה למרר את חיי ישראל. וכך היה נותן לבו ועיניו בצרת אחיו, מעניק את כתיפיו בפועל ומסייע לכל אחד ואחד מאחיו...
*
אהרן קדוש ה'... אהרן עמוד העבודה, עמוד צלותהון דישראל, היה אף הוא פרי הילולים של הבית הקדוש הזה, בית עמרם ויוכבד. אהרן היה מעוטר בשלימות המידות היקרות, הוד האצילות הענווה וההכנעה. עליו נאמר: אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. ועם כל זאת גדל ודגל אף הוא בדרך ביתו, המבצר מול הזרם, בעוז ובגבורה, בביטול מוחלט מול הליכות שלטון הרשע.

בארץ מצרים נהיה אהרן הנביא לישראל, שהיה מוֹסר להם את דבר ה'. בספר יחזקאל [כ] מוצאים אנו נבואה אחת משלו על הרחקת העבודה זרה במצרים : "אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם". לימדונו חז"ל [שמות רבה ג'] שנבואה זו יצאה מפי אהרן הכהן ועל התגלות זו נאמר במקרא [שם] וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

נתבונן נא בזה. ארץ מצרים היתה מלאה עבודה זרה. ורשעי הגויים השתלטו על כל יושביה ושָֹמוּ את דמם להפקר. וכאן עומד לו אהרן, מכריז ומוכיח בעוז, בריש גלי תוך כדי כינוי עבודה זרה המצרית בתכלית הבזיון: וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ!

וביתר עז הדגיש אהרן את נבואתו "אני ה' אלקיכם". אל תשכחו אף בעומק הגלות הסתריה ומחשכיה, שה' הוא האלקים. הוא המושל האמיתי בכל ובידו לגדל ולחזק לכל! שלטון פרעה הוא זמני ועובר, וסופו להתמוטט ולהתמוסס עם גילוליו גם יחד...

והד יוצא אל דורנו אפוף הנסיון, מתוך דברי אהרן נביא ה' במצרים. יהודים יקרים! "אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ!". מלטו נפשותיכם מן ההתמכרות הארורה הזאת. ובגילולי מצרים אל תיטמאו... !!!

*

כמובן שאף אהרן היה שותף נאמן בברית האחווה האיתנה בבית עמרם. חז"ל [ילקוט שמעוני ר' קס"ו] פירשו "והנה נער בוכה" שנאמר בענין תיבת משה; על אהרן!!! וכך פירש זאת אחד מרבותינו בעל "פענח רזא": "אהרן היה בוכה על הילד מאימתו פן יקראנו אסון המים, ומתוך כך חמלה עליו [בתיה] ואמרה מילדי העברים זה... לפי דעה זו, נמצא שהאח הנאמן הוא שגרם להצלתו של משה...

*

אהרן הכהן נצטוה מאת ה' בשעתו: "לך לקראת משה המדברה". [שמות ג'] מדבר סיני ממוקם בין מצרים למדין ושם נפגשו שני האחים הקדושים. וכך למדנו בפרשה זו: ויאמר ה' אל אהרן לך לקראת משה המדברה, וילך...
ולמשה רבינו נאמר על אהרן אחיו: "וראך ושמח בלבו". חז"ל הקדושים קבעו על זה: "הלב ששמח בגדולת אחיו, ילבש אורים ותומים" [שמו"ר ג' וע' שבת קל"ט.]. החושן שעל הלב, בא בזכות שמחת האחוה שבלב... דברים מפעימים גילו לנו רבותינו בעלי התוספות. על דבר אחד נשתלח אז אהרן על פי הדיבור! לך לקראת משה – כדי שידע שאתה שמח"!!! [דעת זקנים שמות ג' שם].
כאמור, היה אהרן הכהן נביא עמו ומנהיגו בימי גלותו הקשים מנשוא. הוא התנבא ועמד על משמר האמונה. וכעת מגיע אהרן נביא ישראל, לפגוש את אחיו הצעיר שבא ממדין ולא היה עמם בזמן השעבוד. הוא יודע שעומד משה להיות מנהיג ישראל. ועִם זאת, לא רק ינהג בו כעת עין טובה, אלא שישמח על זה בשמחה עצומה.
*
בבית הוריו גדל אהרן והתחנך למלא משֹימות באומץ לב בלתי נדלה. מן המקורות לא ידוע לנו כמעט על הליכתו זו של אהרן ממצרים ועד מדבר סיני לפגוש את משה. ואהרן הלך לדרכו, ללא עמוד אש וענן, להאיר, להורות לו את הדרך ולגונן עליו...
קדוש ה' חצה אז את גבול מצרים ויצא. דבר לא עמד בדרכו. כל פחד ואימה התמוגג מול תוקף רצונו למלאות את דבר ה'. בשליחות של מעלה הלך, באומץ ובבטחון. את כל הדרך הזו היה אהרן הולך בשליחות זו, להראות למשה שהוא שמח בגדולתו...
*
"ובמצרים נצטווה עמרם במצוות יתירות" כך כתב הרמב"ם [פ"ט מהל' מלכים ה"א] כשחישב את המצוות השונות שניתנו קודם מתן תורה. הרבה יגעו רבותינו האחרונים למצוא עקבות מצוות אלה. איך שיהיה, הרמב"ם הדגיש כאן: "ובמצרים" נצטווה עמרם, למרות שידוע לכל שעמרם היה שם. לפי האמור, יתכן שכך נמסר לו מן השמים: מצרים כולה גועשת בעוון רשע, פשע וטומאה. תפקידך, אתה וביתך ללחום נגד השפעה שפלה זאת. בריבוי השפעת הקדושה מתוך מצוות יתירות, "אשר קדשנו במצוותיו", זה לעומת זה, במדה טובה מרובה.

*

כמובן, שלא נגענו אף בקצה גדולתם של בני בית עמרם, המתנוססים בשמי עַמנו עד עצם היום הזה. לא היה זה כי אם מבט קט, הצצה ממרחק לעבר אהל הקדושה, אל שורשם הנעלה בעודם בארץ מצרים הדווייה ואכזרית; בעוד שרוחניותם הדפה בעוז רוח את גלי הרשע והטומאה; מתוך קירבת אלקים, מתוך אמונתם, הנהגתם חסדם ומסירות נפשם. ומתוך האחווה המסורה והנאמנה ששררה בכל פינות הבית הזה, המבצר מול הזרם...

גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!

מקולות מים רבים אדירים משברי ים, אדיר במרום ה'
נזכור נא את דברי רש"י הקדוש:
"כי יותר מקולות המים הרבים אשר יהמיון עלינו
ומאדירי משברי הים הזה,
אתה אדיר במרום ה' וידך תקיפה עליהם".

חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלקינו!

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
קבצים מצורפים
המודיע 458.docx
(52.26 KiB) הורד 157 פעמים

סמל אישי של המשתמש
אהרן תאומים
הודעות: 2563
הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
מיקום: בארא פארק
שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
יצירת קשר:

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי אהרן תאומים » ה' דצמבר 30, 2021 6:55 am

בס"ד

לְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל...
לכבוד ה' שבט יומא דהילולא של ה'שפת אמת' זי"ע

לר' ישראל יקירי שליט"א

ידועים דברי ה"אמרי אמת" שאמר פעם: "דער טאטע זכרונו לברכה האט גימאכט דעם "שפת אמת", יעדער ייד געפינט זיך דארט...!" - ["אבא ז"ל חיבר את הספר "שפת אמת", כל יהודי יכול למצוא שם את עצמו...!"]. "נשמה כוללת" שכנה בו שכללה את נשמות ישראל וכך ערך לפניהם את משנתו שכל אחד יוכל להתעלות ממנה. אף בספרו מצאנו מושג זה: "דיבור הצדיק עולה עד גבוה מעל גבוה ויורד למטה".... [וארא תרל"ז].

בלתי מושג הוא עולמו של ה'שפת אמת', משנתו וגדולתו חובקות זרועות עולם. אין הכוונה כאן אלא לנגוע במספר נקודות לבד, בנושאי אהבת ישראל, חיזוק וערכו של יהודי בכלל.

*

כשם שהביט ה'שפת אמת' נפלאות בתורה בנגלה ובפנימיות התורה; באותה מדה קלט את מהות נשמת ישראל באשר היא שם וראה את האוצר הגנוז בה. את שומע לקחו לימד ה"שפת אמת" להאמין בפנימיות של היהודים. "...כמו שצריכין להאמין בהקב"ה, אף שאין יכולין להבין הנהגה הנעלמת של הקב"ה, כמו כן צריכין להאמין בבני ישראל, אפילו שנראין כְּעוּרִין ושחוֹרין...", [וארא תרס"ג]. הוא כיון את מבטו עמוק עמוק אל תוך נשמותיהם של ישראל, ומצא שם את הנקודה הנפלאה הטמונה בהן...

*

כך כתב ה"שפת אמת": "העיקר הוא להיות בכלל ישראל כאחד ממש לאהוב חבירו ממש כנפשו ולהרגיש ברעות חבירו וצערו כמו בצער עצמו". [שפ"א ליקוטים ע' אהבה] אלא שעם זאת מלמד אותנו יסוד במהותה של אהבת ישראל. אין זו הבעת רגש גרידא כלפי הזולת אלא שצריכה להתמקד סביב רצון ה'! "אהבת ישראל תלוי בקבלת מלכות שמים כראוי, להיות כל הרצון לעשות רצון אבינו שבשמים, ואז כל אחד מבקש עבודת חבירו... וכמו עשרה בני אדם שעוסקין בעסק אחד, לא יעלה קנאה ושנאה במה שכל אחד מתגבר לעשות בהעסק ככל יכולתו, ואדרבה כך רצון כל אחד ואחד" [וארא שנת תרמ"ג].

שותפים בעסק אינם מקנאים אחד ביגיעתו והישגיו של השני, לטובת העסק המשותף, אדרבה, הרי היגיעה תביא לשגשוגו ופריחתו של העסק המשותף, וכולם ירוויחו... וזהו המשל האמיתי לאהבת ישראל הראויה. כשהמטרה והתכלית הרצויה היא לקיים את רצון ה', נוצר ממילא קירוב הדעת בין כולם.

*

אהבת ישראל של ה'שפת אמת' לא ידעה גבולות. עוד בהיותו אברך צעיר לימים, בשנת הכ"ג לימי חייו,כתב אליו רבו הכהן הגדול מאלקסנדר, הרבי ר' העניך זי"ע,. במכתב: "ידעתי כי אהבת ישראל יתגדל אצלך בכל עת, ולא תשקוט ולא תרגיע, כי לבך הומה עליהם...".

חתנו של ה'שפת אמת' הגה"ק רבי הירש העניך לוין זצ"ל, שגם בעצמו היה נודע כ"אוהב ישראל" באופן מופלא, וכך הוא כותב בצוואתו הקדושה: "תראו שיהיה לכם אהבת ישראל במאוד מאוד, וממש להתגעגע באהבה לכל אחד מישראל, וזה יהיה באמת לאמיתו בפשטות, בלי שום פני', אלא מעמקי הלב ממש, ותמיד לעבוד בזה, כי תזכרו עד כמה גדלת אהבת ישראל אצל רבותינו ואבותינו הקדושים זצ"ל זי"ע... ואצל כ"ק מורי חמי מרן זצ"ל [ה"שפת אמת"] ראיתי בעיני גודל אהבת ישראל אצלו..."

בד בבד עם החריפות הקוצקאית, יחד עם העובדה שאף פעם לא נטה כמלוא נימה ממדת האמת; בו זמנית יקדה בלבו תבערה ענקית של אהבת ישראל, של חסד ורחמים והערכה לכל נפש מישראל...

*

מדת אהבת ישראל האין סופית שקיננה בלבו כל ימי חייו, באה לידי ביטוי עז ביותר בסוף ימיו. כשפרצה מלחמת רוסיה – יפן, רבבות מיהודי פולין (שהיתה אז תחת שליטת רוסיה) גויסו על ידי השלטונות הרוסיים ונשלחו אל החזית האכזרית והרחוקה, בשדות הקטל שבמנדז'וריה (חלק ממדינת סין על גבול יפן). מדי כמה ימים גויסו פלוגות נוספות של חיילים יהודים, וקשה לתאר את גודל שברונם ומכאובם של בני משפחות המגוייסים שדאגו לגורל יקיריהם בחזית, באותם ימים קשים לישראל, כשבאו מים עד נפש, הורה ה"שפת אמת" להדליק נרות בבית מדרשו, ויחד עם הציבור כולו אמר באריכות פרקי תהלים להצלת כל היהודים הנתונים בצרה.

ימים רבים עברו עליו בתענית באותם ימי סופה וסער, כשגופו הקדוש מתקייםמ ארוחה אחת בשעות הלילה. כמו כן היה עוד מיצר בצרתן של ישראל ובמשך כל אותה התקופה היה ישן על גבי הקרקע כשכסות מונחת מתחת למראשותיו, ובקומו היתה כסותו זו רטובה כולה וספוגה בדמעות הרבות שהזילו עיניו הקדושות מצערן של ישראל...

*

סיפור מאלף מאד לקח את לבבי בימים אלה. זה מראה פן נוסף בהסתכלותו העילאית, החודרת של ה'שפת אמת' אל תוך פנימיותו של יהודי. ועקבות הסתכלות זו נמצאות אף הן בספרו הנצחי.

פעם נקלע לעיירה גור איש פשוט ביותר. מהליכותיו היה ניכר שידיעתו בתורה קלושה מאד. להפתעת החסידים, התקבל האיש אצל ה'שפת אמת' בחביבות וקירבה יותר מן הרגיל.

התברר שיהודי זה היה "קאנטוניסט". בלב מי שיודע על תקופה איומה זו בחיי גלותנו מעוררת המלה: 'קנטוניסט' נימה של צער. מלכות רוסיה הרשעה גזרה אז לחטוף ילדים רכים מביתם. משם לוקחו באכזריות להתאמן לעבודת הצבא למשך עשרים וחמש שנה. ילדים אלה נשלחו למרחקים, הוכו ועונו יום יום, כדי להעבירם על דת ח"ו והם מסרו נפשם על קדושת השם. אלה שנשארו מהם, אם כי בקושי ידעו להתפלל, היו יהודים דבקים בה' ומחושלים באמונתם.

ה'שפת אמת' הראה לקנטוניסט ההוא, אותות חיבה ואף הזמינו לביתו לסעוד על שולחנו. בגמר הסעודה ביקש ה'שפת אמת' לכבד את היהודי בברכת המזון ומזג לו את הכוס. היהודי לא ידע למה הכוס מיועדת. הוא הרים אותה בכדי לשתות את היין מיד. כשה'שפת אמת' הבחין בגיחוך על פני אחד מן הנוכחים, הקפיד והביע את מורת רוחו על כך... [ממעונות אריות ע' שפ"ט].

*

ומורת רוחו זו של ה'שפת אמת' צריכה העמקה והרגשה. המבט הנוקב והחריף של ה'שפת אמת', ההבעה התובעת והמוכיחה, לימדה אז איך שצריך להעריך ולכבד יהודי כזה עד לאחת.

וכך נשמע מבין השיטין: "וכי אשמתו היא זו שאינו יודע מה לעשות עם הכוס? הרי כמעט תינוק היה כשנקרע בילדותו מביתו בנסיבות איומות; ועם זאת מסר נפשו על קידוש ה' ועמד בגבורה בנסיון השמד. האם חיית את הזעזועים האיומים, האם האזנת לבכיות הפרידה האיומה? האם ידעת את מכאוביו, את מכותיו? האם אתה מסוגל להבין נסיונותיו של ילד המעונה המוקף בשנאה גויית אכזרית ובמגמה להעביר על דת ועם זאת מתגבר ואינו נכנע?

"אתה המגחך, גדלת אצל אב שראית את הנהגתו, היה לך רב שלימד אותך את ההלכות וההליכות. ואותו אומלל מי לימד אותו זאת? שמא אותו סרדיוט רשע שלא זז מלענותו ולהעבירו על דת? האם יש לך מושג בערכו של יהודי כזה כלפי שמיא? איך אתה מעיז לחייך על אי ידיעה של יהודי מקדש שם שמים זה, שקנה את עולמו בתוקף אמונה? ובכלל איך שייך לזלזל בנשמה יהודית, חלק אלוק ממעל?".

*

ותוכן סיפור קירבת הקנטוניסט ולקחו, מתקשר עם נבואת ירמיהו, שתפסה מקום מיוחד במשנת ה'שפת אמת'. "כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". האמונה המוחלטת מיד עם יציאת מצרים שהתבטאה ב"גם צידה לא עשו להם".

זכרתי לך... השפת אמת מעורר נקודה נפלאה מאד. מכל ההישגים שזכה להם דור הדעה בעתיד, קריעת ים סוף, קבלת התורה והשראת השכינה במשכן ה', משבחת אותו הנבואה דווקא על חסד נעורים זה שבשעת היציאה... הלא דבר הוא?! דווקא "לכתך אחרי במדבר" בשעת יציאת מצרים, עשתה רושם כזה בשמים?

ותשובת ה'שפת אמת' על כך היתה: מפני שאז בשעת יציאת מצרים האמינו ישראל בה' עוד לפני שידעו לפני שהשיגו דבר באלוקות. נבערים מדעת היו עוד כשיצאו אז מעינוי טיט ולבנים, שבורים ורצוצים מקוצר רוח ועבודה קשה, ללא ידיעה והשגה כלל. אמונה תמימה בתכלית היתה להם מבלי להבין עוד כלום. "זכרתי לך" דבר זה לא נשכח לעולם!!

לכתך אחרי במדבר... הזכירה האלקית נשארה ממוקדת על האמונה התמימה שבשעת יציאה, על "צדה לא עשו להם" ודווקא מפני שעשו זאת מבלי להבין ולהשיג, אלא הלכו אחריו בתמימות ... השבח האלקי לישראל מוסבת על אותה שעה של הליכה תמימה של בן אחר אביו, "."והליכה זו בהתחלה, קודם הראייה והשגה זו מקובלת לפניו יותר מכל ההשגות". [שפ"א לך תר"מ].

*
ודברים אלה שיצאו מפיו בקדושה ובטהרה, בענין "לכתך אחרי במדבר" מסבירים לעומק ולרום, את הנהגתו עם הקנטוניסט ואת ההקפדה על חוסר הערכה ליהודי כזה.

כי נער ישראל ואוהבהו. עוד בהיותו נער נתלש הקנטוניסט ממקורו וכך קיים בנסיבות נוראות: "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" עוד לפני שלמד פרק בחומש וערכי היהדות. הוא לא הספיק ללמוד משנה וגמרא והלכה להציבו על דרך הישרה. ובכל זאת עמד באמונתו בגבורה עצומה. האם חידוש הוא למה הזמינו ה'שפת אמת' דווקא אותו להתארח בביתו וכיבדו שלא כרגיל? האם פלא הוא שהקפיד הרבי על מי שזלזל בכבודו של הקנטוניסט שגילם בקרבו את יוצא מצרים המעונה וחסר הידיעה, החדור באמונה פשוטה עד היסוד בו...?

*

אין בית המדרש בלא חידוש. נשתומם נא יחד על תופעה נפלאה שעוברת כחוט השני בכל ספרי ה'שפת אמת', מאות פעמים ממש. כידוע קיצר ה'שפת אמת' בלשונו מאד. במלים אחדות טמונות רעיונות שלמים ועמוקים. הוא קיצר בלשון הפסוקים והשתמש בראשי תיבות. הכל קצר ומתומצת בתכלית.

ובכל זאת... כשה'שפת אמת" מזכיר ענין הנוגע לכל יהודי, הוא משתמש תמיד בלשון מורחבת: "כל איש ישראל" בלי קיצורים ובלי ראשי תיבות. הוא איננו כותב "כל אחד" למרות שברור שהכוונה לבני ברית בלבד. הוא גם לא כותב "כל יהודי" למרות שיהודי הוא תואר נעלה מאד. הוא כותב וחוזר וכותב שלש מלים אלה בעקביות: "כל איש ישראל", גם אם היה יכול לצמצם במאות מלים בספרו....

מדהים! מי יבוא בסוד קדושים. ברם אולי ניתן להבין זאת, מפני ש"איש" בתנ"ך ואף בתורה שבעל פה, מורה על לשון גדולה וחשיבות. [ראה רבינו בחיי שמות ל"ה, ל"ה ותוס' יו"ט סנהדרין פ"ג מ"ו]. ואף שֵׁם "ישראל" כלעצמו מורה על המעלה העליונה, הקדושה, הגדולה והשמחה. [ראה אוה"ח הקד' ברא' מ"ז כ"ח].

כשמזכיר ה'שפת אמת' כל יחיד מישראל כחלק מן האומה, הקפיד לכתוב כל פעם "כל איש ישראל" בצורה מלאה וברורה, מתוך הערכה, חשיבות וגדוּלה לכל אחד בנפרד, לכל נשמה ממש, יהיה מי שיהיה... כשנוגע הדבר לחשיבות איש ישראל, לא מצטמצמים!!!

ולא זו בלבד. "כל איש ישראל" במקרא נאמר על כלל ישראל בשלימותו ואחדותו, ולדוגמא: בפרשת ניצבים "אתם ניצבים כולכם לפני ה' אלקיכם – כל איש ישראל". ומושג זה של שלימות ואחדות בין כל שדרות העם, היה יקר וחביב ביותר אצל ה'שפת אמת' כפי שהדגיש זאת פעמים רבות באמרי קדשו...

*

וכך הזכיר ה'שפת אמת' תדיר את הנקודה הפנימית, על יסוד הקדושה בכל איש ישראל, את שורש התורה, את אהבת ה' החקוקה בכל איש ישראל, את הנכונות לקידוש ה' בכל איש ישראל וכהנה וכהנה. הוא לא הניח אף פעם מלהזכיר את הגדולה ואת החשיבות הרמוזה ב"איש" שנבעה מתוך אהבת ישראל הכנה והעמוקה שהתלקח בלב הענק.

*

וממרומיו השקיף ה'שפת אמת', איך שכל איש ישראל מהווה חלק ממש, בגופו ונפשו, חלק בלתי נפרד מן העצמים הכי רוחניים. התבונן נא ברעיון השותפות המפעימה והמקורית כל כך!

"כמו שהתפילין צריכים קלף ודיו ובתים. כן צריכים ליד וראש של איש ישראל..." (בא תרנ"ו). יקירי! האם אתה מרגיש בשירת ההוד הנמצאת במלים אלה? גם אנחנו חלק בלתי נפרד מ'מרכיבי' התפילין. ישראל קדושים מחזרים יותר ויותר אחרי תפילין, ולעומת זאת התפילין היקרות זקוקות אף ליד וראש, מוח ולב יהודיים!!!

וב'תכנית' זו נבנה בית המקדש במשנתו של ה'שפת אמת': "בית המקדש לא הי' בנין עצים ואבנים בלבד. רק שעל ידי התחברות בני ישראל שכל איש ישראל יש בו איזה חלק... [נח תרנ"ו]. ר' ישראל! קלף ודיו ובתים – ויד וראש ישראל לשלימות התפילין; עצים ואבנים ונפשות ישראל לשלימות בית מקדש.

ובצורה דומה לימד זאת ה'שפת אמת' על שיתוף יהודי מלא, במאורעותיו הנשגבים ביותר. על קריעת ים סוף כתב: שבוודאי לא היה קריעת ים סוף, בים בלבד- "רק בכל איש ישראל גם כן"... [פסח תרל"ב ד"ה והנה] קריעה ובקיעה היתה שם אף בלבם של ישראל, שערי רצון נפתחו שם, להתבטל להקב"ה ולמסור את נפשם עליו...

ולמעלה בקודש, במעמד הר סיני, בכתיבת לוחות הברית כתב מעין זה: "שלא היה כתיבה זו על הלוחות בלבד. אבל הי' רשימה חקוקה בלב כל איש ישראל, כענין כתבם על לוח לבך...". [כי תשא תרל"ט].

*

בבית נכון ונישא... שבת שקלים תש"פ. שבת אחת ומיוחדת בעיירה גור שבפולין. שבת מרוממת שלא נשכח לעולם. אל בית מדרשם של ה"שפת אמת" וה"אמרי אמת" זי"ע, נהרו שוב חסידים בהמוניהם בבגדי שבת ובנשמות נכספות, ברחובותיה של העיירה החרבה והשוממה. הלב דפק בעוז בפעימות של תחייה. אינני מסוגל לתאר את מה שהתחולל בנפשותינו בשבת זו.

בסעודת ליל שבת קודש שם בגור, נזכרתי במעשה רב ששמעתי בנעורי, [בזכרוני שסיפר לי זאת הרה"ח ר' בנימין מנחם אלתר ז"ל, נכד ה'אמרי אמת']. ואז במקום המאורע, הבהיקו לי פרטי המעשה באור מיוחד. מעשיהם של צדיקים צריכים לימוד. הרי המחשה יש בסיפורים אלה, למשנתם, לאורח חייהם ולמחשבת הקודש שפעמה בהם...

כוס של זהב... להגה"ק ר' מנדל מפאביאניץ הי"ד בנו של ה'שפת אמת", היה לו בן בכור שהתייתם מאמו, בשם ר' אברהמ'לה, שהיה גדול בתורה ובחסידות [הוא הוציא לאור שפ"א ליקוטים, שפ"א על תהילים, אבות, וכן ספר מאיר עיני הגולה על החי' הרי"מ]. לפני המלחמה ממש נתקבל לרבנות בפאביאניץ במקום אביו שנהיה אז אב"ד קאליש. מאז גיל חמש גדל ר' אברהמ'לה בבית סבו ה'שפת אמת' שהיה לומד עמו ומשתעשע בו.

פעם הבחין הילד אברהמ'לה על שולחן ה'שפת אמת' שעמדה שם כוס מוזהבת. הוא שאל את הסבא אם כוס זו היא של זהב. ה'שפת אמת' ענה לו "ניין, אבער צו די חתונה וועל איך דיר קויפן א גאלדענעם בעכער". לא, אין זו של זהב אמיתי, אבל לנישואיך אקנה לך כוס של זהב...".
ה'שפת אמת' עלה למרום בשנת תרס"ה כשאברהמ'לה היה עוד עלם צעיר. ה"אמרי אמת" זי"ע, שלמרבית הפלא, זכר את הסיפור ההוא, פקד אז שלפני שיחלקו את הירושה, יפרישו חלק מן העיזבון בשביל לקנות כוס של זהב לאברהמ'לה, כדברי ה'שפת אמת'.

*

ביום י"ט שבט תרע"א, התקיימו נישואיו של ר' אברהמ'לה בגור עם בתו של הגה"ק רבי משה בצלאל הי"ד בן ה'שפת אמת'. כנהוג, הכריזו אז את ה"דורון דרשה". הגבאי הכריז אז. "דער זיידע דער "שפת אמת" גיבט א גאלדענעם בעכער". בלשון הווה אמר זאת. הסבא ה"שפת אמת" נותן כוס של זהב. ומלים אלה הרעידו את הלבבות. חרדת אלקים עברה על הקהל שהיה שם. הם הרגישו את נוכחותו של הרבי שהגיע ממרומיו לקיים את הבטחתו לחתן...
*

ואז בליל שבת שקלים בגור וגם אחרי זה, עלה במחשבה להסביר את שלשה חלקי המעשה. הרי כל יהודי יכול למצוא את עצמו ב'שפת אמת'...

כוס של זהב... עצם המתנה. ידוע היה שבבית ה'שפת אמת' חיו בדחקות ממש. לפעמים לא היה לחם בבית. הוא לא רצה ליהנות מאיש בשום פנים ואופן והוצאת כל פרוטה היתה מדוקדקת. ועם כל זאת החליט להעניק לנכדו זה כוס של זהב שעולה הון רב.

איש אמת היה ה'שפת אמת' במלוא מובן המלה ובדרך קאצק, וגם לא היה דרכו לפנק. נראה שהוא החליט שלאברהמ'לה אכן מגיע כוס של זהב. הרבי ידע מעצמו, בגלל שהיה פעם יתום, כמה קשה האבידה בגיל צעיר כל כך. ועם זאת כשראה איך שאברהמ'לה משתדל להחזיק מעמד, לומד, מתרומם ומתנהג למופת, קבע שמגיע לו מתנה מיוחדת ונדירה כזו. הוא גיבור שראוי לכבדו. הרי חרב עליו חצי עולמו ובכל זאת מתמודד, לוחם ומבקיע לו דרך-חיים בגבורה. ודבר זה זקוק להכרה מלאה. לדרך זהב כזאת ראויה כוס של זהב.

ואגב, סיפר החסיד רבי בעריש פרקל ז"ל, אחד מהחסידים הנודעים אצל ה"שפת אמת": "ילד בן שבע שנים הייתי כשבאתי בפעם הראשונה אל ה"שפת אמת", הייתי אז יתום מאב ל"ע, ואחי הגדול נכנס יחד אתי לקודש פנימה, ה"שפת אמת" תפס את ידי בתוך ידו הקדושה ובעודו אוחז בידי אמר לי: "גם אני בגילך כבר הייתי יתום, הבה ונחזיק את עצמנו יחד..."

ובעומק יותר, יתכן שרמז לו הרבי הקדוש לנכדו, לקח קוצקאי; שלא יימשך הלב אחרי ה"מוזהב", הציפוי החיצוני מאחיז העינים; ממה שאין תוכו כברו, כי אם אל זהב האמת, האמת הטהורה בלי תערובת וסיגים, הזהב הצרוף המקורי... וכאותם דברי חז"ל [רש"י במדבר ל"א כ"ב] בענין הגעלת כלים, שהיה רגיל בו ה'שפת אמת', אך את הזהב להעביר את החלודה, את הפסולת... [ראה שפ"א כי תשא תרל"א ועוד, סוכות תרמ"ז ועוד].

*

ולמה אם כן אמר ה'שפת אמת', שרק לחתונתו של אברהמ'לה יקנה לו את הכוס ולא לפני זה? גם בזה טמונה חכמה עמוקה של אותו צדיק. כנראה שכוונתו היתה, שעד שיבנה אברהמ'לה בית לעצמו וכבר יכנס אז למהלך-חיים חדש של שמחה; עד לאותה שעה ממש, כדאי וראוי שיזכור תמיד שהרבי הסבא, מעריך אותו באמת. שרוצה להעניק לו כוס של זהב, כהכרה על התנהגותו המופתית. אם היה הרבי נותן לו את המתנה בילדותו; הרי תוך כדי זמן קצר, היה הנכד מתרגל לעובדה הזאת, שקיבל פעם כוס זהב מהסבא. וזהו... הרבי אמנם רצה שהוא יחיה עם המחשבה הזאת לאורך ימים: קירבתו והערכתו של סבו הגדול. וכך ימשיך ויתקדם מתוך עידוד מלא, עד שיכנס מתוך תורה ומעשים טובים, לחופה ולחיים חדשים...

*

החלק השני שבסיפור יש בו לקח מיוחד על זהירות בעניני ממון. לפני שנים נאמרו דברים לילד מפי סבו. מי יודע כמה אלפי דברים קרו מאז בחצר הקודש ובעולם היהודי בכלל. ברם המלים נשמרו באוצר המוח הקדוש של בנו ה'אמרי אמת', שלא הניח לחלק כלום מן העיזבון עד שיפרישו כסף לכוסו של אברהמ'לה... חומה בצורה עמדה שם שחצצה בעד כל פרוטה ובעד כל חפץ עד שלא יתמלא רצונו של צדיק להעניק מתנה לנכדו. שפת אמת תיכון לעד. א ווארט איז א ווארט! מלה זו מלה! ויש להתמסר עליה בכל מחיר...

*

והחלק השלישי של הסיפור. נוגע ל"כל איש ישראל". לשון ההווה שבהכרזת הגבאי במתנת הכוס. השפת אמת נותן כוס של זהב, גרם זעזועי נפש לנוכחים.

ובכן כשאומרים "דער שפת אמת זאגט", "דער שפת איז מסביר", בלשון הווה, הרי ראוי הדבר לעורר רעד בלב "לראות את בעל השמועה עומד כנגדו" ולקלוט משהו משֶֹגב גדולתו. אף לדור יתום, משקה הוא מתורתו בכוס של זהב... וכמובן שזה צריך לעבור מעלה מעלה עד המקורות, די משנה זאגט, די גמרא זאגט... חז"ל חכמי הדורות מדברים אלינו בהווה, וראוי להעמיד את בעל השמועה לנגדנו...

*

ה' שבט תש"ג. בגיטו ווארשא הדוויה והשסועה. שם במסתרים ישב לו הגאון הקדוש ר' אברהמ'לה הי"ד רבה של פאביאניץ עם קבוצת חסידים שלא נכנעו והחזיקו בתורתם ביראתם ובצורתם היהודית במסירות נפש.

וכך העיד אחד שהיה שם, אלופי ומיודעי הרה"ח הנלבב ר' לייבל פינקוסביץ ז"ל מווארשא- אנטורפן. "בעזרת סימנים סודיים, הוכנסתי למקום המוסתר של שרידי החבורה החסידית בגיטו ווארשה. [בבונקר מתחת לאדמה ברחוב נובוליפיא 37] המנהיג והאיש החזק שלהם היה אז ר' אברהם הרב הצעיר מפאביאניץ בנו של הצדיק והקדוש ר' מנדלי, ביחד היינו כשלושים איש. רבים מהם היו מגודלי זקן אשר זה נחשב אז בגיטו כדרגה העילאה של מסירות הנפש. ר' אברהםלי פאביאניצר היה לבדו שכול מכל בני משפחתו, אבל פניו קרנו ממש מחדוה והתלהבות בשעה שהוא השמיע באוזנינו אימרות יקרות מאת זקנו בעל השפת אמת. שעות ארוכות ישבנו בצוותא והתרוממות". [ס' אלה שלא נכנעו]. ואלה תולדות אברהם, בבואו ובצאתו מן העולם, כשהוא מתקשר עם זקנו הקדוש... יהי זכרו ברוך ומבורך.

*

בבית מדרשו של ה'שפת אמת' נשמעו יסודות מתורתם של המהר"ל, ה"בעל שם טוב" ובעל ה"תניא", חידושים מבית מדרשם של פשיסחא, קאצק ובעל ה"חידושי הרי"מ", כמו גם מעיינות של גילויים מקוריים משלו, כל אלו נמזגו בצורה מיוחדת ונפלאה אל תוך שיחות קדשו של ה"שפת אמת", הם נתלבשו כאן בדיבורי קודש חוצבי להבות אש, בפירוש פסוקי התורה ומדרשי חז"ל, תורה שבכתב ותורה שבעל-פה, רעיונות קדושים הסוללים ל"איש ישראל" את הדרך, לכל הזמנים, איך עליו להתבונן וללמוד את הבריאה, ואיך עליו להבין וללמוד את עצמו. גילויים אין ספור בקדושת השבת ורוממות כל חג ומועד; גלות וגאולה, ארץ ישראל ובית הבחירה ועוד ועוד. בבית מדרשו של ה"שפת אמת" התלקחו המושגים של דביקות; פנימיות; הארות; ביטול; געגועים לא-ל חי...

מספרים ש'הבית ישראל' שאל את אחד הגדולים הישישים בימיו, אם עוד זכה להכיר את ה'שפת אמת'. כשענה הלה בשלילה. אמר ה'בית ישראל' "גם עכשיו לא מאוחר. עדיין שייך להכירו מתוך לימוד ספריו...".
*

דיבוריו הקדושים של ה"שפת אמת" לא הצליפו בתוכחתו על לבבות השומעים; אדרבה, אמירתם בנחת זיככה את נפשות החסידים, ומשכו אותם בעבותות אהבה מעלה מעלה. וכך גילו לפניהם את העולמות העליונים, עולמות שלמים: החשיבות והמשמעות של הבריאה; התפקיד של האדם בעולם הזה והתכלית שלשמה נברא; להיכן עליו להתרומם; איך, והיכן, עליו לחפש ולבחון עד שיגלה את הנקודה האלוקית הנמצאת בתוכו, ובכל מה שנמצא בסביבתו; ואף גם זאת – איך לתקן ולרומם גם את כל עניני העולם הזה.

*

הבה נתבונן כעת בכוחות המופלאים האלה שהשפיע ה'שפת אמת' לדורות. הזכרנו לא מזמן את ה"קאצקער קוויטל". אחר פטירתו של רבינו ה"שפת אמת" זי"ע, טילטל אחד משרידי חסידי קאצק את עצמו בדרך הארוכה מעיר מגוריו "וולוצלבק" בכדי להסתופף בצל קדשו של הרבי החדש בעל ה"אמרי אמת" זי"ע, ולקבל את מרותו.

שמו של אותו חסיד ישיש היה רבי יעקב יצחק קארו ז"ל, [בן אחר בן לרבינו יוסף קארו בעל ה"בית יוסף"]. ב"קוויטל" זה גולל החסיד הישיש לפני רבו החדש את תולדות חייו הרוחניים ואת הדרכים בעבודת השם שקיבל מפי רבותיו הקודמים. חדשים מספר לפני פרוץ מלחמת העולם השניה [בחוה"מ פסח תרצ"ט], מסר ה"אמרי אמת" זי"ע את ה"קוויטל" לבנו ה"בית ישראל", בכדי שיפיץ אותו בין החסידים, שאכן הזדרזו להעתיק אותו לעצמם.

מדבריו של החסיד הישיש ב"קוויטל" זה אודות רבו בעל ה"שפת אמת" זי"ע, ניתן לראות באיזו מדה רבה של והערצה בלתי רגילה הביטו עליו, גם החסידים המופלגים בחסידות ובזקנה. לרבות חסידי קדם מימי קאצק...

וכך כתב החסיד לפני רבו החדש: "...כל השירים קודש, ושיר השירים קודש קדשים, הוא ניהו אביו הקדוש ז"ל, [ה"שפת אמת"], נבג"מ זי"ע. הוא אשר היה מאיר בתורתו וקדושתו על כל פני תבל, מקצה הארץ עד קצהו...

*

נתמקד נא בזה על נקודה אחת מתוך דבריו. למה הזכיר אותו חסיד את מגילת שיר השירים דווקא, כמוקד להערצת רבו? יתכן שכוונה מיוחדת היתה לו בזה, להראות על הוראת דרך החיים שהראה ה'שפת אמת' במשנתו. והיא איך להחזיק בגלות מתוך אמונה צרופה ואהבת ה'.

לדעת רש"י הקדוש, מלמדת מגילה זו על קשר יהודי להקב"ה בגלות. הרי כך כתב בהקדמתו לשיר השירים: "ואומר אני, שראה שלמה ברוח הקודש שעתידין ישראל לגלות גולה אחר גולה חורבן אחר חורבן ולהתאונן בגלות זה על כבודם הראשון ולזכור חבה הראשונה אשר היו למלך, מלכו של עולם סגולה מכל העמים, לומר אלכה ואשובה אל אישי הראשון". שיר השירים מביעה את אהבת ה' העצומה, את ההתקשרות והגעגועים להקב"ה דווקא בימים הקשים, ימי חורבן וגלות. מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה...

ספר שפת אמת כולו אומר "שיר השירים" ובכיוון של: אלכה ואשוב אל אישי הראשון, שעל זה ניתווסף פירוש מחודש, "אישי" מלשון אש... וזה לשון קדשו: "אישי הראשון. הוא אש התלהבות הגדול שהיה לנו בראשונה להיות נמשך אחריו ולשכוח כל עולם הזה". [דברים תרס"ד]. דאס ערשטע פייער. והדברים האלה נאמרו בפרשת דברים שנת תרס"ד] בעת צרה נוראה של מלחמת רוסיה – יפן שגרמו לו יסורי נפש ללא נשוא. ואף אז נשמע "שיר השירים שלו, שירת הדבקות של ישראל בגלותם. אלכה ואשובה אל אישי הראשון...

רחשי שיר השירים אלה נשמעו תדיר בבית מדרשו של ה'שפת אמת' וכך נרשמו באש קודש על ספרו הנצחי. הוא לימד תדיר את המסתופפים בצילו ואת המעמיקים במשנתו, איך לעורר את אהבת ה' בכל נסיבות החיים, ולמצוא את אור ה' אף במעמקי הגלות ההסתר והמחשכים.

מורה דרך לדורות היה ה'שפת אמת', איך להתעלות בכל מצב ביראת ה' ואהבתו, להתרומם מעל מקרי הזמן, לרכוב על ענני הגלות ולקיים מקרא שכתוב: "ואנכי אשמח בה'". וכך העמיד על נס את דברי סבו החידושי הרי"מ זי"ע. "כי כוחו של יהודה אפילו בשעת שפלות, שהוא שוכב, הוא כארי ולביא" – [שפ"א ויחי תרנ"א]

מדי פעם מוצאים במשנתו דברי חיזוק אדירי משמעות. "לכן יש לנו לבטוח בהשי"ת, כי בכל עת שפלותינו, עוד יש לנו יותר תקוה"!!! [שפ"א תר"מ]. השפלות תוביל לרום וגובה. עוד יתהפך הגלגל ונדרוך על במתי ארץ! "לידע כי לפי גודל ההסתר גודל הטובה, כי הכל מהשי"ת לטובה". [שם תרל"א].

*

שנות ההנהגה של ה'שפת אמת' שנות צער היו לישראל, בפרט בפולין הקונגרסאית שהיתה אז תחת ממשלת ממשלת הצאר, הצר הצורר הרוסי. גזירות ונגישות צצו אז חדשים לבקרים, מצב הפרנסה הי' ירוד מאד, התנועות החדשות שקמו אז התחילו לנגוס בעם באכזריות, בנוסף לנגע ההשכלה והספרות הפסולה.

ועל רקע תקופות אלה ותהפוכותיהן, נאמרו מאמרי קודש אלה. דבריו להטו בכל עת על קירבת אלקים. תמיד היתה "השכינה" וחובת הזכירה בה מדברת מתוך גרונו, כל זה הקיף את כל עולמו בכל תקופות חייו. להכיר במציאות הבורא תמיד ובכל מקום, להתקשר אל השורש, אל נקודת האמת, לחפש, בכדי למצוא את הנקודה, את הנקודה האלוקית המחייה כל נברא, בכל מקום, בכל רגע ובכל תנועה.

גם חייו הפרטיים של השפ"א לא היו סוגים בשושנים, יתמות – בתחילת חייו, ועוני וסבל רב בהמשכם, בכמה וכמה שנים אלה המוזכרות בספר זה קרו אסונות בביתו ובמשפחתו, ר"ל. והוא הקדוש המריא לגבהי גבהים והעלה עמו את קהל חסידיו לשפריר חביון, למרומי ההשגה. וכך חינך דור של חסידים חכמי לב מורמים מעם, שהרבה מהם היו מקדושי המלחמה הי"ד, לחיות מעל ומעבר לאירועי הזמן ולמצוא נחמה בעצם היותם עם ד', אשר לו אלוקים קרובים אליו.


הוא בקע את חומות ההסתר, הוא סתר את מסגרי הצער והסבל והראה כי ה' הוא האלקים. כעמוד אש לפני העם, הנהיג את הדרך בלילות, איך להיוושע נפשית אף בתוך המיצר. "ובכל עת שנסגר הדרך בפני איש ישראל, הכל רק כדי שיסתכל האדם כלפי מעלה לשעבד הלב לאביו שבשמים". [מסעי תרס"א].

*

חסיד ותיק היה בירושלים ורבי ישראל יעקב אראטין שמו. תלמיד חכם מופלג היה רבי ישראל'קע ז"ל, שריד חסידי עליון, שהסתופף בצל ה'שפת אמת' במשך עשרים ושלש שנים. כמה פעמים בשנה נסע לרבו הקדוש ובכל נסיעה שהה שם זמן רב.

כשנסתלק השפת אמת, שפך החסיד את לבו בצורת שיר שקראו "אלון בכות". בקינה זו שפך את לבו על עוצמת האבידה הגדולה. שם הביע ר' ישראל'קע רק נקודות ספורות מתורת ה'שפת אמת', כנראה שהשאירו עליו דברים אלה, רושם עמוק ביותר.

וכך רשם דברים ממה שקבל אצל רבו: "תמים תהיה עם ה' אלקיך" אף בימים קשים. גם היום המעונן מלא שמש נסתרה. לא מחכמה היא לדאוג למקרי הזמן, כי הכל מחיצה מבדלת ותחת המסווה נמצא קירון אור פנים. בהסתר שורה שכינת קֵל. רק לעומד מרחוק נראה הצל, ומתפתה לומר נואש ח"ו, והחכם ישכיל כי מן הרעה תצמח הטובה... [ספר "השבט מיהודה"].

*
פעם סיפר לי יהודי ישיש, בשם ר' אברהם זונטאג ז"ל מניו יורק שהיה מחסידי לובלין. הוא תיאר בפני איך שבעמק הבכא במחנה הריכוז "בודזין", התקבצו חסידים בסתר לסעוד סעודת הילולא של ה'שפת אמת',"סעודה" על פת חרבה ולב מתגעגע. כמה גבורת נפש וכמה עוז אמונה והתקשרות, היו כרוכים בזה. את מארגן הסעודה ר' לייבל דומב ז"ל, הכרתי בימי נעורי באנטורפן.

שרידי חסידים היו שם, תלמידי חכמים ובעלי השגה, אבל לשאת דברים במעמד ההוא, כיבדו אז דווקא פרופסור מתבולל מקראקא בשם "באלאבאן", שלמרבית הפלא חזר בתשובה במחנה תופת זה. והפרופסור דרש בסעודת ה' שבט, על נושא "בעל כרחך אתה חי"- - -.

ולמה כיבדו דווקא אותו, בעוד שנמצאו שם חסידים מופלגים, מביני דבר? כנראה שחשו בני בינה אלה שמי שחוזר בתשובה ומתקרב להכיר את מציאותו יתברך בתנאים איומים אלה, הרי הוא עצמו בבחינת "א שטיקל שפת אמת"...

נקודה מיוחדת במשנת חייו היתה זאת, למצוא ולהכיר את הבורא יתברך, בכל מקום אף בתוך עומק הגלות והמיצרים... אותו פרופסור נוכח דווקא באותה בירה דולקת באש תופת, שיש מנהיג לבירה... ואי לכך ביקשו אותו חסידים למסור דברים בסעודת ה' שבט... הרי מצא מדעתו את עקבות ה'שפת אמת' בדבר. ואם כן יגש הוא המאמין בגיא צלמות, פרופסור באלאבאן המתבולל לשעבר, וידבר על נקודת האלקות שגילה כעת בכּוּּר הברזל במחנה בודזין...
*

והרי סעודת ה' שבט נוספת במחנה זוועה, זיגמארשן בזקסוניה שבגרמניה הארורה. זה כבר היה בשלהי המלחמה, בשבט תש"ה, אחרי כחמש שנים של מצוקה. מוכים ופצועים היו היהודים, בגוף ונפש, לבושי סחבות וסמרטוטים בלואים. המוח היה מרוט ומטושטש והנפש שבורה לרסיסים. חרפת רעב, עצב ודיכאון אפף את הכל.

סיפר זאת יהודי עסקן יקר בשם ר' שמעון צוקר ז"ל מניו יורק. הוא חיפש עצה איך לרומם את הרוח. הוא ביקש אז מת"ח חסיד שהיה שם לומר איזה מאמר חסידי להחיות את הנפשות האומללות. זה היה ר' יוסף מאיר זיידל ז"ל שהיה בשעתו מטובי האברכים מקאליש. [ואח"כ במכסיקו ובני ברק].

ר' יוסף מאיר נזכר אז שבאותו ערב חל ה' שבט. האסירים אזרו עוז ובשארית כוחותיהם ורצונם ארגנו סעודה על פחות מכזית... ר' יוסף מאיר זיידל הירבה אז באמירת רעיונות מדברי ה'שפת אמת'. כולם החיו את נפשם. הם שרו אז ניגונים שהחזירם אל העבר. זריקת עידוד זו הספיקה להם לזמן די ממושך וכך הצליחו אז להתגבר על הייאוש שכירסם ועל האכזריות שאכלה בכל פה...

*

מקרוב ראיתי את מורי החסיד ר' פינחס פיינשטאט ז"ל, איך שהגה בספר "שפת אמת" וספג את עומק משנתו. הוא שרוב ימיו חיי צער וסבל היו ר"ל, נאחז בדבריו והתאזר בכוחם; הוא התגבר והתחזק עמהם, והתרומם בהם לחיי שמחה פנימית ועילאית. לימים התחלתי להבין איך שהדריך ה'שפת אמת' את שומעי לקחו ואת המתעמקים בדבריו, לחיים כאלה, מתוך אהבת ה' וקירבת אלקים.

זכורני שפעם הייתי עמו בביה"ח בשעה שעבר "צנתור". אחרי שחזר לחדרו שלח אותי לדרכי אחרי שעה קלה. כשאמרתי לו שאינני רוצה להשאיר אותו לבד, הראה לי על ספר ה"שפת אמת" שהיה מונח לצדו. "איך בין נישט אליין". אני לא לבד... זה היה הספר שתמיד חיזק אותו והוכיח לו שאיננו לבד... שם מצא מעיין בלתי נדלה שהשקה אותו שיקוי פלאים להחזיקו ולהחיותו בכל מצביו, מתוך הסתכלות אחרת, גבוהה ומרוממת הרבה מעל לעולם הזה, הבלו וסבלו גם יחד... בערוב ימיו אמר לי פעם "גלייב מיר אז די גאנצע וועלט איז נישט ווערט אפילו א שמעק טאביק". תאמין לי שכל עולם הזה איננו שווה אפילו קמצוץ טבק..

*

נתבונן נא לדוגמא, על מבטו הנשגב של ה'שפת אמת' בנושא ה'אנטשמיות', נושא קודר ומכרסם, כל זמן שמבחינים באיזה נטייה גויית בעולם לשנאת ישראל, מעיק ומעיב הדבר על הלב. ואילו ה'שפת אמת' מלמד איך להתיחס לכך בצורה מופלאה מאד. הוא מהפך את כל הנושא לצד הטוב והמעודד.

וכך דיבר בקדשו ועודד ה'שפת אמת' למצוא את הטוב אף בגלולה מרה זו. בתוך מזמור "הודו לה' קראו בשמו" [תהילים ק"ה] נמצא הפסוק "הפך לבם לשנוא עמו". וה'שפת אמת' מלמד שכאן המקום לתת שבח והודאה על כך, שנעשו המצרים שונאים לבני ישראל. "הפך לבם" נאמר, ומשמע שהם בעצמם לא נמשכו אחרי השנאה. אדרבה הם התחילו "בפה רך" להראות קירבה בכדי שיתערבו בהם ח"ו, אלא שהקב"ה הפך את לבם להציל את עַמו מן התערובת... וכך מפרש הוא "ולאום מלאום יאמץ". השנאה וההפרדה מעולמו של עשיו מוסיפה אומץ... "וכפי הריחוק כן ניתוסף להם כח". [שמות תרל"ד].

אילו היה ה'שפת אמת' חי בדורנו, כמה היה מאיר את העינים ומלהיב אל הלבבות לראות את מציאות ה' ושלטונו ואת החסד העליון שבתוך ההסתר. ודווקא במצב הזה, כשראשי האומות וחכמיהם פוכרים את ידיהם ומגששים כעיוור באפילה; כשגילויי השנאה כלפינו מעוררים להתקרב למי שצריך להתקרב ולהתרחק ממי שצריך להתרחק...

*

זאת ועוד, רעיון מופלא בספרו קולע ומתאים כל כך להנהגת הרשויות בתקופה הזאת. חכמה ניתנה באדם בכדי להכיר את בוראו. "על זה נתן הקב"ה חכמה ודעת לידע להעיד עליו". עצת היצר אמנם היא "שיחפוץ בהדעת להיות בפני עצמו מושל על השפלים".

במקום שישתמש האדם בחכמתו ודעתו להכיר ולהעיד מיהו המושל האמיתי היושב בשמים, מנצל הוא את הדעת בכדי למשול על החלש ממנו... [בראשית תרס"א].

ר' ישראל! בתקופתינו קרה זאת בעולם. כשהתפשט הנגיף בכל קצוי תבל במהירות בלתי נתפסת; במקום להכיר שזה בא בשליטת כח עליון המושל בכל; במקום זה פשטה בכיוון ההפוך ממש: מגיפת ה"קונטרול" – יצר השליטה. רבבות "מושלים" צצו להם כפטריות ביער הסבוך הזה. אף פקיד זוטר ליד החלון, שיש לו דעה כל שהיא בנושא זה; אף הוא מנצל את מעמדו בכדי להשתלט על ה'נתונים לחסדו' ולפעמים בצורה בלתי אנושית ביותר...

*

שלומי אמוני ישראל מתחזקים מאד בימים אלה בשמירת נפשם בנושא הטכנולוגיה. אי לכך נסיים נא בדבריו של ה'שפת אמת' המעודדים כל כך. אם אחד מישראל מתגבר ומכניע את יצרו בענין מסוים הרי הוא מחליש את כח היצר באותו פיתוי, בכל מקום. "וזה עצמו צריך להוסיף כח לכל עובד ה', במה שיודע שעל ידי תגבורת שלו, יחליש כח היצר הרע נגד כל ישראל" [פ' ראה תרמ"א].

גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
זכותו יגן עלינו ועל "כל איש ישראל" אמן.

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
קבצים מצורפים
המודיע 459.docx
(50.23 KiB) הורד 306 פעמים

סמל אישי של המשתמש
אהרן תאומים
הודעות: 2563
הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
מיקום: בארא פארק
שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
יצירת קשר:

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי אהרן תאומים » ג' ינואר 11, 2022 9:15 pm

סליחה על האיחור כי היה שיבושים בכניסה לאתר כאן בחו"ל, ואני הגעתי רק היום להתחבר למחשב, טוב מאוחר מלא כלום, ולשם שינוי הייתי גם אני בשבת האחרונה בלייקווד וקראתי את האיגרת פעם ראשונה מזה תקופה ארוכה בעיתון ממשי (במאנטריאל לא מגיע העיתון כמעט מאז תחילת הקורונה)
בס"ד
המבט המפתיע...
קריאת ה'חנווני על פינקסו'
רגעים של התבוננות

לר' ישראל יקירי שליט"א

הנני להעתיק לך רשימה מן היומן שבלב. יום ד' ויחי, י"א טבת תשפ"ב. נכנסתי לחנות באחת השכונות בעיר לייקווד, לקנות כמה חפצים. ליד הקופה ישב אברך חסידי כבן שלושים. כדרך עסקים מסוג זה, שאל אותי בשעת עריכת החשבון, למספר הטלפון שלי. כשנתתי לו את המספר, התחלתי עם הקידומת של עיר טורונטו שבקנדה: ארבע - אחד - שש... והמשכתי עם המספר.

הוא הקליד את הספָרות: "ארבע - אחד – שש" ותוך כדי כך שאל אותי בפשטות טבעית, כאילו היה זה חלק מה'משא ומתן' שלו: "איך זֶע אז איר זענט נישט קיין היגער. איר האט וואו צו זיין? איר דארפט עפעס?". לפי הקידומת נראה שאינכם מבני המקום. האם יש לכם איפה להתאכסן? האם אתם זקוקים למשהו...?
הבטחתי לו שאני מסודר ב"ה, שילמתי והודיתי לו מקרב לב. עזבתי אז את החנות לא רק בחבילתי בלבד, כי אם גם ב"רכוש גדול", במטען רוחני...
נדהמתי כששיחזרתי שוב את המאורע הזה. הנה יושב לו 'חנווני על פינקסו'. המדפים מלאים במיני סדקית, בצעיפים וכפפות ואביזרים שונים. על הדלפק מונחים "שטרי הדיוטות" ומחירונים. הכל נראה מבחוץ כגדוש בדברי חול, בחפצי יום יום, צרכי כל אדם בשוק... יהודי זה נראה כאחד מן השורה, פקיד בחנות עובד למחייתו. דיבורו פשוט ללא כל גינוני צדקות.
ובכל זאת... מאחורי פרגוד זה מסתתר משהו ענק, הסתכלות יהודית מדהימה... הוא מגלה מתחת למספרים פשוטים עולם מלא. סיפרתי את הדברים, לאדם גדול בתורה וחסידות והוא הגיב על כך בהתפעלות: "א מורא'דיקע מעשה!!"...
*
יהודי זה לימד אותי מבט חדש, מבט יהודי, מבט חודר לתוכו של ענין. ב"ארבע, אחד, שש" הוא לא רואה מספָּרים בעלמא אלא הרבה יותר מזה! הוא מתבונן על מה שנמצא בעומק משמעותם. ארבע, אחד, שש 'מתורגמים' לו בתפיסת עולמו: יהודי עובר אורח, שיתכן ואין לו מקום אכסניה ואירוח. יהודי שאולי זקוק למשהו...
אימצתי לי אז את הצעיר הזה כמורי ורבי להתבוננות, למחשבה, דיבור ומעשה. כשאני מסתכל על מספָּרים, אני לא רואה יותר מזה. "ארבע אחד שש" הוא סימן בעלמא של חברת טלפון. קידומת שבדו להם נכרים קנדיים מלבם. אין ביניהם שום קשר, שום רמז, שום משמעות. צורות 'יבשות' הן בכלל מספרים אלה, שנתפרסמו בימי קדם על ידי הודיים וערביים...
*
ויהודי יקר זה מתעמק ומגלה את רצון ה' אף ב'דוממים' אלה. הוא מוצא את הניצוץ הקדוש. לפניו עומד כעת עולם מלא, של משימה, של הזדמנות להיטיב, של אהבה ואחווה שלום וריעות, לאדם שאין הוא מכיר כלל וכלל. לפני כמה דקות לא ידע על קיומי וכעת מתוך הקלדת שלושה מספרים אלה, צץ בלבו דמות יהודי הרחוק מביתו. ואם היה הֵלֶך זר זה מסכים לכך, היה החנווני מוכן לפתוח לו שערי ביתו ולהתחלק עמו בלחמו...
ה"כהן" מלובלין רבי צדוק זי"ע אמר על מה שהראהו הקב"ה למשה, מטבע של אש מתחת כסא הכבוד [במדב"ר י"ב ג'] ; - שהכוונה בזה שהראהו שאף בגוש דומם בעלמא יש בו גם כן רוחניות [פרי צדיק שקלים – אות א']. ואמנם זהו מה שגילה החנווני במספָּרים אלה.

ושוב, הכל התבצע אצלו בטבעיות כזאת, בדיוק כמו שהקליד את המחירים, וכמו שהכניס את המוצרים לשקית. והוא המשיך וחזר לעסקיו כאילו לא קרה כאן שום דבר מיוחד. ואני, תלמידו, שמן השמים זימנו אותי להיות לו לפה, עדיין הדבר מכה בי גלים.
*
בנוסף לזה לימד אותי היהודי ההוא תורה שלימה, חשובה ועיקרית מאד. הוא הראה שגם בשעות העבודה, המסחר, העסק; בכל משרה ומשרד שהוא, נשאר היהודי אותו יהודי, מחובר לאותה התורה וההלכה, לאותה האצילות, לאותה ההתמסרות לזולת. שעות אלה אינן מעיפות אותו לעולם אחר של "חטוף ואכול", עולם קשוח ונבוב, אנוכיי וחסר לב. לגמרי לא! הוא נשאר כפי שגדל בהנהגה יהודית, בחן, בחסד וברחמים. ומבין דבר מתוך דבר בצורה מקורית משלו...
ושוב נשמעות אותן המלים שנשמעה מבין הכפפות והצעיפים, כמנגינה שמיימית, יהודית שורשית שקלט היהודי ההוא, מחינוכו, מבית אביו, מבית רבו, מבית מדרשו. "איך זֶע אז איר זענט נישט קיין היגער. איר האט וואו צו זיין? איר דארפט עפעס?". אני רואה שאתה לא מכאן. אתה צריך משהו? הוי! זרעו של אברהם אבינו...
*
היהודי הזה היה קשור לתפקידו כיהודי עבד ה' ומתוך כך ראה ב'מושכל ראשון' מה שאחרים לא רואים. התורה היא שצריכה לקבוע את המציאות של חיי היהודי. ולעומת זאת, כל שאר הליכות החיים, לרבות העבודה והמסחר, הם דברים מִשניים שמוטל עלינו להתאימם לדרך סיני, להלך הרוח של ממלכת כהנים וגוי קדוש. ולא להיפך; אין להתאים, לצמצם ולכופף את ההנהגה הרוחנית ביחס לנסיבות והמצב...

אנסה להסביר זאת בסיפור מפעים. מעשה זה שמעתי מפי ידיד ת"ח בשבת שעברה, דברים שנגעו פעם ללב גאון הגאונים ופוסק הדור, עד כדי דמעות. ידידי מצא זאת בספר "דרכי משה" על התורה, [פ' שמות] שבו נכללו הרבה עובדות על הגאון הנודע רבי משה פיינשטיין זצוק"ל.
*
קבוצת חסידי חב"ד שהשתחררה ויצאה מרוסיה בסוף שנות הכ', נפגשה פעם עם אותו ענק בפוסקים, רבי משה פיינשטיין, שאף הוא גר פעם בארץ גזירה זו בעיר ליובאן. חסידים אלה, ביניהם תלמידי חכמים ובחורים לומדי תורה, שמסרו את נפשם כפשוטו, על היהדות, על לימוד התורה וקיום המצוות, על חינוך הילדים, בגבורה על אנושית במשך שנים שלא ראו מוצא בדרך הטבע. היה זה בשעה שהיו נרדפים על צוואר בידי רשעי עולם הסובייטים. מתוך גיבורי רוח כאלה, היו שנתפסו, נחקרו, הוכו ועונו ונשלחו לסיביר ובכל זאת לא כפפו את קומתם. בעזות דקדושה המשיכו את פעילותם, תוך כדי סכנות איומות, בכל מקום שהיו.
הגאון ר' משה קיבל את פני הקבוצה בחביבות. הוא בָּחַן קצת את הבחורים בלימודם. ואז סיפרו החסידים באזניו את המאורעות שעברו עליהם ברוסיה ומה שפעלו למען שמירת היהדות בשעת גזירה וסכנה.
הגאון האזין להם בהתרגשות גוברת. בסיום דבריהם שאל אותם בפליאה: "איך יכולתם לעמוד בזה?". אחד החסידים ענה לו בפשטות. "וכי היתה לנו ברירה אחרת?" מיד כששמע הגאון את המלים האלה, פרץ לתדהמתם בבכי עז. והם, בתחילה לא הבינו למה...

*

פוסק הדור שהתורה כולה היתה חקוקה על לבו, הוא שחזר על חלקי השולחן ערוך פעמים אין ספור, תפס היטב את משמעות המלים עד עומקם. בחמש תיבות אלה נמצא עמוד היהדות וקיום התורה בפועל. ביטוי ברור הוא ל"כי הם חיינו".

מתוך השאלה התמימה: "ו-כ-י ה-י-ת-ה ל-נ-ו ב-ר-י-ר-ה א-ח-ר-ת?" התברר בתוקף, באש שחורה על גבי אש לבנה, שאצל יהודים אלה היוו רצון ה', חוקיו ומשפטיו לישראל, כמציאות גמורה שלא שייך לזוז מהם. "אני חומה- זו תורה" ועם השאר חייבים להסתדר. בוויתור, בפשרה, בהזנחת חובה, לא ראו גיבורים אלה, שום ברירה. זה אפילו לא עלה במחשבה כלל וכלל...

*

ואכן על זה נסובה שאלתם בתמימות קדושה, בתגובה טבעית: "וכי היתה לנו ברירה אחרת?". אלא מאי? שרשעי עולם אלה גזרו על כך ולחמו נגדינו במלוא האכזריות, עם זה הוצרכנו להתמודד בחירוף נפש. שָׁם! שם דייקא, התמקם עולם הברֵירות שלנו, איך לעמוד מנגד לממשלת הזדון וזרועות הרֶשע.

ברם, להתרופף? להיכנע? להוריד כנפיים? לוותר על קוצו של יוד? זה לא היה בא בחשבון, זה אפילו לא נכנס בכלל "ברירה" כלל... קיום רצון ה' היא המציאות והקבע, ואילו הנסיונות, הנסיבות הקשות נחשבים ביחס לזה, כארעיים, כדברים מִישניים, שצריך למצוא אמצעים איך להסתדר אתם.

ואמנם כן כששמע גאון ישראל את המלים " וכי היתה לנו ברירה אחרת". פרץ בבכי. דבריהם חדרו וקלעו אל המטרה הפנימית...

מן הענין להזכיר שרבי משה פיינשטיין זצוק"ל נעצר פעם ביציאתו מבית הכנסת ונעמד. לשאלת מלויו על כך, הראה על ילד שהיה עומד בתפילת "שמונה עשרה". "עס איז דאך דא א וואנט" הרי יש הלכה האוסרת את המעבר לפני המתפלל, ואיך אפשר לעבור? קירות אחרים שייך לסתור ולנתוץ, לא כך בחומות התורה הקדושה והלכותיה, המהווים מציאות גמורה ומוחלטת, קביעא וקיימא.

*

בני עַם הנצח חיים עִם גבולות, יהודים נאמנים חיים בין חומות עתיקות שחוצבו מהר סיני... גבולות אלה אין בהם גדרי פלדה, חומות אלה לא נבנו באבני גזית כבדות, אלא מדברי אלקים חיים ומלך עולם וכמו כן מדברי חכמינו ז"ל שעשו סייג לתורה.

גבולות התורה משפיעים עלינו סיפוק ואושר רוחני עד בלי די! אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. אדרבה, מי שנלחץ בין מֵיצרי היצר המערים ומכביד עליו על כל צעד בגלי אבנים ומכשולות, עליו באמת רחמנות גדולה... הוא זקוק ל"פדיון שבויים" באופן דחוף! הוא אסור באזיקים, בכבלי הבליו. שוכן הוא המסכן העלוב בצל חומת בית קברות, קברות התאוה, המחשיכים בעדו אורו של עולם...

בפרשת חוקת [כ"א כ"ד] למדנו מקרא מפורש "וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן עַד יַבֹּק עַד בְּנֵי עַמּוֹן כִּי עַז גְּבוּל בְּנֵי עמון". בני ישראל נעצרו לפני גבול עמון, כי גבול עז וחזק היה שם... בא רש"י הקדוש ודבריו מהדהדים מסוף עולמנו ועד סופו... "ומהו חזקו? התראתו של הקב"ה שאמר להם: אַל תצורם". אם הקב"ה אמר "עצור כאן" הרי יש כאן חומת ברזל!
*
ה"כלי יקר" מצא רמז בפרשת בלק שם נזכרו "שלש רגלים" מפי האתון, רמז לחגים שלנו,כל שלש הרגלים. את הרמז לחג השבועות, זמן מתן תורתנו מצא ה'כלי יקר' בפסוק: "אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל"... זהו יסוד ביהדותנו! וחומה זו אכן נוצרה בשעת מעמד הר סיני. וכמו שאמר פעם החידושי הרי"מ לבאר דברי משה רבינו לפני מתן תורה: "לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַשְתּוֹ" התפלל בזה שיהיו אצלם דברי ה' כמו חומה שלא יוכלו לעשות אחרת ולא יוכלו לעלות...
*

המבט! המבט! כשם שגילה לי היהודי, ש'ארבע אחד שש' אינם מספרים בעלמא, כמו כן עורר אותי מחדש, איך שצריך להתבונן ולהעמיק בכל דבר ודבר. והרי התבוננות זו תופסת מקום בכל פינה בחיי היהודי. בהכרת הבורא יתברך; בחובת: "סור מרע ועשה טוב"; לפני כל דיבור ומעשה, לפני כל פנייה, לפני כל החלטה.
בני עם וחכם ונבון אנחנו! והרי משמעות "חכם" היא: "רואה את הנולד" [תמיד ל"ב.] ומשמעות "נבון" היא: "מבין דבר מתוך דבר" [סנה' צ"ג:]. אין לעבור את החיים בשטחיות רדודה. אין לתת לזמן שיעבור בענינים של מה בכך, בפטפוטי הבל וויכוחי סרק. ובדברים שאינם ראויים על אחת כמה וכמה.
בכלל לימדונו קדמונינו ז"ל "כי העיקר לעבודת ה' הוא ההתבוננות בכל דבר ובפרט בעניני נפשו [ראה חומת אנך להרב חיד"א ירמי' ד'].
*
וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים... [דברים ד' ל"ט] רבינו בחיי כתב שזוהי מצוות עשה דאורייתא על ידיעת ה' ואחדותו "והידיעה הזו היא מתוך פעולותיו ומעשיו הנוראים ונבראיו העליונים והשפלים". הרבה מן המפרשים כתבו ש"היום" מוסב על כל יום ויום.

ה'שפת אמת' במכתבו לבנו ה'אמרי אמת' הורה לו לייחד כמה דקות ביום להתבונן ביראת ה' איך שיצר את האדם ומחייה אותו בכל עת. [אוצר מכתבים ומאמרים מהשפ"א ע' ס"ז] וה"אמרי אמת" הרחיב לבאר ענין זה במכתב לחסידיו בארה"ב: "וגם להטרוד בכל היום, על כל פנים לייחד עשרה מינוטין [דקות] בכל יום להתבונן ביראת השי"ת ולחשוב על מה נברא ולהכיר את הבורא ולקיים אז ביישוב הדעת מה שנאמר: וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים". [אוסף מכתבים ד'].

כמה ראוי להתחזק בדבר זה, לייחד רגעים בכל יום ולהתבונן ביישוב הדעת במציאות ה' בבריאתו, נפלאותיו וטובותיו' בחובת האדם בעולמו ועוד ועוד.

*

ידועים דברי בעל "חובות הלבבות", על חובת האדם להתבונן בבריאה. על זה חיבר "שער" מיוחד בספרו: שער הבחינה, בו מוכיח המחבר הגדול מתוך המקרא ומתוך דברי חז"ל, את חובת האדם להכיר את חכמת הבורא בבריאה; את גבורתו; את הסדר המדוייק; את הקצב והאיזון הנראים בבירור, אף בנברא היותר קטן בעולמו של הקב"ה; התיאום והמיזוג הנפלא שבין כל חלקי הבריאה.

ובבואו לעורר אותנו לקיום חובתינו זו, מתחיל בעל "חובות הלבבות" לתאר לפנינו את הבריאה כולה בצבעים נפלאים ומרהיבים; את המציאות המחויבת שמאמר האלוקים הנצחי מחיה ומקיים בכל רגע ורגע את השמים, את הארץ ואת כל תולדותיהם; את החכמה האלוקית הנגולה לנגד עינינו בחלקי ה"חי" וה"צומח" של הבריאה; הימים וכל אשר בהם, גבולם ותחומם. ומה עוד בנוגע לבריאת האדם עצמו. מה אדיר החסד העליון, חסד בלתי מוגבל של הבורא, שממנו נהנה האדם בכל רגע ורגע. כמה צריך להעריך כל נשימה ונשימה. מה נפלא המיזוג הקיים בין הגוף והנשמה, בין איברי הגוף אל כוחות הנפש. אין לשער ולספור את רבבות אלפי הפרטים המתואמים בין פעולות הגוף, אף בתינוק בן יומו, בן רגעו...

והלא כך קבע הרמב"ם [פ"ב מהלכות יסודי התורה ה"ב] בלשון זהב ורשפי אש גם יחד..."והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קֵץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד: צמאה נפשי לאלקים לקֵל חי..."

*

משל נפלא מאד כתב בעל 'חובות הלבבות' בפתיחתו ל"שער הבחינה". איש חסד מצא פעם תינוק עזוב במדבר. הוא הכניסו לביתו ודאג לכל צרכיו להפליא, עד שגדל התינוק ועמד על כל הטובה שנעשה עמו.

ויהי היום ואותו איש חסד שמע על אסיר אחד שנמצא בבור הכלא במצב נורא, על שלא שילם את חובותיו. אף כאן נחלץ הנדיב לעזרתו. הוא השתדל בשחרורו, הכניסו לביתו והיטיב עמו. ולמרות שבכלל לא פעל האיש למען האסיר כפי שגמל עם התינוק במשך שנים רבות; בכל זאת הכיר לו האיש טובה ולא הפסיק להודות לו, הרבה יותר מן התינוק!

וטעם ההבדל בזה הוא, בגלל שהאסיר ההוא עבר מאפילה לאורה בגיל שכבר נתבגר שכלו; ולכן הכרת טובתו היתה עצומה ביותר. ולעומת זאת, התינוק, למרות שהוא חושב ומבין במה שנעשה עמו; בכל זאת איננו מודה במדה כזו, בגלל שהורגל בטובת איש חסדו עוד לפני שהגיע לכלל דעת. ואנחנו דומים לתינוק הזה...

*

שאו מרום עיניכם! יש הסתכלות ויש הסתכלות. שייך להסתכל על השמים אם ישנם עננים ביום או כוכבים בלילה, אם כבר זרחה החמה או שקעה. אלא שתמיד צריך להוסיף על הסתכלות כזו!! ישעיהו הנביא מצווה על פי ה', להמשיך ולהתבונן: "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה". צריך למצוא את הבורא בכל נברא. הפוסקים כתבו בטעם התקנת 'חלונות בבית הכנסת', שלעת הצורך "ישא עיניו לשמים לעורר הכוונה" [מג"א סי' צ' סק"ד ומ"ב שם].

כשנעיין בנבואת ישעיהו שם [פרק מ'], נראה בהמשך הפסוקים [אחרי "שאו מרום עיניכם"], איך שיהודי בגלותו יכול להתחזק בנפלאות הבורא בכלל. וכך מוכיח הנביא: למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה'?... הלוא ידעת אם לא שמעת אלקי עולם ה' בורא קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע אין חקר לתבונתו". ופירשו זאת רש"י והרד"ק: אל תתייאש בן הגלות ואל יעלו על לבך מחשבות כאלה ח"ו. התבונן על הבריאה איך שהכל, מקצה השמים עד קצה השמים, פועל במלוא המעוף, בשלימות ההשגחה העליונה ובפיקודו יתברך, ללא הפסק וללא ליאות. אין חקר לתבונתו. ומתוך כך תבין שגם לאורך הגלות ומאורעותיה, יש הסבר ותכלית. וברצות ה' "הנותן ליעף כח ולאין אונים עָצמה ירבה", כשיבוא הזמן תתחדשו כולכם לעת הגאולה בב"א. וקווי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים...

*
ארבע, אחד, שש... טראכט, יידעלע טראכט! חֲשוב יהודי, חֲשוב! כל דבר מדבר אלינו, כל דבר מרמז משהו אם רוצים להתבונן. ר' ישראל! יצאנו היום לרחוב? הנה לימדונו קדמונינו ז"ל, שכל המתרחש מסביב לאדם, יש בו רמיזות והדרכות על תפקידו בעולמו. כל מה שנפגש בדרכו, כל מה שיאמר לו אדם, יהיה מי שיהיה , יש בהם, אף מבלי משֹים, הדרכות על חובתו בעולמו.

ולמעלה בקודש... נזכרתי כעת במה שמסופר על כ"ק מרן ה"בית אברהם" מסלונים זי"ע, ששמע פעם בש"ק בעת עשיית מי שברך, שאמר הגבאי: "בעבור שיתן לירה אחד" שם המטבע אז] והרבי הקדוש נזדעק מיד "לירא אחד!!!". הוא שמע אז קריאה ליראת שמים, אחד יחיד מיוחד...
*
הולך אדם ברחוב לתומו ורואה תמרורי 'עצור', רמזורים העוצרים בדרכו. אף באלה יש רמזים לדרכו בחיים. 'דוממים' אלה אינם ניצבים רק בשביל שטף התנועה ובטיחותה. ואם כי לא התכוונו מציבי התמרורים לכך, בכל זאת רמז יש בהם למהלך: בן אדם, עצור!

אתה נחפז לדרכך. אתה אץ וטרוד בעסקיך ונתון במרוצת חיי יום יום . ובכל זאת עצור! ולו אף לשבריר שניה. עצור בדרך והתבונן. מה חובתך בעולמך? זאת ועוד, יש עולם שלם סביבך. יש שמים מעל גביך ושמש זורחת, מאירה ומחממת. הרבה עוברים ושבים ישנם בדרך, "המון בריות לאין תכלית" וכל אחד ואחד מהם הוא "עולם מלא", כל אחד חושב אחרת, כל אחד פועל ומגיב אחרת וכל אחד נשמת חיים באפיו. הנה צפרים מצייצות ומזמרות. הנה עצי פרי ונוי ודשא ופרחים. עצור נא וחשוב! מי ברא אלה...?

ואף בלילה כשאין איש, כשמזדמן לך ללכת לדרכך, עצור נא והתבונן בפלאי הלילה. יהדהדו נא באזניך דברי נעים זמירות ישראל שנשא עיניו השמימה בשירה נאדרה: "כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה" ובקריאתו הלוהטת באותה שעה: "ה' אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ!

*
ומחנות לחנות. לבי במזרח... מחשבותי משוטטות אל חנותו של יהודי נלבב מאחינו הספרדים, בירושלים, ברחוב יחזקאל... השעה מוקדמת בבוקר. החנויות עדיין לא היו פתוחות. חוץ מ'קיוסק' אחד קטן שהַתריס שלו היה פתוח למחצה... ושם ראיתי את היהודי בעל החנות, שופך את לבו לפני הקב"ה בתפילה על הפרנסה, באמונה שלימה שהכל בידו. הוא איננו פותח את החנות לפני שמתייחד עם קונו בתפילה זכה ובקשה מיוחדת לקֵל זן ומפרנס לכל ומיטיב לכל...
*
ומענין לענין, בתי עסק יהודיים ברחבי תבל, מסוגלים אף הם לעורר דבקות בריבון כל המעשים ברוך הוא, בעצם קיומם... בין נפלאות הבורא קבע בעל 'חובות הלבבות' [שער הבחינה פ"ה], תופעה מיוחדת מאד, והיינו, שאם ירצה האדם לראות נס הדומה ליציאת מצרים וקבלת התורה, יתבונן בעין האמת, איך שאנחנו חיים ומתקיימים באורח פלא בין האומות. הגויים יודעים שהיהודים מתרחקים בתוקף מדרכי חייהם, בין בסתר ובין בגלוי, ועם כל זאת נותן לנו הקב"ה יכולת לחיות ולהתפרנס ביניהם. ואדרבה, האוכלוסיה הדלה שלהם, מתקשה יותר בהשגת מזונותיהם מאשר אנחנו, להבדיל. וכל זה בא מהבטחתו של הקב"ה: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם, לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם...".
וכך ראינו זאת אף במרחבי הגלות. בהרבה הרבה משנות גלותינו לא נתנו לנו לעסוק כי אם במסחרים זעירים. ועם כל זאת היו משרתינו מהם ומהמונם. ר' ישראל! פליטי חרב הגיעו בדור העבר לארצות מערב אירופה, לארצות אמריקה הצפונית והדרומית ואף לאוסטרליה הרחוקה. כשברי חרס נשארו ממה שעבר עליהם בשנות הזעם. הם לא הכירו את העם שגלו אליו, את שפתם ואת אורח חייהם. פליטים היו כיעקב אבינו בדרך לחרן. במקלם, עברו ימים ונהרות, לבם שפל וכיסם ריק.

האם 'דרך הטבע' הוא זה שהרבה הרבה מהם, הצליחו במשך הזמן בפרנסתם יותר משכניהם הגויים? ואמנם כך מלמד אותנו החובת הלבבות', שחי בתחילת תקופת הראשונים: "ואם יבקש אדם בזמן הזה לראות מה שהוא דומה לענינים ההם [הנסים בזמן יציאת מצרים ומתן תורה] , יביט בעין האמת, עמדֵנו בין האומות מעת הגלות". [שער הבחינה פ"ה]. בעין שטחית רואים כאן מבנים, חנויות ובתי עסק, מפעלים ובתי חרושת; אבל בעין האמת, יש להבחין כאן בניסים גלויים, בדומה לנפלאות עם ישראל בצאתו ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה!

וכך, יקירי, שייך להתסכל על חנות יהודית ולחשוב גם על נס של יציאת מצרים ומתן תורה...

*

התבוננות! ידוע מה שדרש הבעל שם טוב זי"ע על המקרא בפ' נח: "בוא אל התיבה". תיכנס ותצלול אך תוך תיבות תורה ותפילה! כל מלה ומלה באר עמוקה יש בה, ניכנס לתוכה ונתרענן מחידוש תוכנה הנשגב!
בוא אל התיבה! נחדור אל תוך המלים שבקריאת שמע ונשאוב משם אמונה והתקשרות, הכרה בלעדית בבורא כל העולמים; אהבת שכל ורגש וגם נחמה בימי גלות הפרט והכלל. בפסוק "שמע ישראל" עוצמים את העינים ושוכחים מחיצוניותו של עולם, בכדי לראות בעיני הרוח את הפנימיות בלבד, את מי שאמר והיה העולם, הוא ורק הוא. וכל מאמינים שהוא לבדו הוא, הממליך מלכים ולו המלוכה. אין כח אחר בעולם!

בוא אל התיבה של תפילה! נתבונן ביתר שאת במלים הנאדרות בקודש של התפילה, שחיברוהו אנשי כנסת הגדולה ובהם כמה נביאים; בספר חובות הלבבות כתב שתיבות התפילה הם כקליפה החיצונית לפרי. והכוונה היא הפרי עצמו. ובכלל כתב רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי, שהתפילה היא "פרי יומו ולילו" של אדם. כנראה שכוונתו היא, שהאילן חלקים שונים יש בו, שורש וגזע וענפים, שרף ועלים ואף הפרי מכוסה בקליפה, אכן אותם הרגעים ביום, שאדם מישראל מתעלה ומתייחד עם בוראו, דומה לעצם הפרי, שכמובן הוא החלק החשוב והעיקרי ביותר בכל האילן כולו.

*
ובכלל, כמובן שצריך לשים לב לכוונה בעשיית המצוה. כמה ראוי לזכור את מה שפסק ה'מחבר' בשלחן ערוך [או"ח סי' ס'] שמצוות צריכות כוונה והיינו "לכוון קודם שמתחיל המצוה לצאת בעשיית המצוה" [מ"ב שם סק"ז].


מספרים על ה'חפץ חיים' זי"ע, שפעם הגיע חתנו לבקרו. הוא ירד מן העגלה, שילם לעגלון ונכנס. חמיו ה'חפץ חיים' העיר לו, שבזה ששילם כעת קיים מצוות "ביומו תתן שכרו" והיה עליו למלא זאת מתוך תשומת לב וכוונה ולא בעשייה בעלמא...

*

בשעה שהכנסתי את בני הראשון שיחיה, לבריתו של אברהם אבינו. הבחין בי מורי החסיד ר' פינחס פיינשטט ע"ה, שמחשבותי מוטרדות. הוא ניגש אלי ונעץ בי מבט חודר שלא נשכח ממני עד היום. מפיו נפלטו מלים: "משה, פארגעס נישט אויף וואס דו שטייט דא יעצט!". אל תשכח לְמה אתה עומד כאן!". במלוא התמצית החדה אמר זאת ולא הוסיף. בהבעה חריפה כדרכו אמר זאת, כשבלבו אהבה מסותרת...

המשמעות היתה די ברורה. אתה מכניס ילד לכלל ישראל, אתה ממשיך את קדושת הדורות, אתה מקיים מצוה אדירה של "ואתה את בריתי תשמור". רגע נשגב מאד הוא בחייך אל תטשטש אותו. זכור למה אתה עומד כאן. זכור את תפקידך, את אחריותך, את חובת "מצוות צריכות כוונה", את השמחה של מצוה, את המחשבה וההכנה, את רגשי הלב בקיומה, את ההודאה העצומה על זכייתך זו.

עיני ר' פינחס בערו באש חשאית, פניו הרצינו מאד באזהרה זו. הוא היה נמצא אז בעולם אחר, גבוה יותר. השגות אלה נחקקו בו מנעוריו, בין כפירי אריות, חסידי עליון מקדשי ה' שידעו העמיקו והכירו, והתבוננו היטב על חובתם בעולמם...

*
עומדים אנחנו בעיצומה של שנת השמיטה. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה. ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה'... שנת התבוננות היא שנת השמיטה. כך אמר ה"בית ישראל" זי"ע: "פרשת השמיטה שנקראה שבת כעין שבת. השבת מיישר את האדם ובא ליישוב הדעת וכן שנת השמיטה להתבונן האדם אחר עבודת שש שנים וזהו יסוד גדול בעבדות השם לידע על מה נברא ומה עליו לתקן וזה על ידי התבוננות ויישוב הדעת" [בהר תשכ"א].

ובאותו ענין, כמו שכל שבת ושבת צריך להתבונן במעשי ה'. וכפי שכתב הרד"ק [ישעי' [נ"ו] "בכלל שמירת שבת לקדשו... שתהיה נפשו פנויה מעסקי העולם ובדלה מהם ומתעסקת בדברי תורה וחכמה ומתבוננת במעשי הקֵל..." כמו כן כתב הרד"ק "שמירת השבת היא חכמה גדולה, שיחקור האדם בגללה על חידוש העולם וכל מעשה בראשית". [תהילים י"ט].

כך יש לנהוג בשנה השביעית שבת לה', במדה טובה מרובה. שש שנים אתה עוסק במלאכת השדה והכרם ובשנה השביעית יש בו גם תפקיד להתבונן בפלאים אלה בכל מה שהצמיחה הארץ בכח ה' בשש שנים האלה.

*

חנווני יקר! מעמיק מחשבה במספָּרים! לימדת אותי פעם איך להתבונן אף על דברים פעוטים ולהפיק מהם נקודות רוחניות. בכל דבר שייך לגלות את מעשי ה'. על שולחני מונח מטבע ועליו מצויר עץ תמר זעיר. ועל ידך, מורי שבחנות, באתי לחשוב גם על זה. נזכרתי בעצי התמר המפארים את ארצנו הקדושה. וציור קטן זה מושך את לבי להתבונן בעניינם, ומה עוד בימים שלפני ראש השנה לאילנות.

במקום שגדלים אילנות כאלה, אפשר לעבור לידם כמה פעמים ביום, מבלי להבחין בהם; ומאידך שייך לעורר בו את הנפש. שא עיניך וראית את מעשה ה'! עץ פרי נחמד למראה וטוב למאכל, מתנת עליון הנושאת פירות מדי שנה, והכל מתוך זריעת גרעין אחד. מתוך אילנות אלה המוציאים תמרים, נחשבת ארצנו הקדושה כארץ זבת דבש...

כמה יופי, כמה הוד מלכות יש לו לדקל זה ולהדר קומתו. "מלך עצי הפרי" הכתירוהו רבותינו! [אליהו רבא או"ח תרנ"א סק"ט בשם הרוקח]. הרי אף קירות בית המקדש היו מצוירים בעצי תמר לנוי. [מלכים א' ו' כ"ט].

זאת ועוד, היופי הפנימי של התמר הוא, שהוא מלא תועלת וחסד לבריות. אין בו דבר שאין שם צורך מצוה או צרכי האדם. והרי כך לימדונו חז"ל [על מקרא "צדיק כתמר יפרח"]. "תמרה זו אין בה פסולת, אלא תמריה לאכילה, ולולביה להלל, חריות לסיכוך [הסוכה], סיבים לחבלים, סנסנים לכברה, קורות להקרות בהם את הבית..." [בראשית רבה מ"א]. מלכם של אילנות, כל כולו אומר הטבה לזולת... גם זה לימוד עמוק הוא מהי משמעות "מלכות" בישראל...

ועץ התמר מודיע לנו גדולות. מה תמר זה אין לו אלא לב אחד, אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים [סוכה מ"ה:] צדיק כתמר יפרח, עץ זה אין בו עקמנות ולבו מכוון למעלה, אף צדיק כן [בר"ר מ"א]. וגם משיח בן דוד נמשל בו: מה תמרה זו נאה במראיה, וכל פירותיה מתוקים וטובים, כך בן דוד נאה במראהו וכבודו וכל מעשיו טובים ומתוקים לפני הקב"ה [פרקי דר"א פי"ט]. וכמובן הלכות לולב כולן; דקל לפירותיו, דיקלא ואלים וכל עצי התמר ה"גדלים" ברחבי הש"ס שפירותיהם נצח...

כל זאת שייך להיזכר מתוך התבוננות בעץ התמר, מתוך הסתכלות על מטבע של עשרה שקלים...

*

ואגב, לפני שנים רבות, הזדמנה לידי חבילת תמרים, כשבדקתי את העטיפה שלה וראיתי עליה את הכיתוב "מיוצר וארוז בעירַק." הנחתי את החבילה בשאט נפש, הרי עירַק היא ארץ מגדלת רוצחים. ומה עוד בימים ההם לפני יותר משלושים שנה...

אלא שאז צפו ועלו דברי חכמינו ז"ל במסכת פסחים [פ"ז:]: "לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבבל אלא - כדי שיאכלו תמרים ויעסקו בתורה...". מאז ומתמיד היו בבבל תמרים מצויים בשפע ומחירם היה בזול. עצם העובדה שהיהודים בגלות בבל יכלו להשיג מזון זה בקלות, יצרה את האפשרות שבבל תהיה למקום תורה, לארץ שמגדלת תורה, וכך אמנם נתחבר שם התלמוד הבבלי...

ואז כבר חשבתי אחרת. שוב אין לי לזלזל בתמרים אלה, וזאת מפני "ייחוסם" ומשמעותם המיוחדת בשבילנו. הרי על עצי הדקל שבבבל צמחו פירות שסייעו ליצירת התלמוד הבבלי. הגמרא הקדושה שלנו קשורה בהם...

*

למופת ודוגמא להתבוננות בכל דבר, היה הגאון הצדיק ר' נטע ציינווירט זצוק"ל מגדולי חסידי בויאן ומדמויות ההוד בירושלים של מעלה. מכל הנהגותיו בקודש היה שייך ללמוד תורה שלימה. כל תנועה שלו היתה מחושבת היטב על פי דקדוקי ההלכה, גינוני הקדושה וכך היתה עטופה בהתלהבות החסידות. הר בוער באש עד לב השמים...
רבי נטע היה מתבונן ומודה בכל לב על מתנת אור השמש. הוא צייר איך היה נראה העולם בלעדיו, איך שהיו צריכים להסתדר ביום כמו בלילה, עם אור מלאכותי מעשי ידי אדם. ואז הבחינו פתאום בנס איך שניתלה ברקיע נוּרַת ענק, מציאות של אור, להאיר את היום ושוב אין צריכים למיליארדי אמצעי התאורה. איך היו מברכים אז בתעצומות שמחה את ברכת "יוצר אור"!! וכאן הפטיר רי נטע בתרועת שמחה: "הרי בדיוק כך קרה היום בבוקר השכם בעולם החשוך! הבה נודה איפוא בהתלהבות להקב"ה המחדש לנו את אור החמה להאיר את היום...".
ואותו גאון וחסיד נשגב הבחין פעם איך הנקיון לפסח מכבידה על נפש העוסקים בו. וכך נענה אותו חסיד ואמר בדרך צחות. האם גזירה היא זו, ההכנה לפסח? אם כן צריך לרוץ לבית הכנסת, לפתוח את ארון הקודש ולהתחנן על הגזירה הקשה שניתכה עלינו... חלילה! צריך שנדע ונרגיש היטב שזכות גדולה היא לנו. קבלנו מתנה ו'פסח' שמה. ובכן, מתנה מן השמים היא לנקות עוד כיס ועוד כיס, עוד פינה ועוד חדר. בשמחה עצומה נשפשף ונקרצף, נכבס ונרבץ, נבדוק בחורים ובסדקים ומתוך כיסופין לקיים את מצוות ד'. ומכאן ואילך הרנין רבי נטע את הסובבים אותו, לקראת הכנות אלה של חג הפסח...
וכך עמד רבי נטע לפני רמזור ברחוב, בדחילו ורחימו. הרי הוא מקיים כעת מצוות "ונשמרתם" ואת רצון ה' ומצוותיו צריך לקיים בכוונה, בלב ונפש...
*
כל ברכה, כל תפילה יצאה מפיו, כאילו היתה זו הפעם הראשונה שמברך ומתפלל לפני ה' וכאילו היא גם האחרונה. וכמו כן כל שיעור ולימוד, כל מצוה, כל הנהגה בין אדם לחבירו, כל השתתפות בשמחה; הכל היה מחושבן מכל צדדיו, מה ולמה עושים, איך מקיימים זאת במוח ולב, במחשבה עמוקה ובחשבון מופלא.

וכך היה אומר וכך היה משמח ומשובב את הלב בקריאה: יהודים! עוד יבוא זמן ונתגעגע לזמנים שבהם היינו צריכים להתחזק באמונה ובטחון. לו ידענו איזה רושם עושים בשָׁמים, רגעי האמונה שלנו, היינו מסתכלים על הכל במבט אחר... ר' ישראל! חזק, חזק ונתחזק. עוד מעט ונתגעגע...

בעולם החיצוני מרחפים כעת כל מיני 'מספרים' שונים, כל יום בצורה שונה ה' ירחם. כך וכך אחוזים, כך וכך נדבקים, מתחסנים, מחלימים. והחנווני היקר שלנו יושב על פנקסו ומרמז, שיש לרומם ולהגביה את המבט למעלה מן המספרים האלה. שאו מרום עיניכם... לה' הישועה!

גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך

ידידך אוהבך בלב ונפש
משה יעקב הלוי
קבצים מצורפים
המודיע 460.docx
(46.24 KiB) הורד 135 פעמים

סמל אישי של המשתמש
אהרן תאומים
הודעות: 2563
הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
מיקום: בארא פארק
שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
יצירת קשר:

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי אהרן תאומים » ה' ינואר 13, 2022 6:23 pm

בס"ד
הָאֵשֶׁל וְהַגַלִּים...
הגיגים סביב שירת הים
גלגולו של אילן

לר' ישראל יקירי שליט"א

אמרו עליו על הרה"ק הרבי ר' הירש מרימאנוב זי"ע, שפעם בשבת שירה היה כפור איום בחוץ וגם בפנים לא היה מוסק. אולם כשקרא את שירת הים בתורה, להט וקדח מחום, עד שהוצרך לשאוף אויר מבחוץ, להשיב את רוחו המשולהבת באש פנימית עצומה...

דרכו של הרבי ר' הירש באמירת ה'תורה', היה, להתחיל את הענין ממעשי בראשית. פעם פתח בשבת שירה ואמר: "הקדוש ברוך הוא ברא את העולם והארץ היתה תוהו ובוהו, אבל שוממה לגמרי! וחושך על פני תהום, אבל חשוך לגמרי! ויאמר אלקים יהי אור ונהיה אור בעולם". וכך המשיך וסיפר עד אשר הגיע לענין קריעת ים סוף. ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה. וכאן הדגיש והמחיש הרבי הקדוש ואמר: "הים נהיה יבש. מה אומר לכם? יבש לגמרי! ואז הגביה את המפה מעל השולחן, העביר ידו על דף השולחן והמשיך: "כל כך יבש, כמו שהשולחן הזה יבש"! [ס' כהן גדול משרת, ע' קע"ד]. כך חיו צדיקים את ניסי קריעת ים סוף בצורה כה מוחשית...

בכל יום ויום, היה קדוש זה אומר את שירת הים בהתלהבות עם הקהל פסוק בפסוק, ומה עוד בכל שבת קודש, שאז היה שר זאת עם משורריו בצורה מיוחדת ביותר. [ס' מבשר טוב]

*

העיד עד ראייה, גברא רבא מה'חברייא' הקדושה שבפשיסחא, על שמחתו העצומה של החידושי הרי"מ זי"ע בשבת שירה: "ובעיני ראיתי שהיה רוקד ממש בקבלת שבת זו בשמחה רבה, מה שלא היה דרכו בכל השנה" [הרה"ק ר' שמואל משינאווא זי"ע- רמתיים צופים, אלי'ה זוטא פט"ז]. והרה"ק ר' יצחק מווארקי זי"ע היה מביע את השמחה הנפלאה בשבת שירה, והיה מעוררה בלַבת אש – שצריך כל אחד ואחד לשמוח אז בהרגשה גדולה! [רמתיים צופים שם].

ואמנם כן, השמחה היא נקודת היסוד בשירת הקודש. כך לימדונו חז"ל [ערכין י"א.] "איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב? הוי אומר זה שירה! ופירש רש"י: "אין אדם שר שירה אלא מתוך שמחה וטוב לבב, שנאמר [ישעיה ס"ה י"ד] עֲבָדַי ירונו מטוב לב".

המהר"ל הדגיש זאת ביותר: "כי כאשר יגיע השמחה בלב הצדיקים עולה בלבם השירה, ואין לך ספק כי בכל לב היו משוררין ושמחים. - שהגיע בלבם השמחה מן הנס, ולא שהיו מכריחים עצמם אל השירה על ידי שכלם, כאדם שהוא מכריח עצמו לדבר, שאם כן לא היה שירה בשמחה...". [גור אריה שמות ט"ו א'].

והרי כך אומרים בברכת הגאולה "משה ובני ישראל לך ענו שירה בשמחה רבה" נפלאים דברי בעל ה"חרדים", מגדולי צפת וקדושיה: "יכוון בשירת הים שאומרים בכל יום, לאומרה בקול ובשמחה רבה, כאילו אותה שעה יצא ממצרים". השירה האמיתית לה', נובעת מתוך שמחה בלב מי שמכיר את הנסים ואת הנפלאות!

*

וכאן בא מליצן של ישראל בעל "קדושת לוי" זי"ע ושואל: הרי עיקר השמחה היא בלב, ואם כן מה התועלת בדיבור של שירה? והוא עונה על כך בצורה נפלאה. אם היתה השמחה נשארת בפנים, היתה נחלשת ונפסקת. הההתבטאות בשירה מגבירה וממשיכה אותה! וזה לשון קדשו: "השמחה שבלב היתה נפסקת לשעה או יותר – כשהאדם מדבר דיבורים בעת שמחתו, השמחה מתפעלת ונתרבה יותר ויותר. ולכן עַם בני ישראל כשנקרע הים לפניהם, רצו להרבות השמחה ולהשתעשע עם בוראם ושלא להפסיק...". [פ' בשלח] ואף זה נרמז במלים: לך ענו שירה בשמחה "רבה"...

ועל פי דרכו למדנו, עד כמה מסוגלות זמירות, שירות ותשבחות בשבת קודש להגביר את ה"ישמחו במלכותך" וכלשון קדשו של רבי לוי יצחק "להרבות השמחה ולהשתעשע עם בוראם ושלא להפסיק...".

*

ועתה ישראל, נתכונן נא יחד לשירת הים, מתוך שמחת התחדשות, מתוך התבוננות בענין מחודש שהראה לנו יונתן בן עוזיאל בתרגומו. 'ירושה' עתיקה הגיעה אלינו בשעת קריעת ים סוף ועברה אתנו יחד ביבשה בתוך הים. והירושה ההיא צופנת בתוכה שלל לקחים...

וכך גילה לנו: כשעברו ישראל את הים, כרתו מלאכים את האשל שנטע אברהם אבינו והטילוהו לים סוף. ומלאך אחד היה מכריז ואומר אז: זהו העץ שנטע אברהם אבינו בבאר שבע והתפלל שם בשם ה'. ובשעת בנין המשכן, לקחו בני ישראל את העץ הזה ועשו ממנו את הבריח התיכון שהיה מסבב את המשכן בנס... [תרג"י שמות כ"ו כ"ח].

*

השתלשלות פלאים יש כאן, ודבר זה כשלעצמו מעורר שירה חדשה וגלי מחשבה סוערים ומשמחים. התנא הקדוש יונתן בן עוזיאל גילה לנו כאן שקריעת ים סוף התקשרה עם ראשית הוויתינו, עם אבינו הראשון. זכרון פעליו עבר אתנו את הים. "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אלקי עולם".

האילן העתיק הזה בן קרוב לארבע מאות שנה, הוטל אז אל תוך הים. כל מה שנעשה על ידו וכל מה שנרמז בו, בא ללוות את אבותינו בשעה נשגבה זו. שעת התפילה, האמונה, השמחה והשירה...

*

"קטעו מלאָכַיא ית אילנא וטלקוהו ליַמָא". חז"ל [סוכה כ"ח.] מלמדים אותנו על האש הגדולה שהתלקחה בשעה שהיה יונתן בן עוזיאל עוסק בתורה. רש"י מפרש תופעה זו: "שהיו מלאכי השרת מתקבצין סביביו לשמוע דברי תורה מפיו". שיג ושיח היה לו עם מלאכי השרת. הוא הבין את שפתם ושיחתם, ידע את מעשיהם וגם הודיע אותם...

*

נתבונן נא איפוא בפשר אותו אילן נשגב שנטע אברהם אבינו, אשר עליו נאמר "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' קֵל עולם". מקום ה"אשל" היה מיוחד לתפילה, כמו שתרגם אונקלוס. "וצלי תמן בשם ה'".

בתוככי עולם מלא כפירה ובערות, עמד לו אברהם אבינו, והתקין לו מקום תפילה וייחד לבו להתפלל לאלקים בעל הבירה, אשר נתגלה לו בחשכת עולם שנולד בו. ויקרא שם בשם ה' קֵל עולם ...

רש"י הקדוש מביא את דברי חז"ל קורות אילן מופלא זה, וזה לשון קדשו "על ידי אותו האשל נקרא שמו של הקב"ה אלוק לכל העולם. לאחר שאוכלים ושותים אומר להם ברכו למי שאכלתם משלו סבורים אתם משלי אכלתם? משל מי שאמר והיה העולם אכלתם". וכך נדרש זאת בגמרא סוטה [י:] אל תקרי "ויקרא" אלא "ויַקרִיא", מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקדוש ברוך הוא בפה כל עובר ושב. מפירות אשל זה נהנו הולכי המדבר ותועי ישימון הכפירה, ועל ידם באו לכלל אמונה בקֵל עולם, מנטיעה זו ניזונו, עד שהודו והמליכו ואמרו: ברוך שאכלנו משלו...

כך נטע אברהם אבינו אשל אמונה לכל עובר ושב, במדת החסד שבו נטע אותו, מתוך חמלת הלב - לבלב צץ ופרח פרדס האמונה אשר נשא ענפים ועשה פרי לדורות.

*

בשעה שעמדו יוצאי מצרים על הים והתחזקו באמונתם, ניתנה להם דוגמת זכרון למורה דרך במסכת זו של אמונה שלימה, על יסודותיה עיקריה פרטיה ועוצם היקפה. איך שנעשה הדבר בשורש, איך נשרשה האמונה בעם בתחילת יצירתו.

בשעה גדולה זו באו מלאכי השרת ונטלו את אשל האמונה שנטע אברהם אבינו והטילוהו לים סוף, והמלאך עומד ומכריז, ליד אילן זה התפלל אברהם וייחד לב לקונו, בעמדו לבד מול עולם כופר ומכחיש. כאן נטע אברהם את נטיעת האמונה והחזיר עוברים ושבים להכרת הבורא. וכלשון רש"י על ידי אותו האשל נקרא שמו של הקב"ה אלוק לכל העולם...

"קטעו מלאָכַיא ית אילנא וטלקוהו ליַמָא". מלאכי השרת הטילו את אילן האמונה אל תוך הים. וכשעץ הזכרון הזה היה מונח על גלי הים, התעוררו ישראל קדושים לאמונה בקֵל עולם, שהתפרסמה על ידי אברהם אבינו...

*

ומלאך אחד היה מכריז ואומר אז: זהו העץ שנטע אברהם אבינו בבאר שבע והתפלל לה'! המלאך הזכיר את תפילת אבינו הראשון ועורר גם את בניו לתפילה. וזה אמנם היה הרצון העליון אז כפי שדרשו חז"ל [שמו"ר כ"א ה'] את הפסוק "השמעיני את קולך" על ים סוף, שהקב"ה רצה לשמוע אז את קול תפילתם של ישראל...

*

בפעולה זו המחישו מלאכי השרת כמה היה גדול חלקו של אברהם אבינו בקריעת ים סוף והשירה לה'! ואמנם הראו לנו זאת חז"ל הקדושים בבירור: "בזכות אברהם אביהם אני קורע להם את הים, שנאמר [תהילים ק"ו] כי זכר את דבר קדשו את אברהם עבדו, ואומר [בפסוק הבא]: ויוציא עמו בששון ברנה את בחיריו" [מכילתא בשלח פ"ג ויעו"ש עוד בענין ויבקע - ויבקעו]. ולא עוד אלא כשנכנסו ישראל בים נעקר הר המוריה ממקומו והתחזה עליו מעשה העקידה כדי להציל את ישראל בזכותו. [מכילתא שם].

ואף על עצם השירה נאמר: בשביל האמנה שהאמין אברהם להקב"ה שנאמר והאמין בה', ממנה זכו ישראל לומר שירה על הים. [שמו"ר כ"ג ה'].

*

בשביל האמונה... בתחילת דרכו כבר שיבר אברהם אבינו את הצלמים. הוא נתץ את המוסכמות המוטעות, לרסיסים... משעה שהגיע לידיעת האמת ואמונה שהקב"ה מנהיג עולמו, עמד בגבורה מול אספסוף של פראי עולם שזממו לשלוח יד בנפשו ונמרוד הרודן בראשם. רוחו התקוממה נגד כולם ולא נמנע לרגע מלפרסם את האמונה בד' חרף כל המחרפים...

אברהם אבינו "עמודו של עולם" עומד בשלו! הוא מודיע, מלמד, ומוכיח שכל חיי רוחם אינם אלא כזב מנופח ונאלח. הוא מראה לכל את האמת האלקית ואינו מניח את 'נשקו', גבורת האמונה, חרב התפילה וקשת הבקשה, כי רק אליו ראוי לעבוד ולהתפלל... הוא פותח את כל שערי ביתו ולבבו, מאכיל כל עובר ושב ודורש מהם הכָּרַת הבורא יתברך, הזן ומפרנס לכל ומיטיב לכל...

אברהם אבינו נקרא "עברי" מפני שהיה "כל העולם כולו מעֵבר אחד והוא מעבר אחד" [בר"ר מ"ב]. הוא שבר וניפץ את אלילי הזמן דמיונותיו והזיותיו, הוא ביטל במחי יד את הלך הרוח של ההמון ולא התחשב בהם כמלא נימא ...

וכל זה עמד להם לישראל לזכרון, בשעת האמונה והשירה. ויאמינן בה' ובשמה עבדו. אז ישיר...

*

מה נפלא הדבר! שירת הים קשורה ביסודה לשירתו של אברהם אבינו בשעתה. נפלאות גילו לנו חז"ל על שעת סירובו של אברהם אבינו לקחת מרכוש סדום ואמר: "הרימותי ידי אל ה' קֵל עליון עושה שמים וארץ. אם מחוט ועד שרוך נעל... וכך פירשו זאת חכמינו ז"ל במדרש [בר"ר מ"ג ט']: "עשאן שירה!". המצב ההוא הביאו לידי אמירת שירה לה'!

אברהם אבינו התבונן אז על גודל הנס במלחמת המלכים והביע אז שירה לה' על הנס, על הנצחון שלא כדרך הטבע. הוא נימק בזה למה אין לו חלק בשלל הזה, [ראה מהרז"ו שם ומשך חכמה ברא' י"ד כ"ב].

לאור הדברים האלה, המשיכו חז"ל הקדושים [שם] ולימדו, שבשעה שאמר משה את שירת הים אמר: "בלשון שאמר אבא שירה: "הרימותי" ידי אל ה'", בו בלשון אני אומר שירה, אלקי אבי "וארוממנהו". [וראה זוה"ק ח"ב נ"ה:].

שירת הים, יסודה משירת אברהם אבינו! וכל זה נאמר בשעה שעבר עמהם האשל שלו בלשון אבא שאמר שירה – אני אומר שירה! שירת הים היתה המשך שירתו של אברהם אבינו.

*

תחת האשל הזה הצהיר אברהם אבינו תמיד לאורחיו. "מִשֶׁלי אכלתם? משל מי שאמר והיה העולם, אכלתם!". מדת "ואנכי עפר ואפר" של אברהם אבינו התבטאה שם תמיד בצל עץ האמונה. אין כאן משלי כלום! והן הן הדברים ב"עשאם שירה", השירה בשעת נצחון מלחמת המלכים. שהביעה כאמור לעיל, הכל פעל ועשה אדון הנפלאות ברוך הוא, ובגלל זה אין לי לקחת שלל זה כלל...

זאת ועוד, שירת אברהם מתוך סירוב "רכוש סדום" ביטאה אז גם רגשי התבדלות מן הגויים. שירה יהודית של "אין לי עסק בך" היתה שם. כך אמר אבא שירה, וכך אמרו ישראל על הים, כשסוף סוף התנתקו כליל מן המצרים וכל אשר להם. ואז קבלו עליהם ברצון עול מלכות שמים שלימה...

*

הֵדים אלה משירת הענווה וההתבטלות של אברהם אבינו לפני קונו, נשמעים היטב בשירת הים. מחשבה זו התחוורה לי פעם בסייעתא דשמיא, תוך כדי הליכה על נהר קפוא... למחרת "שבת התוועדות" בכפר היה זה, אחרי שבת מרוממת מאד עם בחורי ישיבה, ביום א' פרשת בשלח, לפני שחזרנו לעיר.

בעיצומו של החורף הקַנדי, היה הנהר קפוא לגמרי ומכוסה שלג. שמש חזקה שלחה את להט קרניה למרות הקור הגדול. ואז ביום הראשון לסדר שירת הים, איוותה הנפש לטייל על גבי הנהר ההוא. טעימת זכרון ל"ביבשה בתוך הים", ל"קפאו תהומות", ל"הָפַךְ יָם לְיַבָּשָׁה בַּנָּהָר יַעַבְרוּ בְרָגֶל"...

והרי אף הטבע הוא נס... ומה עוד בקפאון המים. בארצות הקרות קופאים מי האגמים והנהרות בחורף, אלא שקופאים המים אז רק בשכבה העליונה. המים שלמטה אינם קופאים, למרות שבדרך הטבע, הנוזלים החמים עולים למעלה והקרים שוקעים. מנפלאות הבורא הוא לשנות את הטבע ההוא; הרצון העליון הוא שלא יקפאו המים למטה, בכדי להגן על כל החי שבעומק המים. והרי על זה לבד צריך לומר שירה...

*

בנהר יעברו ברגל... בעינים עצומות מחוזק אור השמש, עברנו את הנהר הקפוא והמושלג. חזרנו אז על המלים הנאדרות בקודש של שירת הים. אז בהליכה זאת חשבתי על "ביטול היש" של בני ישראל בשעת שירת הים. כל השירה מלאה מלכות שמים שלימה... "אתה ורק אתה- רבונו של עולם"! מורגש בכל הגה מן השירה הזאת. אשירה לה'. עזי וזמרת- קה! ימינך! גאונך! חרונך! רוחך! אפיך! חסדך! עזך! זרועך!שבתְּך! ידיך! הכל, הכל שלך!

אז ישיר משה את השירה הזאת לה' . אשירה ה' ורק אליו! עזי וזמרת קה ויהי לי לישועה. מה נשגבו דברי רש"י: "גבורתי ושירתי עליה כולה של קה". ויהי לי לישועה - הוא הושיע אותי. -זה קֵלי ואנוהו - ואפאר אותו בשירתי. - אלקי אבי וארוממנהו- ואגדיל כבודו...
*

וביותר מתבטא הדבר במלת "קמיך"! נתבונן נא היטב! את עַם מצרים שעינו ולחצו אותם במשך מאות שנה, בשעבוד משפיל, בעינוי ורצח, מתארים בני ישראל כעת לא כ"קמינו", כלומר האויבים הקמים עלינו, אלא ב"קמיך" אויבי ה' המה! אף הצער והכאב הפרטי נתבטל כאן... ה"אני" שהיה מיוסר כל כך, מעונה ושואף נקמה, אף הוא נעלם ואיננו...

אלא שרק דבר אחד ומיוחד משאיר ישראל לעצמו... זה קֵלי ואנוהו... אני לדודי ודודי לי... אלקי אבי וארוממנהו, בדוגמת אברהם אבינו ובתוקף האמונה שאין עוד מלבדו...

*

נתאר נא לעצמנו את המעמד הזה בשעת קריעת ים סוף . כל ישראל ניצלו מחיים למוות, מצרות מקיפות מכל צד יצאו למרחבי חירות אדירים, כל העולם פתוח כעת לפני עַם - עבדים שהיה מרותק לכבליו זה מאתים ועשר שנים. אויביהם ולוחציהם, רוצחיהם וממררי חייהם ירדו במצולות, כקש, כאבן, כעופרת... ויכסו מים צריהם אחד מהם לא נותר!

ר' ישראל ! התבונן בעיני רוחך והַטה אוזן! הפלא ופלא! אף אחד אינו תוקע תרועת נצחון, אף אחד אינו מביע שמחה לאיד. אף אחד אינו קופץ ממקומו לצעוק בשיא ההתרגשות: "אנחנו משוחררים"! כולם דוחקים את תחושותיהם הצדה ופה אחד פותחים מיד בהודאה לה' בכל לב ונפש ומקבלים עליהם עול מלכות שמים מתוך שירה אדירה! ונתנו ידידים זמירות שירות, ברכות והודאות למלך קֵל חי וקיים...

*
אם תרצה יקירי להתענג על צוף דבש מדברי האלשיך הקדוש, הרי הוא לפניך. השאלה היא, איך יזכה בשר ודם המקושר לחומריות, לומר שירה לפני רבון כל העולמים הרם ונישא גדול ונורא?

ואת התשובה על כך, הוציא האלשיך הקדוש מתוך הפסוק הראשון שבשירת הים, בצורה מפעימה מאד. "אשירה לה' - כי גאה גאה", כל אחד מישראל שר להקב"ה, על אף שהוא רם על כל העולמות. ולמה? מפני "סוס ורוכבו רמה בים!", שכן ברוב ענוותנותו השליך הקב"ה את המצרים לתוך הים, הוא ולא שליח. ומתוך ענווה יתירה כזאת, הרי יכול גם לקבל את השירה מאתנו... כך טען כל איש ישראל אז:"ומי שהיה לו ענווה לזה, גם יהיה לו לקבל שירו, מפי...".

ומתוך הדברים האלה בקעו פעם צלילי שיר געגועים בשפת אידיש...

טאטע אין הימל, ווי איז שייך דיר צו לויבן
דו ביסט דאך העכער פון הויך, דארט אויבן
מיר - אזוי נידעריק,
און דו - דער בעל הבירה - - -

אבער דו האסט דאך געווארפן די בני חם
און אליין בענוותך, זיי פארזינקען אין ים
וועסטו שוין ממילא אויך,
אננעמען אונזער שירה - - -

אבינו שבשמים, איך שייך לשיר לפניך?
אתה גבוה מעל גבוה, שם למעלה
ואנחנו נמוכים כל כך, ואתה הוא בעל הבירה

אמנם אתה השלכת את בני חם
ובעצמך, בענוותך, הטבעתם בים
אם כן גם תוכל לקבל את השירה

*

ואשר להמשך גלגולו של אשל, גילה לנו יונתן בן עוזיאל עוד, שכשנבנה המשכן התקינו מן העץ הזה הבריח התיכון. דבר זה מתבאר ביותר על פי מה שכתב הרמב"ן בהקדמתו לספר שמות, שבבנין המשכן "שבו למעלת אבותם". משכן העדות מסובב היה בבריח אמונתו של אברהם אבינו, ללמדך שבנין ישראל יהיה מסובב תמיד באמונתו של אברהם אבינו וכל סגולותיו, בכל זמן ומצב וכדוגמת מה שנאמר "והאמונה אזור חלציו" [ישעי' י"א].

והמשכן נגנז כמות שהוא ועומד לעד ולעולמי עולמים! [סוטה ט.] החידושי הרי"מ כתב ב'ספר הזכות' שלו [פ' בהעלותך] שנר המערבי עדיין דולק שם. כמובן שהבריח התיכון של המשכן, שנתהווה מן האשל של אברהם אבינו, עדיין סובב ומבריח. אשל האמונה עדיין מקיף אותו מכל צדדיו!

זאת ועוד, הרי נאמר "ושכנתי בתוכם" בתוך כל אחד ואחד, "היכל ה' המה", בתוך לבי משכן אבנה [בעל החרדים]... ואם כן, הרי בריח התיכון הזה, , עץ החיים שנטע אברהם אבינו, בריח שכולו אמונה, תפילה וייחוד ה', כמה שצריך לסבב אותנו מכל כיוון!

*

ר' ישראל! בימינו צריך להתאזר בדרכו של אברהם אבינו ביותר! ה'רחוב' ספוּג תרבות נכרים קלוקלת. בעלי הזרוע והשלטון החולף, חוֹקְקִים חִקְקֵי אָוֶן ומתנהגים ב'כנעניות' שפילה ואפילה. השוק הניזון מפסולת מזלזל ומלגלג בעיקרי היהדות, תורתינו ודרכי חיינו.

המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד. ואנחנו נזכור ונזכור שהיה לנו אב גדול באור כשדים ובחרן, שלימד שלא להתפעל ממבטים כאלה, שטופי לגלוג ומשטמה ומאיימים בכח. אברהם אבינו הדריך את בניו ואת ביתו אחריו ואותנו עמהם, להיות איתן בדעה נחושה, לעמוד בנסיונות, להתחזק באמונה טהורה ומן השמים ירחמו במהרה!

זאת ועוד! אברהם אבינו עמד כחומה בצורה בפני נסיונות הזמן ולא נתן לייאוש להשתלט בשום פנים.. הוא לחם אף על דברים שנראה בהם שאפסה כל תקוה. כך כתב רבי צדוק הכהן זי"ע: "ואברהם אבינו ע"ה ראש האומה, הוא שפתח דבר זה שלא להתייאש משום דבר, כשנשבה לוט וכבר נתייאשו כולם מלהציל...". [דברי סופרים ט"ז] ואחרי כל זה אמר שירה. הרימותי ידי אל קֵל עליון...

*

מספרים על כ"ק מרן ה'פני מנחם' זי"ע שנעמד פעם בדרכו, בליל בשביעי של פסח, ליד אברך למוד סבל ולחש לו דבר באזניו. האיש התחייך וה'פני מנחם' פנה לדרכו. יהודי מן הצד שאל כעבור זמן את אותו האברך, אם מותר לדעת מהנאמר לו הרבי בליל שביעי של פסח, שהביאו לידי שמחה. והלה גילה לו את הדברים: "עברנו את הים, נעבור גם את זה"... שבע מלים קצרות אלה הפיחו חיזוק ועידוד בלבו... ואמירה זו עומק יש בה, תמיד ראוי ללמוד ממצוקות העבר ואיך נושענו ומשם נלמוד על העתיד...

*


שירת הים ופסוקיה מסוּבָּבים בים גדול ורחב ידים. ים עמוק של סתרי תורה... רבו ועמקו פירושיה, מדרשי חז"ל בכלל והמכילתא בפרט, דברי מפרשי המקרא, ספרי הדרוש והחסידות. ובצפונותיה, רזים אין חקר...

עולמות שלמים רמוזים בשירה נשגבה זו, שירת הים. בזוה"ק [ח"ב נ"ד:] מלמדנו, שיש בה שבחים על הנסים בעבר ועל הנסים בעתיד, יש בה קשרי אמונה ומעשי ימות המשיח וכל השירות והתשבחות כלולות בה...

וכך כתב השל"ה הקדוש בסידורו "שער השמים": "אילו היו כל השמים יריעות קלף וכל הימים דיו וכל הקנים קולמוסים אין די בהם לבאר חלק מאלף אלפי אלפים רבואות משירה הזאת... האומר השירה הזאת בהתעוררות הלב, יזכה לאומרה לעתיד לבוא... ".

*

השירה בכלל, היא צורת הבעה של דבר עילאי שאינו ניתן להתפיסה בלשון פשוטה. [במהותה של שירה - ראה עוד במהר"ל נתיבות ח"א נתיב העבודה סוף פי"ב]. אבי ז"ל כתב אלי פעם בלשון הזהב שלו: "השירה מתחילה במקום שמסתיימים כלי הביטוי, כשאפסה שפת אנוש להביע את מחשבתה. כשהמחשבה נוגעת בשולי ההרגשה, מופיעה מלכות השירה ולכן היא שפת הרמז והסֵתֶר...".

*
הזכרנו את החורף הקנדי. מענין לענין נזכרתי באירוע שלפני כמה שנים בעיר מגורי טורונטו. דק ככפור על הארץ... הגשמים של יום אמש נקפאו במשך הלילה ועל פני הארץ היתה פרוסה שכבה של קרח. הנסיעה ועוד יותר ההליכה היו קשים ביותר. כל רגע נדמה לך, בפרט בירידה, שאתה מועד ונופל חלילה. הגעתי לבית המדרש המרכזי באיזור. והנה הוא מלא מתפללים כרגיל, זקנים עם צעירים. אנשים מכל 'צבעי הקשת' עמדו להתפלל, מבלי להביע דבר על הקרח וההחלקה בחוץ ומסירותם לבוא לבית התפילה. הכרת פניהם הטבעית ענתה בם: "וכי שייך אחרת?" כולם התעטפו בטלית, הניחו תפילין ועמדו לשפוך שיח לפני אדון כל הארץ.

ואני עומד מן הצד ומתבונן בכולם... ביטויים מנבואת ישעיהו עוברים במחשבתי: "שאי סביב עיניך וראי כולם נקבצו באו לך" "מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם?". געוואלד! הרי בחוץ ההליכה קשה כל כך וכל שכן למבוגרים. ובכל זאת לא עלה על הדעת אף ל"פשוטי העם" התמימים והישרים, שלא ללכת לבית הכנסת. מי האיש שהכריח אותם לבוא? מי הזהיר והוכיח אותם? מי אסף אותם להיות כאן בזמן התפילה? מי יבוא בטענות אליהם ובפרט ביום כזה? ואני מתבונן בהם. אחים אהובים! כל אחד נטלו ומשאו על כתפיו, כל אחד וערימת דאגותיו ובעיותיו. את הכל סחבו יחד עמהם על הקרח ישר לבית הכנסת, ללא חשש וספק. הולכים להתפלל ולהתדבק באלקי מרום! איך אמרו קדמונינו ז"ל, על המקרא: "בבית אלקים נהלך ברגש. ברג"ש, ראשי תיבות, ברד, רוח, גשם שלג...

*

לפני זמן מה ביקרתי אצל ידיד בעירי. הוא יצא אתי אל הרחוב ואמר לי: "אני חייב להראות לך משהו". הוא הצביע על חצר אחת בשכנותו והכריז: "דע לך שבחצר הזאת התפללו יהודים פשוטים, באהלים, במשך החורף של שנת תשפ"א, ולא חיסרו תפילה אחת בציבור, גם בכפור של עשרים מעלות מתחת לאפס. יום יום, שחרית, מנחה וערבית ...

ר' ישראל! מה נאמר ומה נדבר? ביסט א מבין? האם נדע להעריך "עם זו גאלת", עם זו קנית", "עם זו יצרתי לי"?

*

ומי כעמך ישראל... דברים נפלאים גילו לנו חז"ל על אירועי "אחורי הקלעים", בשעת קריעת ים סוף... השטן קיטרג כידוע על ישראל ובא לפני הקב"ה בטענה, שאין בני ישראל זכאים לנס: "רבונו של עולם! עד עכשיו, היו אלו עובדים עבודת כוכבים ואתה קורע להם את הים? מה עשה הקב"ה? מסר לו איוב שהיה מיועצי פרעה, דכתיב בו איש תם וישר אמר לו: הנו בידך. אמר הקב"ה: עד שהוא מתעסק עם איוב, ישראל עולים לים ויורדים, ואחר כך אציל את איוב". [שמו"ר כ"א].

*

לפי המדרש כאן אירעה תקופת כאב זו שבחיי איוב, בזמן קריעת ים סוף. "אמר הקב"ה: עד שהוא מתעסק עם איוב, ישראל עולים לים ויורדים". בהשקפה ראשונה נראה הדבר, כאילו שימש איוב אמצעי להסיח דעתו של המקטרג, עד לאחר שיעלו בני ישראל מן הים. כשאיוב יימצא בידו יעזוב אותנו לנפשנו עד זמן חירותינו המלאה ואז ינצל אף הוא...

אולם יתכן שיש כאן נקודה נוספת ועמוקה; הוכחה גלויה להראות את ההבדל העצום שבין ישראל לעמים, אף לעומת התם והישר שבהם... ובתמצית הדברים: איוב, כשחזר לכבודו ולטובתו אחרי מה שעבר עליו לא אמר שירה, וישראל אחרי שנגאלו משנות העינוי, אמרו שירה, שירה נצחית...

*

איוב עבר תקופה קשה ביותר. אסונות פקדוהו, והוא כואב ודואב, רש ובודד, סובל גופנית ורוחנית. "וְהוּא יושֵׁב בְּתוֹךְ הָאֵפֶר", מתלבט קשות בנסיונותיו. עננה כבדה הסתירה בעדו את דרכי הקב"ה בעולמו, הצור תמים פעלו...

בסופו של דבר חווה איוב התגלות נדירה מן השמים... "וַיַּעַן ה' אֶת אִיּוֹב מִן הַסְּעָרָה וַיֹּאמַר..." [איוב ל"ח, א']. רבון כל העולמים, נראה, כביכול, אל איוב, ופתח לפניו את שערי הבריאה. הוא הראה לו את כח הקיום התמידי המחַיה את הבריאה בכל עת ובכל רגע. "מִן הַסְּעָרָה "...

איוב שב אל כוחותיו, והתאזר ברוח נבואה, מסביבו הוא ראה כעת את צבא השמים והארץ, את הכח והעוצמה; את האור; את החיות השופעת בבריאה; התנועה התמידית; האחדות המקיפה את הבריאה; החישוב המדוייק בבריאתם, בתפקידם ובתועלתם, של כל הנבראים, למקטן ועד גדול; את הקולות האדירים של הטבע; את העולם הרב-גוני של נשמת כל חי...

איוב ראה כעת את האלוקות בתוך הטבע, הוא מישש את ההשגחה הפרטית; את מדות החסד והרחמים הממלאים את הבריאה, וגם הבין, אף למפרע, שסודות ההנהגה האלוקית שגבו מאד, ומקומם גבוה מעל גבוה ממקום עמידתו...

*

ר' ישראל! נלמד נא את הפסוקים האחרונים בספר איוב. "וה' שב את שבות איוב... וה' ברך את אחרית איוב מראשיתו ויהי לו ארבעה עשר אלף צאן וששת אלפים גמלים ואלף צמד בקר ואלף אתונות... ויהי לו שבענה בנים ושלוש בנות... חידוש נפלא מאד מגלה לנו רבינו הרמב"ן [בפירושו לאיוב מ"ב] שלמפרע התגלה לאיוב, שכל מה שחשב שנאבד ממנו בשעתו, בניו וכל רכושו, לא היה אלא הסתר בלבד. הכל היה מוחבא אי שם במדבר והכל הוחזר לו בשלימות... ויחי איוב אחרי זאת מאה וארבעים שנה וירא את בניו ואת בני בניו ארבעה דורות. וימת איוב זקן ושבע ימים...

בזה מסתיים ספר איוב... מעיינות ההבעה הפולחים והמסעירים נדמו והשתתקו. לשונות האש דעכו ונכבו. איוב חזר לעצמו והמשיך לחיות את חייו בשלוה וברווחה. הוא פרש לפינתו ורווה נחת מדורותיו. במשך מאה וארבעים שנה הבאות, שוב אין אנו שומעים ממנו דבר.

לאחר שראה איוב מה שראה, לאחר ההתגלות האלקית מן הסערה וגילוי מסתרי הבריאה, בכל זאת לא נרשמו מפיו שבח ושירה, על השגתו העצומה, על גאולת נפשו, על חזרתו למעמדו. ברם אצלנו, בסיום מסכת הסבל היהודי במצרים, לא הסתיים הדבר כך...!!!

*

בני ישראל עמדו אז לאחר מאתיים ועשר שנות סבלות ועבדות, לאחר שמונים ושש שנות מרירות של קושי השעבוד. הם היו נתונים למרמס, להרוג ולאבד למכה ולחרפה. כעין יסורי איוב עברו עליהם, אלא שאיוב לפחות היה יכול להתאנח, להשיח את צערו האיום לפני חבריו ולהביע את המעיק עליו. ואילו גולי מצרים גם זאת נמנע מהם מלוחציהם ומעניהם...

ועם זאת, כשהגיע זמן היציאה מכור הברזל, כוך הזיכוך, התכוננו כולם לשיר שירה לה'! ודבר זה גופו הוכיח בשעת שירת הים, את ההבדלה בין ישראל לעמים!

*

ידועים דברי חז"ל [סנהדרין צ"ב:] שנבוכדנצר מלך בבל היה כוחו גדול בשירה, עד כדי כך, "שביקש לגנות כל שירות ותשבחות שאמר דוד בספר תהלים, עד שבא מלאך וסטרו על פיו" להשתיקו. בפשר הדברים אמר הרה"ק מקאצק זי"ע שבזה נרמז לו לנבוכנצר "לאמיר זען ווי דו זינגסט נאכ'ן פאטש" נראה איך שאתה שר אחרי הסטירה... תכונה נשגבה זו שייכת אך ורק לעם היהודי. הוא לא הפסיק לשיר לה' בגלותו, בפזורותיו וגלגוליו, בצל החרב והשמד. כשרשעי הגויים לא נתנו לו מנוח ומעמד, כשהפילו ודרסו עליו, גם אז המשיך את שירתו לה' ודבק בו בכל מצב, ירננו על משכבותם... 'עם קרובו' שר את שירת הבטחון בד' וייעוד הנביאים. הוא האמין, ומאמין ויאמין בנצח ישראל וגאולתו, בה יתרומם שוב ותצמח קרן ישועתו לעד...

*
ידועים דברי ה'משנה ברורה' [סי' נ"א סקי"ז בשם הזוה"ק] על 'שירת הים' הנאמרת בכל יום : "ויאמר שירת הים בשמחה וידמה בדעתו כאלו באותו היום עבר בים והאומר בשמחה מוחלין לו עונותיו". שבת קודש בכלל הוא זמן שירה לישראל, וכשמגיע שבת שירה מתעורר ניצוץ משירת ים סוף ומתחבר עם שירת שבת קודש [שפתי צדיק]

גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
תנו שבח ושירה לקֵל אשר שבת ברא!
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
קבצים מצורפים
המודיע 461.docx
(45.29 KiB) הורד 145 פעמים

סמל אישי של המשתמש
אהרן תאומים
הודעות: 2563
הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
מיקום: בארא פארק
שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
יצירת קשר:

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי אהרן תאומים » ה' ינואר 20, 2022 3:51 pm

בס"ד
מוּל הָהָר הַהוּא...
כיוון הלב לקבלת התורה,
לחיי גדוליה ועוסקיה

לר' ישראל יקירי שליט"א

דממת ליל. ארון הספרים עטוף בחן הנצחי שלו, המאיר את בתי ישראל בנוגה עתיק מזה דורות. מבחוץ נראים: מדפים; כריכות, אותיות מוזהבות. ומבפנים משתקפים עולמות אדירים; האוצר הרוחני השמור בתוך הספרים, הקנינים הקדושים והנצחיים של העם היהודי לדורותיו, שמקורו נובע מסיני ונמשך עד היום הזה קול גדול ולא יסף...

עומדים הם הספרים הקדושים, מסודרים איש ליד אחיו. הם ניצבים כצבא של לוחמים, צבא העבודה, לוחמי מלחמתה של תורה, ספרא וסייפא... קדמונים וגאונים, ראשונים ואחרונים, מכל קצוי תבל, מהרי יהודה והגליל, מעמקי בבל, מעל גדות נהרות המיין והרהיין, הווייסיל והדנובה, מפינות גיטו וונציה ופראנקפורט, ומחצרותיה של למברג פרעשבורג וקאליש, איזמיר, סלוניקי ובגדד, ווארשא ומינסק, ווילנא ופוזנא ועוד ועוד. מכל יישובי ישראל זרמו אוצרות תורה עד אין סוף...

*

יש להם, לספרים אלה, הרבה הרבה מה למסור לנו. מלבד תוכנם רווי עֵסק התורה הקדושה, הם מספרים גם על ענקי הרוח שחיברו ויצרו אותם; על התקופות ועל המצבים ששררו בעת שהשורות שלהם נכתבו. ובכל זאת, תמיד היו כל החושים שלהם חבוקים ודבוקים בתורתינו הקדושה. הם למדו, כתבו ויצרו את היצירות הגבוהות הרחבות, העמוקות והחריפות ביותר בכל שטח ובכל תחום של תורתינו הקדושה.

אוצרות החכמה והגבורה שלנו, 'דיירי' ארון הספרים, מספרים לנו על דור דור ודורשיו, דור דור וגיבוריו, גיבורי הרוח מנהיגי העם ומורי דרכו בלימוד וקיום התורה. הנה נדמה לי שכל הספרים כאחד פוצחים בשיר על חיי מחבריהם: "מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי. לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני"...

החפץ חיים זי"ע ברצותו להמליץ טוב על ישראל, אמר רבונו של עולם! הבט משמים וראה. נתת לנו את התורה הקדושה ועמך ישראל חיבר עליה, ספרים אין קץ...

*

משום מה נמשך מבטי כעת על ספרי הגאון רבי דוד פארדו, אחד מגדולי הדור מלפני כשלוש מאות שנה. הנה ספריו "חסדי דוד" על התוספתא החובקים את שני התלמודים ומדרשי חז"ל ועומק הפשט שבהם, כמו פירושו הידוע על המשנה "שושנים לדוד". הנה מבחין אני ב"ספרי דבי רב" הפירוש הגאוני על ה'ספרי' השופך אור יקר ונעים על מדרשי ההלכה בחומש במדבר ודברים. ממולי אני מבחין בתשובותיו "מכתם לדוד" על ארבעה חלקי שולחן ערוך.

וכמובן פירושו היסודי על פירוש רש"י על התורה: "משֹכיל לדוד"! מן הענין להזכיר שהגה"ק ר' אייזיק'ל מקומארנא זי"ע, בחר לו דווקא את הפירוש הנשגב הזה על רש"י, לשבצו בתוך חומש "היכל הברכה" שלו...

משנות הבחרות נקלטה החביבות לספרי רבי דוד פארדו. לראשונה שמעתי עליו מפי ראש הישיבה בישיבת עץ חיים [ווילרייק – אנטוורפן-, הגאון הנודע רבי יהודה טרגר זצ"ל שהראה לנו מקום לפירוש התוספתא שלו, בהבעת התפעלות מגדלותו. והרושם נשאר. מאז השתדלתי לרכוש את הספרים במהדורותיהן השונות...

*

זיו עומק הליל. יצירותיו של רבי דוד פארדו מספרות בקול דממה דקה על חיי גאון וקדוש זה, במולדתו, עיר ווניציה שבאיטליה, בכהונותיו ביוגוסלביה שם זרחה שמשו כאחד מגדולי דורו. ושוב בירושלים עיר הקודש, אליה נכסף כל ימיו. שם הרביץ תורה יומם ולילה. שם המשיך לכתוב ולחדש ללא הרף ולהעמיד תלמידים גדולי ישראל.

גאון הגאונים היה רבי דוד פארדו בנגלה וגם בנסתר והארץ האירה מכבודו. לשיאי שלימות הגיע. מחותנו הגאון החיד"א זי"ע כינה אותו "פאר הדור" [מחזיק ברכה או"ח סי' שד"מ] "נודע בשערים מהפלגת שקידתו ושלימותו. - ומפורסם חסידותו". [שם הגדולים ע' דוד.] הרב חיד"א שמח עד לאחת שזכה להשתדך עם "אדוננו המלך דוד" כפי שכתב באחד מאיגרותיו. עמוד ההוראה ה"נודע ביהודה" מצא לנכון לשלוח לו את ספרו בהוקרה, כמתנת ידידות [חסדי דוד מנחות פי"ב]

התמדת הרד"פ בתורה היתה נדירה ביותר. הוא היה חס על כל רגע ממש. יגיעתו בתורה לא ידעה גבול. בספר "למנצח לדוד" שלו עובר הוא על כל "איבעית אימא" שבש"ס ומסביר בעקביות גאונית, מה היה קשה על התירוץ הראשון ומה מיתווסף כעת בתירוץ השני ומאידך, מדוע בכל זאת מזכירה הגמרא את התירוץ הראשון...? [בעת כתיבה זו עסקנו בסוגיא במסכת חולין ע"ז: בענין עור ושליא לפי ביאורו של ה'חסדי דוד' [פ"ב דטהרות ה"ז] ביסוד החילוק ביניהם בעומק הפשט. והנ"מ להלכה. שפתיים ישק].

'מליצות' כתיבתו שזורות מן התנ"ך ומן הש"ס. כמעט כל ביטוי שלו יסודו מפסוק או מאמר חז"ל או מלים מתוך סוגיא. זה הפך לסגנונו וכלי ביטויו מפני שחי בהם ונשם את לשון קדשם בכל רגע. סגנונו ופיוטיו הלהיטו את הלבבות בחן קדושתם. ומה עוד בעולם הרז, שם השגיב רבי דוד פארדו גבוה מעל גבוה...

*

מה שגבו גדוליך ישראל! אחוזי התפעלות אנחנו אפילו מן המעט שידוע על חייהם ופעלם, הישגיהם ומדרגותיהם.

פתאום מגיח זכרון במחשבה. איך זכינו לאותו הכוכב המזהיר הזה בשמי היהדות, רבי דוד פארדו? בדממת הלילה, עולה לה דמות בלתי ידועה, יהודי יקר מעיר ווניציה, שידיו רב לו ביצירה זו, כליל השלימות. הוא העניק לעמנו אוצר יקר ביקרים. מתוך החלטה לבצע משימה...

מחשבתי מפליגה כעת לסימטאות ונציה. אני 'מבחין' בילדים שרויים במצוקה. יהודי זקן חשוך בנים ר"ל, בשם ר' משה אשכנזי ז"ל קרוב-רחוק למשפחה, אוסף את דוד הפעוט ואת אחותו לביתו, דואג לכל צרכיהם. הוא הכין בשלימות ובכל לב את אמצעי החינוך המתאימים, בפרט לילד גאוני זה...

לימים תיאר רבי דוד פארדו את מיטיבו זה באחד מתשובותיו [מכתם לדוד חו"מ ט"ז] "היה לו קצת צד קירבה עִמנו - מנעורי גדלני כאב ומקטנותי לקחני מבית אבי בביתו ובחומותיו. והיה מגדל אותי לתורה ומושיבני בין ברכי תלמידי חכמים והיא שעמדה לזכות להיות חלקי מיושבי בית המדרש, שבח לקֵל יתברך, באופן כי תורתי - שלו היא..." ושם האיש רבי משה אשכנזי זלה"ה. תהיה משכורתו שלימה ונשמתו תהא צרורה בצרור החיים אמן...

*

רבי משה אשכנזי מוונציה! רבי משה איש צדיק תמים! רבי משה איש החסד והגבורה! אף כעת אחרי שלש מאות שנה חסדך הולך ומתרבה ומתרחב. רבי משה! חיים לא קלים עברו עליך. חיי צער, מועקה ובדידות. ולעת זקנותך אזרת עוז וייסדת עולם מלא של תורה וקדושה. לא התנערת מן המשימה הקדושה שנפלה בחלקך, לא השתמטת לומר שלא נסית באלה, שהדבר כבר אינו לפי גילך וכוחותיך. לא הנחת זאת לאחרים. בגבורת רוח התאמצת ואספת את שארית כוחותיך, בכדי לגדל ולהציל ילדי ישראל.

וכך זכית, ר' משה, להוליד, להעניק ולהעמיד לעמך אור עולם ונצחי; אדם גדול בענקים. הגאון, הפוסק, הדרשן, המקובל, המנהיג בעוז ובאצילות, חסיד שבחסידים, מבקש האמת ומחדירה, המשורר האלקי, אוצר היראה, החסידות, המידות, רבי דוד פארדו זי"ע!!! געוואלד! איזה גילוי של 'עולם חסד יבנה' יש כאן! הוא עומד מעיד עליך: " תורתי - שלו היא!".

ר' משה איש ונציה! וודאי היו לך נסיונות ומניעות וקשיים בכך. אלא שחיבקת את ההזדמנות, נותן התורה ברוך הוא היה בעזרך והצלחתך הרקיעה שחקים. בחרת מרצון לעצמך את התפקיד ומלאת אותו באמונה ובשלימות. באהבה ובחמלה עשית זאת ולא אמרת די. את מיטב חכמי עירך בחרת בכדי להשלים את נפש הנער דוד ולהכינו לגדולות. אני רואה אותך כעת ר' משה מרעיף עליו טללי חיבה כאב רחמן, מתפלל עליו, מאכילהו ומשקהו מטוב ביתך, מגדלו, מחנכו ומעודדו לקראת עתידו.

ואי שם בגנזי מרומים, רבי משה, חלקך כעת בין גדולי המעשה, בצרור החיים העילאיים של צדיקי עליון, פועלי גדולות ונצורות...

אהודנו בכל איים! ר' משה! עירך ונציה כולה מורכבת מאיים רבים. ואת עלית על כולנה. ביתך מלא החסד הוא ה"אי שבאיים". בחלקך, בחדריך נבנו מלכות בית דוד ומקדשו. שם הונחה אבן הפנה לבנין אדיר של הלכה ואגדה, דרוש וסוד...

*

ועתה ישראל! כעת שהתוודענו קצת אל הרקע, הבה נעסוק ברעיון מעודד ומחזק מאד, מספר 'משׂכיל לדוד' לאותו גאון רבי דוד פארדו. הכנה תהיה בכך לקריאת מעמד הר סיני בפרשת יתרו.
בעל 'משׂכיל לדוד' שופך אור חדש ומופלא, על ביאת יתרו חותן משה להצטרף עמנו דווקא אחר קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. כפי שמלמדנו רש"י הקדוש בשם חז"ל. "מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק".
הוא מבאר זאת בצורה מופלאה ביותר. יתרו כבר השיג בשעתו בהיותו במדין, את האמונה האמיתית בהקב"ה, אלא שעדיין לא עמד על ייחודו של עם ישראל ולא היה מוכן להצטרף אליו עוד. עד ש"שמועות" שונות וסותרות על העם היוצא ממצרים, הסעירו את רוחו ומשכו את תשומת לבו, את צמאון דעתו.
יתרו שחכם היה, בדק וחקר את הנסיבות. התחשק לו להבין את מעלותיו ומורדותיו של עם ישראל. הוא שמע דברים שכאילו סתרו זה את זה. שלש נקודות מתהפכות הוא רואה עכשיו בתהלוכות ישראל בראשית דרכו, מן הקצה אל הקצה, טלטלות עזות וקיצוניות פוקדות את העם, שמים לרום, תהום של ירידה ושוב עלייה מסחררת. "וגבר ישראל"...
ראשית כל הוא מבחין בהתקרבות עצומה בין עם לבוראו, בקריעת ים סוף, דבר שזעזע בשעתו את העולם ומלואו, שמעו עמים ירגזון... הנה עם יצא ממצרים וזוכה לנסים ונפלאות כאלה, מתוך אמונה וגילוי אלקות עד שראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים.
ופתאום מקבל יתרו את הידיעה על ניגוד משווע לרוממות זו. ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים... הנה נודע לו על מצב המוכיח על ירידה תלולה, על מצב רוחני רפוי בדיעות ובמעשים.
יתרו שאל את עצמו, איך שייך הדבר? איך נהפך הגלגל לפתע פתאום? איך הותקף פתאום עם עליון זה על ידי עמלק הבזוי? להיות מותקף ומחולל על ידי עם אכזר? אין זאת אלא שחטא העם הזה , מרד וירד ונפל ממדרגותיו...
*
וכאן מגיעה הנקודה הנפלאה המכרעת. ה'כתוב השלישי'. והיא עליית ישראל מן התהומות... בסבך מחשבותיו של יתרו הציקה כעת שאלה נוספת שסופה להכריע את צעדו הבא. מי בכל זאת ניצח את המלחמה הזאת...?? "ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב"!!! מה קרה שוב?
שוב נבוך החוקר המעמיק בשלל הידיעות שהגיעו אליו והוא נתקע ב'מבוי סתום'... אם אמנם חטא העם הזה, איך הגיח ועלה מתהומותיו במהירות הבזק? איך ניצח את שונאו, איך מיגר את עמלק וערף את גבוריו? במה הרים את ראשו?
נצחון ישראל במלחמה זו, הביא אותו להחלטה נחושה, להצטרף אלינו ולקבל את התורה. מתוך כך הגיע יתרו למסקנה, שעם ישראל הוא עם מיוחד מאד.
הוא השתכנע כעת שאף לאחר החטא, הוא שוב יכול להתקרב, שוב יש לו מקום אצל אביו. מתוך תשובה ותפילה, מתוך סליחה ומחילה, יתקבל ותחזור החיבה הראשונה עוד יותר. העם העייף והיגע התרענן במעיין אדיר של חיזוק והתחדשות אהבה ישנה, תקיפה ונצחית. ואף לאחר ימי חולשת הדעה והדיבור בישראל, שוב התעוררה אהבת קדומים עזה. אהבת הקב"ה לישראל. "אהבתי אתכם אמר ה'"...
*
ואז עקר יתרו ממקומו, מ'כבודו של עולם' המדיָני והגיע למדבר. לעם כזה רצה להתחבר ולהישאר עמו! הוא ידע היטב שקירבת אלקים כזאת לא תימצא באף מקום בעולם.

הוא קבע בהתפעמות: אני מצטרף לשורותיהם בכל מחיר! אני מתגייר ומכניע את עצמי ל"עם קרובו" של הקב"ה! הרי "לא עשה כן לכל גוי"! שום אומה ולשון אין לה יחס כזה עם אדון העולם. דווקא מתוך זמן השֵפל שלהם אני רואה את שגב מעלתם במרום. אם יש כאן קשר שאינו מתנתק. אם יש כאן אהבה שאינו נפסקת, שתמיד מתלקחת והולכת! מתוך מלחמת עמלק וקריאת "ה' נִסי", אני הולך לקבל את התורה! אני מגיע! אני בא!!!

והנני מצטט את לשונו הקדושה של אותו גאון עולם וצדיק נערץ, רבי דוד פארדו זצוק"ל. "אין זה אלא מחמת רוב אהבתו יתברך על ישראל בניו, שמוחל וסולח עונותיהם - - מיד נכספה וגם כלתה נפשו לבוא ולהידבק עמהם!!!".

*

ורעיון זה של ה'משׂכיל לדוד', לוחש אלינו בכל ערב, מרמז וממתיק סוד. "אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת, תורה ומצוות חוקים ומשפטים אותנו לימדת". משֵפל 'רפידים' התקרבנו מתוך אהבת עולם, וכך הלכנו לקבל את התורה מסיני...

ובכן ר' ישראל! על כולנו להתחדש ביתר שאת. מצטרפים לקבלת התורה המחודשת בקריאת מעמד הר סיני שבפרשת יתרו. לכל יהודי באשר הוא שם. אף אם נלכד חלילה ב'רפידים' שלו. לכולנו בכל מצב רוחני שהוא, ניתנת הזדמנות תמיד, לחזור לשורש, ל"וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים", ל"אנכי ה' אלקיך", למתן תורה מסיני. כל יום יהיו בעיניך כחדשים...

*

אני יושב בטורונטו הרחוקה המכוסה באמָתיים של שלג. מחשבותי מפליגות מעבר לאוקיינוס ומרחקי הזמנים, לעיר וניציה שלפני מאות בשנים ומתאר לפני דמויות קדם ופעליהן. בכוונה המחשתי זאת לפניך יקירי. הייתי יכול להגיש לך צרור עובדות יבשות על הגאון ר' דוד פארדו ומיטיבו. למה "טלטלתי" את רוחך לאיים רחוקים? רצוני היה הפעם להדגיש, עד כמה חיוני הוא הכח הזה שחנן יוצר הכל אותך ואת כל אדם, כח המדמה והמתאר ועד כמה שכוח זה חשוב לעבודת ה'...

ואין המדובר כאן כמובן, על בדותות בעלמא, על דמיונות שוא וכזב. אלא להיפך על דברים שבקדושה, על אירועים בדברי ימינו שהם יסוד ביהדות. ועל העמדת "בעל השמועה" לנגד עיני הרוח. כפי שעוררו על זה גדולי האומה מאז.

*

רבי יהודה הלוי בספר ה"כוזרי" שלו [מאמר ג' ה'] מתאר את תהלוכות החסיד בישראל, איך שמדריך את מוחו וכוחותיו; איך שמפנה את כל מחשבות ההבל הבלתי ראויות. במקום זה פוקד החסיד ומצַוה על כח דמיונו לתאר לעצמו את המראות הרוחניים הנהדרים ביותר שניתן לעוררם בכח הזכרון. כדוגמת מעמד הר סיני, מעשה העקידה, המשכן, סדר העבודה וכבוד ה' במשכן ובבית המקדש. וכך מצווה החסיד על כח הזכרון שלא יישכחו ממנו מעמדים אלה. ושוב 'גוער' הוא ומבריח את המחשבות השליליות, את דמיונות השווא האחרים העלולים להטותו ח"ו... הכח המדמה לצד הקדושה דוחה כל מחשבת פשע ועוון.

*

ובהוראה זו המשיך אחריו אחד ממאורי העם, רבינו אברהם בן הרמב"ם בספר ה'מספיק לעובדי ה'' שלו. בכח הציור שבמחשבה צריך אדם להשתמש בשעה שהוא פנוי ושכלו עייף. אז יצייר בשכלו דברים המעוררים לעבודת ה' ולשמחת התורה. כך יצייר לפניו את בית המקדש, את חיי בני ישראל במדבר ואת שלש המחנות, מחנה שכינה לוויה וישראל, עמוד האש והענן וכהנה מכל מה שמוזכר בתורה ובנביאים, עד שיראה אותם כמו חיים... אין דומה שמיעה לראייה, וכח המדמה נמצא ביניהם. הדמיון ממוצע ביניהם והוא מעולה יותר מן השמיעה. לפיכך חייב האדם לצייר בעיני רוחו את אסיפות החכמים והצדיקים, בשעה שהוא רחוק מהם... [פרק 'כבישת הכוחות והמעשים' ע' ק"ע- קע"א בהוצאת הרב דורי].

במיוחד הרחיב בענין זה, בדורות האחרונים, גאון התורה והמוסר, הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל, שכידוע שאב הרבה ממקורות החסידות. הוא רואה בציורי הלב לצד הקדושה, רפואה בדוקה למחלות הנפש הרוחניות. ובלשונו "להרבות בכח הדמיון ציורים מוחשיים בעניני קדושה, שנרגיש כמו חי את האושר הנפלא שבה. נפלאות חידש בזה בענין קידוש ה' של התנא האלקי, רבי עקיבא... [ראה מכתב מאליהו ח"ד 252].

*

ברגעים היותר נשגבים בשנה נצטוינו להשתמש בכח המדמה ולצייר לפני עיני הרוח, את המאורעות הכבירים. בליל הסדר מקיים היהודי: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים". והן הן הדברים בקריעת ים סוף בשעת אמירת שירת הים [ס' חרדים].

וביותר: זכירת מעמד הר סיני, חיוב זה הוא קבוע וקיים תמיד. לדעת הרמב"ן [בספר המצוות] היא מצוה דאורייתא: "שלא נשכח מעמד הר סיני, ולא נסיר אותו מדעתינו, אבל יהיו עינינו ולבנו שם כל הימים". כל הימים!!! התבונן נא בהדגשת "עינינו" בדברי הרמב"ן... משמע שנחשב הדבר לראייה...

והרמב"ן חזר וחקק זאת לפנינו באותיות של אש בביאור משמעות הפסוקים. "רק השמר לך ושמור נפשך מאד, פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, והודעתם לבניך ולבני בניך. יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב...". "אני מזהירך מאד להישמר ולשמור עצמך מאד מאד לזכור מאין באו אליך המצוות; שלא תשכח מעמד הר סיני מכל הדברים אשר ראו שם עיניך, הקולות והלפידים את כבודו ואת גדלו ודבריו אשר שמעת שם מתוך האש, ותודיע כל הדברים אשר ראו עיניך במעמד הנכבד ההוא, לבניך ולבני בניך עד עולם - כי השם עשה המעמד ההוא' כדי שתלמדו ליראה אותו כל הימים ואת בניכם תלמדון לדורות עולם, אם כן עֲשו אתם ככה ואל תשכחו אותו".
*

הקריאה מעוררת את הזמן... ביתר שאת עלינו לזכור זאת לעת קריאת פרשה זו בתורה; במחשבה על המעמד הנורא ההוא ועצם קבלת התורה. לזכור את ה"הר בוער באש עד לב השמים"; את "עשנו כעשן הכבשן"; את שלושת המחיצות של "חושך ענן וערפל"; את הפחד והמורא שזיעזעו את כל בריאה כולה, "גַּם הָעוֹלָם כֻּלּוֹ חָל מִפָּנֶיךָ, וּבְרִיּוֹת בְּרֵאשִׁית חָרְדוּ מִמֶּךָּ"; את עקירתו של הר סיני ממקומו, שבאותה שעה נעשה כולו שקוף כזכוכית, ואת כפיית עם ישראל תחתיו כמתחת לגיגית; את הקבלה הנצחית של "נעשה ונשמע"; את "ההרים רקדו כאילים" כפשוטו ממש!!! את ביאתם של הר תבור והר כרמל שהגיעו ממרחקים לקראת הר סיני...

ועל אחת כמה וכמה – קבלת התורה, שמיעת עשרת הדברות... רגעים נשגבים של התגלות אלוקית... כשלפתע נפתחו כל השבעה רקיעים, וכל הבריאה כולה ראתה את יחודו ואחדותו של הבורא יתברך - "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּו...!"; כשבאותם רגעים השתלטה דממה מוחלטת בבריאה כולה: "צפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה..." ובחלל אוירו של עולם נשמע רק אותו הקול של "קול ה' בכוח, קול ה' בהדר..."

*

על ידי הזכרון התמידי של מעמד מתן תורה, ועל ידי העברת זכרונו מדור לדור, תשאר ותתקיים האמת המוחלטת בתודעת בני העם היהודי, למרות כל תחלואי הזמן: כך כתב הרמב"ם: "שתגדלו בניכם על המעמד ההוא הגדול, ותספרו בתוך קהל ועדה גדולתו והידורו, שהוא עמוד שהאמונה סובבת עליו" "שתתחזק האמונה חיזוק שלא יְשַׁנֵהוּ מְשַׁנֶה, ותגיע לנו על ידה האמת, כדי להעמיד רגלינו, לבל ימעדו אשורינו בעתות כאלו...!" [איגרת תימן] זכירת מעמד הר סיני היא העצה היעוצה לכל אחד מאתנו, בכדי שנוכל להחזיק מעמד באמונת תום בכל מצבי הגלות הקשה והארוכה, ובאמצעותה נוכל להתרומם תמיד...

*

ושוב, כח הציור והדמיון במחשבת האדם מתנה נפלאה היא מן השמים לפעול ולהתרומם על ידו. מכוחות הנפש הכי חשובים והחיוניים הוא באדם. איך אפשר להעמיד מטרה ומגמה בחיים בלעדיו? איך שייך לראות את הנולד?

בתקופת הבידודים בשנת תש"פ, כשהיינו סגורים ומסוגרים, התחזקתי בדברי ה"שם משמואל" על הימים שלפני מתן תורה. הוא הפיק רמז התעוררות אדירה מתוך פשוטו של מקרא. "ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני". והרי כבר כתב בפסוק הקודם, "ביום הזה באו מדבר סיני"? מה מלמדת אותנו החזרה על "ויבואו מדבר סיני"?

ה"שם משמואל" מלמד אותנו כאן דבר מדהים ביותר! ביאתם של ישראל למדבר סיני המוזכר בפסוק זה, היתה בכח המחשבה והדמיון!! ידוע שבהיות בני ישראל ברפידים היו במצב ירוד של נפילה, שם "רפו ידיהם מן התורה". הם היו צריכים להתחזק מאד ולא עלה הדבר בידם. עצה אחת מצאו לכך, לדמות ולצייר במחשבתם שהם כבר עומדים לפני הר סיני, למרות שעדיין לא היו שם!!!

הרי כבר קבע לנו הבעש"ט שבמקום שמחשבתו של אדם, שם הוא כולו... [דגל מחנה אפרים פ' שמות]. וה"אבני נזר" ייסד זאת בגאונותו ממשנה מפורשת בעירובין מ"ט. לענין עירובי תחומין: "היה מכיר אילן או גדר, ואמר: שביתתי בעיקרו קנה שם שביתה, ואמר הטעם: כי במקום שרצונו וחשקו להיות, שם הוא... [שמ"ש כי תבוא עת"ר ועוד]. הענין מבוסס אף בעולם ההלכה!!!

געוואלד! "ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני". דבר זה טרם נתקיים אז בפועל. הם עדיין לא נסעו לשם במציאות, כי אם במחשבה בלבד, בכדי לעורר את הנפש, בכדי לצאת מן ה"בוץ" שבנפילת רפידים. "וענין זה החזיק בידם להחליף כח וליסע מרפיון הידים"... [ורפיון ידים זה נתפרש בדברי ה'שם משמואל' במקום אחר: "שלא התחזקו ברגש הנפש ובחיות בתורה" - פורים תרע"א].

וה"שם משמואל" ממשיך ומראה בזה לימוד לדורות. "ונראה שכאן רמז עצה לאדם, כמו שישראל ברפידים רפו ידיהם מן התורה והיתה חסרה להם התחזקות ולא היה אפשר להם להחזיק עצמם, אלא במה שציירו בעצמם שעומדים לפני הר סיני לקבל התורה, ועל ידי זה באמת נעשו כאילו עומדים לפני הר סיני. כי במקום שדעתו של אדם שם הרי היא כאילו הי' שם בפועל"... אם מרגיש אדם רפיון רוח, עליו להתנתק במחשבה ולהפליג עמה אל מקום קדוש!!!

*

שוב הרחיב ה'שם משמואל' לבאר שוב את מצב רפידים בהוד קולמוסו: "והיו בעצמם כמתיאשים שזה גרוע מהכל, ובשביל חטא זה משכו עליהם את עמלק שהקר אותם עוד יותר, ועוד לא היו יכולין לעזוב רפיון הידים ולהתחזק בעצמם, אלא על ידי שציירו בנפשם עמידתם במדבר סיני. ובאמת זו עצה היעוצה לכל איש הבא ליטהר - בראשונה צריכין להגביה את כוחות נפשו, ולהסתכל במעלת נפשו ובמקור חצבה, ויגבה לבו בדרכי השי"ת...". [יתרו תרע"ג].

*

כן ר' ישראל! כך הורה לנו ה"שם משמואל" נושא מורשת אבותיו הקדושים. כך דיבר בנו של ה"אבני נזר" ונכדו של הרה"ק מקאצק זי"ע. למי שיש לו ירידה ורפיון רוח, שיעקור משם במחשבה, שיתאמץ בכל כוחות נפשו וימשוך את מחשבתו ליעד גבוה, להר סיני, לבית המקדש, לזכרונות קודש, למרות שבמציאות עדיין הוא רתוק למקומו, יהיה היכן שיהיה! "ויסעו מרפידים ויבואו הר סיני" ולוּ אף בדמיון, בציור, במחשבה. שכן האדם נמצא במקום שמחשבתו נמצאת... שם נמצא כולו!!! כולו!!!

*

ואף את ענק הרוח הזה ה"שם משמואל" יש להעמיד לפני העיניים. אש עצורה בקרבו, איתן בדעתו ומשנתו מושרשת בבהירות בכל חדרי תורה. פניו בוערות כלפידים, עיניו נוקבות וחודרות. קולו ברור וצלול וחריף.

כך תיאר לפני פעם אחד משרידי חסידיו של ה"שם משמואל", את מעמד אמירת דברי התורה בשעת ה'טיש', השולחן הטהור אשר לפני ה'. "העינים עצומות, הידים נתונות אל תוך השרוולים ושכינה מדברת מתוך גרונו"...


והוא הקדוש קורא כעת אל בן העם המפוזר, והמרגיש בריחוקו. בן אדם! אם אתה מרגיש ירוד, עלוב, שפל ומבודד. אתה דואג על העתיד ומשתוקק להיות במקום מרומם יותר. כבר קשה ומכביד עליך מצב נפשך זה... ישנם רגעים שאינך עוצר כח ועומד להתרופף ולהיכנע. ותהום הייאוש פעורה חלילה.

והוא עומד ושואג: "נקלעת ל'רפידים'? שקעת בבוץ? קורי הייאוש סובבים אותך? ובכן, הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל תַּעֲמֹד! התנתק וצא משם תיכף מיד, בצבת תוקף המחשבה! שוין ארויס פון דארט!!!"

*

ולאלה הנופלים ברוחם, המצטערים על ירידתם ברוחניות, שוב מהדהד ה"לימוד לכל אדם" שאמר ה"שם משמואל": "אף כשהוא במצב רע נורא מאד ר"ל, אל יקטן בעיניו שום הגה ודיבור ואפילו מחשבה טובה, אף שאין בכוחו להישאר על דרך טוב – ויהיה לו לתועלת עצומה מאד, שאין הפה יכול לדבר והלב לחשוב עד כמה מגיעים הדברים..." [פורים תר"פ].

"יהיה לבו אמיץ בגבורים, כי סוף כל סוף בל ידח ממנו נדח, וישוב לֵאור באור החיים, וכל תנועה וכל הגה וכל מחשבה איננה נאבדת אפילו מאיש נמוך שבנמוכין, ואם היא טובה נעשים ממנה הררי עַד, לאכול מפריה ולשבוע מטובה..." [וישב ע"ד]


*

וכעת יקירי, אעלה נא לפניך זכרון צדיק בדורנו. רשמתי לך זאת פעם ולא הזכרתי את שמו. לפני כמה שנים שהיתי באיזור ניו יורק לרגל שבת שבע ברכות של קרובי משפחה, ב"ה. את תפילות השבת בפרשת יתרו, התפללנו בשטיבל בפלעטבוש, באיזור שלא הכרתי כלל.

ה'מרא דאתרא' של בית מדרש זה היה אדמו"ר ישיש משיירי כנסת הגדולה, גדול בתורה ובעל הוראה מופלא, שריד אש וחרב, שכל ימיו ברח מן הפרסום לפינה זו, להגות בתורה בצינעא ובשקידה עזה. כשלמד בישיבת "תורה ודעת", היה בין הבחורים הנבחרים, שעמם הכין הגאון הנודע ר' ראובן גרוזובסקי זצ"ל, את שיעוריו. ומאז הלך וגדל בתורה ובעבודת ה' עד כי גדל מאד.

בשעתו לא הזכרתי את שמו. זה היה האדמו"ר מווערדאן, הגה"צ ר' יוסף לייפער זצוק"ל נין ונכד לצדיקי בית נאדבורנה, שנסתלק לגנזי מרום לפני כשנתיים.

דמות זוך וזוהר היה מן הדורות הקודמים. נכנסתי לשטיבל הצנוע לתפילת המנחה ולקבלת שבת. יהודים בעלי בתים יקרים התאספו שם. לא צפיתי למראה שיתגלה בעוד רגעים אחדים.

הנה נכנס הרבי בעל צורה ופנים מאירות ומסבירות, לקבל את השבת. השמש עמדה לשקוע ואז הופיעה מציאות של אור. כולו אומר הוד, נועם ורצון. א העכערע זאך. הוא הקרין סביביו אהבה ואחווה ושָפע חיים חן וחסד, חום וחיוביוּת לכל מי שהיה שם וכך הרעיף מברכותיו לכל מי שפגש.

בימים אלה לחצו על הלב דברים שונים. עם זאת הגעתי להשתתף בשמחת חתן. ידעתי שתפקידי הוא לשמוח ולשמח באותו ליל שבת ולא הרגשתי אז שהנני מסוגל לכך. אחרי תפילת ערבית ניגשתי אל הרבי לומר "גוט שבת". גיליתי לו את לבבי בתמצית ובקשתי ממנו ברכה, שאזכה להשפיע שמחה ולמלאות את חובתי אז.

הרבי מווערדאן החדיר בי מבט מלא תבונה ואהבת ישראל ואמר לי אז המלים הבאות: "הקב"ה ברא את העולם בשביל ישראל, שנקראו ראשית. [בר"ר א' וברש"י] הכל! הכל נברא בשבילנו, לכל אחד מאתנו ללא יוצא מן הכלל! כמה צריך לשמוח על זה!".

*

והדברים שיצאו מפיו אז במלוא הכרַת האמת שבהם, במאור פנים זוהרות, בחום ובהרגשה עמוקה, הזרימו בי אז רוח חדשה, רוח של מנוחה ושמחה אור ליהודים. מבטו ליווה אותי, ברכתו עטפה את לבי ודבריו חיזקו את רוחי מאד.

וכך זכיתי בפינת יקרת זו, באותו ליל שבת לשמוח, לשיר בכל עוז, לשמח ולהעלות חיוכים. איש לא העלה על הדעת שזה בא מאש קודש, "מכח אחר מעורב בו", תבערת הנפש של צדיק שהדליק בי את הנר...

מבלי משים העביר אותו צדיק והפריח את מה שלחץ עלי אז. הוא כיוון אותי להרים את ההשגה, להרחיב את האופקים ולהסתכל כלפי מעלה, להבין ולדעת שכל העולם כולו נברא בעבורינו, ומתוך כך כמה יש לשמוח בה' הטוב והמיטיב, ומה עוד בשמחת השבת ובשמחת חתן...

*

למחרת, לפני התפילה מצאתי באותו שטיבל חביב, בהשגחה פרטית, ספר ובו ידיעה נפלאה שהיתה נחוצה לי מאד לצורך איגרת שכתבתי אליך בשעתו בעניני אמונה...

אחרי תפילת שחרית ניגש הרבי מווערדאן לפני התיבה ואמר 'אתה הראת לדעת' בקול רם ונרגש ובנעימה קדושה, פסוק בפסוק. בשעת קריאת התורה נגש לקרוא את עשרת הדברות בהתלהבות עצומה. כשאמר "אנכי ה' אלקיך" הביעו כל עצמותיו את המלים באש קודש מתלקחת. הבחנתי באמונה החושית בה נאמרו הדברים. אוד מוצל מאש היה הרבי שעברו עליו זוועות שאין לנו מושג בהן. וכעת נקלטה קריאת ה"אנכי ה' אלקיך" שלו משמעות מופלאה ביותר. אש האמונה התלקחה בו מאז והוא תמיד חי את הדברים במלוא עוזם ותפארתם...

אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו! על הפסוק הזה [דברים ו'] אומר רש"י שבמעמד הר סיני נבקע ונתגלה הכל בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. אז נקרעו רקיעי רקיעים ותהומי תהומות וראו הכל שה' אחד, ועל זה נאמר: "אין עוד מלבדו".

נראה היה בעליל, שהרבי מווערדאן היה מקושר להקב"ה, בעצם ובטבעיות. גברא רבא זה גדל בשחר ימיו בבית צדיקים ושם קיבל את מסורת הקדושה, אמונת הטוהר ואת ההשגה העילאית. משם, לדאבון הלב, עבר אל עמק הבכא במיטב שנות נעוריו. וגם שם ביַרכתֵי תהום, זכה לראות ולהכיר ב'אמת ואמונה ערבית', שאין עוד מלבדו. הוא ראה שם את הקב"ה, את מנהיג העולם בבירה הדולקת.

במכתב שכתב אחרי המלחמה כששרד בודד מיותם, מעונה ומיוסר; הביע בלהט קודש, שמעתה ברצונו להקדיש את חייו לתורה ועבודת ה' בלבד. הוא אינו רוצה להתעכב באדמת גרמניה הטמאה, אלא מבקש להיכנס לישיבה וללמוד. מכל מה שעבר עליו ראה שאין עולם הזה שוה כלום. בשעתו חשב שיזכה להצטרף אל קהל מקדשי השם, ועכשיו שנשאר בחיים, אך ורק הרוחניות לנגד עיניו. את הכל חמסו ממנו הרוצחים ימ"ש, אמנם ה"אתה בחרתנו" נשאר קבוע בלבו בכל מצב... כך כתב בהיותו בן ט"ז וכך חי עד אחרון ימיו, באמונה לוהטת, בחיות דקדושה, ובאהבת ישראל עזה וגוברת...

כל ימיו היה הרבי מווערדאן זי"ע מפרש את לקח ה"נעשה ונשמע" על פי דרכי חייו. שמיעה פירושה הבנה. "מען דארף טון, אפילו מען פארשטייט נישט". יהודי עושה ועובד את בוראו יתברך באמונה שלימה, אף כשאיננו מבין את דרכי ההנהגה העליונה. כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי... חובת האדם בעולמו, להאמין, לפעול ולתקן מתוך תמימות שבאמונה.

דמעת זכרון צורבת. זכיתי לפגוש את הרבי מווערדאן רק במשך שבת אחת. לא אשכח את הזוך ואת הזוהר שהשפיע. את האמונה העזה, את השמחה שבקדושה, את חן האהבה שהקרין סביבותיו. זכה דורנו ששמונים שנה מאז חורבן אירופה, עוד יבער לפיד אש מן הדורות הקודמים. יהי זכרו ברוך ומבורך ומאיר לעד.

*

אסיים במה שהתעוררה נפשי מדברי הרמב"ן בעשרת הדיברות. מתוך פירושו בוקע אור מופלא על מצוות כיבוד אב ואם. בגדר מצוות הכיבוד ההוא, כתב "ולא פירש הכתוב הכבוד, שהוא נלמד מן הכבוד הנאמר למעלה באב הראשון יתברך". הרמב"ן מלמד אותנו את עומק המשמעות ב"הוקש כבודם לכבוד המקום" ואיך מתקיימת 'השוואה' כזאת בפועל. גם במצוה זו יש בו הנהגה דומה, בצורה ובכוונה, כמו שמקיים אנכי ולא יהיה לך...

הוראת הרמב"ן בזה מופלאה ביותר. שלא יכפור בו לומר שאינו אביו ולא ישמש אותו בגלל ציפוי טובת הנאה, שכר ותועלת כל שהיא... מצוה זו צריכה להתקיים לשמה ממש, כדוגמת עבודת השם, שלא על מנת לקבל פרס! [יש שפירשו בדעת הרמב"ן שאף מה שאין מזכירים את שם האב והאם, נובע מ"לא תשא"...].

ואם כן, יקירי, הבו גודל ליהודים אין מספר שמקיימים מצוות כיבוד אב ואם תדיר, זה שנים רבות בהתמסרות ובכבוד הראוי אף כשהגיעו גם הם לגיל זקנה, ולוּ אף בנסיבות שכבר אינם מקבלים שום הכרה ותגובה חיובית על מעשיהם. הם מקיימים מצוה זו כפי שניתנה בעשרת הדיברות מפי הגבורה מתוך האש, אחרי שהוקדמו ציוויי אנכי ולא יהיה לך. שכאמור, נלמדת חובת ה"לשמה" של מצוות כיבוד ואם. עבודת השם נשגבה היא שאין לשער את ערכה... החזיקו נא מעמד יקירי העם, מקדשי שם שמים בסתר! התקשרות מיוחדת היא זאת, לסיני!

גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
שיהיו עינינו ולבנו כל הימים
מול ההר ההוא...

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
קבצים מצורפים
המודיע 462.docx
(48.63 KiB) הורד 140 פעמים

סמל אישי של המשתמש
אהרן תאומים
הודעות: 2563
הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
מיקום: בארא פארק
שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
יצירת קשר:

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי אהרן תאומים » ג' פברואר 01, 2022 3:08 pm

בס"ד
על כנפי השבת...
מרחבים ותובנות
ביִקרתה של שבת קודש

לר' ישראל יקירי שליט"א
עיר "קושטא" [קונסטנדינא; איסטמבול] שבטורקיה היתה מאז ומקדם, עיר מלאה חכמים וסופרים. גדולי עולם פיארו אותה ותורה יצאה משם לכל קצוי תבל. חכמי טורקיה בכלל 'העניקו חמה בקומתם', בגדלותם העצומה בתורתם ומעלת קדושתם. גדולי הפוסקים והמקובלים היו מרביצי תורה בארץ זו במשך מאות שנים. וביניהם מרן ה"בית יוסף", רבי יוסף מטראני [המהרי"ט], רבי יחיאל באסאן, ה'משנה למלך', בעל כנסת הגדולה, שער המלך, מחנה אפרים, רבי חיים פלאג'י וכהנה וכהנה. חיי קהילה נפלאים פרחו בארץ זו.
אחד מחכמי קושטא לפני ארבע מאות שנה, היה הגאון המקובל רבי זרחיה גוטה, תלמידו של המהרי"ט ומהר"י באסאן וחבירו של רבי יהושע בנבשת בעל "כנסת הגדולה". הוא ניהל בקושטא ישיבה גדולה וידועה. לימים עבר לארץ הקודש ולמצרים.
יום אחד הופיע בבית מדרשו בקושטא חכם אחד מחכמי המערב. במשך ביקורו שאל אז את ראש הישיבה רבי זרחיה, פירוש בדברי הזוהר הקדוש [ח"ג קע"ט:] ש"מעולם לא זזה שכינה מישראל בשבתות וימים טובים ואפילו בשבתות של חול". והשאלה היא: מהו פשר "שבתות של חול"? או שהיום הוא שבת, או שהוא חול. "שילוב" זה מה משמעותו?
ראש הישיבה העביר את השאלה לבני הישיבה וביקש שיעיינו בה. אז ניגש אל רבו מתלמידי הישיבה בשם שמואל רוזאניש, ופירש זאת להפליא, על ההלכה של "המהלך במדבר ואינו יודע אימתי שבת, מונה ששה ימים [מיום שנזכר] ומשמר יום אחד". והרי יתכן שאת השבת שהוא שומר הוא באמת יום חול, ובכל זאת יש בה השראת שכינה מיוחדת של שבת...
רבי זרחיה שיבח את תלמידו מאד על חכמתו ואז הוסיף וביאר לו פירוש משלו, שמוסבים הדברים על שמירת שבת במקומות הרחוקים, בזמן שבירושלים ה"מקום האמיתי" הוא עדיין לפני השבת או כבר לאחריה...
*
ואת הדברים האלה רשם אחד ממאורי הדורות, בעל "משנה למלך" רבה של קושטא, רבי יהודה רוזאניש שהיה בנו של רבי שמואל, הבחור ההוא, בספרו "פרשת דרכים" [דרוש כ"ג]. "נהירנא דאדוני אבי זלה"ה סח לי דבהיותו לומד אצל הרב מוהר"ר זרחיה גוטה ז"ל בא חכם אחד מן המערב ושאל לו פירוש מאמר זה...".
כמה חביב תיאור זה כשיוצא מתחת עטו של גאון בגאונים. אם ראה ה'משנה למלך' לנכון להזכיר את הפרטים ההם, הרי אף זה צריך לימוד. כנראה שרצון קדשו היה שנקלוט את המראה הזה. ראשית כל איך שקיים בזה מצוות כיבוד אב. וכמו כן, איך שמזרח ומערב נתאחדו בקדושת התורה; את ביקור החכם ממערב ואת שיחתם בדברי תורה המאחדים כל נפש מישראל; את רצון ראש הישיבה לשתף ולחדד בשאלה זו את תלמידיו. את יקרת תשובת התלמיד ואת שבח רבו הנלבב: "ראה דבריך טובים ונכוחים וחדי הקב"ה בפלפולא" ואת חוות דעתו של הרב בביאור מאמר חז"ל זה.
מתוך השיטין מתגלה שם חסד ה' שבכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם. לאחר גירוש ספרד הנורא, נבנו היכלות תורה אדירים בארץ תורכיה, ובה המשיכו ענקי עולם ללמד תורה לבחורי חמד מופלאים. ו'המשא ומתן' היה על השראת השכינה...
גם זה הוא קטע של ה"משנה למלך" הוא, לימוד חביב לדורות. לעיין ברחמיו יתברך איך שהחייתה התורה את חיי הגלות תמיד, איך שיהודים החיו את נפשם והשתעשעו תמיד בדבריה, בהסבריה ובירוריה...
*
לפני כשלש ירחים, בראש חודש כסלו הזדמן לי להיות בעיר שיקאגו. בכולל אברכים חסידי, נערך אז סיום על כל הלכות שבת. אברכים ת"ח למדו זאת ביגיעה עצומה במשך ה' שנים. הם ביררו את כל ההלכות ביסודיות ונבחנו על כך אצל פוסקים מובהקים בארץ הקודש. מעמד מפואר ערכו אז לכבודה של תורה בהשתתפות רבני העיר ובני תורה יקרים. התפעלתי מאד מעיר ואם בישראל זו, שמתרבה והולכת בעזרת ה', ביהודים נאמנים, שומרי תורה ולומדיה.

נתבקשתי לשאת דברים לכבוד המאורע הנעלה הזה של סיום הלכות שבת. מכיון שבסימן האחרון שלמדו [סי' שד"מ] מדובר על הלכות "המהלך במדבר" ושכח מתי השבת, סיפרתי אז את המעשה שהיה בקושטא של פעם, כשנשאו ונתנו גדולי העיר על מאמר הזוהר הקדוש "מעולם לא זזה שכינה מישראל אפילו בשבתות של חול" בפירושו של בחור קושטאי מופלג שפירש זאת על המהלך במדבר, להודיע על השכינה המיוחדת אף אז...

*

ואז קראתי אליהם ברגש חיבה יתירה: "טייערע יונגעלייט! אברכים יקרים! אם היה משא ומתן זה שבישיבת קושטא הקדומה, מופיע לפנינו היום, הייתי מעיז להציע פירוש מחודש במאמר זה בזכותכם...

"שבתות של חול" מתפרש לי כעת על ימות החול שלכם שמלאתם אותם במשך שנים בתוכֶן של שבת קודש. במושגים עילאיים של מלאכת מחשבת, אבות מלאכות ותולדותיהן, שבותים ועובדין דחול. ימים ולילות עמלתם על הסוגיות במסכת שבת והראשונים, על הטור והבית יוסף, על המחבר ונושאי כליו, על השאלות המעשיות המתחדשות. עד ה'ביאור הלכה' האחרון בסימן שד"מ, שהוא כעין "אחרית דבר" לשמירת שבת. הוא מחדש שם שה"אות" של שבת מתקיימת דווקא בשמירת שבת [ולא בקידוש והבדלה]. ולכן המהלך במדבר חייב להניח תפילין אף ב'שבת' שלפי חשבונו... [ואמנם מקרא מפורש מוכיח כדבריו. "אות היא לעולם" המשך הוא ל"ושמרו בני ישראל את השבת"...].

"גם יום ראשון בשבת וכל ימות השבוע נעשה אצלכם כולם שבת. כולכם הייתם שקועים אז בקדושת שבת ושמירתה לכל פרטיה ודקדוקיה. לא זזה שכינה מ"שבתות של חול" שלכם! לא עסקתם במסחר ומלאכה, אלא בעסק תורת השבת, בבירורי בישול בורר לש ודש וטוחן וכל סוגי המוקצה. בגן עדן של שבת ישבתם, בצל אילני דחיי גדולי הפוסקים, נשמתכם ניזונה מרמזי "פרי מגדים" וכך מלאו שנים, כשאתם נהנים מזיו השכינה בשבתות של חול... ולא עוד אלא, שכידוע מדברי הזוה"ק עצמו, הרי תלמידי חכמים הם בבחינת שבת קודש, אף בחול. ובאמת כך ביאר הגר"א את דברי הזוהר ההוא...".
*
ומשם עברתי בשעת חגיגת הסיום על הלכות שבת בשיקאגו, אל תולדות העיר ההיא ובנס הגלוי של "ההופכי הצור אגם מים" שלה... "לפני כמאה ועשרים כיהן כאן כרב העיר, גאון אדיר בשם רבי יעקב דוד וילנסקי זצוק"ל, רבה של סלוצק הנודע בשם הרידב"ז מפרש הירושלמי.

המצב הרוחני בתחום הכשרות ושמירת השבת היה קשה מנשוא בימים ההם. הנסיונות היו איומים בארה"ב של אז בכלל. הרידב"ז שהיה לוחם בתוקף למען יהדות אמת סבל נוראות. הוא נאלץ לעזוב את העיר אחרי שנתיים ועבר לארץ הקודש לעיר צפת. הוא לא רצה לחזור אפילו לאירופה, והיא נימק שבכדי להיטהר מטומאת אמריקה, זקוקים לקדושת ארץ ישראל, תיכף ומיד...".

*

"אלא תוך כדי שהרידב"ז מתאר בחריפות את מדבר השממה ואת ההפקרות בתחומי הדת, הוא משמיע את האנחה שבנשמת היהודי. הוא האזין היטב לשברון לבם של אותם יהודים שלא עמדו בנסיון השבת ר"ל. ומשפט אחד הנני רוצה להקריא מדבריו: "וגם ראיתי יהודים רבים מחללי שבת ל"ע – עם כל זה לבם דוה מאד מאד ואין לשער את צערם הרב". כמה היו רוצים לברוח מארץ הנסיון... [הקדמת ספר נימוקי רידב"ז עה"ת]".


"קרעכץ" יהודי נשמע אז מן המעמקים, בעיר שיקאגו, למרות הכל. אנחה של הכרה בקדושת השבת והבעת צער נורא על ההפסד של אלה שלא זוכים לשמירתה. בפנימיותם אף של אותם יהודים התנוצצה נקודה קדושה שאיננה מוותרת. והיא זעקה מרות מתוך צער יהודי אומלל שאינו זוכה למתנת השבת... געוואלד! געוואלד! – עם כל זה לבם דווה מאד מאד ואין לשער את צערם הרב. לב יהודים נשבר לרסיסים מתוך מה שחסר להם כל כך...

*

"קומי צאי מתוך ההפכה... ועתה מתוך המעבר הקיצוני בארה"ב בכלל ובעיר שיקאגו בפרט, כמה צריך להודות ולהלל לפאר ולרומם את אדון הנפלאות ברוך הוא, שבעיר זו ממש, הפכו צוקי החומריות למעיינות קדושה וזוך. במקום החילול ר"ל נתרוממה קדושת שבת במדה טובה מרובה. בתחומי העיר שנרמס פעם כבוד השבת, נתבררו הלכותיה כולן בתכלית הליבון במשך שנים".

"וכמובן שצריך להדגיש את חסדי הבורא יתברך, שאלפי ישראל בעיר יקרה זו שומרים כעת את השבת כהלכתה. כמה חיזוק עצום יש בהתבוננות זו איך שהשתנה המצב לטובה במשך מאה ועשרים שנה

"בתפילת ה'הושענות' של שבת חול המועד, ישנם מלים אחדות שיש להן משמעות מיוחדת לסיום הלכות שבת של היום. ואז סיימתי ברגש רב, בניגון של הושענות. "הושענא! 'גומרת' הלכות שבת". בזכותכם מסיימים נזכה לישועה - - -"

ואז בליל ששי ההוא, ראש חודש כסלו תשפ"ב, בעיר שיקאגו, יצא הציבור הקדוש בריקוד נלהב לכבוד השבת, לכבוד "גומרת הלכות שבת".

ובמחשבתי עוברת סמיכות הפסוקים בנבואת ישעיהו [נ"ח]: וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם מוֹסְדֵי דוֹר וָדוֹר תְּקוֹמֵם... אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי...

*

וכל זה מעניק לנו כעין ביאור מחודש באותם דברי הזוהר הקדוש עצמם על "שבתות של חול", הנוגע לימינו אלה בפרט. דגש חזק של נחמה והתחזקות נמצא בזה.

ר' ישראל! שומר שבת מֵחללו! "מעולם לא זזה שכינה מישראל אפילו בשבתות של חול", בזכותך! חייבים להתחזק ולזכור שלא זזה שכינה מבין שורותינו, אפילו כשאתה מבחין לדאבון הלב, בחילול שבת של אחרים; אף כשנמצאים מרשיעי ברית, המבקשים לפגוע חלילה בחומת השבת ולשלוח יד בקדושתה. היֹה לא תהיה. "ואתה מרום לעולם ה'"- "יתפרדו כל פועלי אוון.".

אתה היהודי עשה את שלך, בכל מצב צריך להתחזק בידיעה שלא זזה שכינה מבינינו. מתוך שמירת השבת של שלומי אמוני ישראל, מתקדש שם שמים מכל מקום.. דע לך שבשום פנים, לא זזה שכינה מישראל... השכינה הקדושה עמנו! ואתה מרום לעולם ה'!
יָשֵׂם מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוצָאֵי מָיִם. מתוך דוגמת המאורעות בשיקאגו שנהפכה לעיר ואם בישראל מלאה בשומרי שבת למופת, נאמין ונקווה שביום מן הימים –ויהיה נא זה בקרוב- תשרור אף בכל יישובי החול והחולין, מנוחת השבת כהלכתה.

*

ר' ישראל! רגילים להרדים את הילדים בסיפור, ומאידך, המבוגרים צריכים דווקא להתעורר מכך...!!! בשבילנו אין זו עלילה נאה בעלמא לתענוג ולשעשוע. סיפור מעשה צדיקים "פועל יוצא" הוא מתוך דרך אמונתם, קדושתם, תורתם, דיברם ומחשבתם. ועד כמה שהדברים ידועים, צריך להעמיק בהם שוב. נקודות אלה שבדברי ימי ישראל זועקות אלינו להפיק ולחדש מהם לקחים.

הגאון ר' מרדכי שפירא זצ"ל היה רב חשוב מאד בארה"ב. פעם דרש הרב שפירא לפני ציבור בבית הכנסת בפלורידה. הוא הזכיר אז סיפור של ה'חפץ חיים' זי"ע, שרק זכר את מקצתו. מעשה בבחור בראדין שנחמץ ונתפס בקלקלתו בחילול שבת ר"ל בעישון סיגריה. הרב שפירא סיפר שהבחור ההוא נקרא אל חדרו של ה'חפץ חיים'. לפי ידיעתו שהה שם זמן קצר. כשחזר משם כבר היה איש אחר ומאז הפסיק לחלל את השבת. יותר מזה איננו יודע, ברם סיפור על ה'חפץ חיים' שווה לסַפר אף בחלקו...

בחדר ההוא ישב יהודי ישיש. איש לא הבחין בתדהמתו. כשיצאו הנוכחים נשאר לבד עם הרב. ואז הציג את עצמו בהתרגשות עמוקה: "אני הוא אותו הבחור"... "עכשיו אשלים את הסיפור. נכנסתי ברעדה אל החפץ חיים. הוא לא דיבר עמי כלום. כאָב רחום אחז בידי ולחץ אותה בחום כשמעיניו זולגות דמעות. את אותה המלה הפליט מדי פעם תוך כי בכייתו. שבת! שבת! שבת! דמעה אחת נפלה על ידי. ועדיין הנני מרגיש את "כוויתה" הקדושה של דמעה זו עד עצם היום הזה... מה נפלא הדבר! ההשגחה העליונה זימנה את הישיש, אחרי עשרות שנים להשלים את החלק הנעלם של הסיפור...

*

וב"בית גנזים" של שבת קודש, משתלב הסיפור הזה עם הסבר מופלא מאד של הגה"ק ר' פייוול מזבאריז' זי"ע, בעל ה"יושר דברי אמת" מספרי היסוד בתורת החסידות. במשל נרגש הוא ממחיש ומפרש הוא את משמעות השבת שהוא מענין "השבה" ותשובה, שאז חוזרים יהודים לשורשם הקדוש.

הוי! משל לתינוק הרָץ שובב בדרכי לבו וזכרון אביו האהוב נשכח ממנו. פתאום רואה הוא את אביו עומד לפניו... מרוב אהבתו עוצר הפעוט ממרוצתו, משליך את הכל מידיו ומזנק אל זרועותיו של אבא...

"כן כביכול כשהשם יתברך מבהיק זיו הדרו אל הברואים" – אז שוב פונים אליו בתשוקה גדולה... וזה ענין השבת שהוא מלשון "שיבה" כלומר שיבה אל השורש, אל אבינו שבשמים שמזריח עלינו את אורו בשבת והגעגועים מתעוררים להידבק אליו. "השי"ת מאיר לעמו הארה עצומה להתדבק בו ולהתענג בו, וכל אחד מרגיש לפי מדרגתו..." [אות מ"ו –נ"ב] ...
*

ובבחינה מסויימת אירע כך באותם רגעים נוראים בראדין. וכשנכנס אותו בחור אל החפץ חיים, נטפו עליו דמעות רותחות של שבת, וכך נמשך אחרי אורו המובהק של שבת. ברגעים גורליים אלה כשאחז בידו אב רחום ופרץ בבכי כשכאב את כאבה של שבת... הדמעות זלגו מאותן עיניים קדושות שתמיד העמיקו בתודעת השבת. מעיניים שקראו וחזרו ולמדו והעמיקו בכל סוגיא של מסכת שבת עם המפרשים והפוסקים...

ואז השליך ה'תינוק' מידיו את חטאיו, את מאווי לבו השובב. אז התגבר על יצרו ונדבק במסורת קדושת האב... הוא שב בתשובה מעוון "אב מלאכה" של חילול שבת ונכנס תחת כנפי האב של קדושת שבת... אף בצד הקדושה והשמירה נמשכת התולדה אל האב... וכדוגמת דבריו הקדושים של ה"יושר דברי אמת": "כמו התינוק שהולך אחר מעשה נערות ושוכח באביו. ואחר כך כשרואה את אביו, מחמת חשקו משליך הכל ומתדבק בו ורץ אליו"... הוי! תולדותיהן כיוצא בהן...

ולמרות שקרה מיפגש זה ביום חול, הרי כבר גילה לנו התנא האלקי רשב"י, שמעולם לא זזה שכינה מישראל אפילו בשבתות של חול...

*

תלמיד חכם הוא בבחינת שבת. ה'חפץ חיים' היה דבוק בהקב"ה והקרין את אור השבת. הוא לחם ועורר תמיד בעד שמירת השבת בכל קצוי תבל. כמה זעק והתריע על קיום השבת כמה כתב ופרסם והזהיר עליה במשך כל ימיו. וכמה החדיר את קדושת השבת בהלכותיה, בחלק ג' של ה"משנה ברורה" שלו. חמש שנים תמימות עסק בחלק זה ביגיעה עצומה גם בתקופה קשה ומרה ר"ל שעברה עליו אז. הוא לא הניח את ידיו אלא "מסר מודעה" בתוקף, ששום דבר לא יעכב בידו מלמלא את משימתו הקדושה... הוא קידש את ימות החול וגם את סאת יסוריו בקדושת השבת, בעמל הלכותיה בדם התמצית שלו...

והקדמתו להלכות שבת מאירה ומזהירה עד עצם היום הזה וראוי להתעמק בה: "כתיב בתורה זכור את יום השבת לקדשו ששת ימים תעבוד וגו' כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וגו'."

"הורה לנו הכתוב בזה שענין שבת הוא שורש האמונה, לידע שהעולם הוא מחודש. וכיון שברא הכל הוא אדון על הכל ואנחנו עבדיו ומחוייבים לעשות רצונו ולעבדו בכל גופינו ונשמותינו וממונינו כי הכל שלו, והזהירה התורה על שמירת השבת י"ב פעמים...".
ומתוך דבריו הקדושים [שיסודם בספר "חיי אדם"], נבין ביותר את טעם שירת "קֵל אדון על כל המעשים" בשבת קודש וההמשך ל"המנחיל מנוחה לעמו ישראל". הרי מתוך הכרה עמוקה זאת של קֵל אדון, מבהיק, זירוז מיוחד על שמירת שבת בגוף נשמה וממון. וכאמור: "וכיון שברא הכל הוא אדון על הכל ואנחנו עבדיו. ומחוייבים לעשות רצונו ולעבדו בכל גופינו ונשמותינו וממונינו, כי הכל שלו...

*

כ"ק מרן הבית ישראל זי"ע, פנה פעם אל אחד מידידיי ש"איחר" לבוא לבית המדרש לפי סדר הזמנים אז של "ותקם בעוד לילה" ה"פארטאגס". הרבי פנה אליו בנעימה תובענית: "כמה יקר השבת!!!"... מאז כבר עברו קרוב ליובל שנים. ובכל שבת ושבת הוא מתעורר בשעה מוקדמת מאד, מתוך "מה לך נרדם" זה שחדר לעצמותיו... "כמה יקר השבת!!!"... ומתוך עובדה זו נבין היטב את דברי המאירי [שבת ק"נ:] "שהיום כולו קדוש לה' ואל יוציא קדשי קדשים לחולין...".

*
והנני לרשום לך "אב מלאכה" נוספת לצד הקדושה... איש אשכולות מיוחד במינו, היה הגה"צ ר' חיים שאול קויפמאן זצ"ל מגייטסהד. שלטון בלי מצרים שלט במקצועות ההלכה והאגדה. שקדן נפלא היה ומשנתו סדורה עליו באופן נדיר. עובד ה' היה ר' חיים במדה נדירה. אישיותו הזכה היתה מקרינה יושר ורוממות, כובד ראש והוד שביהדות. חכו ממתקים וכולו מחמדים. בשפתותיו הוצק חן ואף דברי המוסר שלו היו מלאים מתיקות. הוא קלט גופי תורה וערכי יהדות כמעט מכל גאוני וצדיקי דורו וכך שילב את דבריהם עם רעיונותיו המקוריים. זכרתי אותו עוד מצעירותו מאנטורפן, כשהיה מגיע לבקר את משפחתו. חמיו ז"ל הרה"ח ר' יוסף נאגל ז"ל, היה בעל תוקע בשטיבל שלנו. כבר אז יצאו מוניטין לשיעוריו ודרשותיו של ר' חיים.
והוא היה מוסר סיפור מאלף מאד ששמע מאביו ז"ל, יהודי חרד לדבר ה'. ר' חיים אמר שסיפור זה השאיר עליו מעודו, רושם עצום. זה קרה עוד לפני מלחמת העולם השניה. האב, ר' משה קויפמאן, היה סוחר שהקפיד לסגור את בית מסחרו בערב שבת קודש בשעה מוקדמת.
פעם אחת צלצל הטלפון בבית ביום ששי כשהעסק כבר היה סגור. זה היה לקוח שלו, גוי שהיה קונה ממנו סחורה בכמות גדולה מכל הלקוחות. ר' משה התנצל שהעסק כבר סגור ומפני השבת הוא נמנע לפתוח אותו. הגוי התעקש על כך. הרי הוא הלקוח הכי משובח. בנוסף לזה אין בשעתו לגמור עיסקה כעת, אלא להסתכל בדגמים בלבד, בגלל שהוא נמצא במקום. את ההזמנה הוא יכול לעשות אחרי השבת. ר' משה חשב לרגע. הרי עוד היום גדול וזה יקח רק כמה דקות. אלא שמיד התגבר והחליט בנפשו לסרב. הוא לא רצה לפרוץ את הגדר אף במדה מועטת. הלקוח טרק אז את השפופרת בזעם ומאז לא נשמע ממנו עוד... עד כאן.
ר' משה קויפמאן אמר אז לבניו שזו היתה השבת הכי נעימה בחייו, בגלל שהשקיע והקריב בעבורה. ודווקא מתוך כך הרגיש את יקרתה של שבת קודש. רבי משה שהיה סוחר, ידע מתוך הנסיון שאם רוצים להרוויח מאיזה עסק שהוא, צריך להשקיע בו. והוא השקיע הרבה באותה 'עיסקה' של ערב שבת ומתוך כך הרויח פי כמה וכמה ברכוש הרוחני, רווח של מתנת השבת היקרה והחביבה. נחלה בלי מצרים...
ר' משה זכה להקים דורות נפלאים ב'בחינת שבת'. ובכלל, מי ששמע פעם את שיחתו של רבי חיים קויפמאן על השבת מתוך הערכה אין סופית, איך שייקר את השבת בשיחותיו בכל מקום מתוך אהבה וכיסופין, יבין קצת את מושג הרווח העצום שב"אב מלאכה" זו...
*
ומתוך כך אזכיר את נכדו של ר' משה שהתגורר בעיר טורונטו, אדם גדול מאד בשם הג"ר עקיבא שטיינמץ זצ"ל שהלך לעולמו לפני כמה חודשים. הוא השאיר חלל עצום בעיר ועדיין הכאב גדול. הנהגות מדהימות נתגלו ממנו לאחרונה. כליל השלימות היה ועם זאת מופלג בענווה מאד. מעולם לא ביקש שררה ומשרה. גדול בתורה ומורם מעם היה, פוסק בארבעה חלקי שו"ע, איש חסד ומעוטר בגינוני קדושה. כמה כיבד את השבת וכמה הכניס בה תוכן של קדושה. ולדוגמא בעלמא, את שולחן השבת ערך בעצמו לכל פרטיו והידוריו, כבר בליל ששי מתוך חביבות השבת.
געוואלד! מי יכול לשער את תולדותיה של אותה טריקת הטלפון ואת הנעימות שגרמה לההוא סבא. נחלי אמונה וגלי נועם שבת נשפעו אז לדורות...
*
יקירי! אף אני נמשך כעת לזנק במחשבה אל בית אבא. שוב מרענן אותי טל ילדות. אני שומע את קולו המתרונן בכל שבת בשעת "קידושא רבא". כשאמר את פסוקי ישעיהו הנביא: "אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי... וקראת לשבת עונג... אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ... באיזו נעימה קדושה אמר זאת. הוא שספר התנ"ך היה חקוק על לבבו בכלל ונבואת ישעיהו בפרט, הביע את הדברים בחן קדומים ובקול ערב כל כך. מעומק הלב בקעו הדברים ברינה שקטה ומופנמת...

אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ... מתוך שמירת שבת אף במה שגזרו חכמים ונביאים, מתוך כבוד ועונג כראוי וכמשפט, ממריאים לפסגות הכי נעלות.

אבל מתוך ספרי הקדמונים, נשמע שאף בכל שבת ושבת שהוא מעין עולם הבא, שייך לטעום מברכה זו של אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ... אז שייך להגביה עוּף ולהתרומם על כל ה'במות' הארציות, מתוך תענוג רוחני עצום...

והרכבתיך על במתי ארץ. בשבת ניתנו הכוחות להתרומם מעל כל נסיונות, הטירדות ופיתויי החיים ולדרוך על הפסגות. בברכת משה רבינו נאמר "ואתה על במותימו תדרוך" בָּמות העולם הזה של האומות והבליהם... ולא נתתו ה' אלקינו לגויי הארצות ולא הנחלתו מלכנו לעובדי פסילים...

*

וקראת לשבת עונג - אז תתענג על ה'. כמה יסודיים הם דברי הרד"ק בהקשר פסוקים אלה. מתוך שמירה ועונג שבת, מתוך השינוי הניכר משאר הימים במאכלים ערֵבים וטובים, יזכור מעשה בראשית שהקב"ה חידש את העולם יש מאין, ומתוך כך ישבח את הבורא יתברך, יפאר אותו בפיו ובלבבו ותתענג נפשו בו...
נתבונן נא היטב איך שהדברים קשורים בקשר עליון. תכלית מאכלי שבת והעונג בהם, היא: הפנמת מעשי בראשית יש מאין, ומתוך כך יפצח היהודי בזמירות שירות ותשבחות ובפה ובלב, ואז יתענג על ה'...
*
ומתוך דבריו למדנו שעיקרם של זמירות שבת הוא באמצע הסעודה, מתוך השראת עונג שבת והרגשת השינוי מימות החול. ואגב, כמה צריך להיזהר בזה אם ישנם אורחים שספק הוא אם סעדו באותו היום. כידוע שה'חפץ חיים' כשהיה לו אורחים כנ"ל, היה אומר שהמלאכים יכולים לחכות... ולא עוד אלא שב"שער הציון" שלו [תרל"ט יעו"ש] כתב שיתכן בזה לאו של בל תאחר, באורחים עניים המצפים לסעודה.
*
רעד עבר בלבי כששמעתי את הדבר בשעתו. אחד מגדולי ירושלים סיפר לי זאת. הוא שהה בשעתו בחו"ל לצרכי רפואת אחד מבניו שיחיה. הוא התארח לסעודת ליל שבת בבית בעל הבית חשוב. במשך יום ערב שבת כמעט שלא טעם האורח מתוך טרדותיו שהעמיסו עליו. בעל הבית האריך מאד בזמירותיו ובהכנותיו לקידוש והאורח כמעט שהתעלף מרעב... מדבריו היה נשמע אז שכדאי לעורר על זה ביותר.
ומאידך, זכורני שהתארחתי פעם בליל שבת אצל רב גדול מחסידי קארלין. התבוננתי היטב בהנהגותיו. באמצע שירת "אשת חיל" היה זה כמדומני. השולחן היה מלא אורחים. מזוית עינו החדה, הבחין הרב, ביהודי זקן וגלמוד, שמוֹרת רוח על פניו. הרב הפסיק מיד בין פסוק לפסוק ולהפתעת הכל אחז את הכוס והתחיל בקידוש ללא 'תנועות' יתירות.
*
אם תשיב משבת רגלך... רבינו הטור כתב [בסי' ש"א] בהקדמתו למלאכות שבת [סימן ש"א]. מבאר שם את קדימת סדר הלכותיו. בראשונה הוא מתחיל דווקא במה שנלמד מפסוקים אלה של "אם תשיב משבת רגלך" הלכות שונות כדלהלן. פסוקים אלה מסתיימים ב"כי פי ה' דיבר". יש מן האחרונים ששמעו בלשון זו, כעין דאורייתא. [ראה פמ"ג או"ח ש"ז מ"ז].
וכבדתו... שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של שבת. [שבת קי"ג.] כאמור, משמע מדברי הרד"ק שעצם השינויים בין חול לשבת קודש, מעורר את האמונה במעשי בראשית.
מפסוק "ממצוא חפצך" [ישעי' שם] למדו חז"ל איסור סחורה ודיבורים של חול. מזה נלמד גם שאסור ללכת לקראת סוף השבת, למקום שיעשה בו במוצאי שבת מלאכה, אם ניכר הדבר שעושה לשם כך. ולדוגמא, אם רוצה אדם להתקרב למקום עבודתו כדי שיוכל להתחיל בו בעבודה מיד אחרי השבת, או שהולך בשבת לתחנת אוטובוסים, כדי שיהיה מזומן לנסוע משם מיד עם צאת הכוכבים. כמו כן אסרו חכמים לעיין ולבדוק בשבת בענין מלאכה [וכן כל האסור לעשות בשבת] שיעשה למחר. ולמשל, ללכת לאַתַּר בנייה, לראות מקום דירה שרוצה לקנותו, אם ניכר הדבר שהולך לשם כך.
כמה צריך לזכור את האיסור הגמור שלא לקרוא מודעות של מסחר, כמו כל מאמר ומסמך הקשור למסחר, כולל שלטים וקטלוגים של מכירות וכדומה.
*
ודַבֵּר דבר... כך לימדונו חז"ל, [שבת קי"ג:] שלא יהיה דיבורך של שבת כדיבורך של חול. ולכך אין לדבר בשבת על ענין שאסור לעשותו בשבת [ואף באיסור דרבנן]. לדוגמא, מחר אני נוסע, מחר אני מבשל, אני קונה וכדומה. גם חשבונות שיש בהם תועלת מסחרית, אסור לחשב. רבינו הרמח"ל כלל את הדברים בלשון זהב מזוקקת כדרכו: "והכלל הוא, שכל מה שאסור בשבת לעשותו, אסור להשתדל בעבורו או להזכירו בפיו" [מס"י פי"א].
*
ראוי מאד לזכור ולהזכיר את דברי המחבר [ש"ז ס"א] שאף בדברים בטלים בעלמא אין להרבות. [ע"ש ברמ"א שם ומ"ב סק"ה]. ר' ישראל! כולנו צריכים להתחזק בזה. ומה עוד בבית הכנסת וליד השולחן הדומה למזבח. קל וחומר מי שנחשב לבן תורה ודוגל בדרך החסידות, יש לו לצמצם יותר בשבת בדברים בטלים. כמובן שיש לפעמים צורך לשוחח, וביותר אם לשני יש תועלת וחיזוק בכך. אלא שעם זאת יש לזכור את מה שכתבו הפוסקים וספרי היראה בענין ריבוי דברים בטלים וביותר, הזוהר הקדוש.
*
ודַבֵּר דבר... בשבת אסור גם לספר דברים המצערים. [שם ס"ק ג']. דיבורך בשבת... בבאר היטב הביא בשם של"ה הקדוש, שאף בשאילת שלום לחבירו יש לשנות בלשון ולומר שבת שלום או גוט שבת, כדי לקיים זכור את יום השבת לקדשו... הגע בעצמך יקירי, בברכת גוט-שבת, יש קיום של זכור את יום השבת לקדשו!!! קיום אחד מעשרת הדיברות!
עניני הלכות אלה בכלל, נקבעו בשולחן ערוך [סימן ש"ו וסימן ש"ז] ומה מאד כדאי ללמוד זאת. כי פי ה' דיבר!!!
*
הרהור מותר... כך הוא הדבר מדינא דגמרא [שבת קי"ג.] דיבור אסור הרהור מותר, כלומר שהרהור בעסקיו מותר בעצם. אלא שהמשורר נתן לנו מקום לקיים "קדש עצמך במותר לך...". ובאמת כבר פסק המחבר בשולחן ערוך [ש"ו ח'] "הרהור בעסקיו, מותר, ומכל מקום משום עונג שבת, מצוה שלא יחשוב בהם כלל ויהא בעיניו כאילו כל מלאכתו עשויה". בבית יוסף [שם] הסמיך לכך [בשם רבינו יונה] את מה שאומרים בתפילת המנחה: "מנוחת שלום השקט ובטח, מנוחה שלימה שאתה רוצה בה"... ואף מדברי המשורר הזה מובן כן. איך יגיע אדם ל"נפשי לך ערגה" אם מחשבתו מרחפת בשוק? לאיזה גובה ימריא, אם דעתו נתונה על גובה מחירי עצים ואבנים?
הכרתי יהודי 'פשוט', סוחר מדור הקודם. עסקים גדולים ומסועפים היו לו. הוא היה מקדים לבוא לבית הכנסת בערב שבת. כבר בדרך היה מטפח בידיו ואומר: "שבת קודש" בקול. בנו הסביר לי פעם, שאביו היה עושה כן, בכדי להבריח ממנו בעל כרחו את הרהורי העסק שעדיין לא הרפו ממנו...
הילוכך תהא בנחת... ההליכה בשבת [שלא לצורך מצוה] צריכה להיות במתינות, בנחת ובלי פסיעה גסה. גם לזה נתנו הפוסקים שיעור [רמ"א סי' ש"א א' ומ"ב שם].
*
ידועים דברי ה"אמרי אמת" ש"שבתות של חול" מתפרש על מצב "עשה שבתך חול" ל"ע, למי שאין לו את האמצעים לכבד את השבת כראוי. אף אז לא זזה השכינה. [ראה הערותיו לס' "פרדס יוסף" שמות אות מ"ד] והדברים מתבארים היטב על פי דברי האלשיך הקדוש שביאר "וקראת לשבת עונג" שהמכוון למי שאין לו במה לענג את השבת, והוא מתענג אז ב"עצם השבת כלעצמה. "לקדוש ה' מכובד" מפני שהקב"ה מכבדך בשבת ובנשמה יתירה, אם כן תתענג בעצם הקשר עם הקב"ה. וכמה ראוי לחזק בזה את חולי ישראל, שיתרפאו נא במהרה ממש, בשעה שקשה עליהם לאכול בשבת. לעת עתה יתענגו בעצם השבת, ועוד יבוא היום בקרוב שבעזהי"ת יקיימו זאת כראוי לנוח בו ולשמוח בתענוג אָכול ושתֹו...

ודבר זה אינה מדרגה של הדורות הקדומים בלבד. לפני זמן לא רב נודע לי מפי ידיד, על מכר יהודי שנתקע בתחנת בינים בעיר מסויימת, שלא מצא שם קהילה יהודית. הוא הוכרח להישאר שם בשבת, ללא צרכי שבת. ועם כל זאת מסר לו שהרגיש את קדושת השבת בעוצמה כזאת, כפי שלא הרגיש מעולם. לא היה לו אז כלום, כי אם שבת קודש בעצמה, 'נשמת' השבת... לא זזה שכינה מישראל בשבתות של חול...

במשך הדורות נתרבו הפירושים על דברי הזוה"ק שלא זזה שכינה מישראל ב'שבתות של חול". ולדוגמה, בעל "שבט מוסר" זי"ע פירש זאת על מי שאנוס לחלל את השבת מפני פיקוח נפש ח"ו [מדרש אליהו אסתר (ס"ה:)] ; הרה"ק ר' חיים מקראסנא זי"ע מבני היכלא של הבעש"ט הקדוש ביאר זאת בכלל, על זמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום. יש שפירשו את הדברים על זמן "תוספת שבת".

ומרגלא בפומיה של כ"ק מרן ה'שפע חיים" מצאנז זי"ע שמושג "שבתות של חול" מתפרש על מי שלא זכה עדיין להרגיש את קדושת השבת, בכל זאת ידע נאמנה שהשכינה שורה עליו...

*

הרה"ק ר"מ מלכוביץ זי"ע היה אומר, שחבלי משיח הם התגברויות היצר לקרר את האמונה, ובאותו הזמן יהיו הכל צריכים להיות מקושרים בחזקה ומי שייאחז, ייאחז... והעצה לזה היא השבת! על ידי זה מתקשרים ונאחזים בלהט האמונה, להינצל לרווחה ולקבל פני משיח צדקנו ולהתכונן ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים...

גוטנ שבת לך אהובי, גוט שבת!
שבת קודש מלאה נועם ורצון
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
קבצים מצורפים
המודיע 463.docx
(43.91 KiB) הורד 142 פעמים

סמל אישי של המשתמש
אהרן תאומים
הודעות: 2563
הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
מיקום: בארא פארק
שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
יצירת קשר:

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי אהרן תאומים » ה' פברואר 03, 2022 9:17 pm

בס"ד

במחיצת גיבורים צעירים
צרור גילויים במשעולי כפר...

לר' ישראל יקירי שליט"א

שוב נפל בחלקי ב"ה לשבות שבת מרוממת ביותר, בצוותא עם קבוצה נפלאה של בחורים יתומים, אי שם בכפר למרגלות הרי הגליל. מה יפית ומה נעמת ארץ הקודש! השטח היה נטוע בעצי הדר. ובמישור האנושי נראו נטיעות פאר עוד יותר... היו שם "עצי פרי" מהודרים משופרא דשופרא. אילני דחיי, צעירים יקרים ונחמדים מגיל ארבע עשרה ומעלה. עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע. לומדי תורה בהתמדה, מעוטרים במידות טובות ושופעים שמחת החיים...

לא יאומן כי יסופר שבדור הזה נמצאים גילויי גבורה עצומים כאלה אצל צעירי עמנו, המלאים אמונה ודביקות בחי העולמים... הרי כאבם קשה מנשוא, הרי עבר עליהם נוראות בגיל צעיר כל כך. ועם זאת, כל קומתם מכריזה ואומרת: "ה' מלך"...

*

מה אומר ומה ומה אדבר. חוויה נפשית עצומה, שבת של רוממות היתה שם, שבת של קידוש שם שמים, של 'ישמחו במלכותך' של תבערה באש האמונה באופן נעלה ביותר. הכל התגבֵּהַ, הכל התרומם והתעלה טפח וטפחיים מעל הקרקע...

איך אמר אותו חסיד כשהגיע לחצר הרה"ק מלכוביץ' זי"ע? "אין הם שרים: ישמחו בבית ומשפחה, ישמחו ברכוש, אלא "ישמחו במלכותך". רק במלכותך, דווקא במלכותך".

וכך נערכה אותה השבת בהוד והדר מתוך דברי תורה, שירות ותשבחות, במשך שעות רבות ובשמחה שאין לתאר אותה. במה שמחו יקרי נפש אלה? במה עלזו? במה התחזקו כל כך? ב"ואנכי אשמח בה". בתחושה שיש להם אב בשמים שהם חביבים עליו ביותר. בחור אחד עמד על רגליו והצהיר ברבים בשעת סעודת השבת: "נבחרנו מן השמים כקבוצה נבחרת מן העם הנבחר, קבוצה יודעת סבל שתפקידה להתעלות ולגדול מתוך המצב הזה. אנא, נמלא את תפקידנו הנעלה ונקדש שם שמים. הוא הביע בזה את דעת כולם...

מי שהשקיף עליהם וראה את הנהגתם נפעם לבו מהתפעלות. טוהר פניהם של הבחורים האיר באור עליון, בזוהר השבת. הם סילקו את צער יתמותם ובמקום זה התמלאו באושר יהודי של אמונה טהורה ורגשי שבת עילאיים. צווחין אף עקתין בטלין ושביתין. הוי! נשמות יקרות קדושות, בני קֵל חי וקיים. הדבקים בו ובאמונתו ביום ובלילה, ובאפילה כאורה, ואין מפסיקים לשיר, להודות ולהלל לריבון כל המעשים, אדון כל הנשמות ברוך הוא...

*

הוי! בחורי ישראל, גיבורי רוח חמדת העם! הם רחפו מעל הכל, בשמחה רנה וצהלה, בתפילה זכה, באהבת תורה והתמדתה, בדקדוקי הלכה ברורה, יראת שמים צרופה וגינוני קדושה. שֵׁם שמים שגור בפיהם והם חיים את לקחי ההשגחה הפרטית שהתחנכו בהם. הם התנהגו למופת בין איש לאחיו מתוך הערכה אצילית, כבוד וחיזוק הדדי. בעצמי שמעתי מהם פעם, איך שמדברים בתוקף אמונה מושרשת ואיתנה. "כך רצה הקב"ה, זוהי התכנית שלו, זה הכי טוב בשבילנו, הכל נעשה בהשגחה פרטית מדוייקת על כל צעד ושעל".

שם שמים שגור בפיהם והאמונה חיה וקיימת בקרבם. עמדתי לפניהם בהכנעת הערצה והרגשתי שהם מאמינים בזה בתכלית, בכל זיז ותנועה. בכל טיפת דם שלהם הם מכירים במלכות שמים, בכל יום - בכל עת - ובכל שעה - ועל הכל... ולא שהם מכירים בכך בלבד, אלא שהם שמחים עם תודעה זו. הוי! "ישמחו במלכותך"...

געוואלד! ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו? האם יש עם ולשון בעולם, שיתומים רוקדים בשיא השמחה לצלילי "ואילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רנה כהמון גליו" וצועקים בקול אדיר בוקע רקיעים: "אין אנחנו מספיקים להודות לך ה' אלקינו". לבחורים נאצלים אלה ישנו "ים" מיוחד משלהם, ו"המון גלים" משלהם. שירתם שירת מלאכים המוני מעלה...

*

לכבודם של גיבורי רוח אלה הופיע במוצאי שבת קודש, רבה הדגול של מגדל העמק, הגה"ח ר' יצחק דוד גרוסמן שליט"א; אוהב ישראל בתכלית שקירב רבבות בני נוער לאביהם שבשמים. פניו המאירות הביעו התפעלות של חיבה והוקרה. מלבו הגדול בקעו אז מלים יוקדות וחודרות אל תוך הנשמה. הוא הצהיר אז בשפה ברורה ונעימה שבחורים האלה לומדי תורה בקדושה, מגינים על הדור כולו... כשהקב"ה אבי היתומים רואה את בניו הנבחרים גדלים בצורה מרוממת כזאת, הוא מתמלא רחמים על עולמו, למרות הכל...

בקול אבהי ובנימה נלבבת דיבר על לבם. הרב הנערץ הוכיח והסביר להם מתוך המקורות ועל פי עובדות, שהוריהם ע"ה אינם נחלת העבר, בכלל לא! נשמותיהם חיות וקיימות, מקושרות ומדובקות אל צאצאיהם ומצפות למעשיהם הטובים, שהם מזון רוחני להן בעולם שנמצאות בו.

ואז בירך אותם הרב בברכות שנבעו בכח איתנים מעומק הלב. הרב בירך ובירך בקולו הזך ובכל חום לבו וכך נהיה לצינור להמשיך את השפע ואת האהבה של ההורים בגנזי מרום, ברכות שמים מֵעל, ברכה מעולם שכולו טוב... לשמע הדברים נפתחו אצלי מעיינות דמעה. עד רגעים אלה עצרתי בעצמי. אז כבר לא הייתי מסוגל לכך...

ואז נעמד הרב גרוסמן על כסא והרנין את הנשמות היקרות בשירים שובי לב, וכך הרקיד את הציבור כולו בצוותא של קירוב לבבות וקירבת אלקים, באהבה ובאחוה, בשמחה ובטוב לבב...

*

והדבר באמת מעורר פליאה. דור חלש ומעורער. עולם מזועזע בנסיונות, מהמורות ותהפוכות. ולבד מכל זה, הרי מציאות חייהם של בחורי ישראל אלה, איננה משפיעות שמחה כלל, לפי טבע בני אדם. הרי חסר להם כל כך הרבה. חלל עצום כל כך נהיה חלק מחייהם. ומאידך, כל סדר התנהגותם מראה כאן על כוחות שמעל הטבע...

ואז באותן שעות חביבות של שבת כשישבתי בין עצי עדן, בין פירות חמד, עלו בלב דברי חז"ל מופלאים בפרשת בנין המשכן, השופכים אור חזק וברור על הרבה דברים מפליאים שאנו פוגשים בדברי ימי ישראל ואף בחיי יום יום. ובכללם הדבר שחוויתי בשבתות כאלה. התופעה הנדירה הזאת של יתומים רוקדים משבחים ומודים ללא הרף באמונה שלימה ובשירה שלימה...

מתוך דברי המדרש דלהלן יוצא, שמה שנוצר ונבנה במחשבה טהורה לשם שמים ולצורך גבוה בלבד, מקבל ממדים אחרים בלתי נתפסים במחשבה רגילה, מרחבים שמיימיים מעל ומעבר לחוקי הטבע...

*

ר' ישראל! נלמוד נא יחד את דברי חז"ל במדרש תנחומא פרשת תרומה [י"א]. בהתבוננות יתירה. המדרש מלמדנו על שאלת משה רבינו בשעת בנין המשכן, בנושא קיומו של המשכן בדרך הטבע. "אמר משה לפני הקב"ה: רבון העולמים! אמרת לי לעשות מזבח עצי שטים ולצפותו נחושת - ואמרת לי: "אש תמיד תוקד על המזבח. וכאן שואל משה רבינו: איך שייך הדבר? וכי "אין האש מעברת אותו ציפוי ושורפת את העץ?". הרי בדרך הטבע אין סיכוי שיתקיים המזבח ולא יעלה כולו בלהבות...

והקב"ה עונה לו: משה! המידות האלו הן אצלכם! שמא אצלי??". כלומר כשבונים בית לשמי ולכבודי, אין מתייחסים לכך מתוך מושגי חוקי הטבע שבעולם הזה. הרי בעולמות העליונים שוררת אַמַת מדה אחרת לגמרי, למעלה מדרך הטבע. שם שולטים מושגים וערכים אחרים. שם מתאחדים כל ההֲפכים והניגודים, יתלכדו ולא יתפרדו. בעולם הטבע אין דברים כאלה קיימים כלל. ושם כולם משלימים ומשתלבים זה עם זה ונותנים באהבה רשות זה לזה. "הסתכל במלאכים שהן אש לוהט וכמה אוצרות שלג וברד יש לי". שם בשמים ובעולם המלאכים "אין המים מכבים את האש ולא האש שורפת המים...".

בהיכלי מעלה אין דרך הטבע, אין כליון, חדלון והפסד. "מתים נכנסים לפָנַי ויוצאין חיים!". ואם כן, משה עבדי, למה אתה תמה וחושש מפני אש המזבח שתשרוף אותו? הרי המשכן נבנה לצורך גבוה וממילא נפקעים כל גבולות הטבע. שם שולטים חוקות שמים, ערכי מרום וממדיו, המאחדים את הכל. האש והעצים ישלימו ביניהם כפי שעשו זאת האש והמים שלמעלה... "מפני שאמרתי לך אש תמיד תוקד על המזבח, אתה מתיירא שלא ישרפו העצים?". ופשר פלאים אלה הוא: "הן עשוין לכבודי!". בדבר שנעשה לכבוד שמים, שוב נעלמים חוקי הטבע ואף הניגודים שבו... הוא נהפך למציאות שמיימית עליונה...

*

והקב"ה פונה אל משה איש האלקים ומזכירו דברים ממעמד הר סיני בעלותו השמימה. "לְמַד מִמְךָ!". למד מעצמך, ממה שחווית וחיית ונוכחת כשעלית למרום. "כשהיית נכנס לתוך מחיצות של אש ומהלך בין הגדודים, היה לך לישרף, ועוד שהיית בא אצלי, שנאמר ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים". ועם כל זאת לא שלטה בך האש הגדולה הנוראה, אש אוכלה אש ולא קרה לך כלום.

ולכן דע לך משה עבדי, שמכיון שנצטוית בבנין המשכן "לי – לשמי", יתקיים המזבח למרות האש. התשובה לשאלתך היא: "אף מזבח העולה, אף על פי שכתוב בו, אש תמיד תוקד על המזבח, לא הנחושת עתיד לבער, ולא העצים נשרפין". אלה הדברים נאמרו על משכן ה' ומקדשו,שם מסתלקים ונעלמים כל הניגודים והסתירות. "עושה שלום במרומיו" נאמר; והדבר כולל כל הנבנה והנעשה לשם שמים... "אין המים מכבים את האש ולא האש שורפת את המים...!!!".

*

ומתוך הדברים מתחדשת לנו הבנה נפלאה בדברי רש"י הקדוש: "לי לשמי". שוב אין ה"לשמה" של בנין המשכן, בגדר כוונה גרידא לשם מצווה, אלא שמחשבה וייחוד זה אף הוא חלק מעצם מעשה הבנין הוא! אלמלא נעשה הדבר לשם ה', אין המשכן יכול להתקיים על פי חוקי הטבע. הרי כל הנסים שנראו במשכן תלויים בעשייה לשם שמים, רק אז משתנה הטבע והמציאות עוברת לחוקי שמים בלתי מוגבלים, לפי כללים ומושגים אחרים לגמרי. הכל אירע כן "בגלל שהן עשויין לכבודי"...

זאת ועוד, מושג מפעים מצאנו בדברי הרמב"ן [כ"ה י'] בשותפות כל ישראל בבנין ארון הברית. "שיתנדב כל אחד כלי זהב אחד לארון, או יעזור לבצלאל עזר מעט, או שיכוונו לדבר". יש שפירשו בזה, שהיו ביניהם אנשי מעלה כאלה שהתנדבו לכוון את הכוונה הנכונה וזו היתה חלקם ונדבתם שנתנו לצורך הארון. [ראה כלי חמדה] ואמנם, לפני הנ"ל הרי הכוונה לשם שמים, מהווה חלק בלתי נפרד מעצם הבנין ממש...

*

ובשבת ההיא בחיק הגליל, לפנות בוקר בשעת בקיעת חלוני רקיע, הגיתי הרבה בדברי המדרש האלה. ואז נתרחבו ונתפרסו הדברים על פני כל דורות זרע ישראל.

דברי תורה פרים ורבים. דברי חז"ל הנזכרים, חובקים עולמות שלמים. מתוך אותו יסוד מדהים שדבר שמתהווה לשם שמים, משנה את דרכי הטבע, יתבאר לנו סוד קיומו ונצחיותו של עם ישראל, שלא כדרך הטבע. "היכל ה' המה" בני ישראל הם כלי הקיבול להשראת השכינה בעולם. חז"ל הביעו כאן רעיון עמוק גם בנושא נצחיות ישראל וכח הישרדותו בין שבעים זאבים.

והדברים נפלאים ביותר! על עם ישראל נאמר: ולקחתי אתכם לי לעם... והייתם לי סגולה מכל העמים... ואתם תהיו לי לעם... כי חלק ה' עמו... עם זו יצרתי לי... ומכיון שהוויתו של עם ישראל היא בבחינת "לי – לשמי". שכן הלקיחה מעיקרה היתה לשם ה', ממילא שוב אין גורל העם ועתידו תלוי בשום חוק והגיון מדרכי הטבע. כל כולו חי בדרך זה דורות רבים. וידועים דברי הגאון רבי יעקב עמדין זצוק"ל שקיומו של עם ישראל בגלות ושמית התורה שלו, הוא נס גדול יותר מיציאת מצרים וכל הנסים שנעשו לישראל... לפי המדרש הנ"ל מוסבר איך חי ומתקיים עם ישראל שלא כדרך הטבע...

מדרש זה מלמדנו נפלאות על כל צעד ושעל; בהבנת דברי ימי ישראל, בהישרדות עם ישראל, בתקומתו בארץ הקודש ובתפוצות בגולה אחרי חורבנות נוראים. אש הגלות לא שרפה את מזבח ישראל ועבודתו לשם שמים, בגלל שיצירת העם מעיקרו ומתחילתו היה רק לצורך גבוה בלבד.

*

זאת ועוד, בנין הדורות של עם ישראל בכל תקופותיו, התחולל על ידי גדולי ישראל ומנהיגיו, שיצרו ובנו לשם שמים בלבד. וכך סייעו לקיום העם למעלה מדרך הטבע. בוני העם, חכמיו, קדושיו עסקו בבנין לשם שמים. "לי-לשמי" וממילא מתנהלים חיי העם בממדים אחרים שלא כדרך הטבע...

בניך - בוניך... תלמידי חכמים הוגדרו אף בלשון המשנה כ"בנאים" [מקוואות פ"ט מ"ו וראה שבת קי"ד.] וההגדרה הזאת היא מציאותית עד כדי כך, שאף לענין הלכה [בחציצה שבבגד] נזכרו תלמידי חכמים בשם זה. מפני "שעוסקים בבניינו של עולם כל ימיהם".

במה נתייחד חלקם של תלמידי חכמים בבנין? אין הם מניחים בפועל, אבנים, לבנים וקורות. עבודת בניינם רמה ונישאה הרבה למעלה מזה. הם מייחדים את כוונת הבנין - בלתי לה' לבדו! הם עומדים על המשמר בהדרכתם, שכל המעשים ייעשו לכבוד שמים בלבד, על פי דבר ה' התורה והמצוה. ומתוך כך חיים וקיימים עדותיהם וקהילותיהם שלא כדרך הטבע...

בשבוע זה שחל בו יומא דהילולא של מרן ה"בית ישראל" זי"ע, חשבתי עד כמה בנה צדיק זה נפשות ישראל לאין מספר, אך ורק לשם שמים. וכך עלתה ושגבה ההצלחה ב'בנין בית ישראל' הרבה למעלה מדרך הטבע... כך עלתה בידו להפוך שברי חרס לכלים נאים ומתוקנים וכמובן להעמיד את דורותיהם. "בגלל שהן עשויין לכבודי!!". את כל חייו וכוחותיו הקדיש אותו צדיק לטובת ישראל קדושים ולמען רצון הבורא יתברך. וכך התגלו אצלו פלאים, שאין לתארם ואין לשערם. ועדיין חלק גדול מכוסה ומוסתר...

*

ושוב: היסוד המוסד כאן בדברי חז"ל, הוא. דבר שנבנה ונתכונן בכוונה לשמו של הקב"ה, לשם שמים וכבוד שמים, שולטים שם ממדים אחרים לגמרי, ממדי מלכות שמים לאין מדה וחקר, למעלה מדרך הטבע. שם אין האש שורפת, שם אין כליון ורקב שולט, שם אין התיישנות, התנוונות והתפוררות...

*

ועל דבר זה גם עמדתי באותה שבת קודש בחברת בחורים גיבורים אלה, שתפיסת עולמם ודרכי חייהם אינם כטבע האדם במצבם. אין האש שורפת את עץ המזבח שלהם. מפני שהם נוצרו מחומר אחר. בתיהם נתנו בלבני דת קודש, באבני הלכה וחסידות, בחלונות שנשקף מהם השמים, בדלתות ומנעולי שמירה, בשערי קדושה ורוממות ישראל. תחילת בנינם היתה בלתי לה' לבדו. שם נמצא חומרי בנין של "לשם שמים", של רצון ה' וביטול הדעת אליו, וממילא אין רוחם משועבדת לחוקי נפש האדם וטבעו...

הם גדלו ונתחנכו ל'צורך גבוה' ברוח נכונה. ואף לאחר אסון חייהם, טיפלו בהם אנשי חיל לשם שמים בלבד. הצוות היקר שעומד לימינם ומתמסר להם כעת, מתנדבים למענם בכל נימי נשמתם. הם אנשים מורמים מעם, יהודים חכמי לב מצויינים בכל מדה הזקוקה לענין מגדל יתום בתוך "ביתו", כלומר בתוך חדרי הלב. כל אחד על פי דרכו המיוחדת. בהדרכת 'אב' רחמן מיוחד מאד, המשגיח המחונן והדואג לצורך כל אחת מנפשות יקרות אלה; המקיים "והלכת בדרכיו" כאבי יתומים. האחדות בין אנשי הצוות כולם, מופלאה. וכך מסייעים אחד את השני בעין טובה ובהכנעה. התפעלתי מאד ממידותיהם, מידיעת תורתם, מיראת שמים שבהם, מתבונתם, זריזותם, חריצותם, חריפותם ולבביותם כאחת...

*

ר' ישראל! ראויים בחורים יתומים אלה להיות מופת ודוגמא לכל הדור היתום כולו. באורח חייהם הם מראים איך לפרוץ ולהזיז את מיצרי הזמן והמצב ולהתקשר לאדון כל המעשים מתוך שמחה ודבקות, אמונה בטחון ותפילה... כל דפיקה שבלבם הזך מתנגנת לפי צלילי 'אני מאמין' נצחי, שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים. והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים:...

*
.
ואז ביום השביעי בכפר הנאווה למרגלות הרי הגליל, איזור שבו התהלכו פעם תנאים קדושים. שם הפליגה מחשבתי על כנפי המדרש הנזכר שבפרשת תרומה; אל עובדה ידועה בזמן המקדש. המשנה [יומא ל"ז.] מונה בין האנשים שנזכרו לשבח על מעשיהם, אדם בשם ניקנור שרש"י הקדוש [סוטה ז.] מעיד עליו שאדם גדול היה. "נקנור נעשו נסים לדלתותיו והיו מזכירין אותן לשבח", אומרת המשנה והברייתא מפרשת מה שאירע אז.

תנו רבנן! "מה נסים נעשו לדלתותיו? אמרו, כשהלך ניקנור להביא דלתות מאלכסנדריא של מצרים. בחזירתו עמד עליו נחשול שבים לטבעו. נטלו אחת מהן והטילוה לים, ועדיין לא נח הים מזעפו. מיד נח הים מזעפו והיה מצטער על חברתה, כיון שהגיע לנמלה של עכו, היתה מבצבצת ויוצאה מתחת דופני הספינה...". והברייתא מסיימת: "לפיכך כל השערים שהיו במקדש נשתנו להיות של זהב, חוץ משערי ניקנור מפני שנעשו בו נסים". [יומא ל"ח.]

והשאלה עולה מאליה. למה מסר ניקנור נפשו על הדלת השניה כשבין כך כבר לא היתה בידו הראשונה? מה באמת תועיל לו דלת אחת בלבד אם היה בית המקדש זקוק לשתים מתאימות יחד?

ברם ניקנור ידע היטב שהדברים נעשו לצורך המקדש וכל המגמה היתה לכבוד שמים ולהדרת נווהו. הוא היה משוכנע שמוכרח איך שהוא שיצמח לו נס שלא כדרך הטבע. ואמנם כך ליוותה הדלת הנאבדת במצולות ים, את הספינה בה הפליג ניקנור, שכל מעשהו זה היה לשם שמים. ואי לכך מכיון שהגיע לנמלה של עכו, היתה מבצבצת ויוצאה מתחת דופני הספינה". הדלת הפליגה יחד עמם למלאות את התפקיד שניתן לה.

ושוב מהדהדים דברי חז"ל הנזכרים. "המידות האלו, כלומר חוק הטבע, הן אצלכם! שמא אצלי??? הרי התכוון ניקנור לשם שמים הדלת תגיע ליעדה, אף כנגד מים רבים אדירים. וביום מן הימים תבצבץ מתחת לספינה...

*

באותה שעת בוקר של שבת, טיילתי לי בין העצים וחזרתי שוב ושוב על דברי המדרש הנפלאים כל כך. תוך כדי הליכה הגעתי לקצה אחר של הכפר. ושם ראיתי שלט לפני גדר אחד. "התאנים האלה הם בחזקת ערלה"...

שלוה עמוקה של שבת קודש שרתה במקום. והשלט הזה "סיפר" לי רבות על העם היהודי ושמירת מצוותיו... התורה הקדושה ציוותה לנו. וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל.

ישראל גלו מעל אדמתם ובמשך דורות רבים כמעט שלא היו הדברים נוגעים למעשה. וכשחזרו כשרי ישראל לארץ הקודש, החזירו עטרה ליושנה. שוב התחזקו ישראל לקיים את המצוות התלויות בארץ. גם זה שלא כדרך הטבע הוא. כמה שומרי שביעית עומדים כעת על משמרת שבת הארץ וקדושתה! וכעת מוצאים לנכון, להודיע לאחיהם שלא להיכשל באיסור ערלה... [ראה רמב"ם פ"ט מהל' מעשר שני ה"ז] מה יקרת העם היהודי! כמה מקושר אתה לתורה מסיני...

*

אה! אילנות חביבים שבארץ ישראל! במשעולי אותו הכפר, נזכרתי במנהג מופלא שהיה נהוג בתקופת ראשוני התנאים בעיר ביתר. עיר גדולה לאלקים היתה ביתר ושם היו נוהגים כשנולד בן בעיר, היו נוטעים שתיל של עץ ארז וכשנולדה בת נטעו שתיל 'תורניתא'. וכשהשתדכו שתי משפחות בֵּיתריות, בנו אז את החופה בשילוב שני העצים שנטעו בשעתו. [גיטין נ"ז.] כריתת עץ אחד כזה לצורך גלגל העגלה של בת המלך, עורר את חמת העם דבר שהביא בסוף לחורבן ביתר. אולם בכל זאת עדיין עלינו להבין את פשר המנהג, שנהגו בו בשעתו אלפי ישראל כשרים.

מסתבר מאד שנטיעות אלה נעשו לסימן טוב, אף אנו עושים דברים מסוימים בתחילת השנה לסימן טוב, כך עשו בני ביתר בתחילת החיים של ילדיהם... "כי הוה מתיליד ינוקא שתלי ארזא". נטיעת הארז בלידת הבן מתקבל על הדעת בפשטות. הרי ארז מסמל גדלות בכלל וגדלות בתורה בפרט. בפי כולנו שגורה לשון "ארזי הלבנון אדירי התורה" מפיוט הקינות, אולם כבר הרבה לפני כן אמר התנא הקדוש רבי יוסי בן חלפתא "נטעתי חמשה ארזים בישראל" [שבת קי"ח:] במטבע לשון זו התכוון רבי יוסי, שזכה להעמיד חמשה בנים גדולי ישראל, רבי ישמעאל, רבי אלעזר, רבי חלפתא, רבי אבטילס ורבי מנחם. עמודי הוראה בישראל וענקי קדושה. ארזים אלה גדלו ושגבו לגבהי פלאים, ורבבות אלפי ישראל חסו והסתופפו בצל קדושתם. ורבי יוסי בן חלפתא הרי חי באותה התקופה.

מבצר אדיר של תורה היוותה העיר ביתר. ארבע מאות בתי כנסיות ענקיים היו שם שהכילו רבבות תינוקות של בית רבן... [שם נ"ח.]. ברור שהיתה תקוות ההורים, שכל בן שנולד יגדל לתפארת, בצמיחה ישרה כלפי מעלה... בשגשוג לכל גובה אפשרי. כארזי הלבנון אדירי תורה...

וכך לימדונו חז"ל הקדושים: "ומה הארז שבלבנון, שרשיו מרובין למטה בארץ ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, כן ישראל שתולים בבית ה'..." [מדרש תהילים צ"ב]. הארז מסמל את העמידה היציבה והאיתנה. שרשיו מגיעים לעומקו של עומק, וכך עמידתו מוצקה ונחושה מול כל רוחות, סערות וסופות.

בתנופה ובכוחות עזים הן מתנפלות עליו מחדש, לכפוף את קומתו, להזיזו, ולעקרו. והוא הארז, אינו זז ממקומו. השרשים נשארים בעומק, הגזע תקיף ואמיץ עד לגובה הצמרת. חורף אחר חורף מותקף הוא והוא עומד בשלו ואינו זז ממקומו.

כארז בלבנון ישגה, כך היו חלומם של כל אב ואם בישראל. הם נטעו שתיל של ארז, כשנולד הבן לסימן טוב, שיגדל ויצמח כארז, יתחזק בתורת ה', באמונה איתנה, ביהדות מושרשת, ולא יזוז מהן כל ימי חייו, כמלא נימא, אפילו כקוצו של יו"ד...

*

יקירי! זהו השלב הראשון שבנטיעות ביתר, נטיעת הארז בלידת הבן. דבר זה כמעט מפורש הוא, אף בהתבוננות מועטת. אולם איך ממשיכים הלאה? "כד מתיליד ינוקתא, שתלי תורניתא" כשנולדה תינוקת בישראל, נטעו שתיל עץ 'תורניתא'. מה פשר הדבר? אם נסינו כבר להבין עקבות מנהג קדום בישראל, הרי עלינו להשלימו... אל נא נעזוב באמצע כש'חצי דבר' בידינו. ברור שמייסדי המנהג בביתר, היתה להם כוונה מיוחדת בנטיעה זו !

*

דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. [ירו' ר"ה פ"ג ה"ד] והדבר נלמד ממקרא "ממרחק תביא לחמה". אם אין הדבר מפורש במקומו, הרי עלינו לחפש את "שרשי" אילן תורניתא במקום אחר. אילן זה אינו אלא עץ השיטה שממנו נבנה המשכן....

כך אמרו חז"ל [ר"ה כ"ג.] בפירוש "שיטה : תורניתא". עצי שטים! רוב רובו של משכן נבנה מעץ זה. הארון והכלים, מזבח החיצון ומזבח הקטורת מתחת לציפויין היו מעצי שטים, השלחן הבדים והקרשים, העמודים והבריחים...

*

יקירי! תן יד ונפליג לביתר. נפתח שוב את הגמרא בפרק הניזקין, בעומק 'אגדתא' שבתוכה נמצא מנהג פלאים של עיר ואם בישראל... זאגט די הייליקע גמרא. "כד מתיליד ינוקתא, שתלי תורניתא". כשהגיעה לעולמנו תינוקת בישראל, שתלו אז את עץ ה'תורניתא', היא השיטה, עץ המשכן וכליו... איך אומר רש"י על ציווי בנין המשכן? "ועשו לשמי בית קדושה!".

מה נפלא רמז מנהג זה! הלא קיוו והתפללו שתזכה פעוטה זו להיות פעם עיקרה של הבית היהודי. בעתיד תהיה אם בישראל ותמלא את הבית באמונה תמימה, בדינים ומנהגים של "אל תטוש תורת אמך", בחינוך יהודי טהור ואמיתי, בקירבת נפש לילדים, בתפילה מקרב לב עליהם, בהדלקת נרות מאירות משבת לשבת, במלים טובות ומעודדות...

וכאן מבהיק רמז הנטיעה שבלידת הבת, שכל רמזי המשכן שבשתיל זה, קדושת הבית, יראת אלקים תמימה ואש התמיד שבתוכו, כל אלה תעמודנה במעמד איתן אף הן, כארזים גבוהים וחזקים, ללא זיז וניע מול הרוחות המאיימות, ממזרח וממערב מצפון ומִיָם... הרי באמת אף עץ השיטה נמנית בין הארזים [ר"ה כ"ג. שם].

זאת ועוד, הארז והשיטה מרמזות על התורה ועל המשכן, המחברים את האדם לבורא העולם שציוה עליהם. ומתוך שנעשו לכבודו, יהיה שילוב עצים זה סימן טוב ל"עשויים לכבודי" שירחיב ויגביה את הבית העתיד, בממדים שחוץ לדרך הטבע...

*

שמש מאירה הופיעה בכפר שבגליל, שמש 'שבתית' נוחה וחביבה. פה ושם מתכוננים בחורי חמד לתפילה מתוך דברי תורה למרות שינתם הקצרה. חזן ובעל מנגן ידוע שהגיע להנעים את השבת בתפילותיו ובזמירותיו, הסתובב אנה ואנה וחזר על תלמודו בשקיקה... וכל זה מילא את המקום בעונג שבת רוחני מעורר השראה מיוחדת...

*

לבי משוטט בנפלאות קיום התורה בכל תקופות גלותינו. דור לדור ישבח מעשיך וגבורותיך יגידו. הדר כבוד הודך ודברי נפלאותיך אשיחה. אם נתבונן יקירי, בהמשך דורות ונפלאותיהם. למרות שחוו ישראל "גולה אחר גולה, חורבן אח חורבן" חזר כח התורה, האיר מתוך החשכה והתנוסס שוב בכל עוז. אחרי גלות בבל הדריכו אותנו חכמי ישראל "החרש והמסגר" והחדירו חיי תורה בתוקף רב.

באפילת גלות מדי, בעיצומה של גזירת המן, כשכל זיק של תקוה נראה כעומם חלילה, מוצאים אנו את מרדכי הצדיק ותלמידיו עוסקים בתורה בסוגיית העומר, מתוך צום ועינוי, שק ואפר. ובימים ההם קיבלו ישראל את התורה מאהבה "הדור קבלוה בימי אחשורוש"!. מאז הלך וגבר אורה של אנשי כנסת הגדולה ששוב הרימו את קיום התורה ועסקה עד שמי מרום.

בצל הדוי של מלכות יוון סמל החושך, שהחשיכה עיניהם של ישראל, קמו החשמונאים ועוררו את רוח התורה בעם. "כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם, נשתכחו התורה והמצות מישראל" [רמב"ן ברא' מ"ט].

*

בתקופת חורבן בית המקדש השני כשזרעה מלכות רומי הרס וחורבן ושורפת את בית המקדש השני. שוב כבה אורו של עולם שבו נתקשרו ישראל לאביהם שבשמים. אולם דווקא במחשכים אלה התרונן לב העם הדואב והמתייסר, להתאמץ ולהשגיב בתורה. רבן יוחנן בן זכאי הביע אז את משאלתו להצלת העם: "תן לי יבנה וחכמיה".

חכמי יבנה שמרו מכל משמר על אש התורה, והיו מחשבים מחשבות איך להשיב לעם היהודי השבור את אורח החיים על פי תורה, הם טיכסו עצות איך להכניס סדר בחיי העם, הם הנהיגו תקנות, העמידו גדרים וסייגים, ועשו את הכל בכדי לעורר את העם מחדש ולהביאו להשתוקקות ללימוד התורה ולקיום הדת והדין. "יבנה וחכמיה!" - עורק החיים היחידי של נשמת האומה הישראלית שרד את החורבן הנורא ונותר שלם.

אז בליל גלות רומי, על עיי החרבות וגלי הצער, התחיל לימוד תורה שבעל פה לשגשג ללא גבול. שפע התורה זרם על אדמת ישראל החרבה. התנאים הקדושים תקעו בקרן התורה לכנס את השרידים אל בתי המדרש. במערות, במדבריות, במסתרי הרי יהודה והגליל נקבעו ונחקקו בעולמנו, יצירות היסוד ביהדות: המשנה והברייתא, התוספתא, מדרשי ההלכה והאגדה והזוהר הקדוש...

*
במשך כמאתיים שנה! התמודדה יהדות צרפת ואשכנז מול גלים סוערים, גלי הגלות השוצפים וקוצפים, שאיימו לשטוף ולאבד את כל יהדות מערב אירופה, הלא היא התקופה האכזרית של "מסעי הצלב". שבה נהרסו מאות מקהילות ישראל בצרפת ובאשכנז.

ולמרבית הפלא, עובדה היא, שדווקא באותם כמאתיים שנים קשות ואכזריות, חיו ופעלו בצרפת ובאשכנז רבותינו בעלי התוספות... ועד כמה שעול הגלות הלך והכביד על צווארי עם קודש, כך הלכה וגברה אצלם "מלחמתה של תורה", המלחמה שנוהלה בבתי מדרשות, שכיסתה על פני החושך והצלמות ששררו בחוצות...

*

זמן גירוש ספרד היווה תקופה איומה לישראל. יהדות בת מאות שנה נעקרה ממקומה ונפוצה מתוך שפלות וחוסר כל, לכל עבר. ושוב התעוררו והתחזקו היהודים המגורשים המוכים והנמרטים, התעוררו שוב לחיי תורה ולימודה בכל מקומות פזוריהם. מאודים מוצלים אלה נבנו הקהילות הכי מפוארות בארץ ישראל, באיטליה, בטורקיה, בהולנד... מבצרי תורה הוקמו בזה אחר זה והתנוססו בעוז להורות הוראה לכל ישראל. מרן ה'בית יוסף" היה ילד מגולי ספרד והוא הקים את בנין ההלכה הפסוקה עד היום הזה. ואמנם מצפת זרמו בתקופה ההיא ולאחריה גלי תורה בנגלה ובנסתר שכמעט אין דומה להם...

*

בגזירות ת"ח ות"ט, שעל זה נקבע תענית כ' בסיון. קהילות ישראל בפולין ואחר כך בליטא [בשנת תט"ו] נהרסו ועם ישראל סבל מרורות. קראתי פעם בספר "כלילת יופי" להג"ר חיים נתן דמביצר זצ". וראיתי שהמחבר הדגול מתפעל ומשתומם איך שהשתקמו מקומות התורה מתוך ההריסות ההן, ושוב נישא קול התורה בעוז בתוך זמן קצר...

*
ולחורבן אירופה בדור הקודם, כבר לא נשארו מלים. היה זה הלילה האפל מכל רגעי החשיכה מאז היות ישראל לגוי. איום מכל איום. כבר עברו שמונים שנה והפצעים לגמרי לא נגלדו. ומאידך גם אין מלים לפלא איך שהתפתח עולם התורה שוב, לאין ערוך ממש. התבונן ודע לך שזהו מן הנסים הגלויים האדירים ביותר... עד כמה שמדברים על זה אין להשיג זאת כלל.
*
כבר רשמתי פעם את המלים ששמעתי פעם מיהודי אחד, מלים שהשאירו עלי רושם לכל החיים... ביום ב' לחודש אייר שנת תש"נ היה הדבר. בספירת "תפארת שבתפארת", התקיים בניו יורק סיום הש"ס, במעמד כ"ב אלפים מישראל... אולם הענק היה מלא מפה לפה. מימי לא ראיתי עד אז ציבור כזה מרוכז תחת קורת גג אחד. שורות לאין ספור של אנשים יראים ושלמים וביניהם הרבה מסיימי ש"ס... גדולי התורה נאמו והלהיבו את הנוכחים בדברי התעוררות.

הגיע זמן תפילת ערבית וכל הקהל הקודש התכונן בלב פועם לקבל עול שמים יחד בקריאת שמע ולהתפלל תפילת שמונה עשרה עם הציבור העצום. הרי כך לימדונו חז"ל [יבמות ס"ד.] שיש השראת שכינה מיוחדת כשנמצאים "שני אלפים ושני רבבות מישראל". כשיצאה שאגת "שמע ישראל" מפי קהל הרבבות גאתה ההתרגשות ללא גבול. הסערה הזאת הפכה שוב לדממה עמוקה כשהתחילו להתפלל שמונה עשרה... הלבבות השתפכו בתפילה, בקשה והודאה על קיבוץ אוכלוסי ישראל.

אצלי הגיעו הדברים לשיא דווקא בסיום התפילה, כשחיכה הקהל לקדיש-תתקבל ולספירת העומר, אי שם בפנה שקטה בירכתי האולם. לידי עמד יהודי מבוגר. ראיתי עליו שהוא מרוגש מאד ועיניו זולגות דמעות ללא הרף. פתאום התחיל לספר את סיפורו, בלחש, במלים ספורות... "לפני ארבעים וחמש שנים באפריל 1945 [תש"ה] הייתי חייל בצבא הרוסי שלחם אז בקרב הכיבוש על העיר ברלין. הייתי היהודי היחיד בגדוד כולו... שמעתי מה שקרה לעמי בשנות הזעם... בסיוטי חשכת לילה ובמחשבות אימה ביום, מוקף גויים מכל עבר, נדמה לי מפעם לפעם שנשארתי בודד בעולמי, שנותרתי היהודי האחרון עלי אדמות... שריד לבית ישראל, מצבה חיה לעם אלקי אברהם... ועכשיו... ועכשיו... ה"שריד" לא סיים את המשפט. הדמעות חנקו את גרונו.

הוא הפנה את מבטו לימין ולשמאל, למעלה ולמטה... ים של ראשים, אלפים רבים של יהודים שומרי תורה ומצוה עטופים בתפילה זכה... שם בפנה הדהדו כעת דברי הנביא "עוֹד יֹאמְרוּ בְאָזְנַיִךְ בְּנֵי שִׁכֻּלָיִךְ צַר לִי הַמָּקוֹם... וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם... הרי כך זעק אותו יהודי: "הן אני נשארתי לבדי"... חשבתי שנשארתי יהודי בודד בעולם ועכשיו: "מי ילד לי את אלה...?" מהיכן הגיעו לכאן רבבות אלפי ישראל, נאמנים לד' ולתורתו, שפניהם למזרח ולבם למעלה... צלילי כינורו של דוד מהדהדים ברמה, בראש כל חוצות... רבבות אלפי ישראל לומדים תורה ואף מסיימים ש"ס, בכל קצוי תבל ממש... בגלל שאנחנו עם שחי מעל ומעבר לחוקי הטבע!!!


עם זו יצרתי לי... בנין עמנו התכונן לכבוד שמים, וכך קיבל ממדים יוצאים מגבולי הטבע בהרבה מישורים שונים... ותוכן הדברים נתברר לי בעזהי"ת, במחיצתם של גיבורים צעירים החיים בעולם רם ונישא יותר...

גוט שבת לך, אהובי גוט שבת!
אוהבי ה' המחכים בבנין אריאל, הבנין לכבוד שמים
זוכים לשבת קודש, שאף היא מעל ומעבר לגבולות הטבע
נחלה בלי מצרים. - - -

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
קבצים מצורפים
המודיע 464.docx
(44.39 KiB) הורד 155 פעמים

סמל אישי של המשתמש
אהרן תאומים
הודעות: 2563
הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
מיקום: בארא פארק
שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
יצירת קשר:

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי אהרן תאומים » ד' פברואר 09, 2022 8:06 pm

בס"ד
ארץ הקדושה, יקרה וחמודה...
חיי נשמות ופנימיות
חוויות בארץ הקודש

לר' ישראל יקירי שליט"א

שורות אלה הנני כותב אליך בירושלים עיר הקודש תובב"א. זה יותר משבוע ימים שהנני זוכה לשהות בארץ הקודש ולהתבשם מזיוה וחן יושביה. יהודים יקרים כל כך חיים ומתהלכים בתוכה. אנשי רוח ונשמה, עמלים בתורה מזוככים ומחוכמים מאוירא דארץ ישראל...

חכמינו ז"ל ברוח קדשם חיברו וצירפו את עַם ישראל יחד עם ארצו, מתוך חביבותם היתירה עליו יתברך. וזה לשונם: "אמר הקב"ה אני אכניס את ישראל שהן חביבין עלי, לארץ שחביבה עלי" [במדבר רבה כ"ז ז'] מיזוג תואם זה של ארץ הקודש וישראל קדושים, כשהם "כרוכים מן השמים" גבוה מעל גבוה הוא, וכשנמצאים יחד עולה ומתעלה עבודתם בתוקף השלימות...".

*

מה נשגבו דברי קדוש ישראל, רבי חיים וויטאל תלמיד האר"י הקדוש זי"ע, על דרגתו של יהודֵי ארץ-ישראל. בפירושו על "לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה"! על בני ארץ ישראל נאמר "הארץ ומלואה", מפני שעל אף שארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, אין ספק שבני ישראל הם מעוּלים וקדושים ממנה. והם נמשלים בתוכה כנשמה הממלאה את הגוף. [ראה ברכות י.] ולאור דבריו כמה אם כן יש לכבד ולרומם את יהודי ארץ הקודש....!!!

געוואלד! יהודי ארץ ישראל נחשבים כנשמתה ורוחניותה של ארץ ישראל ולכן נקראים "מְלוֹאָהּ" של ארץ ישראל... ולעומת זאת, נאמר על אומות העולם להבדיל: תבל ויושבי בה. כלומר, למרות שחוצה לארץ ניתנה להם בחלקם, אינם נחשבים בה אלא כעצים ואבנים הנמצאים שם. אין הם "מְלוֹאָהּ" של תבל, אלא אדרבה מקלקלים אותה... [עץ הדעת טוב תהילים כ"ד].

ר' ישראל! פירוש כזה מרנין את הלב כל כך! עם ישראל הם נשמתה של ארץ הקודש הממלאים אותה בתוכן עילאי. בזה נתפרש לי מה שמבקשים בליל שבת קודש: "יבנה המקדש עיר ציון תמלא"... אה! לא בכדי חיבבו וכיבדו גדולי הדורות: "ארץ-ישראל יידן", יהודים שהם חלק מנשמת ארץ הנשָמה...


*

חיי נשמות אויר ארצך... והרי ממה שראיתי השבוע. הנה נוסעים להם אב ובנו, ילד נחמד כבן תשע לירושלים. השעה די מאוחרת בלילה. והם עוסקים בתורה בשקיקה כל זמן הנסיעה. דברי הגמרא ממלאים את יישותם. וכאן האב שואל ובוחן והבן עונה בתבונה... בליל הסדר עונה האב "עבדים היינו". ואילו הלילה הזה, הבן עונה "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה...".

הרכב דוהר על הכביש והם ממריאים על כנפי התלמוד. דרכי ציון מתקדשות בהבל פיהם של תינוקות. התורה הקדושה עוברת מאב לבן בשמחה ובחן קדומים. באהבת עולם, תורה ומצוות חוקים ומשפטים...

*
התהלכתי בחוצות ערי הקודש. בתי המדרשות, הישיבות הכוללים והחדרים מלאים על גדותיהם ותורת אמת זורמת מפי רבבות אלפי ישראל יום יום. תינוקות של רבן נוהרים בהמוניהם ללמוד תורה. והבל פיהם מקדש את האויר המַחכים, עוד יותר...

כי ה' אֱלֹקֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנוֹת וּתְהוֹמוֹת יוֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר". מלבד פשוטן של דברים הרי נמשלה התורה למים. ובכן כמה רבבות נחלי תורתך זורמים ומפכים בהרי יהודה ובחוצות ירושלים, בערי השפלה והגליל, מדן ועד באר שבע. ארזי הלבנון אדירי התורה, יוצאים בבקעה ובהר, צנועים ומשתפלים בהנהגתם וגבוהים ורמים בהשגתם... ספרים נפלאים מתחברים יום יום על כל חלקי התורה, לרבות סדר טהרות על כל מרחביו, שלא עסקו בו פעם כי אם יחידי סגולה בלבד.

*

חז"ל לימדונו ש"נועם - אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימין זה לזה בהלכה" [סנהדרין כ"ד.] הרבה פעמים הבחנתי זאת בארץ הקודש. ראיתי גאונים מופלגים ועם זאת מלאי הכנעת נועם וענוות חן. עדיין עומדים לפני עיני רוחי שני מורי הוראה מקושרים בלב ונפש מנעוריהם, כשהם מתנצחים זה עם זה בהלכה בדרכי נועם ועל פניהם ניחותא מתוקה. סוגיות הש"ס ודברי הפוסקים עפים מפֶּה לפֶּה במהירות הבזק, כזיקי אש, ועמדתי משתומם ממראה זה... ראיתי אחים תאומים מבוגרים, גדולי תורה ומופלגים בחסידות צרופה, ראיתים כשהם מרכינים ראשיהם ומתבטלים זה בפני זה בתכלית הביטול... והרגשתי בטל ומבוטל לפני שניהם גם יחד...

*
בעיני ראיתי השבוע, חתן ביום חופתו יושב אי שם בפינה צנועה, בירכתי בית המדרש, יושב ועוסק בתורה עם חברותא בריכוז, בלהט ובשקיקה. בספרי הראשונים מובאים עשרות רמזים של מנהגי החופה על מתן תורה. אלא שחתן זה לא אמר די ברמזים. הוא ניגש אל החופה עם התורה בעצמה...

*

חיי נשמות אויר ארצך... אף אצל ה"פשוטים" בעם. סיפר לי ידיד, שפעם הלך ברחוב בתל אביב לפנות בוקר. המקום היה ריק מאדם ושרוי בדממה. פתאום ראה לאור פנס הרחוב, דמות מתקרבת אליו. זה היה עובד נקיון שעבד את עבודתו בשעות הלילה. "סליחה אדוני" פנה אז אליו האיש: "האם אומרים היום "תיקון רחל"...?

תיקון רחל?? ברגע הראשון לא תפס ידידי את תוכן השאלה. אולי לא שמע טוב? אולי מחפש אדם זה שם רחוב? שוב נתברר לו שהאיש מתכוון לחלק מ"תיקון חצות" שנקרא "תיקון רחל". הוא, מנקה הרחובות בתל אביב, מסתפק אם לאומרו היום, שכן נאמר "תקון רחל" רק בימים שאומרים בהם תחנון...

ברחובות עיר, בדומיית ליל מתהלך לו לבדו יהודי 'פשוט', מטאטא קש בידו, דמעת ערגה בעיניו וליבו למעלה. הוא מתגעגע להשראת השכינה ולבנין המקדש. הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו. הוא רוצה להביע כעת את כיסופיו ותפילותיו בפסוקים ובפיוטים של 'תיקון חצות'. הוא מחפש יהודי שיודיע לו אם ראוי כעת לומר "תיקון רחל"...

הוי! אוהבי ה' המחכים בבנין אריאל - - - אוהבי ה' המחכים, המנקים והמבכים. הוי! מטאטאי רחובות קריה, טהורי לב החשים את החורבן הבית באישון לילה ומשתוקקים לבניינו...

וכמה שמעתי בימים אלה מהדיוטות ממש, אף מ"ריקנים שבך" דברי אמונה ובטחון כנים בעניני פרנסתם, איך שרואים בעליל ובפועל את יד ה' בעסקיהם.

*
מודה ומשבח אני להקב"ה שמזמין לי דברי חיזוק תדיר, בפרט בשעת נסיעה, כשנפגשים עם יהודים. לא אחת כתבתי לך על כך.

לפני שנים, בדרכי לארץ ישראל ניגש אלי יהודי בגיל העמידה. הוא אמר לי שהוא יליד בוקובינה, מיישוב קטן שליד העיר שאץ. הוא התקרב לחיי יהדות במונטריאול עיר מגוריו כעת, ועדיין ידיעתו קלושה. הוא בקושי יודע לקרוא.

בעינים מתחננות ובקול נרגש ביקש ממני: "אני נוסע כעת לארץ ישראל בפעם הראשונה בחיי. הנני מרגיש צורך עז להגיד משהו לבורא העולם כשאני מגיע לשם. אנא תעזור לי... אני חייב לבטא את רגשותי בשעה גדולה זו ואינני יודע איך".

הוא אחז בידי. "אני רוצה להביע משהו. אנא תעזור לי למצוא את המלים הנכונות". הסתכלתי עליו. נשמה יהודית יקרה חוזרת למקור מחצבתה בערגה. א יידיש קינד. הוא מתקרב לאביו שבשמים ורוצה לדבר אליו, להודות לו על מתנת הארץ, הוא מוכרח להגיד מלה כשמגיע אל ארץ הקודש בפעם הראשונה...

"אתה יודע לקרוא קריאת שמע?" שאלתי אותו. "כן, את הפסוק הראשון". "יפה! ארץ זו מיוחדת להשראת השכינה. ארמון מלכו של עולם. עליה נאמר "עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה". אני מתפעל שאתה מרגיש צורך לדבר אל הקב"ה. אני מקנא בך שאתה מגיע כעת בפעם הראשונה לארץ ישראל... מיד כשתגיע לארץ הקודש, תגיד נא את המלים האלה. "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד". זוהי הכרה במי שאמר והיה העולם, אשר לו יחס מיוחד לארץ זו שאתה מגיע אליה כעת. בפסוק זה מקבלים עול מלכות שמים. וכאן הוא פלטרין של מלך. היהודי הודה לי נרגשות בכל הלב... זה קרה זמן קצר לפני הנחיתה.

חזרתי למושבי ולא יכולתי להירגע. נקודה יהודית זו לוהטת ברגעים אלה. והיכן אני? למה אינני מרגיש צורך להגיד משהו כעת? למה דעתי נתונה כעת על החבילות? היהודי מבוקובינה מתכונן כעת לומר "שמע ישראל" כדי להכיר באלקי הארץ, ולמה מוחי נאחז בדברים של מה בכך?

שקעתי בהרהורים אז על פנימיותה של נשמה יהודית. רציתי להראות לו ליהודי זה כמה יקר הוא בשמים. בקשתי לחדש דבר לכבוד אותו יהודי, שיגיד פסוקים נוספים למלאות את תשוקת לבו הרוחנית. הוצאתי גליון ורשמתי לו באותיות עבריות וגם לועזיות את הפסוקים בתהלים ק"ב. "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד. כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". חזרתי אליו והושטתי לו את הדף והסברתי את הכתוב שם. ביד רועדת אחז היהודי מבוקובינה את הנייר. שוב הודה לי מקרב לב על האוצר שקיבל. וכך עמד להתכונן, להציב את צעדו הראשון בארץ הקודש.... את הפסוקים האלה יקרא שם והמלים יעלו ויגיעו ויבקעו עד שמי מרום מתוך לבו של יהודי כוסף ומתגעגע... געוואלד! א ייד!!!

*

נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה... ערב אחד בקרתי אצל יהודי חסיד ישיש מופלג בבני ברק. השיחה היתה נשמתית, מלאה שמחה בה' ועוז בטחון וחביבות. ההליכה קשה עליו מאד מאד. ובכל זאת, כשחשב שאפשר להוסיף עוד הידור להכנסת אורחים בכיבוד שעל השולחן, נהיה קל כנשר...הוא נעמד בכח אחז את ההליכון וכחץ מקשת אץ למטבח וכך חזר במהירות והביא בחיבה יתירה צלחת נוספת. שוב נזכר להביא כוס תה ושוב "טס" בשמחה וחזר עם הכוס למרות שעלה לו הדבר מאמצים. למותר לומר שלא התייחס לסירוב. כלל..

וכך קראתי עליו את הפסוק הזה "נותן נשמה לעם עליה", דיבורו נסוב על עניני נשמה, דבקות בתורה וארחות צדיקים. "ורוח להולכים בה" לרבות אלה שקשה עליהם ההליכה ביותר, ירפאם ה', כשמגיע לפניהם ענין מצוה נלבשים ברוח של זריזות, רוח ארץ ישראל ואצים, ששים וטסים לקיימה בכל המעוף והתנופה...

*

קדושת ארץ ישראל בוקעת ועולה מתוך מראות כאלה בכלל ושל לומדי תורה בפרט. בצורה זו הנחיל יהושע בן נון לישראל את הארץ. נעמיק נא את המבט על תחילת ביאתנו לארץ הקודש. מי היה המנהיג? מי היה הכובש והמחלק? הלא הוא יהושע בן נון שמימיו לא מש מתוך האהל, שכל כולו היה רוויי קדושת בית המדרש...

יהושע בן נון היה שליח ההשגחה העליונה להביא את עם ישראל אל קדושת ורוממות הארץ, אל קיום מצוות התלויים בה, ואל כל הענינים הנשגבים שלה. הוא, הראשון למקבלי התורה שבעל-פה מפי משה רבינו, הוא שהיה עוסק בתורה כל ימיו קיבל כעת משמים את המשימה להיות "ראש לכובשים" [פתיחתא דאסתר רבה י'], עליו הוטלה כעת המשימה הקדושה של כיבוש הארץ וחילוצה מכוחות הטומאה של עמי כנען, ולהכניס אותה באופן מיידי אל כח הקדושה של התורה והמצוות. התנאי העיקרי לכיבוש וישוב הארץ הוא שהכל חייב להתנהל רק על פי התורה.

כך אנו שומעים את ציווי השם אליו מיד עם תחילת הנהגתו [יהושע פרק א']:
"רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמוֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ משֶׁה עַבְדִּי אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ. לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה..."

*

אין תורה כתורת ארץ ישראל... הרי כך אמר התנא רבי יוסי לבנו רבי ישמעאל: "אתה מבקש לראות את השכינה בעולם הזה? עסוק בתורה בארץ ישראל!" [מדרש תהילים ק"ה]. כדאי להזכיר כאן דברי ה'שפת אמת' על ייחודה של ארץ ישראל לביאור התורה: "כשבאו לעבר הירדן והרגישו הארת ארץ ישראל נפתחו לו מעיינות החכמה ... וכמו שהר סיני היה מוכן לקבלת התורה, כן ארץ ישראל מוכן לביאור התורה. לכן בעבר הירדן הואיל משה באר, התחיל כו' כי אם הי' נכנס לגמרי לארץ ישראל היה מבאר להם התורה ביותר" [דברים תרנ"ח].

*

ידעתי יקירי ידעתי, שיש הרבה דברים המעיקים על הלב, ובפרט התנהגות השלטון העריץ וגזירותיהם נגד הדת, חדשים לבקרים. הנושאים מכאיבים ביותר, וזה נוגע לעיקרי היהדות ממש. אלא שבכל מצב שלא יהיה צריכים להתחזק ביותר בתשועת ה' כהרף עין. ובפרט לקראת שבת. שאז קורא אלינו המשורר האלקי בעל "לכה דודי": קומי צאי מתוך ההפכה... והוא יחמול עליך חמלה...

בזמירות האריז"ל אומרים: "צווחין אף עקתין – בטילין – ושביתין" [הצעקות והצרות בטלות ומושבתות ביום השבת] וכבר פירש ה'שפת אמת', שזה גופא מביא לישועה. "צווחין אף עקתין – בטילין – ושביתין", כשהם בטלים מתוך שמחת השבת, בזה הם נשבתין. - - שבחינת השבת שהוא שמו של הקב"ה שלום, משבית מהם כל הצרות והצער שלהם."

כל יהודי מאמין בוטח בה' שאור ה' יתגבר וינוסו הצללים. וכל הרשעה כולה כעשן תכלה. נסיון הוא והסתר ארעי. דוק מחשכים המאפיל לשעה על ארץ הקודש מלאת האור והקדושה בעצמיותה. לכבוד השבת בפרט, אנא נתמקד ונתחזק בדברים משמחים. ומה עוד בחודש אדר... "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלקינו וה' הטוב בעיניו יעשה" [ש"ב י' י"ב]. הכל הוא שלו והכל בידו וכל מאי דעביד רחמנא לטב עביד.

חז"ל הורו לנו "גזירה עבידא דבטלא!". הגזירות הן ארעיות ואינן מתקיימות ואילו התורה ועַם ה' הם נצחיים. גזירה עבידא דבטלא! אלפי ישועות כבר ראינו בעבר ומפלות רשעים לאין ספור.

ר' ישראל! עוד נשמח ונרנן כשיתבצרו חומות הקדושה יותר ויותר. הנביא זכריה בישר לנו: ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. הררי השחיתות ייעלמו מעל פני השטח. הרים כדונג נמסו מלפני ה', מלפני אדון כל הארץ. לה' הישועה!

*

בלב עוברים כעת צלילים מניגון מודז'יצאי עתיק שהלחין ה"דברי ישראל" זי"ע. ה"אֶזכרה" הידוע שבה מורגשת מרירות: "ועיר האלקים מושפלת עד שאול תחתיה". אלא שפתאום בוקע וגובר צליל חיזוק תוחלת ותקוה. קול מבשר מבשר ואומר, קול מחזק וחוזר שוב ושוב על המלים שבפיוט: "ובכל זאת!!! ובכל זאת!!! ובכל זאת!!! והצליל המודז'יצאי הקדוש מוסיף והולך, מעודד ומנחם : ובכל זאת אנו לקָהּ ועינינו לקָהּ.
*
ר' ישראל! לעומת הערפל הזמני המעכיר; הבה נעסוק בנצחיותה של ארץ ישראל ונגביר עלינו את מחשבת פנימיותה וקדושתה של ארץ חמדה. הבה נתעמק בדברי ה'שפת אמת' שנכתבו בקיץ שנת תרס"ד, בימים קשים מאד לישראל. עמנו סבל איומות ממלחמת רוסיה-יפן. וארץ ישראל היתה נתונה תחת השלטון התורכי המרושע, המעוקל והנבער מדעת.

ובכל זאת!!! ובכל זאת למרות הכל יצא הקול הנאדר עטוף קדושת הנצח, מבית מדרשו של ה'שפת אמת. להתחזק בפנימיותה של ארץ הקודש: "הנה ארץ ישראל היא מעט הכמות ורב האיכות, כי העיקר הוא הפנימיות. ולכן נדמה כצבי שאין עורו מחזיק את בשרו, שהפנימיות רב מאוד מן החיצוניות מלבוש החיצון".
[מסעי תרס"ד].

והדברים מפורשים בתורה הקדושה. כלב בן יפונה אמר: טובה הארץ מאד מאד, על תקופה שיושבי הארץ היו הכנענים הגרועים שבאומות. טובתה ורוממותה של ארץ ישראל קבועה ועומדת לעצמה.

*

יקירי! ברייתא ישנה במדרש ההלכה: 'ספרי' בפרשת ראה, על תנאים שעמדו ליד גבול ארץ ישראל בדרכם לצאת ממנה. וכשזכרו את ארץ ישראל זקפו עיניהם וקרעו בגדיהם - וחזרו על עקבותיהם מיד... זה היה ערב חורבן הבית השני. [ביניהם היה ר' חנינא בן אחי רבי יהושע – שחי בתקופת החורבן]. בארץ הקודש התנופפה אז חרב רומי המלכות הרשעה. הכל ידעו מה עומד לקרות. ובכל זאת חזרו אליה בגעגועים קרועי בגדים ושלֵמי לב... הם "זקפו את עיניהם". הם הסתכלו כלפי מעלה והרגישו את השראת השכינה המיוחדת, הם הביטו בערגה על שמי ארץ ישראל וחשו את רוממותה ושוב נמלטו אל חיקה, מבלי להתחשב אף לרגע בשלטון הרשע, המהרס והמחריב. לעצם קדושת ארץ ישראל אין לזה קשר כלל ועיקר...

*

לדור ודור... סיפר לי מו"ר החסיד איש האשכולות הבלתי נשכח, רבי חיים מאנדל זצ"ל "תחת אחד השיחים". "זוכרני חסידים של פעם בתל אביב שהגיעו לארץ לפני המלחמה, שלא היה להם בעולם הזה כלום, ועם זאת היו מלאים שמחה עצומה, מ-ל-א-י-ם ש-מ-ח-ה!". הם שמחו על שזכו במצוות ישיבת ארץ ישראל, ארץ אשר עיני ה' אלקיך בה, ארץ חמדה טובה ורחבה, ארץ האבות, ארץ השמחה, ארץ הפנימיות...

ולא זו בלבד אלא שהיו ביניהם שרקדו בחוצות משמחה על שזכו לכך. הרה"ח ר' מדרכי מייראנץ זצ"ל היה מספר זאת ומוסיף שהפסיקו לעשות כן בזמן שהגיעו פליטי החורבן לארץ ישראל. בפניהם שוב לא רצו להביע שמחה בפומבי. וגם זו נקודה אצילה היא, בין אדם לחבירו...

ושוב יש לזכור ולהזכיר. אז שרר השלטון הבריטי, כששנאת ישראל שלהם מלובשת במעטה אירופאי מגוהץ ושבע תועבות בלבם. ובכל זאת! שום מפריע לא מנע מחסידים אלה מלשמוח בקדושת ארץ ישראל, תוכנה הרוחני העצום וזכות ישיבתה. הוי! מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה... עם ה' מקושר לארצו המיוחדת של ריבון כל העולמים...

*

כמה מחזקים הם דברי ה"בני יששכר" "והנה עצה היעוצה מאת תלמידי הבעש"ט שקיבלו מרבם הקדוש זצ"ל, שבכל ענין שיבוא על האדם וכל המאורעות המעיקים לו, ימצא בהם שורש הטוב, היינו שיחפש בזה המאורע ענין הטוב המתנוצץ בזה ואז נעשה הרע כסא אל הטוב ויתהפך למציאות הטוב" [אגרא דכלה פרשת קרח] ובמקום אחר הוסיף וביאר הנה הוא בירור הטוב מן הרע, וממילא יתבטל הרע, כי רע אין לו מציאות בפני עצמו, הָבֵן מאוד הדבר". [בני יששכר מאמרי חודש ניסן]

על ידי בירור וגילוי הנקודה -ולו אף הכי זעירה- של טובה, מבטלים בזה גופא את המצב הלא טוב ומביאים את הישועה! וכבר נודעה לשון חסידים בשם ה"צמח צדק" זי"ע. "טראכט גוט, וועט זיין גוט". חשוב לטוב ויהיה טוב. להצמיד את המבט ואת המחשבה לצד הטוב והתקוה דבר זה יביא טובה וברכה להיחלץ מן המיצר.


*

אהובי הנעלה! הבה נלמוד יחד כמה שורות בגמרא במסכת כתובות [קי"א.] בשפה ברורה ובנעימה: זאגט די הייליגע גמרא: רבי אבא הוה מנשק כיפי דעכו. כשנכנס רבי אבא לגבול ארץ ישראל היה מנשק את הסלעים שבה מפני קדושתה. [ראשונים]. בתלמוד ירושלמי [פ"ד דשביעית ה"ז] נכתב זאת על רבי יוסי בר' חנינא. מפעימים הם דברי "אגדת אליהו" [לבעל 'שבט מוסר'] שם. מכיון שארץ ישראל היא מושב השכינה, אם כן הרי האבן שבה בבחינת תיק של ספר תורה שהוא מקודש...

וה'שפת אמת' מצא לזה שורש במעשה יעקב אבינו, שבצאתו לחרן לקח מאבני המקום. מה נשגבו דבריו! מתוך געגועיו לקח יעקב את האבנים ושֹם אותן מראשותיו, מתוקף חיבת הארץ כפי שיעשה זאת רבי אבא בסלעי עכו. קשה היה לו מאד להיפרד מארץ הקודש ומרוב התשוקה נגלה לו אז בית המקדש [ויצא תר"מ].

*

נמשיך נא הלאה בדברי הגמרא: "ר' חנינא מתקן מתקליה" רבי חנינא היה מסלק את אבני המכשול מתוך הדרכים שבארץ ישראל. ופירש רש"י הקדוש "מחמת חיבת הארץ שהיתה חביבה עליו ומחזר שלא יצא שם רע על הדרכים". "רב אמי ורב אסי קיימי משמשא לטולא ומטולא לשמשא". רב אמי ורב אסי תלמידי רבי יוחנן שהיו בני ארץ ישראל, היו משנים את מקום לימודם. כשהיה חם במקום לימודם, עברו אל מקום הצל וכן להיפך. בענין דומה מפרש זאת רש"י, שעשו כן, בכדי למנוע את האפשרות להתרעם על ישיבת ארץ ישראל.

אמנם בפירוש רבינו יוסף אבן מיגאש, מוצאים אנו תוספת נפלאה לכך ובצורה החיובית, שעשו כן בכדי ליהנות ולשמוח בארץ ישראל! וכך השתדלו להתקרר בשעת החום ולהתחמם בשעת הקור, שכן בארץ ישראל מתחדשת השמחה בכל זמן... ובלשון קדשו "ומטיא להו הנאה מארעא דישראל, דמתחדש להו בה שמחה בכולהו עידנא". כך הגיעה להם הנאה מארץ ישראל, ששם מתחדשת השמחה בכל זמן ועידן!
*

על גאון ישראל הר"י מיגאש, כתב הרמב"ם [שאביו רבינו מיימון היה תלמידו ואף הוא נוטה אחרי תלמודו ופסקיו תמיד] ביטוי נדיר מאד. "כי לב האיש ההוא בתלמוד מבעית, למי שיסתכל בדבריו, ועומק שכלו בעיון, עד אשר כמעט נאמר בו, וכמוהו לא היה לפניו מלך!" [הקדמה לפיה"מ]

והוא הוא שכותב כאן בפירוש הגמרא: דמתחדש להו בה שמחה בכולהו עידנא". ומשמעות "בכולהו עידנא" כוללת את כל הזמנים והתקופות, העליות והירידות, המאורעות, השלטונות הזרים והמרים וכל ההתמודדויות שבארץ הקודש. תמיד מתחדשת שם השמחה. תמיד!

*
בחוצות ירושלים חשבתי על השוואה בנושא הזה של התחדשות השמחה הנצחית שבארץ הקודש ודווקא ממקור בהלכה. בדברי הרמ"א [או"ח סי' קכ"ח סמ"ד] שלמנהג מדינות אלו בחו"ל נושאין כפיים יום טוב בלבד, משום שאז שרויים בשמחת יום טוב. ויש כאן משמעות שבארץ הקודש שכן נושאים כפיים, שם אין השמחה מפסיקה לעולם...

*

אם נתבונן היטב במקורות, נבחין ונראה שיש ענין ועבודה נפלאה ומיוחדת, לחפש, למצוא ולבטא את שבחה ארץ ישראל ושבח יושביה, ליהנות מטובה ולהודות לה' על ברכת הארץ וכן להראות על השמחה המתחדשת שם גם בימי הגלות, שהרי רב אמי ורב אסי חיו כמה דורות אחר חורבן בית המקדש.

*

וכך כתב אחד מגדולי ספרד בזמן הגירוש, רבי אברהם סבע זצ"ל בעל "צרור המור": "כמו שאנו חייבים בכבוד השם יתברך וכבוד הבריות, כן אנו חייבים בכבוד הארץ הקדושה. היא ארץ ישראל אשר תמיד השם יתברך דורש אותה, ועיני ה' בה מראשית השנה ועד אחרית השנה. לפי שהוא נקראת ארץ חפץ, וארץ החיים, ולכן אנו חייבים לשקול אלו השלשה מיני כבוד, כבוד השי"ת, וכבוד ישראל, וכבוד ארץ ישראל, והם כלולים בכבוד השי"ת. [צרור המור ריש פ' בהר]".

ארץ ישראל מובדלת מכל הארצות בהתרוממות" קבע המהר"ל [נצח ישראל פ"ה]. הכל מכירים את "ארכה ורחבה" של ארץ ישראל, לכל פינה שבארץ מוצאים אמצעי תחבורה לרוב... אמנם לארץ הקודש יש ממדים עצומים גם ברום וגם בעומק.

*

כשהגיע אבי מורי ז"ל לראשונה לארץ הקודש, בשנת תשי"א, פליט היה, אוד מוצל מאש. מיותם, מיוסר ומזוכך. מבט עילאי היה לו על כל התקופה ההיא. כשנכנס אבא לתחומה של ארץ ישראל, נרתע מקדושתה. הוא כתב משם מכתב כיסופין מלא השראה. המכתב איננו וחבל. רק שלשה מלים זכורות לי היטב משם. מלים מרעידות את לבי עד היום: "ונפשי שרופת החולין...". תלמיד חכם בעל שאר רוח היה אבא, התנ"ך היה שגור על לשונו וכך שלט בסוגיות הש"ס. נקי דעת מלא רוממות ושירה היה. ועם זאת כשהגיע לארץ ישראל, הרגיש שנכנס לעולם אחר, רם ונישא. וכך התבטל וכתב על עצמו "ונפשי שרופת החולין"... אבא! מה אענה אַבַּתְרָך?

*

השל"ה הקדוש מפרש את דברי רש"י בפ' לך לך "ויעבר אברם בארץ – נכנס לתוכה" שפירושו "נכנס לפנימיותה!". צריך לחתור להגיע אף לעומקה של ארץ ישראל, לחוש את ייחודה של ארץ חמדה, אשר בחר בה הקב"ה לתתה לנו וגילה לנו את מעלותיה. ארץ שחמדו אותה האבות הקדושים, ארץ שכה התחנן עליה של משה אדון הנביאים וכלתה נפשו לחונן את עפרה. ארץ המלכים, הנביאים והתנאים. ארץ "אשר התהלכו בה חוזַיך וצירָיך". אברהם אבינו "נכנס לפנימיותה" ולא התייחס למצב הארעי, הקיפה החיצונית של יושבי כנען.

קדמונינו ז"ל השוו את התורה לארץ ישראל בכמה וכמה השוואות. ואחת מהן היא: כשם שבתורה הקדושה יש נגלה ונסתר, כמו כן בארץ ישראל יש נגלה ונסתר, סתים וגליא... ה'שפת אמת' גילה לנו זאת מתוך פשוטו של מקרא. הקב"ה אמר לו לאברהם אבינו "אל הארץ אשר אראך"- "אם כן יש בה דבר סתר. כי בחכמה יסד ארץ..." [בהר תרנ"ג]. אם צריך להראות, משמע שאין הדבר נראה ומתגלה מיד...

לעומת מה שנראה לעין, ישנם מעמקי נסתרות ללא גבול. ולמרות שאין אנו משיגים זאת, חייבים להאמין בכך...

סיפר לי ידי"נ איש ירושלים, הרה"ח ר' אברהם גוטליב שליט"א, שהרה"ק ה"ינוקא" מסטולין זי"ע כשהיה כבן שלוש, נפגש עם יהודים שבאו מארץ ישראל. והוא פנה אליהם בשאלה במלוא התמימות הזכה: "האם אתם באמת דורכים שם על האדמה בנעליכם? הלא אדמת קודש היא"!

*

מי שכבודה של ארץ ישראל יקר בעיניו, מתייחס הוא אף לרחובותיה של ארץ חמדה זו, בעדינות ובאצילות ונזהר בכבודה. יש לשום לב ולייחד את כוחות הנפש ולהתבונן ש"יש בארץ ישראל ענין אלקי" [מהר"ל- גבורות ד' פכ"ד]. קדושה עצומה מרוכזת בארצנו עד תהומותיה. הרי ארץ ישראל מקדשת את כל הצומח בה, במצוות מיוחדות שאליהם נשא משה רבינו את נפשו לקיימן [סוטה י"ד.] . סדר שלם בש"ס 'צומח' בשדותיה. סדר זרעים, סדר האמונה [שבת ל"א.] ערוגות, ערוגות מלאות תורת ארץ ישראל, תמצא במרחביה: פאה, דמאי, כלאים, שביעית, תרומות, מעשרות, חלה ערלה וביכורים... ומסביבם אוצרות התוספתא והירושלמי, הראשונים והאחרונים, לרבות פרי עמלו של ה"חזון איש" זי"ע, שלא הניח זוית בשדה וכרם שלא חרשה, זרעה ונטעה בהלכות מבוררות".

ולא רק העצים, הצמחים, הזרעים והנטיעות גדושים הוד ואור פנימי, אלא אף את עפרה של ארץ ישראל חמדו קדושי ארץ והתגלגלו עליה, לקיים מה שנאמר כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו. "כי רצו עבדיך" עבדי ה' דווקא, הם הם העריכו והחשיבו אף העפר והאבנים של ארץ ד'. נפלאים דברי ה'שפת אמת' ש"לכל גרגירי עפר מארץ ישראל מיוחדים נפשות פרטיות מישראל" [בלק תרמ"ה]. לכל גרגיר עפר יש קשר לנשמה יהודית מסוימת... כל צעד ושעל בארץ הקודש מקושרים בקשר פנימי עם חיי נשמות...".

*

ארץ חמדה טובה ורחבה... כמה ראוי להתעורר, בדברי הרב הקדוש רבי אלעזר אזכרי זצ"ל בעל ה"חרדים", מגדולי צפת בזמן הבית יוסף והאר"י ז"ל. "וצריך כל איש ישראל לחבב את ארץ ישראל ולבא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה כבן אל חיק אמו, כי תחלת עווננו שנקבעה לנו בכיה לדורות יען מאסנו בה שנאמר וימאסו בארץ חמדה... [פרק נ"ט]. לימים ראיתי שדמיון ארץ ישראל לאֵם, מקורו בירושלמי, לענין יציאת הנשמה בארץ הקודש, שאין דומה "הפולטה לחיק אמו לפולטה בחיק נכריה" [פי"ב דכתובות ה"ג]. והרי את האֵם צריך לכבדה וליקרה. ומה עוד לדעת מפרשי הירושלמי שם, ש"חיק אמו" מרמזת על השכינה הקדושה...

נפלאו מאד קריאת דברי בעל החרדים בהמשך דבריו שם: "ומה טוב ומה נעים לשיר שיר ידידות אשר יסד ר' יהודה הלוי עליה באהבה רבה. תחילת השירה: ארץ הקדושה יקרה חמודה וכו', כן אנו משוררים על ציון רבי יהודה בר אלעאי, כל ערב ראש חודש בשמחה רבה ומתחננים לקֵל שאַל יגרשנו מעליה...".

בשעתו מצאתי את השיר הנזכר [בספר "עת רצון"] וקראתי שם בין השאר, את המלים: "כי את הנבחרת, פנה מיוקרת, רב יקרך בפז לא יסולא, גם מחכים אוירך ומאירת עינים, ארץ התשוקה מאבות שלושה, בך יופי ומלכות תפארת ותהילה... מארבע הפיאות שרידי עדתך עיניהם תלויות אל אהבתך, עד יקים חרבותך אדון המתנשא...

יקירי! תאר לעצמך חבורה נשגבה מעיר הקודש צפת, עטופת הסוד, בדור דעה כזה, חכמים, קדושים, מארי מקרא, מארי תלמוד, מארי רזא, מארי דעובדא, צועדים יחד אל ציונו של התנא רבי יהודה רבי אילעי הסמוך לצפת. כל חודש וחודש נוהרים הם לשם ופוצחים בשמחה רבה, בשירת שבחה של ארץ ישראל. הוי! "ארץ הקדושה, יקרה וחמודה, לתורה ולתעודה..." מודים הם להקב"ה על זכות ישיבת ארץ ישראל ומתחננים הם שיזכו גם בעתיד להישאר שם...

ורבינו אלעזר אזכרי מוסיף ומלהיב: "גם הקרובים והרחוקים אשר חוצה לה ראוי להם שיהיו נכספים ותאבים אליה, כי כשם שבחר בהם כך בחר בארץ ישראל וייחד אותה להם ואין נקראין גוי אחד אלא עִמה".

*

וכך ראוי להתמקד על הנקודות החיוביות, הנאצלות ולהסתכל על פנימיות ארץ הקודש באור חדש ומופלא. בגעגועי בן אל אמו הרחומה...אל כל מקום שאתה מגיע אתה מסוגל לגלות אוצר של זוך וזוהר... תמיד שייך למצוא כוחות אדירים של יושבי הארץ, ולראות גבורתם של ישראל חובקת זרועות עולם. ובשנת השמיטה על אחת כמה וכמה...

אהובי! אם זכית להימצא כעת בארץ ישראל. אנא! תסתכל על כל ארבע אמות שבה במבט מעמיק ומרומם יותר. פלטין של מלך מלכי המלכים הוא. האדמה אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו. אף אם מבחוץ נראה כביש ה'אספלט' בלבד, מלאה פנימיותה בקדושת עולם! הוי! ארץ הקדושה, יקרה וחמודה...

אנא! זכור את מה שאומרים בכל יום ויום "לך אתן את ארץ כנען חבל נחלתכם". והגאון מלבי"ם פירש זאת: שיתננה להם מצד שהיא חבל נחלתכם - שמפני שהיא ארץ המיוחדת אל ההשגחה והקדושה והנבואה, היא שייכת אליכם, שעליכם חלה ההשגחה האלוקית. [תהילים ק"ה] שוב ראיתי ב'שפת אמת' שכתב שבארץ ישראל נמצא ה'חבל' להתקשר משם לשמים. חבל נחלתכם...!!! [בהר תרנ"ג].
אנא! זכור שנתייחדה ברכת הודאה מיוחדת בברכת המזון, להודות על ארץ חמדה טובה ורחבה. דבר זה צריך לחדור אל תוכינו בדיוק כמו הלחם שסעדנו את לבינו בו, ממש לפני כן.. מזון הנשמה היא הכרה זו... כל רגב אדמה קדוש הוא בקדושת ארץ ישראל ומעוטר במצוות התלויות בארץ.

ההודאה היא על ארץ הקודש אף בזמן הגלות. כך נראה מדברי ה'משנה למלך' בספר פרשת דרכים שלו: אפילו עכשיו שארץ ישראל היא ביד גוים לא פקעה קדושתה... טוב להודות לה' כעל כל אשר גמלנו בהנחל עליון ארץ חמדה... [דרוש הששי והשביעי].
*

מכוחו של אבי ז"ל היה זה. הוא השריש בנו חביבות ארץ הקודש. רגילים היינו כשבאנו לארץ ישראל, לסעוד בראשונה סעודה קטנה ומיוחדת מאד, שכללה לא יותר מפת לחם וכמה ירקות מגידולי ארצנו. סעודה פשוטה וחביבה, שהיינו קוראים לה "סעודת ארץ ישראל" [על פי דברי דברי חז"ל [שהש"ר ה'] שדניאל וחבורתו אמרו: מוטב שנאכל סעודת ארץ ישראל ונברך על ארץ ישראל"] והיינו מתענגים מטובה מתוך מחשבה היכן גדלו אלה. ומתוך כך מברכים "על הארץ ועל המזון" ברוממות הנפש.

*

ולמעלה בקודש... כמה ראוי להתחזק בקדושת ירושלים עיר הקודש ובדברי חז"ל שקבעו עליה:. ירושלים אורו של עולם והקב"ה אורו של ירושלים! [בר"ר נ"ט ה'] שם נמצאים בנקודת האור הכי המבהיקה בעולם, ואור אדיר וחזק גבוה מעל גבוה זורם בעוצמה ממרום, במקום השמש השוקעת... והיה ה' לך לאור עולם - - -

חיי נשמות אויר ארצך... רבי יהודה הלוי, מבטא את כיסופיו בשיר "ציון הלא תשאלי" להיות משוטט במקומות אשר נגלו אלקים לחוזיך וציריך, לחונן את עפריך, להלוך על חרבות שממה אשר היו דביריך... הוא משאיר את הכל בספרד, ועולה לארץ הקודש שהיתה אז כמדבר שממה, בכדי לנשום חיי נשמות...

והוא, רבי יהודה הלוי חתם את ספרו "הכוזרי", ב"חתימה" נפלאה מאד: "ירושלים תיבנה, כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף...", הגאולה מחכה לגעגועים שלנו, לערגה ולכיסופים, ללהט תפילותינו, לזעקה סוערת מעומק לב. הוי! "ולירושלים עירך ברחמים תשוב". בנוסף לאמונה בה, נזקקת הגאולה העתידה, גם לרצון אמת, לתפילה ולבקשה, לגעגועים עזים לכך...
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
אלה הדברים שנכתבו אליך
בארץ הקדושה יקרה וחמודה...
שהיא בבחינת שבת קודש

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
קבצים מצורפים
המודיע 465.docx
(40.86 KiB) הורד 148 פעמים

סמל אישי של המשתמש
אהרן תאומים
הודעות: 2563
הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
מיקום: בארא פארק
שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
יצירת קשר:

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי אהרן תאומים » ה' פברואר 17, 2022 3:21 pm

כמה מצמרר לי שבדיוק השבוע כשאחיינתי מרת צביה רוזנברג (בת ר' יצחק שמחה טלוביץ) נלב"ע והשאירה כפי שאמרה מכבר 4 קדישים'לך, המאמר הוא על הקדיש יהיה הקריאה ולימוד המאמר לעילוי נשמתה

בס"ד
יתגדל ויתקדש...
תובנות ורגשי לב באמירת 'קדיש'

לר' ישראל יקירי שליט"א

"יתגדל ויתקדש שמיה רבא"... מלים נשגבות אלה מלוות את תפילותינו וכל פינות חיינו, זה אלפי שנים מאז הגלות הראשונה. חיי היהודי עטופים תדיר בבקשה נרגשת שיתקדש שם שמים בעולם...

בהרבה 'טליתות' נתעטף הקדיש, בנעימוֹת וגוונים שונים; חצי קדיש וקדיש שלם, קדיש דרבנן וקדיש יתום. קדיש של תפילה, של אחר לימוד אגדה ושל סיום מסכת. קדיש ב'ניגון' של חול, של שבת ומועד וימים נוראים;. קדיש בדמעות שליש עד לקדיש בניגון חוגג, קדיש מלא רעד יום הדין וקדיש של רנה וצהלה יום מועד. בכולם, בכולם נשמעות אותן המלים קדושות ממש. מלים שבהן מתחנן היהודי לפני קונו ומעתיר על כבוד שמים בגלותו, יום יום, גם בתשעה באב וגם בפורים: ללל הרף מהדהד הקול היהודי המקושר לבורא העולם: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא"... אין לך רגע בעולם שלא תישמענה מלים קדושות אלה...

מכל צד ועבר בעולם, בפיזור הגלות, ממזרח וממערב מצפון ומִיָם, נשמע בכל סוג של היגוי והברה ה'קדיש' אין ספור. מכל רבדי עמנו, מצדיקי הדור עד פשוטי העם, כה נשגב, כה עמוק ורחב הוא נושא ה'קדיש'. גדוש הוא בפרטים רבים ועצומים. אלא אנסה לרשום כמה נקודות יסוד. כמה כדאי הדבר שנתעורר בשמיעת מלים קדושות יום יום, להקדיש להן תשומת לב יתירה, כי הם דברים העומדים ברומו של עולם...

נבעיר נא יחד להבת התעוררות בזה ולאורהּ נוכל להמשיך וללמוד בשקיקה את יתר הדברים הקשורים למלים נפלאות אלה... ענין ה'קדיש' מרעיש עולמות ומרעיד שמים וארץ, ממש...

*

מהו פשר הקדיש? במלה אחת: ה'קדיש' תפילה היא! תפילה מיוחדת שתוקנה על ידי חכמי ישראל אחרי חורבן הבית הראשון. בתפילה זו משווע היהודי בגלותו מעומק הנשמה על הופעת מלכות שמים בעולם במהרה, שידעו שה' אחד ושמו אחד, שיֵדעו את שמו יתברך ייחודו ואחדותו, שיכירו את גדולתו וקדושתו בעולמו אשר ברא כרצונו, בעלמא די ברא כרעותיה... לפי נוסח ספרד מוסיפים כאן במפורש, ענין צמיחת הישועה וקירוב ימות המשיח בב"א וכך היא הנוסחא ברמב"ם בספר יד החזקה. [בסדר התפילות בסו"ס אהבה]. ולתפילה הזאת מתווסף סדר שבח עצום. והיא עניית הציבור: יהא שמיה רבא מברך...

תפילת הקדיש בוערת בתקוות העתיד. וכך כתב הגאון בעל 'ערוך השלחן' ביופי שבתמצית ועוצמה יתירה גם יחד: "הקדיש הוא שבח גדול ונורא שתיקנו אנשי כנסת הגדולה - - והיא תפילה מתוך תחושת חילול שמו יתברך מחורבן בית המקדש וחורבן ארץ הקודש ופיזור ישראל, בארבע כנפות הארץ "ואנו מתפללים שיתגדל ויתקדש שמו יתברך, כמו שאמר הנביא [יחזקאל לח, כג] והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה'...". [או"ח סי' נ"ו].

וכדי לפתוח את הלב למשמעות הקדיש בזמן הגלות, כדאי להפנים את דברי הרה"ק ר' אהרן מזיטומיר תלמידו של ה"קדושת לוי" זי"ע, שתיאר מה שעובר על לב צדיקי אמת בשעת הקדיש., כשמרגישים בעוז את גלות השכינה. "והן אמת שהצדיקים כאשר אומרים קדיש ואומרים יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמא די ברא כרעותיה, לולא שהשם יתברך נותן ליעף כח ומחזיקם בכח, היה נשמתם יוצא מהם - בשעת מאמרם זה מגודל שברון לבם וצרות נפשם וכאבם המר על גלות השכינה. [תולדות אהרן – ליקוטים חדשים].

*

והואיל והזכרנו את אותו הקדוש רבי אהרן מז'יטומיר זי"ע, שגדולי דורו אמרו עליו "איש אלקים", נזכיר דבר בשבחו; מתוך כך נבחין גם את עומק התבוננותו בכל דבר ואיך שחי את מעשה ה' בזה, בפועל. פעם ראו אותו עם שחר שהתחיל היום להאיר. פתאום נזדעק רבי אהרן ואמר: לפני כמה רגעים עדיין היה חושך וכעת נראה האור. הלא הקב"ה הוא שגולל חושך מפני אור ומתוך כך התמלא אותו צדיק פחד ורעדה. לבו זע בקרבו בראותו את מעשה ה'...

*

הקדיש נבנה על יסוד המקרא ביחזקאל "והתגדלתי והתקדשתי" שנאמר על נבואת נקמת הגויים במלחמת גוג ומגוג. כך למדנו מתוך דברי רש"י [שמות י"ד] "כשהקב"ה מתנקם ברשעים שמו מתגדל ומתכבד. וכן הוא אומר ונשפטתי אתו וגו' ואח"כ והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי". לדעת רש"י [בספר ה'פרדס'] ועוד ראשונים יש כאן דגש על מחיית עמלק בפרט. הרי אמרו חז"ל שאין השם שלם וכו' עד שימחה זרעו של עמלק. ואנו מתפללים שיתגדל ויתקדש שמֵיה רבא [כלומר שיתמלא שם קה, וע' תוס' ברכות ג. שחלקו על נקודה זו].

והבקשה על בנין בית המקדש נכללת אף היא בכלל תחילת הקדיש. הבה נתעמק יחד בלשון רבינו הרשב"א בתשובתו, שגילה לנו זאת: "וכשאנו אומרים יתגדל ויתקדש הכוונה בו, שישיב שכינתו בתוכנו ונתקדש בכבודו בבית הבחירה מקום מקדשו [ח"ה סי' נ"ד].

*

ר' ישראל! אם נתבונן היטב בשרשי ענין הקדיש שבתפילותינו, תתפעם רוחנו מחרדת הקודש ומיופי סדר התפילה גם יחד. הבה נבחין בפאר בנין תפילותינו וסדר הקדיש העובר בין חדריו. אז נרגיש הערכה והתרוממות יתירה, במה שאנו שומעים ואומרים יום יום כמה וכמה פעמים...

מדברי רש"י [סוטה מ"ט.] משמע שיסודו של הקדיש הוא לקדש שם שמים ברבים. בספר שבלי הלקט [סי' ח'] לאחד מרבותינו הראשונים, מוסיף ומביא דברים נפלאים ויסודיים בזה בשם הראב"ד, אשר על ידם יתבהר גם סדר הקדיש שבתפילותינו. קבעו חכמי קדם שכל פעם שמתקבצים עשרה מישראל לדבר מצוה, בין לתפילה, בין לתלמוד תורה צריכים לקדש את השם יחד...

מה נפלא הדבר! בזה נבין למה אומרים קדיש בתפילה בכל 'מעבר' בין חלקי התפילה השונים ומתוך כך נבחין ונרגיש איך הציבור עובר יחד ממצוה למצוה... חוליות זהב נמשכות בשלשלת קבועה. ובין כל חוּליה וחוּליה משובצת מרגלית קדושה וטהורה, "יתגדל ויתקדש שמיה רבה" ... קידוש אחר קידוש, מוסיף והולך, מוסיף ומתגבר...

גוואלד! הרי מצוות שונות מתקיימות במשך תפילותינו, פסוקי דזמרה, תפילת שמונה עשרה והתחנון שמצטרף עמה, אשרי וסדר קדושה שב"ובא לציון", אשרי של מנחה שאמירתו היא מצוה לעצמה, ברכות קריאת שמע של ערבית [ראה טור או"ח רל"ו] ושמונה עשרה של ערבית. אל הקדיש שלאחר שמונה עשרה מצטרפת בקשה מיוחדת על קבלת התפילה, "תתקבל צלותהון ובעותהון" [בשחרית ממתינים בזה עד אחר ובא לציון משום שגם בו יש תפילה]. כמובן שקריאת התורה היא מצוה בפני עצמה ולכן מיוחד לה קדיש לאחריה.

*
כמה אהבת ישראל רווייה בתפילה קדושה זו באופן נדיר! היהודי שאומר את הקדיש ומעתיר כלפי מעלה להרבות שמו הגדול בעולם; פונה אל הציבור ומבקש על הגאולה העתידה וה'תיקון השלם' עוד בחיים חיותם, ולא רק על הציבור הוא מתפלל, אלא גם על כל איש ישראל מסוף העולם ועד סופו! שלש פעמים כולל אומר הקדישש את כל אחד מישראל לטובה ולברכה ובקדיש דרבנן עוד יותר...

"בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל בעגלא [במהרה] ובזמן קריב... והוא מעוררם לענות אמן על דבריו... "ואִמרו אמן!". ושוב מתפלל הוא על שלום רב וחיים טובים וכולל שוב עמו את עם ישראל כולו. יהא שלמא רבא מן שמיא וחיים טובים עלינו ועל כל ישראל...

בחייכון וביומיכון... הקדיש משתלב בבקשה שיזכו כל ישראל להיות בין החיים בשעת הגאולה; שיזכו להעיד בעצמם על מלכות שמים הגלוייה; לקבל את פני משיח צדקנו; לראות את נקמת ה' בעמים; לשמוח בבנין המקדש והחוזים במו עיניהם את קיום נבואת "והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי... וידעו כי אני ה'!".

הרשב"א [שם] מבאר את כפל הלשון, "בחייכון וביומיכון" שבא לחזק את הענין. רבונו של עולם, אנו רוצים שיתקיים הדבר כשאנו חיים וקיימים על האדמה. מחבלי משיח יֻצלו לרווחה... שיעברו כל שלבי הגאולה העתידה בזה אחר זה, בתכלית המהירות, בעגלא ובזמן קריב...

*

מן החובה לציין, שב"בחייכון" של הקדיש, טמונה נקודה יסודית מאוד באמונתנו. עיקרו של בקשת הקדיש הוא דווקא שהקב"ה ימהר להביא את הגאולה, על ה"בעגלא ובזמן קריב" שבו ולא על הגאולה בעצמה! אחד מגדולי הפוסקים ה'פרי מגדים' מלמד אותנו זאת. מדבריו [או"ח סי' נ"א מש"ז ג'] יוצא, שיהודי אף פעם לא מתפלל על דבר שבין כך הובטח לנו בנבואה. כל דבר שיצא מפי נביאי האמת וודאי יתקיים ואיך שייך להתפלל על קיום הדבר אם בפירוש הבטיח הקב"ה על זה! אלא שתפילתנו על הגאולה העתידה היא, להחיש את הדבר שיתקיים במהרה בימינו בקרוב!!! דווקא על קידום הגאולה מתחננים אנו יום יום! ונמצא שעיקר בקשת הקדיש היא על בחייכון וביומיכון, על בעגלא ובזמן קריב. ודווקא על זה עונים הציבור אמן!

ואכן בכל הדורות כשהזכיר יהודי בתפילתו, בדרשתו, בשיחתו, את ציפייתו לגאולת ישראל, הִצמיד לזה תיכף מיד: "במהרה בימינו אמן". הרי עצם הישועה כבר הובטחה מפי עליון ואין להתפלל על זה. ר' ישראל! הבה נלמוד נא יחד "א שטיקל פרי מגדים": "בקדיש - שהעולם עונין אמן, הפירוש יהי רצון שיֵאָמְנוּ דברי האומר והיינו שיהא בימינו, דאם לא כן נראה ככופר, שוודאי ביום ההוא -לעת קץ- יהיה ה' אחד בהכרח...".

*
ותפילה זו על התגלות מלכות שמים בעולם, נאמרה בכל תקופות הגלות ומצביהן. מעולם לא הסיח היהודי דעתו מכך. ידוע סיפור ה'קדיש' הנורא שנאמר ביום הכיפורים, שנת תר"ב בעיר פטרבורג בבית הכנסת של חיילים, שבויי הצאר... השתתפו אז באותה תפילה גדולי הדור שהיו במקום לצורך השתדלות אצל השלטונות בעיר המלוכה הזאת... לאחרונה ראיתי את הדבר בספר 'זכרון יעקב' שחיברו הרב יעקב ליפשיץ ז"ל, מזכירו האישי של אחד מפוסקי הדורות, הגאון הנודע רבי יצחק אלחנן מקובנה זצ"ל. התפילות התקיימו אז בבית כנסת של הקנטוניסטים, חיילים יהודים שנעקרו בילדותם באכזריות מבית הוריהם, לשרת כ"ה שנים בצבא הצאר, בכפייה להעביר על דת ובתנאים איומים...

כשהגיעו לתפילת נעילה אמרו המתפללים הקנטוניסטים: "דעו נא רבותינו, שיש כאן איש צבא אחד, שקידש שם שמים כאחד הגדולים, ועמד בנסיונות הכי קשים. רְאו שבשרו מלא צלקות ופצעים, ממכות שספג על שמירת יהדותו והוא עמד ביסוריו בתוקף ולא נכנע. לכן מציעים אנו שייבחר הוא, כשליח ציבור לתפילת נעילה וכולם הסכימו... ר' יעקב עוד הכיר את זקני התקופה ההיא, וכך סיפר:

"האיש הנפלא הזה עבר לפני התיבה וטרם שהתחיל הקדיש של תפלת נעילה, פתח ברעדה ואמר: "רבונו של עולם! על מה רגילים בני אדם להתפלל? על "בני, חיי מזוני". אבל אנחנו כשלעצמנו, כל אלה אך למותר... בנים? הנה רוב השבויים כאן אין להם בית ומשפחה. חיי? חיים כאלה? מזוני? הלא ה"קיסר" מספק לנו מזון ובגדים...

אלא שרק על דבר אחד אנו מתפללים: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא". וכך נפתחה אותה תפילת נעילה בעיר המלוכה הנידחה, בבית תפלתם של קנטוניסטים במעמד גדולי וקדושי ארץ שהתרגשו והתפעלו מאד מדבריו ...

סיפור זה מבטא בתמצית את המיית הלב היהודי, את התפילה וההשתוקקות שב"יתגדל ויתקדש", המלים שהתעצמו בפי אותו קנטוניסט קדוש. הוא היהודי הנצחי המוכה והפצוע על קדושת השם ושמירת יהדותו. בחייו לָהַט רק רצון אחד, בלבו הכואב דלקה רק שלהבת אחת, שאיפה מתלקחת ממעמקיו המיוסרים: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא"... קול פנימי שבפנימיות, מזוכך ומזוקק מזעזע עולם ומלואו, יהודי מבקש על דבר אחד ומיוחד: "והיה ה' למלך על כל הארץ". ר' ישראל! קנטוניסט זה לימד אותנו את יסודות הקדיש. הוא בחר לעצמו על מה לבקש. זה היה הצורך והמשאלה שלו: יתגדל ויתקדש שמיה רבא.

יקירי! אתה מבחין מה טמון כאן בין השורות? הקנטוניסט הרגיש בנפשו בתפילת הקדיש, צורך וכמיהה אדירה, כערך שוועה לחיים ואויר לנשימה אצל אחרים, בקשת לחם לאכול והמשך הדורות. והוא באחד: יתגדל ויתקדש שמיה רבא. אם נחדיר אל נפשנו תמונה מדהימה זו, אם ירעדו עליה כל נימי הלב, יתכן ונתחיל אז להבין ולהרגיש מה זה 'קדיש' ונבוא מתוך כך ללמוד ולקלוט בעומק, את מה שצריך לדעת... הרי הם חיו במעמקי הגלות ממש, בצילם של אלה שרצו לעקור את הכל בזרוע, ח"ו. והם נאבקו בשארית תמצית דמם על הרחבת הקדושה מתוך תום אמונתם.
ובכן בתכלית הפשטות. ניגש לו יהודי לומר קדיש, אל יזרוק מפיו את מלים הכי יקרות האלה, אלא ראוי לו לדעת שהוא עומד ומתפלל על דבר שהוא לצורך הדור והעם כולו. תפילה מקרב לב היא שיתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולמו.

ובפרט בדורנו זה ששטפון החילול, הפחיתות והחיצוניות גבר כל כך, ירחם ה'. כצור חלמיש יש לעמוד מנגד היסח הדעת זה; לזכור ולהזכיר את מציאות הקב"ה הבורא והמנהיג את הכל ומשגיח עליו והוא לבדו עשה עושה ויעשה את כל המעשים. וכך ימשיך לשבח את הבורא יתברך שמו, יתברך וישתבח – לעילא מן כל ברכתא ושירתא...

ושוב, כמה איפוא יש לכוון את פירוש המילות הקדיש ולגשת בהכנה לכך על מה שעומד לבקש כעת. הכנה למצוות "ונקדשתי בתוך בני ישראל" ותחושת משמעותה...

*

ומענין לענין, הרי תיאור מרעיד ממורי החסיד ר' פינחס פיינשטאט זצ"ל, מה שעשה ברגעי השחרור ממחנות הזוועה. היה זה באחד מימי חודש אייר תש"ה, ביום שחרור מחנה מאוטהוזן על ידי הצבא האמריקאי. רבי פינחס, כמרבית האסירים היהודים, כבר היה אז באפיסת הכוחות ממש, ומרוב חולשתו, אף כח המחשבה שלו היה מעורפל, והיה נתון במצב של חושך ותוהו ובוהו... כל האסירים המעונים והמורעבים ששוחררו, שוטטו בכוחותיהם האחרונים ברחבי המחנה, לחפש דבר מאכל כלשהוא ולהשיב את נפשם.

אמנם רבי פינחס, למרות היותו מוכה רעב ולמרות מחשבתו המעורפלת, חשב באותם רגעים על משהו אחר לגמרי... ברגלים כושלות, צעד אחר צעד, עוד בטרם הכניס דבר מאכל לפיו, התנהל לאטו לעבר מקום הקדושים הי"ד, לומר קדיש... דחיפה עצומה היתה לו לכך.

פעם אחת, ב"עת רצון" מיוחדת, בפינת חדר, גילה זאת, אם כי שקשה היה לו לדבר על נושאים אלה ועל עצמו בכלל. רגעים אלה היו נוראי הוד ואימה. את דבריו אמר בעוצמה אדירה ומבהילה. מיד לאחר מכן התחרט על שגילה את הדבר...

עד כמה שהזדעזעתי אז מדבריו, נשפך כעת על מעשה זה אור נשגב עוד יותר. יתכן ור' פינחס החסיד, לא חשב אז על עילוי הנשמות בלבד. הוא התכוון לתמציתו של הקדיש שהיא, כאמור, תפילה על חילול שמו יתברך מתוך החורבן. הרי תיקנו את זה בשעתו על חורבן בית המקדש הראשון. הוא הרגיש את החלל האיום בעולם. הן אמרו גדולי החסידות כשמסתלקת נשמה מן העולם יש חלל בקדושה, ועל זה אומרים יתגדל ויתקדש...

הוא אמר אז שהרגיש איך שהנשמות מצטרפות עמו לתפילה זו ואומרות אמן. אף ר' פינחס כאותו קנטוניסט בשעתו, הקדים את ה"יתגדל" לכל צרכי חייו. פת לחם כבר ימצא אחר כך ואת קרוביו מי יודע אם ימצאם בכלל. הוא עצמו עמד על סף אפיסת הכוחות. מעונה עד היסוד בו, רעב וצמא, שרוי בכאב אנוש, ביסורי נפש וטשטוש. ועם כל זאת, על דבר אחד ויחיד עדיין מבקש הוא עכשיו: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא"... שיתקרב כבר התיקון השלם. והיה ה' למלך על כל הארץ... אלה גיבוריך ישראל!

*

וכאן הנני לספר שוב על אחד מן הרגעים המדהימים של מסע במזרח אירופה עם קבוצת בחורים יתומים יקרי נפש בשנת תשפ"א. רגעים שלא יישכחו ממני לעולם. הייתי עם בחורי החמד בעיר צאנז, כשהלכנו לפקוד את ציונו הקדוש של ה'דברי חיים' זי"ע. בתוך האוהל הבחנתי שעל ידו ממש שוכן כבוד, בנו הרה"ק ר' מאיר נתן שנסתלק על פני אביו ר"ל. נזכרתי אז מה שסיפר לי בשעתו יהודי חשוב יליד קראקא, ר' יחיאל אניספעלד ז"ל, בדמעות שליש. ה"דברי חיים" פנה באותו יום מר ונמהר לנכדו היתום בן השמונה שלמה'לה, [שנהיה לימים האדמו"ר הראשון לבית באבוב].

"שלמה'לה!" אמר לו אז הסבא קדישא מצאנז ברגשי קודש. "שלמה'לה! כמה גדלת ושגבת היום! אתה עומד להעלות על שפתיך בפעם הראשונה את המלים הקדושות: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא". שלמה'לה! האם אתה יודע כמה שמחה תגרום בקדיש שלך, בעולמות העליונים...?

חזרתי אז על הדברים לאחד מאנשי הצוות שעמד לידי, יהודי איש חיל ובר דעת. הוא התלהב אז מאד ופנה אל הבחורים, אל ששים היתומים שעמדו שם באוהל. "אתם שומעים, את מה שהוא מספר?". ואז חזר על הדברים בסערת נפש. וכך ביקש מהם אז: אנא בחורים תגידו פרקי תהילים ואחר כך תזכו לומר: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא".

ר' ישראל! מה אומר ומה אדבר! מסופקני אם אי פעם עמדו באוהל הקדוש מצאנז, ששים יתומים צעירים כאחד ואמרו קדיש כזה, שבלי ספק קרעו את כל הרקיעים כאחד. לא היה זה קדיש בנימה עצומה של אבל ויתמות. בפירוש לא! המלים נאמרו בגבורה יהודית מאין כמותה. ששים הבחורים הצהירו בעוז ובעוצמה אדירה, שיש בורא עולם שאנו מאמינים בו בכל טיפת דם שלנו, מתקרבים אליו ומתפללים, שיתגדל ויתקדש שמו הגדול בעולם שברא כרצונו. מתוך ששים פיות קדושים של בחורים לומדי תורה בקדושה, בקעו אז המלים באש מתגברת מתלקחת ומתרוממת למעלה למעלה: י-ת-ג-ד-ל ו-י-ת-ק-ד-ש ש-מ-י-ה ר-ב-א...

*

ר' ישראל! ה'שולחן ערוך' מתווה את דרכי חיינו, ויש לנו לשנן את הלכות ה'קדיש' הנחוצות באורח חיים סימן נ"ה ונ"ו. אולם כשהלב נפתח ומתרחב מתןך עובדות כאלה, נכנס יותר ומתוך הרתיחה נקלטים הדברים ונשארים בפנים...

נטה אוזן כעת ונשמע כעת את הציבור הקדוש עונים על תחילת הקדיש, בקול: "יהא שמֵיה רבא מברך.. רש"י הקדוש בספרו "הפרדס" [סוף פי' התפילות] מבאר את קישור ויחס הדברים שבענייה זו אל דברי אומר הקדיש שפתח ב"יתגדל", התפילה על מלכותו יתברך וגאולתנו במהרה.

נלמד נא יחד את דברי רש"י בפעמי לב: "ועונין כל הקהל יהא שמיה רבא מברך לעלם בכל כוחם, כן יהא רצון כמו שאמרת!" ורש"י מוסיף ומפרש "שמיה " על שם קה שברא בו את עולמו, מברך לעלם שיתגדל וגאולתנו תלויה באותה 'הגדלת' השם כי השם לא יהיה שלם - עד שימחה זכר עמלק וזכר עמלק לא ימחה עד שניגאל בקרוב" .
*

"יהא שמיה רבא מברך...". צריכים אנו לזכור תדיר את הפעולה האדירה שמעוררת קריאה זו, שמגעת עד כסא הכבוד... המהר"ל כתב ששבח זה של "יהא שמיה רבא" מעולה מכל השבחים "שמגיעים בו ישראל עד עולם העליון" [נתיבות נתיב העבודה פי"א].

כמעט בתחילת הש"ס ערכו לנו חז"ל ברייתא ובה דברים נוראים על זה מפי אליהו הנביא זכור לטוב: "בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך, הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, [בזמן שנאמר עוד בבית המקדש] מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם". [ברכות ג.].

גדולה מזו מצאנו ב"יהא שמיה רבא" שנאמר בקדיש דרבנן, אחר דברי אגדה ברבים, שעל זה אמרו חז"ל [סוטה מ"ט.] שקיום העולם תלוי בו. רש"י מבאר זאת, מפני שיש בזה צירוף של תורה עם קדושת השם... מסתבר שהדברים אמורים בכל קדיש דרבנן הנאמר לאחר דברי תורה, ואף קדיש דרבנן שבתחילת התפילה ובסיומה, שאף אז מצטרפים תורה וקדושת השם...

יקירי! אתה מבחין ומרגיש עד היכן הדברים מגיעים? אליהו הנביא מעיד כאן על ה'רעש' שנעשה במרום מאמירה זו. איך היא מעוררת רחמי שמים לגאולה. כמה צריכים אנו להתאמץ לקיים זאת כראוי, להגיד יהא שמיה רבא במלוא העוז והכוונה!

*

ר' ישראל! הרי ידועה מימרת ר' יהושע בן לוי [שבת קי"ט:] שכל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו קורעין לו גזר דינו. רש"י פירש בכל כוחו "בכל כוונתו" וה"אבודרהם" הוסיף "שלא יחשוב בדבר אחר אלא שיהיה כל כח שבגופו עמו". התוספות מביאים על זה, את דברי ה'פסיקתא' "כשישראל נכנסים לבתי כנסיות ואומרים יהא שמֵיה רבא מברך בקול רם, מבטלים גזירות קשות". רבותינו הפוסקים קיימו את דעת שניהם וחייבו גם את הכוונה וגם קול רם, שכן הקול מעורר את הכוונה. [ראה ב"י, לבוש ומ"ב סי' נ"ו].

המהר"ל מפרש בכל כחו, שידקדק באותיותיה ותיבותיה לאומרה בדקדוק כראוי. [נתיבות עולם, נתיב העבודה פי"א] ובספר חרדים [פ' ע"ג] כתב שמי שרגיל לאומרה בלשון תקיף ומזעזע אבריו, מבושר לו שנמחלו לו עוונותיו...

נפלאו דברי בעל התניא זי"ע, שאפילו מלאכי השרת היו מוותרים על הכל, בעד "יהא שמיה רבא" של יהודי האומר זאת בכל כוונתו, 'כשכולו מונח בזה'...

*

מבטלים גזירות קשות... כמה זקוקים אנו לזאת בימינו אלה. אנא נשתדל לפעול לביטול הגזירות, בפרט על פי דברי חז"ל הקדושים, שאמרו "כשישראל נכנסים לבתי כנסיות ואומרים יהא שמֵה רבה מברך בקול רם, מבטלים גזירות קשות! בזוהר הקדוש מדובר כמה פעמים על תוקף אמירת "יהא שמיה רבא", לשבר את כוחות הרע, את המנעולים וחותמות הברזל... ואף על ה'אמן' על הקדיש כתב בספר 'סדר היום' [לרבי משה מָכיר מצפת, בדורו של הב"י] "מגדיל וממשיך כח הקדושה והטהרה ומחליש ומשבר כח הטומאה". ובכלל, כמה גדול כוחו של הקדיש לטובת הנשמות במרום!

להלכה הביאו הפוסקים דין "בכל כוחו" אף ללא קשר עם קריעת גזר דין וביטול גזירות. וזה לשון הרמב"ם [רפ"ט מהל' תפילה]: "וכל העם עונין 'אמן יהא שמיה רבא מברך' בכל כוחן"!

בתרגום ירושלמי [בראשית מ"ט ג' ועוד] מוצאים אנו לשון זו של "יהא שמיה רבא מברך" בפי יעקב אבינו. ראיתי פעם בספר 'שומר אמונים' בשם הרה"ק ר' פינחס מקוריץ זי"ע, שלאחר שראה דברי תרגום ירושלמי אלה, קיבלה אצלו אמירת 'יהא שמיה רבא' תוספת חשיבות נשגבה, בחשבו על הענינים הנוראים שהכניס יעקב אבינו לתוך מלים אלה...

הבה נשנן לעצמנו שוב ושוב, את דברי ה'משנה ברורה' על עניית 'אמן יהא שמיה רבא": "שיאמרנה בלב ונפש ולא רק כמוציא שפתיו ולבו בל עמו. גם יכוין לשמוע הקדיש מפי הש"ץ כדי שידע על מה הוא עונה אמן יהא שמיה רבא ואמן שאחר דאמירן בעלמא. וכל שכן שצריך ליזהר מאד ומאד שלא להשיח באמצע קדיש..."

דברים מרעידים על חומרת הדבר, הביא המשנה ברורה על זה מספרי חז"ל וראשונים. בשם ה'פרי חדש' מביא שם, שאף להרהר בדברי תורה אסור להרהר בשעת קדיש! [נ"ו סק"א]. עוד הביא המ"ב בשם הפוסקים, שעניית אמן יהא שמיה רבא חשובה יותר מאמירת קדושה! [סי' נ"ו סק"ו וע"ע קכ"ה סק"ח]. גם באמצע שמונה עשרה יש לשתוק ולכוון בזה עד "יתברך"! [סי' ק"ד במ"ב כ"ו - כ"ח] ובאותו ענין: "ואנשים שנוהגין לקפל הטלית ותפילין ולהניחן בְּתִּיקָן בעת אמירת קדיש, לא יפה הן עושין, דמאוד יש לכוון...". [סי' כ"ה ס"ק נ"ו].

פעם התפלל יהודי אחד בבית מדרשו של כ"ק מרן ה'בית ישראל' זי"ע. הרבי הבחין בו ששפתותיו עדיין ממללות תפילה בעת הקדיש והורה לו בידו להפסיק, כדי שיאזין בדממה ולא יסיח דעתו. אחר הקדיש רמז לו בתנועה שיכול להמשיך...

*

כדאי לדעת שעיקרו של קדיש הוא מה שקוראים היום 'חצי קדיש' [דהיינו עד לאחר "דאמירן בעלמא ואמרו אמן"]. בערוך השלחן [נ"ו ח'] כתב שלשון 'חצי קדיש' נשתרש בטעות. באמת נשלם כאן עיקר הקדיש, אלא שמוסיפים על זה בקשות לפי הענין, כגון תתקבל צלותהון אחר התפילה, ו"על ישראל ועל רבנן" לאחר הלימוד.

*

פרטים הרבה יש בפשר ה'קדישים' הנוספים. ברצוני כעת רק להחדיר את תמצית הדברים. כתבו הפוסקים ששבעה קדישים ביום הוא חיוב גמור מעיקר הדין ונסמך על המקרא "שבע ביום הללתיך" [תהלים קי"ט]. בשו"ע הרב [סי' נ"ה] כתב ע"פ הזוהר הקדוש "וראוי לכל אדם ליזהר שלא לפחות מלענות עשרה קדישים בכל יום"! [על פי האר"י ז"ל נקבע הסדר של קדיש לפי עליית התפילה מ'עולם' ל'עולם'. עשייה ליצירה לפני פסוקי דזמרה וכו' וירידת השפע שלאחר שמ"ע.]

יקירי! הדבר מרהיב עין ושובה לב! התבונן ותראה ביופי הסדר שבתפילה המסובב בעוז ותעצומות של קדושה. יהודים המתקבצים יחד לדבר מצוה עומדים לקדש את ד'. ובתפילותינו נכללות מצוות שונות. כל מצוה יש לה חשיבות מיוחדת וקובעת מקום לעצמה. ואחר סיום כל אחת, שוב עומדים יהודים ומקדשים את ד' יחד. אחד אומר יתגדל ויתקדש...– והציבור אומר כאחד, בקול ובכוונה עצומה: "יהא שמֵה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא". ללא הרף עומדים אנו סביב מצוות אלה ומעתירים על כבוד השכינה ועל הגאולה העתידה ומברכים ומקדישים שמו יתברך, בלהט בכל ריכוז המוח, במלוא חום הלב, בכל כוחות הנשמה, "י-ה-א ש-מֵ-ה ר-ב-א מ-ב-ר-ך ל-ע-ל-ם ו-ל-ע-ל-מ-י ע-ל-מ-י-א". לנֶצח, לנצח, לנצח!!!... [במקרא בדניאל (ב' כ') נאמר שְׁמֵהּ די אלקא מברך מן עלמא ועד עלמא וכ"כ ברוב הסידורים אף ב" שְׁמֵהּ רבא" שבתחילת הקדיש].
*

ר' ישראל! כמה ראוי שנדע ונזכור שבכל קדיש וקדיש, יש "מעמד קידוש שם שמים" נשגב! קדמונים אמרו שיש לכוון בשעת אמירת הקדיש שמקיימים מצות עשה של "ונקדשתי בתוך בני ישראל". אל נא יתקררו רגשותינו מתוך הכמות והאמירה התכופה. אל נא נישטף בזרם השיגרה ותרדמת ההרגל. הרי עַם מתחדשים בעבודתנו אנו, עם שנצטוה ב"כל יום יהיו בעיניך כחדשים"!!

זכינו למתנה נפלאה זאת, לאומרה יחד עם מצוות התפילה והלימוד ואין ערוך לה. הפוסקים הזהירו על אמירתו במתינות, בקול ובביטוי מלה ובמלה. תאר לך אם היינו אומרים את הקדיש פעם אחת בשנה, היו הקירות מזדעזעים מתוך הזעקה הפנימית של "יתגדל ויתקדש שמיה רבא..." ורצפת בית הכנסת היתה שטופה מדמעות ישראל, בשמיעת מלים הכי נשגבות אלה!

*

כמה ראוי ונכון להתחדש בדבר זה שתהיה כל אמירת קדיש וקדיש חביבה עלינו עד לאחת! שנתבונן בפירושה יותר, שנעריך את שגב קדושתה, שנבין איזה כלים אדירים נמצאים בידינו, שלא נפסיק בה, שלא נסיח דעת ממנה. יהודים אנחנו מאמינים בד' ובאחדותו בתורתו ובמצוותיו. ואם באים לבית הכנסת ומקיימים את תפקידינו, צריך לעשות זאת כראוי ולא בהבלעה, בחטיפה ובדרך אגב. [כמה צריך להזהר לומר יתגדל בגימל שלא ישמע ח"ו כאות קו"ף!]

כמובן שאין ראוי להגיע לתפילה ולאמירת קדיש בכדי לצאת ידי חובה בעלמא. הרי חייבים אנו לחיות את חשיבות וקדושת הדבר ולקיימו! תמצית היהדות הוא זה ומרכז נקודת חיינו עלי אדמות. גוואלד! קדושת שמו יתברך. כשאומרים קדיש ומקדשים שמו ברבים,ננסה נא להאזין בכל לב ונפש לאמירת: יתגדל ויתקדש שמיה רבא - - - !!! וב"אמן יהא שמיה " נענה על שמיעת אותם הדברים בכוונה ובקול. ענין של 'ענייה' יש כאן!

ואכן כך כתב בשו"ע הרב [נ"ו ד'] "מצות הקדיש היא לשמוע מן הש"ץ יתגדל וכו' ועל זה יענה אמן יהא שמיה רבא, שאמן יהא שמיה רבא, הוא ענייה על יתגדל וכו' וצריך לשמוע, לכוין על מה הוא עונה כמו שצריך לכתחילה לכוין לברכה שעונה עליו אמן"!

*

"כל בי עשרה שכינתא שריא". עומדים עשרה מישראל שהשכינה ביניהם, ומקדשים שם שמים בכל עת שאומרים קדיש ומעוררים רחמי שמים, רחמי אבינו יתברך על הבן . כפי שלימדנו רבינו בעל הלבושים: "על ידי השבח הזה הקב"ה נזכר לחורבן הבית וגלות ישראל בין האומות ומתעורר לגאלם". בשולחן ערוך מפורש חיוב הכוונה ההשתדלות בשמיעת הקדיש: "יש לכוון בעניית הקדיש - וישתדל אדם לרוץ כדי לשמוע קדיש"!!! [או"ח סי' נ"ו ו'הלבוש' הוסיף על זה "כי מצוה גדולה ושבח גדול יש בו" [שם].

ר' ישראל! ה'מחבר' מְצַוה עלינו לרוץ! ונדעה נרדפה לדעת את ד'...ֱ מקור דבריו הוא, כפי שמציין בעצמו ב"בית יוסף", הוא מדברי הזוה"ק [תרומה קכ"ט:] על מעשה בבחור אחד שקפץ ממקום גבוה בכדי לשמוע קדיש, ואכן התברר אחר כך שהיה "גברא רבא באורייתא". על פי מעשה זריזות דקדושה של בחור בישראל, נקבעה הלכה לדורות...!

ואם תרצה יקירי, לזכור את סדר הכריעות של הקדיש, המוזכרות בשו"ע [נ"ו ס"ד] "כשאומר החזן יתגדל, כורע, וכן ביהא שמיה רבא, וכן ביתברך, וכן בבריך הוא, וכן באמן" [שלאחר דאמירן בעלמא]. הרי לך סימן: שלשה יודי"ן הראשונים, [בפתיחות עיקר הקדיש] ואת סימן 'ב"א' כבר תזכור מעצמך, קול דודי הנה זה "בא"

כתבו הפוסקים שיש להזהר מאד שלא לומר "בריך הוא לעילא" בלבד אלא: או להמשיך במלים הבאות, או לומר "בריך הוא". אגב, צריך לומר: "עושה שלום במרומיו" כלשון המקרא [ולא "ממרומיו"].

*

ראוי מאד ללמוד את פירוש הקדיש הנמצא בספר הקדמון: כל בו [סי' ז'] וכן בערוך השלחן [סי' נ"ו] ועל ידי כך נוכל להרגיש חשק ותענוג בשמיעת הקדיש. יש להוסיף שבסידור "צלותא דאברהם" יש ביאור נפלא לתיבות הקדיש [פי' עמק ברכה לפני "הודו"].

ראיתי פעם סיפור במקור מוסמך, על אדם שלא היה שומר תורה ומצוות, אלא שבכל זאת רצה לעשות משהו לטובת נשמת הוריו... הוא פנה לרב חשוב בסביבות תל אביב, והלה לימדו את ה'קדיש', משמעותו וגם פירוש המלות. לאחר כמה חדשים נפגש הלה עם הרב ואמר לו, שלמרות טיסותיו הרבות במשך הזמן, לא החסיר אפילו אמירת קדיש אחת, וכל זאת מפני שהרב הסביר לו את פירוש הקדיש והחדיר בו הערכה עמוקה לתוכנו.

מסופר על בחור ישיבה בירושלים שעזב את מקום תפילתו לפני 'קדיש יתום' של "עלינו לשבח" ומיהר להיכנס לאוטובוס. אמנם מצפונו העיק עליו עד שחזר לשמוע את הקדיש הזה שהחסיר, במנין אחר שהיה שם. באוטובוס ההוא היה פיגוע ר"ל ועל ידי שמיעת קדיש זה ניצלו חייו... הוי! בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל...

אהובי! אחתום את האיגרת, בדברי המבי"ט בספרו 'בית אלקים' [שער התפילה פ"ח] "כמו שנתעלינו בפני כל העולם בתחלת היותנו לו לעם והיותו הוא לנו לאלקים, כמו כן בזמן העתיד במהרה בימינו, שהוא סוף גלותנו, נתעלה לעין כל האומות, כשיכירו וידעו כי לעולם לא פסק אהבתו מעלינו ומעל אבותינו, ויתגדל ויתקדש שמו. כדכתיב 'והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה'" אמן! ועל אנחנו מתפללים בנוסח הקדיש יום אחר יום, פעם אחר פעם, ללא הרף....

גוט שבת לך ר' ישראל, גוט שבת!
שבת של התחדשות, תוספת קדושה ורוממות כבוד שמים!

אוהבך בלב ונפש
משה יעקב הלוי
קבצים מצורפים
המודיע 466.docx
(37.35 KiB) הורד 214 פעמים

סמל אישי של המשתמש
אהרן תאומים
הודעות: 2563
הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
מיקום: בארא פארק
שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
יצירת קשר:

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי אהרן תאומים » ה' פברואר 24, 2022 6:47 am

בס"ד
אֲשֶר לוֹ אֱלֹקִים קְרוֹבִים אֵלָיו...
התפילה וקירבת אלקים

לר' ישראל יקירי שליט"א


הַבֵּט שָׁמַיִם וּרְאֵה וְשׁוּר, שְׁחָקִים גָּבְהוּ מִמֶּךָּ... [איוב ל"ה] שורות אלה נכתבו בחלקם בשבוע שעבר, במשך נסיעה, בין שמים לארץ. מסביב, מרחבי אין סוף! גבהים איו חקר!

אישון לילה ואפילה. המטוס דוהר מעל העננים וגומע מרחקים. דממה עמוקה. הכל שקוע בתרדמה. רק רחש המנועים נשמע ללא הרף. וגם זה נשמע כעת כעין שירה מתמשכת. אף קול זה מעורר את ההודאה לה'. דוד המלך שיבח ב'ברכי נפשי' שלו על הים הגדול: "שם אניות יהלכון": והרד"ק פירש זאת כהודאה על החכמה שניתנה באדם למצוא דרך ואמצעים איך לעבור את הים ולהגיע למחוז חפצו... ואם כן, כמה צריך כיום להודות לה' על מציאוּת ההמראה במטוס, שאפשר להפליג בו מעל ומעבר לאוקיינוס, תוך כדי שעות...!!!

*

מהודאה להודאה וממתנה למתנה. משום מה התחלתי אז לחשוב על אותו עולם גבוה ואדיר שנקרא תפילה. ההתקשרות לה' בכל עת ובכל מקום. יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירֹה עמי, תפילה לקֵל חיי... הפסוק הזה רמז לי בשעתו שלפעמים בדממת לילה, יש לייחד את הלב לומר שירה על החסד שבכל יום ויום, על שזכינו למתנה ששמה תפילה. ובלילה שירה עמי תפילה לקֵל חיי! לקֵל חיי! איזה ביטוי נפלא כל כך! כמה מרחבי ומעמקי אין סוף נמצאים בשתי מלים אלה... ל-קֵ-ל ח-י-י!

*

ההשראה לכתיבה זו נמשכה עוד מעמידתי לפני הכותל המערבי שעות מספר לפני הנסיעה. שומע תפילה עָדיך כל בשר יבואו. ראיתי אז איך שיהודים מכל הסוגים, מכל עבר ופינה, באים ושופכים את לבבם לפני אדון כל, מתוך אמונה פשוטה טבעית ולוהטת כי אין לה' מעצור להושיע.

ישראל קדושים התרפקו כבנים לפני אביהם. מהם התפללו בתחנונים, מהם אף בכו בקול. ואת המראה הגדול הזה הפנמתי וארזתי. כך באמת צריך להתפלל בכל אתר ואתר. בתחושה וידיעה ברורה שהקב"ה מאזין לתפילותינו. מלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיניה. כי אתה שומע תפילת כל פה.

וכבר ביאר לנו רבינו משה חיים לוצאטו כדרכו, בלשון זהב טהורה ומזוקקת... "מִי שֶׁהוּא בַּעַל שֵׂכֶל נָכוֹן, בִּמְעַט הִתְבּוֹנְנוּת וְשִׂימַת לֵב יוּכַל לִקְבֹּעַ בְּלִבּוֹ אֲמִתַּת הַדָּבָר, אֵיךְ הוּא בָּא וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן מַמָּשׁ עִמּוֹ יִתְבָּרֵךְ, וּלְפָנָיו הוּא מִתְחַנֵּן, וּמֵאִתּוֹ הוּא מְבַקֵּשׁ, וְהוּא יִתְבָּרֵךְ שְׁמוֹ מַאֲזִין וּמַקְשִׁיב לִדְבָרָיו, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, וְרֵעֵהוּ מַקְשִׁיב וְשׁוֹמֵעַ אֵלָיו". [מסלת ישרים פי"ט].

*

בִּשְׂעִיפִּים מֵחֶזְיוֹנוֹת לָיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים... עומק לילה במטוס. העינים נקשרות בחבלי נמנום. המציאות מפליגה מתוך ממדיה. כנפי הרוח מראים לי כעת את הלב היהודי כשהוא מוגדל מאד, כאילו היה בנין בעל קומות. ובאחד מחדרי הלב הזה, מתייחד מקום לתפילה לה'. מקום להתבודד עם הקב"ה שומע תפילה. בלבבי משכן אבנה. ושם על "כותל" החדר הזה מופיע באותיות גדולות של אור, הפסוק בפרשת ואתחנן: "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶר לוֹ אֱלֹקִים קְרוֹבִים אֵלָיו, כַּה' אֱלֹקֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו...". והרי תירגם אונקלוס זאת על קבלת התפילות בכל עת שמתפללים לפניו יתברך. "בְּכָל עִדָּן דַּאֲנַחְנָא מְצַלִּין קֳדָמוֹהִי...".

*

יקירי! על הפסוק הזה שבתורה הקדושה, שבו נמצא יסוד ההתקשרות להקב"ה בתפילה, יש לחזור פעמים אין ספור, למַצות ולמנות את אוצרותיו הגנוזים בו... הצטרף נא עמי במחשבה ובשירה. לבד ממשמעותו האדירה של הפסוק הזה, מתרונן כאן בהוד ההבעה, מנגינה אלקית, שיר ושבח על הקירבה המיוחדת של עַם ישראל למלכו ואלקיו; שיר של התפעלות על מעלת גוי אחד בארץ; על 'רשות הכניסה' התמידית של בן יחיד אל אביו אוהבו בכל עת. אה! "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶר לוֹ אֱלֹקִים קְרוֹבִים אֵלָיו, כַּה' אֱלֹקֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו...". בְּ-כָ-ל קָ-רְ-אֵ-נ-וּ אֵ-לָ-י-ו! אין עיכובים, אין גבול ומספר, אין מעצור. השערים פתוחים לתפילה יהודית. יהיה ממי שיהיה. כי אתה שומע תפילת כל פה...

ר' ישראל! אתה מאזין לגלי הקדושה היוצאים מתוך פסוק זה? אתה קולט משהו מן העונג, מן הטעם העליון; דבר שכינו לו חז"ל "מקרא בעינוגו"? [שהש"ר ד' כ"ד] אתה חש מתוך המקרא הזה, כמה עצומה מעלתך לעומת כל יושבי תבל ושוכני ארץ? ולא זו בלבד. ברעד ובאימה יש לזכור שפסוק "כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו" הוא מן המקראות שנמצאים בתפילין של קודשא בריך הוא... [ברכות ו.]. כשם שיש התקשרות בפסוק זה מלמטה למעלה, כן הוא הדבר מלמעלה למטה...

*

מה מתקו דברי אור המערב רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל, בביאורו המקורי לפסוק זה. הוא שומע כאן שאלה ותשובה. כי מי גוי גדול? ברצונך לדעת מה פירושו של "גוי גדול"? על זה באה התשובה החדה הברורה: "אשר לו אלקים קרובים אליו!!!"... בכך נמדדת גדולתו של עם... לא בחיל, לא בחוסן ולא במספר, כי אם בקירבת אלקים... [ומקור לדבריו נמצא במדרש [בר"ר ל"ט י"א] על הפסוק ואעשך לגוי גדול. הקב"ה הודיע לאברהם אבינו שמשעות גוי גדול אינה הכמות, אלא אותה אומה שכתוב בה כי מי גוי גדול... ].

*
ולעת אשר כזאת, בימי חודש אדר, כשמתקרבים יותר לימי הנסים והנפלאות וקריאת מגילת אסתר, יש להתחבר עוד יותר לפסוק הזה. כידוע נמצאים בגמרא וכן במדרש, הרבה "פתיחות" שונות למגילת אסתר. פתיחות אלה, אינן משמשות כהקדמות למגילה בלבד, אלא שהן פותחות לפנינו את הבנת המגילה, לדעת פשרה ולהבין עומקה. [שפ"א מגילה י:].

ואמנם את אחת הפתיחות האלה, קבע האמורא הקדוש רב מתנה. הוא פתח את שער ההבנה למגילה זו, דווקא באותו הפסוק שאנחנו עסוקים בו: כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶר לוֹ אֱלֹקִים קְרוֹבִים אֵלָיו, כַּה' אֱלֹקֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנו אֵלָיו.

*

וה"נשר הגדול" הרמב"ם ז"ל, כנראה ש"בחר" לו את הפתיחה הזאת של רב מתנה, מכל הפתיחות: הרי כך לשונו הזהב בענין קריאת מגילת אסתר, [במנין המצוות הקצר שבתחילת היד החזקה]: "וצוו לקרות המגילה בעונתה כדי להזכיר שבחו של הקב"ה ותשועות שעשה לנו והיה קרוב לשועתינו וכדי להודיע לדורות הבאים שאמת מה שהבטיחנו בתורה: "כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו...".

בשפל המצב היינו אז בימי אחשורוש. בתהום הגלות, בארץ גזירה, בצל חרב הרג ואבדן ר"ל, וגם בדרגה ירודה ברוחניות. ועם כל זאת הועילה התפילה המקרבת אותנו בכל מקום, בכל זמן ומצב אל אלקי ישענו. ואמנם כך מלמדנו האמורא רב מתנה בפתיחתו, שנבין ונשֹכיל את תמצית המגילה. כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו. ומתוך כך בא רבינו הרמב"ם והפיק מכך חובה להודיע לדורות הבאים את האמת האלקית שבפסוק זה על תוקף כח התפילה. הרי בעליל ראינו איך שפעלו תפילותינו בגלות מָדי...!!!! התפילה מועילה תמיד! תמיד!

*

ואת הפתיחה של רב מתנה מתוך פסוק זה דווקא, ביאר המהרש"א להפליא. לעומת דברי המן הרשע נאמרו הדברים. הוא העליל וקרא עלינו: "עם אחד מפוזר ומפורד בין עמים", לדבריו, מוכיח הפיזור הזה על פני תבל, כסימן של ריחוק חלילה, "שכבר הרחיקם אלקיהם מעל פניו". וכאן פתח רב מתנה והכחיש בעוז את דברי צורר היהודים. כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו! אין כאן של שמץ ריחוק כלל. ומה בכך שאנחנו מפוזרים בעולם? אין זה מוכיח על ריחוק, הלא מלוא כל הארץ כבודו!

*

בדברי חז"ל במדרש [דב"ר ב'] על המקרא הזה "כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו" מובא סיפור מאלף מאד, שהוא מהווה חיזוק עצום בגלות. "אמר רבי תנחומא מעשה בספינה אחת שהיתה כולה של עובדי כוכבים והיה בתוכה יהודי אחד"...

הספינה הגיעה לאי ושם השליכו עוגן. אז פנו הגויים ליהודי שיעלה לאי וילך לבקש עבורם אוכל. ענה היהודי: "למה דווקא אני? לאן אלך? אני זר כאן במקום כמו כולם". אמרו לו הנכרים בתמיהה. "ויש אכסנאי יהודי"? וכי יש יהודי אורח וזר בכל מקום שהוא בעולם? "בכל מקום שאתה הולך אלקיך עמך"! ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו.

בירושלמי [ברכות פ"ט ה"א] מובא תחילת הסיפור הזה. כבר הכירו הגויים את כוחו של היהודי בתפילה, כשעמדה סערה בים לפני כן, ותפילתו של היהודי הצילה את כולם.. והדברים נפלאים ומרנינים. סיפור זה פותח שער חדש במצב גלותנו. בתודעתנו, אנו נידחים ופזורים על פני שבעה ימים, ואילו אומות העולם יושבים בשלוותו של עולם, אזרחים מושרשים, יושבים שקטים ושאננים איש בארצו.

*

וכאן באו חז"ל וחיזקו אותנו גם בתמונה הפוכה... פַּן חדש במצב ישראל במדבר העמים... "הודאת בעל דין" מפי הגויים בעצמם. הספינה הגיעה לאי רחוק. כל הנוסעים מרגישים כעת בנכר, זרים ונפחדים הם ממקום בלתי ידוע זה. ולמרבית הפלא פונים כולם עכשיו אל היהודי, אנחנו אובדים ונידחים, כאן אבל אתה? "ויש אכסנאי יהודי?" וכי שייך בכלל מושג של יהודי אורח, שאינו תושב? אתה לא זר באף מקום בעולם ...

אתה 'אזרח' ומסוגל להסתדר בכל פינה נידחה. הרי "בכל מקום שאתה הולך אלקיך עמך"!!! התפלל! נצל את קשריך עם מה שלמעלה ממך ואתה כבר נחשב כ'מקומי'... "אלקיך עמך והוא יורה לך בדיוק איך להחיות את עצמך, איך להחזיק מעמד, יהיה איפה שיהיה...

מתהלך לו אדם בעולמו וקשיים מעיקים עליו. לרגעים הוא מרגיש בודד וחסר אונים. חובה עליו לדעת ולזכור שבין רגע יכול הוא להתקשר לאדון העולם שבידו הכל. ר' ישראל! אנא נחקוק בליבנו שוב ושוב את הפסוק הזה, המפתח לחיזוק הלב. "כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו, כה' אלקינו בכל קראנו אליו".

כשעבר הרבי ר' העניך זי"ע בערוב ימיו לגור בעיר אלכסנדר, נשאל פעם איך מסתגל למקום החדש. והוא פיקח הקדושה, ענה לו לשואל בלשון המדרש הזה. "ויש אכסנאי יהודי"? בכל מקום אלקיו עמו...
*

כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים... לפני שנים רבות פגשתי בטורונטו רב חשוב ממונסי, אציל נפש וידען מופלא, הרבי מטשערקאס, הגה"צ ר' חיים יהודה הלוי בעק שליט"א; שהיה גר פעם בדרום אמריקה. תוך כדי שיחה סיפר לי אז, שבשעתו היה מפליג למקומות רחוקים ונידחים שידע שהיה שם יישוב יהודי, אולי נמצאים שם ספרים בכדי להצילם מאיבוד.

סביב שנת תר"נ קנה הבארון הירש מפריז שטחים ענקיים ברחבי ארגנטינה. הוא כונן שם מושבים חקלאיים, בכדי להושיב במקומות אלה יהודי רוסיה הנרדפים מחמת המציק. הם רצו להגר משם מפני גזירות הצאר והפוגרומים.

פעם אחת נסע הרב בעק בדרך לא דרך, לכפר רחוק בארגנטינה מאותם היישובים, מרחק שמונה שעות נסיעה מעיר הבירה בואנס איירֶס. אורח החיים שם נראה כלפני אלף שנים. את המים היו שואבים מן הבארות. הוא מצא את בית המדרש העזוב והתחיל לחפש בגניזה. ושם מצא כתב יד עתיק שכבר שלטה בו יד הזמן...

כשחזר הרב מנסיעתו, התבונן והבחין שבכתב יד זה טמונים אוצרות גדולים של תורה וחסידות. הוא בירר ומצא שמחברו, היה אדם גדול בענקים, הגאון הקדוש רבי זאב וואלף שור מסקאליט זי"ע, תלמידו הגדול של בעל "יושר דברי אמת" זי"ע.

*

כשפגשתיו שוב אחרי זמן רב, בישר לי שזכה להדפיס את הספר בשנת תשנ"ח וגדולי ת"ח ואנשי הגות התפעמו והתבשמו מחידושיו והספר כבר אזל מן השוק זה כמה שנים. בטובו העניק לי עותק אחד שעוד היה ברשותו. עשרים דרושים נמצאים שם בהלכה ובאגדה. חידושי ההלכה חריפים ועמוקים. מהם יש שנשא ונתן עם גאון הגאונים רבי משולם איגרא זצ"ל מפרעשבורג, שכל גדולי דורו נרתעו מגדלותו בתורה. על חידוש אחד אמר הגאון הנ"ל אל המחבר רבי וואלף , שביכולתו להפריך כל פלפול שנאמר לו, אמנם חידוש זה שאמר לו, הוא יוצא מן הכלל... דברי הדרוש והחסידות שבספר מפעימים ביפיים ובמקוריותם. ישנם גם ידיעות מן הבעש"ט ותלמידיו זי"ע, שאינם ידועים ממקור אחר.

אוצר זה היה עצור ועזוב אי שם בכפר נידח, עד שנמצא לו גואל בהשגחה עליונה להוציאו לאור עולם. תענוג רוחני מיוחד היה לי לעיין בו, גם הידיעה על גלגוליו של כתב היד, והרצון העליון להתגלותו בדורנו, הוסיף חן מיוחד ללימוד הכתוב בו. [מן הספר הזה רשמתי לך פעם, גילוי נפלא על ענין גלות וגאולת מצרים, להראות על מעלת ישראל...]

*

ואכן, בספר הנ"ל, שנקרא: "ספר הדרושים מכתב יד" [דרוש ט"ז] מצאתי חידוש מדהים ביותר בפירוש פסוק זה של "כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו". הגאון הקדוש מסקאליט עומד על לשון "אלקים קרובים אליו". למה לא היה די לומר שהקב"ה הוא שומע תפילותינו בכל עת שאנו קוראים אליו. מדוע יש כאן הדגשה כל כך על הקירבה?

והוא מבאר זאת ברעיון פלאים... געוואלד! מרגלית טובה זו היתה טמונה במשך דורות בגניזת כפר בארגנטינה ובבוא העת שוב נתגלתה לנו בחסד ה', במלוא זהרה. ר' ישראל! הסכת נא ושמע לדבריו! ביאור זה אין ערוך לו...

*

אל הרעיון הזה הגיע אותו צדיק, דווקא מתוך הבנת דברי גמרא ידועה בסנהדרין [צ"ב:], שגם שם האיר את הדברים באור מופלא רום מעלה. אילו לא באנו לשמוע רק הסבר גאוני זה שבגמרא, דיינו. ר' ישראל! ברור לי שהדברים ירוממו את לבך הזך.

חז"ל גילו לנו שם, שכשיצאו חנניה מישאל ועזריה מכבשן האש, רצה נבוכדנצר לומר שירה ולגַנות בה את כל שירות ותשבחות שאמר דוד בספר תהלים, עד שבא מלאך וסטרו על פיו להשתיקו. [ידועים דברי הרה"ק מקאצק זי"ע, שבזה נרמז לו לנבוכדנצר: נראה איך שאתה שר אחרי הסטירה...].

אלא שלגופו של ענין, העובדה הזאת על נבוכדנצר הרשע מעוררת תמיהה עצומה. הרי לכאורה משמע מכאן שגדול היה כוחו של נבוכדנצר בשירה עד מאד?! ורבי וואלף מסקאליט הקשה בעוז ובעוצמה: היתכן? איך שייך הדבר? נבוכדנצר??? איך היה בכוחו של רשע עריץ זה, המחריב והמהרס, רוצח טמא נפש ורוח, לשיר לפני ה'? ולא עוד אלא שכאילו היה בידו אף "להאפיל" על כוחו של דוד, עד שהיה צורך להשתיקו בסטירה?

געוואלד! הרי לעומת זאת, להבדיל הבדלות אין סוף, מדובר על נעים זמירות ישראל ומשיח אלקי יעקב, ששר את שירתו ברוח הקודש, שהשכינה היתה מדברת מתוך גרונו?

*

והוא מותיב והוא מפרק לה, הרה"ק ר' וואלף מסביר זאת מתוך משל מדהים בעומק תבונתו. מלך בשר ודם כשמהללים אותו שריו ועבדיו פונים אליו בתוארים של אימת מלכות. אדונינו המלך האדיר, המושל הכביר, השליט העליון בארצנו. שונה הדבר אמנם בילדיו ובני משפחתו הקרובה של המלך. הם ניגשים ומדברים אליו בכינויים של קירבה וחיבה. טאטע זיסער... אבי האהוב, המתוק והנעים, חמדת לבבי, עטרת ראשי, עצמי ובשרי. והמלך מתענג על כך ומשיב להם אהבה על אהבתם...

ומאידך, אוי ואבוי להם לשריו ונתיניו של מלך, אם הם יפנו פעם אליו בכינויי קירבה ואהבה כאלה, "טאטע זיסער" הרי יחייבו את ראשם למלך מיד...!!! הן עזות מצח וגנות הוא לאיש זר שידבר כך לפני המלך. מי אתה הדיוט בהדיוטות, שמעיז לפנות כך אל קיסר ומושל אדיר...? איזה קרוב נהיית פתאום? איך אתה מגיס את דעתך העלובה, להתייחס אליו במלים כאלה...???

*

וזה אמנם מה שקרה אז עם נבוכדנצר הרשע. הוא ביקש לגַנות את שירי דוד המלך. ולא משום ערך וכח שירתו. בכלל לא! אלא כשראה נבוכדנצר את הנס הגלוי שנעשה בכבשן האש לחנניה מישאל ועזריה, הגיס טמא זה את דעתו לפני הקב"ה ורצה לשבחו בדברי חיבה בנוסח "ידיד נפש אב הרחמן", כעין מה ששר דוד המלך בספר תהילותיו. "תפילה לקֵל חיי... שְׁאֵרִי וּלְבָבִי צוּר לְבָבִי וְחֶלְקִי... אבי אתה קֵלי וצור ישועתי...

ובזה גופא רצה לגַנות את שירי דוד המלך... לשונות של קירבה וכינויי חיבה כביכול, כלפי מעלה ראויים לעם היהודי בלבד! ועתה בנים שירו למלך, בן נבחר הוא לעם של בנים ובמיוחד לנעים זמירות ישראל.

ולעומת זאת, לצד ההפוך; אם אמר זאת נכרי, הרי גנות עצומה ומסלידה יש בזה גופא. "ביקש לגַנות שירות ותשבחות", וביותר, אם נפלטים הדברים מפי גוי רשע, רוצח נבזה, אין לך גנות השירה ההיא יותר מזה... והוא ביקש לגַנות!!!

מי אתה ומה אתה נצר נתעב, נבוכדנצר הרשע, איך מְלָאַךָ לבך הגס שתעלה על שפתיך הטמאות מלים כאלה? מלים של קירבת אלקים, הרחוקים ממך כגבוה שמים מתהום רבה... רשע שפל ונבזה שכמותך! איך אתה מעיז לדבר כך לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ה' אלקי ישראל מלך???

ואז בא המלאך וסטר על פיו של נבוכדנצר במכה רבה ומוחצת להשתיקו ולהכותו על חוצפתו זאת... שתוק ובלום פיך תיכף ומיד, עז פנים שכמותך - - -!

*

וכמה מתאימים הדברים לנבואת ישעיהו על נבוכדנצר הרשע: וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה... אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרַד אֶל יַרְכְּתֵי בוֹר... כְּנֵצֶר נִתְעָב... [פ' י"ד].

ר' ישראל! וואס זאגסטו צו דעם? מה אתה אומר על פירוש נאדר כזה? איך לא יתפעם הלב על כך? דברים נעלמים שחזרו אלינו בעזרת ה' ברוך הוא, מגלה נסתרות מתהום הנשייה, מתוך הגניזה שבארגנטינה הנידחה...

*

ומתוך ביאור מופלא זה, מגיע כעת הקדוש מסקאליט ומבאר את הפסוק שלפנינו. הוי! כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶר לוֹ אֱלֹקִים קְרוֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלֹקֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנו אֵלָיו. משה רבינו רצה להוכיח להם לישראל את קירבתם אל הקב"ה. אשר לו אלקים קרובים אליו. הרי בכל קראנו אליו, בתפילותינו אנחנו פונים אליו כבן אל אביו בלשונות של קירבה וחיבה יתירה. אבינו מלכנו! אבינו אב הרחמן! והוא מוסיף ומפרש בכך את לשון הכתוב "קרובים" בלשון רבים, שהקב"ה כביכול מתקרב לכל יהודי, ביחס לפי מה שההוא מרגיש ומבטא את קירבתו כלפי מעלה...

אלא שרבי וואלף מסקאליט מפיק מכך מוסר נוקב. זה גופא גם מחייב. איך שייך להזכיר לשונות של חיבה לפניו יתברך כמו: אהבה רבה אבינו אב הרחמן. והלב מונח אז בהבלי עולם...???

*

כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו... מה נפלאת היהודי, שבכוחך להרקיע שחקים בִּין רגע! לך ורק לך, שייך לשלוח ולהעלות "מטענים שלֵמים" כהרף עין, עד למעלה משמי השמים... כך אמרו חכמינו ז"ל בירושלמי [פ"ט דברכות ה"א]: "מהארץ ועד לרקיע מהלך חמש מאות שנה ומרקיע לרקיע מהלך חמש מאות שנה ועביו של רקיע חמש מאות שנה. וכן לכל רקיע ורקיע". ועם כל זאת: "אדם נכנס לבית הכנסת ועומד אחורי העמוד ומתפלל בלחישה והקב"ה מאזין את תפלתו. - - כאדם המֵשֹיח באוזן חבירו והוא שומע. וכי יש לך אלוק קרוב מזה שהוא קרוב לבריותיו כְּפֶּה לאוזן...?".

ואתה תשמע השמים מכון שבתך... כן ר' ישראל, מִטענים שלמים של תפילה, תחינה ובקשה, של שבח הודאה, מגיעים השמַימה תוך כדי דיבור ופועלים שם גדולות ונצורות ממש...

*

בכל קראנו אליו... הבה אגלה לך, יקירי, השתלשלות נפלאה ואף זה מתוך נסיעה. אל נמל התעופה נסעתי פעם עם יהודי יקר איש חסד ושמחה בדרך למונטריאל. לבד היותו בן תורה, הכרתיו מזה שנים גם כאיש זריז וממולח ובעל יוזמה עצומה. 'יודע להסתדר', נחלץ מן הסבך ואינו נתקע בשום מקום... כמה דברים נועזים פעל בעיר למען יחיד ורבים, בתקופת הסגָרים בקורונה. יומם ולילה בגבורה חסידית, דבר לא עמד בדרכו. היטיבה ה' לטובים.

אלא שהפעם אמר לי, מסיח לפי תומו, באופן טבעי ביותר: "תפילה, תפילה, תפילה" ורק תפילה! את כל מה שאני עושה ופועל ובפרט בדרך, אני נעצר ומבקש את הקב"ה בשפה פשוטה לעזור לי. על כל דבר קטן וגדול ממש, לרבות מקום חנייה... ואני רואה בזה נפלאות. וכך אני מחנך את ילדיי בכל הזדמנות ששייך. שאו מרום עיניכם! להתפלל ולבקש בפשטות על כל דבר. לא שייך אחרת! הקב"ה יושב בשמים ומאזין. רק תבקשו ממנו את כל מה שאתם צריכים. ילדיי יודעים זאת והם ראו זאת במוחש יותר מפעם. מבקשים מהקב"ה והוא עוזר בפועל".

הוא דיבר במלוא הכֵּנות, בתכלית הפשטות מתוך נסיון ומתוך שכנוע, ברור מכל ברור. "תפילה, תפילה, תפילה ורק תפילה"... וכך אץ ורץ לו האיש לדרכו. אדם מעשי ויעיל הוא, בקי בהוויות העולם, מנפנף בתיקים, מסמכים וטלפון, מסדר ביעף כמה דברים כאחת. ומפעם לפעם נושא עיניו למרום שיצליח בדרכו. "אייבישטער העלף מיר!" רבונו של עולם, אנא תעזור לי. ועדיין מהדהדים דבריו באזני: "תפילה, תפילה, תפילה...

*

ועד כמה שידועים הדברים לכל בר בי רב. עד כמה שכולנו התחנכנו על זה מעודנו, השאירה נימת דבריו הברורים רושם מיוחד, להתגבר על השכחה והשיגרה האופפים את האדם. בשעת הצורך מבקשים עזרה תיכף ומיד מהקב"ה שהכל בידו... דווקא המחשתו והבעתו הפשוטה והמעשית של יהודי זה, נתנו לנושא התפילה אופי חד וחלק, עד שניתן היה לממשו בידים. פשוט מבקשים מאבא את מה שצריך...

והרי חיוב גמור יש בזה. כך כתב השל"ה הקדוש: "איזה עבודה שהיא בלב? הוי אומר זו תפלה. "כל יחיד ויחיד מחויב להתפלל להשם יתברך איזה צורך הצריך לו, ואל יבטח על חריצותו ושכלו, כי במה נחשב? ועצת ה' היא תקום. ועל כל עסק וענין יתפלל להשם יתברך מכל מה שהפה יכול לדבר..." [מסכת תמיד נר מצוה (קכ"ו)] ולא זו בלבד, אלא שמקיימים בזה מצוה דאורייתא של "ועבדתם את ה' אלקיכם"!


*

ויהי ממחרת... הבה אשתף אותך, יקירי, במה שקרה עמי למחרת בדרך חזרה לעירי, ממש לפני טיסה זו בת השעה, שהיתה בשעה מוקדמת. רציתי מאד להיות בבית בבוקר לענין נחוץ מאד. כבר הזמנתי מונית מבעוד יום, לשעה ארבע וחצי לנסוע לנמל התעופה. כמעט לא עצמתי עין בלילה קצר זה, מפני שלא רציתי לאחר. יצאתי החוצה וחכיתי ברחוב ריק מאדם, חשוך ואפל. הנהג לא הגיע. צלצלתי אליו ואין עונה. כל מה שנסיתי לא עזר לי הפעם. עברו רגעי מתח מהולים בעייפות. חמש דקות ועוד חמש דקות ועוד... מוניות אחרות אינן עוברות. אין רואים נפש חיה. ואני צריך להגיע לנמל התעופה בזמן... נזכרתי בלקח של אתמול: "כל יחיד ויחיד מחויב להתפלל להשם יתברך איזה צורך הצריך לו, ואל יבטח על חריצותו ושכלו, כי במה נחשב, ועצת ה' היא תקום". דבר שהמחיש ידידי אז: "תפילה, תפילה, תפילה! תבקש! פשוט תבקש!

ומול שמי הלילה, פנו אז שתי עינים לֵיאות למרום, בתחינה ובקשה. ה' היה עוזר לי...

*

ר' ישראל! בעצמי חוויתי זאת. והנני מוסר לך דברים כהוויתם. הבחנתי אז באפילה, שבאחד הבתים ממול, נפתחה הדלת. הנה משתרכת לה דמות לאט לאט. התקרבתי וראיתי יהודי מבוגר נשען על מקלו. הוא יוצא מפתח ביתו ומתיישב על כסא. מהרתי אליו ושאלתי אותו על מספר של מונית, שכן אצה לי דרכי לנמל התעופה והשעה דוחקת. הזקן ענה לי שאין לו את המספר. אמנם מכיון שהוא הולך עכשיו לבית הכנסת, הוא יכול לקחת אותי במכוניתו, אל תחנת מוניות סמוכה לשם...

הצלה פורתא! אולי בכל זאת אספיק להגיע בזמן לטיסה. היהודי התאמץ, בקושי הלך צעד אחד צעד ופנה למכונית. הרגשתי שלא בנוח מפני שידעתי שקשה עליו ההליכה. הוא הדליק את המנוע והתחיל לנסוע. הודיתי לו מקרב לב על טובה זו ושאני מקוה שאין זו טירחא יתירה בשבילו, אלא שלא היתה לי עצה אחרת. הוא לא הגיב. הוא לא שאל לשמי ולמקומי. בפנים חמורות-סבר המשיך לנסוע. מי יודע? אולי סבל כאבים באותה שעה.

כך המשכנו בדממה הלאה והלאה דרך הרחובות הריקים. פנייה ימינה ופנייה שמאלה ואין זכר לתחנת מוניות בסביבה. הרגעים עוברים ואני מסתכל עליו על השעון. פתאום אני מבחין שאנחנו נמצאים בכביש המהיר ביציאה מן העיר... געוואלד! מה פשר נסיעה מוזרה זו? לאן? לאיזה תחנת מוניות הוא לוקח אותי...?

*

ואז נתחוור לי הדבר. לפי תמרורי הדרך הבחנתי שהוא לוקח אותי בעצמו ל...שדה התעופה. פניתי אליו בהתרגשות: "כבודו עושה מצוה בשלימות"?! "אתם באמת לוקחים אותי לנמל? וכי עלתה על דעתי לבקש זאת? איך אודה לכם על כך? איך אשלם לכם בעד זה? במה אוכל לגמול לך. ומי כעמך ישראל!".

והזקן השתקן, יהודי של פעם, נעץ בי לרגע מבט חודר ונענה לי בחריפות: "וואס האט איר געמיינט? וכי מה חשבת? יהודי עומד ברחוב בלילה, הדרך אצה לו להגיע הביתה, ואני אעמוד מנגד? וכי אפילו א "שטיקל יידיש הארץ" – מעט לב יהודי- אין בי? ר' ייד! וכי מה חשבת? שבאמת אשאיר אותך אי שם בדרך...?". הוא לא הבין איך אפשר אחרת...

*

כן, הגעתי בזמן. באמת הקדימה נפשי להמריא עוד לפני הטיסה. כבר הפלגתי אל מרומי מעלות נפשות ישראל. הוי! תפילה, תפילה, תפילה! הוי! יהודי! יהודי! יהודי! אלה חייליך הנסתרים ישראל! ואלה הם רבותי הדבקים בקונם באמונה ודוהרים להיטיב לזולת...

אתה מבין ללבי ההומה, ר' ישראל - - -? לבי הדופק בחָזקה לפי הקֶצב: תפילה, תפילה, תפילה... א ייד, א ייד, א ייד.

*

ועתה ישראל, הבה נתמקד על התפילה שנתחייבנו בה יום יום, ערב ובוקר וצהרים ובמיוחד תפילת שמונה עשרה. ענין הכוונה בתפילה הוא דבר שצריך חיזוק תמידי.

ידועים דברי הגמרא [ברכות ו:] על הפסוק: כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם [תהלים י"ב] "אלו דברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהם" ופירש רש"י כגון תפילה שעולה למעלה...

ר' ישראל! למרות שמאמר חז"ל זה שגור בפינו מאז, הבה נעמיק בזה שוב ושוב. נראים הדברים שלא היתה מגמת חז"ל ב"ובני אדם מזלזלין בהם" לגנות ולבקר בני אדם אלה בלבד, אלא העיקר כאן היא התוצאה החיובית לדרבן ולחזק את הכוונה: "מכלל לאו אתה שומע הן". בעיקר בא הכתוב, לדעת חכמים, לעודד את הצד החיובי יותר ויותר, את הכרת ערך התפילה שעולה למעלה, למעלה...

פעם הזכרתי לפני כ"ק מרן ה'פני מנחם' זי"ע, שזקוק אני לחיזוק בכוונת התפילה. הוא אמר לי אז בשם גדולי החסידות שפירשו משנת חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין, שבמשך שעת הכנה זו, היו מתפללים שתהיה להם כוונה בתפילתם... גם לזכות לכוונה בתפילה, צריך להתפלל... ואכן, גם זה נכלל "בכל קראנו אליו".
*
מתוך ההמחשה הפשוטה על אם הדרך בסיפור שהזכרתי לעיל , נתחדד לי עוד יותר עיקר גדול בתפילה שאולי אינו מושרש מספיק בתודעתנו. והוא ענין "התחנונים" וצורת הבקשה שהיא חובה גמורה בתפילה. המחבר בשולחן ערוך [או"ח סי' צ"ח ג'] פסק " יתפלל דרך תחנונים, כרש המבקש בפתח, ובנחת" וכתב שם במשנה ברורה סק"ט "אע"פ שאומרה בלשון תחנונים, אם אינו מחשב כמו שצריך דבר ובא לבקש מלפני המלך אלא שמתפלל מפני החיוב לצאת ידי חובתו אינו נכון ומאוד צריך ליזהר בזה". ועיין בביאור הלכה שם שהביא כמה פוסקים שאם לא התפלל דרך תחנונים לא יצא ידי חובתו... ובשערי תשובה הביא בשם תלמידי האריז"ל שכבר בהגיעו ל"עוזר דלים" יחשוב בעצמו שהוא עני ומבקש על הפתח... ". המתפלל צריך להתחנן על צרכיו מאת המלך ברוך הוא שהוא 'כל יכול' ורק הוא מסוגל לעזור! ובפירוש אמרו חכמים: "וכשאתה מתפלל אל תעש תפילתך קבע אלא תחנונים!" [אבות פ"ב מי"ג וראה משנה ברכות כ"ח: ובגמ' שם כ"ט:].

ואמנם כך צריך להביע מתוך הלב, את הבקשות שבתפילת שמונה עשרה. חננו מאתך, השיבנו, סלח לנו, ראה נא בעניננו, רפאנו.... אני פשוט מאד שופך את הלב לפני מי שמסוגל להושיע, אני מתחנן ומבקש ממי שהכל שלו והכל בידו!!!

*

דברים העומדים ברומו של עולם! כשבקשו תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי " רבינו: לַמְדֵנוּ אוֹרחוֹת חיים" אמר להם: "וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים" [ברכות כ"ח.]. אף בהלכה הפסוקה תופס ענין זה מקום נכבד. המתפלל צריך שיהיה לבו למעלה [יבמות ק"ה:]. "המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו [סנהדרין כ"ב.]

בכלל, יש להחדיר את הידיעה בתכלית הבירור שעומדים אנו להתייצב בפני מלכו של עולם. כוונה זו עיקר גדול הוא בשעת תפילה. לכל הדיעות מעכבת כוונת "עומד לפני המלך", על כל פנים בשעת הברכה הראשונה שבשמונה עשרה, בה משבחים את הקב"ה.

*

גדולי עולם אמרו, שעבודת הכוונה גופה היא עצם ה"עבודה" שבתפילה, לעבדה ולשמרה בטהרתה, שלא יתערבו בה מחשבות אחרות. ולכך נקראת עבודה שבלב. וכך אמר קדוש עליון, הרה"ק ר' יצחק מנשכיז זי"ע, ענק בענקים, מאדירי העבודה בדור דעה...
" נקראת התפלה עבודה - - מחמת שצריך לכבוש את המחשבה, לכוין עניין התפלה, ולייחד ולחבר הדיבור והמחשבה שיחדיו יהיו תמים, כי תפלה הוא לשון התחברות, ולכן נקראת עבודה..." [תולדות יצחק פ' נשא].


*

רבינו המבי"ט, [רבי משה מטראני] היה מאדירי הדעה שבצפת הקדומה וחבירו של מרן ה'בית יוסף'. בספרו "בית אלקים" הפליא המבי"ט לבאר את יסודות התפילה, מושגיה וביאוריה. אוצרות נפלאים ומחזקים נמצאים שם בענין זה בפרט.

בשער התפילה שלו עובר כחוט השני, יסודו הגדול בענין התפילה, שעיקר העיקרים בה, היא ההכרה בכוח הקב"ה. כלומר להביע שאין מי שיכול למלא את בקשתו, כי אם בורא העולם בלבד! ובלשון קדשו: "התפילה לקֵל יתברך צריך שידע האדם ויכיר קודם תפילתו לאלקיו, כי אין מי שיכול לתת את שאלתו ולעשות את בקשתו, אלא הוא יתברך". [בית אלקים שער התפילה פ"ב]. המגמה בתפילה אינה השגת התועלת ומילוי הצרכים, אלא בעיקר להכיר כוחו יתברך, שבידו להועיל לו בכל.

וכבר אמרו על איש חסיד אחד, ששפך את לבו לפני ה'. הוי! "קדוש אתה ונורא שמך!" רבונו של עולם, קדוש ונורא אתה ומי אני, אפס שבאפסים שאבוא אליך, שאתפלל ואתחנן לפניך? איך אפצה פה? וכאן נזדעק החסיד מתהום נפשו: "אבל – אין אלו'ה מבלעדיך? מי יכול לעזור לי אם לא אתה? האם יש לי מפלט אחר ועצה אחרת? אבי שבשמים למי אפנה בבקשתי, אם לא אליך- - -? ".

*

ה'חפץ חיים" זי"ע מציע בספרו "שם עולם" עצה לכל מתפלל, שלפני כל ברכה שבשמונה עשרה, יעצור ויחשוב מה הולך לומר כעת. החפץ חיים 'מרגיע' את קוראי דבריו שדבר זה אינו לוקח זמן רב. הוא בעצמו ניסה ובדק את הדבר... וזה לשונו: "וכן נמי בענין תפלת י"ח ברכות, שקבעו חז"ל בהם הרבה עניני שבח המקום והרבה עניני בקשות הנוגע לגופו ונפשו, ובכל אחת ברכה לה', צריך להתבונן מתחילה מה הוא רוצה לבקש מה', ועל מה יברכנו, ואחר כך יאמר אותה הברכה. [שם עולם ח"ב בליקוטים].

*

ואגב אורחא, ר' ישראל, כמדומני שגם ראוי להזכיר ולעורר על הלכה מפורשת בשולחן ערוך. [או"ח סי' צ"ד ס"ח] שתפילת שמונה עשרה שחיובה בעמידה צריך להיזהר שלא לסמוך את עצמו אז על עמוד [שטנדר] וכדומה, שכן עמידה על ידי סמיכה לא חשובה עמידה [מ"ב שם סקכ"ב]. סמיכה במקצת [שאם ינטל הדבר שסומך עליו לא יפול המתפלל] מותרת בשעת הדחק בלבד. [מ"ב שם ולענין חולה ומי שאינו מסוגל לעמוד ע' סקכ"ו שם, ויעויין בסי' קמ"א א' ומ"ב שם, באיסור הסמיכה ל'בעל קורא', לעולה וגם ל'סגן' (המחלק את העליות) בשעת קריאת התורה].

*

גוט שבת לך אהובי, גוט שבת
אור פניך עלינו אדון, נשא!
שבת שקלים בתשוקה עילאית, ב"מטבע של אש"
שבת בתחושת "אלקים קרובים"
קרבה אל נפשי גאלה...

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
קבצים מצורפים
המודיע 467.docx
(45.57 KiB) הורד 144 פעמים

סמל אישי של המשתמש
אהרן תאומים
הודעות: 2563
הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
מיקום: בארא פארק
שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
יצירת קשר:

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי אהרן תאומים » ב' מרץ 07, 2022 9:49 pm

בס"ד
האש והקיפאון...
הכנה שבלב ל"שבת - זכור"

לר' ישראל יקירי שליט"א

מצוות צריכות כוונה וזקוקות להכנה נפשית. וביותר מצווה התלויה במחשבה וברגשי הלב, כמצוות זכירת עמלק. הרי כך כתבו הרמב"ם [פ"ה מהל' מלכים ה"ה] והסמ"ג [ע' קט"ז] "לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו בדרך לעורר איבתו תמיד ועברתו שמרה נצח". ולא עוד אלא שה"שפת אמת" הגדיר את זכירת עמלק כידיעה פנימית בעומק הלב, "כמו שאדם יודע בידיעה מוחלטת שטוב לו חיים ונשמר ממילא מסכנת נפשו". [פורים תרל"א].

האדם איננו מכונה ורובוט. בדברים שבלב לא שייך ללחוץ על 'כפתור' ולפקוד פתאום: כשיעמוד ר' פלוני למפטיר ויתחילו לקרוא פרשת זכור, תרגיש כך וכך תיכף בעומק לבך ובמלוא ההתעוררות! יקירי, דו ווייסט דאך, הלא ידעת שאין הדבר פועל ונפעל כך...

*

זכינו ל'שבת הפסקה' שעליה אמרו מאורי הדורות שיש בה "רווח להתבונן בין פרשה לפרשה". ואם כן כמה ראוי להתכונן יחד למצוות "זכור". לזכור את העם רווי השנאה והאכזריות, החטא והגנאי.

זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים! הנה יצאנו מעמק הבכא המצרי, מושפלים ומדוכאים ומרוטי קושי השעבוד. אך טעמנו טעם חירות וחבשנו את פצעינו, זה אך נשמנו לרווחה מסבלות ועבדות; רק עברנו את הים ומאורע כביר זה הטיל מורא על האומות.

והנה הגיח עמלק בחמת רצח, שלוף חרב השמדה. על דגלו חרותה סיסמת-מהותו: "להשמיד להרוג ולאבד". הוא מתקיף אותנו במשטמה ללא גבול וכולו מוכן לטבח, ללא סיבה וללא רחם, בשנאה ובקרירות. שנאה לשם שנאה. עם מדושני חרב אוכלת, שכל עורק אנושי מאובן בו, שכל רביעית דם קפואה בו כקרח, שכל נימי נפשו - חוטי תיל "גרמניים"... כל כולו גוש מגובש של שנאת ישראל...

ולא זו בלבד, אלא שאשמתו של עמלק כבדה מנשוא בענייני רוחניות. חז"ל [תנחומא כי תצא] לימדונו על דרכי עבירה וכיעור שניסו להחדיר אז ברוח ישראל בדרכו לקבל את התורה. הבעש"ט ותלמידיו פירשו "אשר קרך" גם על קרירות מן ההתלהבות בעבודת ה'. ה'מאור ושמש' פירש קרירות זו גם על היחס בין אדם לחבירו.

וה'שפת אמת' ראה בעמלק את הגורם העיקרי לחטאים ולמעשה העגל בפרט. בעבר וגם בהווה. "עמלק אשר עירבב אותנו קודם קבלת התורה וזרק ארס ושאור בעיסה..." [פורים תרל"ו]. "אותו רשע שעומד באֵם הדרך של כל עובד ה' ומכל שכן לכלל ישראל" [זכור תרמ"ח].

*

זכור את אשר עשה לך עמלק... מתוך ספר תורה כשר נקיים זאת! מתוך קלף קדוש ונורא, נקרא זאת! בתוככי מקדשי המעט שלנו, עטופי טלית של שבת ובהקדמת ברכת "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". וכל העם מאזינים בכוונה, בדממה קדושה של קיום מצוות ה' ומחדירים היטב שכל ענין זה, מוכתב לנו מפי הגבורה...

*

הבה נתבונן בתחבולה שטנית של זרע עמלק, שהובאה במדרש תנחומא [ס"פ כי תצא] העמלקים נסעו למצרים להוציא מן הארכיון שמות יהודים. "ובא ועמד חוץ לענן והיה קורא ראובן שמעון לוי ויהודה" – העמלקים עמדו לפני מחנה ישראל והזמינו יהודים בקריאת שמותיהם לצאת אליהם, באמתלא של מסחר – "וכיון שהיה אחד מהם יוצא היה הורגו". חדשים רבים עבדו רשעים ארורים אלה בקור רוח ובקיפאון האנושיות, על תכניתם. לנדוד על פני עמים וארצות בימים ההם, אך ורק בכדי לחפש שמות בארכיוני מצרים, בסדר 'גרמני' עקבי ומעודכן ובתכנית שטנית מחושבנת היטב, והכל כמזימה לרצח...

*

הזדמנות היתה לי לאחרונה להתכונן למצווה זו, מתוך ביקור כמה ימים בפולין הדווייה. המגמה בכלל היתה רוחנית. שבת מרוממת בצוותא של חסידים ומבקשים, ותפילות על קברי צדיקים.

אלא שבשעות הנסיעה הממושכות ממקום למקום, למראה השלטים השונים של ערים ואימהות בישראל בדרך, נשמע בסתר רעם: "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה". את מה ששמענו מאבותינו נזדעק שם, מגיא ההריגה. על קהילות הקודש שנעקרו ונמחו מעל פני האדמה. על רבבות אלפי ישראל, על עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב; על רשעות ואכזריות שלא נודע כמותן מאז היות אדם על האדמה.

מתוך שממת עיר ועיר מיושביה היהודים שמילאוה פעם, נשמעים הדים מתפילת 'נחם'
ויבלעוה לגיונות, ויירשוה עובדי זרים, ויטילו את עמך ישראל לחרב, ויהרגו בזדון חסידי עליון... לבי לבי על חלליהם...

מביקורי הראשון שם בשנת תשנ"ה נשארה שורת זכרון זו: וּבְעוֹרְקֵנוּ הַיְהוּדִי זֶרֶם פְּחָדִים עוֹבֵר. קוֹל תְּמוֹלֵנוּ הַדוֹפֵק. כִּי עַל אַדְמַת דָמִים אָנוּ פּוֹסְעִים - - -
זהו זכר עם עמלק כשלא נמחה ולא נעשה בו כמשפט. זוהי התוצאה כשלא הושמד. ומכלל לאו אתה שומע הן. זכרונות איומים אלה מבהירים את תוכן מצוות ה' בזכירת מעשה עמלק. זכור את אשר עשה לך עמלק... מחה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח...

*

ובשעת רעווא דרעוין בפרשת תצוה, כשהסבנו יחד בבית המדרש, העברתי אז לידידים רעיון שחילחל בלבבי באותם הימים. "את משמעות 'ואתה תצוה את בני ישראל' פירשו גדולי החסידות מלשון "צוותא". למשה רבינו נרמז אז לחַבֵּר אליו את בני ישראל להיות לו לצוותא חדא. כאן, בארץ הדמים הזאת בפרט, מתפרשת צוותא כזאת בצורה מחרידה, נוקבת ויורדת עד התהום..."

"ואפרש את שיחתי. ביאור מרטיט ראיתי פעם בספר קדמון "באר מים חיים" על פירוש רש"י, שחיברו רבינו חיים מפרידברג אחי המהר"ל בעל "ספר החיים". שם בפרשת וזאת ברכה כתב בטעם מקום קבורת משה רבינו מול בית פעור, מקום מגונה ושפל כל כך. איך יתכן שמקום מנוחת אדון הנביאים שלא קם כמותו, איש האלקים הכי קדוש ונעלה, נמצא במקום כזה?".
"וכך ביאר הגאון הקדוש רבי חיים מפרידברג: משה רבינו רצה להיקבר שם, מפני שידע שבמשך הדורות יהיו יהודים הרוגים על קידוש השם שלא יזכו לקבר ישראל, ולא זו בלבד אלא שמהם ייקברו במקום גילוליהם להכעיס.
וכאן בא משה להודיעם שאף הוא נמצא במקום כזה, וכמוהו יעמדו כולם בתחיית המתים לקץ הימין יחד עם מנהיגם הנצחי. וקולו מהר נבו, מול בית פעור ישאג - אף אני אתכם...!!! עמכם אני, מקדשי השם, עמכם אני נרדפי ישראל, עמכם אני בחייכם ובקבורתכם. יבוא יום ונקום ביחד לקץ הימין!!!".
"הזכרתי פעם את דברי בעל "ספר החיים" אלה, באזני אחד מגדולי ראשי הישיבות בארה"ב בשעתו, הגאון ר' אליהו שוויי זצ"ל, ולשמע הדברים פרץ בבכי... גוואלד! התקשרות כזו של הרועה הנאמן, משה עבד ה' עם עמו לנצח, בכל מקום!!! "אני אִתְּכֶם ויחדיו נקום לעת התחייה".
"ובכן, ואתה תצוה את בני ישראל שנתפרש על משה רבינו -מלשון צוותא- משתמע בארץ הדמים הזאת בצורה נוראה ביותר. במדינת גילולים זו שנתפזרו בה עצמות קדושים לכל ארכה ורחבה, נשמעת זעקת משה רבינו מתוך "צוותא" כאובה: "עמכם אני"!!! כך מנחם הרועה הנאמן את גיא ההריגה בפולין ושכנותיה. עמכם אני, מקדשי השם. יבוא יום ונקום ביחד לקץ הימין. יבוא יום נקום ונחיה חיי עד!!!. אז יקוצו וירננו שוכני עפר. ונקיתי דמם לא נקיתי וה' שוכן בציון".
*
ו"צוותא" מופלאה של רועה ישראל ועַם אהובו, התגלתה עוד בתחילת דרכנו כעם, בשעת מלחמת עמלק. "מחר אנכי נִצב על ראש הגבעה ומטה האלקים בידי". [שמות י"ז ט']. ועל זה כתב הרמב"ן: "ועלה שם כדי שיראה את ישראל הנלחמים וישים עינו עליהם לטובה, וגם הם יראו אותו פורש כפיו השמימה ומרבה בתפילה ויבטחו בו ויוסיפו אומץ וגבורה".
ואף זכרון נאדר זה צריך להפנים בלב ולראות את "בעל השמועה" רבינו הנצחי נגד עיני הרוח. משה רבינו העניו מכל אדם, עולה הפעם על ראש הגבעה, לראות ולהיראות... 'לראות' לחונן ולרחם, ו'להיראות', בכדי לחזק את ליבן של ישראל; להתקשר עמהם, לאמץ את לבבם ולהתפלל בעדם ללא הרף אל אלקי המערכה, בפרישת כפיים השמימה... הוי! "עמכם אני" הוי! צוותא קדושה...
*
אנכי ניצב על ראש הגבעה... היכן היתה ממוקמת גבעה זאת שעליה עמד משה רבינו בשעת מלחמת עמלק? היכן נבנה המזבח שהיה זכר לנס הנצחון ההוא? בא ה'אבן עזרא' וגילה לנו שכל זה לא היה ברפידים כי אם בחורב, בהר סיני... והעובדה הזאת מעוררת את המחשבה מאד. כבר אמרו קדמונינו ז"ל שבכח התורה שייך לנצח את עמלק. הרי כוחו בא מ"רפידים" שרפו ידיהם מן התורה ומדה טובה מרובה... התפילה וזכרון הנס של מלחמת עמלק היה במקום מתן תורה ממש. משם, מתוך התורה הקדושה יושלם הכל, השם שלם והכסא שלם...

ואמנם כך דיבר בקדשו מרן ה"בית ישראל" זי"ע: "מחיית עמלק יכול האדם לקיים על ידי כח התורה. ויש רמז: "כתוב זאת זכרון בספר", זהו הספר. "ושים באזני יהושע" רמז משה קיבל וכו' ומסרה ליהושע וכן כסדר... וכאשר דרשו חכמינו ז"ל על רפידים שרפו ידיהם מדברי תורה, העצה והתיקון לזה – על ידי לימוד וקבלת עול תורה". [פ' זכור תש"כ].

וכן לימדונו חז"ל הקדושים בתורת כהנים. "זָכוֹר את אר עשה לך עמלק, שתהא שונה בפיך". ופירש שם הראב"ד שהכוונה על לימוד הלכות מגילה, גם בזה יש קיום של מצוות זכור...

בסוגיא אחת במסכת בבא בתרא [מ"ו:] השתמשו חכמינו ז"ל בתיבת עמל"ק כסימן לזכירת פרטי הסוגיא: "ערב, מלוה, לוקח, קבלן" עמלק סימן. ופירש שם הגאון רבי יעקב עמדין זצ"ל "להכניס מנוול זה לבית המדרש, לשבור כוחו...". בתורה שייך להכריע ולהכניע את עמלק...
*
כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים... בטורונטו היה גר יהודי יקר ונלבב בשם ר' יחיאל אניספלד ז"ל. מוצאו היה מחסידי בית רוז'ין. איש קראקא היה ר' יחיאל, אדם חשוב ונכבד בעצם מהותו, פיקח ובעל מעשים, מלא חן קדומים, תוכן ואצילות. הילוכו ודיבורו היו מתונים ושקולים תמיד. שנים רבות זכיתי לקירבתו. בן תורה גדול היה, בעל קורא ובעל תפילה מופלא. ממנו למדתי בשעתו נוסח "מלכיות, זכרונות ושופרות" בנעימה מיוחדת המביעה את פירוש המלות בלב ונפש. אחיו הבחור המופלא יהושע הי"ד היה ממובחרי קבוצת ה'מתיתובציס' הידועה בקראקא, תנועת מקדשי ה' בחייהם ובמותם, בהנהגתו של הקדוש ר' מתתיהו גלמן הי"ד.
פעם אחת ישבנו בחדר בביתו בכדי לייחד את הלב בזכרונות העבר. את הרגעים הנוראים האלה לא אשכח. הוא פתח אז את סגור לבבו במה שחזה וסבל בשנות הזעם. והוא היהודי היקר ביקרים, האיש החשוב והאציל, דווקא הוא שלימדני אז בברירות לוהטת, פרק בנושא זכירת עמלק, בחובת ה"מחה תמחה" והאיסור לרחם על האכזרים. הוא עדין הנפש בתכלית שלא העלה על שפתיו מלה שאינה הגונה, שאף פעם לא הרים יד, שלא פגע בזבוב, אמר אז מלים בוטות ומזעזעות, פולחות כליות ולב.

מתוך דבריו וצורת ביטויו, התחלתי להבין ביתר שאת את עומק רשעותו של עם עמלק. ימח שמו וזכרו, ונימח זכורו מלהזכירו. בזכרון קדוש... ובנעימת תפילת הימים הנוראים שלמדתי מפי ר' יחיאל: "וְיֵדַע כָּל פָּעוּל כִּי אַתָּה פְּעַלְתּוֹ. וְיָבִין כָּל יְצוּר כִּי אַתָּה יְצַרְתּוֹ." הנני מפזם לי את דברי הפייטן בפיוט "יוצר" לשחרית בפרשת זכור, השתפכות לב המשורר ברגש עליון: "וְיֵדַע כָּל פָּעוּל כִּי לֹא שָׁכַחְתָּ, וְיָבִין כָּל יְצִיר כִּי שְׁמָם שִׁיכַּחְתָּ!"...

יקירי! לא כתבתי כל זאת לצער את לבך הזך, כי אם להכינו לקראת קיום מצוות הזכירה...

*

ומתוך פעימות לב הולמות בחזקה, הנני לרשום לך בעזהי"ת, רעיון מופלא ביותר בענין מחיית עמלק, שהגה איש צדיק נשגב בגיטו ווארשא, האדמו"ר הקדוש ר' קלונימוס קלמיש מפיאסצנה הי"ד, אשר קידש את ד' בחייו ובמותו. זכותו יגן עלינו.

הוי! הרבי מפיאסצנה! הארץ האירה מכבודו, מגדלותו העצומה בהרבה תחומים. הוא חינך והורה דרך לרבים במאמריו ובספריו הקדושים, המשפיעים קירבת אלקים עד עצם היום הזה. כמה פעמים שמעתי מפי הגאון ר' חיים קרייזווירטה זצ"ל רבה של אנטוורפן [שהגיד שיעורים בישיבת הרבי: "דעת משה"] שבגיטו ווארשא נתגלה תוקף פנימיותו של הרבי מפיאסצנה באופן נעלה ביותר. בעמק הבכא זה לא היה מסווה.... בשנות הזעם חיזק לבבות נשברים באמונה טהורה והכינם למצות קידוש השם.

אינני מוצא את המלים המתאימות הראויות למלאך ממרום זה, מלאך רחמים שסוכך בכנפיו על עם מתבוסס בדמו. נזכר אני בדמותו הזכה של הגה"ח ר' אלעזר ביין זצ"ל, מדמויות ההוד והחן שהצטנעו בירושלים של מעלה. ר' אלעזר היה מגדולי תלמידיו של הרבי מפיאסצנה בנעוריו. מי שזכה להכירו היה מבחין ב"כח הפועל בנפעל", רוממות נשמת הרב שנשקפה בתלמידו המופלא, יהודי משכמו ומעלה, שכולו אומר קדושת ישראל, יראת שמים ויראת חטא... [ועם נכדו יבלח"א, ידי"נ הגה"ח ר' מרדכי יידל שליט"א מאשדוד, הייתי יחד בנסיעה הזאת בפולין, בצוותא חדא ובלב אחד.].

*
וכך אמר הקדוש מפיאסצנה בשבת זכור תש"א בעמק הבכא. חז"ל אמרו ש"אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שיימחה זרעו של עמלק". [רש"י מתנחומא פ' כי תצא] מה פשר ההדגשה ב"זרעו של עמלק"? הרי כל האומה הארורה הזאת עם דורותיה כאחת, נקראת "עמלק" סתם! [כמו שנאמר: "עמלק יושב בארץ הנגב".] ואם כן היה להם לומר: "עד שיימחה עמלק" ותו לא מידי?

והביאור המבהיל על כך, נכתב בספר "אש קודש" שלו באותיות של דם ואש ותימרות עשן. "זרעו של עמלק" מרמז על הזרעים שזרע ועל הנטיעות שנטע, על הרושם השלילי שהשאיר, "זרעו" זה עלול להישאר לדאבון הלב, גם לאחר שיימחה עמלק בעצמו מן העולם...

פיקח הקדושה הזה, הרבי מפיסצנה שראה את הנולד, ידע היטב שאפילו אחרי מפלת הצורר ועמו ימ"ש; יקח זמן רב עד שישתקם העם היהודי ויחזור לאיתנו, בפרט למעמד רוחניותו. אם המצב הנורא גרם לרפיון בכל חלקי קיום היהדות, ולו אף מתוך הכרח פיקוח נפש, הרי שהזרעים שזרע עם טמא זה לא נמחקים כל כך מהר.

אם חלילה נתקררו עניני שמירת שבת כשרות ולימוד התורה, הרי עדיין רישומו של עם עמלק קיים; הרי זרעיו ונטעיו זקוקים לעקירה משרשיהם... וחכמי קדם קבעו ואמרו "עד שיימחה זרעו של עמלק"... הוי! זרע עמלק, הרושם הארור, הקרירות, האיבון. הוי! אבד תאבדון, שצריך לשָׁרֵש אחריהם...

*

ר' ישראל! נלמוד נא את לשון קדשו של אותו צדיק בלהט והפנמה. "חובת התלמידים" הוא זה לשנן זאת. "הרמז הוא עד שימחה מה שעמלק זורע, כי גם אחר שיימחה עמלק, הזרעים שזרע, ישארו, השבת שמחללים הרבה מישראל רחמנא ליצלן באונס מפני צרותיו של עמלק, ישאר בכמה מהם זמן רב מחולל אצלם, וקדושתו מחוללת, ולא יפחדו כל כך לעשות בו מלאכה כמו עד עתה, הזהירות ממאכלות אסורות לא תהא אצל הרבה מהם כל כך חמורה כמו עד עתה, אם חס וחלילה נכשלים בהם בימי עמלק".

"והאם אותם בני הנעורים שמוכרחים להתבטל מתורה ואינם יודעים בעצמם אם חיים הם מצער וצרות רחמנא ליצלן, ישובו במהרה להכניס את ראשם ורובם לתורה כמאז, גם אחר שימחה עמלק?".

וכך סיים אותו קדוש ונורא: "אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה גם זרעו של עמלק", הזרעים שזרע בנו, ולכן "מחה אמחה את זכר עמלק" ... [אש קודש פרשת זכור].

ולרגל ההילולא של מרן הבית ישראל זי"ע, שחל בשבת זו, הבה נזכיר כמה עסק קדוש ישראל זה במחיית "זרעו של עמלק" מתוך לבם של פליטי החרב, שהליכות היהדות הורחקו מהם מחמת המציק ונסיבות הזוועה. כמה עמל הוא זכרונו לברכה, למחוק את הרושם ההוא וכמה יגע להכניס במקום זה נטיעות על טהרת הקודש...

*

יקירי! גם הקרירות בכל עניני היהדות, מ"זרעו" של עמלק היא, אשר קרך בדרך בכל צורת קרירות, וכנזכר לעיל, היתה מטרתו הנרשעת לצנן את ערכי 'בין אדם למקום' וגם 'בין אדם לחבירו'... כלשון ה'שפת אמת': "זרק ארס ושאור שבעיסה". את כל העקבות האלה צריך למחוק מן העולם! זה היה רצון הרשע מעודו, אשר קרך בדרך. שאט הנפש ושויון הנפש ביחס לדבר שבקדושה, כל "מבט מפוכח", כל זיקה של לגלוג לעומת חובת הלבבות, לגדרים וסייגים, למנהגי ישראל, לתהלוכות יראה. את כל העקבות האלה צריך למחות ולמחוק בכל תוקף ועוז. כל זה הוא "נצר זדון מזרע עמלק" ועלינו לכתשו, לרטשו ולבטשו; לנפצו ולפצצו, לרסקו לרצצו לקצצו ולכתתו... עד שיהיה השם שלם והכסא שלם במהרה בימינו... ר' ישראל! צריך לשרש אחריה. את זרע עמלק חייבים לעקור כליל מן השורש עם האדמה שמתחתיה...
*

ואותו צדיק מפיאסצנא הי"ד הזכיר בשבת זכור, בימים האיומים ההם בגיטו ווארשא, ביאור מופלא בפסוק, [תהילים קמ"ג י"ב] וּבְחַסְדְּךָ תַּצְמִית אֹיְבָי וְהַאֲבַדְתָּ כָּל צֹרְרֵי נַפְשִׁי. למה נזכרה כאן מדת החסד באיבוד הרשעים? וכך הסביר ב"אש קודש" [ויסוד הדברים נמצא בלקוטי שושנה להרבי ר' אלימלך זי"ע] אם יורדת מדת הדין והגבורה לענוש את הרשעים בעולם שייך ח"ו שאף ישראל יסבלו עמהם. הרי אף בליל יציאת מצרים נצטוינו שלא לצאת מפתח הבית עד בוקר, שכן 'משניתנה רשות למשחית אינו מבחין בין שוגג למזיד'. והרבי בעל "אש קודש" הביא על זה דוגמא גם ממלחמת העולם הראשונה, שלמרות שמידת הדין היתה מתוחה אז על מלכות רוסיה הרשעה, בכל זאת לדאבון הלב, סבלו מכך קהילות ישראל.

ועל זה התפלל דוד המלך: וּבְחַסְדְּךָ תַּצְמִית אֹיְבָי וְהַאֲבַדְתָּ כָּל צֹרְרֵי נַפְשִׁי, שיבוא העונש על רשעי העולם, במדת הרחמים, וכגון מפלת סנחריב, שלא נגעה ולא פגעה בישראל אף כחוט השערה...

*

כמה נוגעת התפילה הזאת בימינו אלה בשעת מלחמת רוסיה - אוקריינה. ירחם על בני עמנו היקרים. שיהיה הדבר בחסד ורחמים, שלא תינזק אף ציפורֶן אחת מישראל. שיוכלו כל הנודדים והגולים במהרה ממש, לחזור לבתיהם במנוחה ושלוה.
ואף התנהגות ה"דוב הרוסי" כיום הרוצה להפגין את עוצמתו על החלש ממנו בגאווה עיוורת, נטולת רסן והגיון; גם זה מדגים את אופיו של עמלק ואת הרִשעה שזרע בעולם. כך הגדיר רש"ר הירש זצ"ל את דרכו של עמלק. הוא ירש את תכונת "על חרבך תחיה" של עשו הרשע. הוא בחר לנחלה לו את החרב ומבקש תהילתו בעיטורי נצחון טבולים בדם... הוא העם אשר שואף להגשים את סיסמת "נעשה לנו שם" בהשמדת שלום עמים... כמה עז ונוקב הוא ביטויו של אור המערב: "חרבו של עמלק המבקש תהילה אין לה מנוחה, כל עוד פועם ליבה של נפש אחת בת חורין שלא הכניעה את עצמה לפניה...". [שמות י"ז ח']. עדיין לא נשכח כלל, מה שעוללה מלכות אדומה זו, העקובה מדם, לעם ישראל ולדת ישראל, בזמן תעתועי הקומוניזם; ולפני כן בזמן שלטון ה'צאר' המרושע שהאדים והכתים אף הוא את יריעות דברי ימינו...

*

ודמים בדמים נגעו... עמלק בעמלק נפגשו. העם האוקרייני המותקף, רווי "עמלקיות" עוד יותר ממתקיפו. אִתָּם, מחוללי הפוגרומים, יש לנו חשבון ארוך קרוב לארבע מאות שנה, עוד מתקופת גזירת ת"ח ות"ט. הפסל של הצורר חמלניצקי ימ"ש מתנוסס מאז בככר מרכזית בקיוב הבירה עד עצם היום הזה. עיר שלימה וגם מחוז נקראו באוקריינה על שמו של מרצח מאויים זה. מטבע טבעו השלטונות לזכרו הנתעב של ה"גיבור הלאומי" וזה עובר לסוחר בארץ זו. הוא נהיה למופת ולדוגמה בשפיכת דם נקיים.

וכך התבלטו האוקריינים תמיד באכזריותם החייתית הפרועה. ומה עוד בשנות הזעם והחורבן כפי שסיפרו לנו אבותינו. אוקריינה! לא שכחנו כלל את דם רבבות אחינו ששפכת בתכלית האכזריות האופיינית לך, גם מחוץ לתחומי ארצך. שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַּת אֱדוֹם - גַּם עָלַיִךְ תַּעֲבָר כּוֹס...

ועם זאת עולה תחינתנו השמימה לריבון כל העולמים, בעל מלחמות, זורע צדקות, מצמיח ישועות. אנא ה'. בחסדך תצמית אויבי והאבדת כל צוררי נפשי. רבונו של עולם, אב הרחמים! ששוב לא תסבול מכך, אף נפש אחת מישראל. שיוושעו כולם! כולם! כמה הם זקוקים, הנצורים, הנודדים והעקורים מבתיהם, לתפילותינו ועזרתנו!

*

יקירי! עומדים אנו בשערי ימים גדולים לישראל. ימי נסים ונפלאות. הבה נתכונן לשבת זו, "שבת זכור" ביתר שאת, הבה ונאמץ את המוח ואת הלב גם יחד, לעבר כיוונים הפוכים... שתי זכירות עומדות לפנינו בשבת זו: "זכור את יום השבת לקדשו" ו"זכור את אשר לך עמלק"... חז"ל [פרד"א ותנחומא תצא] לימדונו על הקשר ביניהם, זה לעומת זה...

וכך מצאתי בספר "שפתי צדיק" המדגיש את אחד מן הניגודים האלה, במעלות החום והקור... וזה לשון קדשו: "וקבעו חז"ל לקרות פרשת זכור בשבת קודש, משמע שהשבת מסייע לזה הרבה, ומזה יכולין ללמוד כמה חביב התלהבות וחמימות בעשיית המצוות, היפוך הקרירות בחינת עמלק, כיון שחיוב השנאה עבור הקרירות גדול כל כך, וצריכין לעשות בחימום והתלהבות גדול...".

שתי קצוות, שני קטבים... השבת היא מקור האור והחום ביהדות, אש גדולה, אש של מעלה שלהבותיה מאירות את דרכנו ומחממות את נפשנו תמיד, וכך אמר החידושי הרי"מ זי"ע, שהמקרא "חוצב להבות אש", סופי תיבות: שבת. שבת מוציאה את האדם מקפאון וקרירות ימות החול ומרוממת אותו לקדושת אש של מעלה. וכבר הזכירו רבותינו הראשונים שהמלים בית יעקב אש, אף בהן ה'סופי תיבות': שבת.

*

בשבת נפתח הלב ומעיין הרחמים. יהודים מתאספים בבית הכנסת ושואלים איש לרעהו לשלום בחום יהודי ובקירוב לבבות. ההורים מתכנסים עם ילדיהם, המארחים עם אורחיהם והנשמות מתחממות יחד. וכך מזדמרת לה מנגינה עתיקה "דער שבת איז טייער און ברענט ווי פייער". [השבת יקרה ובוערת כאש] נפשות ישראל מתלהטות לכבוד יום מלא אורה. ראשית השבת מתחילה בהדלקות נרות, בכלי ראשון העומד על גבי האש, ב"סתם קדירות בבין השמשות רותחות הן"...

אמת מה נהדר היה המחזה בליל שבת קודש, כשזכיתי לראות את כ"ק ה"ישועות משה" מויז'ניץ זי"ע עורך את שולחנו הטהור לפני ה'. פניו מזהירות באור עליון ונפשו הגדולה בוערת מאש קדושת השבת. כשהיה שר "קה רבון עלם" היתה נגינתו מציירת את משמעות המלים, ובאמרו "אתר די ביה יחדון רוחין ונפשין" נדמה היה שבית המקדש בתפארתו נבנה אז מתוך השירה, ועל המזבח החדש, מתלקחת שוב אש תמיד... וסביב המקדש, שמחת כל רוח ונפש. שמחה של קדושה עליונה. למקדשך תוב ולקודש קודשין...

*

ובצד הנגדי להבדיל עד אין סוף, עמלק הוא מקור הקור והחושך, 'אשר קרך בדרך'. הנה יצא עם ממצרים, עם עיף ויגע מושפל ומדוכדך זה יותר ממאתיים שנה. וכאן בא עם עמלק הנבזה באכזריותו ומתקיפם ללא רחם, בשנאה עקבית ללא גבול.

משל למה הדבר דומה? לבן האובד שסבל שנים רבות בנכר והנה הגיעה השעה שייפגש עם אביו מתוך ציפיה, ערגה וגעגועים. הנה הולך הוא בדרכו ועיניו זוהרות מאושר בחשבו על המיפגש עם אבא; והנה בא רשע חסר לב ומתנפל על הילד הפצוע והמיוסר בדם קר, ללא כל סיבה, ללא כל תועלת אך ורק מתוך שנאה תהומית איומה. כך הוא דרכו של עמלק, כל רגש אנושי מאובן בו, כל נימה שבנפש, חוט של אכזריות, של כפור איום, נוגס ונושך.

*

שתי זכירות עומדות כעת לפנינו, זכור את השבת לקדשו. יהודי של שבת! אֲצוֹר ועצור בתוכך את האש, את חמימות ואור השבת, את החדווה והשמחה הלוהטת. ו"זכור את אשר עשה לך עמלק", להשמיד ולאבד ממנו כל זכר, ואף מתוך עצמך פלוט כל רושם קרירות ואיבון, "אשר קרך בדרך", כל מחשכי עצבות ועצלות. כל אדישות ולא איכפתיות. החום היה תמיד 'חומר משַמֵר' של היהדות. עמלק מלא שנאה עד תהום והשבת מלאה אהבה עד מרום...

מספרים, על הבעש"ט זי"ע שראה פעם גויים חוצבים צורת שתי וערב בנהר קפוא. וביאר הבעש"ט שהמים החיים אכן מטהרים ופולטים מתוכם כל דבר טמא, אבל אם הם קפואים, שולטת בהם הטומאה, בקרח מצאו גויים אלה מקום ליצור את סמלי הטומאה שלהם... בימים אלה בפרט, הבה ונחגור כלי זיננו, אש התורה והמצוות, להבות השבת להט זכירתה ושמירתה ונערוך מלחמת חרמה נגד הקרירות, נגד כל נטיות "אשר קרך בדרך", מלחמת האש כנגד הקרח וסמלי הטומאה ימסו כלא היו.

הלא כך פותחים אנו באחד ממזמורי קבלת השבת . ה' מלך תגל הארץ... אֵשׁ לְפָנָיו תֵּלֵךְ וּתְלַהֵט סָבִיב צָרָיו... מלחמה לה' בעמלק מדור דור, בו ובכל "זרעו" למינהו...

*
והרי דוגמא של יהודי שקיים זכור את יום השבת לקדשו באופן הנשגב ביותר, בזמנים הקשים ביותר. בזכרון מעשה זה וחקיקתו בלבנו, נקיים את שתי הזכירות גם יחד. זכירת השבת בשעת השתוללות עמלק... במחנה התופת שוואנינגן שליד העיר פוזן היה הדבר... בין האסירים, בלטה דמותו של יהודי תלמיד חכם, חסיד נעלה ובר דעת, בשם רבי ראובן ישראל קוט הי"ד מקוז'מינקה שבפולין. בחכמתו השכיל לקיים מצוות שונות במחנה למרות הכל. אמנם יותר מכל הפליאה שקדנותו ולימודו בפרט בשבת. הוא עסק אז בהתמדה בלימוד הלכות שבת בעל פה, ובירר וליבן את ההלכות לפרטיהן וגדריהן...
ר' ראובן ישראל, ביאר פעם לאחיו האומללים את פשר הנהגתו זאת: אחד מעיקרי השבת היא הזכירה. "זכור את יום השבת לקדשו" כשיהודי אנוס לחלל את השבת ונאנח, הרי מקיים בזה בזה זכירה באופן מופלא ביותר. ובפרט כשמתעמק אז בהלכות שבת ומלבן את גדרי ההלכה ונאנח על שאין בידו לקיימה, כמה גדולה זכירה זו לפני המקום ברוך הוא ... ושם בגיהנם התחתון שבשוואנינגן, התחיל ר' ראובן ישראל הי"ד לבאר ולדרוש יסודות עמוקים בקדושת השבת ובמחשבת החסידות, להראות איך שבשבת קודש מתמלא העולם כולו רחמים... וכך השפיע על רבים להתדבק בקדושת השבת, אם לא על ידי שמירה, על כל פנים על ידי זכירה עמוקה וטמירה... עם זאת הורה וחיזק ר' ראובן ישראל את אחיו לעשות "שינוי" במלאכות שבת עד כמה שאפשר. [ס' בקדושה ובגבורה].
*
בתיאור נורא הוד זה, נקשרו שתי הזכירות, כאמור. כאן עמד עם עמלק וגרזן הרצח בידו, שופע שנאה תהומית ומקפיאה ללא זיק של רגש אנושי. מגמה אחת ויחידה לו ללא כל סיבה והגיון, להשמיד להרוג ולאבד בדם קר נפשות אומללים, אנשים נשים וטף. ולעומתו להבדיל אלף אלפי הבדלות, עומד לו יהודי ולבו לשמים, כולו לוהט בקדושת השבת וזכרה והנה משנן לו את הל"ט מלאכות ותולדותיהן, עובדין דחול ושבות דשבות ושיטות הראשונים והאחרונים... ושם בשוואנינגן הדריך אותו יהודי קדוש את אחיו לגורל, איך מקיימים בהידור רב את מצוות זכור את יום השבת לקדשו אף אז... אוי! רבונו של עולם.. מי גיבור כגיבוריך. מי זוכר כזוכריך ומי שומר כשומריך! מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. אבינו שבשמים! משוך חסדך ליודעיך קֵל קנוא ונוקם...

*
אחד מחשובי רבני שארית הפליטה היה הגאון רבי יהושע משה אהרונסון זצ"ל מותיקי חסידי סוכטשוב. גאון חסיד אציל נפש ופוסק ידוע, בפרט בנושאי מצוות התלויות בארץ. בשנות החורבן איבד הרב זצ"ל את משפחתו וסבל נוראות במחנות הריכוז. את זכרונות האימים רשם בספר "עלי מרורות". דברים נפלאים שמעתי פעם בשמו מידיד יקר ונעלה, הרב אברהם איזנטל שליט"א, אשר שמעה מפיו, בהיותו הרב אהרונסון בסוף ימיו בעיר עמנואל. נקודה נפלאה זו המשקפת בתוכה את רוממות הרוח של הדור הקודם, במלוא עוזה ותפארתה.

"תחת אחד השיחים" אמר לו הרב זצ"ל: "מורגל הייתי שלא לומר בנוסח הקידוש את התיבות "כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים" [להשוות את מנין תיבות שבקידוש היום למנין ל"ה תיבות שב"ויכולו"]. אכן לאחר מה שראיתי ועברתי בשנות הזעם, שוב איני יכול לעצור בעצמי מלומר "כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים" בנוסח הקידוש... ווי קען איך עס נישט זאגן? איך אמָנע מלאומרו?

*

אין בכח העט לתאר את מה שסבל ומה שראה הרב אהרונסון זצ"ל בשנים אלה בגיא הצלמות. אכן הוא זצ"ל העמיק ראות דרך כל מחיצות איומות אלה וראה דרכם דווקא את עולמנו היהודי האמיתי, עולם טהור וזך. ביתר שאת ובבהירות עזה רואה הוא עתה את יקרת עמו, עם הנבחר הנשגב והמקודש בכור העינוי. מתוך תוכו בוקע קול ענות גבורה: "כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים". גויי הארצות גילו את פרצופם המושחת, חיות טרף אכזריות מכל אכזר, שפלים מכל שפל, ואילו עם ישראל, להבדיל עד אין סוף, חי ומתגבר באמונתו, קורא את שמע ומקדש שם שמים.

בדחילו ורחימו אוחז איש חסיד נאמן, שריד התופת, את כוס הקידוש בידו. הולך הוא להעיד על מעשה בראשית ועל מבחר הבריאה גם יחד. הלא עיניו חזו את רוממות עמו בזמנים הקשים ביותר. בהמיית הלב מוסיף הוא עתה תיבות לקידוש היום. "כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים". המלים מתפרצות מלב לבו ושוב אינו יכול אחרת. אהבת ה' ואהבת עמו "קילקלה את השורה". כל כולו בוער הוא ביקוד בחירת ישראל וקדושתו... ווי קען איך עס נישט זאגן?

ושוב העמיד אותו גברא רבא, זכירת שבת בקידוש לעומת זכירת עמלק ובהבדלה עמוקה ותהומית...

*

זכור את יום השבת לקדשו! זכרהו על היין נאמר על מצוות זכירה זו. לאור הדברים על חום האש שבשבת קודש, אולי ניתן להיאמר שזכירה זו תאמר על כוס יין המחמם בטבעו את האדם. הרי נאמר [ישעי' ה'] "יין ידליקם" ומדה טובה מרובה. מתוך החום הפנימי שבקדושה ימס הקרח שבחיי החולין ויחרת רושם זכירת השבת ביותר... הלא כך למדנו בהלכות הגעלה וליבון: כפי גודל החום, כך הוא תוקף ה'בליעה'... ומאידך, מתוך משתה היין בפורים, מתוך חימום הלב באהבת הנס, תתקיים מחיית עמלק...

ואולי יתבאר בזה פירוש חדש במנהג ישראל ישן: "התינוקות קופצין בימי הפורים, שהיתה חפירה בארץ והאש בוער בו והוא קופץ משפה לשפה". [רש"י סנהדרין ס"ד:]. יתכן ויש כאן רמז, שבכח אש היהדות הבוערת במעמקים, נעבור את בור הגלות במהרה – לנצח על מלאכת בית ה' - - -

גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
והיו למשיסה שאסיך ורחקו כל מבלעיך
ישיש עליך אלקיך...

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
קבצים מצורפים
המודיע 468.docx
(45.06 KiB) הורד 113 פעמים

סמל אישי של המשתמש
אהרן תאומים
הודעות: 2563
הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
מיקום: בארא פארק
שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
יצירת קשר:

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי אהרן תאומים » א' מרץ 13, 2022 6:25 pm

בס"ד
איש לרעהו...
התבוננות במצוות היום
"מסכת מידות" במגילה

לר' ישראל יקירי שליט"א

מכל זמני ומועדי השנה, מיוחד חג הפורים ביותר לקירוב הדעת וקירוב לבבות. מתחילת המועד הזה ועד סופו והלאה; אנחנו נמצאים בצוותא לבבית בחברת יהודים, ברגשי שמחה והתקרבות. בשעת התפילה ומקרא מגילה ברוב עם הדרת מלך; בשעת קיום מצוות היום, משלוח מנות, מתנות לאביונים, סעודת פורים בקרב משפחה ומשפחה. לכל אורך היום מסובבים אנחנו בקרובים וידידים, בחברת אחינו בני ישראל יקרים מכל הגוונים.

יחד עם ההתחדשות הרוחנית בקבלת התורה מאהבה, הביא נס פורים עמו גם זרם מתגבר של נדיבות הלב. יחד עם מצוות מקרא מגילה וסעודת פורים ניתוספו לנו, מצוות משלוח מנות ומתנות לאביונים, להיטיב עם הזולת בלב שלם ובנפש חפצה.
אשרי העם שככה לו! ישראל קדושים מבקשים לקרב ולהתקרב מתוך רינה וצהלה; להנות, לחונן ולהתנדב. ועל כוס יין מלא ובטוב טעם, משתדלים להביא קורת רוח לזולת ומִלה של גילוי לב, חיבה והערכה. הרי 'עבודת היום' היא. להרבות אהבה וריעות...

*
ר' ישראל! נתבשם נא מפרי מגדיו של האלשיך הקדוש, בנושאי בין אדם לחבירו שבמגילה. מתוך מלה אחת מן המגילה ייסד עולם מלא. בשעת גזירת המן נאמר: בכי "ומספד". מספד ר"ל שייך רק על אחרים ולא על עצמו. ומתוך כך הפיק האלשיך הקד', חידוש מפעים. בשעת גזירת המן היו היהודים מצירים וכואבים איש על חבירו. "ולא היה פונה איש לעברו להצר על עצמו". ומתוך כך הוסיף וחידש לנו האלשיך, שכל ענין "משלוח מנות איש לרעהו" היה הכרת הטוב איש לרעהו על שדאג ודאב וכאב בעדו. והדברים נזכרים ונעשים עד היום...

"ומשלוח מנות תחת ההספד, והוא כי כאשר היו מספידים איש על רעהו - על כן ומשלוח מנות איש לרעהו להחזיק טובה איש איש את כל זולתו על הצר לו על צרתו..." הפלא ופלא!

בספר 'פלא יועץ' [ע' פורים] ראיתי חידוש בקיום מצוה זו, והיינו שראוי לאיש נכבד לשלוח אל אדם פשוט יותר, בכדי שיתכבד בו המקבל. וכמו כן נכון לשלוח מנות לאיש שיש עמו ריחוק ואי הבנה, ובזה תתקיים בד בבד עוד מצוה נוספת, לפי הכלל של "הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא, נעביד ביה מצוה אחריתי [ברכות ט"ל:]. יחד עם מצוות משלוח מנות, נכללת גם מצוות "בקש שלום ורדפהו".
*

מצוות משלוח מנות מזכירה לי תדיר תהלוכות איש חסיד, רבי איטשע לעזער מאנטורפן, ידידו הקרוב של המשגיח הנודע רבי גד'ל אייזנר זצ"ל, מושלם במעלות היה רבי איטשע, תלמיד חכם וידען נפלא, פקח ורחב דעת. במשך שנים זכיתי כילד לשמשו במצוות משלוח מנות. ניכר היה ביותר שדבר זה תופס מקום גדול אצלו.

כמה היתה חביבה עליו מצוה זו שמרבה אהבה וריעות! כבר בחודש שבט, היה ר' איטשע היה עוסק בהכנה למצוות משלוח מנות. חדר מיוחד היה לו בדירתו שהקצה לצורך מצוה זו. שם עבד וסידר בעצמו את הכל בחביבות של מצוה. במו ידיו ייצר את המשקאות החריפים ושאר דברים משמחי לב ומרבי ריעות. בכתב ידו הנאה היה כותב על כל מוצר בעטו הנובע את "תוכן הענינים" ושנת הייצור.

חסיד זה לימד במעשיו כמה הכנה ראויה להשקיע באהבת ריעים. בחדרי חדרים כבר התכונן בחשאי. במוח ולב לתוכן המצווה ההיא. "האדם נפעל לפי פעולותיו". המעשים בפועל מחדירים את פנימיות המצוה ותכליתה.

זכיתי להשתתף בסעודת פורים האחרונה בביתו של ר' איטשע. אה! מי יתנני ירחי קדם! קשה להעביר את רשמי השעות היקרות האלה בחברת חסידים שהתאספו שם. ברקע נשמע תקליט מניגוניו של ר' יענקל תלמוד ז"ל. על הקיר תלויה היתה התמונה הידועה של ה'אמרי אמת', עם התהילים ביד. הכל היה חדור ניחוח של הדור הקודם. שמחה פנימית, אימרות חסידיות רוויות חכמה עתיקה...

בערב הפסח ההוא הלך החסיד לעולמו. ואז לפנות בוקר, הביע כ"ק מרן ה'בית ישראל' שלש מלים, ובמעמקיהן צער פרידה. "איטשע איז נישטא". איטשע איננו. יהי זכרו ברוך ומבורך.
*
חידוש מופלא בענין משלוח מנות ראיתי פעם בספר "זר זהב" להרה"ק וואלף מסטריקוב זי"ע שהיה מן האריות בקאצק. ספר "זר זהב" נכתב בקיצור וברמיזה והסתום שבו מרובה על העומד. וכך כתב אותו חכם מחוכם: "שתי מנות לאיש אחד. לפי דעתי הוא סוד לחם משנה כי הם ימי נוח... ואהבת חברים בעצמה בהכנה רבה לקראתם כהכנת שבת...".
רצו אנשי כנסת הגדולה שכל אחד יעריך את חבירו כאילו הוא בבחינת קדושת שבת וישלח לו שתי מנות, כענין לחם משנה... ובשפת קדשו הנמלצת: "ובפורים רצו אנשי כנסת הגדולה כי כל איש יָשָׁר יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ את רעהו לרב וגדול כקדושת שבת".
וכך נשמע מאימרת קודש מחוכמת זו. בפורים צריך להתייחס אל יהודי כאילו היה בעצמו מציאות של קדושת שבת. ועלינו לשלוח לו בחיבת הקודש שתי מנות בבחינת לחם משנה... וכדוגמת שבת קודש, עלינו לכבדו ולענגו, לברכו ולשמור על כבודו כדת. מנוחה ושמחה אור ליהודים. שהיהודים בעצמם יהיו בעיניך כאלומות אור של שבת...
*
כבר מזמן שהנני נוצר בקרבי סיפור המסעיר את לבי מאד. יש בו מרחבים ומעמקים בנושא הזה של 'משלוח מנות איש לרעהו'. מפעם לפעם הנני מתבונן בו ברגש ומנסה לקלוט את תוכנו וחומו, שכולו מביע את אחוות הפורים בטעם העליון... קיבלתי זאת מידי"נ הרב ר' אהרן אסטרייכר מיקירי חסידי בעלזא מניו יורק, ששמע זאת מפי בעל המעשה. [והובא בשמו, בספר הנפלא "פרשת גדולת מרדכי"].
גדול בענקים היה הגה"ק ר' מרדכי מבילגוריי, אחיו של כ"ק מהר"א מבעלזא זי"ע. מושלם להפליא היה הרב, גאון מופלא ואיש חמודות מוכתר בכל המעלות שמנו חכמים. אבי ז"ל שהכירו מנעוריו, היה מפליג במעלתו בהתפעמות מיוחדת.
גלמוד ממשפחתו ל"ע, נשאר אחרי המלחמה וזכה להקים ביתו מחדש בשנת תש"ז. פעם שלח לו הגה"ק ר' מרדכי מסלונים זי"ע משלוח מנות ביד שליח, הרה"ח ר' יהושע כהנא ז"ל מעיה"ק צפת.
שעת הדחק שבאותם הימים הגיע עד כדי כך, שלא היה אז בהישג יד הרב מבילגוריי להחזיר לו דבר כראוי. ואז התנצל הרב ואמר לו לרבי יהושע השליח: "כעת אין בידי להשיב משלוח מנות, ברם דבר אחד כן ביכולתי לתת."... הוא לקח אותו אל החדר הילדים בו עמדה עריסת בנו יחידו, [כ"ק מרן אדמו"ר מבעלזא שליט"א] ואז הוציא את התינוק, נשאו על זרועותיו ואמר לו: "גיב א קוק" הסתכל נא. זהו ילדי. דאס איז מיין קינד...
*
שתי נקודות מבהיקות כאן. הראשונה בדרך הפשט... אף כשאין ביד יהודי לקיים מצוה כתיקונה, בכל זאת אל יפטר בלא כלום. אם תכלית מצוות משלוח מנות היא להרבות ריעות, יש להשתדל לקיימה באיזה אופן שיהיה, מתוך אהבת המצוה.
עמוד ההוראה הגאון רבי משה פיינשטיין זצוק"ל, למד ולימד יסוד כזה מדברי רש"י בפרשת בהעלותך [ט' ז'] בענין הטמאים שנמנע מהם להקריב קרבן פסח. וכך הסיק רבי משה: "יש לו להשתדל להיות קשור עם המצוה במה דאפשר" [ס' דרש משה שם]. הרב הקדוש מבילגוריי, כשרצה לקיים תוספת "כל המרבה לשלוח לריעים, משובח" [או"ח תרצ"ה ד'] ושוב לא היה הדבר בידו, ביקש בכל זאת להישאר מקושר למצוה ההיא, להרבות ריעות מתוך קירבת נפש...
*
אלא שהלב אומר, יקירי, שיש כאן ענין נוסף, נעלה ונשגב מאד. הבוקר הסתובבתי אנה אנה בחדרי מתוך סערת רוח, כשחיפשתי את צורת הביטוי לרשום לך זאת. והרי השורות שנחצבו מן השיתין שבנפש...
"כששוב לא מצא הרב מבילגוריי ברשותו את היין ואת המגדנות בהווה; החליט אז בלבו הגדול לפתוח את אוצר העתיד ולבחור משם את מנותיו... אז ביקש אותו צדיק להחיות את נפש אורחו בזוהר המחר, ביינה של תורה וחסידות של הדור הבא.... "גיב א קוק" הסתכל. זהו ילדי. דאס איז מיין קינד...".
"אם הבית ריקן הוא כעת בפועל, דע לך שבכל זאת מלא הוא ברכת ה' בכח. בכח איתנים של תקוות העתיד. ראיתי את עני עמי ועדתי בחורבנם ועוד נזכה לבניינם. בעזרת ה' קורא הדורות מראש, עוד יצמח מכאן המשך נטיעת הקדוּשה, מנהיג גדול בישראל ועמו עדה נפלאה אחוזה בשרשיה בעוז. אנא התכבד והתבשם במראה הגדול הזה ותשביע את נפשך במעדני נצח ישראל. זהו ה'משלוח מנות' שהנני נותן לך בלב מלא. מנות של אור ותקוה... ".
"אורחי הנעלה, שלוחו של צדיק! אין בידי יין לכבדך בו. אנא תרווה את נשמתך ביין העתיד, בפרי הגפן מכרם בית ישראל בדור הבא; בנבואת "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס". "גיב א קוק!" דאס איז מיין קינד. זה חלקי מכל עמלי. זאת נחמתי בעניי, שבעתיד עוד יתנוססו מכאן הרי הרים שמהם יינטף היין הטוב, המשובח, העתיק...
*
מעלין בקודש! נמשיך נא הלאה בחובת היום. הרי לפניך מרגלית נוספת בענין "מתנות לאביונים" ממשנת האלשיך הקדוש. חידוש מזהיר זה לא נזכר בפירושו על המגילה, כי אם בספרו על תהילים [כ"ב]. בפרק "למנצח על אילת השחר" המוסב על אסתר המלכה ותפילותיה, ביאר כדלהלן, את הפסוק: כִּי לֹא בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ עֱנוּת עָנִי וְלֹא הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ וּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו שָׁמֵעַ.
אחשוורוש בז לעניי ישראל ולא התחשב בהם כלל. אי לכך גם לא הזמינם למשתה שעשו ולפי זה לא נכתמו בחטא "שנהנו מסעודתו של אחוורוש". גישה דומה היתה לנבוכדנצר בשעת גזירת ההשתחוואה לצלם, העניים לא היו חשובים בעיניו ולכן לא עניין אותו כלל אם השתחוו לצלם או לא. נמצא שאף בחטא זה לא היו לעניי ישראל חלק בו.
ובכל זאת בזמן התשובה, כשגזרו צום למשך שלשת ימים, השתתפו בכך גם עניי ישראל בכל לב, ובגלל שלא היה להם חלק בחטא קיבל הקב"ה דווקא את תפילתם הם. וְלֹא הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ וּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו שָׁמֵעַ... ובשכר זאת כשהגיעה גאולת ישראל, נקבע לתת לעניים "מתנות לאביונים" כהכרת טובה על השתתפותם בצום, למרות שלא חטאו אז כלל...
הגע בעצמך, עניים מושפלים שאין מתחשבים בהם, הם לא נכשלו בחטא. ועם זאת לא פרשו מן הציבור בשעת הצום הממושך ולא באו בטרוניא. ודווקא תפילתם נענתה לגאולה ולישועה. גם זה הפלא ופלא. והרי לנו נימוק יקר מפז. הכרת טובה במצוות מתנות לאביונים...
*

מאז ועד היום, הוקבעו ימי הפורים ליום טוב של רוחב הלב, של נתינה אחר נתינה, משלוח מנות ומתנות לאביונים. דלתות עם ישראל, כמו לבם הרחום, פתוחים לרווחה לכל אחד ואחד, ומתוך אהבת ישראל זכה וטהורה. "כל הפושט יד נותנים לו" ללא גבולי מעמדות וללא מחיצות.
מה נאווה לשון הרמב"ם [פ"ה מהל' מגילה] על עדיפות ריבוי מתנות לאביונים יותר משאר שמחות בפורים: "שאין שם שמחה גדולה ומפוארה, אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים; שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה, שנאמר: להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים".
*
לא אמנע מלהביא כאן גם את הרושם הנפלא של אחד מידידי, ששהה פעם בניו יורק בימי הפורים. היה זה ביום תענית אסתר בעברו ברחוב העיר, ולפתע הוא שם לבו אל החזיון הנפלא, איך שבתוככי סניפי הבנקים, משתרכים להם תורים ארוכים של יהודים נפלאים, הממתינים בסבלנות עד לבוא תורם אצל פקיד הבנק, מבקשים הם להוציא מזומנים, בכדי שיוכלו להרבות למחר בנתינת מתנות לאביונים...

יהודים מכל הסוגים עמדו שם בתור, בתוכם יהודים רבים עמלי יום כשהם עדיין לבושים בבגדי העבודה, כולם התכוננו לקיים את מצות הנתינה של יום מחר, זמן רב הם עמדו בתור, ומתוך שמחה של הכנה למצוה. כל הטירחה וההמתנה הארוכה כדאית היתה להם בכדי שיוכלו לשוב לביתם עם צרורות כספם בידם, בכדי שיוכלו לחלקם ליום מחר בעין טובה וברוח נדיבה...

*
כמה קדושה נאצלת, שפוכה על עובדה המסופרת על הרה"ק מאפטא זי"ע בעל "אוהב ישראל": היה זה בפורים הראשון לכהונתו בעיר יאַס. על שולחנו הטהור נערמו ערימות ערימות של מטבעות זהב, והיה הרה"ק מאפטא זי"ע משתעשע בהם מתוך חביבות מיוחדת... בסמוך אליו ישב בנו הרה"ק רבי יצחק מאיר מזינקוב זי"ע, והיה תמה על המחזה הנדיר שנראה כעת לנגד עיניו "אבא"! פנה הבן בשאלה אל האב הגדול: "מה קורה כאן? רגיל אני מאז ומתמיד, במשך כל ימות השנה, שכל ענין הממון מאוס אצלך, בטל ומבוטל הוא במחיצתך כעפרא דארעא, והנה כעת "ונהפוך הוא"...? אתמהא!"

השיב לו האב ה"אוהב ישראל": "אמת ויציב, מעולם לא היה לממון כל חשיבות אצלי, אבל הרי פורים היום, ומצות היום בנתינה, אמור נא לי בני אהובי, אלו פנים תהיה לה לנתינה שלי, כאשר אתן לזולתי דבר שאין לו כל ערך אצלי, הלזאת תקרא נתינה...?! אי לכך משתעשע אני כעת במטבעות הזהב, בכדי שתתעורר בקרבי משיכה לכך, וכאשר יתגדל החשק, אז אוכל לחלק ולפזר אותו לעניים כמצות היום וכדבעי למהוי...!"

*
"בראותם יחד תכלת מרדכי! "יחד"! במלת קסם זו "יחד", טמון יסוד הצלת עמנו בימי מרדכי ואסתר וכך נשאר רושמו לכל הדורות, כפי שגילו לנו גדולי החסידות. אמנם "יחד" משמעותו גם דבקות פנימית בין איש לרעהו. ומדברי רש"י למדנו זאת. ממה שפירש על המקרא "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור משפחה ומשפחה – מתאספין יחד ואוכלים ושותין יחד וכך קבלו עליהם שימי הפורים לא יעברו".למה מדגיש רש"י וחוזר ואומר "מתאספין" ובנוסף לזה: "יחד". והלא כל אסיפה מתקיימת מתוך ה"יחד" וכי שייך לאסוף אנשים, כשכל אחד נשאר במקום אחר? אלא נראה מדבריו שצריך משהו יותר מאסיפה בעלמא תחת גג אחד, משהו יותר פנימי ולבבי.
הרי אף בדגים נאמר לשון "אסיפה": "אם את כל דגי הים יאסף להם" [במדבר י"א וע' חולין כ"ז.] צא ולמד! איך נראית אסיפה של דגים, כולם נמצאים בביבר קטן, דגים צוננים מקפצים ומקרטעים... ובכל זאת נקרא זאת אסיפה, שכן נמצאים כולם במקום אחד... בא רש"י והוסיף מלת יחד ללמדנו שהאסיפה בפורים אינה 'אסיפה בעלמא' כדגים בבריכה, שאין להם זה עם זה כלום... אלא אסיפה ביחד, "יחד" יהודי לבבי של 'ואהבת לרעך כמוך' התקשרות שבנשמה. הרי יום קבלת התורה הוא, ובסיני נאמר, כאיש אחד בלב אחד..."
*
בימי הגלות ההיא חטאו ישראל בצורה חיצונית בלבד, -כפי שהורה לנו התנא האלוקי רשב"י [מגילה י"ב.]- הכתם היה מבחוץ כשלבם בל עמם. בפנימיותם נשארו טובים ומקושרים וכפי שהוכיחו זאת בזמן תשובתם במסירות נפש.

הגה"ק ר' צדוק הכהן מלובלין זי"ע ביאר את מצוות "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע" [מגילה ז':]: "דהפירוש הפשוט בו, הוא גילוי דבר זה, דלבבות בני ישראל דבוקים באמת בהשם יתברך, גם כשאין יודעים בין ימינם לשמאלם...! ואז מתגלה מה שהוא תוך מעמקי הלב, כמ"ש נכנס יין יצא סוד...".

יתכן שמתבארות בזה מצוות היום בפורים, העטופות קירוב לבבות, אחווה וריעות. שכן מתוך מה שמתקרבים איש לרעהו; כשקורעים את הלוט המפריד ובוקעים את המחיצות החיצוניות, אז משתכנעים יותר שפנימיות הזולת באמת טובה היא מאד מאד...
*
שורש רום המעלות בעניני בין אדם לחבירו בחג הפורים, דומה שהוא קדום ביותר, עוד הרבה לפני ימי אחשורוש. ביום הפורים נוציא את ספר התורה ונקרא בו את פרשת "ויבא עמלק". מלחמה כאובה ופתאומית היתה אז. ראשית גויים עמלק שהתקיף אותנו באכזריות. ועם זאת מוצאים אנו שם נקודה נפלאה ביותר! משה רבינו פנה אל יהושע בן נון ואמר לו: "בחר לנו אנשים" ורש"י מפרש בשם חז"ל במכילתא. "בחר לנו - לי ולך. השווהו לו,מכאן אמרו יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך".
בחוץ משתוללת מהומה, עם עמלק נבל ואכזר מתקיף ללא רחם. ומשה רבינו אינו מניח את דרכו הוא מללמד אף אז בשעת חירום, איך מתייחסים לזולת, אף לתלמיד. בדבריו לימד איך להשוותו אליו ולכללו עמו, לכבדו כרום ערכו. בחר "לנו" אנשים לי ולך... ודווקא בצורה הזאת התמנה יהושע ראשון הלוחמים במלחמת עמלק. הלא דברים בגו! אולי גם בהנהגה מוסרית המיוחדת אך ורק לישראל, מונח בו נשק נסתר מול עמלק. כך התחילה מלחמת עמלק ונצחונו.
יתכן שבדרכים אלה של כבוד הזולת וחיבתו גם ניתנה למגר את כוחו של עמלק, השואף תמיד לכיוון ההפוך, לשנאה ולהשפלה. הרי במפורש קבע ה'שפת אמת' זי"ע: "מחיית עמלק תליא באהבת בני ישראל." [פורים תרל"ד].
*
והלקח נשאר לנצח נצחים. בעיצומו של יום הפורים מחזקים את הענין בקריאת התורה. להודיע ש"יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך", למרות מה שקנה ממך, למרות מה שהשתדלת והקרבת בשבילו, למרות שהוא חייב לך כבוד והכרת טובה. בכל זאת מוטל עלינו לקרבו, לגדלו ולחבבו.
וכך פסק לנו רבינו הטור [יורה דעה סי' רמ"ב] כשם שהתלמידים חייבים בכבוד הרב, כך הרב צריך לכבד תלמידיו ולקַרבן, שכך אמרו חכמים יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך. וצריך אדם ליזהר בתלמידיו ולאוהבן שהם הבנים המהנים בעולם הזה ולעולם הבא...". וכל זה נלמד בשעתו מרגעים סוערים אלה בזמן מלחמת עמלק הראשונה...
ואמנם כן, לימים בימי מרדכי ואסתר, ימי מלחמת מחודשת בעמלק בעוצמה רבה, נתחדש עמה שוב מערכת יחסים עמוקים בין איש לרעהו, הנהגת איש לאחיו בצורה נפלאה מאד, החוזרת על עצה בכל דור ודור, בכל שנה ושנה... יסוד "בחר לנו אנשים" לכלול את הזולת באהבה ואחווה, ולו אף קטן עם גדול. קירוב הלבבות מתחזק והולך ביותר בימים אלה...
*
על הפסוק שנאמר בסיום המגילה: ודובר שלום לכל זרעו, פירש רבי מנוח הנדיל זצ"ל בעל "חכמת מנוח" [אחד מגדולי הזמן בדורו של הסמ"ע ומהר"ם מלובלין - בחידושיו על מסכת מגילה [ז:] "ודובר שלום לכל זרעו", מרדכי הצדיק מנהיג הדור ומשנה למלך של קכ"ז מדינות היה מדבר דברי אהבה וריעות אפילו לילדים ולקטנים ולא נמנע מזה.... חג הפורים הוא יום ההסקה של כבשן היהדות. מתוך להט שמחה והכנעה, באהבה ואחווה שלום וריעות...

*
אחווה... מרדכי הצדיק נקרא "איש ימיני" שכן מוצאו היה משבט בנימין. גם אסתר היתה מגזע זה. בנימין בן יעקב אבינו, אחד משבטי קָה הראה לנו דרך מיוחדת מאד בקשרי משפחה. בימים שנעדר יוסף אחיו מן הבית, לימד תורה שלימה בהלכות אחווה. את שמות עשרת בניו קרא כולם, על תקופה זאת שבחייו, כשהצטער על אחיו.
חז"ל [סוטה ל"ו:] אומרים שבנימין קרא את שמו של אחד מבניו "חופים" מפני שלא זכה להיות בחופתו של יוסף... הגע בעצמך! הלא שֵׁם הוא מושג נצחי. עד סוף כל הדורות יתקיים לו שם זה. וכך יקום "חופים" זה בתחיית המתים ושוב ייזכר הדבר. עד כדי כך נחקק בלבו של בנימין החסרון הזה של אי ההשתתפות בשמחת אחיו, עד תהום נפשו ועד נצחיותו של נצח...
ויתכן שזכות זו נזכרה לו לבנימין בעתיד הדורות. הוא זכה שאחד מצאצאיו, מרדכי הצדיק, איש ימיני, יזכה לשמח את כל אחיו!!! כל אח ואח בישראל ישמח בו עד סוף כל הדורות. שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי. וכאילו נשמעה בסתר ההשגחה, כעין בת קול: "בנימין! אם כל כך היה איכפת לך שמחת אח, יֵצא בזכות זו מחלציך גְדוֹל משמֵח-האחים. שעליו דרשו חז"ל [מדרש פני"א אסתר] "ואח לצרה יוולד" על מרדכי.
זאת ועוד, הזכרנו לעיל את הגילוי בדברי האלשיך הקדוש, שמצוות משלוח מנות נובעת מהכרת טובה על שהצטער אז היהודי בצרת חבירו. והרי גם זאת מידת בנימין שבכה על צוארי יוסף על חורבן משכן שילה שבחלקו, כשם שבכה יוסף על המקדשות שבחלק בנימין... "איש ימיני" השפיע על דורו במסורת אבות...
*
וכאן ראוי להעלות נקודה עדינה להפליא, מדברי קדמונינו ז"ל. ב'תרגום שני' על הפסוק "ויהי אומן את הדסה" כתוב דבר מפעים מאד. מרדכי הצדיק כבר חזר בשעתו ממקום גלותו לארץ ישראל, [בזמן כורש עוד לפני מלוך אחשורוש] לבנות את בית המקדש. אלא שחזר לגולה, בגלל אסתר התינוקת שנשארה יתומה ללא הורים, בכדי לטפל בה...
וכך אמר מרדכי הצדיק: "מוטב דאיזיל בגלותא ואירבי לאסתר". מוטב לי ללכת בגולה ולגדל את אסתר. הוא, איש ירושלים, כבר נפרד ונבדל מן הגלות והצטרף עם גבורי הרוח להתחיל שוב חיים מחודשים, לקראת בנין הבית השני. אולם למען נפש קרובתו העלובה שנשארה בלי משען ומשענה שוב שֹם פעמיו לפרס. הדאגה לאסתר היתומה הקטנה החזירתו לגולה... הוא חוזר לשם בכדי לגדל אותה...
ראוי להתבונן במסירות הנפש שבהכרעה זו. מרדכי היה איש ירושלים וכל כולו אומר קודש ומקדש. סוף סוף חזר לארץ חמדה מגלותארוכה וקשה. הנה עלה והתגבר על הקשיים החדשים שעמדו בדרכם שם. ופתאום עוזב את הכל. נפש פעוטה מחכה לו שם והוא גדול החכמים נוסע לשם בכדי לטפל בה בכבודו ובעצמו. "מוטב דאיזיל בגלותא ואירבי לאסתר". כך פסק לעצמו וכך עשה. מה עצמו גדוליך ישראל!!!
בעקיפין הביא הוא בזה את הישועה ואת בנין הבית בהיותו בגולה. ודווקא התינוקת שגידלה באמונה, היתה סיבה לישועה והצלת העם ולבסוף גם לרשיון בנין בית המקדש שנתעכב בשעתו.
כמה היתה קשה עליו הפרידה מארץ הקודש ומן ההתמסרות לבנין המקדש. בעזיבתו השאיר את כל תקוותיו וחלומותיו והקריבן על מזבח החסד, חובתו לנפש ישראל עזובה במרחקים. אולם סוף סוף הביא זה גופא את הישועה ואת הבנין, את הכוח ואת העוז ואת ההכנה הנפשית, גם יחד...
*
הבה נמשיך במסכת המידות שבתוככי המגילה... ה"שפת אמת" מלמדנו על גורם נסתר בנס פורים בזכות עקביות במעשה חסד. "וּבְכָל יוֹם וָיוֹם מָרְדֳּכַי מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי חֲצַר בֵּית הַנָּשִׁים לָדַעַת אֶת שְׁלוֹם אֶסְתֵּר וּמַה יֵּעָשֶׂה בָּהּ" [ב' י"א]. וזה לשון קדשו: "נראה שכל הדברים הנזכרים במגילה היה הכל לצורך הנס. ובודאי זה דבר גדול מאוד שהיה כארבעה וחמשה שנים מעת הילקח אסתר לאחשורוש, ומרדכי הצדיק הלך בכל יום ויום לראות שלומה, בעבור כי היתה יתומה, ובצער התפיסה בבית הנכרי. ובזכות זה זכה לנס...!" ["שפת אמת" לפורים שנת תרל"ז].
ה"גילוי" המדהים של הנס הגדול, של "ונהפוך הוא" שלא פילל לו אף אחד, הגיע גם בגלל חסד יומי במשך שנים, אחריות של "ומבשרך אל תתעלם" של רגש עמוק לעומת צער היתומה בבית הנכרי, שתדע שיש מישהו שדואג...

מאחורי הקלעים של הנס, ובעצם, שנים מספר קודם לכן, נבנה לו בחשאי מבצר של זכות, אבן על אבן, לבינה על גבי לבינה, יום אחר יום, עד שהיה למבצר ענק של זכויות, שבכוחו אירע הנס - "וּבְכָל יוֹם וָיוֹם מָרְדֳּכַי מִתְהַלֵּךְ"... הולך לו יהודי בשקט, בכל יום ויום, לבקר נפש גלמודה ובודדת, ומתעניין בשלומה.

מי היה מעלה בדעתו שמעשה החסד הזה עצמו יהיה פעם הגורם לאחת מהישועות הנשגבות ביותר של כלל ישראל? בא רבינו ה"שפת אמת" ומלמד אותנו: כן – בזכות זה זכה לנס!" "כי היתה יתומה ובצער התפיסה בבית הנכרי..." – נפש מישראל, א יידיש קינד". כלואה בבית סוהר של נכרים, ומתגעגעת לקדושת ישראל... ומרדכי הצדיק לא שכח אפילו יום אחד מלחזקה, לאמצה ולעודדה.
*
נתבונן נא הלאה יקירי, בתהלוכותיהם של מרדכי ואסתר והפעם בדאגה ההדדית להצלחת השני. נפלאים הם דברי האלשיך הקדוש בענין בגתן ותרש, וההנהגות לדוגמא של מרדכי הצדיק ואסתר המלכה באותו זמן, "הורה לנו מוסר נאה ונחמד -שכל אחד היה מסתכל להיטיב לחברו וה' היטיב לשניהם". למרדכי נודע דבר ההתנקשות במלך, שהרי הבין את השפה שהסתודדו בה בגתן ותרש. אדם אחר במקומו, מסביר האלשיך, היה ניגש מיד למלך ומוסר לו את הענין, הרי מרדכי היה יושב בשער המלך והיתה לו גישה לשם.
אבל מרדכי לא עשה כן הוא מסר זאת מיד לידיעת המלכות, בתקוה שאולי תגיע לה טובה מזה. ולעומת זאת, "וכראות אסתר חסד מרדכי שהיה חפץ יותר בטובתה מלהטיב לעצמו, עשתה גם היא חסד, ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי, כדי שיטיב לו"... דבר גורלי קרה בחצר המלך של קכ"ז מדינות, שומרי הסף רצו להרעילו, ובהודעת הדבר למלכות, ברור שהיה אפשר לקנות את לבו של "מושל בכיפה" זה. שני אנשים ידעו על זה וכל אחד רצה שהשני דווקא, יקבל את הוקרת המלך...

ובזה, במעשה מרדכי ואסתר, נמסר מוסר נאה גם לדורות: "שכל אחד היה מסתכל להיטיב לחברו - וה' היטיב לשניהם". אם כל אחד יחשוב על השני ויבקש את טובתו, מהי התוצאה מכך?? הקב"ה מיטיב אז לשניהם גם יחד...

*
לפני שנים ניגש אלי בליל פורים, ידיד ת"ח יקר ואמר: "מכביד עלי מאד מצָבה של אסתר המלכה וגורלה אף לאחר הנס. כבר הגיעה הישועה הגדולה בחסדי שמים. העיר שושן צהלה ושמחה. ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר. והיא המלכה המסכנה יוזמת המערכה, שמסרה נפשה למען עמה, חזרה לחיי הארמון השפל, האפל והתפל, לבין חומות פרסיות קרות ועבות. כולם הלכו הביתה ששים ושמחים ומה היה איתה...?

בלבי שם הקב"ה אז תשובה על שאלתו: "אסתר המלכה הגיעה לדרגה גבוהה כזו של אהבת ישראל, עד שהרגישה בנפשה: אם לכם טוב, אז גם לי טוב. היא צהלה על ישועת ישראל והצלתם, אנשים נשים וטף. היא עלזה על נצחיות עמה ומולדתה. אור אהבת ישראל שבה בקעה בעד החומות החשוכות של ארמון שושן הבירה. כאין וכאפס היו בעיניה כעת השלטון הזר ומבצר הכזבים. כאבק נשחק בעיניה הדר מלכות וצער התפיסה בו, כולל המלך וכל שריו ועבדיו. היא ידעה וראתה רק דבר אחד: "שמחה וששון ליהודים משתה ויום טוב!". על עצמה שוב לא חשבה כלל ועיקר. על דגל חייה היה חרות כמאז ומִתמיד. "לא ביקשה דבר"...

ועם ישראל ומרדכי הצדיק בראשם, ידעו והכירו את מעלותיה של צדקת זו ועל זה סמכו בשמחתם. ברור היה להם שאף היא תשמח עמהם בכל לבבה הטהור. היא היתה אֵם בישראל.

ומעין זה היתה תחושתה של "אידישע מאמע", בכל דור ודור. זכורני בהמיית לב שגם אמי המנוחה עליה השלום, היתה מביעה אף בזמן שלא היה קל לה: "מיין קינד! אז דיר איז גוט איז מיר אויך גוט". אם טוב לך אז גם לי טוב. מי יודע אולי נמשך לי רעיון זה בתת- הכרה, מתוך תחושותיה של אמא...

"חוט של חסד" שהיה משוך על אסתר המלכה [מגילה י"ג.] כרך את כל קורותיה ומצביה ולא נפסק לעולם. חוט זה נמשך מן האימהות וממשיך להבהיק בזיו מיוחד מבין חגוי המגילה עד עצם היום הזה. הבה נחזיק בחוט זה. לאמיר זיך אנהאלטן אין יענעם פאדעם...

*


והרי מרגלית נוספת מתוך חביון הים הגדול, גילויי אהבת ישראל בעולמו של מרדכי הצדיק. רבי אליעזר אשכנזי בעל 'מעשי ה'" היה אף הוא תלמיד של מרן ה'בית יוסף' וחבירו של האלשיך. חכם מיוחד בדורותיו היה שאיחד קצוי עולם. הוא שימש ברבנות במצרים, בקפריסין, בויניציאה, בפראג, בפוזנא ובקראקא...
בפירושו "יוסף לקח" על מגילת אסתר, מראה לנו אותו גדול וקדוש, איך שבזמן שהתפרסמה הישועה, מיום כ"ג סיון ואילך, וניתנה הרשות ליהודים להנקם מצריהם. כבר עשו אז בכל מדינה ועיר שהגיעה אליהן השמועה, שמחה וששון משתה ויום טוב [אסתר ח' י"ז]. אולם בשושן הבירה לא נאמר אז כי אם "והעיר שושן צהלה ושמחה" בלבד. משתה ויום טוב עדיין לא עשו אז בשושן...
והוא מבאר לנו בפירוש מפתיע, שבשושן הבירה נהגו כן על פי הוראתו של מרדכי הצדיק. דעתו היתה שכל עוד לא בטוחים שלא ניזק ח"ו אף יהודי אחד, אין עושים משתה ושמחה! מרדכי חיכה עד סופו של הנס בחודש אדר, אחרי סיום המלחמה. ורק כשנתברר שלא היו קרבנות יהודים אז עשו משתה ושמחה.
ודבריו נוקבים ויורדים עד התהום: "והנה ישראל כולם בני איש אחד, לא יאות לקבוע משתה, אם אין השמחה כוללת כולם". הוא ממשיל זאת שאם חלילה יש אבר חולה בגוף, שוב אין הגוף נהנה ממאכל ומשתה, כן האומה הישראלית היא כגוף אחד. והוא מוסיף חידוש על חידוש, שלכן אין חיוב משתה ושמחה בחנוכה, מפני שהיו שם כמה הרוגים, במלחמת בית חשמונאי... [מעשי ה', אסתר ט' ט"ז]
פלאי פלאים! זו היתה הוראתו והרגשתו של מרדכי "גדול ליהודים" שלבו הרגיש את כל יהודי בצערו ובשמחתו. דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו ...
*

וכאן המקום לרשום לך יקירי, סיפור נאצל מאד, שאוצר בתוכו סוגיה עמוקה ב"מסכת מידות". ת"ח מופלג ואציל נפש היה הרה"ח ר' יוסף יצחק רוטנברג ז"ל מעיר מולדתי אנטורפן. הוא היה בנו של הגאב"ד הנודע רבי מרדכי הי"ד, רבה של הקהילה. איש רם מעלה היה ובעל שכל ישר להפליא. למחרת חורבן אירופה נשא בעול הקהילה באנטורפן ועמד כצור להקים את מוסדות הדת, למרות מה שעבר עליו.
את הדבר סיפר לי אחד מבניו הי"ו. לעת זקנותו שכבר לא היה ר' יוסל בקו הבריאות, התארח פעם בחג הפסח בבית הבן. את ליל הסדר ערך לתפארת עד שעה מאוחרת מאד. למחרת כבר נחלש יותר. במוצאי יום טוב ראשון הכין לו הבן לחדרו כוס תה ור' יוסל שתה אותו. איך שהוא אמנם נודע אחר כך שהכניסו מלח במקום סוכר...
הבן היה המום. הוא פנה אל אביו וביקש את סליחתו. וכאן הבן שואל: "אבא! מספרים כזאת על מאורי האומה שלא רצו לצער ולבייש את מארחיהם. ברם הרי אתה נמצא אצל ילדיך שכל כך קרובים אליך. אבא! למה שתית את כוס התה המלוח, והרי אתה לא מרגיש טוב?".
חיוך מלא חום והוד התפשט על פני ר' יוסל כשאמר: "איך האב געזען אז די אטמספערע איז אזוי שיין. איך האב עס נישט געוואלט צושטערן". הבחנתי שהאוירה נעימה כל כך בבית, לא רציתי להעכיר אותה... הוי! כמה מתוק הוא סיפור מלוח זה...
בימי הפורים בפרט, ראוי להפנים את הדברים. נדגיש נא את הצד החיובי שבדבר. לאוירה הנעימה שבבית ובפרט בשעת הסעודה, צריך כל אחד להוסיף משלו, כהנה וכהנה, דרכי נועם, שמחה ואחווה לבבית עד כמה ששייך...

ולכבוד משתה היין בפורים. הבה נסתכל על הבקבוק, מה יש לנו ללמוד ממנו...? נתבונן בקנקן בשעת המשתה. הוא הולך ומתמעט, קו התכולה הולך ויורד ומשתפל והכל בכדי לרומם אחרים. ער לאזט זיך אראפ, א צווייטן אויף צו הייבן. וכך דייקא, ישמח לבב אֱנוש...".

גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
פורים שמח ומרומם מאד מאד!
בשורות טובות אצל כל אחינו בני ישראל!!!

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
קבצים מצורפים
המודיע 469.docx
(44.05 KiB) הורד 113 פעמים

סמל אישי של המשתמש
אהרן תאומים
הודעות: 2563
הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
מיקום: בארא פארק
שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
יצירת קשר:

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי אהרן תאומים » ד' מרץ 16, 2022 6:34 pm

בס"ד
שאו ידיכם קודש...!!!
על שגב מצוות נטילת ידים
'כנפי' הסעודה בישראל...

לר' ישראל יקירי שליט"א

בימי הפורים המרוממים "פורצים" יהודים מתוך מסגרת השיגרה. נס הצלתם מביאים אותם לגבהים חדשים. קבלת התורה מאהבה! ומתוך כך ממשיכים להעפיל הלאה ב'שבת הפסקה' לקראת טהרת פרשת פרה, בשבת "טהרתן של ישראל".

מצפים אנו לטהרה מופלאה זו של מי חטאת, לקראת זמן חירותינו והקרבת קרבן הפסח במהרה בימינו. ויחד עם זאת הבה נתחזק גם במצוות טהרה הנמצאת בידינו בכל יום ובכל עת. הדרגה הראשונה בטהרה. הלא היא מצוות נטילת ידים לסעודה שתיקנו לנו חכמינו ז"ל ועליה מברכים בכל עת אשר קדשנו במצוותיו! מצווה המרוממת את הארוחה היהודית כולה! ומה עוד סעודת פורים הנשגבה, וודאי ראויה היא שנכבד אותה בנטילת ידים בהידור ובדקדוק לרוממה ולנשאה עוד יותר!

על כנפי סעודה... בגמרא [בכורות ל:] מצינו דיני חזקת "חבר". 'תואר' חבר קיבל זה שהיה מוחזק ונאמן בהתנהגות של טהרה. המעלה הראשונה לכך היתה נטילת ידים! ה"חברים" האלה נתבקשו מקודם לקבל עליהם "קבלת כנפיים" כלומר קבלה לטהרת ידים ונטילתם [רש"י].

מה ענין כנפיים לנטילת ידים? הברקה גאונית-לבבית אמר על כך הגאון רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל. מצוות נטילת ידים מרוממת את הסעודה כולה! מצוה זו מצמידה כנפיים להתעלות לפיסגת ההתקדשות... [בפירושו עה"ת סו"פ שמיני]. ובמקום אחר כתב אותו 'אור המערב': "על כן תיכון לסעודתך כלעבודת הקודש כדרך שהכהן היה מקדש ידיו בגשתו אל המזבח - כן תרחץ ותקדש את ידיך לפני אכילת הלחם למען תלמד לקדש גם את פעולות החומר...". [ספר 'חורב'].

כמה צריך כל אחד מאתנו, להתחזק ולהתרומם בתקופה זו! והרי מצוות נטילת ידים מגביהה את האדם בטהרתה ומקרבתו ליוצרו! על הגבהת הידים בעת הנטילה הביא רבינו הטור [או"ח סי' קס"ב] סמך מן המקרא בישעיהו [ס"ג] "וינשאם וינטלם". ואמנם מצוה מרוממת זו בכלל שייכת לנבואה זו במלואה. "בכל צרתם לו צר ומלאך פניו הושיעם, באהבתו ובחמלתו הוא גאלם וינטלם וינשאם כל ימי עולם...".

|*

ורוממתנו מכל הלשונות... מיד עם התחלת הסעודה מפליג ונפרד עם ישראל מכל האומות בתוקף ההבדלה. לפני האוכל מייחד היהודי את לבו לשמים ופונה ליטול את ידיו. וכפי שסמכו חכמים מצוה עילאית זו אל הפסוק [ויקרא נ"ד י"א] "והתקדִשתם והייתם קדושים - והתקדִשתם אלו מים ראשונים" [ברכות נ"ג:]

*

כמה חביבות מצוות על ישראל! בבתי ישראל בכל רחבי תבל תמצא כלים נאים ומיוחדים לנטילת ידים. כלים מכלים שונים עשויים מלאכת מחשבת. חפצי נוי, מעוטרים ציצים ופרחים, כיתובים וחריטות. ויחד עם זאת ראוי שנהיה גם אנחנו 'כלים נאים', כלי קיבול לקלוט מצווה זו... ראוי שנתחדש ונתהדר ב'מלאכת מחשבת' בעצם קיום המצוה והלכותיה, בהבנתה, בחמדתה, בזהירותה, בכוונתה, בפנימיותה...

*


חביבה שיחתן של ישראל! נתמקד נא על מטבע-לשון מיוחדת מאד. רגילות היתה מאז בפי יהודים יקרים, לשאול על זמני סעודה בלשון: "ווען וואשט מען זיך?". מתי נוטלים ידים?

מכל פרטי הסעודה העלו על נס דווקא את הנטילה המקַדשת ולא את הארוחה שלאחריה... ר' ישראל! יש להתבונן בדבר זה היטב, כי בנקודה זו נמצאת הבדלה עצומה בין קודש לחול ובין ישראל לעמים... עולמות טמירים ונעלמים בחגוי נפש ישראל...

על מה שָׂמוּ את הדגש בדבריהם? על נטילת ידים! על מצוות חכמים שהסמיכו על המקרא: "והתקדִישתם". עולם מלא תלוי במטבע לשון זו... ווען וואשט מען זיך? ביטוי זה בוקע מתוך כמיהה נסתרה, מתוך פנימיות הנשמה היהודית הטהורה בכל מיני טהרה. מתי נוטלים ידים? מתי מתקדשים לקראת המזון? הולכים לסעוד, אמנם לפני כן מפליג כל יהודי הנוטל את ידיו הרחק הרחק לעולם אחר, אל העבר ואל העתיד גם יחד...

*

הא כיצד? עיקר תקנת נטילת ידים היתה משום "סרך תרומה" [חולין ק"ו.]. נלמוד נא יחד, איך מבאר זאת ה"משנה ברורה במתק לשונו [המקור, בדברי ה'לבוש' ושו"ע הרב]: "כיון דידים עסקניות הן ונוגעים בכל דבר ובזמן שהיה נוהג טומאה וטהרה והכהנים, אכלו תרומה, היו צריכין ליטול ידיהם מדברי סופרים קודם אכילת תרומה, כדי שלא יטמאוה בנגיעתן, וכדי שיהיו רגילין הכהנים בזה, גזרו גם כן על כל איש ישראל האוכל פת שאסור לאכול עד שיטול ידיו. וגם עכשיו שאין הכהנים אוכלין תרומה מפני הטומאה לא בטלה תקנה זו, כדי שיהיו רגילים בני ישראל כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו לאכול בטהרה".
כמה מיוחדת היא מצוה זו! הנה יושב לו אדם מישראל ופת לחם לפניו. הוא ניגש לפני הארוחה ליטול את ידיו. בכך הוא מפליג אל "שעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן". אם משים לבו לכך, הוא מדלג על פני אלפיים שנה, על פני ימים וארצות, אל הזמן שבית המקדש היה קיים, אל תקופת טהרתם של כהנים בסיוע כל ישראל, לעזור להם בהרגל קדושת ידים לתרומה... ויתר על כן, לפני כל סעודה שעורך יהודי, הוא מתכונן לעתיד לזמן המקדש! כדי שיהיו רגילים בני ישראל, כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו, לאכול בטהרה...

*

כשמתבוננים במצוה יקרה זו רואים שבנטילת ידים שייך לדבק את הלב לתקנת חכמים שבזמן הבית; אל מסכת "ידים" שבסדר טהרות שנתייחדה על טהרת ידים. בו זמנית מצפים בזה לישועת הגאולה העתידה. כך מפליג היהודי לגבהים עד שלא פותח בסעודה רגילה, גם בימות החול ולו אף באמצע שטף טירדותיו... ר' ישראל! כמה כדאי לתת את המחשבה על כך. לזכור מה עושים בשעת קיום 'נטילת ידים' ולמה עושים זאת!

*

ראשית כל כמובן צריך שתתקיים מצוה זו כהלכתה. אם לא נוטלים כראוי, שייך להפסיד ח"ו את הנטילה ואת הברכה כאחת... ה"פלא יועץ" היה מזהיר על כך בתוקף: "וצריך להיזהר מאוד בנטילת ידים... אם נוטל ואינו נוטל כראוי, אז הוא יותר גרוע שאוכל בלי נטילת ידים - ומברך ברכה לבטלה... לכן צריך ליזהר מאוד לידע ולהודיע כל דיני נטילת ידים כי יש הרבה דברים שמעכבים את הנטילה וכאילו לא נטל דמי ... ". [חסד לאלפים או"ח סי' קנ"ח].
*

כמה פרטים עוברים במחשבה לדוגמא, שראוי גם למסור הלאה ולחנך בו את הילדים. חובה לבדוק היטב את הידים מכל חציצה ובכלל זה נקיון הציפרניים; לבדוק את הכלי אם הוא שלם ללא סדק ונקב.

ואשר לעצם הנטילה. להקפיד מאד מאד שיבואו המים לכל היד ממש מכל צדדיה וביותר על שטח האצבעות בכל צד ופינה. וכך מסובבים ומניעים את היד בשעת נטילה כשהאצבעות מורמות ומרווחות, כדי שיגיעו המים לכל מקום ביד.

ר' ישראל! רגע נוסף של תשומת לב, שלא נפסיד חלילה מצוה כבירה כזאת! כמה צריך להיזהר, כאמור, שיבואו המים לכל שטח היד!!! ה'פרי מגדים' [קס"ב מ"ז סק"ז] מזהיר על זה מאד מאד וביותר בשטח שעד סוף האצבעות ששם הוא לעיכובא ממש שלא יהיה אף מיעוטא דמיעוטא בלא מים! שפשוף הידים מועיל לכך.

[וכך היא לשונו הזהב של בעל התניא זי"ע בסידורו [סדר נטילת ידים לסעודה]. "ויזהר לעיין היטב שיגיעו המים בכל שטח היד סביב סביב, וגם בכל אורך האצבעות וברחבן סביב ויהיה רווח מעט בין אצבע לאצבע, ויהיו מוגבהין כלפי מעלה קצת בכדי שיגיעו שם המים היטב וגם על ראשי האצבעות. ואם בשפיכה אחת לא הגיעו המים בכל שטח היד - צריך לחזור ולשפוך על היד כבתחילה".]

וכמו כן יש להיזהר בהפסק בין נטילה לברכה ולכתחילה לא יפסיק כלל מתחילת הנטילה ממש. והדברים אמורים לא רק בדיבור ובהליכה, כי אם רק בהפסק זמן שנקבע לשיעור כ"ב אמות. [רמ"א סי' קס"ו ס"א]

*

ראוי לעורר על אי ההיסח הדעת וטהרת הידיים במשך הסעודה; להיזהר מנגיעה בנעלים ובמקומות המכוסים ובחיכוך הראש, שדבר זה הוא מעכב מדינא, שאם עשה כן אסור להמשיך לאכול. במשנה ברורה [סי' קס"ד סק"ח] הביא בשם המגן אברהם, שבאופן כזה אפילו אם יש פרוסה בתוך פיו, אסור לבלוע אותה עד שיטול את ידיו.

כאמור יש לדקדק על כלי שלם ולברר מהו סדק המעכב את הנטילה. קנקן שה'פה' או המשפך שלו [שאינו מחזיק רביעית], מוגבה יותר משאר צדדי הכלי, לא יטול משם אלא מן המקום הנמוך שבכלי. מים שנעשו בהם מלאכה פסולים לנטילת ידים. ובכלל זה דבר מצוי ביותר, כשציננו או חיממו בקבוק של תינוק בתוך כלי לנטילת ידים.

לא יענה אמן על ברכת נטילת ידים ששומע מחבירו קודם שבירך בעצמו, עד אחר שניגב את ידיו.. צריך להתכונן למצוה זו בכוונה לנטילה המכשרת לאכילה [ראה סי' קנ"ט סי"ג ובמ"ב סקע"ה]. אחרי הנטילה יש לנגב את הידיים היטב! כמובן שרק הזכרתי מקצת מן הדברים שיש לקיים ולהדר.

*

וכשיודעים את ההלכות כראוי, שוב ראוי להתבונן גם בתוכנה הנשגב של מצוות נטילת ידים לסעודה... מתוך מבט אל העבר, נקלוט ולו אף במשהו איך מתכוננים למצוה במחשבה. הרבי ר' העניך מאלכסדר זי"ע מסר זכרון קודש מימי הסתופפותו אצל ה'שרף' בקאצק, "כשבאתי בפעם הראשונה לקאצק קרא לי הרבי ואמר לי: "בוא ואגיד לך מה זה חסיד. חסיד שואל 'פארוואס' - מדוע?" כפי שמצינו בגמרא 'מאי טעמא'..."

"בשעתו עדיין לא הבנתי את דבריו". אמר הרבי ר' העניך. "אמנם לימים כשהלכתי פעם ליטול את ידי לסעודה נזכרתי במה שאמר לי פעם הרבי מקאצק ונתעוררו בנפשי דבריו הקדושים והתעמקתי להבינם. ומתוך כך התחלתי לחשוב על מצוות נטילת ידים שפניתי אז להתעסק בה"

"התבוננתי במהות מצוה זו ולפני מי אני מקיים אותה. וכך עמדתי כשעתיים מתעמק במחשבותי... מתוך כך נתברר לי איזה טובה מרובה העניק לנו הקב"ה כשצונו על נטילת ידים... ואז התחלתי לברך: "אשר קדשנו במצוותיו וצונו על נטילת ידים'. הלואי והייתי מסוגל לברך ברכה כזו כמו אז...". את זה סיפר הרב ר' העניך כשכבר ניהל את העדה הקדושה באלכסנדר... [שיח שרפי קודש ע' רבי].

הוא הקדוש נכסף היה כל ימיו לזכות שוב לברכת על נטילת ידים שאמרה בשעתו מתוך התבוננות באיכות המצוה ובטובתו של מקום שנתנה לנו... אה! אשר קדשנו במצוותיו וצונו על נטילת ידים! אז בשעות אלה עמד על דעת רבו שגילה לו ברמז, שהחסידות מורה להתבונן בקיום מעשה מצוה, מה מתבקש מאתנו, איך מקיימים זאת ולפני מי אנו מקיימים אותה...

וכך הגיע בחכמתו להשגות נשגבות בפנימיותה של מצוה זו וגם בטובת הקב"ה שזכינו על ידה. לפני שאדם הולך לסעוד את גופו, ניתנה לו הזדמנות להזין את נשמתו בדברים העומדים ברומו של עולם. ואמנם מאש קודש זו התלקחה לה הברכה בשם ומלכות בכוונה יתירה... אשר קדשנו במצוותיו וצונו על נטילת ידים. חסיד שואל 'מאי טעמא'. לא היתה כוונת הרבי מקאצק על חקירה בטעמי המצוות, אלא על הכרת ערך המצוה ואיכותה האינסופית.

מי יבוא בסוד קדושים, ארזי קֵל שהעניקו חמה בקומתם? מי יודע מה שחלף במחשבתו של חכם רזים זה, כשחשב על חין ערכה של מצוות נטילת ידים? כמה השיג לו אף ברגע אחד במעוף תפיסתו, ומה עוד בשעתיים? אלא שמתוך כך נלמד נא אף אנו בזעיר אנפין, איך להחשיב מעשה מצוה כזה שניתנה לנו לפני סעודה. אף לפי קוצר הבנתינו שייך לבוא לידי התפעלות משרשי מצוה זו ומן הטובה העצומה שניתנה לנו בה...

*

הטעם הנוסף בנטילת ידים שהביא המשנה ברורה [שם] בשם הסמ"ג, הוא, משום נקיות וקדושה. וכפי שהסמיכו זאת חז"ל על המקרא בפרשת שמיני: "והתקדשתם והייתם קדושים". בא רבינו בחיי [שם] והסביר: "והכוונה בזה שצריך האדם בעת המאכל והמשתה, שהוא סיבה להשכיח העיקר" ואם כן: "שיתקדש...".

וכך כתב המהר"ל: "האדם הזה אשר בראו השם יתברך ורצה לזכותו ולטהרו מן פחיתותו הגשמי, ולכך כאשר האדם נוטה אל הגשמי דהיינו אכילה ושתייה שלו שהיא גופנית, שלא יהיה נוטה לגמרי אל הגשמי, ולכך המצוה שקודם שיאכל וישתה יטול את ידיו כי דבר זה הוא קדושה - ואז אין נוטה באכילה שלו אל הגשמי". [נתיבות עולם נתיב העבודה פט"ז].

*
נזכרתי בדברי הרה"ק ר' אהרן מבעלזא זי"ע, שביאר פעם למה דווקא ב'ברכה אחת מעין שלוש' אומרים "ונברכך עליה בקדושה ובטהרה", דבר שאינו נזכר בברכת המזון והרי ברכה זו תמצית ברכת המזון היא? וכך אמר אותו צדיק פי דרכו והנהגתו בקודש נשקפת בזה. הרי כל חייו היו מִקְשָׁה אחת של קדושה וטהרה וגם נטילת ידים תכופה: בסעודה קבועה, קיימת הכנה כראוי, נוטלים ידים, אוכלים במתינות מתוך דברי תורה, לובשים בגד ראוי לברכת המזון ואז הברכה ממילא מתקיימות בקדושה וטהרה. שונה אמנם הדבר כש'חוטפים' מגדנות, אז יש צורך לבקש ולהעתיר, שאף ברכה זו של "על המחיה" תיאמר בקדושה וטהרה...

*

קדושה ונקיות... רבינו הסמ"ג הוסיף והדגיש גם את ענין הנקיות שבמצוות נטילת ידים. ואף זה מעורר מחשבה. בכלל שמו חכמינו דגש חזק על ההתנהגות האצילה באכילה. אולי היה נימוקם בזה מפני שמעשה זה של אכילה, משותף לכל נברא, לגויי הארצות ובעלי החיים עמהם. החיה וכל בהמה כולם כאחד, אוכלים וניזונים. נמצא שכל דבר שאנו מרוממים בו את התנהגות האכילה וסדרי הסעודה, מפריש אותנו מהם, מתוך הדגשת הבדלה בין ישראל לעמים ומוֹתַר האדם מן הבהמה... שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם. יהודים אנחנו. א-נ-ח-נ-ו א-ו-כ-ל-י-ם א-ח-ר-ת!

סיפור עובר כעת בזכרוני. נסעתי פעם באוטובוס בין-עירוני בבלגיה. אמי ע"ה היתה בבית חולים בעיירה רחוקה. וחזרתי אז משם לדירה הריקה שלנו באנטורפן. כבר היתה שעת אחה"צ מאוחרת. ישבתי והרהרתי איך אסדר לי ארוחת ערב כשהחנויות בעיר כבר סגורות. פתאום קלטה אזני שיחה משני גויים מבוגרים שישבו במושב שלפני, איכרים מגושמים בתכלית, "מה אוכלים הערב"? שאל הגוי האיכר את חבירו...

והנה רוח פנימית נוזפת בי, רוח הורים ומורים. באיזה "עולם" אתה נמצא כעת? אתה שוכן על אותו קו עם "בחירי היצירה" אלה? בני קש ותבן, החיים את חייהם כשור וחמור? המתנפלים על מזונם כבעלי חיים בכפיים לא נקיות. כבר לא מצאת לך 'שותפים' נאים מאלה לתכנן יחד את סעודת הערב...? הרי כך הזדעק אדם הראשון כששמע את גזרת 'קוץ ודרדר תצמיח לך' ? "רבונו של עולם! אני וחמורי נאכל באבוס אחד"? [פסחים קי"ח.]. שמור מרחק! וודאי שאתה צריך לדאוג על אוכל, אבל לא עכשיו, לא ביחד אתם... יהודים אנחנו!".

פעם בא לפני ה"ישמח ישראל" זי"ע בעל עגלה אחד והזכיר לפניו, שסוסו אינו אוכל את התבן המוטל לפניו. אמר לו הרבי "אם תאכל אתה כבן אדם בנטילת ידים ובברכה, אז יאכל סוסך כבהמה. לעת עתה התפקידים מוחלפים....

*

בעל "שערי עדן" על נטילת ידים, הגאון רבי שמואל בורשטין זצ"ל, שהיה מגדולי חסידי טשורטקוב, הביא בהקדמתו וגם בתחילת הספר, דברים נשגבים ביִקרת המצוה ובתוכם את דברי הגאון רבי יעקב עמדין זצ"ל. "הנטילה לאכילה היא מצוה קלה שבתורה (ויש לזה סמך גדול במקרא "וידיו לא שוטף במים" - חולין ק"ו.) ועיקרה מדברי סופרים וחמורים דברי סופרים וכו' ובייחוד זו שנעשית חמורה שבחמורות שמדבריהם ויש בזה סוד גדול ונורא...". [ואמנם עד כמה שהחמירו חז"ל בנושא הזה, יש ללמוד ממה שנהגו חכמים עם מי שפקפק בטהרת ידים, במסכת עדיות (פ"ה מ"ו)].

כמו כן דרש בעל 'שערי עדן' [שם] להפליא את הפסוק "ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה'". מכיון ששולחנו של אדם דומה למזבח לכן מקדימים "ארחץ בנקיון כפי". ואמנם מצינו לרבותינו הפוסקים שנטילת ידים זקוקה לכלי, מפני שהסמיכו חכמים זאת לקידוש ידים ורגלים שלפני העבודה. [ב"י ריש סי' קנ"ט].

מה יקרו דברי בעל "קרן אורה" הגאון רבי יצחק שיק מקארלין זצוק"ל, ברוממות המצוה של נטילת ידים: "ענין נטילת ידים קודם אכילה הוא לטהר ידיו אשר המה כלל כל פעולותיו לישא אותם השמימה. להורות כי לא יאכל להנאת עצמו ולא ירים ידו זולת ברצון בוראו ולעשות רצון בוראו באכילתו במחשבה הפשוטה, לחזק כחו לעבודתו, או מי שחננו ה' במחשבות יותר פנימיות וזכות... [קר"א סוטה ד:].

נטילת ידים בחזון שבה, בקדושתה, בחכמת הלב שבתקנתה נשאה אותנו על כנפיה מעולם ועד עולם! והרי דרשו חז"ל [מכילתא בא] ממקרא זה שבישעיהו, שבכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם. וקשר נסתר יש לזה עם מצוות נטילת ידים ששמרו ושומרים עליה בגלות בכל עוז! וינשאם וינטלם כימי עולם! ויש להעיר את הלב, שמה שפירש ה'אבודרהם' שלשון "קדשנו במצוותיו" הוא לשון קידושין, כמו שנאמר וארשתיך לי באמונה, כתב זאת דווקא כשפירש ברכת על נטילת ידים... אולי נרמז בזה על קשר נסתר של קירבת אלקים במצוה זו...

אמת מה נהדר מנהגם של כ"ק מרן אדמו"ר האמרי חיים זי"ע ואחריו בנו ה"ישועות משה" זי"ע, שהיו שרים לאחר "ורחץ" בליל הסדר, ניגון "ביה אנא רחיץ"...


*
הבה נעבור כעת יקירי, אל תקופת התנאים הקדושים, וביותר אצל אלה שחיו בזמן חורבן הבית, ונראה איך שתפסה מצוות נטילת ידים מקום בלבם הגדול. מִבין השיטין נשמע הדגשה יתירה להחזיק במצוה זו ביותר, בתוקף בימי הגלות שנחלש בה ענין הטהרה. התנא רבי אליעזר בן הורקנוס כתב בצוואה לבנו: "בני הוי זהיר בנטילת ידים כי נטילת ידים בכלל הדברים העומדים ברומו של עולם -". וכשתרחץ ידיך זקוף אצבעותיך למעלה ובָרֵךְ ליוצרך" [צוואת רבי אליעזר הגדול אות י"ב]. יסוד הדברים נמצא גם בזוה"ק [בפ' בלק ח"ג קפ"ו.] בדברי ה'ינוקא'.

*

ומִן הרב הגדול רבי אליעזר, אל התלמיד הגדול, רבי עקיבא. במסכת עירובין [כ"א:] כשמלמדת אותנו הגמרא הקדושה על ערכם הנשגב של 'דברי סופרים' מצוות דרבנן, סייגיהם וגזירותיהם. ["היזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה"] ושם מביאה הגמרא את המעשה הנודע מזעזע הלבבות: תנו רבנן מעשה ברבי עקיבא שהיה חבוש בבית האסורין... שומר הכלא שהתנכל לחיי רבי עקיבא, שפך את חצי המים שהביא רבי יהושע הגרסי לרבו הזקן המעונה והמיוסר.

כשסיפר לרבי עקיבא מה שאירע עם המים, ביקש ממנו רבו למרות הכל: "תן לי מים שאטול ידי". התלמיד תמה: הרי לא נשאר אלא חצי מדת המים זעומה, ואפילו לשתייה אין המים מספיקים? ועל זה באה תשובתו של רבי עקיבא שגנוזים בה כל העוז וההדר, הזוך וזוהר הגבורה, מסירות נפש יהודית על קיום היהדות. "מוטב אמות מיתת עצמי ולא אעבור על דעת חבירי...".

התנא רבי עקיבא היה איש האלקים "שורש התורה שבעל פה"! ובעל "מי השילוח" זי"ע [פ' כי תצא] אמר שמצוות נטילת ידים היתה המצוה המיוחדת לשורשו של רבי עקיבא, המצוה המקושרת לנפשו הגדולה... צא ולמד עד היכן הדברים מגיעים! מצוה זו היתה ציפור נפשו של ענק הדורות.

*

והברייתא ממשיכה ומעידה על התנא קודש הקדשים: "אמרו: לא טָעַם כלום עד שהביא לו מים ונטל ידיו". וחכמי ישראל כששמעו את המעשה הנורא למדו דרשו ממנו קל וחומר. וכך אמרו: "מה בזקנותו כך, בילדותו [בזמן שיכול היה לסבול טורח ועינוי -רש"י] על אחת כמה וכמה, ומה בבית האסורין כך, שלא בבית האסורין על אחת כמה וכמה".

ה"שבות יעקב" שהיה מגדולי הפוסקים לפני יותר משלש מאות שנה, כתב בפירושו "עיון יעקב" [על העין יעקב בעירובין שם] שמה שהחמיר רבי עקיבא כל כך וסיכן את נפשו את נפשו על מצוות נטילת ידים, היה דווקא משום זאת שילמדו לדורות קל וחומר מכך, שלא לזלזל חלילה במצוה זו. [ואמנם כבר כתב בנימוקי יוסף (ספ"ח דסנהדרין) שאדם גדול וחסיד ירא שמים רשאי למסור נפשו על כל מצוה בראותו צורך לציבור לכך. " כדי שיראו העם וילמדו ליראה את השם לאהבו בכל לבם".]

ר' ישראל! התנא האלקי רבי עקיבא חשב עלינו ומסר נפשו על קדושת עתידנו! על כל דורות זרע ישראל האוחזים בתורת ה', שיתחזקו במצוה זו בכל עוז ובכל זמן ומצב. שיקיימו את המצוה באמונה לוהטת בדברי חכמים, בתום לב, בדקדוק ובהידור, דבר שיעמוד להם בגלותם וישמור עליהם על חייהם בגשמיות וברוחניות גם יחד...

ואמנם מיד אחר מעשה זה של רבי עקיבא, הביאה הגמרא את המאמר על תקנת שלמה המלך ועל הבת קול שהכתירה אותו בחכמת לב. להודיע שהדברים עמוקים וטמירים מבינת אנוש...

*

בכל דור ודור הידרו ודקדקו יראי חטא מאד במצוה זו. גדולים וצדיקים הוסיפו לדקדק ולהחמיר במצוה זו מאד מאד. אמרו עליו על הרבי ר' שמעלקא מניקלשבורג זי"ע שהיו לו שלש מאות חומרות בנטילת ידים... [ארחות חיים (ספינקא) סי' ד' י' בשם ה"דברי חיים מצאנז זי"ע שגם נהג בהרבה מחומרות אלה לרבות הבאת המים אל שולחן הסעודה]. מספרים שפעם בהיות הרבי ר' שמעלקי בדרך צם כשלשה ימים, בגלל שלא היה מסוגל ליטול ידים כפי שקיבל עליו. מה עצמו קדושיך ישראל! עד כדי כך הגיעו הדברים אצל יחידי הסגולה!

משמשו של הרה"ק ר' יחיאל מאיר מגאסטינין זי"ע, אמר על רבו שנמנע ממלאכת הכתיבה, מפני שחשש על הדיו שעל ידו שלא יחצוץ בנטילת ידים... זכיתי לראות את הרה"ק ר' יצחק מאמשינוב זי"ע בניו יורק. הוא היה מדקדק להפליא במצוות נטילת ידים על פי כל צדדי ההלכה והחומרות שבפוסקים וקיים מצוה זו במים שבכלי, באש שבלב וביראת שמים בתכלית...

*
ואף במקומות הנידחים בגולה, עד אפסי ארץ. הכרתי בבחרותי יהודי ת"ח שהיה גר בשעתו בצרפת, ושמו רבי יהודה ארי' הכהן ליברמן זצ"ל. איש חסיד ועניו היה ר' יהודה אריה, עובד ה', עמל בתורה ובעל מידות מופלאות. הוא היה שוחט בעיר לאנס וגידל שם בנכר המרוחק, משפחה מפוארה בישראל. דור של חסידים, אנשי מעשה ומשפיעים תורה וקדושה. הוא התמסר על היהדות, דקדוקיה והידוריה. עם עדינותו וענוותנותו לא התבייש בדרכי יהדותו וחסידותו ולא התפעל כמלוא נימא מפני המלעיגים. אביו רבי פינחס הכהן זצ"ל היה סופר סת"ם, חסיד בן עלייה שעוד הסתופף בצל ה'שפת אמת' זי"ע, הגיע לצרפת בימי הזעם, ושם ניכרה מסירות נפשו והקדושה נשארה לדורות [ראה ספר הרב מפאריז ע' ש"מ, תט"ו ועוד] .

במאמר לזכרו של רבי יהודה אריה הכהן, ראיתי פעם שירטוט מרגש, המראה על פנימיותו של יהודי בשעת קיום מצוה. אותו 'כהן שדעתו יפה' היה מדקדק ביותר בנטילת ידים ובעניני טהרה בכלל. ולדוגמא, מאותו רגע שנתן דעתו ליטול את ידיו כבר לא הפסיק בדיבור. פעם הגיע אליו לבקרו אחד מבניו, שלא ראה אותו במשך שנים. הוא היה מקושר להם מאד והתגעגע אליהם ביותר כששהו מחוץ לבית. ועם כל זאת, מכיון שהתכונן לנטילה, 'כבש את רחמיו', סימֵן לבנו שיחכה וכך המשיך בעבודת הקודש בסדר הנטילה, בזהירות, ביישוב הדעת, תשומת לב ובכוונה כדרכו. ודורותיו ראו את הדברים וקלטו זאת בלבם, עד שזכו אף הם להרבות טהרה בישראל.
*
מורי החסיד ר' פינחס פיינשטאט ז"ל שהיה תלמיד חכם מופלג, זכה פעם לסייע בנטילת ידיו של הגרי"ז מבריסק זצ"ל בשעה שהשתתף בשמחה בבני ברק. כדי להדר במצוה נטל הגרי"ז את ידיו על ידי אחרים. שני אנשים ניסו זאת ונתנו מים על ידיו ומשום מה לא היתה דעתו נוחה מנטילתם. ר' פינחס תפס במה המדובר והבין במה שרוצה הרב מבריסק לדקדק ולהדר. הוא ניגש אז לשמש את הגאון בנטילתו ואז נהרו פני הרב ונחה דעתו. ר' פינחס קלע למטרה מפני שלמד את ההלכות ביסודיות. את זה אני זוכר היטב מן הימים שזכיתי לשבת לפניו הוא למד משורש הדברים בגמרא עד דברי הפוסקים ולא הניח דבר גדול ודבר קטן מתוך עמלות ובירור. בשעתו היה 'בעל הבית' שעמל קשות למחייתו, אלא שבכל רגע פנוי התרפק בערגה על התורה הקדושה.
*
וכך דקדקו אותם יהודים יקרים, כהם וכיוצא בהם יבלח"א עד עצם היום הזה, יראי חטא הזהירים ומזהירים באור ההלכה, החיים את דברי השולחן ערוך והפוסקים, להיזהר ביותר בהלכות נטילת ידים כדת וכדין. הם נהגו ודבקו במאמר השל"ה הקדוש ש"כל אדם צריך להיות בקי מאד בהלכות נטילת ידים כי רב הוא". הגה"ק בעל 'שפע חיים' מצאנז זי"ע היה מעורר בעוז בפרט על מצוות נטילת ידים, שלא יקיימו זאת מתוך חיקוי כפי שאחרים עושים, אלא מתוך ידיעה ברורה מה שעושים, מן המקורות בהלכה. אגב, אין לשער כמה מסר אותו צדיק את נפשו על מצוה זו בשנות הזעם, לפני שסעד את נפשו המעונה בפת החריבה. הרבה פעמים היה נראה מתייגע בעמידה אצל מערבל הבטון במשך שעות שלמות עם קופסת שימורים ריקה בידו כדי לקלוט את טיפות המים שטיפטפו מן המיכלית ארצה. [לפיד האש ח"א ע' רכ"ב].

*
אצל גדולי עולם ראו תמיד איך שהלימוד מביא לידי מעשה והיא הכנה למצוה. מספרים על הגאון בעל "ברוך טעם" זצ"ל, שכל פעם לפני שנטל את ידיו היה עובר על כל הלכות נטילת ידים. לפי מוחו העצום ורוב ההרגל לא ארך הדבר כי אם דקות ספורות בלבד. אלא שפעם אחת כשהרבנית מיהרה לדרכה, ביקשה ממנו שיוותר הפעם על מנהג זה. נראה היה כאילו הסכים לדבר אלא אמנם שוב ראתה אותו נמשך בלימודו זמן רב. הגאון הסביר לה, שמכיון שלימוד זה של הלכות נטילת ידים הוא אצלו בגדר 'הנהגה טובה' שנהג בה מאז, זקוק הוא כעת להתרת נדרים כדין, ובכדי לברר את ההלכה לומד הוא כעת הלכות נדרים וזה לוקח לו הרבה יותר זמן מלימוד הלכות נטילת ידים... [דבר דומה מספרים על הגאון הנודע רבי דוד דייטש זצ"ל בעל "אהל דוד" תלמידו של בעל 'נודע ביהודה' זצ"ל].

*
על תקנת נטילת ידים נאמר על שלמה המלך: "בני אם חכם לבך - חכם בני" [שבת י"ד:]. פעם נפל בעזהי"ת ברעיוני, סימן לעיקרי הלכות בנטילת ידים, חכ"ם ר"ת - חציצה, כלי, מים. ואמנם כך נתחלקו הסימנים בשולחן ערוך. סימן קנ"ט דיני כלי, סי' ק"ס דיני מים, סי' קס"א דיני חציצה...
*
דברים גדולים מאד נאמרה על מצוות נטילת ידים. התנא רבי אליעזר הגדול קרא על זה, כאמור, שהיא מן "הדברים העומדים ברומו של עולם". ואמנם כגודל העונש על זלזול נטילת ידים, הרי גדול השכר לקיומה כראוי, במדה טובה מרובה. כמה מופלג השכר שנאמר בזוה"ק [ח"א פ"ז:] על "מאן דקא דנטל ידוי כדקא יאות, דגרים לגרמיה ברכאין דלעילא". [מי שנוטל ידיו כראוי זו מביא על עצמו ברכות מלמעלה].

לעומת מה שאמרו חז"ל [סוטה ד:] שהמזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם ח"ו, הרי המקיים זוכה להשתרש בחיים ולהאריך ימים. ואף על הנוטל מים בשפע נאמר שמעניקים לו על כך מן השמים מלוא חפניים טובה. [שבת ס"ב:]. בספר 'סדר היום' [לרבי משה מכיר בן דורו של ה'בית יוסף'] כתב: "לכן ראוי לכל בעל נפש וירא שמים להסתכל במצוה הזאת כי קלה היא ונעשה חמורה בעונשיה וגורם לו עושר וכבוד ויצליח בכל מעשי ידיו ולא יצטרך לידי מתנת בשר ודם". [סדר נט"י]. וכבר כתבו הפוסקים שלא יקיים את המצוה לשם כך - על מנת לקבל פרס. אמנם עם זאת רואים בעליל שנאמרה כאן 'סגולה' מפורשת בדברי חז"ל על שפע הטוב.

בטעם העונש החמור על זלזול בנטילת ידים כתב רבינו בחיי [כד הקמח ע' ברכה] מפני
שפורק מעליו עול דברי חכמים בדבר שאין בו תאווה לנפש שלא לקיים; וגם אין בו טורח, ולכן גרוע ענין זה ממאכלות אסורות...

מן העניין להזכיר את דברי הגאון רבי חיים פלאג'י זצוק"ל בצוואתו. "הנזהר בנטילת ידים נקרא קדוש [ע"פ דרשת חז"ל על "והתקדשתם"] וזהו אמר "וקדושים בכל יום יהללוך סלה" שהם נזהרים בנטילת ידים ובזה הם זוכים לתפילה שתקובל ברצון... [צוואה מחיים]

ראיתי פעם ששאל אחד את החזון איש זצ"ל, שמטרידים אותו ר"ל, הרהורים בעניני אמונה. והחזון איש יעצו לדקדק בנטילת ידים. והרי שמצוה זו משפיעה חיים ושפע בגשמיות וגם ברוחניות.

הבה נתחזק גם במצוה גדולה זו של "והתקדשתם" שחז"ל אמרו עליה גדולות. וכאמור מדברי ה'חזון איש', זה גם יחזק את האמונה האיתנה בבורא כל העולמים ב"ה ובהשגחתו הפרטית. נתאמץ נא יחד בקיום המצוה המקדשת הזאת, כהלכתה, ונעביר זאת לדור הבא לבנים וגם לבנות. זה נוגע לכל אחד. ובזכות זו נבקש שתתקיים בנו נבואת ישעיהו [מ"ד] "כי אֶצָק מים על צמא ונוזלים על יבשה, אצק רוחי על זרעך וברכתי על צאצאיך". במהרה בימינו אמן!
פורים שמח לך אהובי ולכל אשר לך!!!
גוט שבת ! גוט שבת!
ביום השבת שישו ושמחו... גם שאו ידיכם קודש
טהורים יירשוה ויקדשוה!
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
קבצים מצורפים
המודיע 470.docx
(35.83 KiB) הורד 96 פעמים

סמל אישי של המשתמש
אהרן תאומים
הודעות: 2563
הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
מיקום: בארא פארק
שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
יצירת קשר:

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי אהרן תאומים » ד' מרץ 30, 2022 2:40 am

בס"ד
וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים...
יחזקאל הנביא, עמוד החיזוק בגלות
נביא התשובה והטהרה,
התחייה והתקומה

לר' ישראל יקירי שליט"א

בשבת קודש הבאה עלינו יישמעו ברמה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, דברי הנביא יחזקאל [ל"ו]: "וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם... וְיָדְעוּ הַגוֹיִם כִּי אֲנִי ה'... וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם... וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם... וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם...

מלים נאדרות אלה שבנבואת יחזקאל, מלוות ומשלימות את קריאת התורה בפרשת פרה, טהרתן של ישראל. כך שנו חכמים: "קורא פרשת פרה, ומפטיר וזרקתי עליכם מים טהורים". [מגילה ל.] יחד עם סדר הטהרה שבפרשה זו שהיה נוהג בעבר כשהיו בידינו מי חטאת, מפטירים היום בטהרת העתיד על ידי הקב"ה.

בא ה'שפת אמת" וכולל גם את ההווה כדרכו: "הקדושה נותנת ברכה לפניה ולאחריה". כלומר, אם היה הדבר בעבר כשהיתה הטהרה בידינו וכמו כן גם יהיה בעתיד כנבואת יחזקאל. הרי ברור שגם בהווה הוא עת טהרה, בזמן שקוראים פרשה זו. "לכן מסוגלים אלה הימים, שהיה בהם הטהרה ושיהיה בהם הטהרה למצוא בהם גם עתה, לב טהור... [פ' פרה תרמ"ז].

*

ועם טהרה זו הכוללת את כפרת ישראל, חיזק ואמר התנא הקדוש רבי עקיבא: "אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין מי מטהר אתכם? אביכם שבשמים! שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם". [יומא פה:].

ולא זו בלבד אלא שטהרה זו כבר תהיה נצחית: "אמר הקב"ה לישראל: בעולם הזה הייתן מטהרין וחוזרין ומטמאין, אבל לעתיד לבא אני מטהר אתכם טהרה עולמית שלא תטמאו, שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים [תנחומא מצורע ח'].

*

מתי ואיפה נאמרו הנבואות האלה? בכדי שיהיה "בעל השמועה" עומד לנגד עיני הרוח, ולו אף במקצת מן המקצת, כדאי הפעם להתבונן בתקופתו של יחזקאל הנביא בכלל. מתוך כך נתחזק אף אנו בגלותנו, בנבואתו הנצחית.

עם ישראל שרוי בימים אלה בצער ומצפה לישועה. שר התורה עלה למרום ועזב אותנו לאנחות. כשם שהיה ענק בענקים כך הוא החלל שהשאיר. עוצמת האבידה אין לה ממדים. הרבה, הרבה דברים לוחצים כיום על הלב היהודי. ירחם ה' על עמו.

ומאידך, ר' ישראל אסור להישבר ולהתייאש חלילה! כי לא יטוש ה' את עמו ונחלתו לא יעזוב!!! הרצון העליון הוא: "חזקו אמצו!". חייבים להתחזק באמונה באלקים חיים ומלך עולם, להמשיך בלימוד התורה ובקיומה ביתר שאת ולהתאזר באמונה ובטחון לקראת העתיד..

יהודי מקבל עליו מלכות שמים שלימה באמונה שלימה בקריאת שמע, ושוב מצהיר הוא יום יום: "לדור ודור הוא קיים ושמו קיים וכסאו נכון ומלכותו ואמונתו לעד קיימת ולעולמי עולמים". הוא אלקינו שברא את העולם ומחדש אותו בכל יום תמיד. הוא שהוציאנו ממצרים, הוא שנתגלה עלינו בסיני ונתן לנו את התורה; בנה לנו את בית הבחירה ונהג אותנו בגליותינו. לכל מקום שגלינו גלה הוא יתברך עמנו והוא הוא מלך העולם במלכותו היום ומחר עד עולם.

וכמה אם כן ראוי כעת להתחזק ולהתנחם בדברי הנביאים והבטחותיהם מפי הגבורה. ודבר בעתו מה טוב. כשמפטירים בשבת קודש הבאה עלינו לטובה בספר יחזקאל, כדאי מאד להתבונן איך שהחזיק אחד מגדולי הנביאים את עמנו באחת התקופות הקשות ביותר בדברי ימינו.

*

עצם השם "יחזקאל" מכיל בקרבו את שורש "חזק", זאת היתה משימתו העיקרית של הנביא יחזקאל, לחזק את היהודים בגלות מתוך תשובה והתחדשות בקיום התורה ואמונה בגאולה העתידה. וכפי שכותב רבי יצחק אברבנאל בפירושו לספר יחזקאל: "ולפי שהנביא הזה חיזק ואימץ לבבות בני ישראל בנבואותיו, נקרא בהשגחת השם - "יחזקאל"!

*

יוצא מן הכלל היה יחזקאל הנביא בין שאר הנביאים, בזאת שהוא התנבא גם בחוץ לארץ. יחזקאל היה נביא של גלות ממש... בדברי נבואתו ניסה לעורר ולעודד עַם של פליטי חרב שזו לו הפעם הראשונה שנתגרש ממולדתו. חז"ל אומרים שלמרות "שאין שכינה שורה בחוץ לארץ" אבל מכיון ויחזקאל הנביא כבר שרתה עליו רוח הקודש עוד בהיותו בארץ ישראל, לכן היה יכול להמשיך ולהתנבא גם בחוץ לארץ, [מועד קטן כ"ה. וברש"י]. בנוסף לזה לימדונו חז"ל שרוח הנבואה היתה יכולה לשרות עליו ליד הנהר "במקום טהור של מים", [מכילתא פר' בא בהקדמה].

*

הנביא "יחזקאל בן בוזי הכהן", נמנה על בניה של משפחת כהנים ידועה, בדור של חורבן הבית הראשון. בספר "דברי הימים" [א'- פכ"ד, ז'] נזכרת משמרת יחזקאל בין כ"ד משמרות הכהונה. יחזקאל קיבל מירמיהו הנביא, ועל פי דברי הרד"ק [בשם תרגום ירושלמי] היה יחזקאל בנו של הנביא ירמיהו, "ונקרא ירמיהו בוזי, על שהיו מבזין אותו", [רד"ק יחזקאל א', ג'].


*

יחזקאל הנביא, היה בין גולי בבל בגלות יכניה י"א שנים לפני חורבן הבית המקדש הראשון. משחר נעוריו הקדומים, היה משומר ונקי להפליא מכל חטא ועון, ונודע בשמירתו העצומה על גדרים וסייגים. כל אורחות חייו היו מושתתים על פרישות וחסידות. "הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטֻמָּאָה" העיד הנביא על עצמו, בדבריו אל הקב"ה, [יחזקאל ד', י"ד] הוא היה למופת ולדוגמה בטהרת המחשבה וקדושתה. [עי' חולין מ"ד:].
יחזקאל הנביא נמנה כמו מרדכי הצדיק, על חכמי הדור המובהקים שהוכתרו בשם "החרש והמסגר". הם נקראו על שם חכמתם הנפלאה שאין אחרי דבריהם כלום [ראה סנהדרין ל"ח.].
אותם גדולי התורה "הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר", שעליהם נמנה יחזקאל הנביא, היו עסוקים אף באותן שעות קשות כשירדו לגלות בבל, במלחמתה של תורה, כפי שדרשו חז"ל [ספרי פ' האזינו, ט"ו], על הפסוק (מלכים-ב' כ"ד, ט"ז): "וְהֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר אֶלֶף, הַכֹּל גִּבּוֹרִים עֹשֵׂי מִלְחָמָה וַיְבִיאֵם מֶלֶךְ בָּבֶל גּוֹלָה בָּבֶלָה" ושואלים חז"ל בספרי: "וכי מה גבורה עושים בני אדם ההולכים בגולה", ומה מלחמה עושים בני אדם הזקוקים בזיקים ונתונים בשלשלאות?, אלא הכל גבורים, גבורי מלחמה של תורה...!".

בהשפעת החכמים האלה שהניחו חותמם על גלות בבל כולה, נקראה גלות זו לעומת האחרות, גלות שיש בה יישוב הדעת [מהרש"א מנחות ק"י.]

*

"עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל" פרק זה מספר תהלים [קל"ז] נאמר תדיר כזכר לחורבן. מאותם "נהרות בבל" זורמים זכרונות של יגון ותוגה שאפפו עַם שלם בצאתו לגלות. זכרונות של יהודים שבויים וכאובים המבכים מרה את עברם המפואר. עצם הזכרת אותן "נהרות בבל" מזכיר לנו נהרות של דמעות יהודיות.

עם זאת ראוי לזכור, שליד אחד מנהרות בבל האלה, עמד לו אחד מנביאי ישראל, ומשם, מעל גדות הנהר, הוא חיזק בנבואותיו את בני עמו באמונה במציאות השם, השגחתו ואהבתו. באמצעות נבואותיו המלאות חיזוק ועידוד, כאילו נמתחו שמים חדשים מעל לראשיהם הכפופים של גולי בבל. בדבריו קישר אותם הנביא מחדש אל השורש. הוא הבהיר לבני עמו שלמרות מצבם הנוכחי,לא נהיו כלל לעַם עזוב לנפשו ח"ו. ולמרות היותם כעת גולים ומטולטלים, בכל זאת לא נגרעה מעליהם אף כחוט השערה, ההשגחה העליונה התמידית...

"עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל, שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ..." אל תוך מימי הנהרות הבבליים נשפכו דמעותיהם של גולי בבל, אבל בו זמנית השתקפו מתוכם גם מראות נבואה נדירים. מראות אלוקים...

*

נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹקִים..." במלים אלו פותח ספר יחזקאל את נבואותיו. בזוהר הקדוש [ח"ב דף ב':] מבהיר לנו התנא האלוקי רבי שמעון בן יוחאי את המצב רוח הנורא שבו היו שרויים היהודים בעת רדתם אל גלות בבל.

אינו דומה - אומר התנא רבי שמעון - מי שכבר רגיל היה לחוות מדי פעם בימי חייו צער כזה או אחר, אל מי שכל חייו עד כה עברו עליו בטוב ובנעימים. במשך דורות רבים היו היהודים בארץ ישראל רגילים לחיות מתוך תפנוקי מלכים, כפי שמעיד עליהם הכתוב [איכה ד', ב']: "בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים, הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז..."

והנה כעת נחת עליהם בבת אחת שינוי כל כך קיצוני. אי לכך, כאשר האויב הוליך אותם אל הגלות, כשהם אסורים באזיקים. הרגשתם היתה שכל עולמם עומד להתמוטט, עד כדי כך שהם חשבו שהקב"ה ח"ו זנח אותם לעולמים, ושוב לא תהיה עינו פקוחה עליהם, ולכן היו שאבדה מהם כל תקוה: "הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ, וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ, נִגְזַרְנוּ לָנוּ...", [יחזקאל ל"ז, י"א].

וכיון שהיה צערם של ישראל צער עצום ונורא כל כך – אומר הזוה"ק - בכו כולם, כולם ממש... העליונים בכו כדכתיב [ישעי' ל"ג, ז']: "הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה, מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן...", והתחתונים בכו כדכתיב [תהילים קל"ז, א']: "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל, שָׁם יָשַׁבְנוּ, גַּם בָּכִינוּ, בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן..."

"שכינתא בגלותא..." בזוה"ק ממשיך לתאר את מה שקרה אז: באותה שעה - שהיה צערם של ישראל גדול כל כך, והעליונים בכו יחד עם התחתונים – קרא הקב"ה לכל הפמליא של מעלה, לכל מלאכיו וצבאותיו, לכל חיל השמים, ואמר להם: "מה מעשיכם כעת כאן בשמים?, בָּנַי אֲהוּבַי נמצאים בגלות בבל, ואתם נמצאים כאן, קומו ורדו כולכם לבבל, ואף אני ארד עמכם", וזה מה שאומר הכתוב [ישעי' מ"ג, י"ד]: "כֹּה אָמַר ה' גֹּאַלְכֶם קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה..." והרי כך למדנו, אומר הזוה"ק: "בכל אתר דישראל גלו תמן, שכינתא גלתה עמהון", ["לכל מקום שגלו ישראל לשם, גלתה השכינה עמהם"].

*

ואמנם כן, השכינה הקדושה יחד עם כל הפמליא של מעלה ירדו ללוות את היהודים אל גלות בבל. אלא שהיהודים הגולים עדיין לא ידעו על כך כלום, כי מנַיין היה להם לדעת מה שמתרחש כעת מעל לראשיהם? וכך צעדו להם היהודים הגולים המעונים והכאובים, כשראשיהם כפופים כלפי מטה, אל פני האדמה הזרה והאכזרית, אדמת בבל הרשעה... מיואשים מכל תקוה הגיעו הגולים עד לבבל...

הזוהר הקדוש ממשיך ללמדנו שרוח הנבואה הקדושה שרתה על יחזקאל הנביא, עד שראה בעיניו את המרכבה הקדושה, איך שקודשא בריך הוא עם כל פמליא דיליה באים גם הם לבבל, בכדי להיות יחד עם היהודים בגלות. וכך פותח יחזקאל הנביא את ספר נבואותיו כשהוא מספר על מעשה המרכבה שראה על גדות הנהר בבבל: "וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה, עַל נְהַר כְּבָר, נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם, וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹקִים..."

וכיון שראה יחזקאל הנביא ששכינה עמהם גם בגלות, ביקש מיד לעודד את בני עמו המיואשים, וקרא באזניהם את הקריאה הזאת: "יהודים! דעו לכם, הקב"ה כאן, יחד אתנו...! האב הרחמן יתברך שמו וכל חיילותיו עם כל המרכבה הקדושה, כולם באו לכאן להיות יחד אתנו בגלות! אל ייאוש, אחי היהודים, אל ייאוש...!"

*

אלא שהיהודים הגולים - ממשיך הזוהר הקדוש, - מרוב יאושם ושברון רוחם, לא קיבלו את דבריו, עד שנאלץ הנביא יחזקאל לגלות באזניהם את כל המראות אלוקים שראה, ובדיוק נמרץ. ולכן סיפר להם כעת על החזיון הנורא של מעשה מרכבה, אותו הוא ראה דווקא כאן בגלות, תחת שמי בבל שנקרעו לרווחה לפניו, וזה מה שנאמר בפרק של מעשה מרכבה: "וָאֵרֶא... וָאֵרֶא... וָאֵרֶא... וָאֶשְׁמַע... וָאֶשְׁמַע..."

*

כיון ששמעו הגולים את כל הדברים האלו מפורש יוצא מפיו של יחזקאל הנביא, שוב האמינו לו, ומעצם הידיעה שהקב"ה לא זנח אותם, וגם כאן בגלות עינו פקוחה עליהם, אפפה אותם שמחה גדולה ומילאה את ישותם, כיון שעם השכינה נמצאת עמהם גם בגלות.

או אז הרימו גולי בבל המתעודדים את ראשיהם כלפי מעלה, וקיבלו עליהם את עול הגלות באהבה. הם התאזרו בגבורה להיות מוכנים למסור נפשם באהבה על קדושת שמו יתברך.

אל ארץ חדשה הגיעו כעת גולי בבל, אמנם מסביבם הומים וסוערים שופכי דמם, עובדי האלילים של ארץ כשדים,. אלא שמשמים ממעל האירה אליהם קרן אור של "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה"... שוב חשו במוחש שלמרות הכל הם ממשיכים להיות בניו אהוביו של מקום - "בָּנַי רְחִימָאִי בגלותא דבבל"...
*

"עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה" – בכל הגלויות... יחזקאל הנביא היה השליח הנבחר, היות נביא של כל הגלויות, המעורר והמעודד, המבשר לגולים בשורת חיים ואומץ רוח יחד עם דברי תוכחתו הנמרצי. הוא שלימד את כל גלויות ישראל שבכל הדורות, שיהודי, בן לעם שבו בחר הקב"ה מכל העמים, נשאר כזה בכל מצב שהוא, גם אחרי חורבן בית המקדש והפסק מלכות ישראל.

יחחזקאל נביא החיזוק הראה לישראל בעליל ובבירור גמור שהקב"ה נמצא עמנו בכל הגלויות. גם כאשר איננו חוסים "בצילו של היכל", גם כאשר המקדש והמזבח כבר לא מגינים עלינו. אבל השמים נותרו פרוסים מעלינו, ומשם ממשיכה להיראות אלינו אהבתו יתברך, אהבה אין סופית... ללא קץ וללא תכלית...

וקולו של יחזקאל הנביא מהדהד לדורות: למרות שאתם שרויים בגלות, למרות שחסר לכם כעת בית המקדש ומלכות ישראל, בכל זאת השכינה הקדושה נמצאת עמנו תמיד בגלותנו בכל מקום, בכל זמן ומצב...
*
לדעת ה'שפת אמת' סלל לפנינו יחזקאל הנביא, את הדרך הנצחית באמונת "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה", הממשיכה גם בכל שאר הגלויות, גם בזמנים שלא היתה לנו נבואה. ולכן – אומר ה"שפת אמת" מפטירים בחג השבועות, זמן מתן תורתינו, במראות אלוקים שביחזקאל, כאשר בלבנו משתרש מחדש הציווי של "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ"...

ובלשון קדשו של ה"שפת אמת": "ואפילו גם עתה שאנחנו בגלות, מכל מקום כתיב "עמו אנכי בצרה". וכמו שהראה הקב"ה ליחזקאל "היֹה היָה דבר ה'" לנחם את בני ישראל בגלות. והוא עדות על כל הגלות, אפילו שאין לנו עוד נביא. כי יחזקאל יצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא. ולכן קורין מרכבת יחזקאל בחג הזה [חג השבועות] לומר כי כח "אנכי" לעולם בישראל, כמו שכתוב [ישעי' מ"ט, ט"ו]: "ואנכי לא אשכחך". עכל"ק. [שבועות תרס"ה].
*

למעלה מעשרים שנה נמשכה תקופת נבואותיו של הנביא יחזקאל לעם ישראל. חלק מנבואותיו נאמרו במשך שש שנים האחרונות שלפני חורבן ירושלים ובית המקדש, וחלקן נאמרו לאחר מכן. במשך כל אותן השנים שלפני המאורע המחריד של "הֻכְּתָה הָעִיר" היו רוב נבואותיו תוכחה ומוסר. ועם זאת חזות קשה שניבאה מראש את זוועות החורבן והגלות העתידות לבוא על העם היושב בציון. באותן שנים נשמעו מפיו של הנביא יחזקאל דברי תוכחה ומוסר קשים וחריפים ביותר: העם שקוע בחטאים כבדים, בעבירות חמורות. הוא מוכיח אותם רבות על שעזבו את קיום תורתנו הקדושה בצורות שונות.

*

"וְאַתָּה בֶן אָדָם... "יחיד הוא הנביא יחזקאל בכל כ"ד ספרי התנ"ך, שהקב"ה מכנה אותו, [קרוב למאה פעמים!] בתואר: "בֶן אָדָם". וכך אנו קוראים בפסוקי יחזקאל: "בֶן אָדָם הִנָּבֵא"; "בֶן אָדָם שְׁמַע"; "בֶן אָדָם הַגֵּד"; "בֶּן אָדָם רְאֵה בְעֵינֶיךָ"; "בֶּן אָדָם שָׂא נָא עֵינֶיךָ"; "בֶּן אָדָם שִׂים לִבְּךָ"; "בֶּן אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ"...

את התואר הזה של "בֶּן אָדָם" מפרשים חז"ל כלשון חביבות של הקב"ה אל הנביא יחזקאל, משמעותו של התואר "בֶּן אָדָם" הוא תואר חיבה מיוחד מאד: "אמר הקב"ה ליחזקאל "בן אדם!" - בן אנשים כשרים; בן צדיקים; בן גומלי חסדים; בן שמבזין את עצמן על כבודו של מקום ועל כבודן של ישראל כל ימיו", [ויקרא רבה פ"ב, ח']. ואמנם כל זה הוא הייחוס האמיתי של יהודי מקורי! לרבות הבזיון לכבוד המקום ולכבוד ישראל!!!!

*

"בֶּן אָדָם"... מוצאו של הנביא יחזקאל היה מ"בני אדם" מאנשי קודש, וזו היא דרגה הגבוהה ביותר של המין האנושי. וכיון שהלך הנביא יחזקאל בעקבות אבותיו, שהיו "אנשים" כשרים וצדיקים, המבזים עצמם על כבוד שמים, הרי בהליכתו בדרכיהם היה גם הוא ל"בן אדם" מושלם. בזוה"ק [ח"א, דף קצ"א.] למדנו שיחזקאל הנביא הוכתר בתואר "בֶּן אָדָם" בגלל זהירותו מלאכול מאכלות אסורות: "יחזקאל נטר פומיה ממאכלי דאיסורי... זכה ואקרי בן אדם!", ["יחזקאל שמר את פיו ממאכלות אסורות... זכה ונקרא בן אדם!"]

*

"אָדָם אַתֶּם!" מה נפלא הדבר! כעת, בגלות בבל, ניסה הנביא יחזקאל להמשיך למדרגה זו הנקראת "בֶּן אָדָם" גם את אחיו בני עמו. בשליחותו של מקום פנה הנביא יחזקאל אל אחיו גולי בבל והכריז באזניהם: "אָדָם אַתֶּם!", [יחזקאל ל"ד, ל"א]. והרי נודע פירושו של רבי שמעון בר יוחאי ל"אָדָם אַתֶּם" – "אתם קרויין אדם, ואין עובדי כוכבים קרויין אדם...!" [יבמות ס"א.].

*

ר' ישראל! כשנתבונן היכן ומתי, נאמרה הנבואה של "אָדָם אַתֶּם", תקבל הנבואה הזאת משמעות הרבה יותר עמוקה. הבדל קטבי חד יש כאן בין בני העם היהודי לבני אומות העולם, להבדיל. את הנבואה של "אָדָם אַתֶּם" השמיע הנביא יחזקאל בתוככי גלות בבל, ואת הקריאה הזאת הוא קרא באזני פליטי חרב המדוכאים בנפשם ושבורים ורצוצים בגופם, כשבאותה עת ממש הקיפו אותם מסביבם חיילי נבוכדנצר הרשע.

ממול חיל האויב המתגאה בנצחון מלחמה, עומד לו הנביא יחזקאל, ופונה אל אחיו הנדכאים ומעודד אותם: "אָדָם אַתֶּם!" –חיילותיו של נבוכדנצר היו אלו ניצחו בקרב על פני השטח בלבד. התבוננו נא, מה ערכו של נצחון זה, לעומת הנצחון שלכם, נצחון של המח והלב! הרי אלו הם כלי המלחמה שלכם, שבאמצעותם נחלתם נצחון הרבה יותר חשוב וערכי - "אָדָם אַתֶּם!" – אתם ולא זולתכם, מי עוד כמוכם, בני העם היהודים נקראים בתואר הנעלה ששמו "אָדָם"?. צלם אלקים עליכם תמיד ובזה אתם עומדים ברום הבריאה, ברומו של עולם!ה

*

מאז ששמועת החורבן הגיעה לבבל, ויושבי גולת בבל, נוכחו לדעת שכל נבואותיו של הנביא יחזקאל התמששו ודבר לא נפל מהם ארצה. אז השתנה תוכן נבואותיו של הנביא יחזקאל. מאז והלאה נשאו נבואותיו אופי של דברי נחמה ותחייה מחודשת, קריאותיו לתשובה ולהתקרבות אל השי"ת, אל התורה וקיום מצוותיה, למרות שהם נאמרו בחריפות ובתוקף, הם היו תמיד מתובלות עם דברי חיזוק ועידוד, המלווים אותנו במשך כל ימי הגלות הארוכה, והם הנותנים לנו את העידוד לשוב אל ה', מתוך תקוה וצפיה לכל הטוב שעתיד לבוא עלינו באחרית הימים.
יחזקאל הנביא היה כעת לנביא החיזוק, למורה הדרך לתשובה, להתחדשות ותחייה, דבריו מיועדים היו כעת אל פליטי החרב המדוכאים והנפולים ברוחם, שהתחלקו לשתי מחנות: היה חלק מהעם שלאחר החורבן ביקשו להתרחק לגמרי מהתורה והמצוות, טענתם היתה שעצם חורבן בית המקדש והגלייתם מארצם, משמעותם פירוד חלילה מהקב"ה, וכיון שכך אמרו: "נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן", [יחזקאל כ', ל"בנ וראה סנהדרין ק"ה.]

חלק אחר של העם הגולה מארצו, היו שקועים בתהומות היאוש, בטוחים הם היו שכבר אין לפניהם כל דרך מוצא מתהומות החטא שהם שקעו בתוכם, ולכן היו אומרים: "כִּי פְשָׁעֵינוּ וְחַטֹּאתֵינוּ עָלֵינוּ וּבָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים, וְאֵיךְ נִחְיֶה"?[שם, ל"ג, י']. איך יתכן שנשוב לחיות, לאחר שאנו כל כך שקועים בחטא עד למעלה ראש?

לעומת שתי תפיסות המחשבה המוטעות האלה, עמד כעת הנביא יחזקאל ובכל עוז רוחו וכוחו התקיף את המורדים במלכות שמים מחד גיסא, ודיבר גם נגד המיואשים מאידך גיסא: "וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה...!" [שם, כ' ל"ב]. קוב"ה הוא מלכנו לעד, ואנו עמו הנאמן לנצח נצחים! – עצם ה"גלות" אין משמעותה ח"ו שום ניתוק או פירוד מאבינו שבשמים. אין הגלות אלא עונש מהאב המתגעגע אל בנו, ולאחר שישוב אליו יקבל אותו באהבה, ינקה ויטהר אותו ויעניק לו חיים ואושר. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם..." [שם ל"ו, כ"ד-כ"ו].

*

אותו נביא, שהחיה בפועל את העצמות היבשות בבקעת דורא כדלהלן; אותו נביא עצמו החיה גם כעת, במובן הרוחני, את "עצמותיהם היבשות" של בני דורו בקריאתו המעודדת לתשובה שלמה.

אותם הגולים הנדכאים, שכבר קרובים היו כמעט להיכנע ח"ו ולעבור אל צד הבלי דתו של נבוכדנצר הרשע, עודד אותם כעת יחזקאל הנביא, ועורר אותם לשוב ולהתחזק באמונה בה'; בשמירת שבת; לצדק ומשפט; לצניעות; ולכיבוד אב ואם.

*
וקול נביא החיזוק מהדהד בכל פינות הגולה: "עליכם לשוב לשמירת התורה ולדקדוקי המצוות בשלימותם, מבלי לגרוע מהם כחוט השערה! אין הבדל כלל באיזה מקום אתם נמצאים, אם בארצכם ובמולדתכם, איש תחת גפנו ותאנתו, או שאתם נמצאים באופן זמני בארץ אויב. תמיד עלינו להחזיק את עצמנו במה שנצטווינו על ידי בוראינו. עם ישראל הוא עם נצחי, עם הנמצא במדרגה העליונה של האנושות בכללותה, עם ישראל חי ויחיה לנצח. הוא יודע להעריך את החיים, וימיו הנצחיים יבלו את ימי השונאים והאויבים!
*
חָיֹה יִחְיֶה...!!!! הנביא יחזקאל מעודד את החיים! את החיים האמיתיים בקיום התורה ובקירבת אלקים. שוב ושוב מזכיר יחזקאל בנבואותיו את מטרת החיים, חיים על פי התורה! כך הוא מכריז באזניהם: "וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה חָיֹה יִחְיֶה" [יחזקאל, י"ח, כ"א]; "בְּחֻקּוֹת הַחַיִּים הָלַךְ לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת עָוֶל חָיוֹ יִחְיֶה" [שם, ל"ג, ט"ו"הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם ה' אלוקים, הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה" [שם, י"ח, כ"ג]; "כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת נְאֻם ה' אלקים, וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ" [שם, שם, ל"ב].ואכן עם פסוקי התשובה הללו של הנביא יחזקאל יצרו קדמונינו ז"ל את התמצית והחתימה של תפילת נעילה ביום הכיפורים.

*
"וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט"... כך נתנבא הנביא יחזקאל: "כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם, וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת, וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט, בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם" [יחזקאל י"א, ט"ז], וכפי שדרשו חז"ל [מגילה כ"ט.]: "ואהי להם למקדש מעט" – "אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל". אחי היהודים! התחזקו והתעודדו! קרא אליהם כעת הנביא יחזקאל, הרי השכינה שורה עמנו גם כאן, בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.


*

יחזקאל הנביא עסק בגלות בבל בהרבצת תורה. בית מדרש היה לו ושם הרביץ תורה לתלמידים. וכך מפרש רבינו החיד"א [בספרו "חומת אנך"] את הפסוק הנאמר ביחזקאל [ח', א']: אֲנִי יוֹשֵׁב בְּבֵיתִי וְזִקְנֵי יְהוּדָה יוֹשְׁבִים לְפָנָי", עוד נאמר [שם, כ', א']: "בָּאוּ אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל לִדְרשׁ אֶת ה' וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָי". בין הבאים לפניו לדרוש את דבר השם היו גם חנניה מישאל ועזריה, [עי' שיר השירים רבה פ"ז, י"ד].

את ספר יחזקאל ראו חז"ל לא רק כספר נבואה, אלא גם כספר החכמה: "הרואה ספר יחזקאל בחלום, יצפה לחכמה", [ברכות נ"ז:]. פסוקי ספר יחזקאל, מכילים בתוכם, דברי הלכה רבים, בהרבה יותר משאר ספרי נביאים וכתובים.

"דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו, מדברי יחזקאל בן בוזי למדנו", משפט זה מובא בש"ס כמה פעמים, [סנהדרין כ"ב: ועוד]. בעיקר זה מובא בהקשר להלכות כהונה ועבודת בית המקדש, בנבואותיו הזכיר יחזקאל הלכות מסויימות שבעצם כבר היו מקובלות בידי החכמים כ"הלכה למשה מסיני", אלא שבא יחזקאל והסמיך את אותן ההלכות על הפסוקים שבספרו. כגון: כהן ערל שעבד, עבודתו פסולה, [שם פ"ג:]; כהן פרוע ראש פוסל את העבודה, [תענית י"ז:]; חוטי "שֵׁשׁ" שהיו שזורים בבגדי הכהונה, הכוונה היא לחוטי "פשתן", [יומא ע"א:]; כך גם יש דין מסויים בלבישת ה"אבנט" של בגדי הכהונה, הנלמד מפסוק בספר יחזקאל, [זבחים י"ח:].

*

ההלכה הידועה שמותר להקריב על המזבח רק דבר ה"מותר לישראל" [ולא רק לכהנים] נלמדת גם היא מפסוק ביחזקאל [מ"ה, ט"ו]: "מִמַּשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל", [מנחות ה'. ועוד]. ישנם לחמים מסויימים שאי אפשר להתשמש בהם לעירובי חצרות, גם הלכה זו נלמדת מפסוק ביחזקאל [כ"ד, י"ז]: "וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל", [עירובין פ"א. וברש"י]; לענין עירובי תחומין מודדים את התחום עם חבל עשוי פשתן, כי כך ראה יחזקאל במראה הנבואה [פרק מ', ג'] את אופן מדידת בית המקדש: "וּפְתִיל פִּשְׁתִּים בְּיָדוֹ וּקְנֵה הַמִּדָּה", [ירושלמי עירובין פ"ה ה"ג]. ועוד, ועוד. נביא החיזוק הורה ופסק והראה את הדרך איך שמתחזקים הלאה בשמירת התורה והעסק הבלתי נפסק בהלכותיה...

*

אם עד כה למדנו על תחיית רוחם של גולי בבל המדוכאים, הרי כאן נלמוד על "תחיית המתים" גם בפועל. כידוע היה הנביא יחזקאל השליח שנבחר לבשר לעם ישראל על היעוד של "תחיית המתים", אמונה זו היא העיקר השלוש עשרה, החותם והמסיים את י"ג עיקרי האמונה שסידר לפנינו רבינו הרמב"ם ז"ל.

את האמונה בתחיית המתים נצטווה הנביא יחזקאל להשריש בלב העם באמצעות תיאור מוחשי, על ידי תחיית ה"עצמות היבשות". פרשה זו חיזקה מאז ומתמיד את עם ישראל לדורותיו. "הָיְתָה עָלַי יַד ה' ... וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ, הִנָּבֵא בֶן אָדָם, וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ כֹּה אָמַר ה' אלוקים מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ, וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה, וְיִחְיוּ...!", [יחזקאל שם, ט'].

וכן עשה יחזקאל: "וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי, וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם, חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד" [שם, י']. העצמות היבשות הללו, היו עצמותיהם של בני אפרים, שטעו בחשבון הקץ של גלות מצרים ויצאו ממצרים לפני הזמן, והרגום אנשי גת. זה מאות בשנים כבר לא היה בהם רוח חיים, ועתה הם קמו לתחייה בדבר ה' על ידי נביאו, והתחילו לחיות מחדש. חז"ל [שם] מלמדים אותנו, שמתים אלה שהחיה יחזקאל "עלו לארץ ישראל ונשאו נשים, והולידו בנים ובנות...!"

כמה מרגשת היא עדותו של התנא רבי יהודה בן בתירא: "עמד רבי יהודה בן בתירא על רגליו ואמר: אני מבני בניהם, והללו תפילין שהניח לי אבי אבא, מהם...". ההוכחה היתה בירושת התפילין של מתים שהחייה יחזקאל. והרי על התפילין נאמר [ישעי' ל"ח ט"ז] "ה' עליהם יחיו"! [מנחות מ"ד:.].
*
והחזיון הזה של תחיית המתים בפועל על ידי יחזקאל היה לדוגמא חיה, למה שיקרה באחרית הימים: "וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם, וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי...", [יחזקאל שם י"ד].
ולמה זכה יחזקאל הנביא שיחיו מתים על ידו? חז"ל גילו לנו שהיה זה משום "שהסתפח על ישראל בכל שעה ושעה". [תנדב"א רבה ה'] כלומר שהיה דבק ומתחבר אתם תמיד וכאילו נעשה טפל להם. הוא דאג והחשיב אותם וכך זכה להחיותם בפועל ולחזק בכך את העם כולו באמונת תחיית המתים!
*
החלק האמצעי של ספר יחזקאל, מיועד בעיקר לנבואות על הצפוי לאומות העולם; אילו העמים שעינו ולחצו, השפילו ודיכאו את עם ישראל במשך הגלות. אלו הם האומות השכנות שלנו, כמו: עמון; פלישתים; צור; צידון; ומצרים. הנביא צופה להם שממון וכליה. מלכות אשור הגדולה, משמשת לנביא יחזקאל כדוגמא למלכות אדירה, מוצלחת ורבת כח, ובכל זאת אבד זכרה מן העולם. בדבריו מתוארת מלכות אשור על שלטונה האדיר ועל פארה והדרה, כארז בלבנון, שהוא גבוה מכל שאר עצי הלבנון, כל כך היתה הצלחתו גדולה של מלך אשור עד שהאפיל בגדולתו על שאר כל העמים, והנה בכל זאת, כשרצה הקב"ה, נכרת ונגדע הארז בלבנון הזה ועבר עליו הכלח.

*

בהמשכו של ספר יחזקאל אנו כבר רואים את הנביא כשהוא משורר בעוז ובשמחה לקראת העתיד המבורך הצפוי לעם ישראל, דבריו מלווים בצלילים מעודדים משמחים, איזו מדה טובה מרובה של חיזוק והתחדשות קורנת אלינו מנבואותיו על קיבוץ גלויות שיהיה בעת הגאולה העתידה, ובד בבד תתחדש הפוריות של ארץ ישראל כבימי קדם:
וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא" (יחזקאל ל"ו, ח')

על פי דברי הנבואה שבפסוק זה הסמיכו אנשי כנסת הגדולה את ברכת "תקע בשופר" (קיבוץ גלויות) אל ברכת "ברך עלינו... ואת כל מיני תבואתה לטובה": כפי שלמדנו במסכת מגילה (י"ז:): "ומה ראו לומר קיבוץ גליות לאחר ברכת השנים? דכתיב "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא"
*
בין שאר נבואותיו של יחזקאל על אחרית הימים נמצאת גם הנבואה על מלחמת הנצחון הסופית שתהיה באחרית הימים, היא מלחמת גוג ומגוג, [פרקים ל"ח-ל"ט], המסתיימת בהבטחת הקב"ה לעמו: "וְלֹא אַסְתִּיר עוֹד פָּנַי מֵהֶם, אֲשֶׁר שָׁפַכְתִּי אֶת רוּחִי עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' אֱלוֹקִים"

בנבואה זו עצמה [ל"ח, כ"ג] אנו גם מוצאים את המקור לתפלת הקדיש. תפלה קדושה זו נוסדה על פי לשון הנביא יחזקאל: "וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים, וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'", [שם ל"ח, כ"ג], וכן כתב רבינו הטור [או"ח ריש סימן נ"ו]: "יתגדל ויתקדש הוסד על פי המקרא "וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי" האמור במלחמת גוג ומגוג, שאז יתגדל שמו של הקב"ה, דכתיב [זכרי' י"ד, ט]: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד...!"
*
הנביא יחזקאל בנבואותיו מסר לנו כאמור, את כל עניני הגאולה העתידה, ובנין בית המקדש השלישי, עד לפרטי פרטים ממש. היה זה ביום הכיפורים, ארבע עשרה שנה לאחר חורבן הבית, "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הָיְתָה עָלַי יַד ה' וַיָּבֵא אֹתִי שָׁמָּה. בְּמַרְאוֹת אֱלֹקִים הֱבִיאַנִי אֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וַיְנִיחֵנִי אֶל הַר גָּבֹהַּ מְאֹד..." [יחזקאל מ' א'-ב'].

"הַר גָּבֹהַּ מְאֹד" – זה הר הבית. אל הר זה לקח אותו הקב"ה במראות הנבואה והראה לו בפרוטרוט את תבנית הבית השלישי, את העזרות ואת האולמות, את החצרות ואת הלשכות, את השערים ואת התאים, את ההיכל ואת קודש הקדשים, את הכרובים ואת השולחן ואת המזבח, הכל לפרטי פרטים.

חשיבות מיוחדת נודעת לנו בהמשך דברי השכינה הקדושה אליו, לאחר שכבר ראה יחזקאל בנבואה את כל חלקי הבית, המשיכה הנבואה בדברים הבאים: "הַגֵּד אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת הַבַּיִת, וְיִכָּלְמוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם, וּמָדְדוּ אֶת תָּכְנִית..." [שם, מ"ג, י'], לך אמור להם, ליהודים שבגלות, את הבשורה הגדולה שהעתיד טומן להם בתוכו. לך תבשר להם שגם כעת כשהם עדיין שקועים בחטא, לא שכחתי אותם, אם כי בתחילה עליהם להתבייש ולהיכלם בעוונותיהם, אבל מיד לאחר מכן עליהם להתחיל למדוד את תכנית בית המקדש השלישי, שיבנה באחרית הימים.

במלים הנזכרות טמונה נקודה חשובה ביותר בנבואות יחזקאל, נביא התחיה והתקומה. הנביא פונה כעת אל אחיו שמזה ארבעה עשרה שנים מדוכאים המה בגלות בבל, ומכריז באזניהם: "אֶחָי בני הגולה! הקשיבו הקשיבו! הובלתם אל הגלות, שקועים אתם בתהומה של בבל, אבל חלילה לכם מלהתייאש, אדרבה התרוממו משפלותכם, התחזקו בתשובה, היפרדו מהעבר, והנה תיכף מיד, אנו ניגשים למדוד את התכנית של העתיד המזהיר..."וּמָדְדוּ אֶת תָּכְנִית".

עצם הלימוד של תכנית ה"בית השלישי" ובניינו, מלבד שהוא חלק בלתי נפרד מכתבי הקודש, בנוסף לכך לימדונו חז"ל על גודל שגב הסגולה של לימוד זה. " אמר לו הקב"ה ליחזקאל: -גדול קרייתה בתורה - כבניינה, לך אמור להם ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה, ובשכר קרייתה שיתעסקו לקרות בה, אני מעלה עליהם כאלו הם עוסקין בבנין הבית...!"

*

פירושים שונים נכתבו על ידי גדולי ישראל בהסבר התכנית של בנין הבית השלישי, ביניהם נמצאים החיבורים של הגר"א, ה"לבושי שרד", ובעל "יסוד ושורש העבודה", ועוד. ראוי לציין כאן את דבריו הנפלאים של המפרש הגדול של התורה כולה, רש"י הקדוש, בתוך פירושו על בנין העתיד בספר יחזקאל: "ואני לא היה לי לא רב ולא עוזר בכל הבנין הזה אלא כמו שהראוני מן השמים...!" [מ"ב, ג'].

ואף בזה טמון חיזוק עצום. כאלף וחמש מאות שנה עברו מאז נבואה של תכנית הבית השלישי מפי יחזקאל הנביא. ושוב מופיע מראה מן השמים אי שם בגולת צרפת, על רבן של ישראל רש"י הקדוש, להראות לו את צורת הבנין... ורש"י הקדוש עומד ומעיד: ואני לא היה לי לא רב ולא עוזר בכל הבנין הזה אלא כמו שהראוני מן השמים!

*

יקירי! מתוך מבט קט על רקע תקופת יחזקאל ונבואתו, אף לפי קוצר השגתינו; נאזין נא שוב לבשורתו המחזקת של יחזקאל הנביא על טהרתן של ישראל הנצחית. וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם... וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם... כְּצֹאן קָדָשִׁים [שהיא באה לירושלים במועדי פסחים – רש"י] כְּצֹאן יְרוּשָׁלִַם בְּמוֹעֲדֶיהָ, כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'...

במלים אלה מסיימים אנחנו בהפטרת שבת פרשת פרה. ומתוך כך נמשך מיד אחרי כך, בספר יחזקאל הנביא המחזק, הנבואה על תחיית העצמות היבשות...

וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ! ר' ישראל! הנביא מצַווה עלינו לחיות! לחיות חיי תורה ואמונה! לחיות את תוכן היהדות! להתקרב אל אבינו שבשמים! להתרומם, להתקומם נגד כל רגש ייאוש וחידלון. נביא החיזוק עומד ופוקד עלינו לא להניח ולא להזניח, אלא להמשיך, לשוב אל ה', לצפות לגאולת העתיד, למדוד את תכנית הבית השלישי, ולהשתוקק לטהרה הנצחית ביד הקב"ה כביכול.

והתנא הקדוש רבי עקיבא עומד בצד הנביא יחזקאל, ומפליא באהבת ישראל לוהטת את מדרגתו של היהודי בכל מקום ומצב שהוא. ועומד ומכריז בהתפעלות: אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים, שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים...

גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
שבת של טהרה, התחזקות ונחמה!

והראנו ה' אלקינו בנחמת ציון עירך
ובבנין ירושלים עיר קדשך
כי אתה הוא בעל הישועות ובעל הנחמות

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
קבצים מצורפים
המודיע 471.docx
(47.45 KiB) הורד 139 פעמים

סמל אישי של המשתמש
אהרן תאומים
הודעות: 2563
הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
מיקום: בארא פארק
שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
יצירת קשר:

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי אהרן תאומים » ה' מרץ 31, 2022 9:48 pm

בס"ד
"כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק"
התחזקות בשמירת הדיבור

לר' ישראל יקירי שליט"א

הזדמן לי פעם לשבות בפינת יקרת מיוחדת בארה"ב, בקהילה של חסידי צאנז בעיירה: "יוניאן סיטי". נפלאתי מאיכותה של קהילה קדושה זו, שגַלֶיה של אמריקה לא נגעו ולא פגעו בה. יהודים של פנימיות, יהודים זיותנים של פעם, שחיים את חייהם בכובד ראש ובדרכי נועם. אף על אלה שאין תורתם אומנתם ניכר שתפילתם תחנונים, תורתם קבע ומלאכתם עראי. מצויינים הם יהודים נאמנים אלה בחיי תורה אצילים ודקדוקי הלכה; בפשטות נלבבה ובחן מקורי וטבעי, ללא כחל ושרק, פרכוס וחיקוי; ומסורים זה לזה וגם לאחרים, באחדות מלוכדת, בעין טובה וברוח נדיבה. בדרך מליצה אמרתי גם עליהם: "אהודנו בכל איים". צריך להודות להקב"ה על שנשארו איים שלא נסחפו בזרם, באוקיינוס של החיצוניות...

בין עיירה זו לבין 'גורדי השחקים' של מנהטן המסחרית, מפריד נהר ה'הודסון'. זה לעומת זה עשה האלקים. משם גועשת החומריות תדיר. ואילו מכאן עובדים את רבונם, צאצאי אברהם העברי, מעבר הנהר, שעליו אמרו חז"ל כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד. תורתם ותפלתם עולים לשחקים והרבה למעלה מזה, בשפה ברורה ובנעימה, באהבה וביראה ובתמימות נאמנה... אשרי העם שככה לו!

ניכר שם היטב "כח הפועל בנפעל" הענק שבענקים שייסד מקום קדוש זה, כ"ק אדמו"ר מצאנז בעל "שפע חיים" זי"ע, שהשקיע שם כוחות רבים. מנהיג העדה בקהילה קדושה זו בשעת ביקורי שם, היה חתנו הדגול הגה"צ כ"ק אדמו"ר רבי שלמה מצאנז- זוועהיל זי"ע, רבה ומנהיגה של הקהילה המיוחדת. אישיותו הנאצלת והמרוממת מאד, חפפה על הציבור הנעלה ועל כל פעולותיו. נכנסתי אל הקודש פנימה ושיחתו בדברי תורה השאירה רושם בל יימחה.
*

כעת מצאתי מכתב שכתבתי לגאון וצדיק זה אחרי שחזרתי משם. "כבר עברו שבועות מאז שזכיתי לשהות בפינת יקרת שלכם ועדיין הרושם חי וקיים. יהודים יקרים כל כך! שבת מרוממת כל כך! חמדת הימים של מנוחה זכה, מנוחת אמת ואמונה, שלום ושלוה. נפלאתי לראות קהילה קדושה כזו ללא זיז כל שהוא מדורות שלפנינו. קהילה נסוכת הוד קדומים, מלאה אנשי צורה ואנשי מעשה ת"ח ועובדי ד' בתמימות טהורה ומתוקה. הבחנתי בקהל יקר ונעלה של חסידים ולומדים, ציבור מבקשי ה' בתמימות, רוממות וצניעות גם יחד, לרבות העובדים למחייתם, החדורים ביראת שמים בלי שישלוט בהם אויר ארץ העמים".

בהיותי ב'יוניאן סיטי' ראיתי בחדר שליד בית המדרש פתק על הקיר, העתק מתוך דברי ה'שפע חיים' בספרו בענין שמירת הדיבור. ודברים כדרבונות אלה המריצוני להתחזק בדבר זה.

וזה לשון קדשו של אותו אדיר-דעה, שבנה עולמות במסירות נפש; כך נאמר במאמר משנת תשמ"א: "וכל מי שרצונו לחיות ולהתנהג כיהודי ועל כל פנים במקצת, צריך שיקבע לעצמו שיעור בספר שמירת הלשון מהגה"ק בעל חפץ חיים זצוק"ל ויחזור עליו מאה ואחד פעמים עד שיהא שגור על לשונו וכולי האי ואולי... ואשנה על בקשתי את המלמדים בתלמודי תורה וכן המחנכות בבתי החינוך שלנו שילמדו עם הבנים והבנות את הפרקים הנחוצים מספר שמירת הלשון. כי זהו הגורם לירידת הדור עד הדיוטא התחתונה הן מה שנתפסים להשקפות טמאות וחולשה בעניני האמונה, והן הלהיטות אחר התאוות ושאר המנהגים הפסולים... ועולם הפוך ראיתי שמרעישים עולמות על הבלים ודברים שאין בהם ממש ועיקרי התורה מבטלים במחי יד והכל מסיבה זו שהזניחו את לימוד שמירת הלשון..." עכ"ל. [שפע חיים "רעוא דרעוין" פ' בא, מאמר ז' ע' רפ"ב]

*

ב"ה שזכיתי לשמור את הקשר עם רבה ומנהיגה של קהילה זו היום, כ"ק הגה"צ ר' שאול יהודה פריזאנט שליט"א, חתנא דבי נשיאה ה"שפע חיים" זי"ע. מדרכיו בקודש לומדים תדיר דרכי תורה וחסידות פנימית, אורחות יראה, ענווה ואצילות להפליא; ובכלל זה איך להתייחס לכל יהודי בהערכה ובחיבה יתירה, בזהירות עצומה על קדושת הדיבור.

*

על נושאי שמירת הדיבור צריך לחזור ללא הרף, כמו הכסף שמזקקים אותו פעם אחר פעם עד שיצא נוצץ כלול בהדרו, מובחר ומיוחד ללא סיג ופגם. כסף נבחר לשון צדיק...
הרי הדיבור הוא "מותר האדם מן הבהמה" ולכן צריך להתנהג בדיבור בצורה הכי אנושית, הכי מנוגדת לגסות של בעלי חיים... הרמב"ם באיגרת קידוש ה' שלו כתב על המקרא "מי שם פה לאדם" לפיכך ראוי לו לאדם שיחמול על דבורו יותר מחמלתו על ממונו!

*

החוזה מלובלין זי"ע עורר על דבר זה ביותר. כשהזכיר ענין לשון הרע בהנהגותיו, כתב "צריך שלא לדבר משום אדם כלל, כי אם מהברורים והמפורסמים לשבח מעשים קדושים שלו... ובפרט ליזהר מחטוא בלשון השכיח... ושלא לדבר בלא יראת שמים וממחלוקת אפילו לדבר מצוה..."

"גם פשוט טוב למעט בדיבור. כי כל זמן שהאדם מרבה דברים אי אפשר לבוא לתשובה, כי אינו מתיישב בדעתו כלל. משא"כ אם הוא מחריש לדעת מתיישב ומתבונן, יכול לזכור ולשוב להתנהג בטוב ולהתחרט על מה שצריך...". עכל"ק.

*
לבד מעצם האיסורים החמוּרים הכרוכים בלשון הרע, כבר הדגישו הקדמונים דבר נוסף שנתינת המחשבה ותשומת הלב עליו, וודאי שתועיל להימנע מאיסור לשמירת פה ולשון. מגדולי דורו היה רבינו משה אלשיך, ממאוריה של צפת עיר הקודש בתקופת הזהב שלה ותלמיד מובהק של מרן ה'בית יוסף וגם ממשיך דרכו. את תפקידו בחיים, ראה רבינו האלשיך דווקא בד' אמות של הלכה הוראה ופסק. המפרש והמשיב הגדול, המהרי"ט, [רבי יוסף מטראני, בנו של הרב המבי"ט] כותב על רבינו האלשיך שהוא היה מגדולי הדור בהלכה.

אכן ידועים היו כוחותיו הנפלאים בתורת הדרוש והמוסר, ובכל הזדמנות שהיה נושא דברים ברבים, היו דבריו משאירים רושם אדיר על מאזיניו. ה"חפץ חיים" כותב באחד מספריו" "לפנים היה די במה שייחד הקב"ה אנשים מיוחדים בכל דור שבכח דבריהם הקדושים היו מכבים אש היצר כמו האלשי"ך הק' בדורו וכו'" [חומת הדת בהקדמה].

המעיין בספריו בפרט בספרי הדרוש נוכח שהיה לרבינו האלשיך מתפעל משפת קדשו, המלאה במליצות מהתנ"ך ומדברי חז"ל, ויחד עם זאת, סגנון הכתיבה שלו עשיר, קל וקולח, ובעל נעימות מיוחדת. נפלאה עד מאד היא עדותו של בעל ה"אור החיים" הקדוש, בפירושו "ראשון לציון" לספר משלי: "ספרו לי על חד בדרא ה"ה הרב משה אלשיך ז"ל, כי באותו זמן שהיה מתעסק בצרכי הגוף, למצוא טרף, באותן שעות חיבר פירושו על התורה כולה, כי ידיו היו עסקניות, ומחשבותיו חכמניות בתורה..." כלומר שעולם הדרוש היה אצל האלשיך הקד', כעין 'מקצוע צדדי', שהיה עוסק בו רק בזמנו שידיו היו עוסקות במחייתו. אז נולדה אותה יצירה על התורה הנביאים והכתובים שמבארה שתו רבבות אלפי ישראל וביניהם גדולי עולם לדורותיהם...

בפירושיו הנפלאים ניכרת היטב בחינת "חלב ודבש..." דבריו חודרים אל הלבבות, באמצעות זרימה אין סופית של געגועים ואהבת השם. [בפרט לאחר שאנו מתוודעים לפירושו המקורי של האלשיך עצמו ל"זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ": ה"לובן" של ה"חלב" מרמז על אור חזק ומבהיק, ואילו ה"דבש" מרמז על "מתיקות"... (פרשת כי תבוא, פרק כ"ו).

דבש וחלב תחת לשונו. דבריו חודרים אל הלבבות, באמצעות זרימה אין סופית של געגועים ואהבת השם. בפרט לאחר שאנו מתוודעים לפירושו המקורי של האלשיך עצמו ל"זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ": ה"לובן" של ה"חלב" מרמז על אור חזק ומבהיק, ואילו ה"דבש" מרמז על "מתיקות"... (פרשת כי תבוא, פרק כ"ו).

וכך מתאר רבי חיד"א ב"שם הגדולים" שלו (ח"ב, מערכת מ' אות ק"א), את דרכו המיוחדת של רבינו האלשיך בדרוש: "...וחיבר פירוש על תנ"ך מתוק ואמיתי...!".

*

אכן בנושא אחד בפרט, רואים אנו שיצא מגדרו לצאת בחרב פיפיות. הוא מגנה בחריפות את מי שאינו שומר פיו ולשונו וממשיך לעבוד את הקב"ה בפה מוכתם זה, בתורה ותפילה. אהבת ה' של האלשיך הקד' עוררה את מחאתו על זה בתוקף כמעט בלתי מצוי בספריו! בתחילה מקדים הוא לתאר, עד כמה עבודת ה' של האדם תלויה בכח דיבורו. הקיום של מצוות קריאת שמע, תפילה, שירות ותשבחות, ברכות והודאות על כל צעד ושעל. לימוד התורה הקדושה בכל עת. "וגם אשר אין תורתו אומנותו, לא יעדר משלש תפלות ביום וקבוע עת למוד ביום ובלילה. וגם כל תרי"ג מצות אשר יעשה ימלא פיו תהלתו יתברך על כל מצוה ברכה. וגם כל פרי אשר יאכל ואשר ישתה יברך תחלה וסוף. וכל פעולה גשמית אשר יעשה לא יבצר מתת חלק לפיו ולשפתיו להודות לשם ה'..."כלל הדברים כי כלי הדיבור הן הם יהיו לבני ישראל כלי יקר משרתי אלקינו העומדים יום ולילה לשרת בם את ה' מכל יתר אברי האדם".

*

וכאן מזדעק האלשיך הקדוש במשל: מי שמשמש מלך בשר ודם, כמה יזהר שאת הכלים שבהם הוא משרת את המלך הזה יהיו נקיים ומצוחצחים להפליא ואם עושה כן לפני קרוץ וחומר, קל וחומר עד אין צריך לדרוש על מי שמשמש את מלך מלכי המלכים הקב"ה אשר ברא את כל העולמות והכל כאין הוא נגדו, אלא שמרוב חסדו מבקש הוא את עבודתנו לפניו ואיך ירהיב אדם בנפשו שלא כלי הדיבור בהם אנו משרתים לפניו; נקיים ונשמרים מכל סיג ופגם של איסור. "ומי האיש אשר לא ישים הדברים האלה על לבו ויקרענו לשנים עשר קרעים ותרדנה עיניו דמעה ויתמרמר ויאמר בקול מר: אוי לי כי נדמתי כי איש טמא שפתים אנכי, כי ה' אלקים נתן לי לשון לימודים וכלי יקר שפתי דעת טהורים ובָּרים לעבוד בם את ה' ... אנה אוליך את חרפתי כי כלי הקודש אשר בם בחר ה' לעבדו, טמאתים ... אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה, כי איך אשא פני אל האדון ה', כי כל העבודה אשר עבדתיו, שונה הלכות ותפלות ותשבחות, הלא היו בכלי טמא ועבד אויל הייתי לפניו...". [תו"מ שמות כ"ח ל"א וראה שם ל"ה בצורה חזקה מאד].
*

את טל הילדות שלנו ליווה ניגון געגועים חבד"י באידיש, שנתחבב בבית אבא. הניגון מביע הֵדֵי מצפון של חסיד. הוא עושה חשבון הנפש ותובע מעצמו: הנה האכילה, השתיה והשינה באות לו בקלות, לעומת תורתו ותפילתו... מה לעשות? לא הולך לו, החשק ממנו והלאה. אין לו משיכה טבעית לתורה ותפילה כמו אל המעשים הגשמיים. וכך מתנגן לו החסיד: "עסן עסט זיך, טרינקן טרינקט זיך, וואס זאל מען טון אז עס דאווענט זיך נישט?... עסן עסט זיך, שלאפן שלאפט זיך, וואס זאל מען טון אז עס לערנט זיך נישט?... והצלילים הנלבבים משתפכים במרירות מתוקה וצובטים את הלב... אוי! וואס זאל מען טון? מה לעשות?

כמובן שלשון שאלה זו משמשת רק פתיחה לעורר את האדם לפעולה. ידוע שאותה מנגינה שיסודתה בהררי חסידים, נמשכת עוד בלי מלים, בתנועות מרגשות ודופקות על פתחי הלב. משמע שיש כאן המשך אחרי שאלה כזו... בהחלט יש המשך!!! לא כאלה חלק יעקב לכוף את הראש מתוך תמיהה.

עובדי ה', חסידים ואנשי מעשה לא נשארו תקועים עם שאלת "וואס זאל מען טון?" מתוך חיבוק ידים ובאפס מעשה. לא דרך חכמים היא זו. החכם מכל אדם אמר "הכסיל חובק את ידיו ואוכל את בשרו". [קהלת ד']. אם לא יודעים מה לעשות, אז עומדים ומתגברים ומטכסים עצה... נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אליך! אֶל תורתך ואל תפילתך!!...

*

רמז נמרץ לכך מוצאים אנו דווקא בהלכות תחנון... ה'מגן אברהם' [קל"א סק"ד] מביא בשם של"ה הקדוש, שכשאומרים "ואנחנו לא נדע מה נעשה" צריך לומר זאת בקול רם ובמלים "מה נעשה" צריך לקום ולעמוד... והרמז נוקב ויורד לעומק הלב: "וואס זאל מען טון" אינו סיבה להתבטל ולהתייאש חלילה, אדרבה "מה נעשה" צריך להקפיץ את האדם ממקומו ולזרז אותו שיעמול וימצא דרך, מה שכן צריך לעשות... במלים אלה צריך להרים קול, להתייצב ולהכריז בזה שאין אנו שוקעים בתהום של אפס מעשה, אלא מתחננים ומקוים אל ה' "כי עליך עינינו" והוא ברחמיו יורה לנו את הדרך. זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה. כך הוא הסדר: ווידוי, נפילת אפיים ושוב קימה! עומדים וצועדים לקראת התיקון. בעמידה אנו קרובים יותר למרום!

*

ובכן, וואס זאל מען טון אז עס לערנט זיך נישט? קודם כל דארף מען מתקן זיין די כלים! צריך לתקן את הכלים המיוחדים לתפילה. הבה נעיין יחד בלשון ה"שפת אמת" ונלמד משם עצה ותבונה לכך. " כי כפי שמירת הפה כך יכולין לפתוח הפה בתורה. וזה הרמז: 'שפתים ישק משיב דברים נכוחים' [משלי כ"ד]. פירוש: המשיק [סוגר] שפתותיו שלא לדבר דברים בטלים, הוא משיב דברים נכוחים". [סוכות תרנ"ד ד"ה קבעו חכמים].

וכך כתב שם השפ"א. משה רבינו היווה את כח הדיבור בתורה ואילו אהרן את - כח השתיקה. עליו נאמר "וידום אהרן", והוא היה אוהב שלום ורודף שלום... שני אחים היו, קשורים זה בזה וגם כוחותיהם תלויים זה בזה! כפי השתיקה מדברים שאינם ראויים, כך היא פתיחת הפה ויכולת הדיבור בדברי התורה...

מה נפלאו דבריו שם! הרי נאמר "מדה טובה מרובה" ולפי זה, אם לשון הרע גדולה מכל העבירות, נמצא לפי זה שמי שעוצר ובולם עצמו מכך, גדול כוחו ביותר! ולכן אמרו חז"ל [חולין פ"ט.] שכל העולם עומד בזכות מי שבולם עצמו מלדבר בשעת מריבה. ועל זה נאמר: תולה ארץ על בלימה...

וכאמור אם רוצים שהלימוד יעלה יפה צריך לתקן את כלי הדיבור. וכלשון קדשו במקום אחר: "על ידי העוונות והוצאות לשון הרע מפיו, נסגר הפנימיות ואינו יכול להוציא את דברי התורה מן הכח אל הפועל" [מצור' תרמ"ז]. ולעומת זאת: "ועל ידי התחברות בני ישראל שהיא היפך לשון הרע ושנאת חנם, זוכין להתגלות תורה שבעל פה". [כי תצא תרמ"ה].
*
שני ספרי יסוד חיבר ה'כהן הגדול' מראדין, "משנה ברורה" הוא ספר הדיבור המתגבר בתורה, וספר "חפץ חיים" הוא ספר השתיקה המלמד מה שלא לדבר, ושניהם תלויים וקשורים זה בזה, כבחינות משה ואהרן במשנת ה'שפת אמת'...

ה"חפץ חיים" זי"ע קבע בעניני הדיבור האסור מסמרות להלכה בספריו, כמו שקבע הליכות חיים ב"משנה ברורה" שלו. ולא עוד אלא שבשעתו הקדים את הכתיבה בעניני הלשון עוד לפני שכתב את פסקי "אורח חיים". כנראה שהבין פוסק דורות זה שיש דין קדימה לדבר הנוגע כל כך לנשמת העם. גופי תורה שנו כאן! כמו שמעיינים במשנה ברורה, מדייקים בשער הציון ומעמיקים בביאור הלכה, כמו כן יש לעיין ולדייק בחפץ חיים, בבאר מים חיים. כולם ניתנו מרועה אחד. אף שם נשא ונתן בדברי הראשונים ופסק את ההלכה בתכלית הבירור והבהירות. ואת הכל צריך ללמוד ולקיים!
*

וואס זאל מען טון אז עס דאווענט זיך נישט? הן הן הדברים לענין תפילה: "כפי מה שנשמרים משנאת חנם ומלשון הרע כך נעשה הפה טהור לתפילה" [אמרי אמת הושענא רבה תרס"ח].
*

החפץ חיים ייחד לכך פרק ב'שמירת הלשון' שלו, [שער הזכירה פ"ז] מיוסד על דברי חז"ל במדרש ובזוה"ק. "בוא וראה עוד כמה גדול עונש העון המר הזה, שבדברי לשון הרע ורכילות שהוא מדבר הוא מאבד את מעט תורה שיש בידו... וגם אין מקבלין תפלתו למעלה עבור זה... בזה מבאר הוא להפליא, למה זקוק המצורע שאחרים יבקשו עליו רחמים [מו"ק ה.] והטעם בזה מפני שצרעת באה על לשה"ר, ומי שחטא בזה שוב אין תפילת עצמו מתקבלת ר"ל.

והחפץ חיים ממשיך שם בדבריו ע"פ דברי הזוה"ק. "גם בזה שטימא את פיו הוא פוגם את דברי הקדושה שמוציא אחר כך... ומזה נוכל להבין גדל רפיוננו בתורה ובמצוות... בסוף פרק זה מוכיח הוא, למה לא נלנד מדרכי הסוחר אשר משתדל כל כך להגדיל ולהרחיב עסקו בכל אופן שיוכל; ואילו בתכלית הרוחנית של האדם התורה והתפילה, שייך שהאדם בעצמו יקלקל "עסק" זה על ידי דיבור שלא כראוי.

*

ר' ישראל! הבה נקיים כעת יחד מצוה דאורייתא, מצוות זכירה שסביבה חיבר החפץ חיים קונטרס שלם. והיא זכירת מעשה מרים הנביאה שמנאו הרמב"ן במנין המצוות. "שנצטוינו לזכור בפה ולהשיב אל לבנו, מה שעשה יתברך למרים כשדברה באחיה, עם היותה נביאה ואחיה גמול חסדה ועל ידה ניצל, כדי שנתרחק מלשון הרע, ולא נהיה -מאשר נאמר עליהם- תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי. והוא אמרו יתברך זכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים".

הרמב"ם, למרות שלא מנה זאת במנין המצוות ממש, מבאר הוא חיוב זכירה זו בלשונו הזהב. "התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה שהיתה גדולה ממנו בשנים וגידלתו על ברכיה וסיכנה בעצמה להצילו מן הים והיא לא דיברה בגנותו אלא טעתה שהשותו לשאר נביאים והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו שנאמר והאיש משה ענו מאד ואע"פ כן מיד נענשה בצרעת; קל וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות..." [סוף הל' טו"צ].

*

בשעתו לא הבנתי כל כך את קשר זכירת מעשה מרים לסוף המקרא: "בדרך בצאתכם ממצרים" ובפרט לדרשת הספרי על זה: "בזמן גאולתכם". וכי מה זה נוגע לנו מתי קרה מעשה זה, עד שהתורה הקדושה כוללת זאת בעצם חיוב הזכירה?

אולם לפי האמור לעיל בענין כלי הדיבור היקרים ותכליתם, מתבאר הדבר, הרי בשעת גאולת מצרים אמרו ישראל שירה ומרים הנביאה היתה ראש המשוררות במחנה הנשים. ופה האומר שירה לפני הקב"ה, ראוי להיזהר ביותר בענין הדיבור. וראיה לדבר, הרי הורה לנו המגן אברהם [סי' ס'] בשם האר"י ז"ל, לזכור את שש הזכירות בשעת ברכת אהבה רבה. נתבונן נא היטב היכן מוטל עלינו לזכירת זכירת מעשה מרים? בשעה שאומרים: "להודות לך"!!! ומבאר המג"א: "הפה לא נברא רק להודות ולא לדבר לשון הרע וזהו זכירת מעשה מרים".

*
ובאותו ענין של זכירת מעשה מרים, מצאתי מכתב שנדפס בין מכתבי החפץ חיים [ל"ה], דברים שעולם מלא מתגלה בהם לאחר העיון, למרות שכלפי חוץ אין בהם חידוש מיוחד. היה זה באייר שנת תרפ"ו ובו כתב, שלמד את דברי הרמב"ן הנוספים על זכירת מרים [בסו"פ כי תצא בצירוף לענין זכירת עמלק] וכדלהלן: "במעשה מרים נצטוינו להודיעו לבנינו ולספר בו לדורות, ואע"פ שהיה ראוי גם להסתירו שלא לדבר בגנותן של צדיקים, אבל צוה הכתוב להודיעו ולגלותו כדי שתהא אזהרת לשון הרע שומה בפיהם, מפני שהוא חטא גדול וגורם רעות רבות ובני אדם נכשלים בו תמיד".

ועל זה כתב החפץ חיים במכתבו שפרסמו ברבים: "והנה בראותי את גודל הענין הזה מצאתי לנחוץ להוזיל לכל, מעט ממקח הקבוע את ספרי חפץ חיים ושמירת הלשון כו' לאותם האנשים שיתחברו לחבורה אחת לכל הפחות של ה' אנשים; המקח הקבוע הוא 4 זהובים ולחבורה כזאת רק 3 עם המשלוח לכל אחד ואחד..."

*

ר' ישראל! אתה עומד על עומק הדברים? המכתב נכתב בחודש אייר תרפ"ו. החפץ חיים היה כבר זקן מופלג בן פ"ז. מאחוריו כבר עברו יותר מיובל שנים שלא הפסיק מללמד ולפרסם ענין שמירת הלשון בכל בעולם, מלבד כמובן, עצם חיבור הספרים שהוא פרי עמל עצום וכמובן מעשה גאונות נדירה. והנה כשלמד קטע נוסף בדברי הרמב"ן והבחין בדבריו בענין הלשון. "נצטוינו להודיעו לבנינו ולספר בו לדורות" מה עשה אז? במכתב אנו קוראים על הורדת מחיר לקבוצה בת חמש כולל המשלוח, הידעת יקירי מה מונח מאחורי אותן השורות...?

האם ידעת שהחפץ חיים היה עני מרוד שהכנסתו הזעומה היתה מתוך מכירת ספריו. לפי עדות בנו, קידש בשבת רוב ימיו על הפת מפני שלא היה לו יין שיוצאים בו לכתחילה? האם ידעת שאם כי חיבר ספרים בהרבה מקצועות התורה, לא היו לו משלו, כי אם שלושים ספרים בלבד?

לכן, אם כתב החפץ חיים שהוא מוריד "זהוב" אחד ממחיר הספרים לתועלת הלומדים זאת בחבורה, הרי משמעות דבר זה היא: פרוסת לחם משולחנו הדל לטובת מצוה זו, שכבר עסק למען פרסומה וידיעתה זה עשרות רבות בשנים בכל אופנים שונים. וזאת לאחר שגילה מקור חדש להודיע את הדבר לרבים... ודבר זה הוא לימוד נפלא מאד מאד! זקן גדולי הדור חוסך מפרוטותיו למען פרסום מצוה שכבר פעל ועשה למענה ללא גבול ומדה! כמה מאלף הדבר איך לגשת ללימוד התורה וליישם את הדברים למעשה תיכף! ואמנם כתב הרמב"ן בעצמו באיגרתו הידועה לבנו: "וכאשר תקום מן הספר תחפש כאשר למדת אם יש בו דבר אשר תוכל לקיימו".

*

אם הזכרנו את דברי הרמב"ן בענין זכירת מרים, נזכיר נא גם את המקרא בתהילים [נ'] שמדגיש הרמב"ן בזכרון מצוה זו. "תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי". מסדר הדברים במזמור זה שבתהילים משמע, שגולת הכותרת שבעוולה זו של חטאי הלשון הוא מפני שמדברים על אח מאחינו בני ישראל, הלא כל ישראל כאחים הם כפי שמוכיח זאת הרמב"ם [פ"י מהל' מתנות עניים ה"ב] ממקרא: "בנים אתם לה' אלקיכם". אם אב אחד לכולנו, אז אחים אנחנו! ה'חפץ חיים' הזכיר כמה פעמים בספריו, שכמו שלכל אב, כואב אם מדברים סרה על בניו, כמו כן הוא כביכול כלפי מעלה, הרי נאמר בנים אתם לה' אלקיכם". [ראה שה"ל שער התבונה פ"ה].

*

ידועים דבריו של רבי צדוק הכהן מלובלין בשם רבו בעל "מי השילוח" מאיזביצא זי"ע, שכל מאמר ואגדה בש"ס יש לו קשר מסויים לפרק ולמסכת שהם מופיעים בו. כגון אגדות הַמָן נמצאות בפרק יום הכפורים שבמסכת יומא, שבו דמינו למלאכים והַמן מאכל מלאכים הוא, אגדות ארץ ישראל נכתבו בסוף מסכת כתובות מפני ש'ארץ ישראל היא קרקע המיוחדת לכתובתה של ארץ ישראל, ש'סוגיית 'מעמד הר סיני הובאה בפרק "רבי עקיבא" שבמסכת שבת, מפני שרבי עקיבא היה "שורש תורה שבעל פה" וכהנה וכהנה...

ולאור הדברים יתכן להמשיך את מחרוזת רעיונות זו, שסוגיית לשון הרע נמצא במסכת ערכין; מפני שאם מעריכים אדם מישראל כראוי, נמנעים מלדבר עליו דברים שלא כהוגן... במסכת ערכין לומדים שלכל יהודי יש ערך, אף לאלה שאין להם דמים בשוק... והסוגיא הזאת שוכנת בפרק "יש בערכין להקל ולהחמיר". ולעניננו, בין אדם לחבירו, גם בערכו של אדם שייך להקל ולהחמיר, היצר מפתה להקל והתורה פוקדת להחמיר... ולעתיד לבוא ישאלו את האדם: "המלכת את חבירך בנחת רוח?". [ראשית חכמה בשם חז"ל].

*

עוד לפני שמגיעים לחומר האיסורים של חטאי הלשון, יש לבנות מסביב, מבצר של אהבת ישראל בנוסף להרחקות יתירות, בכדי למנוע את הכניסה לתחום האיסור. הרי נתחייבנו בשמירה על הדיבור, וכך היא דרכה של שמירה, בגדר והרחקה. ולדוגמא, מפעלי חומרים מסוכנים שמורים הם מכל משמר. ובדומה לזה, בשמירת פה ולשון, שגם בזה שייכת סכנה לעולם... וזה לשון המהר"ל: "הרחקת לשון הרע, צריך שיהיה מרחיק מאד, לגודל החומר שלו" [נתיבות עולם - נתיב הלשון פ"ט].

ואמנם כך עשה ה'חפץ חיים' בספרו שמירת הלשון. הוא בנה חומה לפנים חומה לצורך מצוה זו, הוא עורר על אהבת ישראל ולימוד זכות; על מדת הבטחון, ענווה וסבלנות, מניעת השיחה בבתי כנסיות ובתי מדרשות, מעצור מקפידות וביקורת מעשי אחרים ועוד.

מאד צריך להתגבר במדת 'עין טובה' בכדי למנוע כל דיבור אסור. וכך כתב ה'כתב סופר' "כי על פי הרוב לשון הרע בא על ידי קנאת איש מרעהו, שרואה בו שהוא עשיר ממנו או מכובד יותר ורוצה להשפילו על ידי לשון הרע". [פ' תזריע]. כמובן שמתוך עין טובה יימנע איסור זה!
*

כבר תארתי לך בעבר משל מאלף, שבשעתו עורר את הלב. פעם העניק איש לבנו חביבו מתנת אהבה ליום הולדתו, עט מרהיב עין עשוי זהב טהור. האב ביקש ממנו שיכתוב לו מדי פעם דברי תורה וגם אם יצטרך למשהו שירשום את בקשתו לאביו וכך יתלמד לכתוב כהוגן. כמו כן הציע לו לכתוב מכתבים לחברים, 'איגרת שלומים' מתוך חיבה והערכה. הבן שמח במתנתו עד לאחת, הסתכל בעט הזהב יום יום והשתעשע בו מאד...

פעם נכנס האב לחדר הילדים ורואה לחרדתו בן יקיר זה, אוחז בידו האחת בפטיש ובידו השניה את עט הזהב ומתוך "משחק" זה עומד להלום ולנעוץ "מסמר" זה באחיו הקטן באמצע שנתו...". האבא חטף את יד בנו והתחיל לצעוק עליו. "היצאת מדעתך?" "אתה יודע שאתה מסכן בזה את חיי אחיך, את חיי ילדי הקטן, זה מעשה איום ונורא!"

"ובמה אתה עושה זאת?" הוסיף האב להזדעק: במתנה היקרה שנתתי לך מתוך אהבה? במתנת אהבה וקירבה אליך, אתה עומד לשפוך את דם בני השני, האהוב עלי לא פחות ממך?".

והנמשל פשוט ונוקב. רבותינו הראשונים קראו ללשון "קולמוס הלב". כל אחד מאתנו קיבל מתנה יקרה מפז מאבינו שבשמים, עט זהב מהודר, בו יכול להביע את רגשותיו והגיגיו, כפי שאף אחד לא יכול... מי שמשתמש בפיו ולשונו לדבר על יהודי אחר דברים אסורים, דומה ממש למי שהולך בסתר לשפוך את דם אחיו החף מפשע, בעֵט הזהב שהעניק לו אביו... חז"ל אמרו שלשון הרע רציחה יש בו. ב'קולמוס' הלב הזה שנועד ללמוד בו ולהתפלל, להודות ולהלל, לכבד ולחזק אחרים, משתמשים בו ככלי משחית. לוקחים את עט הזהב יום אחר יום בשאט נפש ורוצחים נפשות, בניו אהוביו של אותו אב, נותן המתנה... את הפסוק "ארור מכה רעהו בסתר", [דברים כ"ז כ"ד] פירש רש"י הקדוש על לשון הרע...".

ב'קולמוס' הזהב, מתנת הפלא מן השמים, ראוי להשתמש בה, אך רק לדברים טובים ומועילים באמת. "חץ שחוט לשונם" נאמר, – כמו בחץ ממרחקים שייך לרצוח נפש חלילה בכח הלשון. בזוהר הקדוש כתב שחטא הלשון מעורר קטרוג והורג נפשות בעולם ר"ל. אבינו שבשמים מזהיר אותנו: אל תשפוך את דם בני!!!

ודווקא על פי הזוה"ק הזה [ח"ב רס"ד:] וענין הנפשות שבו, הסביר ה'חפץ חיים' למה החמירה התורה כל כך בעוון לשון הרע. גם זאת כתב בהקדמת ספרו 'חפץ חיים'. "ונראה שהטעם שהחמירה התורה כל כך בזה העוון, משום שמעורר וכו' ועל ידי זה הורג כמה אנשים בכמה מדינות". חמירא סכנתא מאיסורא, קל וחומר אם משולבים שניהם גם יחד!

*

נקודה יסודית בענין זה היא ההערכה העמוקה, לדעת מה זה יהודי ולחבבו. "טיפול שורש" הוא זה שמתוכו שייך למנוע חטאים אלה מכל וכל. לדעת השפת אמת [בהר תרמ"א] הרי הקוטב הנגדי של לשון הרע הוא "ואהבת לרעך כמוך". כמו כן הבהיר ה'חפץ חיים': "אם יאהב את חברו באמת, בודאי לא ידבר עליו לשון הרע ויחפש עליו בכל כוחותיו זכות". [שה"ל שער התבונה פ"ה].

*


ואיך שייך שלא להזכיר את הדברים שבזכותם נגאלו ממצרים, שלא שינו את שמם ולשונם, שהיו גדורים בעניני קדושה והיו נשמרים מלשון הרע. [שהש"ר ד' ועוד]. על זה ראוי לכתוב יריעה רחבה בפני עצמה. כמה מעיד דבר זה על גודל רוחם! אף במצבם זה לא שלט בהם לא ייאוש ולא הפקר ולא נתרופפה טהרת נפשם וטהרת דיבורם!!!

ידועים דברי הזוהר הק' בפ' תזריע [מ"ו.] שכשם שעתיד אדם ליתן את הדין על דיבורים האסורים, כמו כן יתבעו אותו על כל דיבור טוב שהיה בידו לומר ולא אמר. המפרשים כללו בזה גם מי שיכול לחזק ולשמח את חבירו בדברים ולא עשה כן [ראה פי' "מתוק מדבש"]. אין לשער כמה גדול כוחה של מִלה טובה ומה יכול לצמוח מזה. מצוה קלה היא מאד והתוצאות ממנה גדולות, עמוקות ומרוממות...

*

מתכוננים לימי הפסח, פסח מרמז כידוע על "פה סח"! הבה נזכור את דברי ה'מגן אברהם' בענין זכירת מרים, שהפה נברא להודות ולא לדבר דברים שאינם ראויים.

אלקי נצור לשוני מרע! כך מתפללים אנו שלש פעמים בכל יום. השם נפשנו בחיים ישים בלבנו לחפוץ בחיים. מי שהדעה והדיבור שלו ישמרנו לעד ולעולמי עולמים, ותהיה נא שמחת עולם על ראשנו תמיד!

גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
חג כשר ושמח מלא אורה ושמחה
הבה נשיר נשבח ונודה לה' בכלי נבחר...

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
קבצים מצורפים
המודיע 472.docx
(34.36 KiB) הורד 124 פעמים

סמל אישי של המשתמש
אהרן תאומים
הודעות: 2563
הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
מיקום: בארא פארק
שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
יצירת קשר:

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי אהרן תאומים » ו' אפריל 08, 2022 8:14 am

בס"ד
מתנת התחייה...
מצוות ביקור חולים
לקחים ועובדות

לר' ישראל יקירי שליט"א

לאחרונה זכינו לבקר יהודי חולה בביתו. זה זמן ממושך שהוא כלוא בבית וב"ה שראינו הטבה במצבו. כשיצאנו מחדרו, אמרו לנו בני משפחתו שמעולם לא עמדו על ערכה של מצוות ביקור חולים, עד התקופה הזאת. הם רואים בפועל איך שכל מבקר מוסיף לחולה חיות כפשוטו. הם משוכנעים שההתייחסות לחולה מעמידה אותו על רגליו בפועל. הכל השתפר ב"ה, מצב הרוח, התיאבון, הרצון להשתקם, לעסוק בפעולות להבראה ועוד.

מתנת תחייה... נזכרתי שהענין מפורש בדברי אחד מרבותינו מתקופת הגאונים, רבי אחאי גאון שמביא מימרא קדומה, שמצוות ביקור חולים חשובה "כמאן דיהיב ליה חיי"! כמי שנותן חיים! [שאילתות דר"א גאון פ' אחרי צ"ג]. יסוד הדבר כבר נמצא בגמרא [נדרים ט"ל.] שביקור חולים נקרא "חיותא".

רוח איש יכלכל מחלהו... בספר "סדר היום" לרבי משה מכיר, בן דורו של ה"בית יוסף" מבאר את תוכן מצוות ביקור חולים: "כי גומל חסד עם הגוף ועם הנפש, שלפעמים משיב נפשו של אותו חולה, בטוב טעם ודעת אמריו ודבוריו דברי פיוס ורצוי וחיזוק לסמכו... ובעינינו אנו רואים הענין הזה, כי לפעמים אדם נכנס לבקר את החולה ויושב עמו... ואומר החולה עצמו נחמתני! נחמתני! החזרת נשמתי בי! ואנו רואין שהקל מעליו חליו...". [סדר שחרית של שבת].

אגב, לפי דברי רבי אחאי גאון [שם], ראוי ביותר ללכת לבקר חולים עם "חברותא". ואמנם הנסיון מעיד שברכה מרובה יש בזה מכמה טעמים, זה מחזק את הקביעות וגם את נפש המבקר.

*

תקופת הסֶגר עיכבה את קיום המצוה הזאת. מי יודע כמה סבלו אנשים מתוך בדידותם בתקופה הזאת . בימים אלה כשכבר הוקל המצב ב"ה, הרי שוב צריך להתחזק בזה כבראשונה ועוד יותר.

כמה ראוי לבטא בזה את ההודאה על "השם נפשנו בחיים". הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו! שרדנו ב"ה מתקופה לא פשוטה!!! ואכן, מתוך הענקת חיים לזולת נביע את תודתנו על מתנת החיים שלנו. תמיד צריך להתחדש בקיום המצוות. ומה עוד לקראת חג הפסח, שחר עַמנו, חג ההתחדשות! זאת ועוד, הרי תחילת ביקור חולים בתורה היתה בחג הפסח, כשבא הקב"ה לבקר את אברהם אבינו באלוני ממרא...!

*

ר' ישראל! אתה לא רופא, לא מטפל ויתכן שאינך מתמצא במקצוע זה כלל. ועם כל זאת אתה מסוגל להפיח רוח חיים ביהודי ולהחיש את רפואתו, דווקא מתוך ביקורך ושיחתך המנעימה; ולו אף מתוך שרואה הוא, שטרחת למענו. עזבת את עסקיך וייחדת זמן להיות עמו. חז"ל [ב"מ ל:] למדו ענין ביקור חולים גם מפסוק "אשר ילכו בה". אף עצם ההליכה נחשבת. הטלטול כשלעצמו, גורם חשוב הוא במצוה זו [ראה מהרש"א שם].

יקירי! בביקור קצר, בנוכחותך, בתשומת לבך, בהחשבתך, בכח דבריך, בחיוכך; והנה הענקת חיים לחולה, ירפאהו ה' במהרה. על ידך הוא מסוגל להתחזק, להתגבר על בדידותו ומרירותו, להתאזר בחשק החיים, ברצון להתאבק ולהשתדל בפעולות הראויות והרצויות; ומתוך כך, להבריא ושוב לבנות עולמות...

*

כך אמר החכם מכל אדם "רוּחַ אִישׁ יְכַלְכֵּל מַחֲלֵהוּ וְרוּחַ נְכֵאָה מִי יִשָּׂאֶנָּה" [משלי ח"י]. רבינו יונה מפרש זאת, ש'הנפש מנחמת וסועדת את הגוף במכאוביו' והגר"א מוסיף שכשאדם הוא בשמחה מסוגל לבטל את מחלתו... ר' ישראל! "רוח איש" זו בידך לעוררה ולעודדה ועל ידי זה יהיה יהודי מסוגל "לכלכל מחלהו" ולבטלנה. ובידך זכות עולם מלא, ואף לדורות עולם. כמאן דיהיב ליה חיי. חיים! חיים! חיים עד העולם! אין הדבר פשוט כלל ועיקר, ובפיך ובלבבך לעשותו!

יהודי מסוגל להעניק חיים... דברים מפעימים כתב בזה ה"שפת אמת" וז"ל: וכתיב וחי אחיך עמך - כי בכח האדם ליתן חיות גם לחבירו. דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים כמו מים חיים, שהנשמה דבוקה במקור החיים. ויהי האדם לנפש חי' הוא הִתרַבות והתפשטות החיות, שהאדם כלי לשאוב זה החיות...". [בהר תרס"ד].

*
מפני מצבו החולה הוא כעת מרגיש חלש גם ברוחו, ולפעמים אף בודד וגלמוד. מחשבות טורדות אותו שכאילו נשכח מלב הבריות ושוב אין לו חשק להתמודד עם מה שמוטל עליו. ואף אם הוא מוקף בני משפחה, טבע הדברים הוא שעורג ונכסף לביקור מן החוץ, להתחדשות, לתחושה של ערך חשיבות. שהוא עוד מוּכר ונזכר, שהוא עוד שווה, שהוא עוד נחשב כאיש בין אנשים ולמעלה מזה. הלא זכה לקירבת אלקים והתרומם בדרגת החיים מעל להבלי העולם...

אנא יקירי, תגלה לו את האמת! אנא תשכנע אותו מתוך התייחסותך וביקוריך, שהוא לא אבד את חשיבותו כמלא נימא. אנא, תעקור מלבו את התחושה העלובה של "אפס עצור ועזוב", בעקירה של ממש, עם השורשים... !!! האם מפני שנפל למשכב, נמוגו מעלותיו, השיגיו, עמלו ובנין חייו במשך כל השנים? חס ושלום! בעזרת ה' רופא חולים עוד יחזור, לביתו, למעמדו, לסדרי חייו ועוד יזכה לחזק אחרים.

האם חשבת פעם ר' ישראל, שבידך להעניק חיים ליהודי, אף ללא יֶדע ברפואה בפועל? האם עלתה על דעתך שכמה מלים טובות לחולה מסוגלות לשפר את מצבו? מדובר כאן על הצלת חיים, על מענק בריאות, ביד כל אדם.

*

לחביבותך יקירי, החלטתי הפעם, ללקט מאוצר הזכרונות, כמה דברים שחווינו בעת קיום מצווה זו, במגמה לעורר את הלב ולראות עד היכן הדברים מגיעים. ויחד עם זאת לראות את יקרת נפש בישראל בכל מצב שלא יהיה. ואם תואיל להתחזק במצוה הכבירה של ביקור חולים ולו אף פעם אחת, והיה זה "שכר סופרים" שלי. אנא יקירי! מחכים לך! קח עמך ידיד ויחד תקיימו "אחר ה' אלקיכם תלכו" – מה הוא ביקר חולים אף אתה בַּקר חולים [סוטה י"ד.].

*

כפי שספרתי לך מכבר, זה שנים שב"ה זכיתי להצטרף עם רב חשוב בעירי, למצוות ביקור חולים. תלמיד חכם גדול ומופלג בחסידות, הגה"ח ר' יהושע פירער שליט"א רבם של חסידי באבוב בטורונטו ודמות נערצת ברחבי העיר. פעם החליט משום מה להמריץ אותי להצטרף עמו לקביעות חברותא של 'ביקור חולים'. וכך נוצר קשר נפשי של שותפות.

אצל גברא רבא זה ראיתי איך מתכוננים למצוה זו, ואיך שמקיימים אותה בלהט חסידי ובהתעוררות של אהבת ישראל, ולו אף מתוך טירדה ועייפות. הרב אומר לי תדיר שלפי כמה שיצר הרע מעכב ומפריע לענין זה ביותר, מזה גופא רואים כמה גדולה ונשגבה מצוה זו. ואכן בעיני ראיתי כמה שצדק אלופי ומיודעי. כמה שייך להחיות נפשות אחינו בני ישראל הסובלים, ירפאם ויחלימם ה' במהרה ממש.

*

כמה פעמים ראיתי אצלו מֵעין "מחיה מתים במאמרו". אחד העיקרים בביקורים אלה, כפי רצון הרב ר' יהושע שליט"א, הם הניגונים ששרים יחד לכבודם. לפעמים מבררים את מוצאו של החולה וכך מצליחים לשיר ניגונים המוצאים נתיב ללבו. ה'חברותא' הדגול אינו מוותר על זה.

לא יאומן עד היכן הדברים מגיעים. חולה אחד, איש יקר ונעלה וירא שמים באמת, היה חסיד ויז'ניץ. מצבו היה איום. חלש היה מאד ולא רצה לראות פני איש. כמעט בעל כרחו נכנסנו לחדרו והתחלנו לשיר ניגון ויז'ניצאי נלבב. אחזנו בידיו כשהוא שוכב, אחד מזה ואחד מזה והתחלנו לרקוד קצת על מקומנו. בני המשפחה לא האמינו למראה עיניהם עד כמה השפיע עליו הדבר לטובה. הניגון חדר ללבו והפיח בו רצון ורוח חיים.

פעם נכנסנו לבקר חולה במוסד רפואי. נאמר לנו שהוא באמצע אימוני 'פיזיאוטרפיה'. רבי יהושע השתדל אז בתוקף תפקידו כרב, שיכניסו אותנו בכל זאת. התיישבנו אז לידו. והרב פתח מיד בניגון של שמחה. החולה התחזק באימוניו המתישים בחשק מחודש לפי קֶצֶב ה'מארש הזה. הממונה על על כך הודה לנו אחר כך על הסיוע בעבודתו... ויהיו נא הדברים לזכותו. יוסף בן מרים לרפואה שלימה.

*

ר' ישראל! אנא, פרסם בסביבתך ולידידיך את גודל המצוה של ביקור חולים בכלל, שלפעמים יש בה גם מעין תחיית המתים... וגם על תוקף "סגולה" זו של ניגונים וזמירות שבת שיש בה להחיות רוח שפלים ולב נדכאים. ניגונים אלה מושרשים בעומק נשמתו של יהודי מנעוריו ובשמיעתם מעוררים הם את נימי הלב לרוממו באשר הוא שם... ומי שיודע לנגן בכלי שיר, אין לשער כמה שיכול להוסיף בזה! חפץ של מצוה עצומה בידו! זה מרומם את הנפש בצורה מדהימה.

*

עיקר הילכתי גדול במצוות ביקור חולים הוא: התפילה עליו לבקש עליו רחמים. הרמ"א [יו"ד של"ה ס"ד] בשם הרמב"ן, הזהיר על זה ביותר וכתב שאם אינו מתפלל עליו אין המצוה מתקיימת כדינה [כך פירש הח"ח את הדברים ב"אהבת חסד" ח"ג פ"ג]. תפילה זאת אם היא בפני החולה יכולה להיאמר בכל לשון שהרי השכינה נמצאת למעלה ממראשותיו של חולה. ושלא בפניו בלשון הקודש. גם צריך לכלול את החולה בתוך שאר חולי ישראל, שמתוך שכוללו עם אחרים תפילתו נשמעת יותר [שו"ע שם וש"ך סק"ג וסק"ד].
*

ביום ח' תשרי, יום "שלש עשרה מידות", נסענו לביה"ח לבקר חולה אנוש ל"ע. המשפחה כבר התאספה במקום כי חששו לפי המצב, ששעותיו ספורות. אנשי הצוות נתנה רשות כניסה רק לשני אנשים בבת אחת וכך נכנסנו פנימה בלב כבד ונשבר.

החולה, אדם חביב ומתחסד עם הבריות, שכב שם בלי הכרה ומונשם. מישהו מן הצוות לא מש ממיטתו ועקב אחרי סימני דפיקות הלב ולחץ הדם היורד. הרב התיישב ליד החולה והתחיל לדבר אליו, למרות שידע שאינו מגיב. הוא בקשני לשיר עמו כמה ניגונים. כאמור, זה אצלו חלק בלתי נפרד ממצוה גדולה זו. אחר כך נעמד הרב ואמרנו ווידוי לפניו. ביציאתו הודה הרב לאח שישב שם. הוא הסביר לו שאמרנו פרקי תפילה להקב"ה שיכול להושיע בכל מצב. הופתענו מתגובתו : "אני כבר עובד במקום הזה כ25 שנה וכבר ראיתי דברים רבים ושינויי פלאים. אתם תעשו את העבודה שלכם ואנחנו נעשה את העבודה שלנו...".

יצאנו מן החדר אל בני המשפחה. הרב ביקש שכולנו נשפוך לב בתפילה יחד. למחרת, לפני "כל נדרי" פנה אותו רב אל בני עדתו וביקשם להתפלל בעד החולה, שנמנה על באי בית מדרשו. מכיון שאותו חולה אהב לחלק מזון לנצרכים, ביקש מכל אחד שיזהרו בעניני ברכות לזכותו...

מה אומר לך ר' ישראל! האיש קם לתחייה באורח פלא. עסקן אחד שמודע היטב ממצבו הרפואי, אמר לי שהיו שם נסי נסים ממש!

*
ומי כעמך ישראל... הלכנו פעם לבקר יהודי ישיש וחולה, תלמיד חכם ספרדי. הוא היה חלש מאד ומוטל בצער ל"ע. רק דבר אחד ביקש האיש. גמרא בבא קמא ללמוד, ללמוד וללמוד... הוא רוצה עוד פעם לזכות ולשוב לבית המדרש ולהגות בתורה ללא הרף. הוא כבר לא זקוק לשום דבר בעולם. כך התבטא הזקן בחולשתו. במאמצים גדולים הביע כמה דברי תורה.

ה'שותף' הרב ר' יהושע שליט"א לאחר שהפיח בו דברי חיזוק, אחז ביד החולה האחת, ביקשני לאחוז בידו השניה וכך לשיר יחד "לולא תורתך שעשועי". הזקן התחזק הרים את ראשו והתחיל לשיר אתנו בקול בשארית כוחותיו. ניכר היה שזה נשמת חייו. עם הדברים האלה התגבר על יסוריו והפליג לעולם אחר, עולמו של נעים זמירות ישראל ושירת האהבה לתורה. לפני זמן מה אמר לנו הזקן בסיפוק שבימי הטיפול צריך לקום מבעוד לילה ולהתכונן לפני זה שעה ארוכה. ולכן יש לו שמחה, שיכול לומר אז תיקון חצות... געוואלד!

*

שוב נזכר אני ברגעים של גילוי הנפש היהודית בטהרתה. היה זה כשביקרנו פעם אצל יהודי זקן חולה ובודד, בשם רבי זלמן ז"ל, שנמצא אז במוסד רפואי בין גויים. מצבו היה עלוב וזכרונו חלש ביותר ר"ל. נכנסנו אליו והוא שמח מאד לקראתנו. שאלתו הראשונה היתה: "למה עדיין לא בא הגואל"? לקחנו את היהודי בעגלה, הכנסנו אותו לחדר צדדי שלא היה בו איש והתחלנו לשיר יחד: "אחכה לו, אחכה לו בכל יום שיבוא". פתאום הזדעק היהודי ואמר: "בכל יום? "בכל רגע, בכל רגע! ".

ר' ישראל! אם היית שם וראית ושמעת את הכל, היית מרגיש בחוש וממשש את הנקודה היהודית. שוכב לו יהודי שאינו מסוגל לחשוב, להתפלל או לקיים מצוות, לצערנו כבר אינו עומד ומצפה אלא שוכב ומצפה לביאת הגואל, ולא בכל יום שיבוא – אלא בכל רגע... הוא מתעקש ל"תקן" את הנוסח של "אני מאמין", להוסיף אמונה על אמונה, ניין, בכל רגע, בכל רגע... הוי! הנקודה היהודית משוועת לגאולה, בצמאון, בחיות אין קץ... ה'חברותא' לביקור חולים, רב גדול וחסיד מרומם, ביקשני שנאחז בידי הזקן ונצא בריקוד, ולשנות הפעם לכבודו את הנוסח, "אחכה לו בכל רגע, בכל רגע".

לימים ראיתי בשם הגרי"ז מבריסק זצ"ל שפירש "בכל יום שיבוא" שביאורו "כל היום" בכל רגע, כמו "כי לישועתך קוינו כל היום". והרי סוף סוף צדק אותו זקן וחולה, שזעק "בכל רגע ורגע". פנימיות נשמתו ידעה את האמת...

*
בנוסף לכך, אנסה לתאר לך ביקור פלאים אצל יהודי אחר. מעשה זה זיעזע אותי עד עומק הנפש. זה היה בתשעה באב אחר חצות. רבי יהושע שליט"א בקשני לבוא עמו, לבקר חולה אחד בביה"ח. שנֵינו לא הכרנו אותו אלא ששמענו שהוא זקוק לישועה גדולה ולחיזוק רב. בשעה שהתקשרנו אליו בטלפון, אמר אותו יהודי היקר שהוא היה מתחזק, אם שייך שנבוא לבקרו שם. הוא הוסיף בסיפוק, שמחמת הטיפול היה עליו לצום וכך יש בידו לקיים את מצוות היום ככל היהודים, למרות שעצם מצבו לא היה מרשה לו זאת...
הרב פקד עלי בלבביות: "שוין! צריך לנסוע אליו תיכף ומיד. הרי בפירוש אמר האיש שיתחזק מזה. חייבים ללכת, חייבים לפעול!". הנסיעה ארכה כחצי שעה. לא מצאנו חנייה בסביבה והלכנו ברגל ממרחק מה כחום היום, כשהרב אינו מפסיק מלעודד בחיות ובמרץ בלתי נדלה, את גודל המצוה, דווקא ביום זה. ואם קשה הדבר קצת, אז אדרבה ואדרבה שצריך להתאמץ...
הגענו לחדרו בביה"ח. במטה שכב אדם צעיר יחסית. הוא שמח לקראתינו ותוך כדי שיחה התחיל לספר לנו את קורות חייו. הוא גדל במדינה רחוקה מכאן וזכה להתחנך ב'חדר' ואחר כך ללמוד בישיבות, מה שלא זכה לכך אביו, מכורח הנסיבות באותם הימים. הוא סיפר על היהדות בעיר מולדתו שהתפתחה יותר אחר כך. תוך כדי שיחה, זרקתי לו דרך אגב, לקרב את הלבבות, שאני מכיר מנעורי, יהודי שגר בעיר מולדתו. אף הוא הכירו היטב. וכך נקשרה שיחה לבבית בין שלשתינו...
*
הוא שיבח את הוריו מאד ודיבר עליהם בהערכה גוברת. מתוך שיחתו התחזק וישב על המטה. וכך התחיל לדבר בלהט, כשהוא מסיח דעת ממצבו. "אנשים לא מעריכים מה זאת אבא ואמא. הם חושבים את עצמם יותר מלומָדים ופקחים מהם. רבים יש להם טענות שונות ומשונות על הוריהם ואין מכבדים אותם. יש כאלה שאינם מבקרים אותם ואף מנתקים קשרים אתם. הדברים מסמרים שערות הראש. איך שייך להיות יהודי נאמן וגם לעבור על התורה וביותר על מה שנכתב בעשרת הדיברות "כבד את אביך ואת אמך". כולנו עמדנו שם ושמענו וקיבלנו זאת באימה וביראה ברתת ובזיע... משה ידבר והאלקים יעננו בקול".
הוא המשיך לדבר בהתרגשות. "אין לנו מושג בכוחם של הורים ואף הפשוטים שבהם ומה שבידם להעניק לילדיהם, אף ברוחניות. אין אנחנו מבינים מה זאת ברכת הורים. הרי הם נותנים זאת מכל הלב ודבר זה יכול לפעול גדולות ונצורות. אנשים מבקשים סגולות מכל המינים ואינם פונים אל הוריהם לברך אותם, בפרט בליל שבת".
והחולה הוסיף אומר: "אספר לכם דברים מופלאים מנסיוני האישי. פעם הייתי זקוק לאיזה רשיון ממשרד ממשלתי והדבר לא עלה בידי. החלטתי לנסוע לבקר אצל הורי מעבר לים, במרחק שעות רבות של טיסה. בליל שבת ביקשתי ברכה מאבא, שהעניק לי זאת באהבה. "בדרך חזרה כשהגעתי לנמל התעופה, נודע לי מיד אחר הנחיתה שהענין הסתדר. וזה לא הסיפור היחיד שלי בענין זה..." כך אמר האיש. שוב התחיל לשוחח על שנות לימודיו בישיבה ועל הקנינים הרוחניים שרכש אז...
שנינו השתוממנו על על שיחתו המופלאה של אותו יהודי יקר. "הרי זה בא ללמד ונמצא למד". באנו לחזק ונמצינו מתחזקים בענין חדש. למדנו פרק נוסף בענין כיבוד הורים יהיו מי שיהיו.
*
אחרי כשעה נפרדנו ממנו בחיבה ובהערכה. בת שחוק עלתה על פניו המזוככות של החולה. העובדה שהיה יכול לספר ולמסור דברים מחייו, עודדה את רוחו. הודינו לו מאוד על דבריו. ברכנו אותו מכל לב ואף התפללנו על החולה כשיצאנו מחדרו.
כשהגענו למגרש החנייה צלצל אחד מבני המשפחה שהודה על הביקור המעודד. ועם זאת הוסיף שמאז שהלכנו, החולה שרוי במתח רב ובדאגה ואיננו יכול להירגע. "מדוע?" שאלתי. "מפני שהזכרתם תוך כדי שיחה שיש לכם מכר משותף בעיר מולדתו מעבר לים. ודבר זה מדאיג אותו מאוד. בבית הוריו הרי לא ידוע כלום על מה שעובר עליו והוא חרד מאד שיוודע להם הדבר...". "אל תדאגו כלל. נא להרגיע אותו" אמרתי. "אנחנו לא מעבירים דברים כאלה". חשבתי לעצמי. כמה רחוק חשש כזה. את המַכר ה"משותף" הכרתי בקושי, ואף זה, לפני קרוב לשנות יובל... רציתי רק לקשור שיחה קולחת יותר מתוך היכרות משותפת זו. והוא אינו יכול להירגע, אולי אגלה לו דבר שיכול לגרום צער להוריו...
*
המשכנו בנסיעה חזרה. שקעתי בהרהורים אודות יהודי נעלה זה, על אמונתו התמימה והישרה. לפתע הבזיק דבר במחשבתי ונחרדתי. שתי נקודות באותו ביקור התקשרו והעבירו בי צמרמורת. "רבי יהושע!!!" קראתי בקול אל הרב שישב על ידי. "אני לא יכול להאמין מה שהתרחש לעינינו היום. איום ונורא! תוקף נשמתו של יהודי אין לו גבול ומדה..."
"הרי איש זה לימדנו לקח חדש בענין כוחה של ברכת הורים ובעצמו סיפר נפלאות על כך. הוא משוכנע שברכת אביו הועילה לו בפועל ובמהירות וכפי שסיפר' ראה בעצמו ישועה מתוך ברכה כזו מלבו של אבא. הוא מאמין בזה בכל עוז ולכתחילה נסע לשם אלפי מילין מעבר לימים וארצות, אך ורק לזכות לברכת אביו בליל שבת..."
"געוואלד! געוואלד! רבי יהושע! כמה אדם זה זקוק כעת לברכת הורים כזאת, לישועה מן השמים וכמה מאמין בכוחה של ברכה זו מתוך הנסיון!!! ירפאהו נא בורא הרפואות במהרה. הוא אדם צעיר ובעל משפחה. הוי! הפעם הוא לא מבקש כלום על עצמו ועל חייו! לא, הוא אינו מסוגל לגרום צער כזה בבית הוריו. בשום אופן לא. ולא זו בלבד, אלא כששמע על ה"מכר המשותף", כשנולד בלבו חשש רחוק מכל רחוק, שיתגלה להם הדבר, נכנס למצב של חרדה... אנא ה' בורא הרפואות, יהמו נא רחמיך על יהודי מופלא, הנאבק על חייו ועוד יותר נאבק למען קיום דברותיך מסיני "כבד את אביך ואת אמך"!.
*
יקירי! גם זה היה יהודי "מן השורה" שאף פעם לא ידעתי ולא שמעתי עליו. ר' ישראל! שרק נדע לאיזה עם אנחנו משתייכים. שרק נדע שבכל מקום ומקום בעולמו של הקב"ה, עדיין זורם דם יהודי רותח באמונה, תמימות, קיום תורה ומצוות במסירות נפש. ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו. ר' ישראל! הענין לא פשוט כלל ועיקר. בכל פינה ופינה שייך ללמוד לקח מיהודים שונים. ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים...
*
והרי חריפות לבבית של חולה. פעם הגענו לבקר יהודי יקר בביתו. לפני הדלת עמדה קופסת מצרכים די גדולה, כנראה משלוח מחנות. כשדפקנו על הדלת ביקשני רבי יהושע שנכניס יחד את הקופסה לבית. הדלת נפתחה ושמחנו שהחולה בעצמו כבר היה מסוגל לקום ולקבל את פנינו. נכנסנו עם המשלוח לבית. שאלתי אז את בעל הבית לאן להביא את הקופסה. חיוך עלה על פניו. "את זה אינני יכול לגלות לכם. ברגע שאני אומר לכם איפה אני רוצה זאת, אני מראה הסכמה ועושה אתכם לסבלים. וזה בשום אופן אני לא רוצה...".
*
בנים אתם לה' אלקיכם.... נתאר לעצמינו כמה האב מעריך, מחשיב ומכיר תודה למי שהוא דואג, מבקר ומטפל בבנו החולה ל"ע; ואם כן כמה גדול שכרו בשמים של מי שהוא מבקר בנו של הקב"ה, כביכול.

ואמנם נתייחדו לזה דברים נצחיים בפי נעים זמירות ישראל "למנצח מזמור לדוד. אשרי משׂכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה', ה' ישמרהו ויחייהו ואוּשַר בארץ" [מ"א]. חז"ל [נדרים מ.] ואחריהם מפרשי הפשט בספר תהילים, מפרשים "משׂכיל אל דל" על המבקר את החולה, שנקרא 'דל' בלשון המקרא. והוא הזוכה לברכות האמורות בפרק הזה של שמירה, הצלה וחיות, סעד הצלחה וכבוד, מידי אבי החולים, ממלך מלכי המלכים הקב"ה...

*

והנה בא הרד"ק ובשם אביו, שופך הוא אור חדש על פסוקים אלה שבתהילים, אור שכולו רגש יהודי עמוק... הדרכה לבבית יש כאן למבקר! רבי יוסף קמחי שהיה אף הוא מגדולי מפרשי המקרא מלמדנו כאן, שהברכות שבפרק זה "ביום רעה ימלטהו ה', ה' ישמרהו ויחייהו ואוּשַר בארץ... ה' יסעדנו על ערש דוי" לא נאמרו על המבקר אלא מן המבקר. כל אלה דברי חיזוק וניחומים הם שעל המבקר לאמרם לחולה. "ויאמר לו שלא יפחד מהחולי ויחזק לבו כי ביום רעה ימלטהו ה' וישמרהו...".

יקירי! אתה מרגיש את מתיקות הדבר בפירוש זה? דוד המלך ע"ה ייחד פרק בתהילים, שפתח בו בהדרכת המבקר את החולה שכעת הוא דל ברוחו, איך לחזק ולאמץ את לב החולה בדברי חיזוק. "יהודי נעלה! אל נא תפחד מן הבאות, ה' ימלטך מן החולי! ה' יישמרך ויחייך! ה' יסעדך על מטת חוליך ויהפוך את מצבך לרפואה שלימה! יבוא יום ועוד "תאושר בארץ" ויֵצא שמך לשבח. עוד תשתחרר מכאן ושוב תחזור לפעולותיך!!! היפלא מה' דבר?
*
כך אמרו חז"ל, "אחרי ה' אלקיכם תלכו. וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא. אלא להלך אחר מידותיו... הקב"ה ביקר חולים אף אתה בקר חולים...". [סוטה י"ד.]. ואמנם מתוך הליכה כזו אחר השכינה הקדושה, אתה גם מתברך בכוחות עילאיים, להפיח רוח חיים באיש, להיות בזעיר אנפין כעֵין דוגמא של: "מכלכל חיים בחסד, סומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים...".
*
מכיון שנוגע הדבר לחיי נפש ממש, מובן ביותר מה שנאמר על מצוות ביקור חולים, [נדרים ט"ל:] שמצווה זו אין לה שיעור, אפילו גדול אצל קטן. המצוה שווה לבקר אצל כל יהודי, כקטן כגדול, כחשוב כפחות... לא מתחשבים בשום גינוני כבוד. הרי מדובר כאן ב"כמאן דיהיב ליה חיי". וכשנוגע הדבר לחיים, אין הבדל בין יהודי ליהודי.

במסכת נדרים [שם] שנינו, רמז לביקור חולים מן התורה נלמד מן המקרא "פקודת כל אדם". פסוק זה מרמז על המבקרים, ועל זה נאמר "כל אדם" בלי יוצא מן הכלל... ואמנם כך פסק הרמב"ם: בקור חולים מצוה על הכל!!!

*
אפילו גדול אצל קטן... כך נהגו מאורי הדורות. ענק שבענקים בתורה ובהוראה, היה הגאון רבי עקיבא איגר זצוק"ל, והארץ האירה מכבודו בכל מקום שהגיע. ראוי לפרסם עד כמה שהתמסר והתאמץ אותו גאון עולם לקיים מצוה זו בשלימות. כך כתב עליו נכדו בספר 'חוט המשולש' [ע"א.] "והנה במצוות ביקור חולים התדבק מאד. כאשר שמע מאיזה בר ישראל שנפל למשכב, בא לבקרו והביא לו מטעמים למען הָשב רוחו ויערב לחֵיך החולה, מנחת איש צדיק וקדוש, כמים קרים על נפש עיפה..."

"והרבה פעמים לן בלילה אצל החולה והשתדל לרופאים עבורו, וגם שאלו על שמו ושם אמו להתפלל עבורו, וכן עשה בכל יום ויום ולא הניח הדבר וטרדותיו המרובות לא עכבוהו מלקיים מצוה יקרה זו. וכן נהג כשבא לעיר הגדולה פוזנא. בכל יום ביקר החולים לראות בעין יפה מעמדם ומצבם, להשתדל בטובתם ולהתפלל בעבורם. וכאשר בא לעיירות אחרות גם כן הלך לבקר בבית החולים שם ואם מצא איזה תקנה טובה אשר לא היתה בעירו, רשמה בזכרונו ותיקנה בעירו... וכאשר היה בברעסלא וגם בווארשא וביקר שם בבית החולים שלהם, ביקש להיות חבר לחבורה הקדושה... ובכל שנה שלחו לו חשבון ההכנסות ושאלו בעצתו...".

געוואלד! רבי עקיבא איגר! גאונותו מרקיעה שחקים, הדור כולו נרתע מעוצמת תלמודו. קושיותיו עמודי ברזל, תירוציו עוז-פלדה, מערכותיו 'ערים בצורות בשמים'... הוא טרוד בעסקי עיר, תופס ישיבה ומעמיד תלמידים הרבה, כותב תשובות להלכה למרחקי ארץ ומחדש חידושים לאין סוף... ובכל זאת לא הניח ממצוות ביקור חולים אף ליום אחד. זאת ועוד: "והרבה פעמים לן בלילה אצל החולה והשתדל אצל הרופאים עבורו"!

*
ר' ישראל! הבה נלמד א שטיקל גמרא! "מעשה בתלמיד אחד מתלמידי רבי עקיבא שחלה. לא נכנסו חכמים לבקרו, ונכנס רבי עקיבא לבקרו ובשביל שכיבדו וריבצו לפניו, חָיה! [ישנה גירסא בגמרא שעשה זאת רבי עקיבא בעצמו]. אמר לו: "רבי, החייתני!". יצא רבי עקיבא ודרש: כל מי שאין מבקר חולים כאילו שופך דמים...". [נדרים מ.] רבי עקיבא השתדל בנקיון חדרו של החולה והחייה את נפשו בזה, ומתוך כך ראה כמה חיותו של חולה תלויה בביקורו והדאגה לצרכיו ואז דרש מה שדרש, לא רק בדרשה אלא גם בדרישה...

*

והרי דבריו של אחד מרבותינו הראשונים בעל פסקי הריא"ז [נדרים פ"ד ה"ג אות ב'] "ביקור חולים מן התורה...ומצוה גדולה היא שחיי החולה תלויין בו, שעל ידי הביקור מיקל מחוליו, ועוד שעל ידי הביקור מייעצין אותו ומחזקין אותו ומישבין דעתו וגורמין לו שיחיה, ואם אין דורש ומבקש פעמים שהוא משתעמם ומכביד בחוליו...". בשיטה מקובצת [שם] מביא בשם "ספר הרופאים" שיש לתקן מיטת החולה, בכבוד, כמו של שר גדול...
*

רבינו המהר"ל [חי' אגדות נדרים שם] כתב על ביקור חולים זה של רבי עקיבא והדרשה החמוּרה שלאחריו: "ויש להבין דבר זה מאוד מאוד. ואפילו אם יש לו כמה בני אדם שהם מתעסקים עם החולה ואין צריך אליו, סוף סוף אפשר שעל ידו היה החיות של החולה... כי בדבר מעט אפשר לעשות תועלת לחולי ... נחת רוח שעושה בביקור חולים והוא ניצל על ידי זה, או שמבקש רחמים עליו ובזה מציל אותו, או שמכבד ומרבץ לפניו אפשר שדבר קטון מציל אותו...".

ולכן יקירי, אם יש לך ספק אם לבקר, מחמת בושה או חששות אחרים, אנא תכריע לחומרא, התאמץ ושבור חומות אלה! הרי מדובר כאן בשאלת חיים!!!

*
בשאילתות דאחאי גאון [שם], מובא אותו הסיפור של רבי עקיבא בצורה אחרת, והיינו שמתוך ביקור זה של רבי עקיבא, ראו בעלי האכסניא שלו, עד כמה חשוב הוא אותו תלמיד ומתוך כך התחילו לטרוח בעבורו ביתר שאת, עד שהוטב לו. וכשבא רבי עקיבא לבקרו שוב וראה שמבריא, דרש מה שדרש, עד כמה יכול ביקור חולים להחיות את הנפש. והחכמה הנצחית שבדברים אלה נוגעת עד עצם היום הזה, בדוק ומנוסה. כשמבחינים אנשי הצוות בבתי הרפואה, בריבוי מבקרים בכמות ובאיכות, הם מגבירים את פעולתם, ומכלל הן אתה שומע לאו, ולפעמים נוגע דבר זה להצלת נפשות ממש... וכל הדברים דלעיל כמובן שנוגעים ביותר, לביקור ישישים בבתי אבות. אה! כמה גדולה המצוה!

*

מגדולי התורה שבדורו היה הגה"ק רבי מאיר מארים שאפיט זצוק"ל רבה של קוברין, תלמידו של הרה"ק ר' משה מקוברין ומחותנו של ה"יסוד העבודה" זי"ע ומחסידיו. ידוע חיבורו על הירושלמי ספר ה"ניר". תדיר היה נכנס לחולים ומשמשם בפועל. פעם התבטא בדרשתו ושאל: "מדוע מכבדים את ה'מרא דאתרא' בסידור קידושין וסנדקאות ולא בכיבוד חשוב יותר?". למקשיביו המופתעים הסביר אז שכוונתו לכיבוד ונקיון חדר של חולה... הרי התנא האלקי רבי עקיבא עסק בכך! האם יש לך כיבוד גדול מזה...?

*
קדמונינו ז"ל לימדוני שהדיבור יפה לחולים. המשורר האלקי, רבי שלמה אבן גבירול כתב ב"אזהרות" [ספר המצוות] שלו, בענין ביקור חולים: "והחולים תשֹיחֵם". בעל החרדים [פי"ב] הביא זאת בחלק המצוות התלויות בדיבור. כשהוא פותח שם: "אחד מענפי המצוה לדבר עם החולה". ה'חרדים' הביא שם בשם התשב"ץ בספרו "זוהר הרקיע" [על אזהרות הנ"ל] מפני שהדיבור יפה לחולים...

*
בספר הנפלא "עינים למשפט", להגאון ר' יצחק אריאלי זצ"ל, במסכת נדרים שם, הביא בשם ספר "הנהגת הבריאות" המיוחס לרבינו הרמב"ם. שיש לספר לחולים סיפורים משמחים שירחיבו את לבו, ולחדש חידושים שיסיחו את דעתו ויצחק עליהם... ויבחרו לשמשו ולעמוד לפניו מי שישמח החולה בו, כל זה מחוייב בכל חולי" כמו כן הביא שם בשם הרמב"ם, שישוחח עם החולה, אדם אשר שיחתו נאה ונעימה ושכלו שנון, להרחיב את הלב ולהפיג את המחשבות הקודרות...

*

אשרי משׂכיל אל דל... לא נאמר במקרא זה שפירשו חז"ל על ביקור חולים, אשרי מבקר את הדל, כי אם "משׂכיל". דגש חזק יש כאן על החכמה הזקוקה להצלחת פעולה נשגבה זו. טוב להתכונן לכך. ובכלל, הרי כל מצוה צריכה הכנה. יש לחשוב מה לומר ואיך לומר. להתחשב ברגישות החולה במצבו, לא לפרוץ את מחיצות הפרטיות ולא לשאול שאלות מיותרות ומביכות. רק להביע דברים מעודדים ומשמחים ולהראות שאיכפת לאחרים עליו. אם יש בידך דבר תורה קצר, קל להבנה וחודר ללב, מה טוב ומה נעים. הנה זיכית אותו גם במצוות תלמוד תורה, בזמן שקשה עליו ללמוד.

ספר חיינו, השולחן ערוך [יו"ד של"ה ס"ב] פסק בברירות: "ובלבד שלא יטריח". לא לשהות יתר על המדה ולהיות עליו למשא. אם שייך יש לברר מקודם, מהו קֶצב הזמן הנוח והרצוי לו. זכור את מה שכתב התנא הקדוש רבי אליעזר הגדול בצוואתו על מצוה זאת: "ואל תכביד עליו ישיבתך, כי די לו מכובד חוליו"... התבונן נא בהבעת פניו אם נוח לו הדבר, או שזה מהווה מאמץ בשבילו. אף בביקור קצר ירגיש את תשומת הלב ושעדיין זוכרים אותו ודואגים לו. דבר זה יזכור למשך זמן רב, אף אם בשעתו היה הביקור רק קצר.

הזכרנו את השולחן ערוך המדריך את כל דרכי חיינו. כמה ראוי ללמוד הלכות אלה במקור. כמו כן קבע החפץ חיים זי"ע פרק מיוחד לכך בספרו "אהבת חסד" [ח"ג פ"ג]. זהו ה"משנה ברורה" בנושא הלכות ביקור חולים.

*


מספרים על הגאון המופלא רבי מרדכי פרוגמנסקי זצ"ל, [מגאוני ליטא, איש פלאים שפעל רבות למען חיזוק שארית הפליטה בצרפת] שפעם בא לבקר את הרב מפאריז הגה"ח ר' שמואל יעקב רובינשטיין זצ"ל, בשעה שזוגתו ע"ה לא היתה בקו הבריאות. רבי מוטל נימק זאת שהקרובים לחולה גם זקוקים לביקור. הוא הוסיף רמז נפלא לכך, שבין הדברים ש"אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה" הוזכר רק "ביקור חולים" בלשון רבים ושאר הדברים כמו "הכנסת כלה" בלשון יחיד, מפני שגם את הקרובים צריך לעודד בביקור... כמה נכון הדבר וכמה חסד טמון בזה...

ובדידי הוה עובדא. הייתי עם אבי ז"ל בביה"ח בבלגיה כמרחק שעה ומחצה מאנטורפן. יום אחד בא לבקר את אבא, מו"ר ראש הישיבה הידוע, הגאון המופלא רבי יהודה טרגר זצ"ל, יחד עם העסקן הנמרץ והאהוב ר' שבתי הופמן הי"ו. לצערנו לא היה אפשר אז להכנס לחדרו של אבא. הרב טרגר נענה תיכף, בזריזותו האופיינית ואמר: "הקרובים גם זקוקים לביקור, אני אשב אתך..." וכך בילה אתי זמן ניכר וחזר לדרכו. אותו גדול השקיע קרוב לארבע שעות, בביקור קרובו של חולה לחזקו בתפקידו. הדבר השאיר עלי רושם עד היום הזה.
*
והרי סיפור נלבב מאבי תנועת המוסר, הגאון הנודע רבי ישראל סאלנטר זצוק"ל. כשנסע רבי ישראל לצרכי רפואה לגרמניה, שכרו מעריציו יהודי יקר שישמש אותו בנכר. בדרך חלה אותו השַמש ור' ישראל נהיה כעת משמשו, להאכילו להשקותו ולטפל בו... היהודי הרגיש מאד שלא בנוח על שגדול בישראל משמש אותו והביע את צערו על כך שנתחלפו התפקידים.
הגאון רצה להניח את דעתו והסביר לו בחריפות לבבית, שכל שימוש זה הוא בעצם נעשה לטובתו הוא. הא כיצד? "נסתרים דרכי ה'. יתכן וההשגחה העליונה גזרה עליך שתֶּחלה בדרך, אמנם בגלל שאין מי שידאג לך, סיבב הקב"ה שאצטרך לנסוע לשם לצרכי רפואתי, והכל בכדי שאוכל לטפל בך. יתכן מאד שאחר שתבריא, אתרפא גם אני" אמר רבי ישראל "שכן כבר מלאתי את שליחותי לשמש אותך בדרך ושוב לא אזדקק להתעסק ברפואות בארץ נכר...". אה! מה שגבו גדוליך ישראל!
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
צווחין אך עקתין בטלין ושביתין
החודש אשר ישועות בו מקיפות!

פסח כשר ושמח, געזונט און שטארק!
שיתרפאו ויתחזקו נא כל חולי ישראל
ויוושעו כל הזקוקים לישועה במהרה, אמן!

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
קבצים מצורפים
המודיע 473.docx
(39.94 KiB) הורד 98 פעמים

סמל אישי של המשתמש
אהרן תאומים
הודעות: 2563
הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
מיקום: בארא פארק
שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
יצירת קשר:

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי אהרן תאומים » ג' אפריל 12, 2022 7:09 am

בס"ד
זהרי ליל...
פניני הגדה מליל סדר מיוחד

לר' ישראל יקירי שליט"א

לפני שנים רבות התגורר בעיר טורונטו לפרק זמן, אברך תלמיד חכם מארץ הקודש שבא לכאן בענין רפואי. הוא למד אז בכולל אברכים כאן. איש חמודות הוא, חכם לב ונעים הליכות.. כשהתקרבו ימי הפסח ניגשתי אליו ואמרתי לו. "ידידי הנעלה! אורח מבוקש אתה, אני משער שטובי העיר רוצים שאורח כזה יפאר את שולחן הסדר שלהם. ובצדק, הרי אתה מ"פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל".

"ברצוני לסייע לך קצת בהחלטה בנוגע לליל הסדר. אם רצונך ב'סדר' מלא חידושי תורה ורעיונות יקרים, הרי תלמידי חכמים מובהקים בעדתנו יזמינוך ברצון וירוו את נפשך בזה. אם חפצך בשולחן מלכים כיאות ללילה כזה, ברור שנגידים יקרי נפש שבינינו, בני תורה אף הם, יחשקו לארח אותך בזרועות פתוחות. כמובן שלכבוד יהיה להם הדבר"...

"אלא שאם רצונך, ידידי, בחֵירוּת, תבוא נא אלי... שנֵינו נערוך את הסדר ביחד. אתה תעשה כרצונך, כחפצך הטוב...". למחרת ניגש אלי האברך ובישר לי בשמחה: "אני בא אליך!". פיקח זה ידע והבין את מהותו של חג המצות, שהוא בראש וראשונה: "זמן חירותינו"...

*

מה אומר לך ר' ישראל? את ליל הסדר הזה לא אשכח לעולם. שנינו ישבנו לרוחב השולחן וערכנו את הסדר בצוותא. למרות שוני הרקע שבינינו, שררה שם חביבות מתוקה ומרנינה וקירוב לבבות טבעי כל כך. מדי פעם נפגשו מבטינו המאושרים, קורנים בשמחת יום טוב של חירות יהודית, בחדווה ובריעות שאין לתארה במלים. אה! איזה 'סדר' היה אז! כששוב נפגשים אנחנו מדי פעם בארץ הקודש, מזכיר לי גם אותו ת"ח לפעמים, את החוויה הזאת, שהוא מכנה אותה: "מועט המחזיק את המרובה"; מפני ש"כלות הכל" כדלהלן, עדיין נאכל היה האפיקומן לפני חצות...

*

את התיאור לדעיל כבר הזכרתי פעם, אמנם לא את ההמשך לכך. ידעתי שלכבודו של תלמיד חכם שהנני זוכה להסב במחיצתו, הרי פטור בלא כלום אי אפשר. ידעתי היטב את צמאונו לדברי תורה "אומר הבא מן החדש". בימים שלפני הפסח, עברתי על ההגדה במגמה לשמח ולהרחיב את לבבו במטעמים אשר אהב.
כעת עלה בדעתי, יקירי, שאשַׂמח גם אותך בהם. ליקטתי הערות מאותם הימים החביבים. יקרות הן אצלי במיוחד מפני זכרון אותו הלילה, ששמחו בהם שני יהודים יחד בלב אחד, ידידים שהסבו יחד ליד שלחן הסדר באהבה ובאחוה. לפי תפיסתו המהירה של אותו ת"ח, נאמרו הדברים בשעתם בקיצור. הבזקים בנוסח "די לחכימא ברמיזא" וזה הוסיף לשמחת החג. יקירי! הרי שלך לפניך...

*

הכנות לפסח. במכילתא פרשת בא, על הפסוק הנאמר בקרבן פסח: משכו וקחו לכם צאן, נדרש: משכו ידיכם מעבודה זרה. ורמז נוסף יש כאן, כי בהכנת ימי הפסח ובפרט בערב הפסח שייך לבוא לידי כעס ח"ו, מתוך החפזון והזהירות היתירה. ולכך נרמז "משכו ידיכם מעבודה זרה" שכן כל הכועס כאילו עובד וכו'.

*

חירות ביין . החירות בלילה הזה מתבטא שכן אם נתבונן בטבע הדברים נראה, שבעוד נמצא המשקה בענבים ומעורב בבשר הפרי, אין לו חשיבות והכח הטמון בו כלוא ונעצר. אכן דוקא ביציאתו מתוך הענבים, אז מתחילה תקופת ה"אשתני למעליותא" שלו, אז יתחיל לחיות ולתסוס , יקבל שֵׁם יין ובכל יום יוסיף טעם לשבח, והנה כדוגמא הזאת נמשל עמנו בהיותו במצרים מעורב באוכלוסיא )ראה מהר"ל גבורות פ"ג( לא היו כוחותיו האדירים יוצאים לפועל וכבר משלו חז"ל את היותנו במצרים כשדה מלא אבנים ולאחר יציאתנו כפרדס רמונים )שמו"ר כ' ג'( . נמצא שהיין מסמל את יציאתנו ממצרים ומה ימתק לנו כעת דברי המשורר האלקי "גפן ממצרים תסיע"... [וע' שפ"א בשלח תרנ"א].
*

יין אדום מצוה מן המובחר. רמז למה שכ' רש"י בשיר השירים )ב' ב'( עה"פ כשושנה בין החוחים, וז"ל "ותמיד היא עומדת בנוייה ואדמימותה כן רעיתי בין הבנות וכו. והיא עומדת באמונתה". עכ"ל. והלילה, ליל הפסח הוא ליל האמונה.

*

ארבע כוסות. מצינו במדרש [בר"ר פ"ח ה'] שארבע כוסות הם כנגד ארבע מלכיות. והנה כל כוס שיעורה ברביעית הלוג, נמצא שבארבע כוסות נשלם לוג במלואו, ו"לוג" הוא ראשי תיבות ובא לציון גואל, שכן כשיושלמו ארבעת הגלויות ויעברו ארבע המלכיות, תבוא הגאולה השלימה בב"א .

*

ורחץ. בנבואת יחזקאל [ט"ז] על יציאת מצרים [ואעבור עליך וגו'] נאמר וארחצך במים ואשטוף וגו. ויתכן שברחיצה יתירה זו יש גם רמז לרחיצה הנ"ל.

*
כרפס. יתכן שגם בזה יש זכר לגלות מצרים, שכן שם הי' מאכלנו ירקות וכמו שכתב הרמב"ן בפ' בהעלותך )י"א ה'( על ימי עבדותנו במצרים; כי היא )מצרים( כגן הירק, וכאשר היו חופרין להן בגנות ובכל עבודה בשדה היו אוכלין מן הירקות. או שהיו שם ישראל עבדי המלך עושים מלאכתו, והיה מפרנס אותם בלחם צר ובמים לחץ, והיו נפוצים בעיר ונכנסין בגנות ובשדות והיו אוכלין מן הירקות ואין מַכְלִים דבר כמנהג עבדי המלך עכ"ל.

*

יחץ. בשפת אמת )תרל"ז( כתב שהטמנת האפיקומן היא רמז לגאולה העתידה. ואולי יתכן להוסיף לזה, שמטמינים דוקא את החלק הגדול לרמז על הגאולה השלמה שתהיה גדולה מגאולת מצרים [ע' ברכות י"ב: שתהא יציאת מצרים טפל] ואז בתיקון השלם יהיה הטוב גדול בהרבה, ככתוב מה רב טובך אשר צפנת וגו.

*

כל דכפין. פסח הוא הָרֶגֶל כנגד אברהם אבינו )טור או"ח תי"ח( ולכן פותחים אנו במדתו, מדת הכנסת אורחים , ופרטי מצותה שלמדנו מאבינו הראשון בפרשת וירא, גם ניתנו בליל פסח. )ובפיוט "ואמרתם זבח פסח" נשתלש ענין זה, דלתיו דפקת, הסעיד נוצצים , ואל הבקר רץ.( כמו כן פירש רש"י לשון "ופסחתי - וחמלתי" ומדת אאע"ה היתה החסד והרחמים. ובנוסף לזה מצינו בחג זה זכר למידותיו כמו הזריזות , )כמ"ש מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם, וגו. בחפזון. (

הא לחמא עניא וכו' כל כל דצריך ייתי ויפסח. בספר מעשי ה' לרבינו אליעזר אשכנזי, כתב, שפיסקא זו היא כקינה המזכרת את הפסח בהיות המקדש על מכונו, כשהפסח היה נאכל למנוייו ובאמירה זאת מקיימים "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי". ויתכן להוסיף לזה את המשך המקרא "תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי" ופי' הרד"ק "לבל אוכל דבר ולשיר שיר" והיינו שזכירת ירושלים היא ה"מאפשרת" לנו את הדיבור והשיר. והרי עומדים אנו כעת בתחילת ההגדה ומצות ריבוי הסיפור ומתוכה ימשכו ההלל והשירה, ומה נכון להתחיל עתה, בזכירה המשחררת את הלשון ממאסרה, כדי לדבר ולשיר כמצוות היום...

*

מה נשתנה הלילה הזה. לא נאמר מה נשתנה בלילה הזה, )ולפי זה שואל רק על השינויים שבלילה הזה( אלא "הלילה" הזה. ומשמע מזה, שמלבד השינויים החיצוניים, מרגיש השואל שגם נשתנה גוף הלילה בעצמיותו. ולבו של השואל מביע שנשתנה הלילה בזיוו, אורו והדרו מכל הלילות.

*
כולנו מסובין. כשאדם מיסב, הוא נשען ונסמך על המצע. ונרמז כאן, שביציאתם ממצרים הלכו בני ישראל לכיוון בלתי נודע בתכלית הבטחון, וגם צדה לא עשו להם אלא סמכו בני ישראל כל כולם על בוראם, משען ומבטח לצדיקים. וראה במדרש תהילים )ע"א( שדרש את הנקרא "עליך נסמכתי מבטן" על גלות מצרים. כלומר, על מדת הבטחון עוד בימי הגלות.

*

ויוציאנו ה' אלקינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה. ענין ההוצאה ביד חזקה ובזרוע נטויה, נתן לכל איש ישראל ערך וחשיבות מיוחדת עד סוף כל הדורות, ואף למי שאינו ראוי לחשיבות. וענין נפלא זה, מפורש ברמב"ם )פכ"ה מהל' סנהדרין ה"ב( וז"ל וכן אסור לו )לדיין( לנהוג בהן קלות ראש אע"פ שהן עמי הארץ, ולא יפסיע על ראשי עם הקדש, אע"פ שהן הדיוטות ושפלים בני אברהם יצחק ויעקב הם וצבאות השם שהוציא מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה. עכ"ל. ולפי פשוטו נראה להסביר זאת, שהמגונן והנלחם בעד הצלת אדם, ינהוג ביתר תוקף וגבורה, לפי מה שיהא האדם יקר ונערך בעיניו. והרי שהיד החזקה, אות וסימן הוא ליקרת ערך ישראל, בכלל ובפרט. [ולפי הנ"ל משיב כעת האב על השאלה הרביעית (במאי דסליק מיניה) של כולנו מסובין, כדרך אנשים חשובים. שהרי כולנו אף כעת נחשבים כחשובים , מפני היד החזקה של אז וכמו שכתב הרמב"ם.]

*

אפילו כולנו חכמים. כולנו נבונים וכו. כתב הרמב"ם בפ"ב מהל' דעות ה"ד וז"ל וכן בדברי תורה וחכמה יהיו דברי האדם מעטים ועניניהם מרובים וכו. אם היו הדברים מרובין והענין מועט הרי זו סכלות ע"ש. והנה בא להודיע כאן, שאף אם ידמה לחכמים שאין הדבר ראוי להם, שהרי מדרגתם היא היפך הסכלות, ולכן לא ירצו להאריך בדבר הידוע לכל. קמ"ל דאפילו כולנו חכמים, כאן מצוה עליהם הדבר כדי להשריש הדבר ביתר שאת. [ומדויקת היטב נוסחת הרמב"ם בהגדה "מצוה עלינו להאריך" )ולא כ' להרבות( .

*

מעשה ברבי אליעזר. בסמיכות מעשה זה ל"כנגד ארבעה בנים דברה תורה", יש כאן חיזוק עצום. אף אם יראה האב את בניו שעדיין אינם גודלים ומצליחים בתורה כראוי לפי גילם, ישים אל לבו ששנים מתוך החמשה התנאים הקדושים האלה, [ארבעים אחוז!] רבי אליעזר ורבי עקיבא, התחילו ללמוד בגיל מאוחר ועם זאת הגיעו לרום המעלות...

*

שהיו מסובין בבני ברק. כבר נאמר רעיון נרגש מפי בעלי הדרוש על השאלה למה באו חכמי הדור: רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה לבני ברק, מקומו של רבי עקיבא, שהיה תלמידם של כמה מהם? והתשובה לכך, שבזמן קשה של הרס וחורבן שחיו בו אז אותם התנאים הקדושים, כשרצו להרגיש טעם חירות וגאולה כראוי, ביום המיוחד לכך, שאפו להיות במקומו של רבי עקיבא דווקא, שכן הוא, למרות שהיה צעיר מהם, חי ביתר שאת את הגאולה ואת הנחמה, אף תחת ה"סנדל המסומר" של מלכות רומי הרשעה. שם התגברו גלי תקוה ובטחון ברזל כששמחת עולם על ראשם. כידוע היה הוא שרוי בשמחה למרות המצבים הכי קשים למחרת חורבן הבית השני. רבי עקיבא, היווה מבצר הנחמה בגלות, לאור הנבואה ונחמותיה...
וביום מן הימים הבחנתי בזה בעזהי"ת בדברי המשנה עצמה [פסחים קט"ז:] ! בניסוח הברכה "אשר גאלנו וגאל אבותינו הנאמרת בחתימת סיפור יציאת מצרים המורכבת מחלקים שונים. שם תיקן רבי עקיבא דווקא, שיוסיפו: "כן ה' אלקינו ואלקי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך... הוא רבי עקיבא שתמיד נסך אור ותקוה בכל זמן ומצב, דווקא הוא שהטביע מטבע של שמחה בברכה זו, הנאמרת בכל תפוצות ישראל במשך כל דורות הגלות...

*

והיו מספרים. גדולי החסידות היו מפרשים זאת מלשון ספיר ויהלום [אוהב ישראל ועוד]. מבית אבי ז"ל למוד אני להטעים זאת מידי שנה בשנה. אכן גם לפי חוקי הלשון מצאנו פועל מענין "ספיר" והוא מה שפירש האבן עזרא בספר איוב )ל"ח ל"ז( על הפסוק "מי יספר שחקים בחכמה וגו" – "מי שם אותם כספיר".

*
עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן של קריאת שמע... ולמה אמרו זאת התלמידים [לשון רבים] בפומבי? וכי לא די לכך בשליח אחד מהם להודיע זאת? ברם למדנו בברכות ט: שהתנאים היו מחולקים בדעתם בזמן קריאת של שחרית וביניהם אלה שהיו מסובין אז בבני ברק, רבי אליעזר סבר משיכיר בין תכלת לכרתי ורבי עקיבא, משיכיר בין חמור לערוד, [וראה דעת רבי אלעזר בן עזריה בתוספתא שם פ"א ה"ד ובחזון יחזקאל שם] ולפי זה י"ל שהתלמידים השונים באו כל אחד להזכיר לרבו את זמנו הפרטי לפי שיטתו...
*
רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית. רמזו בזה, מכיון שכבר חלף ליל השימורים, ראוי לנו להמשיך עלינו את השמירה מלמעלה, על ידי מצות קריאת שמע וכמאמרם ז"ל )תנחומא פ' קדושים ו'( אמר הקב"ה לישראל שימרו מצות קריאת שמע ערבית ושחרית ואני משמר אתכם, שנאמר ד' ישמרך מכל רע ישמור את נפשך.
*
הגיע זמן קריאת שמע של שחרית. יתבאר ברמז, על פי דברי המדרש )שמו"ר י"ח ה'( בענין מפלת סנחריב, שהיו ישראל וחזקיהו המלך יושבין ואומרים את הלל וכו. וכיון שהשכימו בבוקר לעמוד ולקרות ק"ש וכו'. מצאו אויביהם פגרים מתים". עכ"ל . והתלמידים בראותם את יקוד עבודת רבותיהם ופעולתה במרומים, אמרו אז, רבותינו! ראוי לפי גדולתכם וקדושת העבודה, שכל אויבי ישראל יפלו לפנינו )הלא הי' זה בתקופת חורבן בית שני( מעוצם העבודה ההיא, כדוגמת חזקיהו וסייעתו כשעמדו לקרות ק"ש ומצאו אויביהם פגרים מתים.
*
ברוך שנתן תורה לעמו ישראל. מקדימים נתינת התורה ליציאת מצרים. וכן עשה משה רבינו בסיפור לחותנו כדאי' במכילתא [יתרו א'] וז"ל ויספר משה לחותנו, למושכו לקרבו לתורה.- את כל אשר עשה ה', שנתן תורה לעמו ישראל. את כל התלאה, במצרים. אשר מצאתַם, על הים.
*

ברוך שנתן תורה לעמו ישראל. כתב הרמב"ם )פ"ז מהלכות גניבה הי"ב( שיציאת מצרים היא שגרמה לכל הציויין. ופי' המגיד משנה וז"ל ויציאת מצרים היו בה מופתים מחודשים והם מורים על החידוש ועל ההשגחה ובזה יתקיימו ציוויי התורה ואזהרותיה ובלתי זה יתבטלו כולן וזה מאמרו "שהיא גרמה כל הציווין". עכ"ל. ואולי יתכן לומר שמזכירין את נתינת התורה כאן בתחילת הסיפור, לרמז שעל ידי הסיפור, השרשת האמונה והרגשת ה"כאילו יצא ממצרים" יתחזקו עניני התורה והמצוות בכלל.

*

כנגד ארבעה בנים דברה תורה אחד חכם ואחד וכו. בכולם נכתב "אחד" לרמז על חלק אלו-ה ממעל, כי אף בגרוע מישראל יש נפש אלקית ונקודה פנימית.
*
כנגד ארבעה בנים דברה תורה. הרחיבה תורה בתשובה לכל בן לחוד ולא כללה בחיוב אחד שיש ללמד כל בן לפי דעתו [וכל' הרמב"ם בפ"ז חו"מ ה"ב "ולפי דעתו של בן אביו מלמדו"]; להודיעך עד כמה חשוב החינוך לכל ילד כפי דעתו והגישה המתאימה במדויק למדתו של כל אחד וכמ"ש )משלי כ"ב( חנוך לנער על פי דרכו וגו'. ולכך נזכר גם ענין מתן תורה כאן )ברוך שנתן תורה וכו' ( , לרמז שדבר זה מקורו במעמד הר סיני שעליו נאמר )תהלים כ"ט( קול ד' בכח ודרשו חז"ל )שמו"ר ה' ט' ועוד( בכוחו לא נאמר אלא בכח, לפי כוחו של כל אחד ואחד.


*



ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח. יש לדייק מהו לשון "ואף" . וי"ל ע"פ מה דאי' במסכת תמיד [ל"ב:] שכל העוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו שנא' שפכי כמים לבך נוכח פני ה'. ולכן היות והבן החכם מתחשק ומתמסר בלילה הזה לדעת ולהבין את העדות החוקים והמשפטים, אם כן נמצאת השכינה הקדושה כנגדו ומסייעתו לכך ולכן נאמר "אף" אתה למדהו אז את ההלכות, כנטפל לשכינה כביכול.

*

כהלכות הפסח. בתוספתא בסוף פסחים מוזכר עסק הלכות הפסח כל הלילה וכבר אמרו האחרונים שיש בזה קיום סיפור יציאת מצרים. [וז"ל הטור סי' תפ"א: "שחייב אדם לעסוק כל הלילה בהלכות פסח וביציאת מצרים ולספר בנסים ונפלאות שעשה הקב"ה לאבותינו עד שתחטפנו שינה".
והנה יש בזה גם זכר לליל הגאולה כמ"ש במדרש (שמו"ר י"ז ה'( על אבותינו בליל גאולתם ממצרים "והם היו עוסקים בהלל ובהלכות הפסח". ורמז נפלא יש במקרא לכך [תהילים ק"ה] זכרו נפלאותיו אשר עשה – ואיך יתקיים הדבר?- ב"מופתיו" כלומר סיפור האותות והמופתים ביציאת מצרים, וגם ב"משפטי פיהו", משפטי ה' הם ההלכות...

*

לכם ולא לו. הנה "לכם" מסמל את היתר ההנאה כמו שמלמדתנו הסוגיא בפסחים כ"א: והלאה, כגון לכם לכל צרכיכם וכמו כן לכם דיום טוב ועוד. והנה הרשע לועג לעבודת קודש זו של סיפור וזכרון, עניני האמונה השירה וכל מצוות הפסח משום שאינו רואה את התכלית מידית בה, איך ימצא שם את ה"לכם" ואיך יתכן "לנגוס" בכל זה להנאת החיך והגרון גרידא כהרגלו. והתגובה היא להקהות את חידוד שיניו התאותניות וללמדו שמצוות לאו ליהנות ניתנו... ומאידך, אומרים לחכם שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, שהוא קינוח הסעודה ומיני התרגימא והמתיקה להנאת הסועדים. לרמז על הנ"ל.
*
את פתח לו. המפרשים העירו על לשון "פתח" במקום "אמור". ויתכן לפרשו על פי המקרא "פֶתח דבריך" יאיר מֵבִין "פתיים" )תהלים קי"ט( ופי' הרד"ק שם וז"ל פתיחת דבריך יאיר עיני עורי הלב, כי כשיתחיל האדם להתבונן בהם ושים לבו אליהם יאורו עיניו ויוסיף להתבונן. עכ"ל. וכמו כן בפתיחה זאת שבסיפור יצי"מ יפתח לבו להתבונן הלאה. ובדרך דרוש מתפרש הדבר להפליא ע"פ רש"י שם שפירשו על יציאת מצרים וז"ל תחילת דבריך האירו את לב ישראל שאתה המבין פתאים באמרך אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך הודעתם בטובה שעשית להם שקניתם מבית עבדים לדעת כי אדון אתה להם ויקבלו אלקותך עליהם וכו. עכ"ל. והרי שעצם ענין יציאת מצרים פותח ומאיר את הלב ולכן הסיפור זה היא כסגולה לשאינו יודע לשאול, לפתוח את לבו...

*
יכול מראש חודש. שכן זמן התחדשות הלבנה סימן הוא לישראל שיתחדשו לפאר ליוצרם כמ"ש בברכת הלבנה )וע' ברש"י סנהדרין מ"ב. ומהרש"א וע"ע פרד"א פנ"א(
ועוד שראש חודש ניסן הוא ראשון להשראת השכינה והיא אחת מעשרה העטרות שנטל אותו היום )בברייתא דסדר עולם ע' שבת פ"ז:( וגם נקרא יום שמחת לבו )שמו"ר נ"ב ה'( וראוי הי' אז הסיפור ההוא לעורר את השמחה המיוחדת לפניו יתברך כביכול כדאיתא בזוה"ק פרשת בא.
*
בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך. נאמר כאן "בשעה" שמצה ומרור מונחים לפניך ולא "כשמצה" ומרור וכו' ויתכן שמשמעות לשון "בשעה", כוללת לפעמים גם את הזמן הסמוך אליו מיד. ולפי זה נמצא שאין הסיפור תלוי ממש במציאות המצה והמרור לפניו ויבואר בזה למה עסק גם רבי אלעזר בן עזריה יחד עם החכמים בסיפור כל הלילה, אף לדעתו שאין הפסח נאכל אלא עד חצות. וכך נהוג להמשיך בזה אף כיום, עד שתחטפנו שינה.
*
חשב את הקץ. להפחית את שנות השעבוד. )ראשונים( הנה נאמר בענין בכור בהמה "וכל פטר שגר בהמה אשר יהי' לך הזכרים לד" )שמות י"ג י"ב( וברש"י פי' ששגרתו אמו ושלחתו בלא עתו. והרי מצינו זכר נפלא בדין זה של בכור, על גאולת ישראל שנשלחו ממצרים קודם זמנם. שכן לימדונו חז"ל )במדרש תהלים קט"ז( שהיו ישראל במצרים כעובר במעי בהמה ובמצות בכורה עושים אנו זכר לדילוג על הקץ, בעוברה של בהמה, ששלחתו אמו בלא עתו.
*
ברכוש גדול. גם על זה יש חיוב הודאה בלילה הזה. כמו שמשמע מתוך שאלת רב נחמן ל"דרו" עַבְדוֹ )פסחים קט"ז.( "עבדא דמפיק ליה מריה לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא מאי בעי למימר לי'" והלה ענה כראוי בתשובת "בעי לאודויי ולשבוחי". )אגב, מספרו של "דרו" העבד, עולה מאתיים ועשר, כמנין שנות עבדותנו במצרים.(
*
וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק. יש להתבונן בסדר המקרא, שהרי בשעת לידת יצחק עדיין לא היו ריבוי זרע )שכן אף בני קטורה נולדו לאחר מכאן(. ואם כן מהו סדר וארבה וגו' ואתן לו את יצחק. וי"ל שהבטחת הקב"ה על ריבוי הזרע חשובה כאילו כבר נתקיים הדבר. ואמנם מה נפלאה כעת הסמיכות ל"ברוך שומר הבטחתו לישראל" דלהלן.
*

והיא שעמדה וגו' עומדים עלינו לכלותינו. אומרים זאת בהגבהת הכוס. ויתכן שבזה גם מרמזים לעומדים עלינו בגלות אדום, על מאמר המקונן "שישי ושמחי בת אדום וגו' גם עליך תעבר כוס"… )איכה ד'(.
*
אלא שבכל "דור ודור" עומדים וכו. לכאורה היה מספיק לומר "שבכל דור", ומרומז כאן שמה שמעלה את חרון אף אומות העולם, הוא ה"דור ודור" כלומר החיבור שבין דור לדור והדביקות במסורת, בבחינת "אלקי אבי וארוממנהו" ו"צאי לך בעקבי הצאן".
*
צא ולמד. צא נא הלילה, מאורחותיך והרגליך ואז תגיע לעומק לימוד יציאת מצרים הזקוק לעיון ולהבנה. צא מצמצום מחיצותיך היום-יומיות וגם אל תתחיל בסעודתך מיד כדרכך, ובכך תוכל לשוטט בדעתך עד שתביא את עצמך למצב העבדות והיציאה לחירות.
*
"ועתה" ישבו נא עבדיך בארץ גושן. במגילה ג'. דרש את המקרא דכתיב ביהושע "עתה באתי", על דברי תורה. ופי' ריב"ן בתוס. שם - על תלמוד תורה באתי דכתיב בי' ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. עכ"ל. וכמו כן יש לרמז כאן, שיעקב אבינו בחר לו את ארץ גושן, כדי שיעסקו שם בתורה במנוחה, וכמו שפי' חז"ל את הכתוב, ואת יהודה שלח וגו. להורות לפניו גושנה, לתקן לו בית תלמוד. )רש"י מ"ו כ"ט(
*
מלמד שהיו ישראל מצוינים שם. כתבו הראשונים )ראה פי' רבינו חיים פלטיאל עה"ת ובריטב"א בפירוש ההגדה) שהיו ניכרים מתוך הגוים ע"י טליתותיהם המצוייצות. ויתכן שזה חיזק בהם את ענין "אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" שדרשוהו ז"ל על מינות וזנות, שהרי לא נכשלו בעריות וגם האמינו בד' כאמרו ונצעק אל ד' אלקי אבותינו, על אף שבעצם נסתמו עוד מתחילה "עיניהם ולבם" של ישראל ע"י השעבוד מ"מ סייע להם קשרים אלה שבציצית למשמר העין והלב. וי"ל עוד בזה שבקשר לכך, נקבעה חיוב זכירת יציאת מצרים דוקא מתוך פרשת ציצית.
*
ואת רעמסס. לכאורה הי' די לומר את פיתום ורעמסס אולי בא "ואת" לרבות את חזרת הבני-ה עוד ועוד שהרי היו חוזרים ונופלים כדאי' בסוטה י"א. "רעמסס" שראשון ראשון מתרוסס, "פיתום" פי תהום בולעו.
*
את פיתום ואת רעמסס מצינו דבר נפלא במדרש לקח טוב )פסיקתא זוטרתא שמות א' י"א( שעל דרשת הגמרא "פיתום – פי תהום בולע", מוסיף טעם ואומר "כדי שלא יהנו המצרים במעשה ידיכם" . וכשנתבונן בזה נראה, שאף בתוך תוכה של חשכת הגלות ועומק סבלות מצרים, נעשו נסים עצומים לישראל במשך כל ימי שעבודם והיינו שבלע התהום את עמלם אך ורק בכדי להבליט את רוממות ישראל , בזה שלא יוכלו המצרים מעבודתם, כי עבדי ד' המה בעצם וכדברי ירמיהו )ג'( "קדש ישראל לד' כל אוכליו יאשמו".
*
וירא אלקים את "בני ישראל" וידע אלקים. על אף היותם שקועים בטומאת מצרים כבר ראה בהם כביכול את מדרגת "בני ישראל" העתידה לצמוח בהם. ער האט שוין געזען דעם "ייד" אין זיי.
*
ואת לחצנו זו הדחק. בפ' משפטים [כ"ב כ'] נאמר: וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים. ויש לפרש שעם הציווי של "כי גרים הייתם" נרמז להם לישראל: "הרי חזיתם כל זאת על בשרכם, גם ההונאה בתחילתו בפה רך ואחר כך מתוך הלחץ זו הדחק".
*
אני ולא מלאך. כי נכמרו רחמי האב על בנו וגם רצה שיראו דוקא ממנו כביכול את כל הגדולה והגבורה, והרי תהיה זאת יסוד האמונה לכל הדורות לכח חידוש ויכולת של קוב"ה.
*
אני ולא השליח. יתכן ונעשה זאת גם לכבודן וגדולן של ישראל וכמו שכ' בפי' המיוחס לרש"י בדברי הימים )א' י"ז כ"א )עה"פ ומי כעמך ישראל גוי "אחד" בארץ וז"ל ממה הם "מיוחדים" מכל העמים מזה אשר הלך אלהים בעצמו לפדותם לו לעם.
*

*
רבי יוסי הגלילי אומר מנין. תנאים אלו השתדלו למצוא מקור להרבות בעונש מצרים שכן מכל זה מתראים רחמים גדולים לישראל. וכמו שפירשו את התפילה "אב הרחמים ברחמיו העצומים הוא ינקום" שכן ככל מה שתגדל האהבה ויכמרו רחמיו על הבן המוכה, יעניש האב יותר את המכה , נמצא שהמכות למצרים הם סימן אהבה לבנים ועל זה ראוי לשבח ולהודות יותר. וכמו כן, כפי מה שהבאנו לעיל בפי' עבדים היינו, ע"פ הרמב"ם בהל' סנהדרין, שגבורת העונש מראה את חשיבותן של ישראל.
*
כמה מעלות טובות למקום וכו. דיינו . שורש הענין זה שיש להתבונן בטובות המקום עלינו באופן זה, נמצא בדברי הספרי )דברים פיסקא פו( . המוציא אתכם מארץ מצרים, אפילו אין לו עליך אלא שהוציאך מארץ מצרים די. והפודך מבית עבדים, אפילו אין לו עליך אלא שפדאך מבית עבדים די.
*
אילו קרע לנו את הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה.את התועלת בקריעה לבד, יש לפרש גם על פי דברי השפ"א )פסח תרל"ב ד"ה והנה שישראל למדו ק"ו מן הים שאף שאין לו בחירה מכל מקום ביטל את מהלכו אף על פי שהוא מרעיש יותר מכל הנבראים ונעשה כאבן דומם מפני ציווי ד'. ומזה למדו את ביטול הרצון של "ואתם תחרישון".
*
העבירנו בתוכו בחרבה. כ' התוי"ט אבות פ"ה מ"ד בשם הרע"ב שהמים הנקפאים וכו' היו חתיכות קטנות כעין לבנים וכו' )וכך פי' הרמב"ם(. וכ' ע"ז התוי"ט וז"ל ויש לדקדק לאיזה סבה וטעם נעשו כלבנים ונ"ל שהיה לנוי ולתפארת ישראל עכ"ל. ויש לעיין למה לא מצינו ענין הכבוד והנוי בשעת יציאת מצרים ורק בים סוף נעשה לנו כן. ויתכן לומר, שהרי רק בקריעת ים סוף המליכו את הקב"ה באמרם ה' ימלוך לעולם ועד והנה מיד כשהמליכו ישראל את הקב"ה, נעשו הם בני מלכים [ראה שפ"א פסח תרנ"ד] ולכן ניתן להם רק בשעת קריעת ים סוף, הכבוד הראוי לבני מלכים.
*
לכפר על כל עוונותינו. כמו כן מסיים את סדר המעלות בשיא השמחה לישראל, והיא שעשתה בשעתה את ירושלים למקור השמחה בעולם . וכן פירש רש"י בתהלים )מ"ח ג'( את המקרא "משוש כל הארץ" ומקורו במדרש שם וז"ל, ומה היא משוש וכו. ששם שוחטין חטאות ואשמות ומי שהיה עצב על עבירות שבידו מביא חטאות ואשמות ומתכפר לו והוא יוצא משם שמח ועל ידי הקרבנות טובה באה. ומתאים הדבר עם הנאמר בברכה "שמחים בנין עירך וששים בעבודתך".
*
מצה זו. כתב הראב"ד בפ"ה מהלכות חמץ ומצה הי"ג וז"ל כל זמן שהעיסה מצה קולה צלול כשאדם מקיש עליה, אבל כשהיא מחמצת וכו' קולה משתקע כחרש והחרשות גם הוא סימן לחימוץ עכ"ל. ודבר נפלא נרמז לנו בזה, והיינו שעיסת המצה סימלה את הלך רוחנו בשעת יציאת מצרים, כלומר שנהפכנו אז ל"שומעים". הקב"ה כביכול דפק על דלתותינו ואנו ענינו לו ב"קול צלול" וברור.
הן על תקופה זאת נאמר "משכני אחריך נרוצה" )שה"ש א( ופירש רש"י ז"ל אני שמעתי משלוחיך )משה ואהרן( רמז שאמרתי למשכני ואני אמרתי אחריך נרוצה. כמו כן נאמר על זמן זה "קול התור נשמע בארצנו )שם ב'( ופי' רש"י קול שהגיע זמן יציאתכם ממצרים. אכן לפני זמן הגאולה היינו עוד בבחינת "חמץ" וכמ"ש ולא שמעו אל משה )שמות ו'( וכנ"ל שהחרשות היא סימן לחמץ

*

כן ה' אלקינו ואלקי אבותינו יגיענו וכו. עכשיו כשסיימנו את הסיפור, השבח וההודאה, מסיימים אנו בתפילה ; וכעין שמצינו [ברכות ד:] ענין סמיכת גאולה לתפלה בכל יום. שוב מצאתי ב"ה את הדברים ב"שפת אמת": "וכמו שיש לסמוך גאולה לתפלה. לכן עתה בזמן גאולה צריכין להתפלל על צרותינו כמ"ש כן יגיענו למועדים ורגלים כו' שמחים בבנין עירך כו' [פסח תרנ"ג].
ומה ימתקו לנו דברי רש"י שם וז"ל יהי' אדם מקרב להקב"ה אליו ומרצהו בתשבחות וקלוסין של יציאת מצרים והוא מתקרב אליו ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו עכ"ל. וכאן בשעת התרוממות הנפש בשיא הקירבה הזאת, מבקשים הפעם ביתר שאת את צרכי ישראל בכללותו, גאולתנו פדות נפשנו וקרבת אלקים בבנין המקדש והקרבת הקרבנות.
*
ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים אשר יגיע דמם. הנה דין הפסח בשפיכה ואילו החגיגה [שזה פי' "הזבחים" כאן על חגיגת י"ד] בזריקה, )ראה סוף פסחים, לענין ברכותיהם( ולכן בחר רבי עקיבא מילתא דשוי לתרווייהו "אשר יגיע" דמם על קיר מזבחך לרצון.

*

ולסיום, הרי לפניך סיפור מופלא ששפך לי אור חדש על "עבדים היינו" המענה לבן החכם... מה העדות החוקים והמשפטים. הרב מפירט הגה"צ ר' דוד כהנא שפירא זצוק"ל היחה השריד האחרון של רבני ווארשא. איש קדוש ומורם מעם היה, מגדולי חסידי סוכטשוב שחי את שארית שנותיו מתוך בקדושה ובטהרה, בפינה נידחת בגרמניה. לאחרונה שמעתי זאת מידי"נ הרה"ח שלמה חיים רוטנברג שליט"א, בנו של בעל המעשה ת"ח וחסיד יקר רוח, הרה"ח ר' הלל רוטנברג ז"ל. ר' הלל הזדמן להיות יחד עם הרב מפירט במחנות הריכוז וכך גם השתחררו יחד. ימים מספר אחרי השחרור העיר הרב מפירט רבי דוד שפירא, את ידידו בשעה ארבע לפנו בוקר. "הִלל, קום לערנען". הלל קום נא ללמוד יחד...

החושך עבות שרר מסביב והאפילה מבפנים גברה עוד יותר. ר' הלל הסתכל על השעון וארשת תמהון עלתה בעיניו. עכשיו? במצב כזה של תוהו ובוהו ובשעה כזאת? ואז הביע הרב מפירט משפט נורא שראוי להתנוסס ברקיע יחד עם כוכבי אור.

"הִלל! אתה זוכר איך שבשעה החשוכה הזאת היו הרשעים ימ"ש מקימים אותנו באכזריות לעבודת הפרך? לאמיר עס יעצט טון פארן רבונו של עולם. אנא, נעשה זאת כעת לכבוד הבורא יתברך...".

ובזה נתבאר לי בעזהי"ת פַּן חדש בשאלת הבן החכם ובתשובת האב אליו... יתכן שהבן החכם המתבונן והמבחין, כולל בשאלתו גם את סדר היום העמוס של יום יציאת מצרים. הוא מצייר כעת בשכלו את זכרון היום ואת תפקידיו המגוונים. הוא מעביר לפני עיני רוחו את ההתרגשות האין סופית של השחרור מסבלות ועבדות, את זעזועי הנפש וטירדת הלב בעזיבת מקום שנמצאו יותר בו ממאתיים שנה, בדרך אל יעד בלתי נודע, לכתך אחרי במדבר ארץ לא זרועה.

והנה בנוסף לכל זה, גם נצטוינו במסכת שלימה של עדות חוקים ומשפטים הצריכים להתקיים בדיוק בזמן זה. קרבן פסח מצה ומרור הזאה על הבתים באזוב, הלל ושירה ולימוד הלכות הפסח [שמו"ר י"ז ה']. והרי עדיין היו ישראל אז נבערים מדעת ושקועים בטירדות הזמן והבלי המקום...

וכאן הבן שואל: אבא! איך אם כן נמסר לכם יוצאי מצרים ביום הטרוד והלחוץ ההוא, סדר שלם של עדות חוקים ומשפטים...? הוא מתבונן על הציווי ביום טרוד ולחוץ כזה. והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות החוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם...

בא סיפורו של הרב מפירט, ולימד לנו פרק בתשובה הניתנת בתורה [דברים ו' כ"א] לבן החכם: "עבדים היינו לפרעה במצרים"... עבדים היינו!!! אם היינו מסוגלים לעשות זאת כעבדי פרעה, הבה נעשה זאת כעבדי ה'!

גוט שבת, גוט יום טוב!
חג כשר ושמח עד להפליא!
הרחבת הדעת והלב, בריאות ונחת ושפע!
תחושת חירות ושמחת עולם!
לך ולכל אשר לך!!!

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
קבצים מצורפים
המודיע 474.docx
(41.9 KiB) הורד 100 פעמים

סמל אישי של המשתמש
אהרן תאומים
הודעות: 2563
הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
מיקום: בארא פארק
שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
יצירת קשר:

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי אהרן תאומים » ה' אפריל 28, 2022 3:18 pm

בס"ד
טעמו וראו...
האור והחום במשנת 'בעל הלבושים'

לר' ישראל יקירי שליט"א

לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו... מדי פעם ראוי לשוטט יחד בשמי העבר, מול היכלם של מאורי עַמנו ולעקוב אחרי העולמות שבנו ושכללו לדורות. הבה ננסה להתבונן הפעם ביצירתו הכבירה של גאון ישראל רבינו מרדכי יפה 'בעל הלבושים' שהיה מענקי ההלכה וממנהיגי הדור לפני יותר מארבע מאות שנה. קרני הוד מיוחדות זוהרות במשנתו,. אוצר של יראת שמים, של רוממות ודבקות מלהיטות בכל פנה את קביעת הלכותיו. מבט מקורי המגלה את קדושת היהדות בדינים ומנהגים. אנא נפליג קצת לשם ונראה נפלאות בתורה.

*

בימי החג הבחנתי בפנינה נפלאה בהלכות ה'פסח' של ה'לבוש'. המלה "אפיקומן" משמעותה בעצם "מיני מתיקה" [רשב"ם פסחים קי"ט:]. ה'לבוש' מסביר שחז"ל קראו כן למצה הנאכלת זכר לקרבן פסח, מפני המתיקות שבמצוה... וזה לשון קדשו "ואגב חביבות דמצוה שהיא חביבה עלינו כפירות מתוקים, אנו קורין אותה אפיקומן, כלומר שאומר לבני ביתו או כל אחד לחבירו אפיקו לנו מיני מתיקה, והוא המצה שמתוקה עלינו מצוותה". [או"ח תע"ח א']

כמה מתוק הוא פירוש זה וכמה מגלה הוא את דרכו של בעל הלבושים, שמלבד פסקיו בכל ארבעה חלקי שולחן ערוך, בצורה ברורה להפליא ובלשון זהב ובדולח, מחדיר הוא בקִרבֵּנו את מתיקות התורה בכל הלכה, תקנה ומנהג...

*

מי יתנני ירחי קדם... בהִלוֹ נרו עלי ראשי. כמה איתנים הם זכרונות הנעורים. אף אחרי עשרות בשנים צפים ועולים בחיבה ומעוררים לב ונפש. התמונה משתחזרת בחן קדומים. ליד אבי ז"ל ישבתי בשטיבל בשבתות בשעת ה"הפסקה". ממולנו יושב לו החסיד הבלתי נשכח רבי חיים מאנדל ז"ל והוגה בספר ה'לבוש' בלהט חרישי ובהמייה חריפה ומתוקה כאחת. גחלת לוחשת, אש כבושה ועצורה, בוערת בחשק התורה. המראה היה עטוף הוד 'לבוש מלכות', זוהר התורה, דבר ה' זו הלכה באור יקָרות...

חיבה יתירה היתה לרבי חיים ללימוד זה ותדיר ציטט דברים מתוך משנת הלבוש. לימים נודע לי שבצעירותו היה לו שיעור קבוע בלימוד ספר הלבוש עם כ"ק מרן ה'בית ישראל' זי"ע. בדורות שעברו, בפרט בארץ פולין, היו משיבים את הנפש ב'טעם העליון' שבלימוד זה

זכורני שפעם הייתי בחדר ספריו של ה'פני מנחם' זי"ע. הוצאתי אז מן הארון את ספר "עיר שושן" של בעל הלבושים על חלק 'חושן המשפט'. פתחתי את הספר העֲתיק וראיתי בו הערות שונות בכתב יד. שאלתי אז את כ"ק מרן ה"פני מנחם" זי"ע מי חיבר הערות אלה. והוא ענה לי: "א טייל איז פון א קדמון, א טייל פון טאטן און א טייל פון מיר". חלק מזה כתב אחד הקדמונים, חלק כתב ה"אמרי אמת" וחלק הוא ממני. ידוע שהיו לה"פני מנחם" כמה מהדורות של ספרי הלבוש ואת כולן עיטר בהערותיו. זכה דורנו ששובצו הערות נפלאות אלה, במהדורה המפוארת של ספרי הלבוש [זכרון אהרן ירושלים תש"ס].

*

לאחרונה דיברתי עם מורי אלופי ומיודעי, הגה"צ ר' שמחה בן ציון רבינוביץ שליט"א נכד הרה"ק מביאלה זי"ע ומחבר הספרים יקרי הערך "פסקי תשובות", שנתקבלו בהערצה בכל תפוצות ישראל. תוך כדי שיחה אמר לי שספר ה'לבוש' פתוח תמיד לפניו בשעת עריכת כתביו בהלכה. ואכן ניכרים בחיבורים אלה האור והחום, שפה ברורה ונעימה מלווה באוצר של יראת שמים, לבוש מלכות ואצילות, בדרכי בעל ה'לבושים'...

*

רבינו מרדכי יפה "בעל הלבושים" נחשב כאחד מגדולי הפוסקים המובהקים שהשאיר רושם מופלא על עולמה של הלכה, מסורה ומנהג. כותב קורות הדורות, רבי דוד גאנז בעל 'צמח דוד' תלמיד הרמ"א, מכתיר את רבי מרדכי יפה כ"נושא דגל מחנה ישראל, "ראש וראשון מגדולי ראשי ישיבות ודייני שלש ארצות". הוא חי עוד בתקופת הזהב של מרן ה"בית יוסף" ובני דורו. רבותיו היו הרמ"א והמהרש"ל. הסמ"ע והמהר"ל היו ידידיו. בימיו הרביצו תורה בישראל הב"ח, המהרש"א, והמהר"ם מלובלין. ועם זאת הבהיק אף בדור דעה כזה, 'לבוש המלכות' שלו באור מיוחד...

רבינו ה'לבוש' נולד בעיר פראג בסביבות שנת ר"צ למשפחה מיוחסת של רבנים בישראל. אביו רבי אברהם היה גדול בתורה ונקרא "רב המדינה". הוא היה תלמידו של בעל תרומת הדשן ושל רבי אברהם ברבי אביגדור, רבה של פראג ומחבר "הגהות הטור".

מבט עורג לבית אבא, ניכר באחת מהלכותיו בספר ה'לבוש' [או"ח סי' רצ"ד] בנוגע לנוסח "אתה חוננתנו" שקבע להלכה כפי שלימדו אביו. "לא לחנם הנחלני אבי ז"ל נוסח זה כי ידוע שהיה למדן גדול ואיש חסיד ומדקדק מאד במעשיו ותפילותיו". בבית נאמן זה ספג רבינו ה'לבוש' עוד משחר ילדותו את דקדוק המצוות ואת אוצר הקדושה והרוממות שבכל הלכה ומנהג ישראל, שבכל תיבה ואות שבתפילותינו. רושם חינוכו הנאדר בבית אבא סייע תדיר לבניינו האדיר בעתיד...

*

ר' ישראל! נקלוט נא כעת מרגלית אחת מתוך משנת הלבוש המגלה את קדושת המסורת מרב לתלמיד ומדור לדור בפנימיות לוהטת. הרי כך מתחילה המשנה בפרקי אבות: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע". כמה מלבב הוא ביאורו של ה'לבוש' בנוסח של ברכת המזון, המדגים לפנינו התקשרות כזאת.

יהושע בן נון תיקן ברכת ה'ארץ' ושם קבע את המלים "ארץ חמדה טובה ורחבה". ה'לבוש' מסתכל 'לפני ולפנים' במלים אלה ומראה לנו את דבקות יהושע בדרכי משה רבינו... וזה לשון קדשו. "לפי שראה את משה רבינו עליו השלום שחמד אותה והתפלל עליה לראותה, וגם אבות העולם חמדו ליכנס שם וליקבר שם, וכיון שזכה הוא ליכנס תיקן לומר ארץ חמדה וכו'" [או"ח קפ"ז ב'].

אה! כמה עומק נמצא בדברים אלה! עוד לפני שהתייחס יהושע בן נון ליופיה וטובה של ארץ ישראל, לארץ טובה ארץ נחלי מים; ל"לא תחסר כל בה" לשבעת המינים שנשתבחה בה; טרם כל זאת הקדים והביע ברגשי קודש את הדביקות בשורש, את מה שראה אצל משה רבינו שהתחנן כל כך ליכנס אליה. נוסח 'ארץ חמדה' בברכת המזון נקבע מתוך שחווה יהושע את תשוקת רבו, חמדתו ותפילותיו להיכנס אל ארץ הקודש, מתוך שחי והתבונן בגעגועי אין סוף של הדורות הקודמים למקומות הקדושה; מתוך שנחקקו בלב התלמיד הגדול, תקט"ו תפילותיו של משה רבינו. "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה". כבר היה יהושע מנהיג הדור ועדיין לא ימוש מתוך אוהל ההתקשרות של רבו אדון הנביאים. ר' ישראל! סומכני עליך שאתה מבין ומרגיש את האוצר הטמון כאן, בדרכי המסורת בישראל הנמסרות מרב לתלמיד, החקוקות בעומקו של עומק הלב...

*

על תקופת נעוריו וכיסופיו לתורת אמת מספר לנו 'בעל הלבושים' בעצמו בהקדמת ספרו. הוא הצטער על דרכם של הרבה מבני גילו שלא למדו לאמיתה של תורה, אלא שביקשו לעשות להם שם בחריפותם בפלפול לשם פלפול גם שלא בדרך האמת, ורק יחידי סגולה מבקשים לירד לעומקה של הלכה לאמיתה. לכן בחר לפרוש לקרן זוית ולברר את עומק הפשט בסוגיות הש"ס והראשונים; "לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא".

אגב, פירוש מקורי תואם לכך, נמצא בהלכותיו על תפילת רבי נחוניא בן הקנה [ברכות כ"ח:] "ולא יכשלו חברי בדבר הלכה - ואשמח בהם". ה'לבוש' מפרש שאם ילמדו את ההלכה כתיקונה ללא טעות ומכשול יביא הדבר לידי שמחה... "שיהיה כל עסקו בתורה ועסק חבריו כולם על פי ההלכה ואז תהיה לימוד התורה להם לשמחה כי פקודי ד' ישרים משמחי לב". [או"ח סי' ק"י ח']. והמעיין היטב בספר הלבושים ימצא את עקבות השמחה הנאדרה ההיא...!

*

בהיות רבי מרדכי יפה כבן י"ח קיים "הווה גולה למקום תורה" ונסע לקראקא לישיבת רבינו הרמ"א שהגיע אז לשם לכהן כמרא דאתרא, את הרמ"א החזיק לרבו המובהק. וכך הביא את דעתו להלכה תדיר כ"מורי מהרמא"י" [רבי משה איסרלס].

אחר תקופת לימודיו בקראקא עבר ה'לבוש' לעיר לובלין לישיבתו של אחד מגדולי הדורות, רבינו שלמה לוריא המהרש"ל, אותו הוא מכנה "מורינו ורבינו וגאונינו הגדול" [או"ח סי' קל"ג] רבו של ה'לבוש' בתורת הנסתר היה המקובל הנודע רבי מתתיהו דלקראט זצ"ל שחיבר ביאור לספר הקדמון "שערי אורה".

רבי מרדכי יפה בא בברית הנישואין בשנת שי"ג, בתקופה זו התחיל לחבר את ספרו "לבוש האורה" על פירוש רש"י על התורה [שנדפס יחד עם פירוש רבי אליהו מזרחי ו"גור אריה" למהר"ל.].

*

כשחזר 'בעל הלבושים' לעיר מולדתו פראג, פתח ישיבה לגדל תלמידים על פי דרכו, לימוד בתכלית הישרות, לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא ובירור ההלכה לאשורה. ויגדל האיש וילך הלוך וגדול עד כי גדל מאד. הוא נהיה לתל תלפיות ו"לראש המדברים בכל מקום" [כפי שכתב תלמידו הגאון רבי יששכר דוב איילינבורג, בעל "באר שבע" ו"צדה לדרך".

בשנת שכ"א, סבלה קהילות פראג מגזירת גירוש. רבי מרדכי יפה אחז במקל הנדודים ועבר לויניציא שבאיטליה. ושם בהיותו בודד ללא חברים ותלמידים, ניצל את ההזדמנות לכתוב שלשה חיבורים במקצועות שונים. פירוש "אדר היקר" על הרמב"ם הלכות קידוש החודש; ביאור על מורה נבוכים וגם פירוש "לבוש אבן יקרה", על ספרו של המקובל רבי מנחם ריקאנַטי על התורה.

הוא התבטא [בהקדמה לספרי הלבוש] אז על תקופת בדידותו ש"עול" הבטלה קשה עליו ולכך התמסר לכתיבת ספרים נוספים. הוא גילה בביטוי זה שעל תלמיד חכם מכביד כל רגע פנוי כעול, משא וסבל. ואדרבה לימוד התורה משיב את רוחו ומרווח לנפשו.

מושג זה תופס אצלו מקום להלכה אף בדיני ממונות. ב"עיר שושן" על חושן המשפט [של"ד ד'], לענין תשלומי שכירות מלמד כשהתלמיד נמנע מלבוא. וכך כתב הלבוש שם: "לומדי תורה אינם כשאר פועלים שהבטלה ניחא להו – לומדי תורה כשאין לומדים, הבטלה קשה עליהם שיותר נוח להם ללמוד מלילך בטל".

*

בהיות ה'לבוש' באיטליה למד "חכמת העיבור" מפי חכם רבי אבוהב הקדמון. על תקופה זו מסופר שמבלי משים לא ענה פעם אמן אחרי ברכת ילד [שהגיע לחינוך בזה] והרב אבוהב הקפיד עליו מאד על זה. הוא הודיע לו אז את חומר הענין בתוספת מעשה נורא מימי גזירת תתנ"ו בחסיד אחד שפעם אחת לא נזהר בעניית אמן מפי בנו הקטן. הרב אבוהב התרצה לתלמידו הגדול, בתנאי שיפרסם וידרוש ברבים ענין הזהירות בעניית אמן. [שם הגדולים להרחיד"א ח"ב מערכת מ' י"ב]

*

בשנת של"ב התמנה רבי מרדכי יפה כרב בקהילת הוראדנא [גרודנא]. בימי כהונתו שם נבנה בית כנסת גדול בו התנוסס שלט במשך דורות: "הבית מקדש מעט כוננה וייסדה הגאון "הלבוש" מלכות לפ"ק [שנת של"ח]. בשנת שמ"ח עבר 'בעל הלבושים' ללובלין שם מילא את מקומו של הגאון מהר"ם מלובלין שעבר אז לעיר קראקא.

*

באותו תקופה התקבל רבינו ה"לבוש" למנהיג "ועד ארבע ארצות". [פולין גדול, פולין קטן, רוסיה, וואהלין]. 'תל תלפיות' זה היה מורכב מרבנים ומנהיגי הקהילות ברחבי מזרח אירופה. ה"ועד" היה מתאסף פעמיים בשנה במקום ה"ירידים" הגדולים, מפני קיבוץ היהודים הגדול שהגיע לשם לרגל מסחרם. בעיקר התקיימה האסיפה הזאת בעיר לובלין [בין פורים לפסח] ובעיר ירוסלב [בחודש אב ולפעמים באלול].

אז בהתאסף ראשי עם, נקבעו תקנות גדרים וסייגים, נפסקו שאלות ודיני תורה. שם נתמנו רבנים וראשי ישיבה בקהילות השונות וגם ניתנו הסכמות לספרים שנדפסו. בהשפעת בעל הלבושים הצטרפה גם מדינת ליטא לוועד זה.

בסביבות שנת ש"נ עבר ה'לבוש' לעיר קרעמניץ. אחרי שנתיים חזר לעיר מולדתו פראג והתקבל שם למרא דאתרא במקום עמיתו המהר"ל מפראג שעבר אז לפוזנא. אחרי שבע שנים התחלפו גדולי עולם אלה ברבנותם. המהר"ל חזר לפראג וה'לבוש' עבר לפוזנא, ונשאר שם עד הסתלקותו ביום ג' אדר ב' שנת שע"ב.

*

רבינו הגאון רבי יהושע וואלק הכהן בעל הסמ"ע, [ספר מאירת עינים] ה"דרישה והפרישה", עמיתו של בעל הלבושים, [שגם היה מתלמידי הרמ"א והמהרש"ל] כתב עליו "חכם גדול עדיף מנביא ולבו כְּלֵב אריה ולביא". [הקדמה לסמ"ע חושן משפט].

בכדי לקבל מושג קצת על גדלותו בתורה של ה'לבוש', כדאי לראות את מה שכתבו שני גאוני ישראל מובהקים; רבי יוסף שאול נתזון רבה של למברג וגיסו רבי מרדכי זאב איטינגא על הגהות הלבוש על הש"ס. בהגהות קצרות אלה ציין בבקיאות מדהימה בש"ס וראשונים על כל סוגיא בגמרא את דברי רש"י ותוספות במקומות אחרים בתלמוד.

וכך כתבו הגיסים הגאונים: "הגהות יקרות ונחמדות על הש"ס מידי אביר הרועים הוא רוענו רועה ישראל הגאון האמיתי שר התורה והחכמה קדוש ה' מכובד ומהולל מוה' מרדכי יפה נ"ע בעל המחבר הלבושים – ויותר שהיה חכם והפליא והגדיל תושיה בחריפות ובקיאות בספריו הקדושים ואיזן וחיקר כל המנהגים והתקנות אשר התהלכו אבותינו ורבותינו הקדושים מני עולם והתחקה על שרשם – לאשר ולקיים את כל מנהגיהם לבל יעלה הפורץ בחומותיהם, עוד לימד דעת את העם והאיר עיני בני ישראל בהגהות אלה היקרות והנחמדות..."

*

נחזור למשנתו המופלאה של "בעל הלבושים" בהלכותיו ופסקיו, מתוך דברי מרנא החתם סופר זי"ע המראה לנו רמז במקרא על תורת ה'לבוש'... מתוך ראשי התיבות של "מה רבו מעשיך ה'". [מרמ"י הן אותן ר"ת של מרנא רבי מרדכי יפה] ברמז זה רואה החתם סופר את דרכו של ה'לבוש' בהלכה מבוארת בחכמה ובטעם.

מה רבו מעשיך ה' וביניהם מתנה זו לדורות! תורת בעל הלבושים! כך מובע גם בזה קריאה של התפעלות על יצירת גדלות מופלאה מאד בקרב עולם ההלכה. מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית! "מרנא רבי מרדכי יפה הסביר כל דיני שולחן ערוך בטעמים נכונים, על כן רמז בר"ת מה רבו מעשיך י' כולם בחכמה עשית – ובטעם הגון..." [חוט המשולש ל"ה].

*

'בעל הלבושים' מכנה את עצמו בענוותנותו: "התופר". מגמתו היתה 'לתפור' לבוש מלכות, בגדי הדר להלכה הפסוקה. במגמה מיוחדת להוסיף טעמים להבנת דין ומנהג. הסגנון מופלא והדור ביפיו, הוא זורם ושוטף ומושך את הלב ורוח אלקים מרחפת עליו. הוד קדומים של קדושה. 'יראתו קודמת לחכמתו' ניכרת ביותר מכל חוטי התפירה...

בהקדמתו לאורח חיים, מתאר הוא את תולדות כתיבת הספר, את הדרך שהתווה לו לערוך חיבור מחודש על פי ה"בית יוסף" בתמצית ובהוספות שונות. הוא מזכיר את התקופה שהפסיק בה מלכתוב את ספרו זה, כשנודע לו על חיבור ה"שולחן ערוך" ועל החלטתו ונימוקו להמשיך שוב. דבר דומה קרה כשנדפסו דברי רבו הרמ"א. הוא הפסיק ושוב ראה צורך להמשיך בחיבור "לבוש מלכות" שלו.

*

החפץ חיים זי"ע ברצונו העז לזכות את ישראל בכל מקום שהם; כתב ספר מיוחד לחיילים יהודים בשם "מחנה ישראל". בספר זה תימצת בקיצור את עיקרי היהדות הנחוצים לחיילים לדעת בהיותם בנכר, בתנאים קשים ביותר.
ושם [פרק י"ט] מביא ה'חפץ חיים' בשם ספרים הקדושים, סיפור על בעל הלבושים. בצעירותו עמד פעם בנסיון קשה. הוא נמלט אז על נפשו דרך הביוב ובגדיו נתלכלכו. מן השמים נקבע אז שיזכה לחבר את החיבורים הנחמדים שלו. ספרי הלבוש במקצועות התורה... ואמנם ניכר ב'לבושי מלכות' אלה רוח של קדושת היהדות מתוך זהירות ושמירה מיוחדת וביותר בעניני קדושה.

*

אחד מגדולי הפוסקים, רבי אליה שפירא אב"ד קעלין בעל "אליה רבא ואליה זוטא", כתב בהקדמה לספרו שכתב סביב לספרי 'הלבוש', את הטעם שבחר דווקא בספר זה לקבוע שם את משנתו בהלכה. "באשר בספר הלבוש, הלב חומד ומושך לב העם והלומדים ללמוד וללמד".

שלש פעמים נדפסו ספרי הלבוש בחיי המחבר הקדוש. דבריו כבשו את ציבור לומדי ההלכה. הלימוד בספריו נתקבל מאד בין שדרות העם שקבעו בו שיעורים כסדרם. מירושלים עיר הקודש נמסר לבעל הלבושים בשעתו שחכמי ירושלים קבעו שיעור בספרו כל יום יום. וכפי שכתב בהקדמה לאחת מן ההוצאות. [לובלין שנ"ד] "ונכתב לי אגרת כי התאוו תאוה חכמי ירושלים תוב"ב ללמוד בקביעות בכל יום שחרית בצאתם מבית הכנסת בחברותא תורה קדישא בתוך ספרי הלבושים כדי שתהי' תורת ה' בפיהם שגורה ושמחה לאיש במענה פיו..."

*
טעמו וראו כי טוב ה'... ה'לבוש' התמקד על הטעמים בדבר ה' זו הלכה. "כי אי אפשר לדין בלא טעם, כמו שאי אפשר לאוכל בלי מלח. ולא עוד אלא כי גם על ידי הטעמים יזכר כל דין ודין יותר על בוריו ואף גם זאת שנוכל לדמות לו כל דין הבא כיוצא בו [הקדמה לספרו] מתוך ידיעת הטעם שייך להשוות ולדמות מילתא למילתא בשאלות המתחדשות תמיד. המלח "מרתיח את התבשיל ומחמם את האדם"... כאן נרמז ענין ה"חום" שבמשנת בעל הלבושים. הלהט שביהדות טמונה שם בין השיטין. אש דת מסיני... הלימוד בספר הלבוש מרתיח את הנפש בקדושת תורת ה' ומצוותיו.

*

בתמצית הגדיר ה"אליה רבא" את דרכו של בעל הלבושים "ספר הלבוש מפרש דבריו כשמלה, דברי הטור והבית יוסף בממשא, טעמא ופירושא". [הקדמת אליה זוטא]

רבינו בעל הלבושים סלל כעין דרך הממוצעת בין הרחבת פירוש ה"בית יוסף" על הטורים, לבין תמצית הפסקים של ה"שולחן ערוך". וכך ביאר כל דבר על אפניו בשפה ברורה ובנעימה. הרה"ק מאפטא בעל "אוהב ישראל זי"ע, תיאר את דברי ה'לבוש' כ"אבני ספירים" [הסכמה לדפוס בארדיטשוב תקע"ח]. אבני חן משובצות במלאכת מחשבת.

וכך מתבארים בספריו גם סדרי הברכות והתפילות ומשמעותן, כל "קדיש" וטעם מיקומו; נימוק כל מנהגי התפילות, סדר הקריאה בתורה, ההפטרה והפיוטים, לרבות כל תקנה ומנהג שנתקבלו במשך הדורות בקרב ישראל קדושים וכך נהיו לחלק בלתי נפרד מדרך חיינו. פה ושם מרמז הלבוש' על סודות ורזים הטמונים בין תלמי הלכה ומנהג. ה'לבוש' הקרין בספריו את "דבר ה' זו הלכה", אש אלקית בוערת בשורותיו, יראת ה' מלהטת בפסקיו.

הלבוש מביא מקורות מספרי מנהגים שונים כמו 'ספר המנהגים' מרבי אייזיק טירנא, טעמי הלכה ומנהג שחיברו רבותינו הקדמונים: רבינו דוד אבודרהם, מהרי"ל, כל בו והרבה אחרים. כל פסק ומנהג מתלבש בלבוש מלכות בסגנון מפואר.

מעניין שאת חלק ה"לבוש" על הלכות שבת ומועד קרא "לבוש החור" בגלל שנהגו פעם ללבוש בגדי לבן בשבת ויום טוב.

*

בלשון ה"פרי מגדים" מוצאים אנחנו כמה וכמה פעמים, מטבע לשון חביב כשמזכיר לפעמים את דעת 'בעל הלבושים': "וּלְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר" [מקורו בספר דניאל ז' ט'] כלומר דברי הלבוש מחוורים כשלג לבן. נהירים ובהירים, צחים ומלאים לחלוחית. מעלה מיוחדת יש אמנם לדברי הלבוש עוד למעלה מן השלג, הם לוהטים באש קודש...

ולבושיה כתלג חיור... במשנת הלבוש. הכל ערוך ומסודר על מחנהו ועל דגלו כל פינות ההלכה מתחדשות במשנת הלבוש בחיות חדשה מיוחדת של "טעמא וממשא ופירושא". לכל דבר נמצא מקור קדוש, לכל מנהג מקובל יש יסוד יש שורש בתורת ה', לכל פרט בדרכי היהדות ישנה כוונה מיוחדת...

לענין הלכה למעשה בפועל, הכריעו 'נושאי כלי' השולחן ערוך והפוסקים בדורות הבאים את הפסקים וכך נתקבלו להלכה בקרב העם. כדרכה של תורה בנו וסתרו וחלקו לפעמים על דעת הלבוש ובפרט הסמ"ע והתוספות יום טוב. [מאידך טרחו ויגעו גדולי ישראל לדורותיהם ליישב את דברי הלבוש. ולדוגמא הרי לשון הפרי מגדים [יו"ד שפתי דעת סי' ל"ו סק"ל] "לא ידענא למה האשים אדונינו הש"ך למאורן של ישראל בעל הלבושים שהשמיט הגהות רבו". בנימה של קורת רוח מודיע החתם סופר בחידושיו [גיטין פ"ב:] "וזכינו ליישב דברי מהר"מ יפה בעל הלבושים". וראה שפ"א עירובין ס"ה: "והעתקתי זאת רק ליישב שיטת הלבוש". ה"כהן" מלובלין רבי צדוק זי"ע כתב חיבור מיוחד בשם "לבושי צדקה" ליישב את דברי הלבוש בחושן המשפט [עיר שושן] מהשגות הסמ"ע הש"ך].

הלימוד העיקרי בהלכה חזר והתמקד שוב על ה'שולחן ערוך' הרמ"א ומפרשיהם. עם זאת ברור שהלימוד בספרי הלבושים מוסיף עוז ודביקות בהלכה, מרחיב את הדעת ומחזק את ההבנה בבירור היסודות וטעמי הדינים; מחמם וממריץ את נפש הלומד בו לקיים את דבר ה' זו הלכה, מעשיר את ידיעת התורה ומרומם את היהודי בקיום המצוות והמנהגים.

*

ר' ישראל! הבה נתבשם יחד ולוּ אף בקורטוב, טעימה קלה מאוצר המטעמים הרוחניים בספרי ה'לבוש'. פה ושם נלקט שיבלים ונראה נפלאות בתורה מתוך אור וחום שהשפיע מאור דורות זה. בממשא, טעמא ופירושא...

הזכרתי לעיל את טעם קריאת "אפיקומן" למצה הנאכלת זכר לקרבן פסח, מפני שמשמעות מלת האפיקומן היא "מיני מתיקה" והמצה הזאת מתוקה עלינו מצוותה. מהלך מחשבה נעלה זה בקיום התורה והמצוה עובר כחוט השני בין ספרי הלבוש. הוא מראה את היופי שביהדות ומעורר את החשק לסעודת מזון הנפש, את ההנאה הרוחנית, הצרופה, הנצחית...

בראש וראשונה יש להזכיר את חידושו שברכת התורה היא ברכת הנהנין!... המחבר [אורח חיים סי' מ"ז] כתב: "ברכת התורה צריך להזהר בה מאד" ובעל הלבושים הרחיב את כוונתו "ומאד מאד צריך האדם ליזהר בה, להראות שהתורה היא חשובה בעיניו ונהנה ממנה כמו שמברך על כל הנאותיו..."

וחידוש בתוך חידוש! מכיון שברכת הנהנין מחייבת גם ברכה אחרונה, וחיוב תלמוד תורה הוא יומם ולילה [כמה עורר הלבוש על לימוד זה בפרט בלילות החורף, ביו"ד רמ"ו כ"ג]. לכן הברכה של "לעסוק בדברי תורה" היא בעצם ברכה אחרונה על לימוד התורה של הלילה הקודם שלמד עד שנשתקע בשינה... והמשך הבקשה "והערב נא" מוסבת על אותו לימוד "שלא תשכח ממנו נעימות טעמה".

זאת ועוד תפילת "והערב נא" כוללת בקשה שלא יידחה טעם הראשון מפני טעם האחרון, כלומר בהנאות העולם מעביר טעם מאכל שני את טעם המאכל הראשון, אמנם כאן מבקשים שיישארו כל הטעמים! "ישאר בפינו עריבות טעם הראשון עם עריבות הטעם האחרון... אה! מה נאים הדברים למי שהחדיר את מבחר הטעמים בכל מהלך חיינו על פי הלכה...

*
ועתה ישראל נברך נא כעת 'ברכת הנהנין' על ביאור רבינו הלבוש בענין ברכת שהחיינו בליל יום הכיפורים... במועדים אומרים ברכת הזמן "שהחיינו" על הכוס לפני הסעודה, ולעומת זאת, ביום הכיפורים אומרים זאת לפני אמירת "ברכו" בתפילת ערבית.

כאן בא הלבוש ומלמדנו "הלכות סעודה" בטעם העליון. "ביום כיפור שברכו הוא קבלת יום טוב ומנהגינו להאריך אחר כך בסליחות ותחנונים ובשאר שירות ותשבחות, שהם עיקר מצוות היום והם במקום אכילה ושתייה של שאר ימים טובים, אומרים אותו קודם ברכו. [או"ח תרי"ט א'].

יקירי! אתה מתענג מזיוו של מבט כזה? הסליחות והתחנונים, השירות והתשבחות, הם כעין "סעודת יום טוב" של יום הכיפורים. הם עומדים במקום אכילה ושתייה של שאר ימים טובים. אותו גדול וקדוש בישראל שקבע והרגיש בעומק לבו שברכת התורה היא ברכת הנהנין, הוא שהדגיש שמצוות האפיקומן נחשבת כמיני מתיקה מתוך קיום המצוה, והוא שרשם בתכלית העריבות שברכת שהחיינו ביום הקדוש והנורא היא על המלים הקדושות שבתפילות, במקום אכילה ושתייה. כעין 'סעודת' מלאכים המוני מעלה... כעת מודים ומשבחים אנחנו להקב"ה בברכת הזמן והבעת שמחתו, שהחיינו וקיימנו והגיענו ליום הקדוש והנורא, זמן מחילה סליחה וכפרה, יום טוב שכולו נשמה, וכעת בלילה זמן הברכה ההיא, עומדים לערוך בו "סעודה" למזון הנשמה, בתפילות ותחנונים, שירות ותשבחות. אה! ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה...

ומענין לענין. אמירת "כי ביום הזה יכפר עליכם" בליל יום הכיפורים, אין בה משום הפסק בין גאולה לתפילה. אדרבה מדובר כאן על גאולת הנפש, "ואין לך גאולה אריכתא יותר מזו"... [או"ח תקפ"ב]. כך אמנם חי בעל הלבושים את חייו בתכלית הקדושה והטהרה, ההנאה הרוחנית העילאית, וכך למד ולימד וחינך את הדורות הבאים עד עולם... טעמו וראו כי טוב ה'...

*

מה נאוו, מה נעמו דברי ה'לבוש' כשמקדים בהלכותיו דברים המעוררים ליראת ה', להכרה בערך הנושא ההוא בהלכה וקדושתו, להודאה להקב"ה על מה שמסבב את ההלכה... וכך פותח הוא את ההלכה הראשונה בשולחן ערוך. "להיות דבר ידוע ומפורסם ומורגל בפי כל חכמי האמת, כי תכלית כוונת השם יתברך בבריאת עולמו היה בעבור האדם -ותכלית בריאת האדם הוא שיעבוד את בוראו"

"לכן מחוייב ומוטל על כל אדם לעשות כל מעשיו וכל מחשבותיו לעבוד את השם יתברך בכל מאמצי כחו. ואפילו על משכבו ידע וישכיל לפני מי הוא שוכב, כי מלוא כל הארץ כבודו יתברך, ואין שום דבר נעלם ונסתר ממנו, ואפילו מחשבות האדם הוא בוחן לבות וכליות. לפיכך תיכף התעוררותו משנתו בכל בוקר, יתגבר כארי לקום קל חיש מהרה לעבודתו, ויכבוש יצרו לקום בזריזות ובמהירות לעבודת בוראו יתברך. ושיתפלל לפניו"...

בצורה דומה פותח הוא את הלב בתחילת הלכות שבת בדברו בלהט על השמירה, הכבוד והעונג בשבת קודש, חמדת הימים. על מעלתו של שומר שבת שמראה בזה על אמונתו בה' ובכל עיקרי התורה. כשפותח הלבוש את 'חושן המשפט' [עיר שושן] משגיב הוא ערך המשפט בישראל שהוא אחד מעמודי העולם. ומוסיף לכך רמז מופלא מפסוק שנאמר בבריאת העולם. "תדשא הארץ דשא". ראשי תיבות של "דשא" "דין אמת שלום". הרי כך אמרו חכמים [אבות א' י"ז] על שלשה דברים העולם עומד, על הדין ועל האמת ועל השלום...

[ואגב, ה'לבוש קרא לספרו על חו"מ בשם "עיר שושן" בגלל תכלית ההנהגה בדרך המשפט. וזה לשון קדשו בהקדמתו לאו"ח: "כל עיר המתנהגת במשא ומתן שלה על פי אותן הדינים ודאי ראויה להקראות עיר שושן, כי היא מלאה שושנים ופרחים נאים ויפים". מה נחמד נופו של חושן המשפט! נאות דשא וערוגות שושנים...].

וכשעומד בעל הלבושים להתחיל את חלק אבן העזר ["לבוש הבוץ והארגמן"] פותח הוא בהודאה נרגשת על מתנת בנין הבית בישראל. "יתברך שמו של הקב"ה אשר חפץ בטוב בריותיו, כי יודע בשער חכמתו יתברך שאין טוב האדם להיותו לבדו"... לפני לימוד התורה, מקדים ה'לבוש' את ה"שכינה כנגדו", את נותן התורה ברוך הוא, את טובותיו ואת חסדיו לאין גבול. מתוך שורותיו בוקע קול גדול ולא יסף: ד-ע ל-פ-נ-י מ-י א-ת-ה ע-מ-ל!

*

והרי דוגמא אופיינית של "לבוש מלכות", בהחדרת מושג בישראל בטעם העליון. כל בר בי רב יודע את מה שאמרו חז"ל. "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" [יבמות מ"ח:]. וכשיצאו הדברים מתחת הקולמוס העילאי של ה'לבוש', התלבשו הדברים באור ולהט המיוחדים כל כך.

וזה לשון קדשו: "אמרו חז"ל: הדעת נותן שגר המתגייר ומקבל עליו עול התורה והמצוה ועול מלכות שמים, ודאי נתערה עליו רוח ממרום רוח חדש רוח קדישא, נשמתא חדתא, ונעשה איש אחר וכאילו נוצר ונולד בו ביום דמי, וכל ימיו הראשונים הם כלא היו, דאיש אחר הוא... [יורה דעה סי' רס"ט א']. יקירי! התבונן נא ב'לבוש מלכות' כזה, לבוש תפארה המושך את העין ואת הלב ברוח ממרום, ברוח חדש, רוח קדישא, נשמתא חדתא...

*

תורה ותפילה! רבינו הלבוש [או"ח סי' ק"נ] כתב שחובת בנין בית הכנסת נוגעת להכרח קיומנו: "שלא תשתכח ח"ו התורה והתפילה מישראל". סברא יסודית היא שהמציאות הוכיחה אותה בכל הדורות. בתי כנסיות ובתי מדרשות הצילו את חיי הרוחניות בישראל בכל מקום ובכל זמן. הבה נכוון את המבט אל תוך בית הכנסת ובית המדרש של הלבוש, נקודות מרוממות בתפילה מתוך דברי תורה...

*

מילתא בטעמא... מה יפו דבריו בביאור ברכות השחר, ובמה שהדגיש את ייחוד עַמנו, באוזר ישראל בגבורה, ועוטר ישראל בתפארה. גם נכרי להבדיל אוזר חגורה להזדרז בו ולפעמים אף לובש מצנפת להתחמם בה. ברם לא כאלה חלק יעקב, המגמות אצלו הן מורא שמים ודרכי צניעות. [או"ח סי' מ"ו ב']

בענין פסוקי דזמרה שעליהם נאמר "ולא יאמר אותם במרוצה רק בנחת מלה במלה כדי לכוון בהם". מבאר ה'לבוש' ומוכיח: איך שייך בכלל שבענין שבחו של מקום יקצר האדם; ואילו כשמגיע הדבר לצרכו הפרטי יבקש זאת בהרחבה ובפירוט... "היש מושל שיתרצה בכך?". [או"ח נ"א ט']

ובאותו ענין נאמר באותה ההלכה גופא. מזמור לתודה יש לאומרה בנגינה" [ב'חיי אדם' כלל ח"י כתב: "בשמחה"] והנימוק הוא מפני ששירת התודה לא תתבטל אף פעם. רבינו הלבוש הוסיף "ויש לאומרו בנגינה, מפני שהוא שיר נאה ומשובח שהיו אומרים אותו על כל קרבני התודות שהיו מקריבין לתת שבח ותודה לאלקים על כל התודות אשר גמלנו".

*

כמה הוד ואימה מתווספים תחושות לקריאת התורה מתוך דברי הלבוש כפי שהביא בשמו המשנה ברורה [סי' קמ"א סקט"ז] ש"הסגן [הגבאי] הוא כביכול במקום השם יתברך שהוא מצַוֶה לקרות לכל מי שירצה והקורא הוא הסרסור במקום משה והעולה - במקום כל ישראל ובשליחותם...".

*

והרי טעם עליון מיוחד באמירת "אשרי" לפני תפילת מוסף של שבת, בקול רם לפני ספר התורה. הלבוש מוסר לנו על בת קול מן השמים שגילתה לו לרבינו תם, שאמירת "אשרי" זו, כולה מרמזת על עניני השבת בראשי תיבות. כנראה שזה זקוק להדגשה וחשיבות מיוחדת. "אשר"י: א'חר ש'שת ר'אשונים י'מים. יֹשב"י: י'ום ש'ביעי ב'חר ה'. בית"ך: ברכת קה תמלא יין כוס. עו"ד: עופות ובשר דגים; יהללו"ך: ישלש הסעודות לְבוֹש לבנים וחֲלֵף כסותך; סל"ה: סליקא לעשות הבדלה... ר' ישראל! ס'איז אן אנדערער "אשרי". זהו אשרי מיוחד בבגדי שבת מיוחדים, עטופי לבוש מלכות... וללמד על הכלל כולו יצא לכל מנהג בישראל יש טעם ומשמעות מיוחדת...

*

במשנת הלבוש שוררת שמחה של מצוה, שמחה והנאה בלימוד וקיום התורה והמצוה. והרי כמה נקודות מחודשות בענין. בהלכות חנוכה כתב הלבוש "ואין מספידין בהן שלא להסיח דעתם מהכנעת ועבודת השם יתברך, שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחת הלב". [או"ח סי' עת"ר] והדברים נפלאים. לא ההספד מביא לידי הכנעה ועבודת ה' אלא דווקא שמחת הלב.

ומאידך מחזק הוא בתקוות הגאולה אף בנוגע למגילת איכה. סופרים לא נהגו לכתוב פעם מגילת איכה על הקלף כשאר מגילות, "משום שאנו מחכים ומצפים בכל שיהפך לנו יום זה לששון ולשמחה ומועד, ואם היו כותבין מגילת איכה היה נראה כמייאשין מן הגאולה ח"ו, מה שאין כן במגילת פורים, כי ימי הפורים לא יהיו בטלים - - - [סי' תקנ"ט ס"א].

*

הנה "לבוש מלכות" מיוחד למנהג ישראל בראש השנה, 'תפור' בחוטי שמחת התורה... הוא מביא את המנהג שיעלה בעל תוקע לתורה בראש השנה, בנוסף לזה מציין הוא את מנהג עיר פוזנא שכיהן בה כרב, שגם שליח הציבור למוסף יימנה בין חמשת הקרואים העולים לתורה. וכאן בא הלבוש ועוטר מנהג זה בטעם מרנין את הלב: ואפשר שנהגו כן משום שיהא לבו שמח, כי התורה משמחת כדכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב ועל ידי כן יאושר כוחו שיוכל לתקוע יפה בלא הפסק וטעות". [או"ח תפק"ד' א']

מתוך דברי הלבוש הרווחנו טעם נוסף על עליותיו של חתן לתורה. הרי צריכים לשמחו... ובכלל יש להפיק מזה, שכל עלייה לתורה ראויה לשמח את האדם, מתוך שישים אל לבו שפקודי ה' ישרים משמחי לב...

*

הזכרנו את שבחו של רבינו הסמ"ע "חכם גדול עדיף מנביא ולבו כלב אריה ולביא". [הקדמה לחושן משפט]. לב ארי זה פעם בחזקה מתוך אחריות על דת ודין בישראל, עד סוף ימיו ממש. בר"ח אדר ב' שנת שע"ב, ימים ספורים לפני הסתלקותו [בג' אד"ב] עוד כתב תשובה להלכה לגדולי הדור, בכל תוקף החכמה והדעת. התשובה נדפסה בשו"ת מהר"ם מלובלין [ס' קכ"ה]. כבר לא היה בידו לחתום את מכתבו זה מפני חולשתו. ואז קיימו עדים את חתימתו על פי כתב ידו. המלים האחרונות בכתב יד קדשו היו. "ואשרי המחכים למשפטים וחוקים של תורה "המתוקים". זה היה דבר ה"אפיקומן" שלו... מה נפלא הדבר! כך סיים אותו גאון וקדוש את משאת נפשו, להחדיר מתיקות עריבות התורה והמצוה בקרב ישראל. השלמת מעגל של נופת צופים בתורה הקדושה...

זמה נפלא הדבר! בחוטי התפירה המופלאים של בעל הלבושים, נתקשרו תחילת ספרו באורח חיים עם סיומו בסוף חושן המשפט. בהלכה הראשונה כתב: "ויזהר שיקום קודם אור הבוקר שיהא הוא מעיר את השחר" ואת חתימת הספר באחרונה כתב: "אשר זיכני להשלים ולגמור באשמורת הבוקר בעוד אפילה ואישון"- - - כך העיר גאון עולם זה את השחר באור ההלכה, בטעם העליון ובלבוש מלכות... זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן!

גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
יום שביעי בחר ה'!
שבת קודש בתכלית המתיקות והעריבות,
בקיום כל הלכה ומנהג בלבוש מלכות...

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
קבצים מצורפים
המודיע 475.docx
(52.11 KiB) הורד 99 פעמים

נוטר הכרמים
הודעות: 8552
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ה' אפריל 28, 2022 6:18 pm

דבש וחלב תחת לשונו,
והפעם משנה חן ויופי, סולת נקיה מסיפורי חיים חסידיים,
או כלשונו הזהב "חסידים שידעו לחיות',
שיש להם מקום חשוב, אך במינון יותר קטן, לטעמי.


הביאור ל'ארץ חמדה טובה ורחבה' הינו העתקת הלבוש מהב"י על אתר בשם שבלי הלקט בשם אחיו רבי בנימין.

נוטר הכרמים
הודעות: 8552
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ה' אפריל 28, 2022 8:45 pm

יש לקוות שזה רק מאמר ראשון על הלבוש,
לענ"ד, יש משהו מיוחד ב'לבוש' בכל הנוגע לקריאת התורה - סדר החיובים,
ולכל קריאת ההפטרות, טעם הקריאה והקשר לקריאה, וסדרי העדיפויות.

סמל אישי של המשתמש
אהרן תאומים
הודעות: 2563
הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
מיקום: בארא פארק
שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
יצירת קשר:

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי אהרן תאומים » ה' מאי 05, 2022 6:46 am

בס"ד
אור אורו של זמן...
ייחוד הימים שבין פסח לעצרת
מרגלית יקרה מתוך 'כלי יקר'

לר' ישראל יקירי שליט"א

גדול בדורו היה הגה"ק רבי שלמה אפרים מלונטשיץ בעל "כלי יקר", שהיה מאבות הדרוש בישראל. שמשו התחילה לזרוח עוד בתקופת ה'בית יוסף, הרמ"א והמהרש"ל זכר צדיקים לברכה. ה'כלי יקר' למד בישיבת המהרש"ל בלובלין. הוא הרביץ תורה בירוסלב ובלבוב ואחר כך בפראג.

מנהיג בעוז היה ה'כלי יקר', מוכיח ועומד בפרץ על כל שהיה צריך תיקון בדורו. באסיפות וועד ארבע הארצות השמיע דבריו ברמה ולא נשא פני איש. הוא עמד על משמר היהדות בכל החזיתות; וכך הוכיח והזהיר על יסודות הדת ובייחוד על לימוד התורה וקביעות עתים בה. הוא נלחם למען נקודת האמת ביהדות. וכך ביקר בחריפות, רודפי ממון וכבוד וביטל במחי יד את החיצוניות, החיקוי והעמדת הפנים.

בשנת תס"ד נתמנה רבי שלמה אפרים לדרשן בעיר פראג תחת נשיאותו של המהר"ל. לאחר שעזב המהר"ל את העיר נתמנה לאב"ד וראש הישיבה בפראג, ובתקופה מסויימת יחד עם השל"ה הקדוש. גדלותו העצומה אף במקצועות ההלכה התמצתה כנראה בחיבורו הגדול "רבבות אפרים", שלא זכינו לאורו. ביותר נודע לדורות בעולם הדרוש בספריו הנפלאים. חיכו ממתקים וכולו מחמדים. רעיונותיו היסודיים ומוסריו הנוקבים מלהיבים את הלב עד עצם היום הזה. הרבה השפיעו ספריו על עולם הדרוש, החסידות והמוסר. שמו נודע על שם חיבורו על התורה "כלי יקר" שעליו העיד הגאון החיד"א ב'שם הגדולים' שלו "ספר נחמד וחשוב לאמיתה של תורה".

*
זכור לטוב הוא ידיד ותיק מאנטוורפן הרה"ח יעקב יוסף טהאלער ז"ל, שמשך את תשומת לבי למשנת ה'כלי יקר'. הוא היה מקושר לספריו עד לאחת ואף זכה לההדיר שנים מהם "אורח לחיים" ו"שפתי דעת". אורחות חייו של ר' יענקל, היו מושפעים מלימוד ספרים אלה על מנת לעשות. והנני להזכירו לטובה מפני שדמותו יכולה לשמש למופת ולדוגמה. הרבה עמל על עצמו עד שנתהווה בלא יודעים לאיש המעלה, כלי יקר בגנזי המלך ונחבא אל הכלים...

צנוע ומעלי היה ר' יענקל ע"ה, אציל נפש וענוותן. הרבה שעות עסקתי עמו בענינים שונים ואז נתגלתה מקצת פנימיותו. הליכותיו היו באמונה תמימה ובכובד ראש. דרכיו דרכי נועם וכל נתיבותיו שלום. רך מזג היה ודיבורו בנחת יוצא מן הלב בעדינות יתירה. דברים בטלים לא נשמעו ממנו. נדיב לב היה ואיש חסד ונזהר בעניני בין אדם לחבירו מאד. מצוות כיבוד אב ואם שלו לא ידעה גבולות.
את אבי מורי ז"ל שהיה ידיד אביו ר' פישל ז"ל, כיבד מאד והחזיק בו כרבו. גדולים וטובים התפעלו מן הרצינות הכֵּנה שלו. הוא חי עם חשבון ותחושת קירבת אלקים. בקביעות נאמנה השתתף בשיעורי תורה יום יום ועם זאת חזר על דף היומי כמה וכמה פעמים, לפעמים אפילו עשרה[!] הוא קם כל יום בארבע בלילה ללמוד, תורה. וכך קבע עתים לתורה באופן נפלא מאד. מעולם לא איחר לשיעורים שהשתתף בהם, אלא תמיד השתדל להקדים לפני התחלת השיעור. שעות ארוכות רצופות הגה בתורה בשטיבל. הוא השכים קום לביהמ"ד והיה מעשרה הראשונים. והכל בשתיקה ובצניעות. הוא השתדל לכסות ולהסתיר את מעשיו. מבחוץ היה נראה כ"בעל הבית" מן השורה.

צר לי עליך אחי ר' יענקל. יקרת בעיני מאד. יהיו נא דברים אלה לזכרך הנעלה. ממך ילמדו ויעשו לעסוק בתורה בשקידה ובחזרה; להיזהר בכבוד הזולת ולהתנהג באצילות ובצניעות. וימי ה'ספירה' הלא הם הם הימים להתחזק בכל זה.

*

יקירי! הבה נתבשם יחד מנקודה נפלאה ומחודשת במשנתו של אותו ענק דורות, ה'כלי יקר'. בספר "עוללות אפרים" שלו, הוא מגלה לנו פַּן חדש בתוכֶן מצוות ספירת העומר, המפתיע בפשטותו הגאונית. ואם תעמיק ברעיון זה יקירי, תראה איך שמעיָין זה זורם ומפכה לעבר כל אפיקי החיים ממש... וכמה ראוי להיזכר ביסודו זה בשעת קיום ספירת העומר.

וכך לימד ה'כלי יקר': ימי ספירת העומר מוכיחים ומלמדים על חשיבות הזמן. הספירה והמנין מורים על חשיבות הדבר. הרי מדרך בני אדם למנות את הדבר החשוב עליהם, כדוגמת כסף וזהב. בעל הגורן מונה את התבואה שהיא חיותו ולא את הקש שאין דעתו עליו...

ולא זו בלבד. חשיבות כוכבי שמים מתבטאת מתוך מה שנמנים במספר, "מונה מספר לכוכבים", ולכך נמשלו ישראל להם, "להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם". [רש"י תחילת שמות]. בימי הספירה מונים את הימים ואת השבועות לתת להם חשיבות.

*

ובכן, ה'כלי יקר' מראה לנו על אוצר נפלא הגנוז במצוות ספירת העומר. יחידות זמן אלה מפסח ועד עצרת, שסופרים אותם יום יום יש בהם: "לימוד נפלא אל כל משׂכיל שיהיו עיניו פקוחות על ימי חלדו, כי כל יום ויום הוא דבר חשוב ויכול לקנות בו הרבה מן השלימות עד שאמרו: "יש קונה עולמו בשעה אחת!"...

וימי הספירה יצאו ללמד על החיים כולם ועל חשיבות הזמן שבהם. "יהיו אצלו כדבר יקר וחשוב ויצטער על יום שעבר, שאם לא הוציאו בתורה ומעשים טובים, הרי הוא באמת כאבידה שאינה חוזרת ויתן שמחה בלבו אם המצא ימצא שהוציאו בתורה ומעשים טובים". [עוללות אפרים ח"ב מאמר ק"ו].

*
מה נפלאו דבריו! הזמן הוא "דבר שבמנין" מופלא בחשיבותו. הרי אף בעולם ההלכה תופס מושג זה מקום מיוחד. המנין מוכיח את חשיבות החפץ לענין ביטול ברוב. סוגיות שלימות נשנו במסכת ביצה, יבמות ועבודה זרה על כך. דבר שבמנין אינו בטל מחמת חשיבותו. אף מ'גירסא דינקותא' צפים ועולים אותם 'דברים שבמנין' שצלילם כה ערב לנו: אגוזי פרך, רימוני באדן, חביות סתומות. והפלוגתא כל דרכו להימנות, את שדרכו להימנות [במנין דווקא].

ולא זו בלבד, ה'תרומת הדשן' [סי' ק"ג] מחדש שאף דבר בדרך כלל לא סופרים את יחידותיו, אם אמנם נמנה לענין מצוה, נחשב ל"דבר שבמנין" לענין ביטול ברוב [כגון נרות הנמכרים במשקל, כשמשתמש בזה לנר חנוכה ונמנה מחמת מצוותו, ונאסר בהנאה מתוך שהודלק] וכך פוסק הרמ"א [או"ח תרע"ג א'] והרבה מן הפוסקים.

ועל פי יסודו של ה'כלי יקר' מתפרש כעת כל זאת, על חשיבתו של הזמן, ספירת העומר הנמנה יום יום בדחילו ורחימו במנין של מצוה. מוכיח על ערכו הנעלה של הזמן, של כל כל עת וכל שעה. ורמז נוסף לדבר, הרי "עומר" משמעותו גם: אלומת תבואה הנאגדת ונמנית כל אחת כשלעצמה מפני חשיבותה. וייאמר נא דרך מליצה לזכרון, על פי כל האמור, ש"דבר שבמנין אינו בטל". הזמן שהוא דבר שבמנין, אל נא יתבטל...

*

כשזוכים למרגלית טובה מאוצר 'כלי יקר' מפז בערך ימי הספירה, כהחשבת הזמן היקר. כמה ראוי להפנימו ולהיות "שומע ומוסיף" כדרכה של תורה שדבריה פרים ורבים ומתוך כך ליישם את הרעיון למעשה מיד.

בתקופה זו שלפני קבלת התורה, מתכוננים מתוך הערכת הזמן, כל יום כשלעצמו. בפרק זמן מיוחד זה של הכנה ועלייה, מעניקים החשבה מיוחדת למציאות חלקי החיים המכונים: 'זמן'. לפני שעומדים לקבל את התורה מחדש, ולחזק את ה"והגית בה יומם ולילה", מדגישים זאת ברוב עם, בעמידה, בהתעוררות בשם ומלכות וכך מכתירים כל יום ויום לעצמו בכתר של חשיבות...

*

הבה נתכונן כעת לספירת העומר גם מתוך משמעות מחודשת. בכוח יסודו של ה'כלי יקר' נסתייע מתוך כך, לספירת 'דבר שבמנין', לייקר ולנצל את הימים, את השעות ואת הרגעים, כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה...

היום - "יום"... דער טאג איז א טאג. היום הוא "יום", דבר שבמניין, אוצר יקר שאין לו תמורה, אור עולם באוצר חיים... יום ראשון לחוד ושני לחוד ושלישי לחוד, מציאות של דבר חשוב ביותר, יחידת זמן של חיים יקרים ששמה יום... "שהם שבוע אחד" הזמן מצטרף ליחידה מאוחדת של זמן חשוב עוד יותר... והכל משובץ כאבן יקרה במערכת החיים המסולאים בפז.

זאת ועוד, הנה מתנוצץ לו כעת מתוך האוצר החדש שזכינו לו, רמז נוסף על מצוות ספירת העומר בלילה, לאור דברי הרמב"ם. "מי שרוצה לזכות בכתר התורה, יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן, אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה" [פ"ג מהל' תלמוד תורה הי"ג]

*
מן הגאונים והפוסקים המובהקים שבדור היה הגה"צ רבי נתן גשטטנר זצוק"ל מבני ברק. הוא חיבר יותר ממאה ספרים במקצועות תורה מגוונים; איש האשכולות ששלט במכמני התורה בהלכה ובאגדה. ... בקיץ שנת תשנ"א זכינו שיתאכסן אצלנו. השבת במחיצתו היתה מלאה תענוג רוחני לאין ערוך. הקידוש, הזמירות ודברי התורה. הסעודות היו גדושות נועם ורצון. חידושי תורה משיבי נפש ועובדות גדולי עמנו קלחו לרוב. והמלים יצאו מפיו מחושבות,שקולות ומדודות במשקל אצילות מיוחדת.

בעיקר זוכר אני שלש מלים נוקבות, ששמעתי ממנו אז, והיא לשון הקדמונים: "הזמן יְקָר הנבראים!", בהטעמה מיוחדת ובלהט פנימי אמר את המלים האלה, ומתוך מה שבאמת ידע את ערך הזמן. כלומר בריאת הזמן היא המציאות הכי יקרה מכל הנברא בעולם. הרי הזמן הוא עצם החיים!

יקירי! אם שומעים מלים כאלו ממי שחי את הדבר בפועל ממש, משאיר הדבר רושם פי כמה וכמה. עולמות שלימים ומוסר עמוק נבעו ממשפט קצר ונוקב זה: "אנא אל תבלו זמנכם על דברים של מה בכך. אף אם תרויחו הון תועפות, בכל זאת לא יגיע ערכם ליקרת הזמן שהוא יקר הנבראים!".

וכך אמר גאון ישראל, הרבי ר' יהונתן אייבשיץ זצוק"ל, כי מתת ה' הוא לברואיו הזמן יקר הנבראים, כי בו יזכה האדם ארחו לדעת ה' ולהשיג שלימותו" [יערות דבש דרוש ד']


*

ואגב, כשמדובר בגדולי פראג שעליהם נמנה ה'כלי יקר', מן הענין להזכיר את מה שדרש באימה אותו גאון וצדיק ר' נתן גשטטנר זצ"ל, בפרשת אמור תשנ"ג, בבית הכנסת הקדוש "אלט-ניי" בפראג. בדבריו מורגש היטב איך שחי גדול בישראל זה עם מאורי האומה ודבק במורשתם בעומק הלב.

דבריו המרעידים הדהדו אז בין כותלי בית הכנסת עתיק יומין זה שבפראג: "כשאנו זוכים להתכנס היום בבית הכנסת הקדוש הזה, שנבנה עוד בזמן הראשונים ז"ל לפני למעלה משבע מאות שנה ושהוא אולי בית הכנסת העתיק בעולם כולו ואנו נזכרים מי המה הקדושים שהתפללו במקום קדוש זה - הגאונים הקדושים: מהר"ל מפראג ז"ל ותלמידיו בעל 'כלי יקר' ובעל תוספות יום טוב ז"ל; רבינו מרדכי יפה ז"ל בעל הלבושים; השל"ה הקדוש ז"ל; הגאון רבי דוד אופנהיים ז"ל; בעל אליה רבה ז"ל; הגאון אברהם ברוידא ז"ל; הגאון רבי יונה לנדסופר ז"ל; הגאון רבינו יהונתן אייבשיץ ז"ל; הגאון בעל נודע ביהודה - והנה כשאנו נזכרים איזה קדושי עליון שרפי מעלה עמדו במקום קדוש זה, התפללו בו בקדושה ובטהרה והרביצו בו תורה לאלפי ישראל, הרי צריך לאחוז אותנו חיל ורעדה ונאמר את הפסוק שאמר יעקב אבינו כאשר ראה את מקום המקדש: מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים..." [דרשות להורות נתן ח"ב עמ' תמ"ו].

*

ומעיין מבית ה' יצא... נחזור לרעיון המפעים של הכלי יקר, על חשיבות הזמן מתוך ספירת העומר. כל יותר שממשמשים בו מוצאים בו טעם חדש. המעיין ההוא, מתרחב לו בהווה ובעתיד לחייב את ניצול הזמן, וכך פונה הוא גם אל העבר, אל תחילת היותנו לעם הנבחר, כזֵכר ליציאת מצרים, להזכיר את ההבדלה הקיצונית משעבוד לגאולה, מאפילה לאור גדול, ממערבולת לסדר זמנים.... ספירת העומר משתלבת להפליא במסגרת המאורעות בימים ההם.

ואפרש את שיחתי... בגלות מצרים מתוך סבלות ועבדות לא היה כל ערך למושג הזמן, היום והלילה נתמזגו בערבוביא של שיעבוד עול זרים, במקשה אחת של מרירות וחידלון, של אפס רצון, תוהו ובוהו וחושך. לעבודת הפרך לא היתה שום ערך, תכלית ותועלת. הבנינים התמוטטו ועמם רוח העובדים. הנוגשים השתלטו על כל רגע ללא הפוגה ומנוחה. תחת סבלות מצרים אמרו בערב מי יתן בוקר, ובבוקר – מי יתן ערב.

*

עד שהגיע זמן הגאולה באהבתו וחמלתו יתברך. בראש חודש ניסן כבר נצטוינו על סדר זמן ומועד. בדברי משל נרגש המשילו חז"ל, מצוה זו של קידוש החודש, המצוה הראשונה שניתנה לנו בזמן גאולת מצרים. "משל למלך שהיה לו אורלוגין [שעון] והיה מביט בה ויודע איזה שעה ביום, כיון שעמד בנו על פרקו מסר לו אורלוגין שלו, כך אמר הקב"ה עד עכשיו חשבונן של חדשים ושל שנים בידי מכאן ואילך הרי הן מסורין בידכם שנאמר החודש הזה לכם..." [ירושלמי פ"א דר"ה ה"ג וע' ילקו"ש בא].
הוי! משל למה הדבר דומה... לבן יקר וחביב שבקטנותו היה רחוק מאד מהבית והתיסר תחת עול זרים שנים מרות וארוכות... בנסיבות מופלאות מצא הבן את אביו ושוב התקשרו יחד בקשר בל ינותק. הבן גדל ועמד על פרקו והנה ניגש אליו אביו ואומר לו באהבה ובחמלה: " בני רחימאי, הא לך שעוני... שעות קשות עברו עליך, אבל לכבוד הזמנים הבאים עליך לטובה, לסימן התחדשות הקשר הנצחי שבינינו, הרי לך שעון חדש מתנת הזמן. כעין תשורת "בר מצוה" לעם שעמד על פרקו, עם הנבחר המתחייב במצוות ה'.

*
הגיע זמן הגאולה, שבו ניתנו המצוות התלויות בזמן המדוייק. בעשור לחודש הזה ויקחו להם שה... ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערביים...ואכלו את הבשר בלילה הזה... ולא תותירו ממנו עד בוקר. והיה היום הזה לכם לזכרון...

אצל גאולי ה' אשר גאלם מיד צר, קיבל מושג הזמן משמעות של ממש. מתוך כך נוצר "סדר" של ליל פסח, לזכרון יציאת מצרים, שבו יצאנו מ"צלמות ולא סדרים" [איוב י'] לקביעת סדר זמנים יהודי מלא ערך וחשיבות לכל עת ולכל רגע... הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה. כעבדי פרעה היו הימים דהויים ומחוקים ללא ערך וסדר, ואילו כעבדי ה' קבלנו אורלוגין של זהב, מתנת הזמן יקר הנבראים...

וליום המחרת התאוו ישראל והתחילו לספור את הימים. כך כתב הר"ן [סוף פסחים] בשם חז"ל, "בשעה שאמר להם משה לישראל "תעבדון את האלקים על ההר הזה" אמרו לו ישראל: משה רבינו אימתי עבודה זו? אמר להם: לסוף חמשים יום. והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו, מכאן קבעו חכמים לספירת העומר". ופירש זאת הר"ן, בזמן הזה עיקר הספירה היא לשמחת התורה, כמו שמנו אבותינו במצרים!
*
לפי רעיון ה'כלי יקר' יתכן להטעים עוד כדלהלן. המעבר הקיצוני בין גלות לגאולה כלל גם את הערכת מתנת הזמן. הרי כך התכוננו, כאמור, למעמד הר סיני וקבלת התורה, שמתוכו יבוא הזמן לתיקון נעלה בכל רגעיו לקיים את רצון ה' לעסוק בתורתו ולקיים במצוותיו בכל פינות חיינו, באהבה ובשמחה. והגית בו יומם ולילה. כי היא חייך ואורך ימיך...

ואם תעיין יקירי, בדבריו של ה'כלי יקר' בפירוש המקרא "אם בחוקותי תלכו" יחדרו הדברים ללב עוד יותר. את המלה "בחוקותי" הוא מפרש מלשון קביעות "חוק ולא יעבור" שירגיל יהודי עצמו בקביעת עתים עד שייהפך לו כטבע שני. וכמו שאמר דוד המלך שרגליו מוליכות אותו לבית המדרש... [ויקרא כ"ו ג'].


*

ידוע מה שכתבו בספרים הקדושים [ואף בספר 'עוללות אפרים' שם] שמה שמנחת העומר באה מן השעורים שהם גם מאכל בהמה, ושתי הלחם שהם מן החטים מקריבים בחג השבועות; מרמז על דרך העלייה בימים אלה, מדרגה נמוכה של בעלי חיים לדרגת אדם. לפי האמור, משתלב גם זה להפליא ברעיון ערך הזמן. בהמה כמובן שאיננה מכרת במושגי זמן כלל. ולעומת זאת, האדם להבדיל, חי את חייו לפי לוח זמנים וראוי עליו לעמוד בו...

וכך כתב ה'שפת אמת' "ימי הספירה מסייעין לאדם. שבאותן הימים נהפכו אבותינו משעבוד חומר ולבנים - עד להיות מוכן לקבל התורה. ממילא גם עתה הזמן מסייע...". [אמור תרל"ג].
*

צדיק נשגב איש אמת היה הגה"ק ה"תורת מרדכי" זי"ע מויז'ניץ – מונסי. גדול בתורה שהגה בתלמודו בהתמדה עצומה עד סוף ימיו ממש. ואף מקהל חסידיו ושומעי לקחו תבע זאת תדיר. ידועה תקנתו שהנהיג בקרב עדתו היקרה, שעליהם למסור לו רשימה עם חשבון 'שעות' לימוד התורה, קביעות העתים חק ולא יעבור. והוא הקדוש עמד על משמר ה"שעות-צעטלעך", לא הניח ולא נשא פנים לאיש, נער וזקן, רב נכבד ובעל בית פשוט. לא ניכר שוע לפני דל. הוא פקד בעוז והזהיר על ה'שעות' וקביעות העתים כסדרם, חוק ולא יעבור...

מדי שנתיים היה הרבי מויז'ניץ מגיע לעיר טורונטו. במסיבות מלוה מלוה התבקשתי לפעמים לשאת דברים לכבוד המעמד. פעם סיימתי באותן המלים הנאמרות ב"הושענות" בחג הסוכות. הושע נא קֵל למושעות, הושע נא יוֹדְעֵי בִין שָׁעוֹת. והמלצתי אז שנרמזה כאן תפילה מיוחדת שהישועה תבוא בזכות אלה היודעים ומבינים את את ערך הזמן והשעות, ברשימות ה"שעות-צעטלעך".

וכששמע אותו צדיק את המלים מתוך ההושענות, שהתאימו למשאת חייו לנצל את הזמן לתורה, זלגה דמעה מעיניו הקדושות...

*

ר' ישראל! הבה ונתבשם כעת, לכבוד שבת קודש, מרעיון גאוני נוסף, מאוצרו של ה'כלי יקר'. מה יקרו דבריו על לימוד התורה ברצף, בשבת קודש. פנינה מופלאה זו היא דוגמה מובהקת למשנתו שמיזגה נועם וחריפות גם יחד, חכך כיין הטוב.

בפרשת מעשי בראשית, לא נאמר בתורה "ויהי ערב ויהי בוקר" על יום השבת, כמו בשאר ימי בראשית. ה'כלי יקר' מבאר זאת להפליא. בימות החול יש הבדל בין היום ובין הלילה בדרך העולם בעיסוקם ומלאכתם. "יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב".

ברם, בשבת קודש אין הבדל בין היום ובין הלילה... שכן לענין מלאכת עבודה בפועל, הרי נאסרה המלאכה בלילה כמו ביום; ואילו לענין עמל התורה, שוב אין הבדל... הרי על לימוד התורה נאמר: והגית בו יומם ולילה! בשבת יעשה כולו תורה! לכך לא נאמר "ויהי ערב ויהי בוקר ביום שבת קודש!!! והוא שאמר הכתוב על יום השבת, אשר ברא אלקים "לעשות" כלומר לפעול בלימוד התורה ברצף, "לעשות בחרושת עץ חיים התורני"... [ברא' ב' ג'].

*

כמו כן מזרז ה'כלי יקר' על לימוד התורה בחג ומועד ובפרט "הלכות חג בחג". "אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם" [ובמקרא הבא נאמר וידבר משה את מועדי ה' וגו' ומשם למדנו שצריך ללמוד הלכות חג בחג] "ועל קריאה זו [של דברי תורה בחג] אמר: אלה הם מועדי ה', אמנם כשאין עסוקים בהם כי אם במאכל ומשתה, אינם מועדי ה'...

*

ומעיין של אהבת תורה, זורם לו במשנת ה'כלי יקר' סביב חג השבועות. בתורה הקדושה לא נכתב במפורש שחג השבועות הוא יום מתן תורה. "שעל מתן תורה לא רצה ה' להגביל יום ידוע, לפי שצריך האדם שיהיה דומה לו בכל יום ויום מכל ימות השנה, כאילו באותו יום קבלה מהר סיני... כל ההוגה בתורה מוצא בכל יום טעם חדש. כל יום הוא מתן תורה אצל ההוגים בה, על כן אין ראוי להגביל יום ידוע לנתינתה..." [ויקרא כ"ג ט"ז].

*

יהודי ת"ח מעיר בלטימור תיאר פעם את שמירת שבת של אחד ממיודעיו, יהודי 'פשוט'. חייל בצבא ארה"ב, רופא במקצועו בשם ברנשטיין ששירת בצבא ההוא בימי מלחמת עיראק בשנת תשס"ג במרחקי ארץ 'כוויית'. הוא שהה שם במשך כמה חדשים. הרופא ברנשטיין היה היהודי היחידי בכל הפלוגה שלו. בחסדי שמים הסתדר שלא יצטרך לעבוד בשבת. כמו בארץ מצרים בשעתו, בחר לו את יום המנוחה לשבת. גם מאכל כשר היה לו.
ברם מה עושים עם 'רוח השבת' בכפיפה אחת בין גויים שאינם מתחילים להבין לנפש יהודי ויום מחמדיו? הוא לא אמר נואש אלא השתדל בכל לב ונפש ובכל מה שבידו לענג ולכבד את השבת. הוא ביקש רשות לנטות אהל מחוץ למחנה במקום שקט, כדי לבודד את עצמו יותר מן הגויים. "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם". במדבר שממה זה היה הוא העד היחידי על מעשה שמים וארץ...

הוא הדליק נרות שבת. הוא התפלל את תפילות השבת לאט לאט והתבונן במשמעות המלים הנפלאות כל כך. אחרי התפילה התיישב באהלו וקבע את סעודת השבת על ארוחתו הדלה במתינות. בין טעימה לטעימה למד משניות והאריך מאד בזמירות השבת. סעודות אלה ארכו לפעמים ארבע שעות...!

אחרי הצהריים הגה בתורה שעות רצופות. הוא ניצל את השבת לקדשה ולהתרומם בה. הוא חש עד עומק נפשו המבודדת את "אשר קדשנו במצוותיו ורצה בנו ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו". וכך סיים אותו רב את תיאורו: הרופא ברנשטיין מחייב את כולנו איך להתייחס לשבת קודש ולנצל את הזמן ביום גדול וקדוש זה... געוואלד! ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, בכל מרחקי ארץ...

והרופא היקר הזה קידש שם שמים בהנהגתו. אנשי המחנה הנכרים רחשו לו כבוד דווקא משום כך והניחו לו לעסוק בשלו ללא מפריע. הוא המחיש בזה את דברי רבינו 'בעל הלבושים' ש'השומר שבת ניצל משעבוד מלכיות', מפני שלפעמים בהיות האדם בדרך, קשה עליו לקיים זאת. "הרבה דברים כבדים על האדם מאד ואף על פי כן הוא מקבל עליו עול מלכותו יתברך ושומרו [את השבת] לכך זוכה וניצל משעבוד מלכיות". [לבוש או"ח רמ"ב א'].

*
הבה נתבשם כעת בפירוש מקורי מאד על הפסוק "יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחווה דעת" מתוך הסה"ק "ישמח משה" [שאגב, גם היה מחובר מאד, למשנת ה'כלי יקר' כפי הנראה תדיר מתוך ספרו]. בפרשת אמור מפרש הוא ב'דרך המוסר' את המקרא הזה הנאמר מדי שבת בשבתו.

יום ליום יביע אומר... יום האתמול פונה אל יום המחרת בצער ובבקשה. ראה! לא נוצלתי כראוי. הזמן התבזבז בתוכי, על דברים שאין בהם תועלת. הנה בילו והתענגו בי, העבירו אותי בשיחה ובדברים של מה בכך. ומה יצא מכל זה? אנא יום המחר! השתדל שתהיה יותר טוב ממני. ולילה ללילה יחווה דעת... כך גם מתוודה ליל אמש אל הלילה שלאחריו. למד נא ממה שנעשה בי ותשתפר בתיקון הזמן היקר...

ואף השבת שניתנה גם לחשבון הנפש, מתחננת אל השבת הבאה שתתעלה בדרגתה: "רְאֵה שתהיה ראש ומלך לימים מכובדים יותר מאלו, שאני ראש להם...". וכך דורש ה"ישמח משה" את מאמרם ז"ל. "אלמלא משמרים ישראל שתי שבתות מיד נגאלים". אילו היו מאזינים לשיחתם זו של שתי השבתות, השבת שעברה המבקשת מן השבת הבאה, להשתדל בתיקון, בניצול הזמן, במילוי התפקיד והמשימות, מיד היו נגאלים... ודברי פי חכם חן!

*

בעיצומו של יום, יום הקדוש והנורא בשנת תשע"ט. הלכתי לתפילת המנחה. פגשתי יהודי מכר ותיק שגדל בסביבה חילונית וחזר בתשובה. הוא בנה בית בישראל על טהרת הקודש ועלה לארץ ישראל. שמחתי לפגשו וכך הלכנו יחדיו ברחובות ירושלים. באמצע ההליכה אמר לי: "יש כאן קיצור דרך, ושייך לחסוך כחמש דקות הליכה" הודיתי לו ואמרתי: "תועלת היא כעת לקצר את הדרך, כחום היום ותוך כדי צום".

הוא הסתכל עלי בעינים מאירות ופנה אלי בתמימות ובכנות. הוא התכוון למשהו אחר לגמרי: "אפשר ללמוד עוד חמש דקות...!". אכן, דעתו לא היתה לא על החום ולא על הצום.

הדברים פלחו את לבבי. "היכן אתה? ביום קדוש ונורא כזה, אתה חושב על מזג האויר? והוא הבן החוזר היקר שביקרים, לא איכפת לו על זה כלל. אתה שומע מה שהוא אומר? "אפשר ללמוד עוד חמש דקות!". הוא זקוק לקיצור הדרך, דווקא בכדי להאריך את הדרך, דרך התורה! הוא רוצה לנצל את הזמן ביום הקדוש ולרוות את צמאונו כעת בדברי תורה...

ובמעמד אלפי איש שישבו ולמדו אז בבית המדרש, הצטרף אותו היהודי עם ותרם דקות נוספות של תורה מתוך התקשרות. ובטוחני שרגעים ספורים אלה וודאי תפסו מקום חשוב, למעלה, למעלה...

*
ר' ישראל! הבה ניישם זאת וביותר בימים אלה, שנתייחדו גם לייקר את הזמן. הבה ניזכר שוב שהיא הלכה מפורשת בספר חיינו ה'שולחן ערוך: "אחר שיצא מבית המדרש, ילך לבית המדרש; ויקבע עת ללמוד, וצריך שאותו עת יהיה קבוע שלא יעבירנו..." [או"ח סי' קנ"ה סי א'] רבינו הטור כבר הוסיף לזה מלה אחת. "וקביעות העת צריך שיהא קבוע ותקוע". הטור חיזק את דבריו והוסיף את המלה: "תָּקוּעַ", כלומר תקוע בעומק המוח, הלב והחושים...

והנה ביאר ה'משנה ברורה' שם בכוונת ה'מחבר': "עיקר מצות תלמוד תורה אין לה שיעור וחיובה הוא כל היום, כל זמן שיש לו פנאי וכדכתיב לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וכו' אלא הכוונה בקביעת עתים לתורה הוא, שצריך האדם לייחד עת קבוע בכל יום שלא יעבירנו בשום פעם. ואם אירע לו אונס שלא היה יכול להשלים הקביעות שלו ביום, יהיה עליו כמו חוב וישלימנו בלילה. [יעו"ש]. בשולחן ערוך נזכר עדיפות לקביעות זאת מיד אחר התפילה, משום "ילכו מחיל את חיל" וב'מגן אברהם' שם כתב, שאם צריך לעזוב את בית המדרש לענין נחוץ ילמוד לכל הפחות פסוק אחד או הלכה אחת'.

היום בשעת כתיבה זו, הגיעני מכתב מהרב ר' יחיאל גשטטנר שליט"א בן הגאון ר' נתן זצ"ל. הוא כתב שה"בית ישראל" זי"ע הראה על דברי ה'לבוש' [או"ח סי' קנ"ה א'] שהלומד מיד אחרי התפילה, תפילתו מתקבלת...
*

ויעויין נא מה שהוסיף בזה בביאור הלכה "בעוונותינו הרבים כמה אנשים מרפים ידיהם מן התורה לגמרי ואינם חוששים לקבוע אפילו זמן מועט ביום לתורה והסיבה הוא מפני שאינם יודעים גודל החיוב שיש בזה" קביעות עתים לתורה מציבה ומעמידה את היום וערכה רב ביותר! [ויעויין ב'פסקי תשובות' שם, שהביא דברים נפלאים בהתעוררות קביעת עתים].

*

מה נשגבו דברי ה'חפץ חיים' כשעורר את הלב על קביעות עתים לתורה: "והעיקר צריך שיזכור, כי השעות האלו שמייחד לתורה הוא מבחר ימי חייו, שבאלו השעות ישמח לנצח מה שאין כן בשאר עתות היום, ואין לו לבטלם משום דבר. ולא לחנם נקראה התורה בשם לחם, וכמו דכתיב לכו לחמו בלחמי, לומר לך שהיא ממש מזינה את הנפש, כמו הלחם שהוא מזון לגוף"

"וכשם שמשתדל האדם שלא יחסר לו משען לחם בכל יום על כל פנים פעם אחת כדי שלא יחלשו כחותיו, כן צריך האדם לזרז את עצמו שלא יעבור יום אחד בלי תורה, כדי שלא יחלשו כוחות הקדושה של נפשו. גם יֵדע האדם, שכאשר מתרשל מלימוד התורה הוא דובר שקרים בכל יום לפני ה', כשאומר על כן ה' אלקינו בשכבנו ובקומנו נשיח בחוקיך ונשמח בדברי תלמוד תורתך...". [ס' שם עולם ח"ב בהשמטות].

"אם הקביעות אינה בתמידות, אין רוח הקדושה שורה כל כך על הלימוד ההוא. מה שאין כן אם הקביעות שלו היא בתמידות, קדושה גדולה ונוראה שורה על כל לימוד ולימוד" [שה"ל שער התורה פ"ג].

*

"התורה מונחת בקרן זוית וכל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד". נשתדל נא יום יום לפנות אוצרות תורה שבידינו להזין ולמלאות את הנפש. איכשר דרא ולכל לימוד שייך להגיע היום ב"ה מתוך שיעורים שונים וספרי עזר. בצעירותי היינו פונים מיהודי אל יהודי בשטיבל, שיסביר לנו קטע בגמרא.

ומה עוד בשבת קודש חמדת הימים שהלימוד נחשב בה פי כמה וכמה בין בכמות בין באיכות. שעה אחת של לימוד בשבת חשובה כאלף שעות [בן איש חי פ' שמות] ודברי התורה שנלמדו בעצם היום הזה, נחרתים על לוח הלב ואין השכחה שולטת בהם... [שפת אמת כי תשא תרנ"ז].

יום שבת קודש, יום המיוחד לתורה. ביום גדול וקדוש זה מקבל ברכת אלקים מיוחדת להתחדשות כח ההכרה והשכל [אבן עזרא בראשית ב' ג'] ביום זה מיתוספת לו נשמה יתירה, מיוחדת להשגת התורה והרי השבת הוא "יומא דנשמתין" שבו משתחרר אדם מעסקי החול, חוזר הוא לשורשו ודבק ביוצרו ברוך הוא.

*
סיפרתי פעם לידיד אדם חשוב ויקר , שבמהלך יומו של ה'אמרי אמת' זי"ע, היתה גם "קביעות זמנים" של דקות ספורות בלבד, בהם הגה בספרים מסויימים, ואף בשעת סעודה, וגם המה היו לו לחוק ולא יעבור... והדברים השאירו עליו רושם בל יימחה, לבד מן ההתפעלות על ההתמדה, הוא נוכח עד כמה שייך לפעול מצירוף רגעים מועטים. לימים אמר לי עד כמה שפעל עליו הדבר לטובה בפועל ממש: "תורה שלימה' למדתי מתוך הנהגה בקודש זו. ודווקא ביחס לאלה שאין תורתם אומנתם, דווקא לימים של טירדה וחוסר יישוב הדעת...".
וכך אמר לי אז: "למדתי בדרך אגב, מתוך הנהגת ה'אמרי אמת' שאף שיעור בן דקות ספורות, חשיבות של קביעות יש בו. לפעמים מנעו טירדותי ממני את קיום הקביעויות הרגילות בתורה. אבל כשנוכחתי שאף בכמה דקות יכולים לקבוע שיעור, התאבקתי בכח זה עם יצרי בטענה שאמנם עייף וטרוד אני ולבי בל עמי כעת ללמוד גמרא, אבל שתי דקות הרי כל אחד יכול להתרכז. קבעתי שיעור של שתי דקות. בלבי היה סיפוק מקביעות זו וביותר שמחתי שניצחתי במאבק... על אתר המשכתי בעוד קביעות כזאת. כשעברה הקביעות השניה, כבר רציתי עוד...".
"כשלמדתי במשך דקות אלה, הרגשתי טעם תורה שמשך אותי מעל ומעבר לחול ולחולין של טירדותי. זה הביא איכות עצומה לכל היום... למדתי שיש חשיבות של שיעור תורה אף למשך זמן הכי קצר. ומי יודע כמה עשרות שעות עלה בידי ללמוד, כמה דברים בתורה נתחוורו לי, רק מתוך ידיעה נפלאה כזאת. כמה פעמים קרה לי שחכיתי בתור וכדומה, קיימתי אז את שיעורי הקצרצר ודווקא אז אורו לי דברים בהלכה ובאגדה. ושוב הנני חוזר ואומר: ללמוד דקה או שתיים, כל אחד יכול!". כמובן ששיעורים ממושכים כסדרן אין דומה להם, אבל עצם הידיעה, שבנוסף לזה, יש ערך גם לשיעורים זעירים, יכולה להועיל הרבה בזמנים שונים.

ה'אמרי אמת' זי"ע היה אומר, שלכך המנהג לתת לחתן שעון של זהב, לרמז לו בדרכו החדשה, שהזמן יקר יותר מזהב ויש לנצלו. כל דבר יקר ערך עוטפים ואורזים אותו בחומר ששווה פחות ממנו. ובשעון שכזה, הזמן 'נעטף' בזהב...

*

ואיך שייך שלא להזכיר את דברי ספר ה"חינוך" [מצוה ש"ז] ששורש מצות ספירת העומר הוא, הביטוי לגעגועי ישראל לתורה הקדושה.: "להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו - - כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא".
הפלא הוא שהימים ההם שבין יציאת מצרים לקבלת התורה, לא היו קלים כל עיקר. נסיונות, נפילות, בעיות וסיבוכים, מכשולים והסתרות נערמו אז בדרכם. כל זה קרה באותם הימים שלפני מעמד הר סיני, ולמרבית הפלא, המשיכו ישראל לספור גם אז, את הימים לקבלת התורה. הגעגועים לא הועמו למרות הכל... כל זה מראה על גדלות נפשו של יהודי גם בשעת נפילתו ומצביו הקשים... נשמתו אינה פוסקת מלהשתוקק גם אז. גם זה לקח עצום מימי הספירה, בכיסופיהם בקעו בני ישראל דרך כל המחיצות וההסתרות, הם נפלו וקמו, התגוששו והתאוששו. ולמרות הכל הגיעו להר סיני, למעמד הגדול והקדוש, שבו שמענו מפי הגבורה "אנכי ה' אלקיך"...



גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
שבת מתוך ימי ספירה ומנין
הזמן היקר הראוי להערכה יתירה!

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
קבצים מצורפים
המודיע 476.docx
(45.14 KiB) הורד 93 פעמים

סמל אישי של המשתמש
אהרן תאומים
הודעות: 2563
הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
מיקום: בארא פארק
שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
יצירת קשר:

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי אהרן תאומים » ה' מאי 12, 2022 3:55 pm

בס"ד
אלקים ויחננו ויברכנו!
חיזוק ולקחים מתוך מזמור גאולה
כוחה של הארת פנים

לר' ישראל יקירי שליט"א

מנהג קדום הוא בישראל, לומר בימי ספירת העומר "למנצח בנגינות" [תהילים ס"ז] . כבר הביא מנהג זה, אחד מרבותינו הראשונים, רבינו דוד אבודרהם וזה לשון קדשו: "ויש מקומות שנוהגין לומר בכל יום מימות העומר, מזמור שיר אלקים יחננו ויברכנו; מפני שיש בו מ"ט תיבות, חוץ מן הפסוק הראשון שהוא פתיחת המזמור. והם כנגד מ"ט ימי העומר. ועוד יש בו שבעה פסוקים, חוץ מן הפסוק הראשון, והם כנגד שבעה שבועות".

מנהגנו לומר את המזמור בכל יום חול לפני "ברוך שאמר". בקהילות שונות נהגו לזמר "למנצח בנגינות" במוצאי שבתות בניגון מיוחד. מנהג אמירת המזמור אף מאיר את מעמד נרות חנוכה. כמה אם כן ראוי להתעמק ולהתחזק במזמור הזה ביותר בימים אלה.

*

וכך נוהגים ישראל קדושים מדור דור, אחרי ספירת העומר מבקשים "הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו אמן סלה". טעם הדבר מפני שספירת העומר בזמן הזה היא זכר למקדש שהיו מונים מיום הבאת קרבן העומר. [ראה תוס' מגילה כ:] יש מרבותינו הראשונים שאמרו שלכן אין אומרים שהחיינו על מצוה זו מפני שהיא זכר "לעגמת נפש לחורבן בית מאוויינו". [ר"ן סוף פסחים].

ואחר כך ממשיכים במזמור "למנצח בנגינות". ה'סמיכות' כמעט מבוארת מאליה. מזמור זה כולו אומר התחזקות בגאולה העתידה. רבינו יוסף חיון [רבו של רבי יוסף ה'חסיד יעבץ] הקדים [בפירושו על תהילים] לביאורו על פרק "למנצח בנגינות" . "גם זה המזמור חיברו דוד, לספר בו מעלות הבית המקודש". כלומר כהמשך למזמור הקודם [ס"ו] בו מביע המשורר האלקי: "אבוא ביתך בעולות", ממשיך כעת במזמור הזה בטובות שיעשה הקב"ה עמנו כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו. אלקים יחננו ויברכנו!!!

*


ואי לכך, כמה ראוי להתחזק בימים אלה בנחמת הגאולה העתידה. במזמור "למנצח בנגינות". בפסוקיו בוקעת שירה אדירה על גאולתנו ופדות נפשנו, על הטובה הגמורה באחרית הימים, על החן והחנינה מאת ה', הברכה והארת הפנים מלמעלה; על הבנת דרכי ה' ועל ישועתנו שתהדהד בעולם כולו. על שמחת עולם ומלואו, משפט הגויים והודאתם בצדק האלקי. על השפע, ההרחבה והפריון בימות המשיח; וגם על השפע הרוחני של 'ומלאה הארץ דעה את ה'', על יראת ה' שתתנוסס עד אפסי ארץ.

למנצח בנגינות מזמור שיר. "לשבחא בנגינתא, תושבחתא ושירתא!" [תרגום] ר' ישראל! את המזמור הזה ראוי להביע ברננה, בהתעוררות הלב, בחיות ובשמחה, בעוז בטחון אמיתי באלקים חיים ומלך עולם שבישר לנו את הגאולה על ידי עבדיו הנביאים ודבריהם הנאמרים באמת... הוי! אלקים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה!

*

נפלאה ומעודדת היא פתיחת ה'ספורנו' למזמור זה: "זה המזמור תפילה על הגאולה העתידה. אמר: אלקים יחננו, יגאל אותנו בלתי ראויים לזה, דרך חן. ויברכנו ברב עם, כי נשארנו מעט מהרבה, בגלות. יאר פניו אתנו להאיר עינינו להביט נפלאות מתורתו...".

פרק זה הפותח בכוחות נגינה כפולים ומכופלים: "למנצח – בנגינות – מזמור – שיר"; יש בו בכדי לעורר את האדם מתנומתו הרוחנית בצלילי קודש כבירים. הפסוקים מלהיבים את נשמת בן הגלות מתוך קפאון מאורעות הזמן. מזמור "למנצח בנגינות" משחררו מכבליו ומוציאו אל מרחבי העתיד, בו תשלוט מלכות שמים בלבד. בו ישררו החנינה האלקית, ברכת ה' ואור פניו יתברך לנצח. ! וכבר הראו חז"ל [בילקוט תהילים ס"ז], שנמצאים כאן עיקרי נקודות מברכת כהנים. "יברכך, ויחונך, יאר ה' פניו... אלקים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה. [ויעויין עוד בפירוש "יוסף תהלות" להרב חיד"א]

*
ולא זו בלבד. רבותינו הראשונים הראו לנו נפלאות במזמור הזה. מי יתן ונרגיש זאת בכל עת שאומרים אותו. די בהתבוננות בת רגע בדברי ה'אבודרהם' להצית אש תמיד בלב, בכל יום תוך כדי אמירה זו של "למנצח בנגינות": "ובקצת מקומות אומרים אותו בכל יום מפני שנקרא "מזמור המנורה" והקורא אותו בכל יום נחשב כמדליק המנורה הטהורה בבית המקדש וכאילו מקבל פני שכינה".

שבעת הפסוקים שבתוכן המזמור, הם כנגד שבעה קני המנורה. ומ"ט התיבות שבו הם כנגד מנין הגביעים והכפתורים והפרחים והנרות שבשבעה קני המנורה. והפסוק הראשון בן ארבעת המלים הוא כנגד מלקחיה ומחתותיה [אבודרהם שם].

*

את פשר ענין "מזמור המנורה" גילו לנו קדמונינו ז"ל: "לדוד המלך עליו השלום, הראהו הקדוש ברוך הוא ברוח הקודש "מזמור למנצח בנגינות אלקים יחננו" כתוב על טס של זהב מופז, עשוי בצורת מנורה, וכן הראה אותו למשה רבינו עליו השלום, והיה דוד המלך עליו השלום נושא זה המזמור, כתוב ומצוייר וחקוק במגינו, בטס של זהב כצורת מנורה, כשהיה יוצא למלחמה, והיה מכוין סודו, והיה נוצח אותם, ואויביו נופלים לפניו" [ספר מדבר קדמות להרחיד"א מערכת ד אות כב, בשם ספר מנורת זהב (טהור), העתקת כתב יד קדשו של המהרש"ל. כמו כן כתב בספר שבט מוסר [פל"א אות י"א] "כל האומר מזמור למנצח בנגינות מזמור שיר בצורת המנורה בכל יום בהנץ החמה לא יקרה לו שום מקרה רע וחשוב לפני הקב"ה כאילו מדליק נרות בבית המקדש"].

*

מה יפה ירושתנו! הרי כך יצא מפי שרפי מעלה, רבותינו הראשונים: והקורא אותו בכל יום נחשב כמדליק המנורה הטהורה בבית המקדש וכאילו מקבל פני שכינה... הגע בעצמך יקירי! אתה עומד בבית הכנסת, ולו אף ב"קצוי ארץ וים רחוקים". הנה נבחרת גם אי שם בפינה רחוקה תוך כדי אמירת "למנצח בנגינות", להיכנס להיכל ה' ולהדליק נרות בבית המקדש ולקבל פני שכינה! אתה עומד במקום אהרן הכהן להעלות נר תמיד. מה שנאמר על מצוות הדלקת המנורה: "באוהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות יערוך אתו אהרן ובניו וגו' לפני ד' חוקת עולם לדורותם" יתקיים כעת על ידך. ובכן: "יאר פניו אתנו סלה".

*

לדעת בארץ דרכך... הרד"ק מבאר זאת על פי הנבואה [ישעי' י"א] כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. בהמשך המזמור נאמר כשיבואו אומות העולם על עונשם במשפט, יכירו כולם בצדקות ה'. אז תתקיים נבואת צפניה [ג'] כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹוא כּוּלָם בְשֵׁם ה', לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד. יודוך עמים אלקים, יווך עמים כולם. אז תתממש בפועל נבואת "והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו". [ישעי' ב'] "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר" [שם מ'].

יודוך עמים אלקים... כי תשפוט עמים מישור ולאומים בארץ תַּנחם סלה. מתוך קריאת המזמור בהתעוררות ובתשומת לב, נשמע הד צלילים נלבבים מימי הרחמים והסליחות. אחרי שאומרים: "וכל הרשעה כולה כעשן תכלה. כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ" מיד נמשכים בשיר: "ויאתיו כל לעבדך, ויברכו שם כבודך, ויגידו באיים צדקך., וידרשוך עמים לא ידעוך, ויהללוך כל אפסי ארץ, ויאמרו תמיד יגדל ה'. ויזנחו את עצביהם. ויחפרו עם פסיליהם. ויטו שכם אחד לעבדך". הלא ידעת אהובי, שבחצרות בית ה' בימים הקדושים, התחזקו ישראל תמיד בשירה הזאת בניגון של שמחה והתחזקות...
*
בלבי עולה כעת מנגינה קדושה שהלחין על פיוט נאדר זה בעל ה"תפארת שלמה" זי"ע. צלילי שמחה, תוחלת ותקוה הם, על הפיוט שעוטף את רוח אחרית הימים: "ויאתיו כל לעבדך". בילדותי שמעתי זאת מדי שבת בשבתו בשטיבל, בשעת רעווא דרעווין כשנטו צללי ערב של סעודה שלישית. חסיד ראדומסק ישיש היה שם, ר' אהרן געלדווערטה ע"ה מקראקא ששר את השירה הזאת בלב ונפש. ר' אהרן נולד בשנת תרנ"א. אציל נפש היה ר' אהרן, ישר דרך וזהיר בכבוד הבריות. עוולה לא נמצא בשפתיו ותפילתו זכה. לא הניח איש רם מעלה זה נפש בעולמו ל"ע. בהמיית לב הנני להדליק נר לזכרו.
והתמונה חוזרת במלוא חן הקדומים. יושב לו יהודי ישיש שריד אש וחרב. הוא מתגבר על זכרון הדווי וכאב הבדידות. לבו מרחף כעת בתקוות הגאולה, בימות המשיח. כל הגיגיו נתונים על העתיד המזהיר. והוא פוצח בשירת אמונה בחזון הנביאים. הוי! ויאתיו כל לעבדך. ויברכו שם כבודך. ויגידו באיים צדקך. וידרשוך עמים לא ידעוך – וישמעו רחוקים ויבואו ויתנו לך כתר מלוכה. ר' אהרן העביר פרגוד על חורבן העבר ונשא את עיניו לעומת נחמות העתיד. ר' אהרן! מקום של כבוד והערצה שמור לך בלבי, לאישיותך האצילה, לניגוניך ומקורם הקדוש, לכיסופיך לקיום הנבואה. יהי זכרך הנעלה ברוך ומבורך...
*

אלקים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה. לפי האלשיך הקדוש טמונים במקרא זה ברכות "בני, חיי ומזוני". "יחננו" מרמז על בנים. הלא כך אמר יעקב אבינו "הילדים אשר חנן אלקים את עבדך" [ברא' ל"ג]; "ויברכנו" היא "מזוני" ברכת הריבוי והפרנסה כמאמר הכתוב "ברכת ה' היא תעשיר" [משלי י'] ואילו "יאר פניו" היא ברכת החיים שבאה מתוך הארת פנים מלמעלה [ראה תהלים ק"ד]. במזמור "למנצח בנגינות" מזכירים אנו: בני, חיי ומזוני רויחי!

*

יאר פניו... אחד מידידי הקרובים, שנכנס פעם אל ה"פני מנחם" מגור זי"ע ובידו רשימה של בקשות לישועה. ה"פני מנחם" עיין בקוויטל ונענה לו בחיבה :"מען דארף נאר איין שמייכעלע פון אויבן...". צריך לכל זאת רק 'חיוך' אחד מלמעלה...". הארת פנים זו משמים, תאיר את כל המחשכים כאחת ובוא תבוא הישועה מכל מקום. וכך נאמר בילקוט "אמר רבי יוחנן אין לנו אלא הארת פניך בלבד, די לנו! שנאמר האר פניך ונושעה" [תהלים תת"ל].

*
יאר פניו "אתנו"... "עלינו" לא נאמר אלא "אתנו". ראיתי פעם רמז, שגם מאתנו נדרשת הארת פנים לזולת... לכבוד ימי הספירה שבהם מתחזקים בעניני בין אדם לחבירו, ראוי לזכור תדיר את מצוות "והלכת בדרכיו". חייבים להתאים כביכול את דרכינו לדרכיו של הקב"ה, מה הוא חנון, אף אתה חנון. מה הוא רחום, אף אתה רחום.
יאר ה' פניו אליך... לפי מצוות "והלכת בדרכיו", הרי אף מאתנו מתבקש להאיר פנים איש לרעהו... בהארת פנים זו יתגברו הקשרים בין אדם לחבירו, החביבות, העין הטובה והלב הטוב. ובמפורש כתב רבינו משה קורדובירו זי"ע בספר "תומר דבורה" [פ"ב] שגם בזה צריך להיות "דומה לקונו" כביכול. "פניו תהיינה מאירות תמיד ויקבל כל אדם בסבר פנים יפות, שכן בכבוד עליון נאמר 'באור פני מלך חיים'...

*

וכך אמר רבי יוחנן [כתובות קי"א:]: "טוב המלבין שיניים לחבירו יותר ממשקהו חלב" שערכו של חיוך שוה יותר מהשקאת חלב, המזין, מבריא ומחזק את העצמות... דבר זה נלמד מן הפסוק "ולבן שינים – מחלב" [ברא' מ"ט י"ב]. ויש בזה ביאור פשוט ועמוק. החלב מזין את הגוף ואילו הארת הפנים שלך, מזינה את הנשמה... החיוך מחזק את הרוח ומרנינה את הנפש, מתוך הכרה, מתוך התקשרות, מתוך חיבה, מתוך רגע של איחוד לבבות. סוף סוף נחלב החלב מבעל חי, ולעומת זאת, החיוך – נובע מתמצית הטוב של בחיר היצירה.

המלבין שינים לחבירו. מכיון שהביעה זאת התורה באופן כזה, משמע שיש להרחיב את החיוך. וכפי שהתבטאו פעם: "א ברייטן שמייכל". חיוך רחב המאיר יותר, המגלה יותר את רחשי ההערכה...

*

בעלי המוסר היו מתארים יום חורף קשה. כפור חודר ברחוב והנה עומד לו איש חסד עם סיר גדול של חלב רותח ומעניק כוס לכל עובר ושב לחמם את גוו ולהחיות את נפש. ועם כל גודל החסד שבזה, עדיין החיוך לחבירו, שווה ונערך למעלה מזה...

הגה"צ ר' שלמה וולבה זצ"ל היה אומר, שרבי יוחנן בעל המאמר של "אין לנו אלא הארת פניך בלבד - האר פניך ונושעה", שפונים בזה כלפי מעלה, : הוא הוא שאמר "שטוב המלבין שינים לחבירו יותר ממשקהו חלב". אף בין אדן לחבירו, אין לשער את ערך הארת הפנים לזולת, הרי בכך נותנים לו הכרה וחשיבות.

מה יקרו דבריו! "תינוק פעוט מבחין כבר בין פנים זועפות ובין פנים מאירות. מסתכלים בו מתוך חיבה – והוא מפזז וצוהל נגדך. מביטים עליו בזעף –. מיד הוא בוכה... ומאידך בתינוק פעוט כבר ניכר כח זה של הארת פנים. כשמופיע על פניו החיוך הראשון – כבר הנו נעלה על כל בעלי החיים הגדולים. בחיוך זה בוקעת הארת פני הנשמה ממחבואיה...". [עלי שור ע' ק"צ].

והוא שהיה מגדולי המוסר והמחשבה, היה מספר על יהודי בעיר חילונית, שחזר בתשובה והעמיד דורות ישרים, בגלל מאור פנים של שכן שומר תורה ומצוות, שהיה מברכו לשלום תמיד בחיוך מלבב. כך ידע והבין שהוא שייך לעולם נעלה יותר כך נמשך אחריו עד שחזר למקור מחצבתו. צא ולמד כמה גדול כוחו של חיוך...

*

מתנה טובה ניחון בה האדם מאת יוצר האדם, 'תזוזה' מסוימת בתוי הפנים, תנועה קלה ונוחה, בה יוכל לפעול גדולות ונצורות בלב אחרים. חביבה עלי אימרת כנף ביידיש: "וואס קאָסט דיר שוין א שמייכל, און ווי טייער איז עס ביי יענעם". כמה כבר עולה לך חיוך, וכמה יקר הוא אצל הזולת...

ובכן יאר פניו "אתנו" סלה. הארת פנים מלמטה בין איש לרעהו, ברור שתעורר את הארת הפנים מלמעלה. הרי אמרו גדולי החסידות ומטו בה בשם הרה"ק ר' יחזקאל מקוזמיר זי"ע, שהגאולה תבוא בזכות אהבת חינם. ובכן, ראויה הארת פנים איש לרעהו בחיבה ובלבביות, שתעורר את ההארת פנים מלמעלה.

אגב, הזכרתי פעם לאמי ע"ה את דברי חז"ל אלה, שעֶרכו של חיוך שוה יותר מהשקאת חלב, נענתה אמא ע"ה ואמרה תוך כדי דיבור בשנינות לבבית: "אוודאי אזוי, ברור שכן, הרי לחייך אפשר גם למי שאך זה טָעַם טעם בשר והחלב אסור לו"... תגובה זו אופיינית היא לאמהות בישראל שאיסור והיתר חדרו לתת הכרתן, כששמעו על 'חלב' מיד הבזיק בהן 'אור אדום' של איסור בשר בחלב... הוי! אמא...
*

תמונה מבזיקה בלב, מלפני יותר שלושים שנה. הזדמן לי לשהות בביה"ח. עמי היה שם אחד מבניי הי"ו, תינוק חייכן בן חמשה חודשים. טיילתי אתו במחלקה של זקנים חולים וקשי יום ל"ע. והתינוק העניק חיוך לכל אחד. בשעה שדחפתי את העגלה הקטנה, הרגשתי כמו בשעת הדלקת נרות ב"זאת חנוכה"... נר אחר נר נדלק בזה אחר זה תוך כדי הליכה. נר ה' נשמת אדם. רוח חיים הופיעה על הזקנים. אף הם התחילו לחייך. אור חדר לנפשם.

חלפו שָנים. בשעה שנכנס בני למצוות, תיארתי את המראה הזה בסעודת ה'בר מצוה' בשיר, בחרוזים נרגשים. והתוכן היה בערך כך. "בני! אתה לא זוכר את זה, ברם בלב אביך יישמר הדבר לנצח. תינוק רך היית וזכית להחיות נפשות אומללות. גדל לתפארת בתורה ויראת שמים ותמשיך בדרכך לשמח יהודים. אלקים יחנך בני. אל נא תפסיק מלהדליק נרות בהארת פניך...".

*

בשבועות אלה שעם ישראל לומד בהם פרקי אבות, כמה יש להשריש בעצמנו את מה שאמרו אבות העולם: "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" [פ"א משנה ט"ו], "והוי מקבל את כל האדם בשמחה" [פ"ג י"ב]. לפי רבינו 'ברטנורה' הרי כל זאת אלה נמסר לנו בהר סיני! "משה קבל תורה מסיני, לומר לך שהמידות והמוּסָרים שבזו המסכת, לא בדו אותם חכמי המשנה מלבם אלא אף אלו נאמרו בסיני". זהו חלק בלתי נפרד מקבלת התורה. קול אלקים מדבר מתוך האש. קול גדול ולא יסף. הֱוֵי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות! הֱוֵי מקבל את כל האדם בשמחה!

*
ר' ישראל! אין הדברים פשוטים כלל ועיקר. בברייתא ב'אבות דרבי נתן" [שהוא כעין תוספתא לפרקי אבות, ממשנת התנאים הקדושים] נאמרו דברים שראוי לזכור תמיד: "המקבל את חבירו בסבר פנים יפות אפילו לא נתן לו כלום, מעלה עליו הכתוב כאילו נתן לו כל מתנות טובות שבעולם". [פי"ד] והרי אף דברים אלה מקורם קדוש מהר סיני...

כמובן שצריך להעניק ולעזור ולגמול חסד בפועל ובמעשה די מחסורו של הזולת, בכל ענין של צדקה וחסד, בגופו ובממונו. ודברים אלה עיקרי היהדות הם. "אין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה" כתב הרמב"ם [פ"י מהל' מתנות עניים ה"א] אלא שעם זאת יש לזכור כמה גדול כוחה של הארת פנים לחבירו אף מי מי שאין בידו לעזור בצורה מעשית. על זה התכוון ה'חסיד יעבץ' "שיקבל בסבר פנים יפות, אם אין מעות בכיסו, יהי לו דבש בכדו". [אבות א' ט"ו] גם בזה שייך להמתיק את החיים! וההיפך מובן מאליו ואין צורך להרחיב בזה. [רק נקודה מחודשת בענין לכבוד פרשת בהר. לדעת ה"יראים" לרבינו אליעזר ממיץ תלמיד רבינו תם, (עמוד היראה נ"א – ק"פ) הרי יש במי שנועץ בחבירו פנים זעומות, משום אונאה.]
וביותר צריך להיזהר בסבר הפנים בשעת מצוות צדקה. יעמדו נא תמיד לפני עינינו דברי הרמב"ם והשולחן ערוך המיוסדים על המקרא ודברי חכמינו ז"ל. "כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות ופניו כבושות בקרקע אפילו נתן לו אלף זהובים, אבד זכותו והפסידה. אלא נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה ומתאונן עמו על צרתו שנאמר, אם לא בכיתי לקשה יום עגמה נפשי לאביון. ומדבר לו דברי תחנונים וניחומים שנאמר ולב אלמנה ארנין".

*

והנני לספר לך 'מעשה רב' מופלא ומיוחד במינו. שמעתי על אחד הצדיקים, שביום נישואי צאצאיו, מהדר הוא להתפלל כותיקין. והנימוק לכך הוא הארת הפנים לזולת. הא כיצד? בגמרא [ברכות ט:] מסופר על רבי ברונא "אדם גדול ושמח במצוות", שביום שזכה לסמוך גאולה לתפילה עם הנץ החמה, "לא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא" לא היתה הבעת שמחה נפסקת ממנו במשך היום כולו.

וכך נימק אותו צדיק: היום יום שמחה הוא ועלי להראות פנים מאירות לציבור גדול מאד של משתתפים בשמחה. לכן הנני משתדל לרכוש קנין זה של "לא פסיק חוכא", בכדי שאוכל להעניק בת שחוק של נועם ורצון, לכל אחד ואחד...

*

סלח לי יקירי, אם חרגתי כעת ממסגרת המזמור הנזכר. סוגיית 'אהבה' מקלקלת את השורה ובפרט אם הארת הפנים שלנו תגביר את ה"שמייכל פון אויבן", את קיומו של "יאר פניו אתנו סלה" מלמעלה...

מי יתן ונתבונן סביבותינו תמיד ונחונן את קרובינו וידידנו בהארת פנים, וביותר שבורי הלב וידועי הסבל. לאחרונה אמר לי אחד מהם. אני מרגיש שמי שמחייך אלי נותן לי "חמצן", אויר לנשימה. עד כדי כך!!! הארת הפנים מקרינה משהו פנימי, כח טמיר ונעלם של איחוד לבבות, אור נערב של השתתפות.

החיוך מעביר מֶסר יקר מאד של הכרה והחשבה. זה מביע בשפת סתרים: "נעימה עלי מציאותך! עריבה עלי נוכחותך! חביבה עלי חֶברתך!". מבט נפגש במבט וקשר פנימי נוצר בין יהודי לחבירו, קשר מתחזק בהארת פנים. ועכשיו נבין ביתר שאת דברי חז"ל הקדושים: כאילו נתן לו כל מתנות טובות שבעולם...

*
יסוד נפלא קבע בזה ה"ישמח ישראל" זי"ע שיש בזה משום כבוד הבורא יתברך. וכך כתב בהדרכותיו: "לקבל כל אדם בסבר פנים יפות, מטעם שהוא נברא מהשם יתברך". [מאורן של ישראל]. אתה מדגיש את חשיבותו כיציר כפיו של הקב"ה.

ואגב, אומר לך אהובי, שאף את עצמך ראוי להקביל בסבר פנים יפות... הרי גם אתה מעשה ידיו של הקב"ה, נשמה אלקית שוכנת בקרבך ותאמין לי שהרבה מעלות טובות נוספות יש בך. אל נא תתייחס אל עצמך בפנים חמוצות... מען מעג זיך אליין אויך אמאל א שמייכל געבן. בן מלך! תאיר פנים גם לעצמך. אתה ראוי לכך בהחלט!!!


*

בימים אלה ימי ספירת "תפארת", עלה בלב אלפי ישראל זכרון אותו צדיק ונשגב, אהוב ונערץ, הרה"ק ר' ישעי'לה מקרעסטיר זי"ע. ידועה ומפורסמת מדת החסד האגדית שלו, השפעת מזון ומחיה למעלה מהשגת אנוש. מרבים לספר על כמות המזון העצומה שסיפקו שם, אלא שעם זאת ראוי לצרף את איכות אהבת ישראל של המעניק והמחונן הגדול בדורות, שזרמה בעוצמה רבה לכל עבר ופינה... מסביב לסירים והקערות, המזונות והלגימות, בערה שם אש קודש של אהבת ישראל במדה הנעלה ביותר. ה"לעקאך' והליבוב ירדו שם כרוכים מן השמים...

יחד עם מעשיו הכבירים בפועל צריך להדגיש בחָזקה, שכל זה היה מלווה תמיד בהערכה עמוקה לכל נפש מישראל ממש. הוא היה דבק במידותיו יתברך. יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו. כמה חנן ונתן, כמה בירך, התפלל ונענה ופעל ישועות בקרב הארץ.

וכמה האיר פנים לכל אדם בשמחה ובלבביות קורנת. כמה צהלה נפשו לקראת הבא בגבולו, יהיה מי שיהיה. בסבלנות שאין כמותה טיפל באורחיו כאב וכאם. וכך שימש לפניהם והכין את ארוחותיהם במו ידיו, כך ערך את שולחנם ומצעותיהם בדחילו ורחימו. כך כיסה אותם בלילות הקרים, לפעמים אף במעילו הוא, וכך הביא מים לנטילת ידים שחרית לאלה ששכחו מכך.

*

הארת הפנים לא פסקה מעל שולחנו ומד' אמותיו. מעולם לא התרעם כמלא נימא, מעולם לא הקפיד ולא זילזל חלילה בכבודו של שום יהודי. הלא נהרו אליו לא רק חסידים ואנשי מעשה. הדלת היתה פתוחה לרווחה לכל. יהודים מכל הסוגים והגוונים הגיעו לסעוד ולהשיב את נפשם, מהם פשוטים והדיוטות גמורים.

ובכל זאת, בלבו הענק של רבי ישעי'לה נמצא מקום מכובד ומרווח לכולם ממש, ללא יוצא מן הכלל... וכמליצת הצדיק בעצמו: "אורחים, בורחים, דורכים". כולם נהנו שם מזיו חסדו. לשונו צדקה ומרפא וידיו אמונה ביום ובלילה לעודד כל לב נשבר ונדכה. הוא סבל עמהם וכאב את כאבם. בכל לבבו, נפשו מאודו התמסר להאכילם ולהשקותם, להחזיקם ולהחיותם. רעבים גם צמאים נפשם ברבי ישעי'לה תתעטף. והוא הקדוש, התעטף לעומתם בטלית של אהבה וחמלה ופנים מאירות כשמש בצהרים. ועם זאת יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו על כולם, על גאולתם ופדות נפשם...

הוא מצא בכל יהודי את הנקודה היהודית, את יופי הנשמה 'חלק אלוק ממעל' וכך התקחה אהבתו עד מרום. הוא חי עם ה"לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל". בפנשו הגדולה להטו המלים של מגילת קדש הקדשים. "אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש" כפי פירשו רבותינו ז"ל, שהכתמים השחורים של יהודי הם מבחוץ בלבד, ונוחים להתכבס...

*
מסופר שאחד מבני העיר תושב קבוע בחצירו של רבי ישעי'לה, לא היה שפוי בדעתו. לפעמים עלה על הגג ועישן שם סיגרים לרוב ולאו דווקא בימות החול. מצבו הנפשי היה אומלל זה 'שוכח עיקר שבת' מחמת ר"ל. המקורבים טענו שצריך לטכס עצה. מה יאמרו הבריות על כך?

ורבי ישעי'לה סירב לשמוע להם. להרחיק יהודי מביתו לא בא בחשבון. וכשטענו לו שידאגו עבורו לאיכסון מתאים, לא סבר ולא קיבל. כשהוסיפו לטעון לו שבגלל זה יפסיקו אנשים לבוא. השיב להם בתוקף גבורה שבחסד. "יהיה אשר יהיה. אתפטר מן ההנהגה, אולם לגרש ולהרחיק מכאן יהודי, לא יקום ולא יהיה"... וכך נשאר אותו יהודי בחצר, כשרבי ישעי'לה ממשיך לדאוג לכל צרכיו...

*

וכבר אמר עליו אחד מגאוני ופוסקי הדור העבר, הגה"ק ר' שמעון גרינפלד זצוק"ל בעל תשובות מהרש"ג; שכבר הכתיר ישעיהו הנביא את רבי ישעי'לה מקרסטיר בכתר האדמורו"ת להיות פועל ישועות, מתפלל ונענה...

הרי מקרא מפורש הוא בנבואתו [פרק נ"ח] "הלוא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית... אז יבקע כשחר אורך... והלך לפניך צדקך... אז תקרא וה' יענה, תשווע ויאמר הנני...". ואמנם כך הבקיע אורו של צדיק להאיר לנפשות ישראל בחסד עליון. כמה חכמה ותבונה, כמה רגישות לזולת היו טמונות במעשיו להיות משֹכיל אל דל.

מספרים שבימי מלחמת העולם הראשונה, כשהגיעו המון פליטים לעירו, התחילו לאפות שם ככרות לחם גדולים ביותר. עד היום נוהגים שם כך. כשנשאל על כך רבי ישעי'לה נענה ואמר. עניים בני טובים נמצאים שם שיתביישו לשאול פרוסה נוספת. ובכן תהיה אף פרוסה אחת מככר-ענק כזה, כדי שביעה והותר... אה! מה שגבו צדיקיך ישראל, בצדקתם וחכמתם כאחד...

*

אשתקד זכיתי להיות במקום ההוא, בעיירתו שהשפיע שם הצדיק שם טובה וברכה. ועדיין רישומו ניכר. האויר רווי חסד והטבה. יחד עם קבוצת בחורים יקרה ומרוממת, היינו שם בשבת קודש פרשת שלח. וכך התבוננו בסוגיית קרעסטיר של מעלה, בארחות חייו של אותו צדיק חונן ונותן. איש קדוש היה מאד ומופלג בגינוני קדושה. על מצבתו חקוק: "שומר הברית והחסד"... עד כמה שדאג למזון אחרים בהרחבה, כשלעצמו יצא בטעימה בעלמא ונהג בפרישות יתירה...

ליד ציונו שפכנו שיח בערב שבת עם חשכה. במורד ההר צעדנו משם לקראת שבת, יחד עם ידיד נפש ובעל נפש, הרה"ח ר' שאול אייגר שליט"א מאשדוד. נוף מרהיב של כרמים השתרע לפנינו. והכל התחיל להתמזג בהוד והדר של שבת קודש. בדרך הליכתנו עסקנו במאמרי חכמינו ז"ל על כרמים ויין. במחשבה עלו מאות ה"דורכים", עניי ישראל שעבדו בשעתו בכרמים למחייתם. בביתו של הצדיק מצאו מנוח ומאכל ומשקה לשובע ולרוויה, יד חוננת, פנים מאירות כשחר, אוזן קשבת ולב אוהב. ולמעלה מזה, קדוש עליון פועל ישועות...

*


מעשיו ומפעליו של הצדיק מקרעסטיר תאמו להפליא את לקחי ה'חסיד יעבץ' [אבות [א' ה']. דברים נוראים כתב בפירוש מאמרם ז"ל: גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, "כי השכינה שרויה בין כתפות העניים, ומצות הקבלתם רמה ונשאה ואינה חוצצת בין הקבלת פני השכינה, אדרבה מתרבה ומתווספת לאין שיעור". אלמלא ביאור זה, טען ה'חסיד יעבץ' איך שייך להבין שתידחה קבלת פני השכינה, הרי אין דבר למעלה מזה. על כרחך שהכל נכלל בקבלת פני השכינה. הרי נאמר "אשכון ואת דכא ושפל רוח". והוא מוסיף ואומר, שלכך נצטוינו לקבל את פניהם בשמחה, שכן אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה, וכל שכן מתוך שמחה של מצוה.

וכך פירש החסיד' את המשנה "יהי ביתך פתוח לרווחה" הכוונה על פתיחת שערי הלב ברווחה של נועם ורצון, והיינו לקבל את העניים בסבר פנים יפות. "כי השם יתברך קרוב לנשברי לב
והמשמח העניים כאילו משמח את פני השכינה". זאת ועוד, "שיקבל העניים כיותר חשוב שבביתו וישמחו העניים לראות, - בדבריך הטובים תנחמם ותדבר על לבם לפכח צערם כמו שתעשה לבניך הבאים מבית הספר...".

ובדרך אגב, למדנו מדבריו עיקר נעלה מאד. מה ששימש לו ל"חסיד יעבץ" כמשל וכדבר המובן מאליו, דבר שהיה כל כך טבעי ומקובל פעם, צריך כיום לחיזוק גדול! "תנחמם ותדבר על לבם לפכח צערם כמו שתעשה לבניך הבאים מבית הספר". ילדים המגיעים מבית הספר, זקוקים לקבלת פנים לבבית. לפעמים מעיק על לבם, דברים שלפי הבנתם הם משמעותיים והם צריכים לאוזן קשבת ומלה חמה ומעודדת. ראוי לדעת שרגעים אלה הם חיוניים ביותר, להעניק להם אם רק שייך, את תשומת הלב המירבית וכמובן, בהארת פנים חודרת!

*

מה נפלאה הבנתו של ה'חסיד יעבץ' בנוסח "הָשַׁתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין" בפתיחת ה'הגדה'. בדברים אלה מחזק בעל הבית את אורחיו "כלומר: אל תתביישו מהיותכם אוכלים על שולחני, כי כמוני כמוכם, אנו עבדים עכשיו ולשנה הבאה נהיה כולנו בני חורין". [שם א' ה'] ר' ישראל! וויפיל הארציקייט ליגט דא! כמה מתיקות נלבבת ומחוכמת חבויה במלים אלה...!!!


*

נחזור כעת למזמור הגאולה, למנצח בנגינות וללקח האמונה שבו. לדעת בארץ דרכך... מקרא זה הוא יסוד גדול באמונה. פעם יתבררו לנו תהלוכות עולם ומלואו אף דברים שנשגבו מבינתנו היום. אז באחרית הימים נבין ונדע את הכל, אז ניווכח בצדק האלקי, מעולם ועד עולם ויתבררו לנו "משפטי ד' אמת צדקו יחדו".

*

ישמחו וירננו לאומים... רבי שמואל לאניידו רבה של ארם צובה [חאלב שבסוריה]; היה מתלמידיו של מרן ה'בית יוסף'. ומגדולי הפוסקים והפרשנים בדורו. בספר "תרועת מלך" שלו על ספר תהילים, פירש את ההבדל שבין עמים ולאומים בפרק הזה. עמים הם האומות שהרעו והצרו לישראל בגלות ולעומת זאת "לאומים" הם חסידי אומות העולם. ובכן בהגיע המשפט ועונש העמים הצרים לישראל, ישמחו הלאומים שלא עשו להם רעה ולא השתעבדו בהם... הם ישמחו על הצלה מעונש וירננו על דין שמים, דין אמת הנעשה ברשעי הגויים. כי תשופט עמים מישור...



*

ארץ נתנה יבולה יברכנו אלקים אלקינו. אנו שומעים כאן את הֵד נבואת יחזקאל על אחרית הימים: "וְנָתַן עֵץ הַשָּׂדֶה אֶת פִּרְיוֹ וְהָאָרֶץ תִּתֵּן יְבוּלָהּ וְהָיוּ עַל אַדְמָתָם לָבֶטַח וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' בְּשִׁבְרִי אֶת מוֹטוֹת עוּלָּם וְהִצַּלְתִּים מִיַּד הָעוֹבְדִים בָּהֶם. וְלֹא יִהְיוּ עוֹד בַּז לַגּוֹיִם... [פ' ל"ד].

בצהרי יום שבת קודש הלכתי לדרכי לשמחת ידיד. הכל התרונן בהתחדשות האביב בפריחה ולבלוב. ואז כאילו נשמע לי 'קול הברה' מעפר הארץ. "דומם אני ופעלתי את שלי, אני מפרחי ומצמיח את יבול הארץ. האם גם אתה האדם שנמצא כמה וכמה מדרגות מעלי, [דומם, צומח, חי, מדבר ובן ישראל] האם גם אתה פורח ומצמיח? האם גם אתה ממלא את חובתך בעולמך? ומתוך כך התפרש לי המקרא הזה באור חדש... "ארץ נתנה יבולה – ובהמשך, מתפללים אנחנו לבורא העולם: "יברכנו אלקים אלקינו" שגם אנחנו נצמיח וניתן את יבולנו....!!!!

*

יברכנו אלקים וייראו אותו כל אפסי ארץ! רש"י מפרש זאת, שיראת ה' של עם ישראל תעורר את התפעלות האומות בראותם את הברכה והגדולה בזמן גאולתם. "וייראו אותו כל אפסי ארץ - שיאמרו: רְאוּ אלו שהיו יראי השם איך בירכם וגידלם...".

מפתיעים ומרניני לב הם דברי הספורנו: יברכנו אלקים... הברכה תשרה על עם ישראל וארצו שיתרחבו על פני העולם כולו. כמאמר הכתוב "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה". הרי אמרו חז"ל [ילקו"ש ישעי' רמז תק"ג] שעתידה ארץ ישראל שתצא מתוך תחומיה ותתרחב על פני כל הארצות.

מי הם איפוא אפסי ארץ אלה? הלא הם יראי ה' בני עמנו! מתוך התפשטות ארץ ישראל על פני ארצות תבל, יתקיים יישוב יראיו ועמו בעולם כולו. אה! יברכנו אלקים וייראו אותו כל אפסי ארץ! הדברים מכוונים עלינו ולא על פזורות הגויים- - - !

*

ואף על ההווה! אף לזמן הגלות וההסתר מצאו להם מאורי החסידות נחמה עצומה בפסוק זה. "יברכנו - אלקים אלקינו". ונתבונו יחד כמה נפלאו דברי ה"קדושת לוי" זי"ע. [שבת נחמו] הוא קובע שעצם העובדה שאלקים הוא אלקינו היא בעצמה הברכה! וכמו שפירש הוא עצמו. נחמו נחמו עמי! במה? ב"יאמר: אלקיכם!". בזה שהקב"ה מייחד אלקותו עלינו. אלקי ישראל!!! יברכנו אלקים - אלקינו! ברכתו היא: שהוא הקב"ה הוא אלקינו! וברכה זו כוללת הכל, הכל!!!

ר' ישראל! נתמקד נא ביתר שאת על תוכן המזמור הזה, חיזוקיו ונחמותיו. ואף בעצם היום הזה, יש לנו הזדמנות להדליק מנורת מקדש של מעלה, הדלקת נר אמונה בתוכן המלים הנשגבות, הממלאות אותנו תקוה וחיזוק לקראת הבאות. הרי ובכן: אלקים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה!!! הבה נחזיק מעמד ונקוה בכל עוז לראות מהרה בתפארת עוזך! ובכלל, יאר פניו "אתנו". הבה נדליק נשמות בהארת פנינו!

גוט שבת לך אהובי, גוט שבת
שבת של הארת פנים מלאה ומרוממת!
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
קבצים מצורפים
המודיע 477.docx
(42.74 KiB) הורד 109 פעמים

סמל אישי של המשתמש
אהרן תאומים
הודעות: 2563
הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
מיקום: בארא פארק
שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
יצירת קשר:

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי אהרן תאומים » ד' מאי 18, 2022 6:11 pm

בס"ד
ביד משה ואהרן...
רוממותה של אחווה יהודית

לר' ישראל יקירי שליט"א

עם השלמת ימי "נצח" ו"הוד" בספירת העומר, מידותיהם של משה ואהרן; ולקראת זמן מתן תורתינו, כמה ראוי להתמקד אף במה שלימדונו חז"ל, על קשרי האחוה בין שני עמודי תבל אלה, שהטביעו את רושם תורתם וקדושתם לדורות. כמובן שזהו גם חלק מן העבודה בימי הספירה. הגברת האחווה, הכבוד ההדדי, ויתור ועין טובה.

מה נפלאו דברי בעל "שבט מוסר" בספרו "מגלה צפונות" [יתרו, עמ' נ"ט], שהתורה ניתנה בסיון שהוא מזל תאומים, היות והתאומים מיוחדים מאד בקשר האחווה שביניהם [מדרש שה"ש ה' ג'] ולכן ניתנה תורה לישראל, שיהיו בבחינת תאומים... והרי משה ואהרן נחשבו אף הם כתאומים, תאומי צביה... [שה"ש רבה ד']
*

נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן... [תהלים ע"ז]. ההנהגה והאחוה בישראל, ירדו כרוכים מן השמים... כבר מראשית היותינו לעם, ב'הנחת אבן הפינה' במצרים, נועדו שני אחים קדושי ה', להיות רועי ישראל. בשערי בנין עמנו עמדו משה רבינו ואהרן הכהן יחד להורות את דרך ה' לעם איש פי דרכו.

עיסתנו נתגבלה באחוה...! כל העם יחדיו ראו וקלטו את היחס המופלא בין משה ואהרן. נצח והוד מהם נמצאים. למרות שאין לנו צל של השגה בקדושתם וברוממותם של מלאכי עליון אלה; עם כל זאת מכיון שהתורה הקדושה מלמדת אותנו זאת בפירוש, וחז"ל מעלים על נס ומדגישים אחווה זו, וודאי שזה בא להורות גם פרק באחווה לכל איש ישראל. אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן.

נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן. "בידי" לא נאמר אלא "ביד". יד אחת היתה שם באחדות גמורה, שלימה ומוחלטת. בקשר עליון. כאיש אחד בלב אחד, בכבוד ובהערכה שאין כדוגמתה. "הוא" משה ואהרן [שמות ו'] בשליחותם ובצדקתם מתחילה ועד סוף [רש"י]. "הוא" בלשון יחיד. שוב נרמזה כאן האחדות הגמורה בתכלית...

*

הימלדיקע ווערטער, דברים מקוריים, לוהטים מכבשן אש אהבת ישראל, אמר פעם כ"ק מרן ה"אמרי חיים" מויז'ניץ זי"ע בנושא הזה. הוא הדגיש את האחווה ההיא של משה ואהרן והשפעתה על העם אף תחת סבלות מצרים, עד כדי פתיחת הלב לאמונה...

בכנס של שרידים בתל אביב היה זה, בפרשת שמות שנת תש"ח. שם השתתף גם אחיו כ"ק מרן ה"מקור ברוך" מסערט-ויז'ניץ זי"ע. צדיקים אלה שאהבה עצומה שררה ביניהם, ביקשו לבנות ולכונן שוב את השושלות המפוארות של ענפי בית ויז'ניץ, אחרי שנות החורבן.

ה"אמרי חיים" השמיע אז רעיון נשגב על הפסוק "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל" [שמות ד' ל"א]. אחרי ההתגלות בסנה היה זאת. משה ואהרן חזרו למצרים ואספו את זקני העם ושם נמסרה להם בשורת הגאולה. הוא שאל אז: הרי לפי הסדר היה ראוי להקדים שמיעה לאמונה, מדוע נאמר אם כן: "ויאמן העם" - "וישמעו"?

וה"אמרי חיים" הסביר זאת שהעם ראה לפניו אז תופעה נפלאה מאד בין האחים האלה. כפי שדרשו חז"ל באותו ענין, [שמו"ר ה' א'] "מי יתנך כאח לי" על אחוות משה ואהרן למעלה מטבע העולם. האח הצעיר זוכה לקבל פני השכינה, ההנהגה נמסרת לו והאח הגדול נכנע לפניו מתוך שמחה עצומה "וראך ושמח בלבו". כשנפגשו האחים עולה האהבה על גדות הלב, בעין טובה שאין למעלה ממנה...

וכשראה העם המעונה את היחס המפעים הזה בין האחים, עורר אותם הדבר להאמין לדבריהם ולקבל אותם... ויאמן העם וישמעו. האחווה העילאית עוררה את האמונה בדבריהם והאמונה ההיא גרמה שישמעו... הם ראו לפניהם מראה כל כך מרומם ומלבב שמשך את לבם למעלה...

"האמינו לנו, האמינו לנו יהודים יקרים!" סיים ה"אמרי חיים" בהתרגשות. גלייבט אונז! שנים נשארנו [הוא ואחיו ה"מקור ברוך"] ומטרתנו היחידה היא, להקים את הכל מחדש. האמינו לנו!!!

אחר כך עמד האח, ה"מקור ברוך" זי"ע ואמר: לאחר דברים כאלה, מה יש לי להוסיף? אני רק רוצה להביע, שאין אנחנו "שנים" אלא "אחד"...

*

מן הענין להזכיר את ריקוד האחווה שהיו צדיקים הללו, ה"אמרי חיים" וה"מקור ברוך" זי"ע, רוקדים בשעת שמחה. "א ברידער טאנץ" קראו לזה. ריקוד עילאי לצלילי שיר לכת מיוחד שהתקדש לשם כך.

מספרים שפעם שהו האחים הקדושים והנאהבים יחד לנופש בשכונת נוה שאנן בחיפה. פתאום נענה ה"מקור ברוך אל ה"האמרי חיים" ואמר לו: "ברודער טייערער לאמיר כאפן א טאנץ". הבה נצא בריקוד. אז נאחזו הצדיקים בני ה"אהבת ישראל" ופצחו בריקוד ה"ברידער טאנץ" בניגון המיוחד, בהתלהבות האחווה הקדושה כלפי מעלה, בלתי לה' לבדו. כשתי אבוקות אש. יתלכדו ולא יתפרדו. שנים שהם אחד...

*

מי יעמוד בסוד קדושים. אמנם בזעיר אנפין, כמה ראוי לכל אחד ללמוד מדרכי אחוה של הצדיקים. וכשיתחמם הלב בכנות, אף לאחוז איש ביד אחיו ולרקוד איזה "ברידער טאנץ" נרגש; להתרומם טפח מעל פני הארץ, לדלג ולקפץ מעל כל הענינים הארציים, כלפי מעלה, באהבה ואחווה.

"ויאמן העם וישמעו". ר' ישראל! אף ריקוד אחווה כזה מביא לידי אמונה. כשרואים הנוכחים באחווה נאמנה המתנשאת מעל כל גלי הנסיבות והנסיונות, באים לידי הכרה שאנחנו שייכים לעם מיוחד מאד, עם החי למעלה מטבע העולם, ומתנהג ביד משה ואהרן, מתוך הערכה ועין טובה. עם ה' אשר ברא ואשר ציוה על אהבה ואחוה שלום וריעות...

*

מי יתנך כאח לי... מקרא זה שבשיר השירים אומרת כנסת ישראל בגלותה, כשמתגעגעת לקירבת הקב"ה. רבותינו לימדונו במדרש על איזה דוגמה של 'אח' בחר המשורר האלקי לסמל את פיסגת האחוה בישראל: "ישראל אומרין לפני הקב"ה מי יתנך כאח לי - ובאיזה אח אמרו ישראל להקב"ה? כמשה ואהרן שנאמר הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, שהיו אוהבין ומחבבין זה את זה, שבשעה שנטל משה את המלכות ואהרן את הכהונה - היו שמחים זה בגדולת זה וזה בגדולת זה" [תנחומא שמות כ"ז].

כמה ראוי ללמוד דרכי אחוה ועין טובה מתוך תורתנו הקדושה. פלא הדבר, שדבר זה נתגלה לפנינו כשנה לפני מתן תורה, וגם היה זה על הר סיני, בשעה שנפגשו משה ואהרן ... כל דבר בתורה לימוד לדורות יש בו. הבה ונתעמק יחד ביחס האחוה שבתורה ומתוך כך נוכל להסיק עד היכן הדברים מגיעים במשמעותם וחשיבותם. מסכת קשרים מיוחדת נארגה בין אחים, בראשית יצירת אומתנו. מסכת האחוה הזכה והטהורה, האחוה היהודית האמיתית...

על הפסוק "הניצנים נראו בארץ" דרשו חז"ל [שה"ש ב' כ"ט] זה משה ואהרן. על אדמת גלות צחיחה, על סף שנות סבלות ועבדות, צמחו קדושי ה' מנהיגי האומה וכפי שפירש רש"י [שה"ש ב' י"ב] מוכנים לכם לכל צרכיכם... יחדיו התמסרו על גאולת העם, על החדרת האמונה, על קידוש ה' וגילוי אותות ומופתים, יחדיו לימדו את העם תורה עסקו בטובתם והנהיגו אותם איש על פי דרכו. משה ואהרן בכהניו. [תהילים צ"ט] "דמסרו נפשיהון מטול עמא דה'" [תרגום] הם מסרו את נפשם על עם ה'.

*

"הניצנים נראו בארץ" – מקרא זה דרשו חז"ל על משה ואהרן. גלות מצרים נמשלה לימי חורף ומנהיגים אלה נהיו מבשרי אביב העם. אמנם יחד עם בשורת הגאולה, צמחו ניצני אהבה ואחוה חדשים. משה ואהרן לימדו דרכות נפלאות באהבת אחים ועין טובה שאין למעלה הימנה...

*


"כי נער ישראל ואוהבהו וממצרים קראת לבני" [הושע י"א]. עַם ישראל בשעת צאתו מארץ מצרים נחשב כתינוק החוזר אל אביו. ליד 'עריסת' עמנו העמיד הקב"ה שני אחים גדולים אלה, משה ואהרן, לחנך וללמד, להתמסר על העם ולחונן לו את 'יניקתו' [רש"י שה"ש ד' ה']. יחדיו עשו זאת איש על פי דרכו המיוחדת.

ושוב, ההתבוננות ביחס הנפלא של אחים קדושים אלה שצויינה דוקא בזמן יציאת מצרים, מעוררות את המחשבה. יש מקום לומר שרצתה ההשגחה העליונה שכלל ישראל יינק מהנהגות אלה מיד עם יצירתו כעם הנבחר. מה נפלא הדבר! עוד לפני שלימדונו ענקי עולם אלה תורה ומצוות מסיני, הדריכו אותנו למופת, בדרכי התנהגות ביחס הכבוד העצום איש לאחיו, בבחינת דרך ארץ קדמה לתורה... ולפי גילויו הנפלא של ה"אמרי חיים" זי"ע, הדליקה דווקא אחווה זו את אש האמונה בעם ישראל...

*

בעצם נראו ניצני האחוה, עוד שמונים שנה לפני כן על היאור... חז"ל [ילקוט שמעוני ר' קס"ו] פירשו "והנה נער בוכה" שנאמר בענין תיבת משה; על אהרן!!! וכך פירש זאת אחד מרבותינו בעל "פענח רזא": "אהרן היה בוכה על הילד מאימתו פן יקראנו אסון המים, ומתוך כך חמלה עליו [בתיה] ואמרה מילדי העברים זה... לפי דעה זו, נמצא שאהרן האח הנאמן הוא שגרם להצלתו של משה, בהיותו בן שלוש...

אחוה עמוקה זו שבין משה ואהרן התבטאה בעיקר בטובת עין עצומה, השמחה בטובת השני, גדולתו והשיגיו. אף כשזכו משה ואהרן לגדולה, לא שמחו על מעמד עצמם כי אם על גדולת השני... משה רבינו שָֹשֹ ושמח על כהונת אהרן – ואהרן על הנהגת משה רבינו. הוי! מי יתנך כאח לי, האחוה הזכה הטהורה המכוונת אך ורק לטובת השני...

*

במשך שמונים שנה היה אהרן נביא ישראל, שהיה מוֹסר את דבר ה' לאחיו שבמצרים. בספר יחזקאל [כ] מוצאים אנו נבואה אחת משלו על הרחקת העבודה זרה במצרים הוא היה המנהיג הרוחני לעם בגלות מצרים.

• כשהגיע עת בשורה על גאולת מצרים. הקב"ה התגלה למשה רבינו בסנה בהר חורב והטיל עליו את הנהגת העם בהוצאתם ממצרים. הוא מיאן, איך יקח עליו את הנהגת העם בעוד שיש לו אח גדול ממנו? "אמר לו משה "בי אדוני שלח נא ביד תשלח - שאחי גדול ממני ואני הולך לפרעה?. א"ל הקב"ה חייך שאמרת כראוי שהוא גדול ממך אלא אף על פי כן "וראך ושמח בלבו"... [תנחומא שמיני ג'] "שמא עיכב משה, שלא רצה לילך? אינו כן! אלא כמכבד לאהרן. אמר משה: "עד שלא עמדתי היה אהרן אחי מתנבא להם במצרים שמונים שנה" [שם שמות כ"ז].

במעמד ההוא נאמר לו על אהרן הכהן: הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ... הנה מגיע אהרן נביא ישראל, לפגוש את אחיו הצעיר שבא אי שם ממדין. הוא לא ראה אותו ששים שנה. הוא יודע שעומד משה ליטול את מעמדו את "הטובה הזאת והגדולה הזאת" שניתנה לו כנביא ה'. ועם זאת לא רק שינהג בו עין טובה אלא שישמח על זה בשמחה עצומה. כך נאמר ב'ילקוט' וראך ושמח לא בפיו אלא בלבו בלבו יותר מבפיו,: בפירוש "זית רענן לבעל 'מגן אברהם' על הילקוט כתב: "שאי אפשר לפרש כל כך שמחתו". כלומר שמחת אהרן היתה גדולה מכדי להביעה בפה, עיקר השמחה העצומה בגדול האח הצעיר, נשאר בלב ללא כל ביטוי...

*

אהרן הכהן נצטוה בשעתו בנבואה: "לך לקראת משה המדברה". [שמות ג'] מדבר סיני ממוקם בין מצרים למדין ושם נפגשו שני האחים הקדושים. וכך למדנו בפרשה זו: ויאמר ה' אל אהרן לך לקראת משה המדברה, וילך...

וילך!!!... מלה אחת ויחידה זו חובקת עולם מלא. עולם של מסירות נפש לציווי ה', מילוי שליחות נאדרה בקודש וביטול היש במלואו. רגשות אהבה הערכה והכרה לעומת אחיו הצעיר והעיקר: שמחה בגדולתו. ומה היתה באמת שליחותו של אהרן? דברים מפעימים גילו לנו רבותינו בעלי התוספות. על דבר אחד נשתלח אז אהרן על פי הדיבור! לך לקראת משה – כדי שיֵדע שאתה שמח"!!! [דעת זקנים שמות ג' שם].

*

נתבונן נא אף לפי קוצר השגתנו, בדרכו זו של אהרן הכהן, המופלאה כל כך. ננסה לתאר זאת לעצמנו. אהרן הכהן צעד לו בודד ונודד מגושן עד מדבר סיני, ששם היה אמור לפגוש את אחיו בהר האלקים. זקן יותר מבן שמונים שנה היה כשהשתרך לו לבדו בדרכו המדברה. יהודי בן עם משועבד מושפל ומעונה זה דורות על דורות. איזה מצרי היה חס אז על חייו בדרך? והוא עוזב את מצרים על פי ה', מתוך גבורת נפש והסתכנות עצומה בדרכים בשעתו. מן הסתם היה משמר כבד מופקד על כל גבולות מצרים לעצור בעד כל בורח.

ואהרן קדוש ה' חצה את גבול מצרים ויצא. דבר לא עמד בדרכו. הכל התמוגג מול תוקף רצונו למלאות את דבר ה'. בשליחות של מעלה הלך. את כל הדרך הזו היה אהרן הולך בשליחות זו, להראות למשה שהוא שמח בגדולתו...

הוא ידע שאחיו הצעיר עומד להתמנות למנהיג ישראל, רבן של ישראל, אדון הנביאים ומשפיע גאולתם. והשמחה על גדולת אחיו מילאה את כל ישותו!

*

וראך ושמח בלבו. כך אמר לו הקב"ה למשה במעמד הסנה וכך נתקיים הדבר. אהרן קיבל צו מן השמים לקבל את פני אחיו: וַיֹּאמֶר ד' אֶל אַהֲרֹן לֵךְ לִקְרַאת משֶׁה הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹקֵים וַיִשַׁק לוֹ. חז"ל מלמדים אותנו על אותה פגישה נרגשת שבין האחים: "יצא לקראתו והיה מגפפו ומחבקו ומנשקו, אמר ליה: משה אחי! היכן היית כל השנים הללו..."

הספורנו שם פירש: לך לקראת משה. כתלמיד מקביל פני הרב, כאמרו: ואתה תהיה לו לאלקים" והרי שקיבל אהרן כאן פקודת 'קבלת מרות' מאחיו הצעיר. ולא זו בלבד שקיים זאת אהרן בכל לב ללכת לקראת אחיו כתלמיד, אלא כשנשק לו עשה זאת "כמנשק דבר קדוש" [ספורנו שם] הוא ראה לפניו מציאות של קדושה, כספר תורה ותפילין. אם צוה הקב"ה שיהיה לו כרב, כבר רואה הוא לפניו עמוד של קדושה בצורת אדם...

ומאידך, משה רבינו לא נשק לאהרן. הוא ראה במעשה קירבה חיצוני כזה פחיתות כבוד באחיו הגדול... וכך פירש הרמב"ן שם "כי משה העניו נהג כבוד באחיו הגדול ממנו, ולכך לא אמר וישקו איש לאחיו". הרי לפני אח גדול ראוי לעמוד ביראת הכבוד...
*

אהרן הנביא והמנהיג לאחיו במצרים הלך כעת לקבל את פני אחיו הצעיר, כתלמיד המקביל פני הרב. אהרן הכהן הגדול הראה בדרך זו, גדולה מעל לדרך הטבע... ובדרכו הניח יסוד הנהגה זו בסיני, מקום שמשם תמסר התורה ודרכי היהדות עד סוף כל הדורות. משה קיבל תורה מסיני ואהרן הכין וריפד את שטח ההר במרבד טובת עין ולב...

*

וראך ושמח בלבו... על רקע אחוה זו יבָּנה ויתכונן העם הנבחר הצועד לקראת חיים חדשים ומרוממים, היוצאים מתחומי האנוכיות.. על יסוד אחוה זו של משה ואהרן, תגדל ממלכת כהנים וגוי קדוש, המקיים 'והלכת בדרכיו' בהתנהגותו המוסרית בין אדם לחבירו... שם במקום רגשות סוערים על גדולת אח, שלא ניתנו לביטוי, יעמדו בעוד זמן מה מקבלי התורה יחדו וישמעו אנכי ה' אלקיך מפי הגבורה. שם יעמוד פעם עם הנבחר כאיש אחד בלב אחד, וישמעו דברי אלקים חיים ומלך עולם...

*

הגיע זמן גאולת מצרים ונשמע הציווי הראשון לישראל של "החודש הזה לכם". ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים. ועל זה אמר רבי שמעון בן יוחאי "משה היה חולק כבוד לאהרן ואומר: למדני! והדיבור יוצא מביניהם. ואהרן היה חולק כבוד למשה ואומר לו: למדני! והדיבור יוצא מביניהם, כאלו שניהם מדברים.. [מכילתא פ' בא פרשה ג']

*
עברה כשנה מזמן יציאת מצרים. נבנה המשכן וכליו והעם מצפה בדריכות להופעת השכינה בישראל. אותו יום גדול, ראש חודש ניסן היה, שמיני למילואים, שנטל עשרה עטרות. משה רבינו מגיע להכתיר את אחיו לכהונה הגדולה כפי שנצטוה. אולם אהרן הכהן איננו מתרצה לדבר... הרי משה אחיו טרח כל כך בבנין המשכן ואיך יטול הוא לעצמו את הכהונה הגדולה?

נזכור נא שאהרן היה פעם מנהיג ישראל ונביאו. כעת הגיעה סוף סוף זמן משרתו ככהן גדול לו ולזרעו אחריו והוא עומד ומסרב. וטענתו בפיו... בא משה רבינו ושכנעו שהכהונה הגדולה גורמת לו שמחה כל כך, כאילו נעשה הוא, משה, בעצמו כהן גדול... הוא ידע שרק בכך יוכל למשכו לקבל כתר כהונה... וכך אמרו חז"ל: "אמר לו אהרן [למשה] אתה יגעת במשכן ואני נעשה כהן גדול? א"ל חייך! אף על פי שאתה נעשה כהן גדול כאילו אני נעשה, שכשם ששמחת לי בגדולה כך אני שמח בגדולתך... [תנחומא שמיני ג'].

*

ולא רק פיוס בדברים היה כאן כדי לקרבו את אהרן אל העבודה, אלא מציאוּת של ממש, כעת הרגיש בגדולת אחיו ממש כאילו השיג אותה בעצמו. כך מוצאים אנו שמעת משיחת אהרן בשמן המשחה נשארו שתי טיפות משמן המשחה תלויות בזקנו של אהרן, והבהיקו כשתי מרגליות ועל זה אמר הכתוב [תהילים קל"ג] כשמן הטוב היורד על הזקן, זקן אהרן...

שתי מרגליות אלה העידו כשני עדים על כהונתו הגדולה של אהרן הכהן. אולם חז"ל עמדו כאן על הלשון הכפולה שבמקרא. כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן, זקן אהרן ושואלים: "וכי שני זקָנים היו לאהרן?" וכאן באו ולימדו אותנו שוב אותה על אותה הרגשה נפלאה של אחוה, "אלא כיון שראה משה את השמן יורד על זקן אהרן, היה שמח, כאילו על זקנו ירד..." הרי כבר הוקדם בפסוק שלפני זה "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" הכוונה על שני אחים קדושים אלה, משה ואהרן, ששמחו כל אחד בגדולת חבירו, כשלו... משה רבינו הרגיש ששתי מרגליות של משיחת כהונה כאילו זוהרות מפניו הוא. עלז לבו ויגל כבודו שאחיו אחיו מכהן לפני ד' ונכנס לפני ולפנים, עושה את העבודות הגבוהות והמקודשות ביותר. מי כמשה איש האלקים היתה נפשו משתוקקת על עבודות כאלו, אולם משה התענג דוקא על זכות אחיו לעשות כן. הרי הבטיח לאהרן: " חייך! אף על פי שאתה נעשה כהן גדול, כאילו אני נעשה..."

*

הנה נמסרו מצוות עבודות הקרבנות שבפרשת ויקרא. משה רבינו עומד ומקשיב ואיננו שומע את שם אחיו בציווי זה במפורש. הנה ניתן סדר הקרבנות בפרשת ויקרא ואמנם הציווי נאמר ל"בני אהרן" ולא לאהרן בעצמו ... נפש משה רבינו עטופה עליו. הוא מצטער על כבודו של אהרן. למה אין שם אחיו מתכבד אף בציווי העבודה? וכך למדנו במדרש "מתחלת הספר [ויקרא] כתיב: "וערכו בני אהרן, וזרקו בני אהרן , ונתנו בני אהרן" אמר משה לפני הקב"ה: לאהרן אין אתה חולק לו כבוד בשביל בניו? אמר לו הקב"ה: חייך שבשבילך אני מקרבו ולא עוד אלא שאני עושה אותו עיקר ובניו טפלים צו את אהרן ואת בניו לאמר". [ויקרא רבה ז'].

*

כשניתנה פרשת נגעים שנאמר בה "והובא אל הכהן", שוב חס משה רבינו על כבוד אחיו הגדול שיצטרך להיזקק למראות נגעים. וכך לומדים אנו במדרש: "צער גדול היה לו למשה בדבר הזה. כך הוא כבודו של אהרן אחי להיות רואה את הנגעים? אמר לו הקדוש ברוך הוא: ולא נהנה ממנו כ"ד מתנות?" [ויק"ר ט"ו]

*

ושוב מצינו שחרד לב משה על כבוד אחיו, כשנאמר מקרא "ואל יבא בכל עת אל הקודש: "צער גדול היה לו למשה בדבר זה, אמר, אוי לי שמא נדחף אהרן אחי ממחיצתו". [שם כ"א]

וכבר אמרו קדמונינו ז"ל, ששמו של משה רבינו אינו נמצא בפרשת תצוה מפני שבפרשה זו מיועדת ל'כבוד ולתפארת' של אהרן אחיו ובכל לבו רצה משה להצניע את עצמו שלא להעיב אף במשהו על אור גדולתו של אחיו... עד כמה שאין לנו השגה כל שהיא בחיי הדורות הקדמונים, אמנם תורה היא שניתנה ללמוד מכך עד סוף כל הדורות, עד כמה ששייך.

*
הוי אחוה! מתוך מטבע שטבעו חכמים בברכת הנישואין, למדים אנו שיש 'בריאה' מיוחדת במינה ושמה אחווה. אשר ברא... אהבה ואחוה שלום וריעות. בריאה בפני עצמה היא, קשר של מסירות ונאמנות, בין הנולדים בבית אחד, הערכת איש לאחיו.

בהתקשרות נפלאה חיו האחים הקדושים, רבי שמעלקא ואחיו בעל הפלאה זי"ע שלמדו יחד בשקידה עצומה. וכך כתב בעל הפלאה על שנות נעוריו: "נתקשרתי בקשר עבותות אהבה רבה ועזה מאד, נפשי קשורה בנפש אחי הרב הגאון מה"ו שמעלקא הלוי ז"ל להיות נוחים זה לזה בהלכה באהבה נפלאה כאהבת דוד ויהונתן וללמוד הש"ס ופוסקים, לעמוד על שרשי הדת אמיתה של תורה ויסודותיה ויד ה' היתה טובה עלינו ולמדנו סדר הש"ס ופוסקים ביגיעה להבין דבריהם ע"פ פשוטו". [הקדמת קונטרס 'שבת אחים' הנדפס בסו"ס הפלאה על כתובות].

לפני שנים רבות ראיתי סיפור מרגש על שני האחים הקדושים האלו. היה זה בשעה שהשתדכו ביניהם. בנו של הרבי ר"ש, הגה"ק רבי צבי יהושע מטרייביטש זי"ע נשא את בת אחיו ה"הפלאה". הרר"ש פנה אז אל אחיו ואמר לו: הלא אמרו חז"ל [שבת ק"ל.] "ליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא" בכל נישואין צריכה להיות איזו שהיא קטטה...

באמת, איך היה שייך מושג כזה אצל אחים קדושים, אהובים וברורים? מתוך שבכל זאת כתבו זאת חז"ל, פתח בעל ההפלאה בקול נרגש ואמר אל אחיו-מחותנו: אחי! אתה גדול ממני בתורה, ביראה ועבודה... ואחיו הגדול בכה בשמעו את הדברים וניגש "להתקוטט", לאו! אחי, אתה גדול ממני בתורה, ביראה ועבודה... ומתוך דמעות אחוה אלה הובילו קדושים אלה אל ילדיהם לחופה... עובדא זו נחקקה בחום וברגש וכך נשתמרה בעומק הזכרון...

*

בשנת תשס"ח זכינו בעזהי"ת לחתן בן למזל טוב. המחותן הי"ו, אמר לי תוך כדי שיחה, שמשפחתו מתייחסת על רבי צבי יהושע מטרייביטש, כלומר מאותו הזוג, בני האחים הקדושים הרבי ר' שמעלקא ובעל ההפלאה...

נזכרתי אז בסיפור ההוא של האחים הקדושים. בעידן חדוותא זה פניתי אליו ברגש: "מחותן! יש במשפחתכם מסורת קטטה בשעת נישואין להוכיח את מעלות האח... הבה נריב את 'ריב משפחתך' היקרה. הבה נרגיש נא את דמעות האחים, דמעות האחווה הנאמנה, ונאחל יחד כבעלי שמחה, לנו, לבנינו לדורותינו ולכל ישראל, שירבו "קטטות" כאלו... דו ביסט בעסער פון מיר. הנך טוב ומעולה ממני. "

*

עניני אחווה צפים ועולים. דברי צוואתו של מרן ה"אמרי אמת" זי"ע, שלה דומייה תהלה. "נגמר ונמנה אצלי להשאיר ההנהגה ביד אחי הר' משה בצלאל שליט"א הוא קשור אצלי בלבי רוחי ונשמתי הוא ימשיך את לבכם לאבינו שבשמיים".

*

פעם הגיע חסיד אחד אל ה"תפארת שלמה" מראדומסק זי"ע עם בנו הקטן. הרבי חילק אז עוגיות לכל הבאים לפניו. כשקיבל הילד את שלו, ביקש עוגיות נוספות... "למה לך עוד?" שאלו הרבי. "מפני שיש לי אחים בבית ואני מבקש זאת בשבילם" ענה הילד.

הדברים נגעו ללבו הגדול של ה'תפארת שלמה'. הוא הוציא את קופסת הטבק שלו, הוא פתח אותה, הראה אותו לנער וכך אמר לו: "אתה רואה את הקופסה הזאת? היא מלאה וגדושה עד למעלה. כמו כן לא יחסר לך כלום כל ימי חייך". והוא הוסיף בחיבת התפעלות: "אתה נמצא כל כך רחוק מן הבית ובכל זאת אתה זוכר ודואג לאחיך... עס וועט דיר קיינמאל גארנישט פעלן. לא יחסר לך דבר!"... וכך נתקיימה ברכת הצדיק. על פי דבריו למדנו שאיך שיחס כזה מביא טובה וברכה ושפע רב...

*

מענין לענין ומטבק לטבק... אבי ז"ל כתב בערוב ימיו קובץ זכרונות משנות הזעם בשם "בנקרת הצור" ושם מצאתי את הסיפור הבא, תחת הכותרת "הצלת שלום על ידי חפיסת הטבק". ישמש נא הדבר כזכרון לאהבת אחים, בימים שלא היו כמותם מאז היה ישראל לגוי. זה קרה בחורף האחרון של המלחמה בשנת תש"ה. המצב במחנות בגרמניה, היה אז בכי רע. הרוצחים ימ"ש שראו שקיצם קרוב הגיעו לשיא אכזריותם. אבי עבר את מוראות התקופה במשך שנים במקומות שונים ובעיקר במחנה העבודה האיום סקארז'יסק ומשם עבר לשליבן שבגרמניה. שלשה אחים היו וכולם שרדו בעזהי"ת. הראשון היה ר' יהודה ליבר ז"ל, השני ר' שלום ז"ל, אבא היה הצעיר במשפחה. הם נשארו יחד כל הזמן וניסו לעודד ולחזק ולעזור איש את אחיו עד כמה שאפשר. עד שביום אחד הוציאו את האח האמצעי שלום למחנה אחר בשם פליסברג. מורי ואלופי ר' פינחס פיינשטאט ז"ל היה שם והוא סיפר לי שאי אפשר לתאר את זוועות המקום וזלעפות הרעב. מכאן ואילך הנני מעתיק את הדברים מפנקסו של אבי ז"ל...

"באמצע החורף שלחו מן המחנה שלנו, משלוח אנשים לפליסברג וביניהם לקחו גם את שלום. זה היה פתאומי ולא זכינו אפילו להיפרד. שם הקימו מחנה חדש. זה היה מרחק כשלושים ק.מ. מאתנו ולא ידענו אפילו איך להגיב. הקאפו'ס עברו ושבו מפה לשם. בתחילה אמרו ששם יותר טוב ואח"כ התברר שהרבה יותר רע. אחרי כמה שבועות קבלתי פתק משלום ע"י הקאפו הפולני, בו הוא כתב שנפרד מאתנו. הוא כתב שימיו ספורים, ואינו יודע אם עוד נתראה. הוא גווע מרעב, ואילו היה לו חפיסת טבק לעישון, היה יכול לקנות בה גזר מתוק להחיות את נפשו. בתחילה קבלנו חפיסת טבק אחת לששה שבועות, אבל כבר מזמן שלא קבלנו. ידעתי באחד מחבירי לעבודה, קובא שמו, שיש לו חפיסה כזו. זה עלה 8 מנות לחם. ביקשתיו שימכור לי את זה. הוא שאלני, איך אוכל להתקיים שמונה ימים בלי לחם. ביקשתיו שיאריך לי את זה ל 12 ימים. אני כבר אסתדר, יש לי ידידים והם יעזרו לי".

"הוא האמין לי ונתן לי את החפיסה. מיהרתי למסור זה להקאפו. ואפילו אם היה זה אצלי ספק ספיקא (אם יגיע הדבר ליעדו) בפיקוח נפש אין מתחשבים עם זה. לאחי ליבר אפילו לא הראיתי את הפתק. הוא כבר היה נפוח, רק סיפרתי לו שקיבלתי ד"ש משלום. באיזו כוחות התקיימתי וקיימתי את הבטחתי אינני יודע בעצמי, רק זוכרני שהיו לי רגעי אושר נפלאים שיכולתי לקיים את זה. המילים הראשונות כשנפגשתי עם שלום חדשים רבים אחרי המלחמה, היו, אם קיבל את חפיסת הטבק ואמר לי שזה החזיקו בחיים. מי שלא מכיר את התנאים של הימים ההם, לא יבין את המשמעות הזאת - - - ".

אבא! אינני מבין כלום בזה, אבל אם אחר חמש שנות זוועה היו לך רגעי אושר נפלאים על דברים כאלו, על שהשלכת נפשך מנגד להצלת אח בצום ועינוי, אתפלל שאהיה ראוי להיקרא בנך... גם בעמק הבכא בתקופה הנוראה ההיא היו לך ידידים שעזרו והלוו לך, גם שם האמין לך איש זר ורחוק שתעמוד בדיבורך. אבא!

*

כששים שנה עברו מאז. האחים האהובים, אבי ודודי שלום, כבר עברו לעולם שכולו טוב. נסעתי אז עם עם אחי הגדול שליט"א לחתונה שערך בן דודנו, אחד מבני ר' שלום. באמצע הסעודה רקדו במעגל בני המשפחה, קבוצה די גדולה בלעה"ר של אברכים חסידיים נכדי דודי ז"ל, כולם אהובים וברורים. עמהם הצטרפנו למעגל, אחי ואני. פתאום פניתי אל אחי ולחשתי באזנו " א פעקל טאבאק...". [חפיסת טבק]". אחי הגדול נענע לי בראשו. הוא קלט היטב את משמעות הדברים. חפיסת הטבק, מסירות אח לאחיו, הצילה נפש מישראל והעמידה דור נפלא, מעגל שלם של שומרי תורה ומצוות שהשתרע על פני האולם. מעגל שבמרכזו להטה נקודת האחוה היהודית הטהורה...

*
שמעתי פעם פירוש מתוק מהגאון רבי דוד קוויאט זצ"ל מניו יורק, בעל "סוכת דוד", על הפסוק "הנה מה טוב שבת אחים גם יחד". מה פשר הדגשת "גם" יחד? לכאורה היה הדבר מובן במלת "יחד" לבד? אלא שמצינו בחז"ל דרשה על מלת "גם": "גם לרבות שינוייהם" [ב"ק ס"ה: וראה ברש"י דברים כ"ג] את האח יש לאהוב למרות שהוא שונה ממך בתכונותיו ובאופיו, "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, "גם" לרבות את שינוייהם...

*

ר' ישראל! הבה נרבה אחוה נאמנה בישראל. ידעתי שיש נסיונות ומעכבים בדבר. אולם מזה גופא רואים עד כמה נשגב הדבר. יש לקפוץ ולהתרומם מעל לכל מכשול. כבוד שמים הרבה יש בדבר וכבוד אב ואם ללא שיעור בעולם הזה ובעולם האמת. נסיונות איומים ישנם בנושא האחוה, בפרט בנושאי "הלכות נחלות". מאבקים על עסקי ממון זרעו הרס ר"ל. אלא שלאחר כל האמור על ענקי אומתנו, שהשרישו זאת 'בימי בראשית' שלנו, כדאי מאד להתבונן במבט יהודי שורשי. האם על נחלה חומרית כדאי להשחית את הנחלה המרוממת והמקודשת ששמה "אחוה"? הרי זה היה מן היסודות שהונחו מאז היות ישראל גוי אחד בארץ. זאת ועוד, אבות עמלים וטורחים על המחיה ועל הכלכלה להיטיב עם דורותיהם שירווח להם בעתיד; הרי צריך להכיר להם טובה, למצוא דרך איך להגיע לעמק השווה, ולא לגרום להם צער עמוק כזה, בעלמא דקשוט.

שמעתי פעם מיהודי תלמיד חכם מדור הקודם, בר דעת ובעל נפש, איך שאמר לבניו. "עס איז נישט דא קיין גרעסערע זאך ביי מיר, ווי עטס זאלט זיך האלטן צוזאמען – אין דבר גדול אצלי ממה שתחזיקו עצמכם יחד...". בדבר זה שייך להכיר טובה להורים.

נזכור נא שבהר האלקים נפגשו פעם אחים מתוך אהבה ועין טובה עצומה ושם בהר הזה ניתנה התורה הקדושה לעם אחים... בנים אתם לה' אלקיכם! ושוב כשהופיעו יחד לפני העם, האמינו העם לדבריהם, וכרעיונו כובש הלב של ה"אמרי חיים" זי"ע. האחווה המופלאה כל כך גרמה לאמונה...

*

ובכלל, איך שייך שלא להזכיר את ההלכה הפסוקה שמקורה בעשרת הדברות בסיני. כבד את אביך ואת אמך - "את - לרבות אחיך הגדול" [כתובות ק"ג.] רוב הראשונים סוברים שחיוב זה מדאורייתא הוא. כמה דיעות יש בנושא זה מי נכלל בזה וכן בצורת הקיום. אין ספק אמנם שהמחמיר בזה מקדש שם שמים ברבים בהתנהגותו.

*
הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד... מקרא זה נדרש על שני מנהיגי האומה, משה רבינו ואהרן הכהן [הוריות י"ב.] ה'שפת אמת' הוסיף בזה דברים נפלאים ביותר. ב"גם יחד" נכלל גם כלל ישראל. כל זמן שנוהגים באחווה, נמשכת להם הברכה משני האחים הקדושים האלה, שכוחם נגנז ונשאר לדורות... מצנצנת המן ומקלו של אהרן שנגנזו למד ה'שפת אמת' שסגולותיהם המיוחדות של משה ואהרן נמצאים אי שם ויכולים להתעורר תמיד בכח האחווה... "וגם בשבת קודש שיש האחדות בישראל מתקיים שבת אחים גם יחד ". [קרח תרמ"ז].

*

ר' ישראל! כשיהודים מתאחים ומתאחדים בשבת קודש, מתאספים יחד בלב אחד מתוך חיבה והערכה, זוכים הם לשפע השראה מכוחם של משה ואהרן, אותם אחים נשגבים עמודי הנצח וההוד שלנו, שהתבטלו והתמסרו, דאגו וכיבדו איש את אחיו, ללא גבול... שבת אחים גם יחד. כשיהודים מתאחדים ואהבה ביניהם, משפיעים כוחות אדירי עולם אלה, כח התורה וכח העבודה, הענוה והחסד, אהבת הבריות וקירובן לתורה... הרי כך כתב שם ה'שפת אמת': "כמו שבית המקדש היה הברכה לכל המקומות, כן אחים הללו המשיכו הברכה לכל בני ישראל". וברכה זו של 'שבת אחים' אלה מתעוררת ונמשכת בכל שבת ושבת...

*

גוט שבת לך אהובי גוט שבת,
שבת של אהבה ואחוה,
לקראת חודש סיון, חודש 'תאומים'
שבת של מתאחדין ברזא דאחד...

אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
קבצים מצורפים
המודיע 478.docx
(43.29 KiB) הורד 111 פעמים

סמל אישי של המשתמש
אהרן תאומים
הודעות: 2563
הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
מיקום: בארא פארק
שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
יצירת קשר:

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי אהרן תאומים » ה' מאי 26, 2022 6:31 am

בס"ד
נשמת כל חי...
שירת הנשמה וצליליה האדירים

לר' ישראל יקירי שליט"א

אמרו עליו על הרה"ק רבי משה לייב מסאסוב זי"ע, שפעם בהיותו חלש ומעונה בדרך שליחות של מצוה, הגיע לכלל סכנה. במה החיה אותו צדיק את נפשו אז? במזון הרוחני של אמירת "נשמת"... מתוך תענוג מופלא זה שוב לא היה גופו דורש ומבקש כלום... דעתו נתיישבה בשיקוי של חיות עילאית. הוא השיב את רוחו במנעמי שבת של דבקות שבח ושירה... "טעמו וראו כי טוב ה' אשרי הגבר יחסה בו".

בעל 'יסוד ושורש העבודה' עומד וקורא בלהט לכל אחד מאתנו: "אחיי ורעיי! זרע קודש! אהובי נפשי! בוודאי השמחה שראוי להיות לאדם בעת שאומר את השבח הגדול הזה, יותר מכל השמחות ותענוגים שבעולם - - -ובייחוד בתיבות "ומבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע כו' אין לנו מלך אלא אתה" - - -

*

אחד מרבותינו הראשונים רבי אלעזר מגרמייזא "בעל הרוקח" כתב: "כל איש אשר בו רוח חיים יכוין בנשמת בכל כוחו, כי הוא שבח שיר השירים, ואשרי המכוין בכל תיבה ותיבה ואומר בכל כוחו בנעימה". מעין שיר השירים הוא, המעולה מכל השירים!

נשמת כל חי ... מילות הפלא הממצות בתוכן השתפכות הנפש אדירה כל כך. היא היא השירה הבוקעת מתשלובת כל חלקי האדם וכוחותיו גם יחד, להודות ולהלל לה'; בשירה נשגבה, בביטויים זורמים בכח ועוצמה, כשטף מים אדירים, מלאי חיות הוד והדר...

נשמת כל חי... רגעים של שיא בלב עובדי ה' נכספים. חסידֵי עליון התעטפו אז בטלית של אהבה ויראה ונשמתם להטה ברגשי כיסופין בהתייחדם עם קונם מתוך קדושת השבת...

*

"נשמת" הוא השיר המיוחד ליום שבת קודש. נשמת כל חי תברך את שמך ה' ורוח כל בשר תפאר ותרומם... הראב"ן [רבינו אליעזר ברבי נתן – מרבותינו בעלי התוספות] בסידורו, מלמדנו את קשר המלים הראשונות של 'נשמת' , לשבת קודש: "לפי שבשבת יש נשמה יתירה, לפיכך מתחילים ואומרים נשמת כל חי ורוח כל בשר : גם הנשמה היתירה וגם הרוח שהוא עיקר הגוף, מפארין ומשבחין לשמך...".

תפילת 'נשמת' מקושרת ליום שבת קודש והנשמה היתירה היא היא ה'מנצחת' בשירת אלקות זו. בעל "סדר היום" [רבי משה מכיר מגדולי צפת בזמן הב"י] הוסיף לבאר, שמשום דכיון שנתוסף לנו נשמה יתירה בשבת מוסיפין אנו שבח והודאה לשמו יתברך ויתעלה על כל הטוב והגמול שגמל עמנו מיום היותנו וגומל עמנו בכל עת ובכל שעה...".

*

כחוט השני עובר בין חלקי השירה הזאת, התודעה הברורה של ייחוד ה'. "אין עוד מלבדו" מהדהד בכל פינה ב"נשמת כל חי". אמונה חודרת שיש בורא ומנהיג נצחי שאין בלתו ואפס זולתו. "מן העולם ועד העולם אתה קֵל ומבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע... אין לנו מלך עוזר וסומך אלא אתה... המנהג עולמו בחסד ובריותיו ברחמים... ולך לבדך אנחנו מודים...".

רשפי התלהבות הלכו וגברו אצל אנשי מעלה בתפילת 'נשמת', ממִלה למלה נתעצמו יותר בדבקותם, וכך עלו באהבה ויראה סוערות מול פני הקודש, בביטול היש ובהכרה עמוקה מני עמוק, שה' הוא האלקים אין עוד מלבדו, עד שאחזה אש קודש בכל ישותם, כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך...

*

ההוד וההדר של המילים האלה, יש בהם כדי לעורר את נימי הנשמה, תוכן הדבקות שבבטויים סוחפת רוח ונפש להצטרף לשירה אינסופית זו. הוי! נשמת כל חי תברך את שמך ה' ורוח כל בשר תברך ותרומם זכרך מלכנו תמיד... ר' ישראל ! תן יד ונעבור בין תלמי ערוגות הפלאים, בין שורות תפילה אלקית זו. הבה ננסה לספוג ולו אף קורטוב מ'טעם גן עדן' שבשירה זו, אותה קבלנו כמתנת שמים, מתנת שבת ומועד...

מספרים על ה"בני יששכר" זי"ע שהיה מנהגו בקודש להתפלל תפילת נשמת בניגון שובה לב, כשהוא ניצב ליד חלון בית מדרשו הנשקף אל העמק שלמרגלותיו. מנגינתו היתה מתוקה ומרטיטה כל כך, עד שאפילו הרועים מסביב היו נאספים לשמוע אל הרינה. בשבת הראשונה שלאחר פטירתו שררה תוגה בבית מדרשו וזו העמיקה במיוחד בעת שהגיעו לתפילת נשמת. אך אז לתדהמת המתפללים, נשמע לפתע ניגונו של הרבי כבכל שבת, אחר כך נתברר שהרועים שהיו רגילים לשומעו בכל שבת פצחו בעצמם בשירה...

*

"מכנף הארץ זמירות שמענו" נאמר מפי הקב"ה למלאכים, על שירת ישראל ביום השבת [תוס' סנהדרין ל"ז:] ומתוך כך תיקנו לומר "נשמת" בשבת קודש [אור זרוע]. מה ענין כנף אצל שירה? דבר זה ביאר לנו ה'חידושי הרי"מ זי"ע ברעיון מפעים: "שעל ידי השירה מתעלין כמו העוף בכנפיו. וכן כתב האר"י ז"ל שכל עלייה על ידי שירה..." [שפ"א ויקרא תרמ"ז]. בדברים קצרים אלה מתומצתת מעלת השירה, שבכוחה מתרוממים כמו ציפור בכנפיה, מעלה מעלה, וכפי שסיים ה'שפת אמת' שם: "למעלה מצבא מרום - - מחיצתן לפנים ממלאכי השרת"...

מה שגבו כנפי השירה הזאת! "ואילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רנה כהמון גליו ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע ועינינו מאירות כשמש וכירח וידינו פרושות כנשרי שמים. ורגלינו קלות כאילות. אין אנחנו מספיקים להודות לך ה' אלקינו ואלקי אבותינו...".

*

על לוח לבבי חקוק ריקוד נלהב של קבוצת יהודים יקרי ערך, שסבל איום עבר עליהם ר"ל. שבורי לב וקרובי שכינה אלה נאחזו אז איש ביד רעהו ויצאו במחול כשבפיהם מתרוננות המלים הנשגבות האלה. "ואילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רנה כהמון גליו". בקול נרגש קפצו ושאגו כולם כאחד: "אין אנחנו מספיקים להודות לך ה' אלקינו" יהודים אלה התרוממו והכירו בשמחה עצומה, אף במצבם את האושר שבהודאה! הם הבחינו בטוב האלקי העוטף אותם יומם ולילה.

ואחד מהם מסר לי בשעתו גילוי מדהים. "לפעמים נפלטת ממני אנחה מתוך סבל ההתמודדות. פעם אף בוקעת ומתמלטת זעקת "אוי" מעומק הלב. אלא שתוך כדי אנחה, אני נזכר שאותיות "אוי" הן ראשי תיבות של... "אחד יחיד ומיוחד".

ר' ישראל אתה שומע ומאזין לקדושת הייחוד של "א יידישער קרעכץ"? את מה שנמצא בעומק אנחה יהודית? חושבני שגדולי החסידות היו מפליאים ביותר השגה כזאת של יהודי בדורנו.

יקירי! אלפי שנים חיכתה וציפתה תיבת "אוי" על תיקונה, עד שבא יהודי נחבא אל הכלים, מתאנח בצער נפשו. הנה מתקשר הוא לשמים בלב נשבר ומוצא את הרמז הברור ב"אוי": אחד יחיד ומיוחד, אלוק כל בריות, אדון כל תולדות, לית אתר פנוי מיניה אפילו במלת "א-ו-י"... מפיו שמעתי זאת ובמלוא הכנות, בתכלית האמונה, שאין עוד מלבדו...

יהודים אלה אינם ידועים בעולם, אין הם מנהיגים ומשפיעים. ובכל זאת הם קורעים רקיעים בתגליתם הנפלאה שנקנתה להם מתוך עמל וצער...

אלקי הראשונים והאחרונים... כדאי לרשום פירושים כאלה שנשמעו מפי "יהודים מן השורה" החיים אתנו כיום. להודיע שהאמונה בוערת גם בדורות האחרונים ואף בדור הזה אצל יהודים שאתה פוגש אי שם בדרכך...

*

בין גנזי מצאתי מכתב שקבלתי בקיץ שנת תשע"ז ממקום נידח בקליפורניה, מאברך שהיה נמצא שם לצורך רפואה. תקופה ממושכת היה שם לבד בין גויים. והנני להעתיק רק שורה ממה שכתב ממעמקי הדוי בנושא האמונה. "בן אדם שיש לו אמונה אמיתית יודע שהוא אף פעם לא עזוב, הקב"ה תמיד אתו ותמיד דואג לו ותמיד עושה הכי טוב בשבילו, זה שאנחנו לא תמיד רואים את זה, זה פשוט מגיע מקטנות שכלינו ומקוצר רוח ומעבודה קשה".

והרי שורה נוספת מדברי אותו אברך נעלה. רעיון אדיר משמעות על קטע של "נשמת".. ושוב, זה נכתב על ידי יהודי בימינו החי את הדברים בכל לבו ונפשו. "עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך ה' אלוקינו ואל תטשנו ה' אלוקינו לנצח" איך אפשר להגיע לתחושת -ולא עזבונו? אם יודעים שהכל חסדיך - אז: ולא עזבונו, למה? שיודעים שהכל חסדים. אם מאמינים שהכל חסדים, אז מרגישים שהשי"ת לא עוזב אותנו אף פעם. ובתמצית: ולא עזבונו--- איך מגיעים לזה, אם יודעים ש---חסדיך, הכל חסדים...".

געוואלד! זה לא נאמר מפי קדוש עליון בדור ענקים. את זאת שלח לי אברך חי וקיים בדורנו כשהוא בודד! בודד כל כך בין הנכרים. והוא חי לבדו עם מלכו ואלקיו והוא מתייחד עם מציאותו ומקיים "ולך לבדך אנחנו מודים"...

*

המעורר ישנים, והמקיץ נרדמים... יתכן ש"נשמת", שירת השבת מרמזת כאן אף על תחייתו של היהודי ביום שבת קודש גופא. בימות החול לפעמים נשמתו ישנה ורדומה מתוך טרדותיו, לשונו אילמת מתורה ותפילה כראוי, הוא מרגיש נפול וכפוף, כבול לעסקי יום יום, כורע תחת משא הזמן ודרכי שמים נעלמות ממנו.

והנה בא יום שבת קודש ומעוררו מתנומתו ומשחררו מכבליו, מדובבו מקימו וזוקף את קומתו ופונה אל נשמתו: "התנערי מעפר קומי!!", "מה תשתוחחי ומה תהמי!!" ומתוך כך מתחיל יהודי של שבת לפענח את דרכי ה' ומעשיו, שנסתרו ונעלמו ממנו בימי החול והחולין... ואז ביום השביעי הוא מתחיל להודות להלל ולשבח...

וכך מתקיים ביום השבת ביתר שאת: המעורר ישנים, והמקיץ נרדמים, והמשיח אלמים, והמתיר אסורים, והסומך נופלים, והזוקף כפופים, והמפענח נעלמים, ולך לבדך אנחנו מודים...

*

לדעת רוב הראשונים חיברו את 'ברכת השיר' אנשי כנסת הגדולה, ולדעת כולם: אדירי דעה קדושי עליון, שדבקו בכל רמ"ח ושס"ה שלהם, באלקים חיים ומלך עולם...

מי יערוך את החן האלקי שפוך על מלים שב"נשמת": "על כן אברים שפלגת בנו, ורוח ונשמה שנפחת באפינו, ולשון אשר שמת בפינו- הן הם, יודו ויברכו וישבחו ויפארו וירוממו ויעריצו ויקדישו וימליכו את שמך מלכנו תמיד"! יצירה נשגבה זו היא פרי לבבם של אנשי קודש אשר להם נגלו שערי שמים.

*

"ברכת השיר" כך קרא רבי יוחנן לתפילת 'נשמת', מכיון שנסמכה לפסוקי דזמרה [תוס' פסחים קי"ח.] . 'ברכה' היא כידוע היא מלשון בריכה [בר"ר ט"ל] המורה על ריבוי השפע, ואכן מתוך תפילת 'נשמת' זורם שפע של שירה... הברכה שורה בשירה הזאת העולה על כל גדותיה, גדות הלב היהודי שתכלית חייו היא להודות, להלל ולשבח את בוראו... על שפע כזה רמזו גדולי החסידות בפירוש רש"י על "אז ישיר - עלה בלבו שישיר"...

*

נשמת כל חי... ברגשי קודש, נקרא נא כמה מלים מתוך הזוהר הקדוש: "האי יומא איהו יומא דנשמתין – בגין כך משבחי בתושבחן, תושבחתא דנשמתא, היינו נשמת כל חי תברך את שמך ד' אלקינו ורוח כל בשר... יום שבת קודש הוא יום הנשמות ולכך משבחים בה בשירת הנשמה, נשמת כל חי... [ח"ב ר"ה:]

*


רבותינו הראשונים [ר"י ב"ר יקר ואבודרהם] קבעו שפתיחת 'נשמת' מיוסדת על המקרא האחרון בתהילים: "כל הנשמה תהלל קה הללוקה. מן הענין הוא כאן, להזכיר את דבריו הנלבבים של כ"ק אדמו"ר רבי אליעזר זוסיא מסקולען זי"ע, שבפרק זה של הללו קֵל בקדשו, ישנם ששה חלוקות בהילול של כלי שיר שונים, בתקע שופר, בנבל וכנור וגו' המרמזים על ששת ימי המעשה, ואולם כנגד יום שבת קודש נאמר:"כל הנשמה תהלל קה הללויה. וטעם הדבר הוא, שיום גדול וקדוש זה אינו מיוחד לכלי שיר, אלא לשירת כל הנשמה...

*
גואל ומושיע, פודה ומציל ומפרנס ועונה ומרחם בכל עת צרה וצוקה... כמה יש להתחזק בכל אחת ואחת מן המלים אלה ולשננם ללא הרף. הרב חיד"א זי"ע מלמד אותנו שהקדמת "גואל ומושיע" לפני "פודה ומציל" מורה על הקדמת רפואה למכה, דבר שנתייחד רק לישראל [מגילה י"ג:] הגאולה והישועה כבר נמצאת ומוכנה... [שמחת הרגל].

והרב חיד"א הוסיף וביאר גם את הקישור למלים הבאות, דברים שיש לזכור אותם: "אין לנו מלך עוזר סומך אלא אתה". כלומר אם כי הזכרנו כבר שרק הקב"ה פודה ומציל בכל עת צרה וצוקה", צריך לקבוע בנפשנו, שאף לא בשעת צרה וצוקה, אלא בימים כתיקונם בשעת רווחה, אין לשכוח אף רגע שאין לנו מלך עוזר וסומך אלא אתה. "והכל ממנו השגחה פרטית לטוב לנו כל הימים ברוב חסדיו הרבים". [ס' שפה אחת]. אין להניח חלילה מן הדבקות, התלות והאמונה המוחלטת, אף בימים כתיקונם, כשהכל הולך כשורה...
*

ובדברי אותו גאון וקדוש מצאתי ביאור חודר ומאלף, לְמַה שאומרים ב'נשמת': "ורגלינו קלות כאילות ". מה היה דבר זה מועיל לשירה? וכך מפרש ה'אזולאי' את הדברים: אדם שיש בו "כְּבֵדוּת" אין שירתו מעולה. הזריזות ומהירות התנועה מסייעת שלא יתעייף מן השירה... השירה צריכה להתבטא בחיות ובהתעוררות! [זרוע ימין] לסימן לדבר שייך לצרף את המקרא [ברא' מ"ט] : "נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר... ורש"י מבאר 'אמרי שפר' על השירה, שירת דבורה. ואכן על שירה זו אמרה הנביאה: עורי עורי דבורה דַבְּרִי שיר, להביע את השירה צריך לקום להתעורר ולהתנער מכל אבק של תרדמה..!

*
אלקי הראשונים והאחרונים.... הפליא לפרש דברים אלה, אור המערב, הגאון והצדיק רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל והרבה יש להתחזק בדבריו! "כשם שה' מלך על הדורות הראשונים בניסים גלויים ובהארת פנים, כך הוא יתברך מושל על הדורות האחרונים, שגם אם נדמה שהעולם מתנהל בדרך הטבע ובהסתר פנים". [סידור ע' רע"א].

ובכן, צריך להחדיר 'היקש' ראשונים לאחרונים זה בעומק התודעה. הוא הבורא יתברך ויתעלה שברא את העולם, הוא שהוציאנו ממצרים, נתן לנו את התורה ובנה לנו את בית הבחירה, הוא נוהג אותנו במדבר העמים בגלות והוא הוא מלך העולם ברגע זה ממש, כמו שמלך בימי משה ואהרן ובימי דוד ושלמה וכך ימלוך עלינו לעולם ועד ויחזיר לנו את עבודת בית המקדש ומלכות בית דוד במהרה בימינו. ענין דומה מצאנו ב"ספר התמיד" [לרבינו ראובן בן חיים רבו של ה'מאירי'] שפירש זאת בקיצור קולע. הדורות משתנים, אולם בו יתברך, אין שום שינוי ח"ו... אני ה' לא שניתי!!!

*


וה' ער הנה לא ינום ולא יישן המעורר ישנים והמקיץ נרדמים... אין לה' מעצור להושיע ברב או במעט! הכל בידו יתברך! בִּין רגע יכול הוא לשנות פני כל מצב ולהביא רפואה וישועה לכל. לדוגמא אביא לך מדברי המפרשים שביארו מלים מסוימות מתוך 'נשמת', דווקא על פי סיפורים שאירעו בגלותנו. הם תרגמו את הדברים גם בשפת המעשה...

נפעמתי כשראיתי בפירוש המלבי"ם על שירת 'נשמת' [על הגש"פ] ביאור על "הנה לא ינום ולא יישן" מפי מלך ספרד, מתוך מעשה שהיה... המלבי"ם ענק ההגות ועומק הלשון, הכניס כאן דברים מדהימים: "וה' לא ינום ולא יניח לאחרים לישון ומעורר ישנים, כמו שכתב אותו מלך ספרד בספר 'שבט יהודה'...

רציתי להבין את פשר הדבר ומקורו. מצאתי ב"ה את הספר, את סיפורו ופירוש המקרא שחידש מלך ספרד... ספר 'שבט יהודה' חיברו ר' שלמה אבן וירגה הרופא, שחי לפני יותר משלש מאות שנה. בספר מתאר הוא את מאורעות היהודים וסבלם האיום במדינות שונות. [כ"ק אדמו"ר בעל 'שפע חיים' מצאנז זי"ע היה מחזק יהודים בימי החורבן, בדברים מתוך ספר זה] בעמוד 39 הביא את הדבר; ומעשה שהיה כך היה. הנכרים הרגו אחד מהם והתכוננו להאשים ולהעליל על היהודים, כדרכם...

בלילה הוא נדדה שנת המלך... הוא הביט בעד החלון והבחין מרחוק במעשיהם. למחרת התקבץ האספסוף לפני המלך ורצה לנקום ביהודים. שונאי ישראל איימו שאם המלך לא יעשה משפט, יקחו הם את הדבר לידם.

המלך ציוה אז לאסוף את היהודים ופנה אליהם בשאלה: "מה פשר המקרא "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל"? הרי השינה עמוקה היא מן התנומה ולמה צריך להזכיר את שניהם? היהודים פירשו את הדבר לפי הפשט, שלא ינום שומר ישראל וכל שכן שלא יישן. [ע' רד"ק]. אולם המלך אמר להם, שיש לו פירוש אחר בפסוק זה, פשט ש'נולד' על פי מה שאירע עמו בליל אמש...

וכך ביאר מלך ספרד: שומר ישראל אין תנומה לפניו וכשנוגע הדבר לשמירת עמו, אף לאחרים אינו מניח לישון... שנתי נדדה ממני בכדי שאוכל למנוע דמים מיהודים חפים מפשע, אני ראיתי באישון לילה את הרצח ואת המזימה... המלך הכריז אז במלוא פה: "יתעלה וישתבח המושל האמיתי, השופט צדק קֵל אמונה ואין עוול..." וכך באו הפושעים על ענשם. למרבית הפלא, שיבץ המלבי"ם את דברי מלך ספרד, בתוך פירושו לתפילת נשמת...

*
המשיח אלמים והמפענח נעלמים... גם מלים אלה נתבארו על פי מעשה שהיה בעלילת דם... וכך מובא בשם הרב הקדוש רבי אברהם גלאנטי תלמיד הרמ"ק. [רבי אברהם גלאנטי בנה בשעתו את חצר ציון הרשב"י במירון]. הגויים הרגו נער כדרכם בעלילתם הנתעבת. מקובל אחד שהיה שם התפלל והשתמש בשמות הקודש לצורך הצלת ישראל. ומתוך כך יצאו דברים מפי הנער ההרוג, שסיפר לפני המושלים את כל מה שקרה לו.... ועל פי זה נמצא ביאור למלים אלה: "המשיח אלמים ומפענח נעלמים". הקב"ה כביכול ברוב רחמיו וחסדיו דובב את האילם ההרוג ומתוך דבריו פוענחה התעלומה... הרב חיד"א כתב שהמעשה היה בירושלים בימי רבינו קלונימוס, שקראו אותו אחר כך, רבי קלונימוס בעל הנס...

*

כשניגשים לשירת "נשמת", ראוי להתבונן ביסוד השירה שמתמצה בתוך פיוט "צמאה נפשי" שחיברה רבי אברהם אבן עזרא, כעין הקדמה ופתיחה לאמירת נשמת. וכפי שמביעה חתימת שירתו "אקוד על אפי ואפרוש לך כפי, עת כי אפתח פי בנשמת כל חי". על פיוט זה אמר ה"חתם סופר" זי"ע, שבלי ספק נכתב ברוח הקודש.

"החרוז החוזר" בפיוט זה, " צמאה נפשי לאלקים לקֵל חי" "לבי ובשרי ירננו אל קֵל חי" מיוסד על שני פסוקים משירת דוד המלך ע"ה ". [תהילים מ"ב ושם פ"ד]. מסתבר שסביב שני צירים אלה, סובבת ברכת השיר של "נשמת". את הגעגועים האדירים לקירבת אלקים, הרי אפשר ל'משש בידים' בשורותיה של 'נשמת'... וגם הרננה מתוך הלב והבשר גם יחד, כוחות הנשמה והגוף כאחד. דברים אלה משתקפים שוב ושוב מתוך התפילה הנשגבה הזאת...

*

לבי ובשרי ירננו אל אל קֵל חי... כאמור, זו היא אחת מנקודות התמצית שבנשמת. המשורר מייחד, ומאחד את כל עצמיותו, ב'גשם ורוח', מנפש ועד בשר, הוא פותח ב"נשמת כל חי ורוח כל בשר", וממשיך וכולל את כל מציאות האדם: אברים, כל פה, כל לשון, כל עין, כל ברך, כל קומה, כל הלבבות, כל קרב וכליות. כל עצמותי. בשבת שמתאחדת בו הבריאה כולה, מתאחד גם הכל לגוש אחד של שבח ושירה. כמו שיש מושג של "ואני תפילה" – יש מושג של "אני שירה" בכל ה'קומה השלימה' של האדם... קל וחומר לכלי השירה עצמם שיהיו מיוחדים לכך. כך אמרו בשם ה"שפת אמת" – "ושפתותינו שבח" שבח בלבד, כענין שנאמר "ימלא פי תהלתך" [ליקוטי יהודה - סידור].

ואמנם הזמן הכי מתאים לרכז את כל כוחות הנפש והגוף ולייחדם לקראת השיר והשבח האלה הוא יום שבת קודש! אז מתוך המנוחה והשלוה, ניתן לקבץ וללכד את כל חלקי האדם ולהכריז מתוך איחודם המוחלט: נשמת כל חי תברך את שמך ה'...

מה נפלא הדבר! שני פסוקים מוצאים אנו בתפילת נשמת עצמה: "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך" ו"לדוד ברכי נפשי את ה'" ובאותם שני המקומות בספר תהילים, מפרש ה"אבן עזרא" [מחבר הפיוט הנ"ל] והרד"ק, שהכוונה היא לכלול את שלימות האדם, הנשמה וגם הגוף...

*


הגה"ח ר' שמאי גינזבורג זצ"ל שהיה משמש בקודש אצל ה"אמרי אמת" זי"ע אמר פעם בשמו, שה"אמרי אמת" נימק את זמן קימתו שלש שעות לפני התפילה, שכן ישנם חלקים בקרב באדם, שעדיין רדומים הם עד שלש שעות לאחר השינה, והוא רוצה לקיים בתפילתו: "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך" - - - [ליקוטי יהודה שם]...

ואמנם כך היה מרגלא בפומיה של מרן ה"בית ישראל" זי"ע על המקרא [ישעי' ל"ח] "חי חי הוא יודך כמוני היום": לעבעדיק, וואַכעדיק פריש... כך תהיה צורת ההודאה להקב"ה, בחיוּת, בעירנות וברעננות...

*

ואילו פינו מלא שירה כים... על חובת ההודאה העצומה שמוטלת עלינו, כתב ה"לב שמחה" זי"ע: "כי הים הוא מלא שירה תמיד, ומקולות מים רבים וגו' אדיר במרום ה'... וזה דבר מבהיל כמה צריכים להודות"...

*


אין אנחנו מספיקים להודות לך ה' אלקינו ואלקי אבותינו ולברך את שמך מלכנו על אחת... לפי דברי השל"ה הקדוש מוצאים אנו כאן טמונה נקודה יסודית מאד. הרי נאמר כאן שכל הכוחות וההשראות שבעולם לא יספיקו להודות אף על דבר אחד מן הטובות הנסים והנפלאות....

ברם מה כתוב בהמשך הדברים? על כן איברים שפלגת בנו ורוח ונשמה – הן הם יודו וישבחו ויפארו וישוררו... מצד אחד מדגישים אנו את מיעוט יכולת ואפיסת כוחות הנפש; ומאידך, מתלקחת כאן תבערה גדולה, בכל צורה של שבח ושירה. איך יתפרשו הדברים?

ר' ישראל! תורה שלמה יש כאן המעוררת את האדם לפעול עד כמה ששייך. "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה". [אבות פ"ג] הלא דבר הוא! ברכת השיר מוכיחה לנו, שלמרות מיעוט האמצעים שיש לנו, נרתמים הלאה בכל עוז להודות ולהלל. בכוחותינו הדלים שלא יספיקו כמעט לכלום ביחס למה מה שמוטל עלינו. אין אנחנו מספיקים...

עם כל זאת עלינו להתגבר בשבח ושירה במלוא הקיטור המוגבל שלנו, ולעשות כל מה שביכולתנו. אין להתרפות, להזניח ולהתעצל אף כמלא נימא, למרות שהסיכוי הוא להגיע אל המטרה הוא מעט מזעיר. בכל זאת לא הועם זוהר חובתנו ולא פג תוקף סערת הנשמה! "הן הם, יודו ויברכו וישבחו ויפארו וירוממו ויעריצו ויקדישו וימליכו את שמך מלכנו תמיד - - כדבר שכתוב כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך!!!"....

וכאמור, ביאור יסודי זה נמצא בתמצית בדברי השל"ה הקדוש בסידורו וזה לשון קדשו: "ואע"פ שאין בכוחינו להללו ולשבחו חלק אחד מאלף אלפי אלפים רבבות כו', עם כל זה: עצמותינו תאמרנה...".
*

והן הן הדברים שאנחנו לומדים מבין השיטין של 'נשמת' לכל דרכי חיינו הרוחניים. נכון שאנו לא מסוגלים להספיק. נכון שאנו מוגבלים באמצעים ב'כלים' ובכוח. אולם עם המעט שיש לנו, עלינו להסתער לקראת משימתנו בכל היכולת שיש לנו. חלילה להרפות ידים! אל נא ניבהל מן הממדים ואל נתייאש ממה שישאר בלתי מושלם אף לאחר המאמצים. עם האמצעים העומדים לידך עשה ופעול במרץ ותנופה "אקרא לקֵל עליון לאלקים גומר עלי"...

ולקח זה משתקע על פני כל תחומי החיים. לפעמים נראים מעשינו אפסיים ביחס לצורך העצום ולפי המתבקש לעשות. יצר הרפיון מכביד ואומר: מה כבר תפעל בחלקך הדל, מה תועיל בהשתתפותך הפעוטה, בקומץ לארי, בגרגיר לבור ענק, בטיפה לתהום. והנה באה הפקודה שבכל זאת חייבים להתאמץ בכל הכוחות והאפשרויות. וכפי שמורה לנו המשורר האלקי לאחר הזכרת דרגת האפס שבכוחותינו: על כן אברים שפלגת בנו... הן הם יודו... כי כל פה לך יודה... כדבר שכתוב כל עצמותי תאמרנה... כן! את הקומץ, הגרגיר והטיפה רוצים מן השמים, וכל 'משהו', חשוב נאה ומתקבל. ואם באו מתוך רצון ושקיקה, על אחת כמה וכמה...

ולא עוד אלא שבעולמה של שירה נחשב מאד מה שעדיין נשאר בפנים... הרי ידועים דברי הרבי ר' בונים מפשיסחא זי"ע על "הבוחר בשירי זמרה", שירי מלשון שיריים. שהקב"ה בוחר ממה שנשאר אחר הזמרה. החשק והרצון שנשאר בלב, לשיר עוד ועוד...

*

בשם המגיד ממזריטש זי"ע נאמר בנושא הזה, על דרך משל, שאם יבקש המלך מאחד מנתיניו לערוך לו משתה, יהיה הלה אפוף חרדה על שאין ביכלתו למלאות את חובתו לפי כבודו של מלך. שונה הדבר, אמנם, אם היה המלך שולח לו את גם צרכי הסעודה, אז יירגע, בידעו שהכל מיד המלך וממנו הוא עורך את הכל... וכך מתפרשים הדברים ב'נשמת': אנו כשלעצמינו אין מספיקים להודות, אולם מכח ידיעתנו שאתה חוננת אותנו בכל, על כן: איברים שפלגת בנו, הן הם יודו ויברכו...

*

עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך ה' אלקינו ואל תטשנו ה' אלקינו לנצח... ידוע מה שכתב על זה הגר"א זי"ע בפירושו על ספר משלי [כה ט"ו] . מתוך "רחמיך וחסדיך" דווקא אנו מקוים על העתיד, שלא תטשנו לנצח, כלומר, אם היה הדבר תלוי בנו ובמעשינו היינו מפחדים שמא יגרום החטא, אולם הואיל ובעבר נעשה הכל ברחמיו ובחסדיו יתברך , בטוחים אנו בעתיד, שלא יטשנו לנצח, הרי מדת החסד קיימת לעולם... שורש רעיון זה כבר נמצא בתפילת יעקב אבינו , "קטונתי מכל החסדים – הצילני נא" [רמב"ן ברא' ל"ב י"א] ותפילת משה רבינו "אתה החילות – אעברה נא" [דרשות הר"ן דרוש ט'].

*

ממצרים גאלתנו... זכירת יציאת מצרים הוא חלק בלתי נפרד מ'נשמת'. רבינו הטור [או"ח רפ"א] כתב "ואחר השירה מוסיפין 'נשמת' שיש בו מענין יציאת מצרים לכך סמכוהו אצל השירה". בדברי המפרשים הובא שאם כי נזכרה גאולת מצרים במקום מסוים ב'נשמת' בלבד, הרי רישומה ניכר לכל אורך תפילה זו.

בהשגחה פרטית פגשתי בשעת כתיבה על שירת "נשמת" איש יקר ואציל נפש מחסידי סלונים. עמדנו לשוחח קצת. העליתי את הנושא הזה. והוא סיפר לי עד כמה שתפסה שירת 'נשמת' מקום בחייהם של חסידי קמאי. את ה"יומא דנשמתין", את הדבקות, את התענוג, את כל זה הכניסו באמירת 'נשמת', שהיוותה כעין עמוד התווך לשבת כולה. אמרו על ה"בית אברהם" זי"ע שמי ששמע אותו פעם אומר "מי ידמה לך, מי ישוה לך ומי יערך לך", נכנסה בו שמחה לכל ימות השבוע...


*

כל עצמותי תאמרנה... הרי דוגמא נוספת לקיום מקרא זה שב'נשמת' אצל צדיקי עולם. וכך נכתב על הס"ק בעל "אהבת ישראל" זי"ע: "מדי שבת בשבתו, היתה עבודת קודש מיוחדת זו, בהתלהבות פנימית העולה על גדותיה, בנעימה שמילאה את הנפש, בבחינת "כל עצמותי תאמרנה ד' מי כמוך". רגילים היו החסידים לומר, שמי שלא שמע את הרבי אומר "נשמת", לא הרגיש מעולם השתפכות-נפש אמיתית. קולו הנעים והמתוק, קול חרישי לכאורה, היה חודר ללבבות כל המתפללים, ואנשים היו ממש יוצאים מכליהם מרוב התרגשות והתפעלות".

"הרבי הקדוש יצא מחדרו ונכנס לבית המדרש לאמירת "נשמת", ומי שזכה לראות פני קדשו בשעה זו, העיד כי פניו בערו כלפיד אש ממש. אולם ביושבו במקומו, היה מכסה את פניו בטליתו. דממה השתררה בבית המדרש, הציבור סיים את אמירתו, ובהשתוקקות רבה האזינו לתפילתו, אשר אמר את ברכת השיר מלה במלה, בהתעוררות ובבכיות שעוררו את הציבור לתשובה. דמעות רבות נשפכו בתפילה זו, וחסידים היו מתעוררים לתשובה, כשרק נזכרו מאמירת "נשמת" של ה"אהבת ישראל" בדביקותו הרבה".

*
כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך... עיירה היתה ברוסיה בשם נעבל [פלך וויטעבסק], במקום זה היתה קהילה של חסידים, שהיו ידועים מאז ומקדם כאנשים יראי אלקים וגם מלחיני ניגונים נפלאים, עד שהיו ממליצים עליהם "הללוהו ב"נבל" וכינור". לפני זמן רב שמעתי ניגון שיצרו חסידי חב"ד אלה על הפסוק "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך".

הניגון לקח את לבבי מאד ולימדני לחדור אל משמעות המלים הנאדרות. ומאז שרים זאת בבית בזמנים של התרוממות רוח. מלא הוא הניגון רגשי דבקות זכים והתבטלות לעומת מציאות האלקית שבכל מקום, ויחד עם זאת מלאה גבורת הנפש להתגונן מול מציאות הימים ההם, ימי הצאר והמשטר הרוסי המשתרר ומתעלל ביהודים ועושק מהם את פת לחמם. ולמרות הכל בוטח ומתחזק היהודי במלכו ואלקיו, שיצילהו מיד רשע, בעוד שלנגד עיניו "אין עוד מלבדו' כי אם הקֵל הגדול הגבור והנורא קונה שמים וארץ"...

כששמעתי בשעתו את הצלילים מתוך תשומת לב ורגש עמוק להווית עולם של פעם, משך אותי הניגון הרחק משם לעולם אחר. לפני עיני הרוח נראו חסידים יושבים בצוותא אי שם במרחבי רוסיה הקפואה בחורף עז, בביקתה מכוסה שלג. הנה יושבים גבורי רוח, ושרים את שירת האמונה ומתחזקים יחד בייחוד ה'. באיזור מסתובבים קלגסי הרשע וזוממים להציק על חיי היהודים ולהצר את רגליהם, אמנם בפנים האוירה חדורה אומץ דקדושה ומפזרת את ענני הפחד.

הניגון מתחיל בנעימה מלבבת של יראת הרוממות. רגשי הקודש מבטאים ומעידים, עד כמה נקלטה ידיעת ה' בתוך האדם, עד שלא נשארה אף עצם אחת באדם שאינה מביעה שירה על מציאות ה' השולטת בכל, ואין דומה לו. הוי! "כ-ל ע-צ-מ-ו-ת-י ת-א-מ-ר-נ-ה ד' מ-י כ-מ-ו-ך"

בקטע האמצעי נשמע כמין מיזוג של זעקת שבר יחד עם תרועת בטחון בה', המציל עשוק מיד עושקו. צלילי הניגון המלבב 'מספרים' על גזירות הגויים ותעלוליהם, הרומסים וחומסים את אחינו בני ישראל בכל עת מצוא..." והניגון משתפך בעוז. מציל עני מחזק ממנו ו-ע-נ-י ו-א-ב-י-ו-ן – הוי! ועני ואביון מ-ג-ו-ז-ל-ו. בשלב זה של הניגון, מתבטא כל הסבל תחת המגף ה"גזלן" הרוסי המתעלל ביהודים ללא הפוגה ופושט את עורם מבלי רחם...

כעת שוב מתרומם היהודי בטון גבוה, מעל ומעבר כל סבלו ומגורו, ופוצח בשירתו על ה' הכל יכול, על מי שאמר והיה העולם, על אומר ועושה, מדבר ומקיים, שמלבדו הכל בטל ומבוטל – מי ידמה לך ומי ישוה לך ומי יערך לך? הקֵל -הגדול הגבור - והנורא - קונה - שמים - וארץ! בפינה נידחה בעמקי ארץ גזירה העוינת הכריזו יהודים בכל 'עַצְמוּתָם' ועצמותיהם, בגבורת נפש ובאמונה שלימה: ה' מי כמוך...שם העלימו עין מרודפיהם ולוחציהם, מנוגשיהם וגוזלי רכושם ומנוחתם. שם עוררו את התרגשותם ואת השתוממותם על גדלות הבורא, בקריאת: מי ידמה לך, מי ישוה ומי יערך לך. שם התחזקו בהכירם בכח עליון המציל עני מחזק ממנו- והתכנסו כולם בלב אחד לשמים, תחת כנפי השכינה, הוי! הקֵל הגדול הגיבור והנורא קונה שמים וארץ. לעולם נשמור לך אמונים ולא נתייאש חלילה . לעולם לא!!!

*

הרבה, הרבה עיקרי הדת מושרשים בברכת השיר. הבה נסכם ממה שזכינו לטעום בקצה המטה. הדבקות, תחושת "אין עוד מלבדו" וגדלות הבורא יתברך והשגחתו הפרטית. בידו להושיע, לגדל ולחזק לכל עד עצם היום הזה, איחוד כל הכוחות שבאדם בגופו ונפשו, לעבודת השבח וההודאה לפני הקב"ה. הזכרת יציאת מצרים וכל טובותיו של הקב"ה שקבלנו מאז ועד עתה וחובת הההודאה עליהם, מיעוט יכולתנו לקיים זאת וההשתדלות העצומה בכל מה ששייך.

חיזוק עצום יש לשאוב מברכת השיר, וקריאתו פועלת מן השמים לחזק את האדם תיכף ומיד: הרי כך שרים ומזמרים אנו מדי שבת בשבתו על 'נשמת' ו'קדושה':

קוּם קְרָא אֵלָיו יָחִישׁ "לְאַמְּצָךְ"
נִשְׁמַת כָּל חַי וְגַם נַעֲרִיצָךְ - --

הזכרנו את ה"אהבת ישראל" זי"ע ואכן חסידי ויז'ניץ בניגון "מנוחה ושמחה" חוזרים וכופלים שוב שוב ומדגישים בהתעוררות הלב את ה"יחיש" וכמובן את ה"נשמת". והזמר הנלבב מתחזק והולך ומאיר את משכנות ישראל בליל שבת קודש. הוי! נשמת, נשמת, נשמת כל חי...

גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
שבת "יומא דנשמתין"
שנזכה להתעורר תמיד ב"ברכת השיר"
להודות להלל ולשבח את בוראנו יתברך!

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
קבצים מצורפים
המודיע 479.docx
(40.99 KiB) הורד 218 פעמים

סמל אישי של המשתמש
אהרן תאומים
הודעות: 2563
הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
מיקום: בארא פארק
שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
יצירת קשר:

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי אהרן תאומים » ד' יוני 01, 2022 8:36 pm

בס"ד

'זה סיני' מפני ה'...
שירת קבלת התורה בשדה הקרב
הקולות, הלפידים ואשת לפידות...

אי שם במרחקי הזמנים, במורד התקופות, ברפיון הדורות; אי שם בין נחל קישון להר תבור הדהדה שירה חדשה על מעמד הר סיני. מלים נאדרות בקודש נאמרו אז על השעות הכי גדולות בימי תבל, זמן מתן תורתנו בו שמענו קול אלקים מדבר מתוך האש, בו נהיינו לעם ה', עם התורה. בהשראת נסים ונפלאות נאמרה השירה ההיא בשדה הקרב, מתוך התעוררות תשובה, תוכחת שכר ועונש ושיבה לחיי התורה במלואן.

אין בית המדרש בלא חידוש. הבה ניגש הפעם אל זכרון מתן תורה מזוית מחודשת. בשירת דבורה הנביאה וברק בן אבינועם נזכר מעמד הר סיני, כאמור. מתוך רקע הדברים בשילוב עִם דברי השירה הזאת, דברי חז"ל ומפרשי המקרא, יתגלו לנו בעזרתו יתברך, נפלאות בתורה ובקבלתה לכל התקופות. וללמד על הכלל כולו יצא, עד כמה צריך להתחזק בכל עת בזכרון מעמד הר סיני בכדי לחזור אל המקור ואל השורש.

*

ימים קשים וירודים לישראל חלפו אז בימי שפוט השופטים, בחיי הרוח וגם בסבל מדכא מחרב כנען. ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה'... וימכרם ה' ביד יבין מלך כנען אשר מלך בחצור ושר צבאו סיסרא [שופטים ד'] . עשרים שנה השתעבדו רשעי כנען על עם ישראל. "חדלו ארחות" "חדלו פרזון". חידלון רפיון ושממה. הגויים הטילו את חתיתם על יושבי ארץ ישראל. אנשים פחדו ללכת בדרכים והתגנבו ממקום למקום דרך שבילים נפתלים. ערי הפרזות נטולות חומה, התרוקנו ושממו מיושביהן.

צרה צרורה נוספת השתרגה עליהם גם במישור הרוח, כמאמר הכתוב: "והוא לחץ את בני ישראל בחזקה". חז"ל [ויק"ר ז' ו' ותנחומא] הסבירו לחץ זה שמלבד שעבוד מלכיות ופחד אויב ניתווסף גל של חירופים וגידופים לכל היקר והקדוש לנו. שלא כעגלון מלך מואב שהיה מאמין, היו מלך כנען וסיסרא שר צבאו כופרים גמורים, וכך הסית סיסרא, חירף וגידף והפיץ דברי בלע וכפירה במשך עשרים שנים רצופות.

בני ישראל צעקו אל ה' וחזרו בתשובה. ועל זה אמרה דבורה בשירתה: "בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם". ופירש זאת רש"י הקדוש. "כשבאו פרצות על ישראל, שפרצו בהם אויביהם על עזבם את ה', והתנדב העם לשוב בתשובה". ואז ביקשה דבורה הנביאה את ברק בן אבינועם להצטרף למלחמה נגד צבא סיסרא המאויים, שלפי חשבון התרגום הגיע למספר שלש מאות אלף איש, מלבד תשע מאות רכב ברזל הנזכר במקרא.

למרות הסכנה העצומה להילחם בצבא אדיר כזה, התאזרו ברק ושבטי נפתלי וזבולון אשר עמו, בבטחון מוחלט בה'. ואז קרה הנס. "מן השמים נלחמו. הכוכבים ממסילותם נלחמו עם סיסרא" [שופטים ה'].

כוכבי שמים הפיקו אז חום עצום ונורא שהרתיח את הטיט מתחת האויב עד שנשמטו טלפי הסוסים. "אז הלמו עקבי סוס". חז"ל גילו לנו שחום התופת הזה בא כעונש על החרופים ועל הגידופים של סיסרא. "סיסרא הרשע על ידי שנתגאה ולחץ את ישראל נידון באש". ואז הגיעה מפלת אויבי ישראל. ברק ירד מהר תבור ועשרת אלפים איש עמו. "ויהם ה' את את סיסרא ואת כל הרכב... ויפול כל מחנה סיסרא לפי חרב לא נשאר עד אחד. סיסרא ברח מן המערכה. הוא מצא מפלט באוהל יעל ושם נהרג בידה. ואז הכניע אלקים את מלך כנען עד שהכריתו גם אותו. נסים גלויים אירעו בתקופה ההיא שלא כדרך הטבע. אל השמים פנה עַם-ישראל ומן השמים נלחמו בעדו...

*

ובאותו היום נשמעה שירת דבורה על הנס המופלא והצלת ישראל. "שִׁמְעוּ מְלָכִים הַאֲזִינוּ רֹזְנִים אָנֹכִי לַה' אָנֹכִי אָשִׁירָה אֲזַמֵר לַה' אֱלֹקֵי יִשְֹרָאֵל". היא פונה אל מלכי ורוזני ארץ שהצטרפו למלחמה נגד ישראל. "למרות כוחכם וגבורתכם לא הצלחתם להתגבר בקרב [תרגום] "אנכי לה'" כי חלק ה' עמו. ה' היה עמנו וממנו לבד בא הנצחון הזה. כח "אנכי ה' אלקיך"... מהר"ש לאניידו ב"כלי יקר" שלו [ספר שופטים שם] הדגיש שעיקר שירתה היתה להודיע מול עולם ומלואו שה' הוא אלקי ישראל...

ואל העם שהתנדב לשוב אל ה' בכל לבם ונפשם קראה דבורה הנביאה ברוח הקודש: "ברכו ה'!!!". אנא בני עם הנבחר! חזרתם למקור מחצבתכם הקדוש. עורו והתעוררו לברך ולהודות לה' הפודה והמציל!!! מלכנו הגואלנו מכף כל העריצים. הקֵל הנפרע לנו מצרינו והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו. העושה גדולות עד אין חקר נסים ונפלאות עד אין מספר. השם נפשנו בחיים... ברכו ה'!!!

*

רש"י מביא כאן את דברי חז"ל על מלת "אנכי" שנכפלה בפסוק הזה. "אנכי" לה' "אנכי" אשירה. כידוע הגיעו הר תבור והר כרמל בזמן קבלת התורה ברצון שתינתן התורה עליהם וחזרו בבושת פנים מכיון שניתנה התורה על הר סיני. "אמר להם הקדוש ברוך הוא, סוף שאני פורע לכם כפליים. נאמר בסיני אנכי ה' אלקיך; בתבור ייאמר: "אנכי – אנכי". נאמר בסיני: אנכי ה' אלקיך; בכרמל [במעשה אליהו] ייאמר כפול: ה' הוא האלקים – ה' הוא האלקים".

ר' ישראל! לימוד עצום יש כאן! רצון ותשוקה של יהודי אינם נשכחים לעולם. והתגמול מגיע בכפליים. ר' ישראל! אף על אכזבה בגלל דבר רוחני שלא הושג, משתלמת מן השמים. שנים רבות עברו מזמן מעמד הר סיני. וביום מן הימים נשמע על הר תבור אנכי! אנכי! ועל הר הכרמל "ה' הוא האלקים! ה' הוא האלקים!

*

הוי! תגמול לדורות, תגמול נשמות. כמה משתלב הענין להפליא עם התשוקה המסותרת בעומק נשמת דבורה הנביאה בעצמה, זה דורות... רבינו חיים וויטאל והרמ"ע מפאנו גילו לנו דבר מדהים. בדבורה הנביאה נתגלגלה נשמת ציפורה אשת משה רבינו. בזמן שאמרו שירה על הים לא היתה ציפורה עמהם והיתה מצטערת על זה. בזכות מילת בנה זכתה שדבורה הנביאה תאמר שירה ברוח הקודש במקומה...

ובכן נפשי לך ערגה...הדברים בקעו מנשמת ציפורה שכל ימיה נכספה לשירה לה'. רגעי השירה לה', ההתקשרות, השבח ההודאה ההמלכה, כל אלה חסרו לה תמיד. "ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך" הנה הגיע זמן הפרעון. בארץ הקודש אחרי נסים גלויים והצלת עם ישראל שלא כדרך הטבע, מן השמים נלחמו ומן השמים נבעה השירה מתוך נשמת ציפורה אשת משה רבינו. מה נאוו על ההרים שירה חדשה, שכר הכנסת ילד בבריתו של אברהם אבינו וסיפוק צימאון לשיר לה' מתוך קידוש ה'... הוי! אנכי לה' אנכי אשירה אזמר לה' אלקי ישראל...

לבי נפעם בכתיבת דברים אלה. למדנו כאן ברורות, שאין הקב"ה מקפח שכר רצון וכיסופי אמת. סוף סוף משתלם הכל... יקירי! אם נכסוף נכספת פעם להישג רוחני ולא הגעת לכך. אם התאכזבת פעם על לימוד וקיום שלא עלו בידך. דע לך שהכל, הכל נזקף בחשבון שמים ושכרך כפול מן השמים. ואשרי כל חוכה לתשלומי כפל...

*

מן הענין להוסיף כאן נקודה מפליאה מאד. לדעת הסוברים שיתרו ועמו ציפורה וילדיה, הגיעו אחרי מתן תורה [זבחים קט"ז.] נמצא שלציפורה היה חסר גם מעמד הר סיני. כמובן שגעגועיה סערו אף לכך כל ימיה, מפני שלא היתה במעמד הנבחר. לפי האמור זכתה ציפורה שמתוך נשמתה תיאמר השירה על מעמד הר סיני. "אנכי" "אנכי" בכפליים. ה' בצעדך משעיר... ארץ רעשה...

*

נעבור נא כעת, ר' ישראל, לנוראות מעמד הר סיני בשירת דבורה. תבל ומלואה רעדו והתמוגגו מפני ההתגלות האלוקית. כל העולם כולו חל מפניך ובריות בראשית חרדו ממך. "ה' בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר, בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם, אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ, גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם. הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי ה'. זֶה סִינַי, מִפְּנֵי ה' אֱלֹקֵי יִשְֹרָאֵל". הרים נזלו מפני ה'. כמים נוזלים נמוגו [רש"י]. הררי עד אדירי תבל המתנוססים בעוז לגבהים, נמסו אז כמים מפני ה' אלקי ישראל, המלמד תורה לעמו ישראל...

ארץ רעשה... כשנגלה הקב"ה ליתן תורה לישראל, הרעיש את העולם כולו על יושביו [ספרי וזאת הברכה]. הקולות וברקים, וקול השופר, שהדהדו בגבורה באזני כל הבריות בכל רחבי העולם כולו; ההר בוער באש עד לב השמים; עשנו כעשן הכבשן; שלושת המחיצות של חושך ענן וערפל; הפחד והמורא שזעזעו את כל בריאה כולה, "גַּם הָעוֹלָם כֻּלּוֹ חָל מִפָּנֶיךָ, וּבְרִיּוֹת בְּרֵאשִׁית חָרְדוּ מִמֶּךָּ. הוי! קול ד' בכח, קול ד' בהדר, קול ד' שובר ארזים...

*

זה סיני מפני ה'... במלים אלה תימצתה דבורה הנביאה את מה שהתחולל במעמד הר סיני מפני שירד עליו ה'. וכפי שפירש רש"י שזהו "מקרא קצר" המורה על נוראות מתן תורה הידועות מאז ומקדם. "כבר מפורש מה נראה בו: [הר סיני] עשן כולו וקול ולפידים ואש".

זה סיני... במלים אלה מרומז גם כן, עד כמה היה מעמד הר סיני נראה תמיד בברירות לפני עיני רוחה; וכאילו היא מראה עליו באצבע: זה סיני!!! והרי כך אמר הרמב"ן [בספר המצוות] שמנה את זכירת מעמד הר סיני למצוות עשה. ""שלא נשכח מעמד הר סיני, ולא נסיר אותו מדעתינו, אבל יהיו עינינו ולבנו שם כל הימים". זה סיני! הנה הוא לפני העינים! הנה חקוק הוא בלב לנצח. קריאת "זה" הכרה היא! [וכמו שפירשו חז"ל (סוטה י"א:) על "זה קֵלי" שהכירו התינוקות את בוראם בשעת קריעת ים סוף].

מפני ה' אלקי "ישראל". הקב"ה ייחד את שמו עלינו. כאן מראה השירה האלקית על ה"פרטיות" של המעמד לעם הנבחר בלבד.
*


למה אמנם נזכר מתן תורה בשירה זו שבשדה הקרב? בא רש"י ומלמדנו על פי התרגום : "ומה עניינה לכאן? כך אמרה דבורה: קשה היא התורה לפרוש ממנה - וטובה היא לדבק בה, שהרי במורא ובגבורה ניתנה, ולכך נמסרו ישראל ביד אויביהם על פרישתם ממנה, וכשהתנדבו לעסוק בה, נושעו".

דבורה הנביאה הוכיחה לישראל: אתם ראיתם את תוצאת עזיבת התורה בצרות כנען, ואחר כך את תוצאת הישועה והנצחון כששוב התנדבתם לחזור למקור בתשובה ולחיי תורה. ולכך הזכירה את מעמד קבלת התורה.

בדברי רש"י מתבאר כאן טעם נתינת התורה במורא ובגבורה, באימה וביראה ברתת ובזיע. כדי להחדיר בעם יראת שמים ויראת חטא וכפי שכבר שנאמר אחרי קבלת התורה "בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו".

מהר"ש לאניידו פירש [ב"כלי יקר" שם] שאחר תקופת החטא הירידה, היתה אז כעין קבלת התורה מחדש, כשהתנדב העם שוב להיות עם לה'.

*

דבורה הנביאה התקשרה אל יסודות העם בסיני, מסורתו מקדם ועברו הקדוש. ולא זו בלבד. חז"ל מגלים לנו שהמקום בו שפטה את ישראל "תומר דבורה" זהה ל"אלון בכות", מקום מנוחתה של דבורה מינקת רבקה אמנו. [דעת זקנים ברא' ל"ה ח' בשם מדרש].

אף דבר זה מעורר את הלב. נמצא כאן ביטוי מיוחד של התקשרות אל העבר בבחינת "לא אני תחילת הקדושה". היא התחברה לנפש מרוממת מראשית דברי ימינו שאף נשאה את שמה. אשה גדולה שסייעה בשעתה בגידול רבקה אמנו בחרן. היא נשארה שם ולדעת הרמב"ן [ברא' שם] "נתעסקה בגידול בני יעקב לכבוד רבקה ולאהבתה". דבורה הראשונה היתה המחנכת של שבטי קה! במקום ההוא היתה גם התגלות אלקית לנחם את יעקב אבינו על אמו. ושם דווקא בחרה דבורה הנביאה מקום להורות בו דרך ה' לרבים... הלא דבר הוא!

*

ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום... דברי תורה פרים ורבים. הזכרת המעמד הנורא של קבלת התורה בזמן נס הנצחון על כנען, מעוררת הרבה מחשבה.

בזמן הנצחון נגד עם נכר מדכא מחרף ומגדף שפרע פרעות בישראל, הקדימה דבורה הנביאה את סירובן של האומות לקבל את התורה. וכמו שהביא רש"י כאן את הפסוק "וזרח משעיר למו" [דברים ל"ג ב' שנתפרש במקומו, שפתח לבני שעיר שיקבלו את התורה ולא רצו" רש"י שם]. בהקדמה זו הציבה דבורה את החייץ, את ההבדלה העמוקה בין ישראל לעמים ללמד זכות על עמה. עם כנען הארור המדכא, עם סיסרא המחרף והמגדף, הוכיח במשך עשרים שנים קשות את הפער העמוק בין ישראל עם קדוש לבין נכרים שפלים ונבזים.

"ראו מה בין בני לבן חמי". עַם עשיו דוחה ומתרחק בשאט נפש מן הקדושה כדרכו מאז; ועם אלקי יעקב מתקרב ונקשר אליה בכל לב ונפש. שבעה שבועות הוא סופר ספירת געגועים עד היום המיוחל לקבלת התורה. ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום. יציאה וצעד היתה משם כביכול, להפגין את העזיבה ואת ההסתייגות העליונה מעם נכר, "ואת עשיו שנאתי"...

*

הזכרת דבורה את מעמד הר סיני באה לחזק את רפיון הדור בחיזוק האמונה שיסודו מ"אנכי ה' אלקיך" מפי הגבורה. תבל ומלואו מסוף העולם עד סופו עצר אז את נשימתו כשהוא נרעש ונפחד מפחד צור העולמים. וכך כותב הרמב"ם [פ"ח מיסוה"ת ה"א] ענין נבואת משה רבינו: "עינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר, האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים: משה משה! לך אמור להן כך וכך! וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם".

וכעת אחרי עשרים שנות רפיון ותעתועים, כשרשעי כנען לא הפסיקו מלזהם את האויר בדברי נאץ וכפירה, ביקשה כעת דבורה הנביאה לחזק את ישראל בזכרון סיני, יסוד האמונה, מציאות ה' ייחודו ואחדותו בעולם וחובת קיום התורה והמצוות כראוי. לאור הנס הגדול באובדן צבא סיסרא, התשובה והשיקום הרוחני, רצתה להחזיר את העם ליסוד היהדות בתכלית הבהירות, בהזכרת מעמד הר סיני.

*

בינו שנות דור ודור. פעולה טובה עושה רושם בעולם, גלים זורמים בסתר למרחקים. על דורות ימי שפוט השופטים בכלל נאמר: "עצלה תפיל תרדמה" [רות רבה פתיחה ב']. קיהות ורפיון שררו במשך דורות אלה. הנה עמדה דבורה הנביאה וחידשה את קבלת התורה בעם, והחדירה את מוראות הר סיני. "זה סיני מפני ה' אלקי ישראל".

זרע האמונה מסיני נזרע מחדש והשפיע למרחבי זמן ומקום. בסתר רעם עובר הד מתן תורה, אל פנה אחרת בעולם, אל תקופה נוספת בימי שפוט השופטים. הנה עומדת רות המואביה ומצהירה בתחושות סיני והתקשרות "נעשה ונשמע": "כי אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, עַמֵּך עַמִּי ואלקיך אלקי!!!". היא באה לחסות תחת כנפי השכינה. ובועז מברך אותה ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך כפולה מעם ה' אלקי ישראל!!!

*

כעין תופעה זו של הזכרת מעמד הר סיני בעת רפיון, מצאנו כעבור דורות רבים. זה היה במדינת תימן הרחוקה, לפני למעלה משמונה מאות שנה. ענני עופרת כבדים כיסו את שמי היהדות בתימן, גזירות שמד; צרות מבית ומחוץ; בלבול בתודעת היהדות, כתוצאה מהתססת בני העם היהודי בתימן באמצעות נבואות מזוייפות ומדוחי שוא ושקר.

מנהיגם של יהודי תימן, רבי יעקב בן רבי נתנאל אלפיומי, פנה אז במכתב אל הרמב"ם שהתגורר באותם ימים במצרים, וביקש ממנו עזרה וסעד, עצה ותושיה, איך לחזק את יהודי תימן הנדכאים, שגם בעת צרה ומצוקה זו, של בלבול הדעת ופקפוקים, יתחזקו וימשיכו לאחוז במעוז האמונה והדת של תורת משה וישראל.

והרמב"ם נחלץ לעזרתם בכל לב. הוא כתב אז את איגרת תימן הידועה שלו לחזק את יהודי בארץ זו. באיגרתו זו העלה על נס את מעמד הר סיני עד כמה צריך לזכור אותו ולהתחזק בו. בדבריו עורר הרמב"ם שעצם הזכרון התמידי של אותו מאורע עולמי כביר, הוא העמוד החזק של האמונה היהודית, וההתבוננות באותו מעמד מביאה לידי התחזקות עם ישראל בכל המצבים ובכל נסיונות החיים שלהם, "כדי שתעמדו בכל נסיון שיפגע בכם באחרית הימים, שלא יזוז לבבכם ולא תחטאו".

וכך אמר ה"נשר הגדול". שסוכך בכנפיו על אחיו המדוכאים במרחקים: "זכרו מעמד הר סיני! שציוונו הקב"ה לזכרו תמיד, וגם הזהירנו מלשכחו, וציוונו ללמד אותו לבנינו כדי שיגדלו על תלמודו. הוא מה שנאמר [ואתחנן ד']: "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בְּחֹרֵב...".

הוא פנה אז אל אחיו יהודי תימן בצו וזירוז נמרצים: "וראוי לכם אחינו, שתגדלו בניכם על המעמד ההוא הגדול, ותספרו בתוך קהל ועדה גדולתו והידורו, שהוא עמוד שהאמונה סובבת עליו"

זכירת מעמד הר סיני היא העצה היעוצה לכל אחד מאתנו, בכדי שנוכל להחזיק מעמד באמונת תום בכל מצבי הגלות הקשה והארוכה, ובאמצעותה נוכל להתרומם תמיד... יסוד ושורש לדברים אלה נמצאים בשירת דבורה. כשרצתה לחזק את האמונה ואת קיום התורה ויהדות, הדגישה בשירתה את מעמד הר סיני והתגלות ה' אלקי ישראל כשנתן תורה לעם הנבחר.

"כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ, לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים אָדָם עַל הָאָרֶץ, וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם, הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ. הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹקִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי..." [שם, ד', ל"ב-ל"ג]. עלינו לשנן לבנינו ולבני בנינו עד עולם שכל אחד מאתנו זכה באותו מעמד לראות עין בעין את ההתגלות האלוקית, ובעצמנו שמענו את הקול האלוקי מדבר מתוך האש...!

*

זכתה דבורה לומר אחרי דורות, את שירת "אנכי", שירה על מעמד הר סיני ועל חרדת העולם כולו בשעה זו. מה נפלא הדבר שאף דוד מלך ישראל בחר בשירה זו במזמורו [ס"ח] על קבלת התורה. "אֶרֶץ רָעָשָׁה אַף שָׁמַיִם נָטְפוּ מִפְּנֵי אֱלֹקִים, זֶה סִינַי מִפְּנֵי אֱלֹקִים אֱלֹקֵי יִשְֹרָאֵל".

כמה ראוי מעמד הר סיני לשורר את עוזו ותפארתו! ואמנם כך שר נעים זמירות ישראל גם בפרק מזמור לדוד [כ"ט] על חרדת הבריאה כולה בשעת מתן תורה ואת הקול האלקי שנשמע אז ברחבי תבל. ! קוֹל ה' בַּכֹּחַ קוֹל ה' בֶּהָדָר קוֹל ה' שֹׁבֵר אֲרָזִים - - -

קולות אלה נשמעו בגבורת עולמים במעמד הר סיני! קולות אבינו שבשמים היו אלה, שהופיע עלינו ולקרבנו אליו כעם הנבחר ולהעניק לנו את חמדתו הגנוזה, התורה הקדושה. הבריאה כולה נסערה ונחרדה אז, בעוצמה אדירה שלא היתה ולא תהיה כמוה.

ארץ רעשה גם שמים נטפו... השמים הזילו טל תחייה [רש"י] הרי אמרו חז"ל "כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא יצתה נשמתן של ישראל, שנאמר נפשי יצאה בדברו - הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים והחייה אותם." [שבת פ"ח:].

*

לבי לחוקקי ישראל המתנדבים בעם... דבורה הנבואה ייחדה את הערכתה לתלמידי החכמים שהראו נפלאות בשעת מלחמת סיסרא. וכך למדנו בתרגום. "דכי הוה עקתא לא פסקו מלמדרש באורייתא". בשעת צרה וצוקה בזמן גזירות כנען, לא הפסיקו תלמידי החכמים מלעסוק בתורה...

דבורה הנביאה חידשה כאמור את זכרון קבלת התורה והוכיחה בכך איך מתקיים עם ישראל. מן הענין להדגיש שבאורח חייה היא, הדגימה דבר יסודי מאד בקבלת התורה, בקיום רצון ה' ועשיית נחת רוח במרום. חז"ל אמרו על דבורה הנביאה שנקראה אשת לפידות, בגלל שהיתה עושה פתילות לבית המקדש. מדעת עצמה היתה עושה פתילות עבות כדי שיהיה האור גדול יותר. : "והיא מתבוננת ועושה פתילות עבות, כדי שיהא אורן מרובה והקב"ה בוחן ליבות וכליות אמר לה: דבורה! אַת נתכוונת להרבות אורי אף אני ארבה אורך ביהודה ובירושלים.." [ילקוט שופטים מ"ב]. הרי אף פתילות דקות כשרות למנורת המקדש, ועל עבודתה היו וודאי מכירים לה טובה, אלא שלא אמרה דבורה די בפתילות דקות, אלא רצתה להרחיב את רצון ד' ואור מקדשו...
מה נפלאו דברי המהרש"א [מגילה י"ד.] שדווקא בשכר פתילות אלה זכתה דבורה לנבואה!!! מי יוכל לשער ערכה של הוספה במצווה במגמה לעשות נחת רוח לאבינו שבשמים! הפתילות המהודרות הביאה על דבורה גדוּלה רוחנית שאין למעלה הימנה.
*
ועושה פתילות עבות... אף זה עיקר גדול ביהדות ובעבודת ה', וכמה ראוי להתחזק בזה בשעת קבלת התורה והמצוות. ב'מסילת ישרים' מבאר את שורש החסידות בנקודה מיוחדת זו: "עושה נחת רוח ליוצרו". כלומר החסיד שאוהב את הבורא יתברך אינו מסתפק ביציאת ידי חובה בלבד ותו לא, אלא שמתוך אהבתו איננו מפסיק מלעסוק בזה. הוא שואף בכל לב למלאות רצון אבינו שבשמים עוד ועוד, בכל אפשרות שהיא... כשהחסיד מגלה בתורה שיש רצון ה' בכיוון מיוחד, הוא ממשיך ומפליג במסילה זו יותר ויותר, עד כמה שידו מגעת...
והתשוקה ההיא להרחיב ולהוסיף בכדי למלאות את רצון ה', חביבה מאד בשמים. ב"מסילת ישרים" ממשיל זאת, לבן נאמן ואוהב את אביו בכל לב. הוא משתוקק להוסיף ולהנות את אביו, הוא מבחין וחש מתוך ציווי האב את רצונו, מה שיש לאב קורת רוח, ובזה מרחיב והולך עוד כהנה וכהנה...
"מי שאוהב את הבורא יתברך שמו אהבה אמיתית, לא ישתדל ויכוין לפטור עצמו במה שכבר מפורסם מן החובה... כללו של דבר בין כל מי שהאהבה ביניהם עזה באמת. שלא יאמר לא נצטויתי יותר, די לי במה שנצטויתי בפירוש, אלא ממה שנצטוה ידון על דעת המצוה וישתדל לעשות לו מה שיוכל לדון שיהיה לו לנחת".
*

הרה"ק מקאצק זי"ע על הפסוק שנאמר במתן תורה. "השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו". בתורה ויהדות צריך לעלות עד לראש ההר ולא להסתפק בנגיעה בקצה בלבד... [אמת ואמונה ע' קי"ז].

ואמנם לא תמיד אפשר להגיע עד ליעד. ברם לתכנן, לשאוף, לרצות ולקבל, הרי תמיד שייך. המגמה, התכנית והקבלה צריכות להיות תמיד: עלייה אל ראש הפיסגה. באוצר הלשון של המגמה היהודית האמיתית, לא נמצא המונח: "עד כאן"...

וכך אמר תלמידו המובהק של השרף מקאצק, ה'חידושי הרי"מ': "הקבלה והרצון צריך להיות על צד היותר טוב וזה מועיל שיוכל לעשות דבר מה" ולכן: "צריך האדם לקבל על עצמו להיות מיוחד להשי"ת כרצונו, עד שלא יהיה נשכח ממנו אף רגע אחד. אף שיודע האדם כי איננו במדריגה זו". [שפ"א מסעי תרל"ג]. הקבלה צריכה להיות בשלימות הכי נבחרת.

*

בדרכה של דבורה הנביאה... מסופר על ה'שפת אמת" זי"ע שפעם אחת ביקש מנכדתו למסור את הקפוטה שלו לסבתה הרבנית ע"ה, בכדי לתפור עליו כפתור. הנכדה רצתה מאד לזכות במצוה לשמש את הצדיק והחליטה לעשות זאת לבד. כשחזרה עם הקפוטה, שאל אותה ה'שפת אמת' מדוע לא מסרה זאת לסבתא כמו שנתבקשה... הנכדה השתוממה. איך הבחין הסבא במעשיה? הרי תפרה את הכפתור בדיוק כמו הסבתא? ה'שפת אמת' אמר לה אז דבר שיש בו השקפת עולם שלימה: "אילו היתה הסבתא שלך רואה את הבגד, היתה בודקת ומַבחינה שגם הכיס קרוע והיתה מתקנת גם אותו...".
בסיפור זה מונח יסוד של "שפת אמת". התפקיד הוא לבקש עוד ולא להסתפק ביציאה ידי חובה... תמיד יש לבדוק מה עוד יש לפעול, לתקן, לעזור, להרבות כבוד שמים.

*

ואז בזמן דבורה וברק בן אבינועם, הגיע הזמן לעורר את ישראל לשיבה מושלמת לחיי תורה ויהדות מסיני ללא פשרות וויתורים. באחד מפרטי נס הנצחון במלחמת סיסרא, הודגם הדבר באופן מופלא. יעל אשת חבר הקני הרגה את סיסרא צורר היהודים ביתד האוהל ולא בחרב או כלי זיין אחר.

חז"ל [מדרש משלי ל"א ובילקוט שופטים ה'] לימדו אותנו: "ומפני מה לא הרגתו בכלי זיין? לקיים מה שנאמר לא יהיה כלי גבר על אשה". [וכן הוא בתרגום שם] בפירוש המיוחס לרש"י על מסכת נזיר [נ"ט.] מבאר זאת, על פי דברי רבי אליעזר בן יעקב שהלכה כמותו, שיש איסור לאשה לשאת כלי זיין.].
והדברים מפעימים ביותר! שעת חירום ומלחמה היתה אז. ויָעֵל לא נטתה מדברי התורה כמלא נימא ולא חיפשה שום היתר וצד קולא. למרות המתח והבהלה באותה שעה, התמסרה לקיום ההלכה בכל עוז!
*

רבי יצחק אברבנאל פירש "אשת לפידות" על מהותה של דבורה הנביאה. "שהיתה אשת חיל חיל ומעשיה חיים וזריזים מאד עד שהיתה כמו לפיד אש...". אף זה כלל גדול בתורה וקבלתה. החיות והזריזות בעבודת ה'. התלהבות במעשים טובים...

*

אין מקרה בעולם. בעת כתיבה זו ממש, נודע לי בהשגחה, שהלכה לעולמה דוגמה של "אשת לפידות" בזריזות והתמסרות תדירה, אמו הישישה של ידיד קרוב ללבי מאד. מרת הדסה ארשטין ע"ה מאשדוד. כל ימיה היוו מעגל אחד של "פתילות עבות" מתוך הקרבה מלאה, הטבה לזולת בצורה נעלה מאד. עוד בשחר נעוריה מסרה את נפשה לעזור להוריה. יום יום השתרכה בדרכים קשות וארוכות, בכדי לסייע בפרנסת בית אביה מבלי להנות ממשכורתה כלום. שוב עשתה כן לעזור לאחות נשואה לתלמיד חכם. וכך המשיכה כל חייה להיטיב לבריות, לחולים ולנזקקים, בשמחה והתלהבות, בסיפוק ובפשטות טבעית כל כך. ידעתי והכרתי את דרכי חייה. בעולמנו כבה לפיד והאש עלתה למרום. עיני זולגות דמעות על שרשרת של חסד ורחמים זו שנפסק אורה בעולמנו. כואב לי על העדר דמות אמא יקרה מהדור הישן, ששאפה תמיד להוסיף ולהרחיב את מילוי תפקידה, מבלי לחשוב על עצמה כלל. יהי זכרה ברוך ומבורך.

*

עד שקמתי אם בישראל... מענין לענין עוברת המחשבה אל אֵם אמהות, אֵם לפידות, בדורותינו, שהשפיעה כל כך על עתיד עמנו. היא היא "אם בישראל" בדורות האחרונים מרת שרה שנירר ע"ה מחוללת "בית יעקב", שפעליה הצילה את עתיד הדורות ברחבי תבל עד עצם היום הזה. נקודה זו של להוסיף ולהרבות ביהדות ולא לצאת ידי חובה בלבד, היה חרות על דגלה.
מבט חד ומרחיק לכת היתה לה וכך העבירה לחניכותיה דרכי יהדות צרופה. והכל מתוך שמחה והכרת היופי האמיתי שביהדות, האושר המרענן במילוי רצון ה', ללא כחל ושרק, ללא צבעים מלאכותיים. יש תכלית לחיים והאדם צריך לדעת מה חובתו בעולמו ולא להיסחף עם ההמונים. ואת הכל עשתה מתוך הקרבה עצמית שלימה, למען הכלל והפרט.
היא השרישה בעוז את התחושה של "אשרנו מה טוב חלקנו" של חיי מסורת ודרכי אמהות. שלא להתבייש מפני המלעיגים והמסיתים, שלא להתפעל מן חיצוניות הנוצצת של השוא והשקר האירופי ולא להימשך אחר רוח ההשכלה שהשחיתה ללא רחם. מרת שנירר נסכה כוח וגבורה בתלמידות עד שנחרת בעומק נפשן, שדרכן דרך האמת וכל השאר "ישא רוח יקח הבל". היא דרשה לקיים 'ביטול עבודה זרה' באומץ רוח! היא רצתה שתזכורנה תמיד מי הן, בנות נבחרות לעם נבחר, שתעודתן לסלול את דרך הקודש, לדורותם ברית עולם! רק עמהן יבָּנֶה העם, אמונתו, תורתו וטהרתו!
*
בתום השבעה לפטירת מרת שנירר כתב אחד הרבנים דברים נרגשים לזכרה. הוא הזכיר שפעם הגיעה אם בישראל זו לעירו ודיברה בפני התלמידות. בתו של הרב ההוא, ילדה בת חמש, השתתפה אף היא שם. כששאל אותו אביה "בתי, מה אמרה הגברת שנירר?" ענתה הילדה הקטנה והשיבה. "מה שאמרה אינני יודעת, בגלל שלא הבנתי. רק דבר אחד אני זוכרת. וכאן קראה וחזרה הילדה על הדברים בקול במלוא התום: "די תורה איז הייליג! די תורה איז ליכטיג!" [התורה היא קדושה. התורה היא מאירה].
והאב התלמיד חכם העיד אז על עצמו, ששום דרשה ששמע בחייו לא עשתה עליו רושם עז כזה, כקריאת בתו הפעוטה מפי מרת שרה שנירר. "די תורה איז הייליג! די תורה איז ליכטיג!"
*
"כה תאמר לבית יעקב" נאמר לפני קבלת התורה. הזמן גרמא להזכיר מדבריה של אם בישראל זו מרת שנירר, על מגילת רות. כדאי להשמיע זאת בבית. ויהיו הדברים לעילוי נשמתה הטהורה, שרה בת ר' בצלאל הכהן, כי דורות משל עצמה לא השאירה ל"ע. "רות תפסה בשלימות את התפקיד הגדול של בת ישראל. היא יודעת כי היהדות דורשת מכל אדם גבורה רוחנית ומוסרית. וכי לכל מצוותיה אותה המטרה, לטהר את האדם, להאציל עליו קדושה ולצרף את מידותיו, ובזה יכשר לחיים. בין המצוות המובנות לכל אחד מאתנו; ובין אלה אשר בשכלנו הפעוט והמוגבל לא נוכל להשיגן, כי אם חייבים אנו לקיימן באותה התלהבות לוהטת, כמו אלה המצוות המובנות לכל". כך לימדה אשת לפידות מקראקא...

*

ממאורע אחד בחייה של מחוללת בית יעקב, בתחילת דרכה ממש ראשית נטיעה זו, יש ללמוד לקח מיוחד הנוגע לכל אחד מאתנו. בסיפור זה צריך להעמיק בגילוי ההשגחה הפרטית להצלה הרוחנית של בנות ישראל לשעה ולדורות.

ביומנה תיארה מרת שנירר על תלאותיה כפליטה בעיר וינה בתקופת מלחמת העולם הראשונה בשנת תרע"ה. המוני פליטים היו שם מגליציה ומן הנמנע היה להשיג מקום מגורים. קרוב לשבועיים התגוללו ברחובות עיר. לבסוף השיגה דירה הרחק מן היישוב החרדי, כשעה הליכה משם. היא הצטערה על כך, שכן רצתה להתפלל בבית הכנסת ברב עם. לשמחתה נודע לה שאף באיזור דירתה נמצא בית כנסת. מן השמים נועד מקום קדוש זה שתעמוד בה עריסתה של תנועת בית יעקב העולמית. בבית הכנסת ברחוב שטומפר המרוחקת, היתה תחילת הנטיעה של עץ החיים הזה.

בשבת חנוכה היה הדבר, כשרב בית הכנסת הרב משה פלעש הי"ד, הרצה לפני קריאת התורה על 'יהודית' וקרא לבנות ישראל להתאמץ בגבורת רוח. ההרצאה הזאת היכתה גלים בלב של הפליטה מקראקא. זה היה הגרעין הראשון שהתחיל להצמיח פירות באורח פלא. "באותה שעה נולדו במוחי רעיונות שונים ותכניות שונות על מפעלים כבירים".

כמה לקחים יש בדבר. הרי צער רב שרר בנדודים אלה, להיות חסר בית בעיר זרה. הנסיבות גרמו להתגורר באיזור מרוחק מן המרכז היהודי ואף זה היה כרוך בעגמת נפש.

ומאידך... זעזוע עובר מתוך מחשבה, מה היה חסר העם היהודי, אם היתה מוצאת מרת שנירר מקום מגורים בסביבה הרצויה והנוחה? זאת ועוד, מכאן למדנו שאין להחמיץ כל הזדמנות, ללמוד, לשמוע ולהאזין ולקלוט דברים של תוכן ביהדות. איך היה נראים פני הדור והדורות, אילו החליטה מרת שנירר להישאר בבית בשבת ההיא...?

בכלל אמרו חז"ל [שבת פ"ג.] "לעולם אל ימנע אדם את עצמו מבית המדרש ואפילו שעה אחת". אי אפשר לדעת מה אמור להתחדש שם, לעורר ולהשפיע, לשנות לטובה, לחולל תפנית בחיים, לבנין ולנטיעה מעתה ועד עולם...

*

גוט שבת לך אהובי, גוט יום טוב!
"די תורה איז הייליג! די תורה איז ליכטיג!"
שנזכה לקבל את התורה באהבה ובשמחה
ברוח "לפידות" של זריזות חיות והתלהבות!!!
שייטב וירווח לך בכל דרכי חייך תמיד!

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
קבצים מצורפים
המודיע 480.docx
(46.27 KiB) הורד 87 פעמים

סמל אישי של המשתמש
אהרן תאומים
הודעות: 2563
הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
מיקום: בארא פארק
שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
יצירת קשר:

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי אהרן תאומים » ה' יוני 09, 2022 2:19 pm

בס"ד

אחזנוה ולא נעזבנה...
נחלה בלי מצרים
אוצר פלאים, בפסוק אחד
'סגולת התורה', אמונה, חינוך וקשרי נצח.

לר' ישראל יקירי שליט"א

כהמשך לזמן מתן תורה והתחדשות הקבלה, הבה נקח נא משם 'צדה לדרך', מזכרת נצח לחזק בה את אור העתיד. הבה ניאחז ונתקשר בפסוק יסודי מאד, הממצה בתוכו את מורשת התורה כולה. פסוק זה נובע אף הוא ממעמד הר סיני. כשברך משה רבינו את ישראל לפני עלות נשמתו למרומים, פתח בקבלת התורה. ה' מסיני בא... מימינו אש דת למו... ישא מדברותיך... תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב.

רש"י הקדוש מפרש שמשה רבינו דיבר כאן בשבח ישראל שנושאים עליהם עול תורה, מקבלים דת ישראל בשמחה אף בגלותם וכך היא קריאתם והצהרתם: "תורה אשר צוה לנו משה, מורשה היא לקהלת יעקב. ורש"י ממשיך את קריאתם בלשונו הוא: אחזנוה ולא נעזבנה!!!". וכך תרגם יונתן, שפסוק זה הוא מאמר העם היהודי. מלים אלה מהוות את מאמר התמצית של עם התורה כולו בשמירת תורתו. סיסמת הבעלות וההשתייכות לקהילת יעקב מתוך קשר התורה. בו פותחים את חינוכו של כל תינוק בישראל, ובו מתחיל יהודי את יומו חדשים לבקרים...

אחזנוה ולא נעזבנה! היכן מצא רש"י את המקור למלים אלה, מתוך הפסוק ההוא: "תורה צוה לנו משה- מורשה קהלת יעקב"? ההסבר יתכן כך. הרי הפסוק ההוא מתחיל בציווי העבר ומסיים במורשת העתיד. וכי באו ישראל בקריאתם זו, להתגאות בירושתם גרידא? על כרחך כוונתם היא שהמורשה ההיא מחייבת אותם, להחזיק לנצח את מה שקיבלו ממשה רבינו. אחזנוה ולא נעזבנה!

*

אה! דרכי ארץ ישראל... לפני עשרות שנים הזדמן לי להיות בעיר טבריה באחד מימי החנוכה. בדרכי חזרה לירושלים עיר הקודש, היתה לי תחנת ביניים בעיר חדרה, ומשם המשכתי לירושלים. תוך כדי נסיעה באוטובוס הבחנתי ביהודי בעל צורה. ברכתי אותו לשלום ופתחתי עמו בשיחה. הוא אמר לי שמתגורר בירושלים, ולשם מוּעָדות כעת פניו, אלא שלרגל תפקידו כמגיד שיעור בישיבה בעיר חדרה, הוא מגיע לשם מדי יום ביומו.

ביד אדם חשוב זה היה ספר בכדי לקיים בו "ובלכתך בדרך". זה היה קונטרס "חסרונות הש"ס", שאל תוכו נאספו כל הקטעים שבגמרא, שה'צנזורה' הוציאה אותם ממסכתות התלמוד.

האיש הסביר לי מה טעם ראה לעסוק בספר זה כעת: "בימים אלה מזכירים את ה"להשכיחם תורתך" היווני. אי לכך מצאתי לנכון בימים אלו לקבוע את לימודי דווקא באותם דברי חז"ל, ש"היוונים" למיניהם, ביקשו לחמוס מאתנו במשך הדורות...". הרעיון הייחודי של אותו אברך הרשים אותי מאד. יהודי מחפש שלימות בצורה מקורית.

המשכנו בשיחה על נושאים שונים. הוא סיפר לי איך שנתחבר בשעתו לספרי רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע. זכורני שאמר לי אז שתחילת לימודו בספרי 'הכהן' היה בספר 'קומץ המנחה' ומתוך כך התרגל להגות תדיר באוצרות רוח אלה.

ואותו תלמיד חכם "הפגיש" אותי אז לראשונה, עם ספרו של אחד מרבותינו הראשונים רבינו יהושע אבן שועיב, תלמיד רבינו הרשב"א. מיוחד במינו הוא ספר "דרשות" כזה מן התקופה ההיא על ענינים בפרשה. בתוכו נמצאים חידושים נפלאים וגם דברי חז"ל שאינם מצויים במקורות אחרים. ולדוגמא, על "ויביאה האהלה שרה אמו" נאמר שם [סו"פ חיי שרה] בשם המדרש, שנשמת שרה אמנו הופיעה בנישואי יצחק אבינו... מרן ה'בית יוסף' הביא את דברי ר"י ן' שועיב בנושא תספורת בימי הספירה. [או"ח תצ"ג].

*

ברעיון מפעים פותח רבינו יהושע אבן שועיב את פרשת קבלת התורה, בפסוק "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב". חז"ל לימדונו במסכת בבא בתרא [י"ד.] שרב אמי כתב ארבע מאות ספרי תורה. רב המנונא הסביר זאת שם, שאין הכוונה שכתב ספר תורה כולו במספר עצום כזה, אלא שכתב רק את הפסוק "תורה צוה לנו" ד' מאות פעמים. לדעת הרא"ש בתוספותיו [בשטמ"ק ב"ב שם] כתבו לו לרבי אמי, ד' מאות סופרים, כל אחד ספר תורה. רב אמי צוה אז לכל סופר, שכשיגיע לפסוק ההוא יודיע לו. והוא, רב אמי, יכתוב אז את הפסוק "תורה צוה" מפני שנקרא פסוק זה בעצמו נקרא בשם "תורה".

בא ר"י אבן שועיב וביאר: "תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב. הכתוב הזה הוא נכבד מאוד והוא סגולת התורה, ויש בו קדושה גדולה בתיבותיו ואותיותיו, ולכן אמר כי הכותב בספר התורה זה הפסוק, הוא שקול כאילו כתב כל התורה כולה, שהיא מצוה גדולה. רבי אמי כתב את פסוק "תורה צוה לנו משה" בכל ספר תורה, כדי שייחשב לו כאילו כתב ארבע מאות ספרי תורה...

ואמנם זהו הפסוק הראשון שמלמדים את התינוק המתחיל לדבר. כפי שאמרו חז"ל [סוכה מ"ב.] קטן היודע לדבר אביו לומדו תורה וקריאת שמע, "תורה" מאי היא? רב המנונא אמר: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב". קריאת שמע, מאי היא? פסוק ראשון".

ור"י אבן שועיב מוסיף, שכמו שהאם מלמדת לתינוק אז את הדברים הבסיסיים לקיום גופו כדוגמת צרכי המזון, כך צריך האב ללמד את בנו כשמתחיל לדבר, את "הדברים שהם קיום הנפש".

*

מה נפלא הדבר! הרי זו מצוות החינוך הכי מוקדמת בילד מישראל! מדובר כאן בתינוק כבן שנתיים ולפעמים אפילו פחות. מיד עם תחילת דיבורו מקדימים ומזינים את נפשו באוצר שלם של רוחניות. מתוך פסוק שיש בו תמצית התורה כולה.

מופלאה הוא לשונו המיוחדת של רש"י הקדוש בפרשת והיה אם שמוע. על הפסוק "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם", כתב רש"י: משעה שהבן יודע לדבר לַמדהו 'תורה צוה לנו משה', שיהא זה לימוד דיבורו"... רש"י מצא מקור להלכה זו "של תינוק המתחיל לדבר" מתוך המקרא עצמו. הרי כבר כתב "ולמדתם אותם את בניכם" ונמצא שהמלים "לדבר בם" נדרשות במיוחד לחובה ההיא.

*

שיהא זה "לימוד דיבורו"... רש"י הקדוש מדגיש כאן נקודה עמוקה ומאלפת, והיינו שיהיה התינוק מתלמד לדַבר מתוך דברי תורה! כלומר שמציאות הדיבור אצל ילד מישראל תתהווה דווקא על ידי מלים של תורה; כושר וכח דיבורו יהיה מאוחד עם הפסוק הזה שכולו תמצית של תורה, הפסוק שהתמזג בדיבורו מתחילתו. והכל הולך אחר היסוד...

*

תורה צוה לנו משה... כשנצרף כעת את דברי רש"י בפירוש הפסוק ההוא במקומו כנ"ל, תורה אשר צוה לנו משה, מורשה היא לקהלת יעקב. אחזנוה ולא נעזבנה!!! נמצא שהתינוק הרך בשחר ילדותו ממש, בראשית ימי יכולת הביטוי ממש, מצהיר כאן הבטחת אימונים לתורה הקדושה ומצוותיה. בראשית דיבורו נושא הוא על שפתיו את ההבטחה. "אחזנוה ולא נעזבנה"...!

*

כמה נשגבה אם כן, חובתו של כל אב בישראל, להתחיל את דיבורו של בנו התינוק בפסוק "תורה צוה לנו" מצד החינוך לתורה; וכמו בפסוק ראשון של קריאת שמע" מצד יסוד האמונה וקבלת עול מלכות שמים. והדברים נפסקו להלכה בספר חיינו ה"שולחן ערוך" [יו"ד סי' רמ"ה ס"ה]. מדברי רש"י על הפסוק "לדבר" שם מזכיר את המצוה ההיא, מוכח שיש בזה סגולה לאריכות ימים, גם להורים וגם לבנים. שכן גם על מוסב "למען ירבו ימיכם וימי בניכם". וכמובן אף סגולה ברוחניות. וכדברי בעל החרדים [פרק ס"ו] "מיום שלימדו אביו תורה צוה לנו, מיד היא [התורה] באה להתייחד עמו ולשומרו...
*

מתוך דברי ר"י אבן שועיב הנזכרים, יתחזק הענין בהתעוררות יתירה. נחזור נא על דבריו מתוך התעוררות משמעותן. "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. הכתוב הזה הוא נכבד מאוד והוא סגולת התורה, ויש בו קדושה גדולה בתיבותיו ואותיותיו".

הרי מתוך כתיבת פסוק זה בתורה נחשב לו לרב אמי, כאילו כתב ספר תורה והוא חזר על כך ארבע מאות פעמים! אשרינו מה טוב חלקנו, מקטן עד גדול! נתבונן נא מה שזוכה כבר פעוט בישראל כבן שנתיים. מתוך שפתיו כבר יוצא דיבור ששקול כספר תורה שלם! וכמובן גם פסוק שמע ישראל שהוא יסוד האמונה והייחוד. פסוק ראשון מפרשה שהיא "העיקר הגדול שהכל תלוי בו" [רמב"ם פ"א מהל' ק"ש ה"ב].

וכך יגדל הילד ויתקדש, כך יתחנך ויתחכם, כשבתוך תוכו נחקקים פסוקים יסודיים כאלה, על פיהם יתכונן בנין עתידו... מן הענין להזכיר כאן את דברי אחד מגדולי הפוסקים. ה"ערוך השולחן", על לימוד פסוק תורה צוה לנו לתינוק. "להשריש בלבו אמונת אומן שניתנה לנו תורה מן השמים והיא קיימת לעד ולעולמי עולמים". [יו"ד רמ"ה א'].

והדברים נזכרים ונעשים מתוך חביבות עצומה. הרי כך אמרו חז"ל על המשך תקופה זו בחיי הילד. "אימתי הבן הבן חביב על אביו? כשמתחיל להשיח". [תנחומא תצוה א'] אז הוא הזמן הרצוי להשריש בו דברי תורה ואמונה ביתר שאת, מתוך אהבה יתירה...

*

ומענין לענין, השרשת קדושת התורה בימי הינקות . חז"ל [ירו' פ"ק דיבמות ה"ו] אמרו על אמו של רבי יהושע בן חנניה שהיתה מוליכה את עריסתו לבית הכנסת בשביל שיתדבקו אזניו בדברי תורה. ובדבר זה ביארו מפרשי המשנה [פ"ב דאבות מ"ח] את מה שנאמר על תנא זה: "אשרי יולדתו".

שמעתי ממקור נאמן, שכשנולד הגה"צ ר' נתן גשטטנר זצוק"ל, דאג אז אביו הצדיק ר' עמרם הי"ד, שלא יישמע אף הגה באזני התינוק עד שילמד אביו בקול את דברי הגמרא "תנו רבנן" ואף שילם על כך בכסף מלא למי שהיה שם. "תנו רבנן" היו המלים הראשונות ששמע הילד מעודו. וכך הגיע לעולמנו גאון מובהק. מגדולי התורה ופוסקי הדור, שחיבר יותר ממאה ספרים במקצועות תורה מגוונים; איש האשכולות ששלט במכמני התורה בהלכה ובאגדה. הכל, הכל, היה המשך ישיר מאותו "תנו רבנן" של האבא, חסיד וירא אלקים מרבים....
*

תורה צוה לנו "משה מורשה"... מה נשגבו דברי ה'שפת אמת' על כך: "יתכן לפרש כמו שהתורה הוא מורשה לכלל ישראל, כמו כן משה רבינו עצמו הוא ירושה לקהלת יעקב... משה מורשה... [שופטים תר"נ].

משה רבינו היה אדון הנביאים. הבה נראה איך שנשתרשה האמונה בה' ובנביאיו, ואיך שנתחנכו ילדים בישראל לכך. אציע נא כעת שנלמוד כמה פסוקים מתוך פרשה שבתנ"ך, שיאירו את עינינו עד היכן הגיע חינוך הבנים והבנות בכלל, בדורות שעברו.

בספר מלכים [ב' ה'] נאמר, שבימי אלישע הנביא, לקח גדוד מארם בשבי, נערה קטנה מארץ ישראל. חז"ל מלמדים שהיתה זו ילדה קטנה [המלה: "נערה" משמעותה שם שמוצאה היה מעיר "נעורן" חולין ה.]. היא נלקחה להיות משרתת לאשת נעמן שר צבא ארם. השר נחלה אז בנגע צרעת. הילדה הציעה אז לגבירתה, שיש נביא בשומרון בשם אלישע, והוא יכול לרפאות את נעמן. ולכן עצתה היא, שיפיל נעמן תחינתו לפני הנביא והוא ירפא אותו...

ר' ישראל! צריך לעמוד על משמעות הדברים; על המציאות המרה הזאת, את תהום הכאב הטמון בתוך תוכן של מלים אלה: "וַיִּשְׁבּוּ מארץ ישראל נערה קטנה". מה גדלה אכזריותם של גדודי ארם, לחטוף ילדה רכה מישראל מקרב ביתה, מחיק הוריה, אל אדמת נכר. לא חמלו העריצים מלשסע את אושר ילדותה על רקע מלחמה.

געוואלד! א יידיש קינד בצרה ובשביה. כמה דמעות רותחות שפכה ילדה רצוצה זו בלילות הנדודים, לאחר שעברה לבית נעמן שר צבא ארם, מבודדת ממשפחתה, עובדת ומשרתת בין גויים עויינים זרים ומרים. מה עצמוּ געגועיה לביתה, לחיים יהודים... אבא! אמא! למה אני נמצאת כאן? הוי! "כי גנוב גונבתי מארץ העברים"! מה יהיה אתי?

*

ודווקא מתוך הרקע הזה, תגדל ההתפעלות יותר ויותר, על התנהגות הילדה בבית נעמן שר הצבא. במושכל ראשון תמוה מה ראתה להתמסר על רפואת נעמן בידי הנביא? נפלא הוא הסברו של בעל "מגן אברהם": בת ישראל זו עשתה זאת לשם שמים: "שידעו שיש אלקים בישראל". [פירוש זית רענן לבעל "מגן אברהם" על הילקוט פ' פנחס]. מתוך המקרא מתפרש היטב, שאף אז גבר בנפשה תוקף האמונה. "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי". היא חיתה אף במצבה עם מציאות ה' ונוכחותו בכל מקום. ולא עוד אלא שהבינה שנתגלגלה לעמק הבכא ההוא, בשליחות מיוחדת ממרום.

הילדה היהודית רצתה בכל לבה שיתגלה בפני עולם ומלואו; ששר צבא ארם המפורסם בגבורתו בשדה הקרב, תלוי אך ורק ברפואת הקב"ה אלקי ישראל ביד נביאו. יתכן שבשביל כך, הרחיב הכתוב להזכיר שנעמן היה "איש גדול לפני אדוניו ונשוא פנים כי בו נתן ה' תשועה לארם, והאיש היה גבור חיל". מתוך הסיפור נודע לכל, שכשם שריפא אותו אלקי ישראל, כמו כן היתה כל גדולתו וגבורתו, בגזירת עליון בלבד.

*

דבר זה היתה משאת נפש הקטנה בימי שִׁבייה האומללים, למרות הכל, למרות צערה, יגונה ובדידותה. מחשבה קדושה התנשאה מעל הכל: לקדש שם שמים ולהרבות כבוד שמים... שידעו שיש אלקים בישראל!

ויתר על כן. חז"ל דרשו מתוך דבריה "כזאת וכזאת דִברה הנערה". שהיתה בקיאה בדיני טהרת נגעים החמורה... והיא ההוכחה ש"בית אביה עושין את התורה". [ספרי זוטא פ' פינחס].

היא חשה שמן השמים זימנו לה כעת את תפקידה המיוחד. שליחות עליונה נכונה לה לגלות ולפרסם בעולם את שם ה' ונפלאותיו ולקדש שם שמים. ואמנם כך כתב המקובל האלקי רבי משה דוד וואלי תלמידו של רבינו משה חיים לוצאטו, בפירושו "כסא נכון" [מלכים שם]: "הקב"ה סיבב סיבובים שיצאו גדודי ארם ויִשבו נערה קטנה מארץ ישראל ותהיה לפני אשת נעמן, כדי שתגלה את עיני גבירתה ללכת אצל הנביא לאסוף את בעלה מצרעתו, כי הכל בחזקת סומא, עד שהקב"ה יגלה את עיניהם".
*

נמשיך נא בהשתלשלות המאורע ההוא. נעמן שר הצבא פנה אז לאדוניו מלך ארם וסיפר לו את דברי הילדה השבויה, על נביא ישראל ועל יכולתו לרפאותו. כתגובה לכך, שלח מלך ארם מכתב למלך ישראל, יהורם בן אחאב, בנוסח של פקודה: שיתעסק בענין רפואתו של שר צבאו. "הנה שלחתי אליך את נעמן עבדי ואספתו מצרעתו".

כשקיבל המלך את ההודעה, הזדעזע וקרע את בגדיו באמרו: "האלקים אני להמית ולהחיות? כי זה שולח אלי לאסוף איש מצרעתו. דעו נא וראו כי מתאַנה הוא לי". הוא ראה בזה רק תכסיס ותואנה מצד ארם, בכדי לפתוח במלחמה. איך אפשר אחרת? למה בא מלך ארם אלי בבקשה מוזרה כזאת? ומאידך, כשנודע לאלישע הנביא על חרדת המלך שלח אליו: "למה קרעת בגדיך? יבוא נא אלַי ויֵדע כי יש נביא בישראל...". לא עליך מוטל לרפאותו. מלך ארם לא התכוון אליך בכלל...

*

וכך הגיע נעמן שר הצבא לבית אלישע הנביא. הנביא לא התרצה לדַבר אליו, אלא שלח שליח לומר לו להתרחץ בירדן שבע פעמים. נעמן בגובה לבו, קצף מתחילה על דברי הנביא. הוא לעג על עצתו בטענו ש'אמנה ופרפר' נהרות דמשק טובים ומשובחים הם מכל מימות ארץ ישראל... לפי מושגיו הרדודים חשב הנכרי שאין ברפואה זו כלום. ולא עוד אלא שבדרך הטבע, מזיקים המים הקרים למצבו... [מהר"י אברבנאל].

נעמן, המצביא הגאה נעלב והתאכזב. הוא גם ציפה שהנביא יֵצא אליו, יקבל פניו, יראה את נגעו ויתפלל עליו. וכאן מקבל הוא 'סילוק' כזה. ברם עבדיו שכנעו אותו שיציית לאלישע, שכן "דבר גדול דיבר הנביא". נעמן נכנע, קיבל את דברי אלישע וכך נתרפא כליל. בשרו נהיה כבשר נער קטן. נפלאים דברי הרב חיד"א [חומת אנך שם] שההכנעה לציית לדברי נביא סייעה לרפואת נגעו, הבאים גם מתוך הגאוה...

נעמן חזר לבית אלישע בראש צבאו ואז הכריז שר צבא ארם בפני כל: "הנה נא ידעתי כי אין אלקים בכל הארץ כי אם בישראל". חז"ל [מכילתא יתרו] הפליגו בדבריו אלה ובהכרתו באלקות, אף יותר מדברי יתרו בשעתו. בהכנעה פנה נעמן אז לאלישע והבטיח: "כי לא יעשה עוד עבדך עולה וזבח לאלהים אחרים כי אם לה'". והספורנו [שמות ח"י] ביאר זאת: "לאות קבלת עול מלכותו".

קידוש השם עצום התחולל אז מתוך רפואת נעמן. והכל נבע מעצת הילדה הקטנה השבויה בארם. נעמן קיבל עליו את האמונה בה', כפר בעבודה זרה ונתקרב תחת כנפי השכינה. [בעה"ט שמות כ"ח ז'].

*

על פסוקים אלה מצאתי פעם רעיון מופלא מאד, שהגה גברא רבא, הגה"צ יוסף זאב ליפוביץ זצ"ל, בעל "נחלת יוסף". תלמיד חכם מובהק ואציל נפש היה האיש מיקירי תושבי עיר תל אביב והמשפיעים שבה, בעל מוסר תלמיד ה'סבא' מסלובודקה זצ"ל, ממקורבי ה"אור שמח" מדוינסק זצ"ל ומוצאו מחסידי קאצק. נקי דעת היה הרב ליפוביץ, שרעיונותיו כמו אישיותו, זכים היו בתכלית הנועם והבהירות.

וזהו תוכן דבריו באחד משיעוריו: תארו לעצמכם נערה קטנה בשבי נכרי, בארץ ארם. היא טרם עמדה ברשות עצמה וכבר מוצאת את עצמה בין גויים עריצי לב. ועם כל זאת, איתנה היא באמונתה. ברור לה כשמש שיש נביא ה' בישראל שיכול לפעול ישועות לבני אדם... בטחון כזה היה לה בדבר, עד שהרהיבה להעלות זאת בפני שוביה. הרי סיכון גדול היה לה בזה, אם לא היה מתרפא נעמן על ידי הנביא, מי יודע אם לא היתה, חלילה, משלמת על זה בחייה. אמנם ללא כל צל של ספק, הצהירה על זאת בעוז ובבטחון!

מה זה מלמד אותנו? עובדה זו יש בה עדות נאמנה, על החינוך הטהור שקבלה ילדה מישראל בימים ההם. על אמונה שספגה אל תוך תוכה בשחר ילדותה. האמת הצרופה הזאת, החזקה כחלמיש, נחקקה בלבה ונספגה בנפשה. חינוך זה שקבלה בביתה, נתן לה את האומץ, למרות מצבה העלוב בצרה ובשביה, לומר את מה שהאמינה. וכך פנתה אל גבירתה: "אַחֲלֵי אֲדֹנִי לִפְנֵי הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן אָז יֶאֱסֹף אֹתוֹ מִצָּרַעְתּו" כלומר, שיתפלל ויתחנן נעמן החולה, בעמדו לפני הנביא. והרי גם אמונה בכח התפילה יש כאן!

ולעומת זאת, בקצה הקוטב האחר, יושב לו מלך ישראל, יהורם בן אחאב שלא הלך בדרכי ה'. הוא תוהה ובוהה ופוכר את ידיו. הוא אפילו לא העלה בדעתו שהנביא היושב בארצו מסוגל לעזור לחולה. הוא חשב שהוא בעצמו נתבקש לרפאות את נעמן ולכן הזדעזע וקרע את בגדיו. ברור היה לו, שיש כאן עלילה נגדו ותכנית מלחמה. החינוך לאמונה של הנערה הקטנה שישבה בודדת בנכר, העמיד ללעג ולקלס את הליכות המלך בשומרון. הוא לא ידע מה שידעה הילדה ובברירות כל כך, מפני שלא זכה לקבל את החינוך הזה. [נחלת יוסף ח"ב 132].

*

נעבור נא יקירי כעת למאמר חז"ל, הנלמד אף הוא מן הפסוק ההוא של "תורה צוה לנו משה" דברי אלקים חיים המכילים בתוכם אוצרות אדירים. "אמר רב יהודה אמר רב, כל המונע הלכה מפי תלמיד, כאילו גוזלו מנחלת אבותיו, שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב. מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית" [סנהדרין צ"א:] .

פסוק זה הוא "שטר ראיה" שכל אחד ואחד מישראל ללא יוצא מן הכלל, יש לו זכות בלתי מעורערת על נחלת התורה של עם ישראל. [אין זו ירושה פרטית לו, הרי נאמר התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך [אבות ב' י"ב] וודאי שצריך כל אחד לעמול ולהתייגע להגיע לכך, אלא שזכותו היא, שאין למנוע ממנו להגיע את מורשת עם ישראל שהוא חלק ממנו].

והדברים מגיעים עד כדי כך, שכל מי שמונע הלכה מפי תלמיד נחשב כמקפחו ממה שזכאי לו, כאילו גוזלו מנחלת אבותיו. משל לבן שרוצה להיכנס לאחוזה שהניחו לו מורישיו, ומונעים ממנו דבר שיש לו זכות גמורה עליו!

נחבר נא את שני מאמרי חז"ל יחד ונראה שוב נפלאות מתורת ה'. הרי כל תינוק מישראל מצוה להתחיל את תחילת דיבורו בפסוק "תורה צוה לנו" לאור דברי חז"ל בענין שטר "נחלת אבותיו" שבפסוק זה, יוצא כאן דבר מדהים. לכל ילד מישראל מלמדים "זכות תביעה" על מורשת עמו. מגיע לו הדבר מדין "מוֹרָשה לכל ישראל"!!!

כמה פעמים מצאנו בש"ס שמלמדים טענה צודקת בדין, למי שאינו מסוגל לטעון זאת בעצמו. והדבר נלמד מפסוק "פתח פיך לאלם". [כתובות ל"ו. ועוד]. והרי התינוק הזה עדיין בבחינת אילם הוא. הוא איננו מסוגל להתבטא וכבר מלמדים אותו משחר נעוריו, שיתבע את חלקו בתורה ממי שיכול לעזור לו, שלא יימנע מלהיכנס לנחלת אבותיו. כל יהודי שייך ל"קהילת יעקב". מפסוק זה למדים שהכל שוין בתורה [ילקוט רמז תתע"ג]

*
לכל אחד ואחד מאתנו יש זכות במורשה הזאת, מורשת התורה, אם מוכן להתעסק בה; ולו אף המתחילים בה מאוחר. ולו אף אלה שנתרחקו ורוצים לחזור לחיק התורה והמצוות. כולם עדיין משתייכים ל"קהילת יעקב" ויש להם זכות להתדבק בה שוב.

לקח מופלא לימדונו חז"ל הקדושים מתוך משל. ואף זה מפסוק "תורה צוה לנו". משל לבן מלכים שנשבה כשהוא קטן למדינת הים. אם מבקש לחזור אחר מאה שנים, אינו בוש לחזור, מפני שאומר: לירושת אבותי אני חוזר [ילקוט תתקנ"א וע' שמו"ר ל"ג ז']. לפי המשל מדובר כאן בזקן מופלג מאד. ובכל זאת לא פג תוקפו של זכות הירושה...

ומצאנו שפעם טען עם הארץ אחד לרבי ינאי "ירושתי גבך".מפני שפעם אחת שמע תינוקות של בית רבן קוראים את הפסוק הזה "מורשה קהילת יעקב". והלה טען ואמר "מורשה קהלת ינאי לא נאמר... כי אם קהלת יעקב" [ויק"ר ט' ג']

*

זקן אחד יליד עיר קוז'ניץ היה בעירנו כבן תשעים ויותר, אלא שהיה זריז ורענן ופעיל עד סוף ימיו מתוך שמחה וראיית הטוב בכל מצב. פעם אמר לי אותו ר' יענקל: בבחרותי הייתי מוכרח לצאת לעבודה כבן שש עשרה ולא הספקתי ללמוד הרבה. אחר כך פרצה המלחמה ונטרדו ימי ושנותי. כעת אני רוצה לחזור לבית המדרש, ללמוד ברצינות וברציפות. וכאן קרץ לי בעיניו בחיוך של בדיחותא. "די גמרא מוז נישט וויסן, ווי אלט איך בין". הגמרא איננה חייבת לדעת בן כמה אני... הוא לא מוכן להראות את תעודת הזהות שלו... וכך אמר הזקן ועשה. משֵירות מיוחד לזקנים שלחו לו בכל יום מכונית לנסוע לשיעוריו. ואם איחר הנהג בכמה דקות, תפס את ההליכון והלך ברגל אך בימי כפור אימים. הוא החליט בעצמו לתבוע בעלות על ירושתו ולהשתלט על אחוזתו ...

פעם ביקש ממני לקבוע עמו שיעור בשבת אחרי הצהרים. "בסדר ר' יענקל, באיזה שעה אבוא אליכם הביתה?" אמרתי לו אותו ישיש חביב. "אתה תבוא אלי"? הוא תמה עלי, כאילו שמע כאן דבר מוזר ביותר. "הרי יש לי הליכון - - -"!!! מכיון שהיה לו אמצעי עזר להליכה, טען שיש לו זכות קדימה. כמו שתבע זכות ירושה אף אחרי שנים רבות, כך טען שעדיין היכולת בידו והוא קודם לזכות הטירחה...

*

"כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל, שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב כל מי שירצה יבא ויטול". [רמב"ם פ"ג מהל' ת"ת ה"א] ר' ישראל! נעקוב נא בתשומת לב בפרטי תולדותיו של התנא רבי אליעזר הגדול, על אף שידועים הם לכולנו. כך מלמדים אותנו חז"ל על ראשית דרכו בתורה. בן כ"ח שנים היה ועדיין לא ידע כלום, לא קריאת שמע, לא תפילה ולא ברכת המזון. הוא היה חורש בשדה מלא טרשים. הוא עמל באדמה סלעית ופרץ בבכי. לשאלת אביו על כך, אמר שבוכה הוא על שמבקש ללמוד תורה. אביו הביע אז דעתו שלדבר זה כבר איחר את המועד, והציע לו שישאיר שאיפה זו לדור הבא... [פרקי דר"א פ"א, אדר"נ פ"ו].

רבינו יום טוב צהלון [מגדולי צפת היה בדורו של מרן הבית יוסף ותלמידיו]. בפירושו "מגן אבות" על אבות דרבי נתן [פ"ו] עמד ושאל קושיא חמורה: למה באמת לא דאג הורקנוס אביו של רבי אליעזר, שהיה אדם חשוב ונשוא פנים, לחינוכו של בנו שלא ידע אף לקרות קריאת שמע...
מדהים הוא ביאורו של המהרי"ט צהלון: הם התייאשו מחינוכו... הם חשבו ש"כבר עבר זמן לימודו והיא לא תצלח". דברים נוראים הוא מוסיף שם "אפשר שבקטנותו לא היה רבי אליעזר רוצה ללמוד תורה, כמשפט תינוק הבורח מבית הספר"... ועם כל זאת הגיעו רגעי צמאון ותנופה, בהם החליט במלא העוז שמבקש הוא כעת ללמוד תורה למרות הכל...
*
רבי אליעזר הגיע לירושלים אל גדול הדור רבן יוחנן בן זכאי. וכך לימדונו חז"ל [פרקי דרבי אליעזר פ"א] על שיחתם הראשונה. "אמר לו מפני מה אתה בוכה? אמר לו מפני שאני מבקש ללמוד תורה! אמר לו מימיך לא למדת, לא קריאת שמע, ולא תפילה, ולא ברכת המזון? אמר לו: לאו!. עמד [ריב"ז] ולימדו שלשתן!!!
הגע בעצמך, מנהיג הדור, מוֹסר התורה ומציל התורה בימיו, רבן יוחנן בן זכאי, התמסר בכבודו ובעצמו ללמד קריאת שמע, תפילה וברכת המזון לאיש שלא למד זאת מימיו.
הוא עמוד התווך של העם כולו, הוא שתפקידו היה למסור את התורה בכל מקצעותיה לתלמידים גדולי עולם, עשה זאת לבד ולא על ידי שליח. וכל כך למה? מפני שהגיע יהודי ולמרות גילו ואיחורו תבע כעת את ירושתו, את נחלת אבותיו!!! "אני מבקש ללמוד תורה". תורה צוה לנו משה מורשה! והוא אשר למדנו לעיל במשל הנשגב לבן מלכים שהיה שבוי במדינת הים מילדותו "אם מבקש לחזור אחר מאה שנים, אינו בוש לחזור, מפני שאומר: לירושת אבותי אני חוזר!!!" ואין למנוע זאת ממנו. ומצוה בו יותר מבשלוחו...!
רבי אליעזר התעצם ושינה את כיוון חייו. הוא לבש עוז ותעצומות, לחם וניצח. הוא התגבר על נסיונות אדירים. רעב, בושה וקשיי התחלה נערמו בדרכו. כך ניזון ב"קזוזי אדמה" ומסר נפשו על התורה הקדושה שתיקלט בו, על אף שכבר היה מבוגר. הצמאון גבר על הכל!!
וכך גדל ענק הדורות, רבי אליעזר הגדול, שעליו נאמר. שהיה "יושב ודורש ופניו מאירות כאור החמה, וקרנותיו יוצאות כקרנותיו של משה, ואין אדם יודע אם יום ואם לילה". [פרד"א פ"ב]. וחבירו רבי יהושע בן חנניה, כשנכנס אל בית מדרשו של רבי אליעזר, ראה את האבן שישב עליה ונשקה בחיבת הקודש. ואז אמר את המלים נוראות ההוד: "האבן הזאת דומה להר סיני וזה שישב עליה דומה לארון הברית" [שהש"ר רבה א' כ']. הוא תבע את ירושתו וקיבל אותה בכל חלקיה עד שבעצמו נעשה ראש למורשת קהילת יעקב...

*
תורה צוה "לנו"... חז"ל מדגישים כאן את הבעלות הבלעדית לתורה הקדושה לעם ישראל בלבד. "ציווי זה אינו אלא לנו, אינו אלא בשבילנו". [ספרי וזאת הברכה] והוא הקשר המיוחד של "אל תקרי מורשה, אלא מאורסה". קידושין היו בסיני, האוסרים את התורה על כל עם אחר! "מורשה" נאמר ולא "ירושה", מורשה פירושה להעביר לדורות הבאים. [רבינו בחיי]. והלא כך יסד הפייט בראש השנה: "יוצרי הבינני מורשה להנחיל"!!!!
*
ופסוק נאדר בקודש זה של "תורה צוה לנו" פורש את כנפיו וכולל את גלויות ישראל ואת הדורות הסובלים והחלשים... כך פירש רבינו אליהו מזרחי הרא"ם, את דברי רש"י שם. "בעת שגוזרין עליהם האומות הגזרות הרעות, אינן חוששין מהם להתמוטט מתחת כנפי השכינה, אלא מתחזקים ואומרים: "תורה צוה לנו" ונחזיקנה לא נעזבנה...".
זאת ועוד, רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל, עמד על לשון "קהילת יעקב" שהיא כידוע המדרגה הקטנה ברוחניות לעומת "ישראל". התורה לא נמסרה רק לעתות הפריחה וגם לא ניתנה רק לכלל הגדול בגדלותו, אלא יש לשאת אותה גם כשהעם הוא בבחינת "יעקב". וכן, כל ציבור ו"קהילה" המסתעפים מכלל ישראל, מצוּוה להנחיל את התורה בתוך חוגה.
ובכן, בימים שלאחר זמן מתן תורתנו, שבהם ממשיכים את מה שקבלנו ונאחזנו בו. יש לכל אחד ואחד מאתנו, לחרות על דגלו את דברי רש"י הקדוש. שהפיק מתוך פסוקה של מורשת התורה את ההצהרה הנצחית: א-ח-ז-נ-ו-ה ו-ל-א נ-ע-ז-ב-נ-ה!!!
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
וכלשון חסידים "שבת נאך שבועות"
שבת קודש שעדיין בבחינת חג השבועות

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
קבצים מצורפים
המודיע 481.docx
(43.51 KiB) הורד 103 פעמים

סמל אישי של המשתמש
אהרן תאומים
הודעות: 2563
הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
מיקום: בארא פארק
שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
יצירת קשר:

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי אהרן תאומים » ה' יוני 16, 2022 7:18 am

בס"ד
תפילת כל פה...
שילוב פלאים של שני מאורעות
הערכת התפילה מפיהם ולבבם
של יהודים באשר הם שם

לר' ישראל יקירי שליט"א

במזמור ההודאה [תהילים ק"ז], נזכרת ארבעה פעמים תפילה בוקעת שחקים בעת צרה; קבלתה בשמים וישועת הפלאים שלאחריה. בכל אחד מן ה"חייבים להודות" הודגש זאת בחזקה: ביורדי הים, בהולכי מדברות , בחולה שנתרפא ובחבוש בבית האסורים. הוי, ויצעקו אל ה' בצר להם! הוי, ויזעקו אל ה' בצר! וממצוקותיהם יצילם, וממצוקותיהם יושיעם, ממצוקותיהם יוציאם... ארבעה פעמים שונות נאמרו תפילה לה' מעומק הלב, ומתוך כך נבעו: ישועה ופורקן, רווח והצלה. ארבעה פעמים ברצף של הודאה. יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם!

כי אתה שומע תפילת כל פה!!! הרי במזמור הזה מוזכרים אף "אוילים מדרך פשעם"... בדברי חז"ל [במדרש תהילים שם] נאמר. "תעו במדבר - אמר הקב"ה, אף על פי שטעו, אני גואלם כמו שעשיתי במדבר. כלומר, הקב"ה מושיע את ישראל מצרתם מתוך תפילה, אף על פי שטועים בדרכם הרוחנית, ואינם ראויים לכך!
הוי! תפילה מישימון דרך, מתועי מדבר גדול ונורא; ממחשכי כלא אסיר, חושך צלמוות; ממעמקי חולי צער ויסורים; מתהומות ים סוער וגלי טביעה ר"ל. מכל המצבים האיומים הנזכרים במזמור הזה בוקעת ועולה הצעקה לה' והיענות אב הרחמן ברוך הוא, מן השמים: וממצוקותיהם יצילם, יושיעם, יוציאם... שוב ושוב מראה לנו המשורר האלקי איך שהתפילה מכל מקום ומצב שהוא, בוקעת רקיעים ופועלת, תפילת כל פה. יהיה מי שיהיה, יהיה איפה שיהיה... זעקה יהודית אמיתית אל ה', בוקעת שחקים...!
*
ויזעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יושיעם! כח התפילה פועלת תמיד. את המזמור הזה נהוג לאמרו בכל מקהלות החסידים לקראת שבת קודש. יתכן וגם לכך הנהיג הבעש"ט זי"ע לומר מזמור זה עוד לפני תפילת המנחה, אף שמטרתה אמירתה היא "עליית העולמות" לקראת שבת דווקא. אולי ביקש קדוש ישראל, לרמז, שעדיין נשארה לפני קבלת שבת הזדמנות אחת לשפוך שיח בתחינה ובקשה, בתפילת שמונה עשרה האחרונה שבשבוע. עדיין אפשר לבקש ולהתחנן ולפעול גדולות ונצורות להינצל ולהיוושע בכל הענינים... עדיין שייך לפעול נפלאות עוד לפני כניסת שבת קודש ולהתעטף בטלית של גאולה וישועה לקראת שבת. ממצוקותיהם יצילם, יושיעם, יוציאם... התפילה פועלת בשמים...! אולי הגיע אותו רגע מיוחל של "רב לך שבת בעמק הבכא והוא יחמול עליך חמלה" של "קרבה אל נפשי גאלה" . שפוך נא את לבך לפני שומע תפילה כי הוא כל יכול, רב להושיע ומצמיח ישועה בין רגע...

*
ובענין התפילה וקבלתה בכלל, הבה ואתאר לך, יקירי, תשלובת פלאים, מעגל תפילה שנשלם אחרי יותר משלש שנים. ביום מן הימים לפני נסיעתי לאחת מערי צפון אמריקה לשמחה משפחתית, פגשתי יהודי סוחר בדרך. הכרתיו מזה שנים כזריז וממולח ובעל יוזמה. הוא נוסע הרבה לעסקיו, 'יודע להסתדר', נחלץ מן הסבך ואינו נתקע בשום מקום...

וכך אמר לי הפעם, מסיח לפי תומו, באופן טבעי ביותר: "תפילה, תפילה, תפילה" ורק תפילה! את כל מה שאני צריך ובפרט בדרך, אני נעצר ומבקש את הקב"ה בשפה פשוטה לעזור לי. על כל דבר קטן וגדול ממש, לרבות מקום חנייה... ואני רואה בזה נפלאות. וכך אני מחנך את ילדיי בכל הזדמנות ששייך. שאו מרום עיניכם! להתפלל ולבקש בפשטות על כל דבר. לא שייך אחרת! הקב"ה יושב בשמים ומאזין. רק תבקשו ממנו את כל מה שאתם צריכים. ילדיי יודעים זאת והם ראו זאת במוחש יותר מפעם. מבקשים מהקב"ה והוא עוזר בפועל".

הוא דיבר במלוא הכֵּנות, בתכלית הפשטות מתוך נסיון ומתוך שכנוע, ברור מכל ברור. "תפילה, תפילה, תפילה ורק תפילה"... וכך אץ ורץ לו האיש לדרכו. אדם מעשי ויעיל הוא, בקי בהוויות העולם, מנפנף בתיקים, מסמכים וטלפון, מסדר ביעף כמה דברים כאחת. ומפעם לפעם נושא עיניו למרום שיצליח בדרכו. "אייבישטער העלף מיר!" רבונו של עולם, אנא תעזור לי. עדיין מהדהדים דבריו באזני: "תפילה, תפילה, תפילה...

*

ועד כמה שידועים הדברים לכל בר בי רב. עד כמה שכולנו התחנכנו על זה מעודנו, השאירה נימת דבריו הברורים רושם מיוחד, להתגבר על השכחה והשיגרה האופפות את האדם. בשעת הצורך מבקשים עזרה תיכף ומיד מהקב"ה שהכל בידו... דווקא המחשתו והבעתו הפשוטה והמעשית של יהודי זה, נתנו לנושא התפילה אופי חד וחלק, עד שניתן היה לממשו בידים. פשוט מבקשים מאבא את מה שצריך...

והרי חיוב גמור יש בזה. כך כתב השל"ה הקדוש: "איזה עבודה שהיא בלב? הוי אומר זו תפלה. "כל יחיד ויחיד מחויב להתפלל להשם יתברך איזה צורך הצריך לו, ואל יבטח על חריצותו ושכלו, כי במה נחשב, ועצת ה' היא תקום. ועל כל עסק וענין יתפלל להשם יתברך מכל מה שהפה יכול לדבר..." [מסכת תמיד נר מצוה (קכ"ו)] ולא זו בלבד, אלא שמקיימים בזה מצוה דאורייתא של "ועבדתם את ה' אלקיכם"!

ואת מתיקות החסד העליון שבדבר, כלומר קיום מצוה מתוך בקשת צרכים, הטעים לנו בעל 'פלא יועץ', בחיבורו "בית תפילה".: "ובעת עמדו לתפילה יתן אל לבו גודל טובת הבורא עִם עַם-סגולתו, שעל שמבקשים צרכיהם, למצוה יחשב וקובע להם שכר טוב, היש חֵיך מתוק מזה?". [ערך שמחה].


*

מתוך ההמחשה הפשוטה על אֵם הדרך, נתבהר לי עוד יותר עיקר גדול בתפילה שאולי אינו מושרש מספיק בתודעתנו. והוא ענין "התחנונים" וצורת הבקשה שהיא חובה גמורה בתפילה. המחבר בשולחן ערוך [או"ח סי' צ"ח ג'] פסק " יתפלל דרך תחנונים, כרש המבקש בפתח, ובנחת" וכתב שם במשנה ברורה סק"ט "אע"פ שאומרה בלשון תחנונים, אם אינו מחשב כמו שצריך דבר ובא לבקש מלפני המלך אלא שמתפלל מפני החיוב לצאת ידי חובתו אינו נכון ומאוד צריך ליזהר בזה". ועיין בביאור הלכה שם שהביא כמה פוסקים שאם לא התפלל דרך תחנונים לא יצא ידי חובתו... ובשערי תשובה הביא בשם תלמידי האריז"ל שכבר בהגיעו ל"עוזר דלים" יחשוב בעצמו שהוא עני ומבקש על הפתח... ". המתפלל צריך להתחנן על צרכיו מאת המלך ברוך הוא שהוא 'כל יכול' ורק הוא מסוגל לעזור! ובפירוש אמרו חכמים: "וכשאתה מתפלל אל תעש תפילתך קבע אלא תחנונים!" [אבות פ"ב מי"ג וראה משנה ברכות כ"ח: ובגמ' שם כ"ט:].

ואמנם כך צריך להביע מתוך הלב את הבקשות שבתפילת שמונה עשרה. חננו מאתך, השיבנו, סלח לנו, ראה נא בעניננו, רפאנו.... אני פשוט מאד שופך את הלב לפני מי שמסוגל להושיע, אני מתחנן ומבקש ממי שהכל שלו והכל בידו!!!

*

ויהי ממחרת... הבה אשתף אותך, יקירי, במה שקרה עמי למחרת בדרך חזרה לעירי, ממש לפני טיסה זו בת השעה, בעוד לילה בליל ששי. מיד כשהגעתי לשם כבר הזמנתי מונית לנסוע בחזרה לנמל התעופה. יצאתי החוצה וחכיתי ברחוב ריק מאדם, חשוך ואפל. הנהג לא הגיע. צלצלתי אליו ואין עונה. כל מה שנסיתי לא עזר לי הפעם. עברו רגעי מתח מהולים בעייפות. חמש דקות ועוד חמש דקות ועוד... מוניות אחרות אינן עוברות. אין רואים נפש חיה. ואני צריך להגיע לנמל התעופה בזמן. געוואלד! ערב שבת...

נזכרתי בלקח של אתמול: "כל יחיד ויחיד מחויב להתפלל להשם יתברך איזה צורך הצריך לו, ואל יבטח על חריצותו ושכלו, כי במה נחשב, ועצת ה' היא תקום". דבר שהמחיש אותו ידידי הסוחר: "תפילה, תפילה, תפילה! תבקש! פשוט תבקש!

ומול שמי הלילה, פנו אז שתי עינים לֵיאות למרום, בתחינה ובקשה. ה' היה עוזר לי...

*

ר' ישראל! בעצמי חוויתי זאת. והנני מוסר לך דברים כהוויתם. הבחנתי אז באפילה, שבאחד הבתים ממול, נפתחה הדלת. הנה משתרכת לה דמות לאט לאט. התקרבתי וראיתי יהודי מבוגר נשען על מקלו. הוא יוצא מפתח ביתו ומתיישב על כסא. מהרתי אליו ושאלתי אותו על מספר של מונית, שכן אצה לי דרכי לנמל התעופה והשעה דוחקת. הזקן ענה לי שאין לו את המספר. אמנם מכיון שהוא הולך עכשיו לבית הכנסת, הוא יכול לקחת אותי במכוניתו, אל תחנת מוניות סמוכה לשם...

הצלה פורתא! אולי בכל זאת אספיק להגיע בזמן לטיסה. היהודי התאמץ, בקושי הלך צעד אחד צעד ופנה למכונית. הרגשתי שלא בנוח מפני שידעתי שקשה עליו ההליכה. הוא הדליק את המנוע והתחיל לנסוע. הודיתי לו מקרב לב על טובה זו ושאני מקוה שאין זו טירחא יתירה בשבילו, אלא שלא היתה לי עצה אחרת. הוא לא הגיב. הוא לא שאל לשמי ולמקומי. בפנים חמורות-סבר המשיך לנסוע. מי יודע? אולי סבל כאבים באותה שעה.

כך המשכנו בדממה הלאה והלאה דרך הרחובות הריקים. פנייה ימינה ופנייה שמאלה ואין זכר לתחנת מוניות בסביבה. הרגעים עוברים ואני מסתכל עליו על השעון. פתאום אני מבחין שאנחנו נמצאים בכביש המהיר ביציאה מן העיר... מה פשר נסיעה מוזרה זו? לאן? לאיזה תחנת מוניות הוא לוקח אותי...?

*

ואז נתחוור לי הדבר. לפי תמרורי הדרך הבחנתי לפתע שהוא לוקח אותי בעצמו ל...שדה התעופה. פניתי אליו בהתרגשות: "כבודו עושה מצוה בשלימות"?! "אתה באמת לוקח אותי לנמל? איך אודה לך על כך? איך אשלם לך בעד זה? במה אוכל לגמול לך. ומי כעמך ישראל!".

הזקן השתקן, יהודי של פעם, נעץ בי לרגע מבט חודר ונענה לי בחריפות: "וואס האט איר געמיינט? וכי מה חשבת? יהודי עומד ברחוב בלילה, הדרך אצה לו להגיע הביתה, ואני אעמוד מנגד? וכי אפילו א "שטיקל יידיש הארץ" – פיסת לב יהודי- אֵין בי? ר' ייד! וכי מה חשבת? שבאמת אשאיר אותך אי שם בדרך...?". הוא לא הבין איך אפשר אחרת...

*

ואז גילה לי האיש שבדרך כלל הוא כבר בבית המדרש בשעה כזאת, מכיון שהוא גומר תהילים לפני התפילה. אלא שהיום משום מה לא התעורר בזמן. [כבר היה קרוב לשעה חמש בבוקר...] כנראה שמן השמים הועידו לו תפקיד אחר...

וכך חזר האיש לשתיקתו. הוא אחז בהגה במיומנות. ההליכה אמנם קשתה עליו, ברם על הכביש הוא דהר כצעיר במלוא המרץ. הוא הרגיש שיש לו תפקיד מן השמים שעליו למלא אותו בשלימות...

געוואלד! מסבב כל הסיבות! יהודי זה נרדם ואיחר למשמרת התהילים שלו ואני השתדלתי להקדים מה שיותר ולכבות את השעון המעורר לפני שיצלצל. שני יהודים שאף פעם לא נפגשו, מצאו כעת אחד את השני בעלטה, ברגע הנכון. באותו לילה ראיתי את האור היהודי מבהיק מתוך הדממה, אור האורות של לב אחד מסיני, מתוך מה שאיננו מבין אחרת...

לבקשתי אמר לי את שמו. יקירי! זה לא היה אליהו הנביא... אמנם היה זה מן היהודים שיבוא אליהו הנביא בזכותם, לבשר על הגאולה העתידה הבאה בזכות מדת החסד. בך חותמין...

כן, הגעתי בזמן. באמת הקדימה נפשי להמריא עוד לפני הטיסה. כבר הפלגתי אל מרומי מעלות נפשות ישראל. הוי! תפילה, תפילה, תפילה! הוי! יהודי! יהודי! יהודי! אלה חייליך הנסתרים ישראל! ואלה הם רבותי הדבקים בקונם באמונה ודוהרים להיטיב לזולת...


שוב נודע לי על יהודי יקר זה, שהוא בעל ייסורים וידוע חולי זה שנים ר"ל, ולמרות חולשתו וסבלו הרב, מתאמץ הוא להגיע לבית המדרש בעוד לילה. הוא יושב לו בפינתו לפעמים לבד, ועוסק בתורה ובתפילה זכה בצינעה. ירפאהו ה' במהרה! היטיבה דה' לטובים! הוא הטריח עצמו כל כך למען יהודי שאיננו מכירו, כדבר המובן מאליו. מי יודע בכמה מאמצים עלתה בידו נסיעה זו...

*

עברו כמה שנים. בפרשת בחוקותי [בחו"ל] הזדמנתי שוב לעיר הזאת, עיר ואם בישראל, והפעם לשבות שם. שבת נפלאה בטוב ובנעימים היתה השבת ההיא, בקרב חסידים ואנשי מעשה. התחזקתי מאד למראה יהודים עמלים בתורת ה' ומתנהגים בגינוני קדושה ואצילות. אברכים בחורים ותינוקות של בית רבן מבהיקים בזוהר העבר.

באותו השבוע לא יצא לי לקיים בשעתו, מצוות ביקור חולים עם ה'חברותא' בעירי. שאלתי אז את אחד הרבנים בקהילה ההיא, אם יודע הוא על יהודי בקהילתו ששייך לבקרו. הרי מצוה זו נוהגת בכל מקום בכל זמן... הוא אמר לי אז שמכיר יהודי יקר שאך זה יצא מבית החולים אחרי חודשיים קשים. ב"ה שכבר נמצא בבית אמנם עדיין דרך ההחלמה לפניו. הוא אמר לי את שמו וכתובתו.

אור נדלק בזכרון. נדהמתי. אכן זה היה אותו יהודי שהתחסד עמי פעם. זה היה אותו "נסתר" שלקח אותי לנמל התעופה באישון לילה בליל ששי. וכעת זימן לי הקב"ה שאוכל להכיר לו טובה ולו אף במקצת...

הלכנו יחדיו. אותו רב ואני דרך השבילים עד לביתו. שוב הייתי באותו מקום תפילה. ליד אותו הבית שממנו צעד הזקן למכוניתו. היהודי ישב אז לפני ביתו בחברת בנו. איש יקר אף הוא, המסור למצוות כיבוד אב בכל לב ונפש. היהודי לא זכר אותי. כשסיפרתי לו מה שעשה אז למעני ואיזה רושם זה השאיר עלי. נענה הבן ואמר: "אצל אבא אין זה מעשה יחיד וחריג...".

*

"כי העובד ה' יש לו להכיר מעלת בני ישראל הפשוטים כי הם ראוים לברכה". [שפ"א נשא תרמ"א] מה אומר ומה אדבר. מתוך ביקור זה התגלו לפני ההוד וההדר שבנשמת ישראל, של איש 'פשוט' נאמן לאלקיו באמונה תמימה ולוהטת ודבקות בתפילה. לא נודע שמו בין תלמידי חכמים ובעלי השגה. הוא יהודי של תהילים ו"חוק לישראל" שמדבר דברים בשפה פשוטה. אלא שמלים כאלה יכולות לבקוע רקיעי רקיעים. אמונתו איתנה כהררי עד, הררי קדם, הררי בראשית שאף פעם לא זזו ממעמדם כחוט השֹערה...

*

על ישראל אמונתו... על ישראל תפארתו... כאן הנני לספר לך יקירי, מה ששמעתי מאותו יהודי שבקרתיו, הוא האיש המתחסד שזכיתי לראותו שוב אחרי שנים; והפעם לשמוע ממנו דיבורים מדהימים, ודווקא בענין התפילה [שבשעתו פעלה את פגישתנו הראשונה] דברים נוקבים ויורדים עד תהום הנשמה.

הוא סיפר על שהותו ביה"ח במשך זמן ממושך. דברי האמונה זרמו ממנו בלהט גובר. לפעמים פרץ בבכי, בדמעות של התקשרות כלפי מעלה. לדאבון הלב התאלמן היהודי ל"ע בהיותו בביה"ח ולא הודיעו לו זאת בשעתו. במשך תקופת האישפוז הקשה ההיא, התחבר כלפי מעלה יותר ויותר.

"היכן הייתי כל השנים?" שאל היהודי את עצמו בקול. איך הסתירו חומות הטירדה את אור הנצח? את ה"אין עוד מלבדו?". "בחדשים אלה בהם הייתי בודד במשך הרבה שעות ביום, למדתי היטב איך להתייחד עם הבורא יתברך ולדבר אליו בכל עת, בשפה פשוטה משלי, בכל אשר עמי. וכך התחלתי להרגיש יותר ויותר נוכחות עליונה. "עמי אנכי בצרה" כפשוטו.". יותר ויותר הרגיש שאיננו בודד, שנמצא אצלו אב רחום ומסעדו בחליו. שכינה למעלה ממראשותיו...

ברן יחד כוכבי בוקר... "מחלון חדרי הנשקף לחצר ביה"ח, הבטתי ממושכות אל עולמו של הקב"ה ולא הפסקתי מלהתפעל מבריאת שמים וארץ. מול החלון עמד עץ והצפרים הגיעו לשורר עליו בכל יום עם שחר. הם ידעו בדיוק מתי לבוא. כשהקדים השחר לבוא הקדימו אף הם בדיוק, עמדו על הענפים ואמרו שירה ולבי מתפעם... השעות הארוכות על משכבי קישרו וחיברו אותי יותר ויותר אל היושב ממרום ברוך הוא, השומע תמיד לשיחתי ולתפילתי. שומע תפילה עדיך כל בשר יבואו. התחלתי לחוש זאת יותר ויותר במציאות חדה וברורה...".

"התבוננתי יום יום במשך שעה ארוכה על פלאי הבריאה שהשתקפו בעד החלון.. ראיתי את השמש המאירה ביום ואת הירח והכוכבים בלילה. ראיתי את האילן הקפוא בחורף ואת לבלובו המרענן באביב. הענפים התמלאו בעלים ולבי התמלא שירה והודאה לקֵל חי וקיים"...

היהודי הנלבב כשדיבר על מצבו העלוב בשעתו, הצהיר בתוקף הדעת : "להתמרמר? להתעצב? חס ושלום!!!". את זאת איננו מעלה על הדעת. הוי! מה שגבו פשוטיך ישראל. מי ישוה לך ומי יערך לך, יהודי שנשרש באמונת תום מבית אבא ואמא, יהודים יקרים תמימי דרך, שרידי חרב ועטופי קירבת אלקים בכל דרכיהם.

*

וכאן הרצה לפנינו אותו היהודי את סיפורו, בצורה מוחשית מאד. זה היה סיפור כוחה של תפילה שחווה בעצמו על מיטת חוליו. תפילה מקרב לב על כבוד שבת כראוי, לקיים מה שנאמר "טהורים יירשוה ויקדשוה"...

ר' ישראל! הסכת ושמע לסיפורו ולשוועתו של יהודי תמים דרך. בכל לבו ונפשו סיפר זאת ומתוך בכי סוער. הוא חווה את הדברים שוב. ועינינו אנחנו, המבקרים, זלגו דמעות עמו. עד כדי כך ניכרים היו דברי אמת ואמונה... גם כעת כשאני נזכר בדבריו עובר בי רעד, זעזוע של הכרה בערכו של יהודי מאמין בתכלית. רבונו של עולם! איזה חיילים נמצאים בעולמך, בכל פינות תבל נסתרות ונידחות. גם בעמק הבכא, בבדידותם ובמכאובם יקדישו את שמך...

"בשבת אחת בתוקפו של חורף, כשהייתי בביה"ח" פתח האיש. "לא היו בני ובני משפחתו אז בעיר, לרגל שמחת ילדם -נכדי. נאמנים הם לי ביותר ודואגים לי תמיד להפליא. וכך סידרו לי אף אז שלא אשאר לבדי בפרט בשעת סעודות השבת. לפי מצבי בשעתו, אף לא הייתי מסוגל להשתמש בידיי. בליל שבת קודש סודר שישהה אז אתי בחור צדיק מופלג בתורה, מן המתפללים בבית המדרש שלי. הוא שם את כוס הקידוש על ידי ושימש אותי בשעת הסעודה, תוך כדי אמירת דברי תורה משובבי לב וזמירות. עונג רוחני הסב לי אותו הבחור. יברכהו ה' בכל אשר עמו."

"הבחור חזר הביתה לסעוד את סעודת השבת עם בני משפחתו. כפור אימים שרר אז בחוץ, רוח עזה, שלג וקרח ברחובות. והוא הלך שעה ארוכה. למשך יום המחרת ולסעודת שבת קודש, סידרה המשפחה, שתבוא משרתת מן הבית בשעת צהריים, זו ששימשה את זוגתי בשעתו. כדי לסייע בצרכי סעודה".

"בלילה לא הייתי מסוגל להירדם. לבי היה כבד עלי. על משכבי זרמו אז דברים אל קוני וצורי שבידו הכל. לא יכולתי לעצור בעד רגשותי ומבלי משים פרצתי בבכי. לא היה זה בכי של צער, אלא של בקשה לעזרה ממעל למען קדושת השבת. "רבונו של עולם! טאטע זיסער! הרי ידעת את כל אשר עמי. הנני שרוי בצער ויסורים זה זמן רב. לדאבוני אינני יכול להיעזר לבד. ברם דבר כזה הוא מעל ומעבר לכוחות סבל נפשי. אינני יכול להעלות על הדעת, שתבוא שפחה נכרית לשהות עמי כאן, לסייע בסעודת השבת?! דאס קען איך נישט. לזה אינני מסוגל...".

וכך שוועו רגשי לבו: טאטע אִין הימל! ברור לי כשמש שאתה יכול לעזור לי. אנא! עשה למענך, למען קדושתך - הושיעה ימינך וענני. למען שבת קודש שלך, למען חמדת ימים אותו קראת.

והיהודי המשיך את סיפורו תוך כדי בכייה. הוא חווה את הכל מחדש. "דמעותי זלגו ללא הרף ותוך כדי כך נרדמתי. מתוך בקשה לקֵל עליון, מקדש השבת ומברך שביעי, שיעזור לי בטובו הגדול...". הדופק היהודי, הלב היהודי הלם בדפיקות-שלילה בחזקה, ללא הרף. לא! לא! לא! לא תשלוט כאן יד נכריה. אינני מסוגל לזה. ומתוך כך נרדם...

"לפנות בוקר קמתי. שוב האזנתי לשירת הציפרים עם שחר, ואז התחלתי לומר פסוקי דזמרה ולהתפלל את תפילות השבת. התבוננתי בבריאת שמים וארץ ואמרתי "נשמת כל חי" ברגש. בלבי שוב עברה הבקשה ההיא, שאוכל להיעזר בסעודת שבת קודש, שלא ביד זרה" לא הייתי מוכן לכך. אחרי התפילה נרדמתי שוב"...

"כשהתעוררתי כבר היה קרוב לצהרי יום. פקחתי את עיני והסתכלתי סביבי. פתאום נעצרה נשימתי. מי עמד שם? אותו הבחור הצדיק שהיה כאן אמש בסעודת ליל שבת קודש. הוא חיכה לי כבר מזמן בכדי לשמש אותי שוב. איש לא ביקש זאת ממנו. קראתי לעומתו בקול, בתדהמה. "למה באת ומה הביאך לכאן? מדוע הגעת בכפור כזה, ברוח סערה וקור שלושים מתחת לאפס? הרי כבר הגעת לכאן אמש, קיימת את מצוותך בכל הידוריה. וכעת חזרת בדרך ארוכה במזג אויר סוער כל כך. מתבוסס בשלג ומחליק על קרח. מה קרה שהגעת לכאן שוב? הרי ידעת שסידרו לי עזרה לסעודת היום...".

"ואותו בחור הנעלה השיב לי בפשטות אצילה ובשלוות נפש. "נכון, ידעתי כל זאת. ברם הרגשתי איזה כח נסתר שמשך אותי לחזור לכאן שוב... קול נעלם הידהד בי שלא ראוי שיהודי כמוך ישב בדד בסעודת שבת קודש, ועוד להיעזר בנכרית". התעטפתי בבגדים חמים והגעתי שוב להיות בחברתך יחד מתוך שירה ודברי תורה. הרי עדיין לא סעדת. הבה נתחיל בקידוש. הנה אמזוג לך כוס ואשימהו על ידך...".

כן, זה קרה בכח הפלאים של תפילה תמימה מלב יהודי שייקר כל כך את כבוד השבת וקדושתה. בנוסף לזה סיפר היהודי, שהשפחה הגוייה לא הופיעה כלל באותן השעות... גם זה פלא...

*

ר' ישראל! את הדברים שמעתי מפי אותו יהודי, שביטא אותם בהתרגשות עצומה וכך סחף וריתק אותנו עמו, להראות ולגלות את כוח התפילה בכל מצב ובכל זמן. ועל פי דרכנו למדנו אז גם על כוח אמונתו העזה והאיתנה של יהודי, שגדל על ברכי הדורות הקודמי, על גינוני הקדושה בכלל ועל קדושת השבת וכבודה בפרט...

געוואלד! אזא איידעלע הרגשה. תחושה עדינה ואצילה כל כך שכל כולה יהודית שורשית! אין לשער מה שנמצא במעמקי יהודי 'פשוט' ומה שנעשה לו כטבע שני. ושוועתו התקבלה מן השמים. רוח ממרום הובילה נפש יקרה ברוח סערה וכפור איום אל עבר הכבשן היהודי הבוער בקדושת השבת... תפילתו נענתה...

נפרדנו ממנו ברגש. חזרתי משם בלב מלא. בהודאה על קבלת התפילה בפעם הראשונה שפגשתיו, ועל לימוד כוחה של תפילה בפעם השניה, שיעור שחדר מתוך חום לוהט של אמונה תמימה...

*
ושוב. תפילה, תפילה, תפילה. וכך בא בעל מסילת ישרים ומבאר לנו כל זאת כדרכו, בלשון זהב מזוקקת... "מִי שֶׁהוּא בַּעַל שֵׂכֶל נָכוֹן, בִּמְעַט הִתְבּוֹנְנוּת וְשִׂימַת לֵב יוּכַל לִקְבֹּעַ בְּלִבּוֹ אֲמִתַּת הַדָּבָר, אֵיךְ הוּא בָּא וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן מַמָּשׁ עִמּוֹ יִתְבָּרֵךְ, וּלְפָנָיו הוּא מִתְחַנֵּן, וּמֵאִתּוֹ הוּא מְבַקֵּשׁ, וְהוּא יִתְבָּרֵךְ שְׁמוֹ מַאֲזִין וּמַקְשִׁיב לִדְבָרָיו, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, וְרֵעֵהוּ מַקְשִׁיב וְשׁוֹמֵעַ אֵלָיו".

מה נפלאת היהודי! מה יקרה מעלתך ר' ישראל! בכוחך להרקיע שחקים בִּין רגע! לך ורק לך, שייך לשלוח ולהעלות "מטענים שלֵמים" כהרף עין, עד למעלה משמי השמים... כך אמרו חכמינו ז"ל בירושלמי [פ"ט דברכות ה"א]: "מהארץ ועד לרקיע מהלך חמש מאות שנה ומרקיע לרקיע מהלך חמש מאות שנה ועביו של רקיע חמש מאות שנה. וכן לכל רקיע ורקיע". ועם כל זאת: "מתפלל בלחישה והקב"ה מאזין את תפלתו. - - כאדם המֵשֹיח באוזן חבירו והוא שומע. וכי יש לך אלוק קרוב מזה שהוא קרוב לבריותיו כְּפֶּה לאוזן...?" כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו...
*
ואתה תשמע השמים מכון שבתך... כן אהובי, מִטענים שלמים של תפילה, תחינה ובקשה, של שבח הודאה, מגיעים השמַימה תוך כדי דיבור ופועלים שם גדולות ונצורות ממש...

אכן, לא תמיד רואים את תוצאת התפילה והתחינה מיד. ואדרבה, הלכה מפורשת היא בשולחן ערוך שאין לצַפות לכך. וזה לשון המחבר: "אל יחשוב: ראוי הוא שיעשה הקב"ה בקשתי, כיון שכוונתי בתפלתי, כי אדרבה זה מזכיר עונותיו של אדם (שע"י כך מפשפשין במעשיו לומר בטוח הוא בזכיותיו), אלא יחשוב שיעשה הקב"ה בחסדו. ויאמר בלבו: מי אני, דל ונבזה, בא לבקש מאת מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, אם לא מרוב חסדיו שהוא מתנהג בהם עם בריותיו". [או"ח סי' צ"ח ס"ה].

*

שומע תפילה עדיך כל בשר יבואו! כי אתה שומע תפילת כל פה! כל פה ממש ואף על פי שאינו כדאי. תפילה בוקעת ופותחת דרך מיוחדת לפני כל אחד ואחד. וכך אמרו חז"ל:"ואפילו אין אדם כדאי ליענות בתפלתו ולעשות חסד עמו, כיון שמתפלל ומרבה בתחנונים אני עושה חסד עמו". [תנחומא וירא ד']. את דברי חז"ל אלה, הודיע ה'חפץ חיים' זי"ע גם לחיילים היהודים בגולת רוסיה בחוברת "מחנה ישראל" וגם למהגרים לארצות נידחות בקונטרס "נדחי ישראל". שידעו כל אלה, שמי שיהיה ובאיזה מקום ומצב רוחני שיהיה, הרי התפילה בתחנונים מתקבלת לפני הקב"ה!

נפלאות פירש הרמב"ן [שמות כ"ב] בענין חובת הלוה להחזיר את המשכון בעתו. "והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני". "כי חנון אני, חונן ומקבל תחינת כל אדם אע"פ שאינו הגון ... כי חנון אני ושומע צעקת כל מתחנן". אין בזה יוצא מן הכל!!!! "שאין הקב"ה פוסל תפלת כל ברייה!" [תנחומא ואתחנן ד'].

*
ומן הקצה אל הקצה... משום מה נזכרתי כעת בסיפור הדיוט ממש, תעלול לא מכובד ומעשה אשר לא ייעשה. בכל זאת הנני מספר זאת מפני שאדם גדול מאד מדור הקודם, מצא בין חגווי הסיפור, נקודה נפלאה ולקח מפתיע...

בחור ישיבה עמד פעם לפני הכותל המערבי. על ידו נעמד סטונדנט אמריקאי ב'כיפה שאולה'. הלה הכניס פתק בין אבני הכותל. אותו בחור סקרן היה בטבעו ולא היה יכול לשלוט בעצמו. הוא רצה לדעת מה מבקש אדם כזה מריבון כל העולמים.

אחרי שעזב האיש את הרחבה, עשה הבחור שלא כהוגן, משך והוציא את הפתק וקרא אותו. "בקשה" כתב אותו צעיר האמריקאי למרום. "מצבר הטלפון שלי נכבה. ברצוני לדעת חדשות מסוימות מאיזה אירוע שהיה היום בארה"ב. בבקשה אנא הודיעני". מדובר היה בדברים בטלים ממש.

אותו בחור שהיה "חברה'מן", התקשר מיד לארה"ב למי שהתמצא בזה, וכך נודעה לו התשובה מיד. הוא מיהר כעת לעקוב אחרי "בעל הפתק". הוא פגש אותו בתחנת האוטובוסים. כאילו מסיח לפי תומו, מסר הבחור לאותו צעיר את מה שנודע לו כעת מארה"ב. היא הידיעה מעולם החולין שעליו ביקש הלה בפתק שהכניס בכותל.

ושם בתחנה הרים צעיר מנדחי ישראל את עיניו כלפי מעלה ואמר: "תודה, אלקים!!!".

*

לא אדע מה ראה אותו בחור לספר על תעלול זה לרבו, גאון וצדיק ירושלמי וירא שמים למופת. אלא שלתדהמתו, התרגש אותו גברא רבא עד דמעות דווקא מן הסיפור המוזר הזה. עוד לפני שהטיף לו מוסר על אי הגינותו, פנה בקול בוכים אל התלמיד ההוא ואמר לו:

"הרי ראית בפועל מכלל אותו מעשה, שסוף סוף קיבל ההוא את מה שביקש!!! למרות שהיו אלה דברים של מה בכך, הרי התפלל על זאת בתמימות. סוף סוף נענה ונודע לו בכל זאת את מה שרצה לדעת... וכל זאת למה? על שביקש מה שביקש מתוך תום לב, בגלל שהאמין בפשטות גמורה, שמן השמים יכולים לסייע לו בכל מה שרוצה. וכן השתאג אותו גדול: "און וואו זענען מיר?".
ו-ה-י-כ-ן א-נ-ח-נ-ו...?

*

הבעש"ט זי"ע ביאר פעם לתלמידיו בדרך נפלאה את המקרא בספר מלאכי [ג' י"ב] "כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר ה' צב-אות". כשאדם מסתכל על האדמה הוא רואה עפר ולפעמים דשא. אין לו מושג על עניני "חפץ" שנמצא במעמקיה, על האוצרות הטמונים במעבה האדמה, כח הצומח, המתכות השונים, המעינות והתהומות. וכמו כן אין להשיג את ערך האוצרות הטמונים בכל יהודי. שהוא בבחינת "ארץ חפץ" של הקב"ה כמאמר הכתוב: כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר ה' צבא-ות... שמעתי שהבעש"ט הקדוש הוסיף על זה ואמר: "ואני אגלה את "ארץ החפץ" בתוך היהודי...
ארץ חפץ... מענין לענין על החשָבת התפילה, אף בתודעת רחוקים ממש. הנני לספר לך דבר מדהים ששמעתי בירושלים עיה"ק, מידיד אדם חשוב שהיה נוכח שם, יהודי ת"ח מופלג ובנן של קדושים בשם הרב וגשל שליט"א. הוא נסע הביתה במונית. תוך כדי נסיעה צלצל מכשיר הטלפון של הנהג. אשה אחת שנסעה לפני כן במונית ההיא בחזרה מסעודת 'פדיון הבן', איבדה תכשיט יקר מאד, שהביאה לכבוד השמחה, כנהוג, לעטר בו את התינוק הנפדה.

הנהג, שלא היה נראה כלל כשומר תו"מ, עצר את הרכב, חיפש את התכשיט ומצא אותו. הוא התקשר מיד לאותו מספר להודיע זאת ולשאול על הכתובת. שוב ביקש את מיודעי הנוסע, אם איכפת לו שיעבור כעת דרך איזור 'גוש שמונים' להחזיר את האבידה. כמובו שהסכים הרב בחפץ לב. הוא התפעל איך שיהודי כזה, נחפז לקיים את המצוה.

בעלת האבידה חיכתה לנהג בחוץ ובידה אלף שקלים כתגמול. היא שאלה אז את הנהג "מה בעית טפי?". אם הוא רוצה את הכסף, או בהכרת תודה מסוג אחר, והיינו שתתפלל בעדו ליד הכותל המערבי יום יום ברציפות במשך תקופה. כך היתה ההצעה.

הנהג חשב לרגע ואמר: "עדיף להתפלל למעני" - - - וכך עזב את המקום מבלי לקחת פרוטה אחת. התפילה היתה חשובה לו יותר. את זה מסר לי ת"ח יקר ונאמן. הוא בעצמו שמע דו שיח זה במלואו והדבר נחקק בלבבו. הוי! ארץ חפץ. מעמקי יהודי מרוחק, אוצר שביהודי, המחזיר חפץ ומוותר על סכום של חפץ, והכל למען התפילה... ר' ישראל! מה אנחנו מבינים בערכו של יהודי...?!

*

אין לשער את כוחה של תפילה יהודית ופעולתה במרומים "בתיקון כל העולמות". בעצם העובדה שיהודי מתקשר בתפילה לקונו מתוך עבודה שבלב. קיום מצוות "ועבדתם" פועלת ופועלת. על הארץ לפעמים מיד, לפעמים אחר זמן, ברם ברומו של עולם, אין קץ לפעולתה ותועלתה תיכף עם עלייתה! בספרים הקדושים נקבע [על פי תקו"ז תיקון ס"ט], שהמתפלל נעשה כשותף להקב"ה בבנין עולמות הנבנים מתוך תיבות התפילה...

ונכדו בעל "דגל מחנה אפרים" זי"ע פירש בדברים אלה ששמע מסבו הקדוש, את נבואת הנחמה שקוראים בהפטרת כי תצא: "כי רבים בני שוממה" – "התפילות אשר אתה סובר שהם שוממים, עושים פעולות גדולות יותר מראייתך הגשמית...". [וראה תולדות יעקב יוסף פ' שלח ז'].

*

"עם התפילה יתקרב אדם לבוראו". כך הגדיר רבינו בחיי את התפילה כדבר הראשון, ב"כד הקמח" שלו בנושא התפילה. קדמונינו ז"ל קבעו, שתפילה מהותה "חיבור" [מלשון "נפתולי" אלקים]. ודבקות בבורא העולם. ואמנם פשוטו של מקרא הוא: "כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו". וההתקרבות נפעלת ביחס לתפילה. וכלשון ה'שפת אמת': "בכל קראנו אליו – כי השם יתברך קרוב אל האדם כפי הקריאה והתקרב האדם אליו" [ואתחנן תרל"ב]. "כאשר האדם מתפלל להשי"ת ומאמין כי השי"ת שומע תפילת כל פה, הוא קרוב אליו" [שפ"א ליקוטים השמטות לפ' ואתחנן].

יקירי! ויזעקו אל ה' בצר להם וממצוקותיהם יושיעם. הרבה צער ישנו בעולם. ולעומת זאת, כמה גדול כוחה של תפילה. כמה תועי מדבר, כמה חולים, כמה אסירי עני וברזל, כמה עוברים בים סוער בדרך חייהם. ירחם ה' במהרה. נתעורר נא עליהם בתפילה מקרב לב ונזרז גם אחרים בעבודה שבלב זו. ועם זאת חובה להאמין ולהאמין בכח התפילה שעליהם מזכירים ארבע פעמים רצופות במזמור ההודאה, את הישועה מן השמים בגלל התפילה. כי אתה שומע תפילת כל פה, יהיה מי שיהיה, איך שיהיה ואיפה שיהיה...

גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
מי חכם וישמר אלה ויתבוננו חסדי ה'!!!
שנזכה תמיד להתפלל כראוי
ותתקבלנה תפילותינו לרחמים ולרצון
לפני אדון כל!

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
קבצים מצורפים
המודיע 482.docx
(40.97 KiB) הורד 81 פעמים

סמל אישי של המשתמש
אהרן תאומים
הודעות: 2563
הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
מיקום: בארא פארק
שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
יצירת קשר:

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי אהרן תאומים » ה' יוני 23, 2022 3:19 pm

בס"ד
סוד השמחה...

העול והשירה
פרשה בנביא ו'עובדא' פשיסחאית
המיפנה האדיר בחייו של אמורא קדוש

לר' ישראל יקירי שליט"א

כל יושבי תבל ושוכני ארץ משוועים לטיפָּה של שמחה. בעולם הנכרי מושקע כל הון דעלמא בייצור אמצעים להשיב את הנפש ולשַמחה. סוף סוף כל זה ארעי וחולף, הבל ורעות רוח. ובהמשך לפעמים גורר את ההיפך. אמצעי היסח הדעת הם, התמכרות להשכָּחה ולבריחה מן המציאות.

לא כאלה חלק יעקב... השתתפתי פעם בשמחת בר מצוה שערך ת"ח חשוב בעיר. כשנכנסתי לאולם נאם אז גיסו של בעל השמחה, רב בשם לבקובסקי, שעוסק בקירוב נדחי ישראל בעירו ווסצ'סטר במדינת ניו יורק. הוא סיפר אז דבר שהדהים את הנוכחים.
במקום מגוריו נמצא יהודי שמו יוסי, שהיה רחוק מאד מחיי היהדות, עד שהחליט להתחתן בעם נכר ר"ל. הרב ההוא ניסה להשפיע עליו בכל עוז ולשכנעו. הוא דיבר אתו שעות על שעות להניאו מצעד אומלל זה וללא הועיל.
יום אחד ניגש אליו יוסי והודיע שחזר בו. הוא ניתק את הקשר עם עולם הגויים... ר' דוד שהיה נרעש מידיעה זו, שאל אותו: "מה גרם למיפנה פתאומי זה?". יוסי ענה לו "מסיבה של חנוכה". הרב הרהר לעצמו. מסיבה? את כל כוחותיו השקיע בשכנועים שעלו בתוהו ואיך נהפך יהודי תועה במדה כזו, מתוך מסיבה...?
וכך היתה תשובתו המפתיעה של יוסי: "הרב לבקובסקי! בנך בן החמש גרם בי את המהפך, עד שפניתי עורף אליהם... מסיבה שמחה היתה אצלכם. חילקו סביבונים ולביבות והתזמורת החסידית ניגנה בעוז. פתאום ראיתי את ילדך הקטן קופץ ומפזז בעליצות, כשבידו האחת סביבון ובידו השניה לביבה, ועל פניו שפוך חיוך של אושר, שמחה עצומה, במלוא החן של ילד יהודי...".
*
"מחשבה עצובה מאד עברה בי אז" אמר יוסי. "האם אי פעם יהיה לי ילד כזה - - - ? האם אי פעם אראה בביתי חיוך טהור כזה, חיוך יהודי אמיתי, שמחה טהורה ותמימה שלא נמצאת כלל בעולם הנכרי. ברגע זה הבחנתי שאני תועה ומתדרדר אל תהום פעורה. אז התברר לי בבהירות מחרידה, שאני מתנכר לעבר שלי, לאבותי ואבות אבותי ואז נעלתי את הדלת בעד הכל והחלטתי לפתוח דף חדש... אותו אושר יהודי זך חימם את לבבי הקהה, ועורר אותי מתרדמת מחשכים איומה...".
ובכן, יוסי זכה להעמיד בית כדת משה וישראל, שתשרור שם פעם שמחה יהודית אמיתית...".
חינוך ילד מישראל מתחיל מגיל רך מאד. משחר טל ימיו מראים לו הוריו שיש גבול וגדר בין האסור והמותר, בין הקודש ובין החול, בין ישראל לעמים וכך מכניסים אותו בהדרגה בעול המצוות ומגלים לו את האושר שביהדות, את ההוד וההדר של שבת ומועד וזהו שורש לשמחת חייו. ביותר מתבטא זאת כשמגיע הנער לגיל בר מצוה. אז נראה בעליל בקרב ישראל, איך שקבלת עול מביאה לידי שמחה עצומה...
*

ר' ישראל! נתבונן נא כעת ב'סגולה בדוקה' ונפלאה זו, שחצבו קדמונינו ז"ל מתוך הררי הנצח שלנו; וכך גילו איך להחדיר שמחה בנפש בצורה יציבה קבועה וקיימת, מתוך נס שקרה בסוף תקופת השופטים.

באותם ימים קשים לישראל, בתחילת ימי שמואל הנביא, אירע מעשה פלא שלא היה כדוגמתו בתולדות ימי עולם. הארון נשבה בשעתו ביד פלישתים, אולם מאחר שנענשו האויבים על כך בצןרה קשה, החליטו להחזירו לישראל על עגלה נהוגה על ידי פרות.

ואז קרה הדבר... " וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ עַל דֶּרֶךְ בֵּית שֶׁמֶש". [ש"א ב' י"ב] חז"ל [ע"ז כ"ד:] מפרשים "וישרנה" שהפרות בעצמן אמרו שירה לה' כנגד ארון האלקים. ולא הפרות בלבד אלא גם העגלים היונקים שנלקחו מהם לפני שהלכו. [רש"י ש"א שם].

לדברי הזוהר הקדוש היה זה משא ארון האלקים שעליהן, שהביא לידי השירה הזאת מפי בעלי חיים. ואכן מיד כשניטל משם הארון התחילו לגעות כשאר הפרות, "הלוך וגָעוֹ"... כשרק הוסר משא הקודש, נפסקה השירה והפכה לגעייה...

*
פלא זה של שירת הפרות היווה לקח מאלף בבית מדרשה של פשיסחא, ואף זה מתוך מעשה שהיה; סיפור מלא הוד קדומים ותבונה עמוקה. סיפר זאת הגה"ק ר' נחמיה'לה אלטר זצוק"ל, בנו של ה'שפת אמת'. מפה קדוש זה נשמע ונרשם זאת בספר "שפתי צדיקים" [לרבי צבי גלאזר זצ"ל, פ' מקץ ע' קפ"ה.]

וכך היה מעשה. אל הרבי ר' בונים מפשיסחא זי"ע הגיעה קבוצת אברכים צעירים יודעי נגן, מעיר פּאַרצוב, ובראשם ה"בעל תפילה" הידוע רבי הירש פּאַרצעווער, [גברא רבא בעל מדרגה, שנהיה אח"כ גם לשליח ציבור בקאצק ובגור]. בנו של הרבי, הרה"ק ר' אברהם משה זי"ע כיבד אותם לנגן בשעת עריכת השולחן הטהור. אלא שנגינתם לא עלתה אז יפה כלל. והם התביישו בכך...

באותם רגעי מבוכה, נבעו דברים נפלאים ממקור התבונה בקודש, לחזק את רוח המנגנים וללמדם לקח נצחי בענין השירה והשמחה. הרבי ר' בונם פנה אליהם והמתיק סוד שיח. הוא הזכיר את מעשה הפרות שאמרו שירה בעת החזרת ארון האלקים מידי פלישתים. "וישרנה הפרות בדרך". ועל זה אמרו חז"ל שבעת שנשאו הפרות את הארון אמרו שירה ובעת שניטל מהן עול הקודש געו כשאר בהמות...

וכאן אמר להם הרבי ר' בונם אל האברכים: "פּאַרצעווער יונגעלייט! מען וועט אויף אייך ווייטער ארויף לייגן אן עוֹל, וועט עטץ ווייטער קאָנען זינגען". אברכי פארצוב! נטיל עליכם עוֹל ושוב תהיו מסוגלים לזמר...".

ר' ישראל! הלא ידעת שאביר חכמה זה שהעניק חמה בקומתו, לא התכוון שנגינתם בפעם הבאה, תישמע יפה יותר. הרבי ר' בונם הניח כאן יסוד לכל החיים כולם, לדעת איך להרנין את הנפש, איך להגביהה בשמחה מרוממת על ידי קבלת עול. עול מלכות שמים, עול תורה ומצוות כראוי. במשפט נאדר זה טמון מֶסר הוא לכל יהודי באשר הוא שם איך לצאת מכבלי עצב ולהתנער מעפר... והעצה לכך היא, להירתם בעול. מבחינה זו הרי כולנו בכלל "פּאַרצעווער יונגעלייט". הוא העניק לנו את סוד השמחה והשירה מתוך קבלת עול...

כמה חכמה עמוקה טמונה כאן! כאן נמצא סוד השירה והשמחה היהודית, מתוך קבלת עול! כך שוב ינגן המנגן בשמחה ובטוב לבב, מתוך סיפוק של אמת, המקושר למעלה, למעלה לאין סוף... מען וועט אויף אייך לייגן אן עוֹל.. ושם נשיר שיר חדש וברננה נעלה... והרי אין אדם שר שירה אלא מתוך שמחה וטוב לבב [רש"י ערכין י"א.]

עול מלכות שמים... הוא היה אומר, הרבי ר' בונם היה מדגיש את ה"ושננתם" שבפרשת שמע בביאור נוקב. פרשה ראשונה היא קבלת עול שמים, וקבלה זו צריכה להיות חדה ושנונה, נכונות למסירות נפש, בלי 'גמגום' כלל וכלל...

*

ובעל השמועה של עובדא זו עם ה"פּאַרצעווער יונגעלייט", היה צדיק נשגב וגאון מופלא, רבי נחמיה'לה בנו של ה'שפת אמת' שדבק כל כולו במשנת אביו הגדול ואף דלה והשקה ממנה בביאוריו. ואמנם כן, כפי שנראה להלן בס"ד, בָּנה ה'שפת אמת' על פרשה זו בנביאים, עולם מלא בעבודת אמת. רבי נחמיה'לה היה מופקע מעולם הזה; כולו אומר זוך תום וזוהר. כידוע חי ונשם כל ימיו את המלים: "אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך". והסיפור הזה מראה ומוכיח איך להתחזק, להתגבר ולהתאמץ "בך", בקבלת עול מלכות שמים...

*
יקירי! אי שם בין מפתחי יש הלב, ראוי להקליט אותו מטבע-לשון מסולא בפז, אותה הקריאה הפשיסחאית בטעם העליון, עטופת פיקחות דקדושה. "פּאַרצעווער יונגעלייט! מען וועט אויף אייך לייגן אַן עוֹל "...

שם בעומק התודעה, ראוי שתתנגן תמיד שירת העול, וביותר כשיצר העיצבון מנסה להתקיף חלילה. אז חייבים ביותר לחדש את העול ואת המשא המעוררים את השירה ואת השמחה היהודית הנצחית... כלי העול הזה הם כלים עוצמתיים להדוף כל חומת מכשול ועצב, להבקיע את דרך השמחה ולקדר בהרים העומדים בדרך. ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה...

*
מי יתן והיו הורים ומורים, מחנכים ומשגיחים מפַתחים נושא זה ומסבירים בטוב טעם ובמאור פנים, היכן טמון סוד השמחה היהודית, הקבועה והקיימת. היא נובעת מקבלת עול דווקא. ומכלל הן אתה שומע לאו. הרי למדנו לעיל, בענין שירת הפלאים, שכשהוסר העול מעל הפרות, הפסיקו לשיר והתחילו לגעות כשאר בהמות.

"געייה" זו הרבה משמעויות יש לה. יחד עם פריקת העול, פורצים קולות שונים ומשונים: של אי סיפוק, שיעמום ונרגנות, של טענות, תרעומת וקובלנא. בטָלה והזנחת אחריות מביאות לידי דכדוך והפקרות בנפש ח"ו. כמה ראוי להרחיב בזה לפני ימי הקיץ והחופשות בכלל. מנוחה מביאה לידי שמחה, רק אם יש בה אור ליהודים. ויהודי מוצא אור וסיפוק בקבלת עול ואחריות. אז ישיר לב ישראל ויתרונן משמחה.
*

ובכדי להבין את הדברים ביתר שאת, הבה נתעמק בדברי ה"שפת אמת" שחקק את המושג ההוא ממש, בעט ברזל ועופרת, מתוך שירת הפרות שהזכרנו. דבריו הנצחיים מחזקים ומעודדים עד עצם היום הזה, לעורר שמחת אמת מתוך עוֹל ומשא דייקא...

חסידים של פעם היו רגילים לומר: "אפילו "קרוֹפקה" [נקודה] המודפסת בספר 'שפת אמת', צריכה לימוד". אנא ננסה ללמוד את דברי קדשו, לשקול כל מלה במשקל הזהב ולהפיק משם את הלקח העמוק, לקחה של שמחת אמת.

ה'שפת אמת' נעמד על דברי המדרש [במדב"ר ו' י' וראה ערכין י"א.] על הפסוק "בכתף ישאו" שנאמר על בני קהת נושאי הארון. חז"ל מפרשים "ישאו" מלשון שיר כמאמר הכתוב: "שאו זמרה" והוא הקדוש תמה ואמר: מה ענין שירה אצל כתף. וכי אדם מנגן בכתפיו...?

וכאן בא ה'שפת אמת' וביאר את הדבר להפליא, על פי הפרשה בנביא על ארון האלקים. "ויתבאר הענין על פי מה שנאמר: וישרנה הפרות בדרך, שעל ידי שנשאו הארון ניתן בהם דעת לשורר ולזמר כמ"ש בזוה"ק בלק: ארוֹנא דעל גבייהו עביד להון לזמרא. כן הלוים. במה שנשאו על כתפיהם, בכח זה הרימו קול זמרה. וכמו כן הוא בכל עובד ה' שמתמלא זיו ושמחה על ידי עבודת אמת". [נשא תרמ"א].

*

זהו היסוד להשיב נפש האדם ולעורר בו שמחה טהורה וצלולה. בקבלת עוֹל רוחני. משא בכתף מעורר את הנגינה מתוך שמחה. הנביא שמואל הראה כאן לדוגמה את כוחו וגבורתו של משא שבקדושה.

נשיאת ארון האלקים פיסגת הקדושה, מסוגל לעורר זיו ושמחה ושירה אף בבעלי דרגה השפֵלה ביותר. געוואלד! וישרנה הפרות... צאו וראו עד היכן הדברים מגיעים...! ה"משא" של קיום רצון ה' פועל נפלאות בתוך תוכה של נפש. לא ישוו לו כל תחבולות תבל לעורר שמחה וצהלה...

*

ובני קהת נושאי הארון, התנוססו בשירה מתוך קבלת עול על שכמם, בקל וחומר פי אלף... כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו. שאו זמרה! על ידי משא בכתף. "במה שנשאו על כתפיהם, בכח זה הרימו קול זמרה". בין השיטין של דברי ה'שפת אמת' מהדהדת הנעימה הקדושה מפשיסחא בחכמה עילאית. הוי! "פּאַרצעווער יונגעלייט! מען וועט אויף אייך ארויף לייגן אן עוֹל, וועט עטץ קאָנען זינגען". בכתף ישאו! ישאו יתרוממו בשמחה עצומה, וישוררו וירוממו ויעריצו ויקדישו וימליכו, מתוך העוֹל דייקא...

*
וכאן המקום להזכיר את מה שאמר לי פעם החסיד איש האשכולות, רבי חיים מאנדל זצ"ל
"תחת אחד השיחים". "זוכרני חסידים ישישים בתל אביב, שלא היה להם בעולם הזה כלום, ועם זאת היו מלאים שמחה עצומה, מ-ל-א-י-ם ש-מ-ח-ה!".

הרבה, הרבה יש להתבונן איך הגיעו חסידי קמאי, בפרט הזקנים שהזכירם ר' חיים, לידי מדה זו בשלימות כל כך. דבר הנדיר כל כך בימינו, אפילו אצל אלה המושפעים ב"ה בשפע הטוב. בכתף ישאו. הם חיו מתוך קבלת עול וכך התרוננו וניגנו תמיד בשמחה ובצהלה ואף יצאו במחול ברחובות. הם שכנו בעולם מרומם יותר והנאותיהם וסיפוקם נבעו מתחושות רוחניות. בבחינת "ואנכי אשמח בה' ". הם שמחו בחלקם, ספרו ומנו את הטובה בחייהם, הודו ושבחו לד' בכל לב תמיד על כל נשימה ונשימה, על העובדה שזוכים להתפלל לפני ה' וללמוד תורתו, בפרט בארץ הקודש.

*

והן הן הדברים שאמר ה'שפת אמת' במקום אחר. "הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה. כל עבדות מביא עצבון, שכל עבד מבקש תחבולות לצאת מן העבדות. לבד עבדות הבורא יתברך שמו מביא שמחה. וזה שבחן של בני ישראל שקבלו עבדות ה' בשמחה ...". [פסח תרס"ג].

בכתף ישאו... זהו סודה של שמחה. קבלת עול!!! אין כל ספק שזה מיישב ומרומם את הנפש. משא ארון האלקים שבתוכו הלוחות הביא לידי שמחה ושירה. וכן נמשך ויימשך הדבר לעד. עול מלכות שמים, עול תורה ומצוות, עול עבודת אמת מעורר שמחת אמת. "עבדי ה' מכח העבדות מתמלאין שיר וחדוה וזה האות על קבלת מלכות שמים וכמ"ש בזוהר הקדוש על הפרות". [חנוכה תר"ס].
*

ודוגמה נפלאה לקבלת עול ושירה מתוך שמחה, מדורנו ממש, היווה הגאון החסיד ר' ישראל דוד רוֹסֶט זצ"ל מגדולי הרבנים בעיר חיפה, אדם גדול מאד בתורה ומופלא בהוראה. לפני חדשים מספר עבר לעולם שכולו טוב. גבר בגוברין היה רבי ישראל דוד, איש אמת, בעל תוקף הדעת ומושרש בחסידות. אוצר מלא חכמה ופנימיות היה וחלל עצום השאיר. בצעירותו קלט והפנים היטב את דרכם של חסידי קמאי. בדמות מיוחדת זו השתקף כל האמור להפליא. הוא היה סמל לקבלת עול וכך תבע זאת משומעי לקחו. ודווקא קבלת העול הולידה אצלו שמחה פנימית עצומה. יחד עם עול מלכות שמים, עול תורה ודקדוק הלכה, הקרין הרב רוסט, שמחה חסידית צרופה ומרוממת מאד...

אלה ששהו במחיצתו חשו זאת ובפרט בשעת 'סעודות המרֵעים' בחברתו. שם עלתה השמחה על גדותיה ולפעמים יצאו אף בריקוד של פנימיות בנפש סוערת. שמחה מתוך יראה. דווקא בסעודות אלה היה מרחיב את הדיבור על עול מלכות שמים ושר עם בני החבורה: "וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים". [הפליא לתאר זאת בשעתו, ידידי הנעלה, חכם וסופר הרב שמחה בונם מרקסון שליט"א] מופת ודוגמה היה רבי ישראל דוד לדברי ה'שפת אמת' הנזכרים: "בכתף ישאו... במה שנשאו על כתפיהם, בכח זה הרימו קול זמרה...". יהי זכרו ברוך ומבורך!

*

וישרנה הפרות... מתוך הדברים הנשגבים ההם על השירה שנבעה מתוך משא הפרות, נתבונן נא שוב בתקופת המחשכים ההיא של חורבן משכן שילה ומלחמת פלישתים. נקל לתאר את תשישות הרוח וחולשת הנפש בימים ההם. הכל היה אפוף רפיון, שממה וחידלון. על תקופת השופטים בכלל נאמר [משלי י"ט] "עצלה תפיל תרדמה" [מדרש רות הקדמה].

ואז הופיעה רוח ממרום לעודד את רוח העם העטופה. על העגלה ההיא הוטען המסר הברור לעם ישראל השבור והרצוץ, המתבוסס בדמו; העצה היעוצה איך לחבר את השברים, איך לחזק את הרוח ולחבוש את הפצעים. והשליחות לכך הוטלה דווקא על ידי הפרות המשוררות שנשאו את ארון האלקים בעגָלה הפלישתית...

ישראל עם קדוש! אם תרצה להתאזר שוב בשמחה של מעלה. וישרנה הפרות בדרך. "ארונא דעל גבייהו עביד להון לזמרא". והוא הוא הנוסח בטעם העליון, הפשיסחאי "פארצעווער יונגעלייט! מען וועט אויף אייך ארויף לייגן אן עול, וועט עטץ קאָנען זינגען". זיו השמחה יחזור על ידי עבודת האמת. עוז וחדוה במקומו.

*

בתוך ארון האלקים נמצאו לוחות הברית שניתנו בסיני וגם ספר תורת משה. והרי נאמר תורת ה' תמימה משיבת נפש... פקודי ה' ישרים משמחי לב מצות ה' ברה מאירת עינים". בעל חובת הלבבות מבאר זאת להפליא. על טבע האדם מתגברות סכלות ושטחיות המונעות ממנו לראות את הדברים לאמיתם. ועל ידי לימוד התורה, מתחזק, מזדכך ומתבהר שכלו להכיר גם את האמת בכל מצב. וכך התורה מחכימת פתי, משמחת לב ומאירת עינים... [שער עבודת האלקים פ"ב]. האדם מתרומם על ידה על כל המעיק עליו ובפרט עניני קטנוניות שנראו פעם בעיניו כהרים...

*

ולמעשה! קבלת עול מלכות שמים! הבה נתחדש ונתחזק בחובה גמורה זו בשעת קריאת שמע. כל בר בי רב יודע את המשנה "אמר רבי יהושע בן קרחה, למה קדמה שמע לוהיה אם שמע, כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה, ואחר כך יקבל עליו עול מצוות". אלא שצריך לזכור ליישם זאת בפועל, במחשבה תחילה, פעמיים באהבה בכל יום, ובנוסף לזה, בקריאת שמע שעל המטה.

מתוך זכרון קדוש, ראוי להזכיר את דברי הרה"ק ר' קלונימוס קלמיש הי"ד מפיאסצ'נא, שלימד להתכונן למצוות קריאת שמע בנוסח כגון זה: "הנני מקבל עלי עול מלכות שמים באמת. הנני מאמין באמת שרק השי"ת הוא הנמצא היחידי וכל העולמות והנמצא בהם הארת ה' הם, שהאציל וברא ומנהיג את הכל בהשגחה פרטית כרצונו הטוב. הנני משעבד ומכניע ומבטל לה' את הגוף רוח ונשמה שלי בזה ובבא ואת הרצון, מחשבה דיבור ומעשה שלי.... הנני מוכן למסור את עצמי לשריפה בשביל כבוד שמים...". [הכשרת האברכים פרק י"ד].

קבלת עול מלכות שמים כוללת אמונה תמימה כאמור. והאמונה עצמה גורמת לשמחה אמיתית. וכך דיבר בקדשו ה'שפת אמת' "ובאמת מי שיש לו אמונה שלימה הוא מלא שמחה תמיד בהיותו יודע כי הכל מאתו יתברך שמו בלבד!". [פסח תרנ"ה –נ"ו].

ואף לבנות ישראל הפטורות ממצוות קריאת שמע, מפני שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא, בכל זאת הורו לנו רבותינו הפוסקים שנכון ללמדן זאת, ולפחות פסוק ראשון [וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד] כדי שיקבלו עליהם עול מלכות שמים... [שו"ע או"ח סי' ע' א' ולבוש]. דבר זה חיוני לכל נפש, מצד קבלת עול מלכות שמים!

*

בענין הזה של קריאת שמע וקבלת עול מלכות שמים, אצרף בזה רעיון נשגב, שיפה זמנה בתקופה הסוערת הזאת. גאון וחסיד ידוע, היה רבי שמואל יעקב רובינשטיין זצ"ל מפאריז, משיירי כנסת הגדולה של רבני פולין וממנהיגי שארית הפליטה שלאחר חורבן אירופה. מקור נאמן היה אדם גדול זה, לתורת החסידות בכלל ולתורת קאצק בפרט, שינק אותה בחצר רבו הרה"ק ר' צבי מלומאז זי"ע. בספרו 'שארית מנחם' נמצאת דרשה שדרש לחזק פליטי חרב שבתקופתו האיומה, בשם "נטפי התחזקות" ובין הדברים הזכיר מאמר נשגב בשם רבותיו.
בגמרא [ברכות י"ג:] נאמר על רבי יהודה הנשיא הוא 'רבינו הקדוש', "שבשעה שמעביר ידיו על עיניו מקבל עליו עול מלכות שמים". דבר זה הוא יסוד להלכה המוזכרת ב'שולחן ערוך" [או"ח סי' ס"א ס"ה] "נוהגין ליתן ידיהם על פניהם בקריאת פסוק ראשון, כדי שלא יסתכל בדבר אחר שמונעו מלכוין".
אולם קדושי עליון הוסיפו לבאר מאמר זה בהתייחסות מיוחדת לחיי רבינו הקדוש. הוא היה נשיא ישראל, בעל השפעה אדירה ועשיר גדול. קיסר רומי אנטונינוס הכניע עצמו לפניו... אלא שבמעשה זה של העברת היד על העיניים בשעת קריאת שמע, הראה רבינו הקדוש שהוא מעלים עין מכל הגדולה, ההשפעה והיכולת ושום דבר אינו נחשב בעיניו, כי אם עול מלכות שמים בלבד. הוא אינו רואה דבר מסביביו, וכל כולו בטל ומבוטל מול מציאותו יתברך ממש...
*
ומתוך דבריו למדנו עיקר גדול הנוגע לכל אחד מאתנו. לפעמים יש להעביר את היד על העינים, גם במובן שונה. כשמקבלים עול מלכות שמים יש לכסות ולהעלים עין מן המצב אף אם הוא מטיל אימה. אף אם מתהוות ח"ו תהפוכות בעולם חייבים להאמין בחי העולמים, שהוא מושל בכל ובידו לגדל ולחזק לכל, בִּין רגע... ויקם סערה לדממה ויחשו גליהם.
*

בכתף ישאו... יקירי! העול מרומם! העול משמח! קביעות נוספת בתורה, התאמצות נוספת בלימוד שאינו קל, השתדלות נוספת בלימוד, בתפילה ובעבודת ה', בנשיאה בעול עם חבירו בגדרים וסייגים. כל זה מפורר את אבני העצב וסלעי הכבידות בנפש.

ובתחילת הדרך ממש, בכדי לצאת מתוך ההפיכה ודכדוך הנפש, שייך להתחיל אף בקבלת עוֹל זעיר של סדר ומשטר בחיים. התאמצות כל שהיא נגד הטבע המכביד בשעת תחושה כזאת, שלא תהיה; דוחה את "יסוד העפר" של עצלות ועצבות ומכניס קצת סדר וסיפוק בנפש. אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. ומשם כמובן צריך להעפיל הלאה אל קבלת העוֹל הראוי והנכון, שמשם תצא השירה והשמחה האמיתית. בכתף ישאו...

*

ועתה ישראל, נפתח נא את הגמרא ומתוכה אף נמצא רמז למיפנה בחיי אחד האמוראים הקדושים, שהיה בעצמו מופת ודוגמה לקבלת עול תורה. הלא הוא אחד מעמודי העולם, רבי שמעון בן לקיש...

בענין שירת הפרות ההן שנשאו את ארון האלקים, הביע ריש לקיש את דעתו, מה ששרו הפרות אז. והוא: "מזמור שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה". הלא הוא מזמור צ"ח שבתהילים.

"שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה. הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו. הודיע ה' ישועתו לעיני הגוים גילה צדקתו. זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל...". הרי בנס "וישרנה הפרות" נראו נפלאות שלא קרו מעולם! אז ראו כל הגוים וכל אפסי ארץ את מעשי ה' כי נורא הוא. ". "נפלאות עשה השם יתברך והושיעה לו ימינו וגו' להוציא הארון מיד פלשתים ובזה הודיע ה' ישועתו לעיני הגוים". [מהרש"א שם]

יתכן שאף מרומזות כאן דרכי חייו של רבי שמעון בן לקיש. יתכן שהוא הראה כאן על "שיר חדש כי נפלאות עשה" בנפשו הוא. הוא שחזר אף לקבלת עול תורה במדה טובה ומרובה, עצומה מאד מאד. הוא הראה בעוז ובתעצומות את ה"חילך לאורייתא".

מִפנה עצום חל בחייו מן הקצה אל הקצה, כשפגש את רבי יוחנן ומאז עלה ונתעלה מפינה ירודה מאד, עד מרום שמי האמוראים. [ב"מ פ"ד.] מתוך קבלת עול תורה עלה והתנשא אל גבהי התורה לאין קץ. תלמוד בבלי, ירושלמי והמדרשים, מלאים וגדושים מדברי קדשו. אלפי פעמים ממש...

וכמה שיבח ריש לקיש הקבלת העול הנובעת מהכרה עצמית. ישראל קיבלו עליהם עול מלכות שמים בסיני בקולות לפידים וברקים ולעומת זאת: גר שנתגייר "לא ראה אחד מכולם ובא ומשלים עצמו להקב"ה וקיבל עליו עול מלכות שמים" וכאן הכריז ריש לקיש בהערכה יתירה "יש חביב מזה?" [תנחומא לך ו'].

*

בתוך המזמור ההוא ששרו הפרות לדעת ריש לקיש, [פרק צ"ח] נמצא פסוק המרמז ברמז דק על ראשית דרכו הוא, ולאן הגיע. "נהרות ימחאו כף, יחד הרים ירננו". מנהר הירדן קפץ לקבלת עול תורה, ואל ההרים הגיע, כמו שאמרו על עוצמת כוחו בתורה: "הרואה את ריש לקיש בבית המדרש, כאילו עוקר הרים וטוחנן זה בזה בהלכה..." [סנהדרין כ"ד.].


*
והרי כך היה מעשה. חז"ל [ב"מ פ"ד.] מתארים את זיו פניו של רבי יוחנן. הוד והדר נדיר ומיוחד במינו היה זה. ריש לקיש שלא השתייך אז לעולם התורה, ראה אז את ר' יוחנן מרחוק. הוא רצה להביט במחזה נדיר זה מקרוב, ולכן קפץ מעל לנהר הירדן וניגש אל שר התורה. תגובתו הראשונה של רבי יוחנן היתה: "חילך לאורייתא!" כוחך זה ראוי ומסוגל הוא לתורה...
ב'מושכל ראשון' מפליאה אותנו קביעה זו. האמנם? אם ראינו לפנינו גברתן בעל קומה קופץ מעל גדר גבוה, האם היינו אומרים עליו, שאם היה יושב ולומד היה צומח לגאון הגאונים? לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה.
*
אלא מאי, ר' ישראל! מה מבחינים בקפיצה הזאת? הרבה תכונות נפש ניכרו בריש לקיש באותה שעה. דומה שהבחנתו של רבי יוחנן 'ניתחה' את עובדת הקפיצה הזאת מכל זָויותיה... הוא ראה בקפיצה זו: כוח רצון עז, תשוקה, חדוות נפש ושאיפה בוערת, זריזות עצומה והתמסרות למשימה תיכף ומיד.
הוא תיכנן דבר, קיבל עליו ליישמו וביצע זאת בקפיצה! הוא ריכז את כל כוחותיו וקפץ מעל הנהר. הוא לא נרתע מהמרחק. הוא לקח את סיכון הנפילה במים, באומץ לב. אש של מרץ התלקחה בנפשו.
וחכמינו ז"ל גילו לנו שמיד עם קבלת עול תורה כבר לא היה בכוחו לעבור את הירדן בחזרה. וגם זה מוכיח שאין הכוונה ב"חילך לאורייתא" בכוחות הגוף, כי אם על תוקף הרוח וסגולות הנפש.
"חילך לאורייתא"! כעת הוכיח לו רבי יוחנן לריש לקיש שיש בידו כלים רוחניים מתאימים לקבלת עול תורה. "בר לקישא! הכוחות ההן שהראית, אם תשתמש בהם בצורה הנכונה, אין כמותן ערובה להצלחה בתורה. הזריזות והשמחה, ההתעניינות הכבירה, ההחלטה הנחושה, הדחיפה הנפשית לפעולה, החשק, הרצון והמרץ, אומץ הלב, כיבוש מטרות, אי ההתפעלות מקשיים, סיכון ומרחק. "חילך לאורייתא!" אם היית, ריש לקיש, משקיע כל זאת בתורה, היית מגיע להור ההר, לפסגות עולם... וכך הווה! ריש לקיש גדל בכוחות אלה ונמנה עם האמוראים הקדושים שהאירו את שמי תבל בתורתם....
רבי יוחנן באמרו "חילך לאורייתא" לא התכוון לכשרונות, לכח זכרון וחריפות המוח, בפירוש לא! רק נכונות להתקרב אל המטרה מתוך שאיפה עזה, הכלים הנכונים לקבלת עול!

וריש לקיש הכיר בטוב האמיתי. הוי! אמר רבי שמעון בן לקיש "והנה טוב מאד זו מלכות שמים"... [בר"ר ט י"ג]. וכך קיבל עליו עול מלכות שמים ועול תורה במידה החזקה ביותר ואז עלה ונתעלה למרומי ענקי הדורות וממנו בקעה בקול אדיר וחזק, שירת התורה לאין סוף. "תקע [צעק בקול גדול] ריש לקיש לדרומאי" [זבחים כ"ב:] "צווח ריש לקיש כי כרוכיא" [קידושין מ"ד.] כרוכיא היא ציפור, עגור...
*

הוא נהיה מענקי האומה וקדושיו אשר מתורתו שותים לרוויה עד היום. יום יום נשמע בבתי המדרש בכל קצוי תבל: אמר ריש לקיש! מתקיף לה ריש לקיש, מאי טעמא דריש לקיש, תניא כוותיה דריש לקיש, הלכתא כוותיה דריש לקיש, איתמר משמיה דריש לקיש, הדר ביה רבי יוחנן לגבי ריש לקיש...!

והאש הגדולה התלקחה בכל עבר. ריש לקיש לא למד תורה מפי רבי יוחנן בלבד. אל כל גדולי דורו פנה וקיבל מהם. הוא אף פעם לא אמר די. בתנופתו האדירה זינק אל כל מקור קדוש לקבל עוד ועוד, ללמוד תורה ושוב ללמדה. וכך עבר למקומות תורה אחרים. "לכשנגיע אל רבותינו שבדרום נשאל להן". כך תיכנן וכך פעל ועשה. [עירובין ס"ה:].

על ידו נשמר הרבה ממשנת קודמיו. הוא למד תורה אצל רבי חנינא ורבי אפס ועוד ועוד. לנצח יישמעו הדברים בבית המדרש בתשוקה כנתינתם. אמר ריש לקיש משום רבי שמעון בן מנסיא, משום רבי חייא, משום בר קפרא, משום רבי אושעיא, רבי ינאי, רבי יהודה נשיאה, לוי סבא, אבא כהן ברדלא, בר תוטני... הוי! קבלת עול! הוי! צלילים אדירים שהתמשכו ממנה בכל עוז. קולות וברקים והרים נטחנים בעוצמה...

מה שגבת רבי שמעון בן לקיש! הכבשן הלוהט בתורה שרום להבתו מגיע השמימה! באש קדשך ובמלוא כוחותיך המראת אל גבהי גבהים. בסערת קודש דרכך.

*
ולקבלת עול אף פעם לא מאוחר. אמנם נאמר "טוֹב לַגֶּבֶר כִּי יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו". נכון שזהו הזמן המובחר והמעולה לכך. אלא שדווקא מפסוק זה מוכח ששייך הדבר אף אחרי כך, אלא שאז קשה יותר. ומאידך, מרוויחים את ה"לפום צערא אגרא". ואף ריש לקיש יוכיח, בשעת קבלת עול זו כבר היה במיטב שנותיו...

ואגב, כדאי לציין, שמספר רב של בעלי בתים יקרים בישראל, מהם מבוגרים שכבר פרשו לגימלאות, קבלו עליהם עול תורה מחדש בכוללים מיוחדים ופניהם קורנות מסיפוק, גיל ואושר...

*

ומענין לענין בחיי ענק דורות רבי שמעון בן לקיש, בנושא קבלת עול תורה וקבלת שבת גם יחד; נראה נא את בעל השמועה שבגמרא, עומד לנגדנו במלוא תוקפו וגבורתו. מי מסר לנו מן השמים, את הידיעה הנפלאה על ה"נשמה יתירה" בשבת ובאיזו צורה מאלפת מסר זאת? זאגט די הייליגע גמרא: "אמר רבי שמעון בן לקיש, נשמה יתירה נותן הקדוש ברוך הוא באדם, ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו שנאמר, שבת וינפש, כיון ששבת וַי אבדה נפש" [ביצה ט"ז.].

מי לימד אותנו זאת? מי העמיק במקרא ודלה לנו מרגלית ענק זו שאין גבול לערכה? מי הביא לנו את הידיעה על המתנה האלקית, נחלה בלי מצרים? רבי שמעון בן לקיש! ואיך למד ולימד זאת? מתוך ה"וַי", דווקא מתוך האנחה של "וי אבדה נפש" במוצאי שבת. אז קפץ והראה את ההוד וההדר המופיעים בערב שבת בקרב כל ישראל...

*

והדברים מרעידי נשמה... כאמור, היה ריש לקיש פעם שייך לעולם אחר לגמרי. כשעמד על דעתו, אף הוא הסתער והתנפל אז על עצמו בזעקת שבר אדירה: "וַי". היכן אני בעולם? במה ובמי אני שולח את ידי? במה אני מבלה את מעשי וכוחותי? איך אני מזניח את העול המוטל עלי. וי! וי! וי!

אלא שזעקה זו לא שברה את רוחו, אלא אדרבה, בכל כוחותיו האדירים פנה כעת תיכף ומיד אל המסילה העולה בית קֵל, לעסוק בנשיאת עול, בתיקון, בתשובה, בבנין, להתעלות בנסיקה מתמדת. עד כי גדל האיש מאד, עד לאיגרא רמא ממש...

*

דווקא מתוך ה"וי" שלו, גילה ריש לקיש עולמות שלמים בתורה ובעבודת ה'. ושוב לא הפסיק ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים.

והוא ריש לקיש, גיבור הקדושה, המתחדש בקדושה, מצא את האוצר המנוצר, הגילוי והלימוד על "הנשמה היתירה". מתוך שבקע לפניו ה"וַי" של וינפש. הוא בעצמו חווה התחדשות נשמה! וכעת ניגש לשמח את עמו בבנין שלם במשנת הנשמה היתירה. הוא הורה להם מתוך לקחי חייו הוא. שה"וי" צריך לשמש דווקא כמדרבן חיובי, חומר לבנין ויצירה, לפעולה ולרוממות...

*
ויהודי נאמן מוטל עליו לשים דגש חזק על שמחה של מצוה. מעיקרי היהדות הוא זה. הרמב"ם ב'יד החזקה' שלו קבע בזה מסמרות... "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הקֵל שציוה בהן, עבודה גדולה היא". [פ"ח מהל' לולב הט"ו].

מה נאוו דברי ה'אורחות צדיקים': "ובעת שיעשה המצוות ישמח בלבו, על שזכה להיות עבד למלך עליון, אשר בני מעלה ישתחוו לו. וכן אמר דוד: "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב". וכל העושה המצוות בשמחה, יש לו שכר אלף ידות יותר ממי שהמצוות עליו למשא. אברהם ודוד כל היום כולו, היו עסוקים בתורה ומפארים ומשבחים בשירות ותשבחות להקדוש ברוך הוא להרים קול בשמחה... [שער השמחה].
*

ומתוך השמחה הזאת בפרט, נתכונן נא לקראת שבת קודש. וכבר אמר החידושי הרי"מ זי"ע, על הפסוק "והיה" ביום הששי והכינו את אשר יביאו. והיה היא לשון שמחה. השמחה היא היא הכנה לשבת קודש!

גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
שבת של עול מלכות שמים ועול תורה ומצוות
שבת של שמחה עצומה הבוקעת מתוך העול...

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
קבצים מצורפים
המודיע 483.docx
(46.51 KiB) הורד 84 פעמים

סמל אישי של המשתמש
אהרן תאומים
הודעות: 2563
הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
מיקום: בארא פארק
שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
יצירת קשר:

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי אהרן תאומים » ה' יוני 30, 2022 12:05 am

בס"ד
כַּנְפֵי שַׁחַר...

הגיגים וזכרונות
סביב 'ברכות השחר'

לר' ישראל יקירי שליט"א

אשרינו מה טוב חלקנו... רק האיר לנו השחר וכבר מביא בכנפיו אוצר שבח והודאה על כל המתחדש בעולמו של אדם, בפרט ובכלל. אשרינו שאנו משכימים לחיי אמונה והתקשרות. כשיהודי קם בבוקר, מתחבר הוא תיכף ומיד לבוראו ברגשי הודאה: מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי.... ומתוך פתיחה זו של "מודה אני" יזכור את ה' העומד עליו. [שו"ע הרב או"ח סי' א'] כך נוהג יהודי בכל יום בכל עת ובכל שעה לאורך ימיו. "כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה' אלקי ואלקי אבותי רבון כל המעשים אדון כל הנשמות..."!!

הוא מרגיש בנוכחות עליונה. במבטיו והרהוריו הראשונים הוא מכיר במלכותו בנצחיותו יתברך ובטובותיו לאין ספור. מלך חי וקיים!!! מעומק הלב הנני מודה לך שהחזרת לי את נשמתי, את יכולתי ואת כל מה שאני מוצא לפני בכלל ובפרט. בפלאי העולם שאתה מחדשו בכל יום ובכוחות גופי שהנך מעניק לי כעת...

הוא מתנער משנתו וקם לעבודת הבורא. הוא מבחין איך שטובה על גבי טובה נערמות לפניו בחן, בחסד וברחמים.... הוא מוצא את עצמו מוקף במתנות יקרות ערך. וכך בהמשך, הוא מודה בברכות מיוחדות, על נשמתו, על בריות גופא ונהורא מעליא, על תורתו, יהדותו ומצוותיו, על יכולתו לראות, לזוז, לקום, לעמוד על הארץ ולהתהלך עליה, על כל צעד המכוּוָן בהשגחה פרטית, על מלבושיו ונעליו, על כוחו שנתחדש. על הכל ה' אלקינו מודים אנחנו לך ומברכים אותך...!

להבחין בין יום ובין לילה... ר' ישראל! שא עיניך וראה! עלה השחר ואורו זורח, הלילה חלף ועמו נעלמה החשֵכה! "מוציא חמה ממקומה- ומאיר לעולם כולו ליושביו שברא ב-מ-ד-ת ה-ר-ח-מ-י-ם...!!! יום חדש מגיע! אור חדש, תקוות וציפיות חדשות, הזדמנויות ואפשרויות חדשות, השפעות וחסדי שמים, רבים מספור, כזהרורי שחר ורסיסי טל בוקר...

*

הרמב"ם [פ"א מהל' ברכות ה"ד] הדגיש בפרט על ברכות ההודאה הנאמרות: "כדי לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו". כמה צריך להתעמק להתבונן בברכות השחר כפשוטן ולראות להשתכנע ולהכיר במה שזכינו! ובפרט, כמה צריך להעריך ולהודות להקב"ה על הבריאות. אה! פוקח עורים! זוקף כפופים! המכין מצעדי גבר! איש צדיק אחד מדוכא ביסורים ר"ל היה קורא לאלה שסיבבו את כסא הגלגלים שלו: "מיליארדר הוא מי שיש לו שתי רגלים בריאות...".

*

ומכיון שברכות אלה נאמרות על ההתחדשות התמידית שבהנהגת הבריאה, כמו כן ראוי לברך ברכות אלה מתוך התחדשות. שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. בדבר זה בפרט צריך להתבונן על דרכי הצדיקים וללמוד מהם ולוּ אף במקצת את ההרגשה המחודשת שבברכות השחר.

גדולי ישראל לדורותיהם את ברכות השחר במורא שמים, בשמחה עצומה, בהתרגשות ובהשתפכות הנפש. הם חשו בפועל את ההתחדשות האלוקית במלים אלה ואת המתנה המיוחדת כל אחד עליה משבחים בכל ברכה וברכה.

מה יקרו דבריו של ה"בית אהרן" מקארלין זי"ע שפירש ברשפי אש את הפסוק "חִשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך" "להחשיב בעיניו כל דרך וכל פעולה שהוא עושה בעבודת השי"ת ולהאמין ולידע שכל פעולה באיזה מדרגה שהיא, פועלת למעלה למעלה!". [מ"ח. ועוד] ובשמו נאמר הדגמה על זה: כשיקום בבוקר יאמר ברכות השחר בשמחה מתוך חשיבות שזוכה לומר ברכות השחר להקב"ה 'ואשיבה רגלי אל עדותיך', בזה ישיג חשק לעבודת ה' כל היום! [זכרון צדיקים י"ז סיון].

וז"ל ה"בית אהרן" ב'סדר היום' שלו. "ברכת השחר. כל ברכה יש בה טובות השם יתברך וחסדיו הגדולים הן בגשמי הן ברוחני עד אין שיעור. ובזה צריך מחשבתו ולבו להכיר הטובות לפי ערכו ועל ידי זה מתקרב הלב לטוב ולשמחה" עכ"ל

בתולדות אחד מחסידיו ראיתי פעם. אותו חסיד התחבא בשעתו בחדר ה"הבית אהרן" וכך תיאר את ברכות השחר של רבו: הרבי נכנס פנימה ותואר פני קודשו זוהרים כמראה לפיד אש. תיכף נעמד ופתח באמירת ברכות השחר בדביקות עצומה. המילים משתפכות מפיו בקול נעימה נרגשת מהמיית לבו. הוא אומר כל ברכה בהטעמה ובניגון מלא געגועים. סערת רוחו של הרבי הולכת וגוברת וקולו הופך להר געש של התלהבות, מתפרצת בכיסופים טמירים... [גדול בישראל (הרב גרוסמן זצ"ל) ע' 59].

*

ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'. בספר "חוט המשולש" [ע' רנ"ב] מתואר איך שה"כתב סופר" זי"ע היה אומר ברכות השחר בשבת קודש בשעה שלוש לפנות בוקר. וכך כתב בנו: "ונר היה דלוק מערב שבת בחדרו שלמד שם ובירך ברכות השחר בהתלהבות גדולה מאוד וירדו דמעות עיניו מתוך שמחה וחדוה". כל אלה שזכו לשמוע את ברכות השחר מפה קדוש זה היו בוכים מהתרגשות.

גדולי עולם אלה התבוננו וטָעמו את טוב ה', מיששו את המציאות של התחדשות הבריאה בכל יום. וכך ביטאו את פנימיות המלים שבברכות השחר, ביקוד אש אהבה, להודות על כל דבר ודבר שהתגלה להם שוב לקראת היום החדש...

ר' ישראל! אין הדבר פשוט כלל ועיקר! הברכות האלה דורשות ומבקשות את תשומת לבנו, להתעמק בתוכנן המיוחד ולחשוב עד כמה שהן נוגעות לנו ולחיינו; ושוב להביע אותם בכוונה ובשמחה. הרי רכוש גדול טמון בהן, גל של מתנות מגבוה, שהגיעו אלינו מן השמים היום. דבר זה ישפיע חשק ושמחה, כאמור, בעבודת היום כולו!!!


*

קדמונינו ז"ל קבעו יסוד בנוסח הברכות שנכתבו בלשון הווה. הטעם לכך הוא משום דהקב"ה פועל בכל עת ובכל רגע... [ראה ערוך השולחן סי' מ"ו ג']

ברוך ה' יום יום... דמות נעלה של עובד ה' היה רבי מרדכי חָנא פוקס זצ"ל, חסיד אמת, שהיה מקושר להפליא ברבו הגדול ה'אהבת ישראל' מויז'ניץ זי"ע. גדול היה האיש מאד, בפרט בעבודת התפילה וגמילות חסדים. הוא היה מסולק ומופשט מחומריות וחי חיים רוחניים במלא מובן המושג. כשאמר לו פעם הרופא שהוא זקוק לזריקה לחסן את גופו אמר: כבר קבלתי שתי זריקות: "ויאתיו" ו"היה עם פיפיות" המעניקות לי כח...

ידועות היו ברכות השחר של הסבא קדישא ה"אהבת ישראל" שאמר אותן בהתלהבות יתירה. והדבר השרה אוירה דקדושה על שומעיהן... מי שזכה לשמוע אותן מפיו הקדוש, טעם את פירוש המלים, את תוכנן העמוק, את התקשרות איש ישראל לבוראו יתברך מתוך הודאה לוהטת כאש...

רבי מרדכי חנא שמע את ברכות השחר מפי רבו מאות פעמים, והרגיש בהן כל פעם ערבות ומתיקות חדשה, בבחינת "כל יום יהיו בעיניך כחדשים". סמוך לביתו של הרבי היה גר חתנו של רבי מרדכי חנא. פעמים רבות הפציר בחמיו שיסור אליו לפני התפלה, להחיות נפשו בכוס קפה. תמיד סרב רבי מרדכי חנא, פעם נעתר לבקשות חתנו והלך. אולם כנראה השתהה יתר על המדה במקצת, ובשובו לביהמ"ד, כבר מצא את רבו ה'אהבת ישראל' מסיים את ברכות השחר...

גדול מנשוא היה צערו של רבי מרדכי חנא על הפסדו ובקול רם הוכיח את עצמו, כשהוא מבזה עצמו על ה"חומר הגס" שלו: "קפה התחשק לך לשתות?! והברכות של הרבי הפסדת בגלל זאת!". כאשר שאלו אחד מידידיו: "ר' מרדכי חנא, מאי כולא האי? הלא שמע את הברכות מפי הרבי אתמול, וישמע אותן מחר ומחרתיים ועוד ועוד!" השיבו רבי מרדכי חנא: "מה ששמעתי אתמול - אלו היו ברכות אתמול ומה שאשמע מחר יהיה בשביל מחר, אבל את של היום לא אשמע יותר. ועל זאת הנני מצטער עד מאד, צר לי מאד על 'חיסרון לא יוכל להימנות'...

*

עומק מיוחד נמצא בדבריו אלה של אותו חסיד מופלא. צערו על החסרון גילה זאת להפליא. ברכות השבח של כל יום ויום בנפרד, מהוות עולם מלא, עולם מיוחד בפני עצמן. הברכות של היום מיוחדות להתחדשות של אותו היום, ללא קשר עם יום האתמול והמחר. יש להתייחס אליהן כאילו נברא העולם רק ליום אחד בלבד! הוא וחש וידע שרבו הקדוש מביע את הברכות האלה בצורה מחודשת לגמרי, כאילו לא בירך ברכות אלה מימיו.

ברכות השחר בפרט צריכות לעורר את ה'ייחוד והיראה לחי העולמים', את התפעלות הנפש; את המודעוּת על ההתחדשות התמידית ועל הכח האלקי הפועל ללא הרף.

הרי יום חדש זה שלפנינו היא בריאה בפני עצמה המזקיקה הודאה חדשה חצובה מעומק הלב בתוקף ההתחדשות. היום ברא את בינת השכוי, היום ברא אותי שוב כיהודי מחויב במצוות, היום ברא לי את מאור עיני את כוחות תנועתי, זקיפת גווי ועוד ועוד. רבונו של עולם! היום הכין לי את צעדַי על הארץ החדשה אשר רקע על המים...

*

ובכן ר' ישראל! מצוה לשמוע דברי חכמים! ה"בית אהרן" פקד עלינו מתוך "חישבתי דרכי", להחשיב מאד מאד את זכות אמירת ברכות השחר, שמתוכן מחדירים שמחה לכל היום וחשק לעבודת ה'.

פעמים רבות זכיתי לשמוע זאת מפי חסיד ישיש מבני ברק, איש תמים דרך ויקר רוח, שיחיה לאורך ימים טובים.. ש"מצעדי גבר" שלו מגיעים אליו בקושי רב, ירפאהו ה'. וכך הוא טוען ואומר ובצדק: "וכי איך אפשר שלא להיות בשמחה, אם אומרים ברכות השחר ומתבוננים היטב במה שכתוב בהן?".

ברכות השחר נתקנו על סידור העולם והנהגתו. [טור סי' מ"ו]. מה נפלא הדבר! בסדר ברכות השחר נמצא שבח על הנהגת העולם, על הארץ שנרקעה על המים, וביחד עם זאת מברכים על דברים פרטיים באדם. סדר זה מרמז לנו, שהאדם בעצמו נחשב ל"עולם מלא" [סנהדרין ל"ז.]. מה יקרת היהודי! כל צרכיך חשובים ונזכרים יחד עם סדור העולם והנהגתו... ואף דוד מלך ישראל כָּלל במזמור אחד "עושה שמים וארץ" עִם "ה' מתיר אסורים, ה' פוקח עורים, ה' זוקף כפופים". [תהילים קמ"ו].

*

תחילת תקנת ברכות השחר היתה לברך על כל דבר בשעתו. ולדוגמא כשמתעורר אומר : "אלקי נשמה שנתת בי", כשעמד אמר "זוקף כפופים", וכדומה [ברכות ס:]. מאוחר יותר, התקינו רבותינו הראשונים לומר את ברכות השחר בבית הכנסת. [ע' רא"ש פ"ט דברכות סי' כ"ג]. בכל זאת, כמובן שצריך לייחד את המחשבה בשעת הברכה, על הדברים ועל הפעולות שאנחנו מודים עליהם. יקירי! הבה נעסוק בצוותא באוצר הברכות האלה, המחדירות יראה וגם שמחה!

*

הנותן לשכוי בינה... עיקר ההודאה הוא על הבינה הזאת שבלב האדם, אלא שכללו חכמים בברכה זו, גם את בינת התרנגול, מכיון שאף הוא מבחין בין יום ובין לילה... כך לימדונו רבותינו הראשונים, רבינו יונה והרא"ש [ברכות ס:]

רעיון מפעים בנושא זה אמרו בעלי המוסר בשם ה'סבא מסלובודקה' זצ"ל. נקודה עצומה להתבוננות יש כאן! נוסח ברכה זו מוכיחה שחייב יהודי להודות להקב"ה על כל טיפת שכל שלו, ואף על מה שמשותף לו עם התרנגול... האדם מסוגל להבחין בין יום ובין לילה ואף התרנגול, עוף שכמעט אין בו דעת ביחס לאדם. ועל כל זאת, כבר על קורטוב של דעת זו, עומד האדם ומשבח את בוראו.

חידוש מפתיע זה בברכת 'הנותן לשכוי בינה' פותח לנו שער לכל ברכות השבח וההודאה ועל מהלך החיים בכלל, עד כמה צריך לשבח על כל דבר קטן וגדול ולתת חשיבות לכל דבריו שמקבלים, ולדוגמא, מברכים על הלבוש לחוד ועל הנעל לחוד [שעשה לי כל צרכי]. ואין כוללים זאת ביחד...

*

יקירי! את הרעיון הזה חייבים לפַתח ולטַפח, להמשיך ולהרחיב בו. עדיין שקוע האדם בתרדמה עמוקה. הוא שומע את קריאת התרנגול ואיננו מסוגל לרכז את מחשבתו כלל. ברם, כבר ברגע זה התחייב לברך ולהודות! על קורטוב השכל שכבר נמצא בו. על ההבחנה בין יום ובין לילה...

זאת ועוד, אם על טיפת שכל המשותף לנו עם עוף הפורח, מתחילים להודות בברכות השחר, כמה אלפים פעם "קל וחומר" צריך לדרוש על כל כושר החשיבה שלנו היתירה על פני כל חי.

*

לפעמים מצטער צעיר על חוסר כשרון, ריכוז ותפיסה. לפעמים כואב לו למבוגר על שזכרונו כבר לא מתפקד כמו פעם. ברם כאן בברכה הראשונה של ברכות שחר אלה, מתברר שעל כל קורטוב של שכל שכן נמצא באדם, חייבים לברך ולהודות עליו...

ובנוסף לזה, ה'חידושי הרי"מ' זי"ע אמר שהודאה זו של "הנותן לשכוי בינה' באה על בינת האדם להבחין בין טוב לרע [שפ"א ראה תרל"א] ועל ידי הבחנה זו הוא מסוגל להכיר את טובותיו של הקב"ה ומתוך כך יוכל להמשיך בשאר ברכות השחר כדוגמת שלא עשני גוי... [רשימות השפ"א בשמו].

*
שלש ברכות "שלא עשני" נתווספו לסדר ברכות השחר [מנחות מ"ג:] בכדי "ליתן שבח והודאה למקום שבחר בנו מכל האומות וקרבנו לעבודתו". [טור או"ח סי' מ"ו]. הבה נתבשם במשמעותן ולקחן.

שלא עשני גוי... גדולי החסידות היו אומרים אומרים שאם יהודי אינו מתהלך בשמחה על שהוא יהודי, הוא כפוי טובה לשמים, סימן הוא שלא עמד על משמעות ברכת "שלא עשני גוי"...

אמרו עליו על מליצן של ישראל, הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע, שפעם היה רוקד בשמחה עצומה מתוך אמירת ברכת "שלא עשני גוי". וכששאלו אותו על פשר הריקוד, השיב, שהתבונן אז באושר מתוך ההיפך... מתוך לשון השלילה "שלא עשני גוי" הבין את ה'צד שכנגד', את הפער התהומי ואת המרחק העצום בין נכרי לישראל ומכיון שהשיג את אושרו פרצה אצלו שמחה לאין שיעור על היותו בן לעם הנבחר.

*

ידוע המעשה על איש חסיד ידוע, שהיה בבית מדרשו של בעל התניא זי"ע ושמו ר' שמואל מונקעס זצ"ל. בחוץ עשה רושם של איש משמח ומבדח אבל בפנימיותו היה חסיד שבחסידים, בעל מדרגה חריף ודורש אמת לא פשרות. כמעט כל עובדה שידועה עליו, טמונה בה נקודה נפלאה של חכמה וידיעת ה'. מקום מגוריו של אותו חסיד היה בתקופה מסוימת בעיר בישֶנקוביץ. יום אחד בשרו לו בבוקר השכם שפרצה שריפה ר"ל בבתי העיירה ואף ביתו ביניהם. החסיד רץ לשם ומצא שהנפשות ניצלו ב"ה, אבל הבית עלה בלהבות על כל תכולתו.

רבי שמואל עמד התחיל לברך בקול:"ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם --- . "ש-לא ע-ש-נ-י- ג-ו-י...!!!". החסידים נדהמו: "מה היה לו לר' שמואל שלנו. האם ניטלטלה דעתו עליו, חלילה, מחמת צער?" עד שנענה ר' שמואל והסביר להם את הדבר לאשורו...: "כשנשרף ביתו של גוי, להבדיל, הרי כל אליליו נשרפים עמו... והיה נשאר כעת אובד ביאושו. עכשיו שאני יהודי, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, אני עובד את הקב"ה שהוא חי לעד וקיים לנצח, הרי וודאי לא יעזבני ולא יטשני במצב זה... וזה פשר הברכה שברכתי עכשיו, "ש-ל-א ע-ש-נ-י- ג-ו-י...", להביע את השמחה שיש לו על מי לסמוך בשעה זו. כך עמד לו החסיד מול תל האפר שנשאר מביתו ולבו דבוק במלכו ואלקיו, מקוה ישראל ה' מושיעו בעת צרה.

*

מגדולי ספרד בסוף תקופת הראשונים, היה רבינו חסדאי קרשקש, שחיבר את הספר הנודע "אור ה'". הוא קידש שם שמים אף לעיני כל העמים כשפירסם בעוז את האמת המוחלטת שבדת ישראל והוקיע את זיוף שאר הדתות. וכך כתב עליו ה"חסיד יעבץ": וגדול לאלקיו היה כי קרא אל ד' ויענהו במקהלות רבבות עמים רבים ונתקדש השם על ידו, ורבים מגדולי המלכות נתייהדו בלבם..." [אור החיים פי"ב].

בספרו "אור' ה'" מציין רבי חסדאי דבר נפלא מאד והוא: שברכת "שלא עשני גוי" והברכות המיוחדות למעלת היהודי המחויב בתרי"ג מצוות, ניתקנו על התענוג וההנאה לבעל האמונה. ברכות הנהנין הן! הרי אסור ליהנות מעולם הזה בלא ברכה! [מאמר ב' כלל ה' פ"ו]. שלא עשני גוי" ברכות הנהנין היא! ומהנאות עולם הזה! כך צריך יהודי להרגיש! להתענג בתענוגים כי יהודי אנוכי! [וע' מ"ב ריש סי' מ"ו בשם הטור].

על שולחני מונח כעת העתק כתב יד קדשו של כ"ק הפני מנחם זי"ע מתוך רשימת הדברים שהיה חוזר ורושם לעצמו לזכור אותם תמיד. והרי אחד מהם בהדגשת המלים: "לשמוח ולהודות להש"י, שלא עשני גוי".

*

שלא עשני עבד. שלא עשני אשה. כאן מוסיף איש יהודי ומודה על חובתו היתירה במצוות ואף במצוות שהזמן גרמן. אמנם בברכת ש"לא עשני עבד" ישנה משמעות נוספת מיוחדת מאד. כך לימדונו רש"י הקדוש [מנחות מ"ג:] . עבד כנעני מזולזל הוא, חשוד על הגזל, שפל וירוד באופיו והתנהגותו. הרי "עבדא בהפקירא ניחא ליה" בפריקת עול ומילוי מאוויו. וגם אין לו יחס וזכות אבות. [ע' בית יוסף ולבוש סי' מ"ו] . לפי זה נמצא שבברכה זו של "שלא עשני עבד" באמת מברכים גם על רוממותו של יהודי בהתנהגותו, יושרו ונקיון כפיו, בקבלת עול ואחריות, בעדינות ובאצילות, ביחס לעבד כנעני....

*

שלא עשני עבד... כאן המקום, יקירי, להנות את לבך הזך בתגלית מפתיעה הנובעת מתוך דברי בעלי התוספות. בתחילת מסכת גיטין, שנינו על קולא מסוימת [אמירת בפני נכתב ובפני נחתם, במביא גט ממדינת הים, על ידי השליח שהוא עד אחד בלבד] על זה נאמר בגמרא [שם ג.] משום "משום עיגונא אקילו בה רבנן". כשנוגע הדבר למצב של עגונה ר"ל, הקילו חכמים בנושא זה.

וכאן באו בעלי התוספות [דף ט. שם ד"ה שוו] והקשו קושיא חמורה. הרי אותה הקולא בעצמה [נאמנות השליח] מצאנו גם במביא שטר שחרור לעבד ממדינת הים, מה הטעם שהקילו גם בזה? מה עיגון שייך בעבד כנעני אם מתעכב שחרורו? והתוספות תירצו על כך "דחשוב עיגון הא דאסור בבת חורין ומה שאינו מתחייב במצוות".

והדברים נפלאים ביותר. מי הושווה כאן למי? הרי העגונה נחשבת כאומללה באדם, גלמודה ומרת לב. כמה דיו נשתפך וכמה קולמוסים נשתברו על רבבות התשובות להלכה, בהיתר עגונה ימים ולילות עמלו ושקדו הפוסקים והמשיבים בכל צורה של התאמצות: "להתיר את העלובה מכבלי העיגון". מבהיל על הרעיון! לעומת המציאות הנוראה ההיא ששמה עגונה, הושווה כאן, עבד כנעני בגלל הטעם שאינו מחוייב במצוות כשאר אנשים, כמצווה ועושה!!! ומפני עיגון זה הקילו בדינו...

ומתוך משקל ההשוואה המופלאה הזאת שבדברי התוספות, למדנו חשיבותן של כל המצוות, למחוייב בהן והאושר העצום של מי שזוכה לקיימם. אשרנו מה טוב חלקנו! ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שלא עשני עבד". שלא עשני "עגון" במצב ההוא. הנני מצווה ועושה בכל המצוות...

*
מרן ה'בית יוסף' קבע להלכה: ששבוי מברך "שלא עשני עבד" [ארחות חיים ורבינו דוד אבודרהם] והביאור בזה הוא, שהעבד פטור בעצם ממצוות עשה שהזמן גרמא, ואילו האסיר חייב בהן, אם רק שייך לקיימן. ואמנם במשך הדורות הראו הגיבורים בעם, רבדים עמוקים במושג זה של "שבוי מברך שלא עשני עבד"... במחשכי צרה ושביה הראו ישראל קדושים בגבורה, שהם בני חורין, עבדי ה' ולא עבדי פרעה... ברוחם לא השתעבדו לשוביהם, אלא עמדו בעוז ולא נכנעו. והם הם שקיימו במלוא המובן: ששבוי מברך שלא עשני עבד...

ולדוגמא, איש חסיד ידוע היה בתל אביב, בשם רבי לייבל קוטנר ז"ל. יהודי בר דעת ובעל מוח חריף, מנהיג באמונה, בחסד ובגבורה. רבות מאד פעל אחרי המלחמה בבנין נפשות בישראל. הוא לא איבד עשתונות אף בשעות הקשות ביותר וידע את אשר לפניו, מתוך שליטה מלאה על חושיו וכוחותיו. גם בעמק הבכא בסבלות ובעבדות, בשאול הנאצי, שמר על צלם האלקים, על גדרי היהדות לרבות אכילה בכבוד ובאיפוק. הוא לא נכנע ולא נשבר. הוא לחם נגד 'נפש הבהמית' מבפנים ועמד כארי מול חיות הטרף מבחוץ, בתוקף הדעת!

מעולם לא דיבר עם הרשעים ימ"ש בראש מושפל. פעם פקד עליו מפקד נאצי באישון לילה להעיר את האסירים היהודים והוא סירב בתוקף. "לא! אני לא אעיר יהודים יגעים באמצע הלילה אחרי יום עבודה מפרך. כבוד האדם יקר בעיני ואינני זז מעקרונותי. לא אתנהג כבהמה לבהמה...". [ספר תחיינה העצמות האלה ע' 92] את כל התקופה האיומה הזאת חי ר' לייבל עם תוכן ההלכה הזאת של: שבוי מברך שלא עשני עבד...

*

ומיניה וביה בענין ברכות השחר. אחד מותיקי חסידי חב"ד היה המשפיע הדגול הרה"ח שמואל לויטין ז"ל. מלכות הרשעה הגלתה אותו באכזריות לסיביר הקפואה ושם היה שרוי ללא ספרים. הוא התפלל בעל פה. פעם אחת התבלבל בתפילתו ולא נזכר אז אם אומרים "הנותן ליעף כח" או "לעָיף כח". הרבה שנים אחרי זה, בזמן שכבר יצא לחירות, היה אותו חסיד מתמרמר על תקרית זאת. כל מה שסבל בארץ גזירה לא השאיר עליו רושם כמו רגע של שכחה זה בזמן ברכות השחר... כל זה מחדד עוד יותר את ההלכה, ששבוי מברך שלא עשני עבד. שבעצמיותו הוא בן חורין אמיתי, שאין על גביו אלא אדון אחד ומיוחד, ברוך הוא. רק עבודת ה' נוגעת ללבבו ותו לא מידי...

*

שעשני כרצונו... את הדברים שמעתי מפי יהודי גאון וחסיד, מעוטר בגינוני קדושה והוגה בתורה יומם ולילה. במשך שנים זכיתי להיות עמו כמה ימים בימי הקיץ בצוותא. גולת הכותרת היתה טיול בשבת קודש בבוקר השכם. שם זרמו דברי תורה מלאים זיו ומפיקים נוגה. רגעים אלה היו להם טעם גן עדן.

תחת אחד השיחים אמר לי פעם: "בימים אלה הנני משתדל לשמוע את ברכת "שעשני כרצונו" מפי בנותי הנמצאות אז בבית ואני עונה אחריהן אמן בשקיקה. חשיבות מיוחדת הנני מייחד לברכה הזאת, מפני שיש בה ביטול והכנעה לרצון ה'... לנו אין ברכה כזאת המביעה שבח להקב"ה מתוך הצדקת דין שמים. [ראה טור ולבוש סי' מ"ו ה']. ומזה גופא למדנו, עד כמה שיש לכל אחד לשאוף לקיים את תפקידו עלי אדמות, כפי רצון הבורא יתברך בלבד...

*

ובבוקרה של שבת קודש, שעת זוך וזוהר, נצנצו ב"ה הארות מבין השיטין של אותן ברכות נשגבות. בברכות "שלא עשני" מודים אנחנו בעיקר על החובה במצוות היתירות, מצוות עשה שהזמן גרמא שנשים ועבדים פטורים מהן. עם כניסת היום החדש באות הברכות האלה, מטפחות על פנינו ומעוררות אותנו: איש ישראל! הרי אתה כן מחובר לחובות הזמן ולמצוותיו. הנה בקע השחר, יום חדש וזמן חדש נפתח ומתפרס לפניך!

ואם כן, התחבר נא אליו ולחובותיו. קום ועשה! קום קרא אל אלקיך ונצל את הזמן החדש בתורה ומעשים טובים! קום התנער מתרדמתך והתייצב לעבודת הבורא יתברך, קרא קריאת שמע בזמנה ופעל את אשר מוטל עליך ביום החדש הבא לקראתך לחיים ולשלום...

זאת ועוד, לפי סדר בני אשכנז שהביא רבינו הטור, הרי אחר ברכות 'שלא עשני' המורות על שלימות החיוב בכל המצוות כנ"ל, אומרים מיד ברכת פוקח עורים... רמז נפלא יש בסדר הזה. איש יהודי! לפני שאתה פוקח את עיניך, אנא זכור שאתה מחוייב ומקודש במצוות וראייתך תהיה אף היא מקודשת ביתר שאת. וזכרתם את כל מצוות ה' – ולא תתורו...

*

פוקח עורים... מגדולי הפוסקים לפני שלש מאה שנה, היה הגאון ר' יעקב ריישר זצוק"ל בעל "שבות יעקב". פירוש נפלא מאד כתב על אגדות חז"ל ב"עין יעקב" ושמו "עיון יעקב". דבר מחריד כותב ה"שבות יעקב" בהקדמתו לפירוש זה. כשנעשה לאב"ד בקהילת מיץ שבצרפת, איבד את מאור עיניו והעולם חשך בעדו ל"ע. הוא הצדיק עליו את הדין, שזה הגיע לו מחמת מה שכתב פעם ביטוי נמרץ על עיניהם של רודפיו שירדו לחייו. הוא התחרט על מה שכתב, התפלל אז אל הקב"ה שיתרפא ונדר בעת צרה שישלים את פירושו על "עין יעקב". עין תחת עין... בשנת תפ"א ותפ"א נשמעה תפילתו. הקב"ה שלח לו רופא שריפא את שתי עיניו וכך זכינו לדורות לפירושו הנפלא על 'עין יעקב'...

*
בעומק ענין ברכות השחר, וגם במה שלא מוזכר, טמון עולם מלא אף בהליכות שבין אדם לחבירו. הגה"ק ר' צדוק הכהן מלובלין זי"ע, שאל מדוע אין הכהנים שנצטוו במצוות יתירות מברכים "שעשני כהן"? [ראה פרי צדיק אמור] ועל זה השיב ה"אמרי אמת" זי"ע תירוץ מופלא מאד. חז"ל אמרו שמחמת מעשה העגל ניתנה הכהונה לכהנים. ולפי זה אם היה הכהן מברך ברכה זו "שעשני כהן" היה בכך בחינת מתכבד בקלון חבירו. הרי נשמע אגב ברכתו, שהוא כהן ולא אחר, שכהונתו צומחת גם מתוך חטא הזולת...

*

אגב, נשנן נא את ההלכה, שאם הקדים בטעות ברכת 'זוקף כפופים' שוב לא יברך 'מתיר אסורים' שכן הברכה על מה שנזקף כוללת את יכולת התנועה [מתיר אסורים] וטוב שישמע ברכה זו מאחר. [שו"ע סי' מ"ו ס"ה ובמ"ב שם סק"כ].

באותה עוצמת הכרת טובה שמברך יהודי על בינתו, על מראה עיניו, זקיפת קומתו וכושר הילוכו; מברך ומודה הוא על יהדותו, על זכות קיום מצוותיו, על הטבע האציל שבו, על זכות אבותיו. ובכלל זה, תוספת הקדושה הנמצאת בברכות "אוזר ישראל בגבורה ו"עוטר ישראל בתפארה". שפירשו זאת קדמונינו ז"ל על הבגדים המוסיפים קדושה לאדם. החגורה וכיסוי הראש;.

ודבר זה מיוחד למעלת ישראל המובדלות מן האומות בזה והשכינה שורה עליהם. גם נכרי להבדיל אוזר חגורה להזדרז בו ולפעמים אף לובש מצנפת להתחמם בה. ברם לא כאלה חלק יעקב, המגמות אצלו הן, מורא שמים ודרכי צניעות. [או"ח סי' מ"ו ב"ח ולבוש שם]

*

המכין מצעדי גבר... בזכרוני חקוק סיפור אישי של השגחה פרטית נפלאה מאד, שביארה לי את המלים האלה באור גדול. לפני שנים היה הדבר. חזרתי אז מארץ הקודש אחרי אירוע ציבור גדול של שמחה ברב עם. אחרי כמה ימים צילצל אלי משם ידיד יקר, וביקש ממנו להתקשר אל קרובו, אברך חולה ל"ע, שהיה אז מדוכדך במצבו מאד ולא רצה לראות פני איש. אף התרופות גרמו לכך. שאלתי את ידידי איך ובמה אוכל להועיל לאותו אברך בשיחת טלפון ובפרט שאינני מכירו כלל. ידעתי שכבר ניסו משפיעים לחזקו ואני אינני מגיע לקרסוליהם. ידידי עמד על דעתו. "אנא תתקשר אליו. אמו מתחננת שתדבר עמו. אולי בכל זאת...".

חייגתי את המספר ולבי דפק בחזקה. מחשבות נוגות הבזיקו. רבונו של עולם! במה אוכל לחזק את האברך הנעלה הזה? איך יעיז פתאום איש זר מרחוק, לחזור על דברים שכבר שמע וידע? בן תורה גדול הוא וירא שמים, אלא שמצבו ותרופותיו סוגרים בעדו כעת ומדכדכים את רוחו בדרך הטבע...

הוא הרים את השפופרת. אמרתי לו את שמי. למרבית הפלא פתח דווקא הוא והפתיע אותי בשאלה... "אתה זוכר אותי"? שאל האברך. "לצערי לא" אמרתי, "האם נפגשנו פעם"? "כן" ענה האברך. "לפני זמן מה היה כאן אירוע של שמחה וישבתי על ידך ממש... רציתי לראות את המעמד ולקיים "והיו עיניך רואות את מוריך". בקשתי ממך אז להתכופף ונענית לי"...

כאן אזרתי עוז ואמרתי לאותו אברך. "צא ולמד את דרכי ההשגחה העליונה. ברצוני שתדע, שבאותו מעמד של שמחה, עברתי ממקום למקום והמקום השלישי והאחרון היה דווקא על ידך...".

"נזדמן לי בהשגחה פרטית גלויה להזדמן עמך אז, ולדבר עמך שוב עכשיו. הלא דבר הוא! כפי הנראה רוצים מן השמים שיווצר כאן איזה קשר בינינו". האברך הוסיף לי אז בקורטוב של שמחה והתפעלות. "וגם אני עברתי ממקום למקום. נודע לי שמישהו מבני המשפחה, שמר לי על המקום ההוא".
*

בעזר העליון יתברך שמו, נשבר הקרח ונפתח סגור הלב. ברוך מתיר אסורים. הוא כבר נחלץ מ'צינוק' בדידותו. מכיון שכבר היה קצת קירוב הדעת בינינו, היה לי פתחון פה להיכנס לשיחה. ברגע זה נזכרתי בדברי הרבי ר' בונם מפשיסחא זי"ע שהביא ה"ישמח ישראל" בפרשת שלח, פרשת אותו השבוע...

וכך אמר הרבי ר' בונם על הפסוק בתהילים [ל"ט] "הִנֵּה טְפָחוֹת נָתַתָּה יָמַי". המקרא ממשיל את חיי האדם לחבל ארוך שאין ביד אדם המודדו לאחוז בכולו, כי אם טפח אחד בכל פעם, בזה אחר זה. "זה שמדד כבר הוא חוץ לידו, ומה שלא מדד עדיין איננו בידו, נמצא שאין לו רק הטפח שאוחז בתוך ידו, כן המה הימים מהאדם, מה שעבר אין, ומה שעתיד עדיין לא בא, נמצא שאין לו לחשוב רק על הרגע שעומד בה".

צער האדם מתרחב הרבה מתוך מחשבות-שרשרת על מקרי העבר ודאגות העתיד גם יחד, ומערבולת זו המשתרעת לאורך הימים, מטילה על האדם הרגשה מדכדכת ומעיקה. הוא משווה את העתיד אל העבר, ורגע ההווה נִשׁחק אי שם בין גלגליהם ונשקע בתהום. הרבי ר' בונם מלמדנו, שצריך לחלק את כל אורך החיים לטפחים קטנים, ולאחוז ב"תפיסת" ידי המחשבה, טפח, טפח לעצמו. יהודי חי את ה"טפח" הזה של עכשיו, ומנתק אותו מתוך החבל הארוך, שנשזרו בו חיי אנוש.

כשמסלקים את קטע ההווה מתוך מסגרת הזמן ולו אף ח"ו מתוך סבל האתמול ומפחד המחר, נהיה יותר קל על הלב. שעת "טפח" זו כשהיא מבודדת ועומדת לעצמה, נקל הרבה יותר להתמודד עם בעיותיה. היא לא "בטלה ברוב" הזמנים שסובבים אותה ומעיבים עליה בצללים. שיעור טפח של חבל אוחזים אותו ביד חזקה ובשליטה מלאה, ואכן ב'טפח' זה של זמן יש אפשרות איתנה יותר להחזיק מעמד, יום ועוד יום...

רצה הקב"ה שאברך זה, שב"ה הבריא במשך הזמן, יתחזק אז במאמר הזה וכך סיבב שיזדמנו יהודים מריחוק מקום מעבר לים, באורח פלא, בכדי שיהיה מקום לקשר של חיזוק. יאריך ה' ימיו ושנותיו בנעימים... ובכן, ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם המכין מצעדי גבר...

*

רוקע הארץ על המים... מציב אדם רגלו על הארץ ומחשבתו מקיפה תבל ומלואו. הוא מודה על יישוב הבריאה כולה. הוא מברך על החסד העליון הנצחי, שהמים אינם מציפים את היבשה. וכך אמר נעים זמירות ישראל: "לרוקע הארץ על המים כי לעולם חסדו" [תהילים קל"ו]. ר' ישראל! אתה רק נעמד על הארץ וכל יבָּשוֹת תבל מצפות לברכתך בכוונה: "ברוך - אתה - ה' - אלקינו - מלך העולם - רוקע - הארץ - על - המים!!!".

ומתוך תודעה זו מעורר רבינו בחיי, להתבונן בגדלות הבורא ושפלות האדם: "ואיך איפשר שלא יחשוב בגודל רוממות אדון הכל יתברך, מתוך פעולותיו ומעשיו הגדולים והנוראים. הלא יראה כי הארץ עומדת על המים, כי על זה תקנו לנו ז"ל לברך בכל יום רוקע הארץ על המים והמים עומדים על הרוח והרוח בכח השם יתברך, וכן הזהיר מרע"ה (דברים לג) ומתחת זרועות עולם. [כד הקמח - ערך גאולה]

הרה"ק ר' יחזקאל מקוזמיר זי"ע הדגיש בחריפות את ההתבוננות בברכת "המכין מצעדי גבר", שכל רבבות אלפי פסיעות של כל אדם תמיד, שקולות ומדודות בהשגחה פרטית, ומי שאינו מאמין בזה ח"ו, נכנס לחשש ברכה לבטלה...

*

שעשה לי כל צרכי... ברכה זאת ניתקנה בעיקר כשנועל האדם את נעליו. כמה יש להתבונן אף במשמעות הפשוטה שבמלים! כמה בטחון טמון בידיעה המוחלטת שהקב"ה מכונן כל צעד ושעל! כמה עשירות של 'שמח בחלקו' גנוזה במלים: "שעשה לי כל צרכי" וכבר אמר הרבי ר' זושא זי"ע בביאור ברכה זו, שהכל מה שהקב"ה עושה עמי הוא לצרכי ולטובתי.

הנותן ליעף כח... מיד בתחילת היום מכיר היהודי מהיכן נובעים כוחותיו המחודשים. הנותן ליעף כח ולאין אונים עוצמה ירבה! [ישעי' מ'. המשך הוא לפסוק: אלקי עולם ה' – לא ייעף ולא ייגע אין חקר לתבונתו] יהודי מצהיר במלוא אמונתו: עייפותי איננה עוברת מתוך שתיית הקפה, מן הויטאמינים, מן המאכלים המחזקים; כי אם קודשא בריך אחד שברא את הכל, הוא הנותן ליעף כח. ובאמונה הזאת ישנו גם קיום של: "וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. [דברים ח' שלדעת ה'חרדים פ' י"ב היא מצוה דאורייתא].

*

אשאיר לך, יקירי, פרפרת נאה לכבוד קבלת שבת קודש. בפירוש רבינו עובדיה ספורנו על ספר תהילים [קמ"ו] בפסוק "ה' זוקף כפופים", ביאר זקיפת קומה זו על בנין בית המקדש. חורבן ירושלים מכופף את קומת עם ישראל.

אה! פירוש זה מעורר כעת צליל חדש בפיוט "לכה דודי" לבן דורו הצעיר, רבינו שלמה אלקבץ. מה תשתוחחי [ל' כפיפה] ומה תהמי - - ונבנתה עיר על תלה...!!! ה' זוקף כפופים! יהי רצון לנזכה לבניינו בקרוב בימינו אמן!

גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
שבת מתרוננת בשבח יקר וגדולה...
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
קבצים מצורפים
המודיע 484.docx
(47.42 KiB) הורד 86 פעמים

סמל אישי של המשתמש
אהרן תאומים
הודעות: 2563
הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
מיקום: בארא פארק
שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
יצירת קשר:

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי אהרן תאומים » ה' יולי 07, 2022 4:02 am

בס"ד

מַפְתֵּחַ הַזָהָב...

ותן בלבי הכנעה וענווה...
שערי חיים נפתחים בהן,
בין אדם למקום ובין אדם לחבירו

לר' ישראל יקירי שליט"א

מפתח זהב נמצא במדת הענווה, לשערי בין אדם למקום וגם לאלה שבין אדם לחבירו... עוד לפני התפילה עומד מצהיר היהודי בתכלית ההכנעה: מָה אָנוּ מֶה חַיֵּינוּ מֶה חַסְדֵּנוּ מַה צִּדְקוֹתֵינוּ מַה יְשׁוּעָתֵנוּ מַה כֹּחֵנוּ מַה גְּבוּרָתנו. כמו כן ידועה הקדמת רבי שלמה אבן גבירול: "מי אנכי שאזכה להתפלל לפני הקדוש ברוך הוא...".

מלים אלה מהוות הקדמה נפלאה לתפילה, שיסודה הכרה ותחנונים מאת הקב"ה ה'כל יכול'. בשעה שמתברר לו לאדם, שאין לו משל עצמו כלום, שכל הגיבורים כאין לפניך לפניך ואנשי השם כלא היו וחכמים כבלי מדע ונבונים כבלי השכל. אז מתרחב הלב כולו להתחנן ולבקש את הכל מידו של הקב"ה, מבלי שיישאר בלב שום נדנוד של "כוחו ועוצם ידי".

כמה נאה הקדמת הכנעה, לתפילה שהיא במקום קרבן. הרי אמרו חז"ל [סוטה ה:] "בוא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקדוש ברוך הוא! שבשעה שבית המקדש קיים, אדם מקריב עולה שכר עולה בידו מנחה שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם... ולא עוד אלא שאין תפילתו נמאסת...

*

ואף בין אדם לחבירו... כשם ש"מה אנו מה חיינו" היא הקדמה לתפילה, כמו כן "נפשי כעפר לכל תהיה" שבסיום תפילת העמידה, הוא מבוא נפלא לחיים אף מחוץ לכותלי בית הכנסת...

סגולה עצומה ישנה במדת הענווה, להצלחת האדם ביחסיו עם בני אדם בבית ובחוץ. כשאדם מתהלך בשפלות רוח ובשכנוע שלא מגיע לו ולא חייבים לו, נפתחים לו שערי אושר וגם עושר של "שמח בחלקו".

לוּ ידעו בני אדם את האושר הטמון בהכנעה וענוה, היה העולם נראה אחרת. ההנהגה הזאת ברור שמשפיעה על שלוות הנפש ושמחת החיים, סובלנות, סבלנות וסלחנות. שאלות "מדוע?" מתמעטות והולכות. הטענות, הטרוניות והציפיות מאחרים, מתאדות ונעלמות.

*
מדה טובה מרובה... הורונו חז"ל הקדושים: האי מאן דיהיר אפילו אאינשי ביתיה לא מיקבל [ב"ב צ"ח.]. מי שהוא יהיר, מתבזה בעיני בני הבית. ומאידך, במדה טובה מרובה, כמה תועיל ההכנעה ליחס של כבוד וקבלת דעתו. מדה זו תשרה שלווה ונועם בחוג המשפחה.

וגם שמחה. הרי כך נאמר בנבואת ישעיהו [פרק כ"ט] "ויספו ענוים בה' שמחה"... קדמונינו ז"ל אמרו, שהעצבות מקורה בגאוה. הוא אינו מוצא לפניו את ה"מגיע לו" ומתעצב אל לבו. אם היה חי מתוך הכנעה לא היה מצפה לדבר והיה שמח בחלקו. כמה מכבידה היהירות על דרכי החיים, על היחסים בין אדם לחבירו, כמה בתי אבות ומשפחות בישראל היו מתנהלים כתיקונם, אילו היו שוררות שם הכנעה וענווה.

כמו כן אמרו חז"ל: האי מאן דיהיר, בעל מום הוא [מגילה כ"ט.]. גובה לב וגסות הרוח מהווה מום באדם; ומאידך, העניו אינו מחסר מעצמו כלום, אלא אדרבה, מתעטר בשלימות יותר ויותר, כפי מידת הכנעתו...

*

כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם... פירוש יקר להפליא ידוע על פסוק זה מהרה"ק ה"שר שלום" מבעלזא זי"ע. הוא עמד על משל המקרא של השתקפות במים דווקא. והרי היה יכול להשתמש במשל המראה. וכך הסביר את ההבדל: במראה מסתכלים כשעומדים בקומה זקופה ואילו במים שייך לראות את הבבואה, רק אם מתכופפים לעומתם... שלמה המלך ע"ה, מרמז לנו שאם ברצון האדם לאהוב את חבירו בלב שלם, הוא צריך מקודם להכניע ולהשפיל את עצמו... "כמים הפנים לפנים" מתוך כפיפת קומה ואז, יתייחס לב האדם לאדם כראוי...

*

מגדולי הראשונים ובעלי התוספות היה רבי משה מקוצי, מחבר הסמ"ג [ספר מצוות גדול]. הוא היה נכד רבינו חיים כהן בעל התוספות הידוע. מיוחד היה הסמ"ג בין רבותינו הראשונים, שהיה נודד מעיר לעיר ומוכיח את המון העם לקיום המצוות ורבים השיב מעוון. ידוע עד כמה פעל לחיזוק מצוות תפילין בדורו. [מ"ע ג']

בספרו זה [ל"ת ס"ד], הוא מעיד על עצמו, שאמנם היה מוכיח ברבים גם על ענין הגאוה והענוה, ובכל זאת לא רצה לקבוע זאת בספר המצוות שחיבר, מכיון שבעקרון הלך בדרך הרמב"ם, שאף הוא לא הביא לא תעשה על ענין הגאוה בספר המצוות שלו. אולם כשהגיע הסמ"ג להשלמת "מנין הלאוין" בספרו, נתגלה לו במראה הלילה מן השמים: "הנה שכחת את העיקר, השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך". בעל הסמ"ג עיין בגמ' סוטה [ד:] וראה שלאו זה נקבע על הגאווה.

ואכן החליט רבינו משה מקוצי על פי גילוי זה לקבעו כמצוות 'לא תעשה' בספר המצוות שלו. וכך הקדים הסמ"ג הקדמה למצוות 'לא תעשה' זו, "השמר לך פן תשכח את ד' אלקיך, לאו זה נאמר אלי במראה, לכותבו ויסדתיו אזהרה לגסי הרוח"... מן השמים גילו לאחד מגדולי הראשונים שמנה את מנין איסורי ה'לאו' כולם: "ש-כ-ח-ת א-ת ה-ע-י-ק-ר!!!" את האיסור על הגאוה!

*

ב"ה שזכה דורנו שמזכים בו את הרבים על כל דבר שבקדושה, הרבה מצות ומעשים טובים ומידות ישרות, פרטיהם ודקדוקיהם. אשרי חלקם ותחזקנה ידיהם! עם זאת, כמדומה שלא מדובר הרבה על חומר הגאוה וההתנשאות, שהוא איסור תורה חמוּר ויסודי ביותר ונוגע לכל ערכי היהדות וחיי האדם בכלל. הרב חיד"א זי"ע כתב באחד מספריו, שהגאוה היא אֵם כל האיסורים... [עבודת הקודש – מורה באצבע פ"י ].

*

חומר הענין השאיר בי רושם עמוק, כשראיתי בשעתו את דברי בעל חובת הלבבות [שער התשובה פ"ח]. על אחד מן הצדיקים שאמר לתלמידיו, "אילו לא היה בכם עוון, הייתי חושש ממה שהוא גרוע מן העוון - והיא הגאוה...".

יקירי! תאר לעצמך אדם שהוא נקי מכל חטא, כלומר צדיק תמים שנשמר כל ימיו מנדנוד חטא ולא ביטל מן התורה אף רגע. שלם הוא בצדקתו אף בעיני ה'חובת הלבבות' שחי בדורות קדומים בתחילת תקופת הראשונים. ועם כל זאת, במצב הנעלה הזה, חשש עליו רבו, שיגיע מתוך כך לידי גאוה, שהיא גרועה מן העבירות!

*

מרעידים הם דברי השפת אמת, שהביא ראיה לדברי 'חובת הלבבות' אלה, מענין המרגלים, שמן השמים סיבבו שיהיה פחד בלבבם מיושבי הארץ ובני הענקים, כדי שבעתיד לא יבואו לומר "כוחי ועוצם ידי". הדבר יועיל להם בזמן שיכנסו לארץ ישראל שלא תשלוט בהם הגאוה. ואם כי שמתוך תחושת הפחד ההיא, השתלשלו עבירות ותוצאות איומות, "אף על פי כן, יותר היה רצונו יתברך לשמור בני ישראל מגיאות"... [שפ"א ליקוטים עקב].

נתבונן נא היטב בדברי ה'שפת אמת' ותבחין מה שמונח בכף המאזנים האחת: מעשה המרגלים והגזירה על העם כולו, לרבות ה'בכייה לדורות', ובשניה: רגשי הגאוה וההתנשאות של באי הארץ, ועם כל זאת מכריעה היא את הכל בחומרתה!

*

ר' ישראל! דף שלם נמצא בגמרא, בגנות בעלי הגאוה. דף שלם! במסכת סוטה [מדף ד: עד ה:] לימדונו חז"ל בהרחבה על חומר הענין. רשימה ארוכה נמצאת שם, בה מדמים חז"ל את מי שיש בו גסות רוח, לעבירות החמורות שבחמורות, לרבות כופר בעיקר... והרמב"ם חרט זאת בספר הפסק וההוראה שלו, [פ"ב מהל' דעות ה"ג].

*

דומה שההשתלמות הכי מועילה במדה זו, תבוא מתוך לימוד ועיון ב'שער הכניעה' שבספר חובות הלבבות. שם מבאר בצורה מפעימה מה זאת ענוות אמת, איך שייך להגיע אליה ואיך מיישמים את המדה הזאת בפועל. מקום מיוחד תופס בשער הזה: ענווה מזוייפת.

יסודות עצומים ופנינים יקרות מאד נמצאות בשער זה שבחובות הלבבות, ואף סיפורי 'מלכים' מאלפים. הנה מעשה במלך שאחד מעבדיו חטא כנגדו מאד והתחייב בעונש על כך. לפני שעמדו לבצע זאת אמר המלך. "אלמלא כעסי הייתי נוקם בך..." והוא נימק את דבריו. "אינני מכיר חטא ועוון גדול כל כך, שיהיה לי כדאי לדחות בשבילו, את מדת הענווה ולנקום בך את נקמתי....". מכיון שהיתה למלך זה נגיעה אישית לענוש אותו ולנקום בו, וויתר ומחל לו על עוונו. אין דבר העומד בפני הענווה ... [פרק א']

מעשה נחמד ומחוכם מופיע ומאיר אף הוא ב'שער הכניעה', מהליכות מלכי קדם ישרי דרך. מלך אחד היה הולך וצועד תמיד במהירות. כשנשאל על כך ענה: ראשית כל, ההליכה המהירה נראית פחות כגאווה, לא כמחשיבים את עצמם שהולכים לאט. ושנית: מפני מהירות הליכתי אהיה מסוגל להספיק ולהשלים יותר את משימותי... [פרק י'] דבר זה יסביר בכפליים את הצעדים המהירים של גדולי ישראל לדורותיהם...

והרי חידוש מופלא מאד מתוך "שער הכניעה", בטעם המצוה של תרומת הדשן... אהרן הכהן נצטווה להרים את הדשן מעל המזבח ולהוציאו, בכדי "להישפל ולהסיר הגבהות מלבו"... [פרק ו']. ר' ישראל! כדאי מאד ללמוד שער זה שבחובות הלבבות, הדברים מעוררים ומשמחי לב כאחד...

*

מעשים ועובדות אין קץ נמסרו על גדולי הדורות בנושא זה של ענווה והכנעה. במחשבתי עוברות כמה דוגמאות משובבות לב.

סיפר הרב מפאריז הגה"ח רבי שמואל יעקב רובינשטיין זצ"ל, מה ששמע מפי מלמד אחד בווארשא. פעם היה לו תלמיד מוגבל מאד בהבנתו וידיעותיו. המלמד שנשכר במיוחד לכך, עמל עליו ביותר ללמדו ולו אף פרשה בחומש. לימים רצה אבי הנער שכפי הנראה היה אדם פשוט, שדווקא ה"חידושי הרי"מ יבחון אותו בתלמודו.

כמובן שכמה ימים לפני כן יגע אותו מלמד שוב ושוב להחדיר את הלימוד בתלמידו, אולי בכל זאת יצליח להשיב משהו. הוא גם חשש לפרנסתו אם ייכשל התלמיד במבחנו... לתדהמתו של המלמד, שמע שהגיב החידושי הרי"מ על ידיעות הנער: "ניש-קשה", כלומר: מניח את הדעת...!

לשמחת האב לא היתה גבול. גאון אדיר כזה אומר "ניש-קשה" על בנו?! המלמד שֶאף הוא שמח ביותר, רצה בכל זאת להבין את פשר הדבר. הרי איש אמת הוא הרי"מ בכל לבבו ונפשו ואם כן מה מניח את דעתו אודות תלמיד זה, לאחר שבָּחן אותו וידע בטיבו...

הוא נכנס אל החידושי הרי"מ ושאל אותו: "ילמדנו רבינו!" הרי מכיר אני היטב את התלמיד, במה אם כן זכה לשבח זה? וכך ענה לו הרי"מ אז: "אילו היו לה גבול ומדה לתורה, היה שייך להגדיר את דרגת איכותו של אדם בתורה. אולם מכיון שהתורה ארוכה מארץ מדה ואין גבול לידיעתה, הרי ביחס למה ששייך עוד לדעת, כמה הבדל יש כבר בין הנער שיודע א"ב לבין הגדול בתורה. ואז הפטיר הרי"מ ואמר: "און מיר קענען דען?" וכי אנחנו כן יודעים...? [שארית מנחם הקדמה לספר ויקרא].

*

יקירי! אתה מבחין באוצר שמונח בעומק מלה זו של "ניש-קשה"? כמה עומק מחשבה, כמה ביטול וענווה, כמה חכמה וכמה הטבה, כמה אהבת תורה ואהבת ישראל, כמה חן ואצילות, כמה עין טובה ולב טוב! הוא הענק בענקים, אמר מה שאמר, מתוך מבט על תחומי האינסוף של התורה ומתוך ביטול היש. "און מיר קענען דען?" וכי אנחנו כן יודעים?...

*

זאת ועוד, הרי היה מקום לטענה נגד אותו האב. וכי כבר לא היה בווארשא מי שיבחון את בנו? למה בא לבטל את זמנו היקר של גאון פולין, שהיה עמוס בשיעוריו, בתפילותיו הממושכות ובמעשיו הכבירים, ביום ובלילה. ובכל זאת נעתר כאן לבחון את הנער וגם העניק לו את ה"נישקשה" במאור פנים. א יידיש קינד... מי יודע, אולי גם יפעל עליו הדבר לטובה, אולי יתייגע הנער מעתה ויצליח יותר בתלמודו...

ר' ישראל! ראוי להתבונן היטב בסיפור זה. הדבר יחזק בנו את מדת הענוה, לא להחזיק טובה לעצמנו, וגם יעורר הדבר אצלנו את העין הטובה, להשתדל לראות את הטוב בכל יהודי ולתת לו הרגשה טובה, בכדי שיעלה ויצמח יותר ויותר!

*

היטב זוכר אני את הביקור בביתו של פוסק הדור, הגאון ר' משה פיינשטיין זצ"ל באיסט-סייד שבניו יורק. י' אדר שנת תשל"ו. בחור צעיר הייתי כשדרכתי בפעם הראשונה על יבשת אמריקה. נישואי אחי הגדול שליט"א התקיימו שם. למחרת החתונה נסעתי עם אחד מידידי אחי, לקבל את פני עמוד ההוראה, שגדלותו היתה שייכת לדורות הקודמים. המראה הזה עדיין חי בקרבי. הוא ישב וכתב אז את חידושיו על מסכת שבת.

התבוננתי על ספר התורה החי. מצחו הגבוה היה חרוש קמטים מתוך עמלות ויגיעה. הוא פנה אלינו בפנים מאירות ובחביבות. הוא שאל לשמי וכשעניתי לו, נענה לתדהמתי בפשטות, כדַבר איש אל רעהו: "אחיכם התחתן אתמול. אני מתנצל שלא היה ביכולתי לבוא להשתתף בשמחתכם...". התברר שהוא היה מיודד עם המחותן ז"ל וגר עמו בשכנות. ועם כל זאת לא פגה השתוממותי, ענק בתורה שהעולם היהודי בכל פינותיו נשמע לפסקיו ולמוצא פיו. והוא מפייס בחור צעיר שבקושי הבין שיחת חולין שלו, על שלא השתתף בשמחת אחיו...

*

שמעתי סיפור מאלף על עמוד ההוראה הגאון ר' משה פיינשטיין זצוק"ל, המראה על עוצמת ענוותנותו, חכמתו והטבתו גם יחד. את הדבר סיפר לי גברא רבא ויקירא, הגאון הנודע ר' מנחם פישר שליט"א גאב"ד דקהל "עדת יראים" במונסי. מעשה שהיה בבחור ישיבה שלא היה חשקו בתורה, לדאבון הלב התקיים בו: ה"בטלה מביאו לידי שעמום" וכך הלך מדחי אל דחי בצורה מוזרת. עד כדי כך הגיעו הדברים, שמצא בחור זה סיפוק לצלצל ולהעיר רבנים באמצע הלילה ולשאול להם שאלות של מה בכך... למותר להאריך בפחיתות הנהגה כזאת מכל צדדיה.

מדת עזותו גברה והלכה, עד שבלילה אחד צילצל ההוא לפוסק הדור רבי משה פיינשטיין באישון לילה.... הגאון התעורר והתנצל לבחור, שעדיין לא בירך ברכת התורה... אחרי דקות מספר שאל הלה את שאלתו, דבר הידוע לכל 'בר בי רב' וקיבל את תשובתו במתינות ובסבלנות.

*

אז פנה הגאון ר' משה אל הבחור ושאל אותו איזה מסכת הוא לומד כעת בישיבה. הבחור השיב לו ברתיעה. הוא ציפה מה שעומד לקרות כעת. הרי כמובן לא ידע בלימודו, בין ימינו לשמאלו...

רבי משה פנה אליו כעת באבהיות ואמר לו: "הבה נלמוד קצת יחד". וכך ישבו גאון עולם שקטעו את מנוחתו באמצע הלילה, יחד עם בחור הולך בטל, ולמדו עמוד במסכת שלמדו בישיבה...

באותה שעה הקשה הגאון קושיא על הסוגיה והסבירה לאותו בחור בסבלנות שוב ושוב עד שתפס את הענין היטב. "עכשיו אני מבקש ממך, בחור יקר, שתפנה את ראש הישיבה ותאמר לו שקשה לך משהו בגמרא...

*

למחרת ניגש הבחור אל ראש הישיבה ואמר שרוצה להקשות דבר בסוגיה.... ראש הישיבה היה מופתע מאד שבחור זה מתעניין בכלל בלימודיו. הוא היה מופתע עוד יותר כששמע את הקושיא החמורה. הוא לא האמין שבחור זה מסוגל בכלל לעמוד על עומק הדברים ואף קרוב לזה...
הוא עיין בסוגיה שוב ושוב ולא מצא תירוץ ל"קושיית הבחור". "לית נגר ובר נגר דליפרקיניה". הוא גם לא מצא את הקושיא במפרשים. ראש הישיבה שקע בהרהורים. מי יודע. אולי טעה במהותו של הבחור ההוא. אם הוא אכן מסוגל להקשות בצורה חזקה כל כך, אולי טמונים בו כוחות אדירים ונסתרים רק שלא ניצל אותם?

ראש הישיבה הנדהם מסר אז את קושיית הבחור למגידי השיעור והם העבירו זאת הלאה לתלמידים מתוך התפעלות. הקושיא היתה לשיחת היום בישיבה וגרמה לפלפול התלמידים. כמובן שהבחור קיבל מחמאות אין מספר על הבנתו החודרת לגופו של ענין...

*

והבחור ההוא הפך את עורו ונהיה לאיש אחר. העידוד הנמרץ הזה מצד רבותיו וחבריו נתנו לו דחיפה עצומה לשנות את דרכיו ולהתחיל הכל מחדש. ומאז ראה ברכה בתלמודו.

כל זה היה בחזונו של מופת הדור הגאון ר' משה פיינשטיין זצ"ל. הוא שעוררו אותו בלילה בתעלול של רוע לב. הוא שבעוצמת ענותנותו לא הקפיד, אלא קירבו בשתי ידים. והוא שבתפיסתו הגאונית, תפס את הענין מיד וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, בהמצאה מדהימה שתמשוך ותעלה אותו מבירא עמיקתא לאיגרא רמא...

זאת ועוד, אז בתוך החשכה, הבקיע הגאון את אור מבטו וראה בחור שבור ורצוץ שנזקק לסיפוקו לדרכים מופקרות כאלה וריחם עליו. בכל נפשו, נפש גדול בישראל רצה להוציא יקר מזולל ולתקן נפש אומללה. וכך עשה מה שעשה ופעל מה שפעל מתוך ענותנותו היתירה... בגלל שלא נשא בלבו קפידא אף במשהו.

"ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" נאמר על הנעלבים ואינים עולבים [שבת פ"ח:]. וגדול בדורו זה הזריח שמש צדקה ומרפא לתקן נפש עלובה... מבלי מדת הענווה בתכלית, לא שייך להגיע להמצאה כזאת על אתר, ממש בשעה שהאחר מזלזל ופוגע, המצאה במוח ולב העשויה לשנות את חייו מן הקצה אל הקצה...

*

פוסק הדור היה רבי משה פיינשטיין וכפי שנראה להלן בס"ד, כח ההוראה האמיתית נובעת מתוך הענווה... מתחילת מסירת התורה היה הדבר כן. "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע. כמה מקדמונינו ז"ל פירשו ש"מסיני" מורה על מדת הענווה. משה רבינו היה עניו מכל אדם ואף יהושע היה מצויין במדה זו. וכך נמשך הדבר לדורות, הלל הזקן, רבי יהודה הנשיא הוא רבינו הקדוש מוסר המשנה ועוד ועוד.

הגאון החיד"א כותב שבדורו של ה"בית יוסף" היו שני גדולי ישראל נוספים, שהיו ראויים לכתוב את ה"שלחן ערוך" אלא שהוא זכה לכך מפני ענוונותו היתירה [שם הגדולים ח"ב ב' נ"ט].

ואתו עמו, רבינו הרמ"א שהיה אף הוא מוכתר במידת הענווה. הרי לנו דוגמא על כך מסיום דבריו באחת מתשובותיו (שו"ת הרמ"א סימן י'): "נאום הקטן הרוצה להתאבק בעפר רגליהם של תלמידי חכמים, ולשתות בצמא את דבריהם, ולא דיבר עד כה אלא כדי להתלמד, להרגיל עצמו בתוך מדותיהם, להיות כעבד אחד מן הקטנים שבהם...". אף מתוך הקדמות פירושיהם של אדירי הפוסקים רבינו הש"ך והפרי מגדים, נמצא עולם מלא של הכנעה וענווה.

*

ההוראה והענווה ירדו כרוכים מן השמים!!! באמת מקרא מפורש הוא בתהילים [כ"ה] "ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו". ולמה הדבר כן? יתכן לבאר זאת בפשטות. כל מה שאדם ממעט את עצמו, מרחיב הוא את המקום לשכינה שתשרה עליו. והיות ולהוראה האמיתית צריכים סייעתא דשמיא עצומה, שנאמר עליה "אלקים נצב בעדת קֵל בקרב אלקים ישפוט". ולכן כל מה שממעט האדם עצמו, נותן מקום להשראת השכינה שתסייע לו להורות כדין.

וכנראה שזה הוא עומק פשוטם של דברי חז"ל שאמרו על דוד המלך ע"ה "וה' עמו - שהלכה כמותו בכל מקום"... [סנהדרין צ"ג:]. מתוך מיעוט עצמו זכה למדרגה עילאית של השראת השכינה "אלקים ניצב בעדת קֵל" ולכן הלכה כמותו...

*

והן הן הדברים כמובן ב"הלכה כבית הלל", הרי כך שנינו בעירובין [י"ג:] "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהם".

ר' ישראל! נקודה נפלאה, דקה ועמוקה טמונה כאן! בכל מלה בדברי חז"ל צריך לדייק היטב! הגמרא [שם] מראה דוגמא איך שהיו בית הלל מקדימים דברי בית שמאי לדבריהם. בית הלל הביאו אז ראיה לדבריהם [בענין שולחן שמחוץ לסוכה] ממעשה שהלכו "זקני" בית שמאי ו"זקני" בית הלל לבקר את רבי יוחנן בן החורנית ומצאוהו יושב וכו'".

מה נפלא הדבר! הם הקדימו את דברי זקני בית שמאי אף לדברי "זקניהם". עד כדי כך הגיעה מדת הכנעתם, שבפני בעלי הפלוגתא שלהם בהלכה, לא התבלטו בית הלל אף בקודמיהם רבותיהם ומורי דרכם. הם ראו אף בזה "מיחזי כיוהרא"... עד כמה שדבקו בזקניהם ובמשנתם והעריכום ללא גבול, בכל זאת בפני אחרים, גברה מדת הענווה והיו מצניעים גם את זה...
*

פעם הבחנתי בלשון גאון ישראל רבי עקיבא איגר זצוק"ל בפירושו למסכת חולין [ל"ב.] על קושיא מסוימת: "וכמה נצטערתי על זה עד שמקרוב באו בדפוס ספר פרי מגדים ליו"ד וספר שם אריה וראיתי שתמהו בזה ולא מצאו מנוח"... והדבר היה תמוה בעיני. גאון זה הצטער כך כך מחמת קושייתו וכעת ראה שכבר עמדו על הקושיא מפרשים אחרים ולא תירצו זאת. במה אם כן הונח לו לצערו הגדול?

אלא שגם בזה נמצאת נקודה עמוקה במדת ענוותנותו של רבי עקיבא איגר. ישנו הבדל בין מי שאינו מבין את הסוגיא, לבין מי ששואל קושיא נפלאה... מתוך שפלות רוחו חשב רבי עקיבא איגר, שאינו מבין את הדברים כלל ולכן הצטער מאד. כעת שראו שכבר מקשים זאת גאונים אחרים, נחה דעתו שאין זו 'אי הבנה' אלא הערה נכונה הבאה דווקא מתוך הבנה... לא עלתה על דעתו שאף הוא היה נכלל בזה...

*

ידרך ענווים במשפט... נזכרתי כעת בסיפור ענווה נוסף, על אחד מפוסקי הדורות, המקודש בכל תפוצות ישראל מרנא ה'חת"ם סופר' זי"ע. סיפור מיוחד שיש בו הוד שבנפש וענוות חן גם מצד הרב וגם מצד תלמידו. תלמיד חביב היה לו לחתם סופר, אדם גדול מאד, הגה"ק רבי מאיר אייזנשטאט זי"ע, המהר"ם א"ש, רבה של אונגוואר.

פעם שלח לו רבו החת"ס איגרת בדברי תורה. התלמיד שמח מאד על המכתב, אלא שבקריאתו הבחין שבפתיחה אין מופיע כינוי "תלמידי" כפי שהיה רגיל רבו לכתוב לו מאז. התלמיד נדהם וחשב שאולי נכשל באיזה ענין. אולי לא נהג כראוי ביחס תלמיד לרב?! אולי אינו ראוי יותר להיקרא תלמידו של רבו הנשגב. מיד שם פעמיו לפרעשבורג לשחר את פני רבו ולפייסו, אולי יוכל לתקן את המעוות...

החת"ם סופר קיבל פניו באהבה בשמחה ושאל אותו לפשר בואו הפעם. רבי מאיר סיפר לו שמיהר לכאן מפני השמטת לשון "תלמידי" בתשובת רבו. הוא חשש שאולי נהג עמו שלא כראוי, עד שכבר אינו זוכה לכך.

אמר לו רבו הקדוש בחיבה יתירה: "חס ושלום! לא מצאתי בך לא פגם ולא חסרון. אני רואה אותך ב"ה הולך וגדל בתורה וביראה. אדרבה, לפי ערכך הנעלה כעת, כבר חושש אני לכתוב "תלמידי". אינני רוצה להיות מתכבד בקלון חבירי..." כלומר מי שכותב על עצמו שהוא רבו של אדם גדול, הרי הוא מגדיל את עצמו על חשבון חבירו שקורא אותו 'תלמיד'. אה! כמה ענוות חן גנוזה בסיפור זה...

*

וכבר מצאנו בדברי חז"ל את יחס הענווה בין רב לתלמיד. רבי יוחנן שאל פעם לרבו, רבי ינאי שאלה בהלכות קידושין. נענה רבו ואמר לו:"וליַנאי עליבא אַת שאיל מילה בקידושין?". ולינאי העלוב אתה שואל שאלה בקידושין? [ירושלמי פ"ג דקידושין ה"ו]. כך דיבר הרב אל התלמיד, למרות שהיתה תשובתו מחודדת בידו!

*

אהובי! ננסה מאד להבין, למה החמירה התורה והפליגו חכמינו ז"ל בגנות ענין הגאוה במדה כזו, עד כדי כך? הדימוי לכפירה, עבודה זרה וכל הפשעים המגונים ביותר. נתחיל בעיקרי האמונה. חובה גמורה על האדם להאמין תמיד, שהקב"ה מעניק לו את החיים, את הכשרונות ואת תכונות הנפש, האמצעים והרכוש. כל רגע ורגע מהחיים, כל נשימה ונשימה שלו, הכל מכוון בידי שמים. ברגע הראשון בבוקר הוא אומר מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת לי נשמתי... בלילה אומר "בידך אפקיד רוחי" ובמשך היום הוא שונה ומשלש בהודאתו: "על חיינו המסורים בידך ועל נשמותינו הפקודות לך".

*
והנה ברגע "שֶׁקָּבַע הָאָדָם בְּלִבּוֹ הֱיוֹתוֹ חָשׁוּב וְרָאוּי לִתְהִלָּה" [לשון בעל מסילת ישרים"] , ברגע שמתחיל האדם לחשוב שמגיע לו הכרה וכבוד על חכמתו ,ייחוסו, גבורתו ועשרו, פעליו והשגיו בכל תחום שהוא, יש כאן סתירה עמוקה וניגוד משווע לכל האמור. שוב אין בו "אמונה שלימה". הוא כבר מתחיל להאמין בכוחותיו ויכולתו. יש כאן "פולחן אישיות" לעצמו, לכישוריו שפיתח, לעמלו, לתחבולותיו ודבר זה מביא ח"ו לידי שכחת האמונה בה' ומקרא מלא דיבר הכתוב: "ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך...".

*

'יד חזקה' הרים הרמב"ם על מדת הגאוה... הוא הנשר הגדול שדוגל תמיד ב'שביל הזהב', שיהודי חייב לבחור בדרך הממוצעת בכל המידות, מוציא את מדת הגאוה מכלל זה: "ויש דעות [מידות] שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית, אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר והוא גובה לב, שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד, ולפיכך נאמר במשה רבינו: עניו מאד ולא נאמר עניו בלבד...". מה נפלא הדבר! "והאיש משה עניו מאד" אינו תיאור בעלמא על מעלת משה רבינו, אלא שנמצא לימוד מזה, לכל אחד ואחד מאתנו!

ידוע מה שכתב הרמב"ן באיגרתו, בו הדריכו במיוחד איך שיתנהג בענווה עם הבריות. "תעלה על לבך מדת הענוה שהיא מדה טובה מכל המדות, שנאמר עקב ענוה יראת ה', ובעבור הענוה תעלה על לבך מדת היראה ... ועתה בני דע וראה כי המתגאה על הבריות הוא מורד במלכות שמים, כי הוא מתפאר בלבוש מלכות השי"ת שמו, שנאמר ה' מלך גאות לבש. ולמה יתגאה לב האדם?".

"וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך, אם חכם ואם עשיר הוא עליך לכבדו. ואם רש הוא ואתה עשיר ממנו או שאתה חכם ממנו, חשוב בלבבך כי אתה חייב ממנו והוא זכאי ממך, שאם הוא חוטא, הוא שוגג ואתה מזיד"

ורבינו הרא"ש, פתח את ה"אורחות חיים" שלו: "להתרחק מן הגאוה בתכלית הריחוק...".
*

אף בספרי הפוסקים, שלא הביאו עניני מוסר ומידות, כשנוגע לענין הגאוה, מוצאים אנחנו שהחמירו אפילו בענין "מחזי כיוהרא", עשרות עשרות פעמים הביאו זאת רבותינו הפוסקים, בשולחן ערוך ו'נושאי כליו' שלא לעשות דבר שנראה בו כמתיהר.

*

צא ולמד איך שהוכיח רבינו הבעש"ט זי"ע באופן נפלא, שהגאוה קשה היא מן החטא. הרי בכל הטומאות והחטאים נאמר "השוכן אתם בתוך טומאותם", שלמרות זאת השכינה שורה עם נפשות החוטאים, אולם על בעל גאוה אומר הקב"ה "אין אני והוא יכולין לדור בעולם" [סוטה ה:] ... וידוע כי על פי הקביעה הנ"ל, היה נוהג הבעש"ט לקרב את בעלי העבירה ולרחק את הגאים, אף אלה שיש בהם תורה...
ומכלל לאו אתה שומע הן! אם הגאוה מביאה ח"ו לידי שכחת עיקרי האמונה ומרחיקה את האדם מקונו יתברך, האומר "אין אני והוא יכולים לדור בעולם", הרי מאידך, הענוה וההכנעה מביאה קירבת אלקים, במדה טוב מרובה.

*
וכבר נשאלה השאלה, למה לא נתחבר ספר הלכה מיוחד על חומר איסור הגאווה כדוגמת ספר "חפץ חיים". לכאורה הטעם לכך הוא, מפני שענין זה מסור ללב וקשה מאד להגדיר את מהותה בדיוק, כפי שאפשר לעשות זאת בחטאי הדיבור שהם מסויימים ומוגדרים.

ובכל זאת מצאתי לימים, ספר "עקב ענוה" שנתחבר ונדפס בשנת תרס"ב, על ידי גאון מופלא, ירא אלקים מרבים ומחבר ספרים בהלכה ובאגדה; הג"ר משה זלמן זַאטוּרֶנסקי זצ"ל מעיר קלעצק, בהסכמת גדולי ליטא שאף עודדו אותו לזַכּוֹת בו את הרבים. הספר מוקדש כולו לנושא ענווה וגאווה, הלכותיהם ודקדוקיהם. מה מותר ומה אסור. בחלקו הראשון מונה הוא את כל מצוות עשה ולא תעשה הקשורים לענין הגאווה [כדוגמת ספר חפץ חיים בפתיחתו בע' לשה"ר] והוא מגיע לי"ז מצות עשה וי"ז מצוות לא תעשה...
*

בעל 'אורחות צדיקים' פותח את ספרו במדה זו ומבאר: "כי היא פֶּתַח לרעות רבות ולא ראינו כזאת לרעה בכל המידות. הגאוה היא המטבע אשר פסל המלך הגדול ברוך הוא והזהירנו עליו בתורתו: השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך.... כי הגאה ישכח יוצרו..."

הענוה משימה עצומה היא הדורשת עמל רב לאורך כל החיים. יצר הגאוה אורב בכל פינה ופינה וכמעט שאין לדבר סוף. הדברים מסורים ללב ולכל אחד יש נסיונות שונים בזה. יש ענוה פסולה , יש ענוות שקר וענוה שהיא עצמה גאוה... אמנם על כל פנים צריך להימנע מן הצד המעשי שבגיאות והתנשאות. צריך להמנע ולעצור מלשאוף אל השררה לשם שררה, להשתלט על אחרים מתוך החשבה עצמית. וקל וחומר שלא לחנך את הילדים לכך. ברור שאין להראות להם דרך של "קניית מעמד בחברה" על ידי 'מרפקים', מתוך שתלטנות ובטחון עצמי מנופח ומופרז.

*

כמובן שצריך האדם להעריך את דרגתו כיציר נבחר, כיהודי, כשומר מצוות. ויגבה לבו בדרכי ה'. להתחזק ולשאוף עוד ועוד בגבורת רוח. כמובן שעליו לדעת ולהכיר את כוחותיו ויעודיו שהכין וערך לו הבורא יתברך. במדת ההתנשאות יש להשתמש בהגנה על כל היקר והקדוש לנו. אין לה למדת הענוה שום קשר עם רגש של נחיתות. בפירוש לא! אדרבה, תחיה בהתרוממות הנפש, אלא שדע לך שכל מה שיש לך מתנת הבורא הן, שלא יצאת ידי חובתך בניצול הכוחות האלה שהוענקו לך מן השמים, לשם שמים. עם כל דבר שזכית, שהשגת, תשאל את עצמך: "אז מה? אז מה מגיע לי על זה?", עוד לפני שתרגיש את יצר ההתנשאות מתלבש עליך...

*

והרי לקח בענווה טבעית. לפני שנים רבות עברתי ליד מפל מים שזָרַם מגובה ההרים. עמדתי שם לבדי נפעם מול המראה והתבוננתי בו. במחשבתי עבר אז מה שאמרו חז"ל [תענית ז.] ש"נמשלו דברי תורה למים - לומר לך מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה". התקשיתי אז בשאלה שאף פעם לא חשבתי עליה. מה פירוש "מה מים מניחים מקום גבוה"? וכי דבר זה מיוחד רק למים? הרי חקק הקב"ה בעולמו חוק כוח המשיכה? וכי איזה דבר אינו יורד למקום נמוך? האם יין ושכר אינם זורמים למטה? האם "אבנו סכינו ומשאו", אינם מתגלגלים במורד ההר?

ואז ב"ה, לקול מים רבים, ניצנץ איזה רעיון. וכך נראו לי אז פני הדברים. ברור אמנם שהכל זורם ונופל ממעלה למטה. אמנם בכל זאת שונים המים מכל הנבראים בענין זה. אם תראה עצים ואבנים מתגלגלים מלמעלה למטה, אם תראה יין זורם לו ממקום גבוה לנמוך, תרגיש מיד שמשהו אינו כשורה כאן. תקלה נפלה כאן, שינוי מהסדר, שבירה, רוח שאינה מצויה...

ואילו המים זורמים להם כך בטבעיות מלמעלה למטה, מתחילת ברייתו של עולם. מפלי מים אלה זורמים כן כבר אלפי שנים ללא הפוגה. אם יתפלא האדם על יופיים ועוצמת זרימתם, בכל זאת לא יתמה על מציאותם. הוא יודע שזרימה זו מגובה, היא חלק בלתי נפרד מנוף הבריאה, מימי בראשית, כמו ההרים והגבעות בעצמם...

וזה גופו מגדיר את נושא הנמשל של "דברי תורה מתקיימים במי שדעתו שפלה". המים הזורמים בטבעיות גמורה, משקפים ומגדירים את העניו האמיתי, שמטבע מציאותו אינו עושה עֵסק מעצמו ואף ממידת הענווה שבו... הוא בכלל לא שם לב שמנמיך את עצמו, הוא לא מעלה בדעתו ששייך אחרת. הוא שפל בעצם, באמת ובתמים. וכי במה יתגאה אדם...? ולעומת זאת יש ענווה מתוך בריחה מכוונת, מתוך התאמצות שדומה קצת לחביות מתגלגלות אל המורד. וודאי מדה נאה היא אף זו, אמנם עדיין אינה טבעית, אין היא דומה למים... "מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה". דעתו שפלה כמים הללו, המנמיכים עצמם בטבעיות מוחלטת...".

*

מ"אין" יבוא עזרי... כמה מגדולי החסידות מרמזים כאן על מדת הענווה, מדת ה"אין", מסוגלת להביא לאדם את תשועתו. [זרע קודש פ' זכור ועוד] וזה מתקשר עם "אשא עיני אל ההרים". מכל ההרים הגבוהים נבחר רק הר סיני בלבד למתן תורה, בגלל הכנעתו, ומתוך כך יבין האדם את ערכה של ענווה, שמ"אין" יבוא עזרו... [אגרא דפירקא אות רכ"ז].

גוט שבת לך אהובי, גוט שבת
מנוחת אמת ואמונה,
מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח
אשר יסודם בהכנעה וענווה

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
קבצים מצורפים
המודיע 485.docx
(43.35 KiB) הורד 79 פעמים

סמל אישי של המשתמש
אהרן תאומים
הודעות: 2563
הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
מיקום: בארא פארק
שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
יצירת קשר:

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי אהרן תאומים » ה' יולי 14, 2022 8:32 am

בס"ד
הנוי והנצח...

מרחבים אדירים
בנושא "התנאה לפניו במצוות"

לר' ישראל יקירי שליט"א

פלאי ההשגחה העליונה. לפני מספר ימים, כשיצאתי מבית הכנסת התלבטתי בשאלה: מה אכתוב לך השבוע? באיזה נושא אשתדל להנותך? במה אזכה להרנין את לבך הזך? חשבתי על נושא מתאים ולא מצאתי. ובזכותך אהובי, סייעו מן השמים...

ילדי ישראל יקרים שיחקו אז בחוץ. הנה אני שומע אחד מהם נושא קולו בשיר בחדווה, בניגון ידוע: "מי הוא זה - ואיזה הוא? זה קֵלי ואנוהו...". חשתי אז שזה מֶסר בשבילי. ראוי הפעם להרחיב במקרא הזה ובמה שנלמד ממנו בנושא הידור מצוה. הוי, תינוק נחמד! קלעת אל המטרה...

מתוך שירתו המרנינה, נזכרתי אז במה שמצאנו כמה פעמים בדברי חז"ל ששאלו לתינוק: "פסוק לי פסוקך" וראו בזה רמז לאת אשר עמהם. [והפוסקים הראו את ההיתר בזה שאין בזה משום איסור ניחוש, שכן נחשב כעין 'נבואה קטנה', ראה ט"ז יו"ד סי' קע"ט סק"ג]

*

נזכרתי כמו כן, במעשה שראו עיני סמוך לאותו בית הכנסת ממש. זה היה בערב חג הסוכות. עבר שם יהודי מבוגר בן ארץ ישראל שמתגורר בעירי כעת. יהודי פשוט מאד, חולה וגלמוד, ידוע סבל עצום מעודו ל"ע. הוא אינו ידוע לא בתורתו ולא ביראתו. דומה שלא זכה אף פעם ללמוד בישיבה. בקושי מתפלל. מפעם לפעם הוא נשכר לעבודה קלה ליהנות מיגיע כפיו ולהחיות את נפשו העלובה. לפעמים ההכנסה לא מספיקה לו לצרכי רפואתו, ומדי פעם הוא נצרך לבריות ר"ל. בערב סוכות בבוקר פגשתי אותו בבית המדרש. כפי שכתבו הפוסקים, זמן מיוחד הוא ערב סוכות להתחסד אז עם הזולת ויהודים יקרים פנו אליו במיוחד בכדי לעזור לו.
ראיתי את פני היהודי והם מאירות וזוהרות. הוא לא רצה כלום ולא ביקש אז כלום, אלא נחפז לדרכו מיד. במשפט אחד הסביר אז את טעם שמחתו: "יהודי נתן לי כעת ארבעים דולר" אמר האיש. וכאן הוסיף לי בפשטות, בטבעיות ובתמימות יהודית כנה, דברים שזעזעו את נפשי עד היסוד בה.
"איך גייט יעצט צו דוד'ן". אני הולך עכשיו לחנותו של יהודי בשם ר' דוד שמוכר ד' מינים. בדעתי היה לקנות אצלו אתרוג בשמונים דולר, ברם כעת שיש לי ארבעים נוספים, הנני ממהר להשיג אתרוג במחיר מאה ועשרים. וכאן הדגיש בגיל וחדווה בלשון הקודש את המלים: "אתרוג מְ-שׁ-וּ-פָּ-ר"... והאיש הלך לדרכו בשמחה של מצוה...
נאלמתי דומיה נפעם מאד. עקבתי אחרי פסיעותיו החפוזות של יהודי קשה יום ההולך ונעלם בדרכו בזריזות. ובאזני מהדהדות המלים: "אתרוג מְ-שׁ-וּ-פָּ-ר"...
ונפשו איוותה ויעש... בטוחני שהאתרוג שבחר לו מקודם כשר היה. אלא שעכשיו איננו מוותר, הוא איננו רוצה כי אם אתרוג מעולה ומהודר יותר. געוואלד "זה קֵלי ואנוהו" נבלע בדם יהודי מאז שירת הים עד סוף כל הדורות. אין לו בעולמו כלום. הוא זקוק ללחם ולתרופות וכעת בעיקר - לאתרוג משופר... רצון יהודי בוער בו. גחלים לוחשות בו, הן מביעות אהבה למצוות ה'...
הוא משתרך בשארית כוחותיו, ובידו שארית כספו. הוא משתוקק להדר בזה עוד ועוד. הוא איננו עושה זאת להרשים את הזולת. הוא אינו מעוניין ב"מה שיאמרו הבריות" עליו. כי אם ב"זה קֵלי ואנוהו" בלבד...
*


ועתה ישראל! הבה נלמוד יחד בשקיקה: 'א שטיקל גמרא'. הבה ניגש בתשומת לב אל השורש בענין הידור מצוה. הוי! הנחמדים מזהב ומפז רב! נחדיר נא את ההידור אף במצוות לימוד התורה בצוותא. הנוי והנצח לחי העולמים...

זאגט די הייליגע גמרא. "זה קֵלי ואנוהו התנאה לפניו במצוות. עֲשה לפניו סוכה נאה; ולולב נאה; ושופר נאה; ציצית נאה; ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו, בדיו נאה בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין". [שבת קל"ג:].

וכבר התווה לפנינו רבינו משה חיים לוצאטו זי"ע, את מושג הידור מצוה. מתוך דוגמה: "שאין די בעשות המצוה לבד, אלא שצריך לכבדה ולהדרה, וסדר העלאת בכורים יהיה לנו לעינים לראות מה הוא הידורן של מצוות, שכך שנינו [בכורים פ"ג מ"ג, "השור הולך לפניהם, וקרניו מצופות זהב, ועטרה של זית בראשו" ... הרי לנו בהדיא, כמה ראוי לנו להוסיף על גופה של מצוה כדי להדרה". במצוות ביכורים תופסת מקום נכבד, גם ענין "ברוב עם הדרת מלך"...

*

יקירי! נתבונן בממדיה האדירים של חובת ההידור. הפרטים האלה שנזכרו בגמרא על סוכה נאה לולב נאה וכו', ניתנו כדוגמאות בלבד, לעולם מלא של מצוות שנצטווינו בהן בכל עת ובכל שעה. במפורש פסק כן ה"משנה ברורה". [סי' כ"ה סק"ד] "מצוה לעשות טלית נאה וציצית נאה והוא הדין כל המצוות צריך לעשותן בהידור בכל מה דאפשר, שנאמר זה קֵלי ואנוהו התנאה לפניו במצוות". הכהן הגדול מאחיו, ה'חפץ חיים' זי"ע דקדק להוסיף, "בכל מה דאפשר"...

"יזהר לעשות טלית נאה משום זה קֵלי ואנוהו". כך כתב רבינו המגן אברהם [ריש סי' כ"ד] בספר הידוע "סדר היום" המובא בספרי הפוסקים, שחיברו רבי משה מכיר, אחד מגדולי צפת בזמן ה"בית יוסף" כתב: "וטוב להיזהר שיהיה הציצית מהודר ונקי ונאה ולא יהיה מטונף וקרוע ובזוי וכיון שלובש אותו לשם מצוה יהדר אותו משום זה קֵלי ואנוהו". נפלאים הם דברי רבי מאיר פאפירש בספרו 'אור צדיקים' (שעל ספרו זה אמר ה'דברי חיים' מצאנז זי"ע ש'חסיד' הוא זה שמתנהג על פיו): "יכבד נשמתו בדברים הנוגעים אל הנשמה, שיראה תמיד שיהיה טליתו לבנה נקיה ומקופלת".
*

ואלה דברי אחד מרבותינו הראשונים רבינו יהודה החסיד: "התנאה לפניו במצות, אתרוג נאה, ולולב נאה, וסוכה נאה, וטלית נאה, כן תעשה לכל חפצי ה'". הוא כולל בדבריו שם גם קול ערב בשליח ציבור, וארגז יפה לספרים ולתפילין...

כן תעשה לכל חפצי ה'! ענין הידור מצוה נוגע לכל דבר שיש בו רצון ה' וחפצו יתברך, מצווה להדר, לייפות, לכבד, לצחצח ולהבריק, להתנאות בו. להחדיר את ה"נוי" בתוך ה"נצח". ר' ישראל! לבך יתרונן כשתראה עד היכן הדברים מגיעים, עד כמה שקיום מצוות 'זה קֵלי ואנוהו' מקיף את עולמנו, את דרכי חיינו, ואף בתהלוכות שבין אדם לחבירו, גם את אלה צריך לייפות, כדלהלן בסייעתא דשמיא.

*


מה נפלא הדבר! הרי ענין זה גופו, של "הרחבת" הידור המצוה למישורים אחרים, נמצא בתוך הסוגיא עצמה שלמדנו! התנא הקדוש אבא שאול [שבת שם] מוסיף לדרוש את "זה קֵלי ואנוהו". הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום, אף אתה היה חנון ורחום... [ה"שאגת אריה" [סי' נ'] מוכיח מתוך הסוגיה בשבת שם, שלא בא אבא שאול לחלוק על תנא קמא אלא להוסיף עליו. ברור שסובר אף הוא שחייבים להדר את המצוות, אלא שהוא בא לצרף לזה נדבכים חדשים, מרחבים חדשים בחובת האדם בעולמו "מה הוא אף אתה".]

מפעימים הם דברי המהרש"א בביאור שיטת 'אבא שאול'. לדעתו הרחיב התנא את משמעות "ואנוהו" בפן חדש: "התנאה לפניו במעשים"... בשלש מלים אלה תימצת אדונינו המהרש"א, שיש הידור מצוה מיוחד במעשים שבין אדם לחבירו! ב"מה הוא חנון ורחום, אף אתה היה חנון ורחום".

געוואלד! "התנאה לפניו במעשים"!. הרי דבר זה כולל את כל עולם החסד והרחמים שלנו, את כל מה שנובע מתוך "והלכת בדרכיו", את כל צדדי ענין צדקה וגמילות חסדים וההתייחסות לבריות מתוך חמלה וגם הערכה. בחיזוק לבבות נשברים, בסבר פנים יפות, בנשיאה בעול בצער חבירו ובשמחתו, בכל שייך להדר ולהדר, בכל דבר שייך לייפות להנוות ולקיים "זה קֵלי ואנוהו".

בדברי חז"ל מצאנו את הביטוי של נוי במעשים. ולדוגמא, על קטורה [הגר] נאמר "נאים מעשיה כקטורת, [פרקי דר"א פכ"ט] וכן בנעמי: מעשיה נאים ונעימים. [רו"ר ב' ה'] הכרזת התפעלות מביעים הבריות על מי שמקדש את ה' בתהלוכותיו: "כמה נאים דרכיו!" [יומא פ"ו.] קיום יש כאן של "התנאה לפניו במעשים" כדברי המהרש"א.


*

"פירוש חי" לכל נושא זה; מופת ודוגמה מובהקת ל"התנאה לפניו במצוות" בכל המישורים ובדרגה עילאית, היה גאון ירושלמי גדול וצדיק נשגב שחי בדורנו. הגה"צ רבי יצחק נתן קופרשטאק, היה תלמידו המובהק של הרב מטשעבין וידיד נעוריו של מו"ר הגה"צ ר' חיים ברים, זכר צדיקים וקדושים לברכה. מנקיי הדעת שבירושלים היה רבי יצחק נתן, מתמיד עצום ונדיר היה, שלא פסק פומיה מגירסא. תמיד עמל ויגע בתורה מתוך הדחק ממש, חידש בה חידושים נפלאים והורה פסקים במקצועות ההלכה, שראו אור בספרי "מאורות נתן" שלו.

ענוותן מופלג היה רבי יצחק נתן, וכך חי ופעל בפינתו בצינעא, פינת יקרת ב'בתי ברוידא' ועבד את ה' בקדושה ובטהרה, כשכולו אחוז ב"הנוי והנצח". אה! ירושלים'דיקע שטעטלאך, שכונות רוויות חן עתיק, מבואות חבויים מצמיחי ענקים... 'טעם העליון' היה לעבור שם, בפרט בשבתות עם שחר, ולנשום אויר טוהר.

מצוות "זה קֵלי ואנוהו" של צדיק ירושלמי זה הקיפה מרחבים אדירים של 'חפצי ה', בין אדם למקום בתורה ודקדוק המצוות; בתפילה זכה בעבודה שבלב; באמירת תהילים בדמעות ובהשתפכות הנפש. גדולי עולם אמרו שהוא "מתפלל ונענה"; בקריאת התורה מדוקדקת מאד; במצוות כיבוד אב ואם ועוד ועוד בתכלית ההידור לאין שיעור. כל חייו היוו שרשרת- הדר רצופה של 'התנאה לפניו במצוות', גם בעניני בין אדם לחבירו, צדקה וחסד ותועלת הרבים, חידש והידר והוסיף, ביודעים ובלא יודעים.

עם זאת ניחון אותו גאון וקדוש, ב'ידי זהב' וכשרון אמנות להפליא, אלא שהשתמש בהם לצורך מצוה בלבד. בביתו חי בפשטות יתירה, ברם להידור בית הכנסת, ארון הקודש ולנוי סוכה, הגדיל לעשות מאד. רבים באו והתפעלו מהדר הקדושה שבסוכתו, מקישוטיו המרהיבים שהתקין בעצמו, בשעה שמחשבתו היתה עסוקה בעומק ההלכה וחידושי תורה. ימים לפני החג היה עסוק בזה במוח ולב והתלהבות דקדושה. מדי פעם ראו אותו יורד מן הסולם וממהר לעיין בספר אחד הראשונים... ימים שלמים היה עסוק בנוֹי המצוה, לפאר ולרומם 'סוכת שלם'...

*
יקירי! ניתנה ראש ונשובה לשורש הדברים בהידור מצוה ופעולתו האדירה כביכול, אף כלפי מעלה... חז"ל במכילתא [בשלח] הקדימו לדרשת חז"ל ההיא, שאלה שמתוכה מתחדד ומתבאר הענין עוד יותר. רבי ישמעאל פתח ואמר. "זה קֵלי ואנוהו. וכי אפשר להנוות קונו? אלא אתנאה לפניו במצוות...". עדיין צריך להבין אמנם, אף אם מקיים מצוות בהידור, במה מתורצת בזה שאלת רבי ישמעאל? "וכי אפשר להנוות קונו?". הרי "אתנאה לפניו" בכל זאת מוסב על האדם וקיומו?

אלא שישנו מדרש חז"ל השופך אור חדש על כל הנזכר. יסוד נשגב הוא בקיום המצוות, מאמר שיש לשננו תדיר: "אמר רבי שמעון בר יוחאי, אמר הקב"ה לישראל הֱיוּ מכבדין את המצות שהן שלוחָי ושלוחו של אדם כמותו. אם כבדת אותן, כאילו לי כבדתני" [תנחומא ויגש ו']. המצוות הן שליחיו של הקב"ה! הקשר אליהן הוא קשר עם המשלח שציוה אותן.

בפירוש "מגיד משנה על הרמב"ם [פי"ד מהל' שחיטה הט"ז –לרבינו יהודה כלץ], הביא את הדברים לענין כבוד המצוה: "המצוות כבוד השם יתברך, שהם שלוחיו של מקום וכבוד הנשלח הוא כבוד השולח". נמצא, כשמקיימים מצוה שהיא השליח, מתקשרים בשולח כביכול, הקב"ה המצַווה אותנו בה.

*

ועל פי דברי חז"ל הנ"ל. "אמר הקב"ה לישראל הֱיוּ מכבדין את המצות שהן שלוחָי ושלוחו של אדם כמותו" יתבאר להפליא איך שמתקיים "ואנוהו" כביכול כלפי מעלה, מתוך הידור המצוות. הרי יש כאן גדר של "שלוחו של אדם כמותו". "אם כבדת אותן, כאילו לי כבדתני!!!" מתוך כך מובן שאם מהדר יהודי את המצווה, נחשב כאילו קיים "ואנוהו" כלפי מעלה כביכול. הרי כמו שנחשב כבוד השליח ככבוד המשלח, הוא הדין בהידור השליח... ובזה נתיישבה שאלתו של רבי ישמעאל "וכי אפשר להנוות לקונו"? אם מהדרים את השליח, נחשב כאילו הידרו את המשלח...!

*

וכל הנושא המופלא והמחודש הזה, מתומצָת במלים אחדות בדברי גאון עוזינו הרב חיד"א זי"ע. הוא מבאר ענין "התנאה לפניו במצוות" בדברי המדרש ההם. וזה לשון קדשו: "התנאה לפניו במצות - והמצוות שלוחי דרחמנא נינהו כמ"ש בתנחומא פ' ויגש. וצריך לכבדם כמו שמכבד לשלוחי המלך... [ספר דבש לפי - מערכת ה'].

[ובהנחה זו שדברי חז"ל אלה (של גדר המצוה כשלוחו של מקום) הם יסוד להבנת "זה קֵלי ואנוהו" יתכן לבאר כמה שאלות בענין. כגון למה יש הידור מצוה אף בשיראין נאים של ס"ת אם המצוה היא הכתיבה בלבד, או בטלית נאה שהיא הכשר מצוה בלבד. יתכן וההסבר הוא כדלהלן.

נתאר לעצמינו ששלוחו של מלך בא לעיר, ואתה דואג לכבדו ולהדרו לא רק בדברים העיקריים בלבד, כמו אירוח מלכותי; אלא שהנך משתדל בהידור גם בדברים 'משניים' פחות חשובים, עד שאפילו את מעילו אתה תולה בארון פאר. בתשומת לב עד כדי כך, הנך מראה עוד יותר חשיבות לו ולמשלחו. וממילא מתקיים אף בזה "זה קֵלי ואנוהו"! ואולי נכלל גם זאת במה שהוסיף ה'משנה ברורה' כאמור, [סי' כ"ה סק"ד] שיש לקיים הידור מצוה בכל מה דאפשר. רבינו יהודה החסיד הזכיר ארגז נאה לתפילין וה"מסילת ישרים": קרנות השור המוזהבות במצוות ביכורים. ודו"ק].

*

לפי דברי המדרש הזה שהמצוות הן בגדר "שלוחים", אמר ה'אמרי אמת', שבכל מצוה נמצא 'רוח אלקים' [קדושים תרח"ץ] וכשקבלו את התורה אמרו ישראל, על כל מצוה "הן הן" בקבלה כפולה, אחת על עצם המצוה ואחת על קבלת עול מלכות שמים שבה, שהרי כח אלקי יש בה מתוך שליחות זו – [שבועות תרצ"ב ותרצ"ג].

ר' ישראל! בכל מצוה ומצוה ישנו כח אלקי, שעל ידו מתדבקים ב'משַלֵח' ברוך הוא. וכשמקיימים את המצוה, צריך שיבזיק במחשבה מיד שיש כאן ציוויי ופקודה ממרום עכשיו, קשר ישיר המכריז: בְּנִי "עֲשֵה!" או "לא תעשה!" ובציווי זה נמצא 'רוח אלקים'. אם זוכרים זאת תדיר, מקבלת כל מצוה מימד אחר לגמרי. ההערכה ויראת הכבוד, ההתלהבות וחרדת הקודש תגדל פי כמה וכמה. מתייחסים כאן אל שליח פרטי של מלך מלכי המלכים!!!

*

והידור משתלם בהידור מן השמים במדה כנגד מדה... אולי כבר ידוע לך הסיפור, אלא שחוזר אני עליו מפני דבר שנתחדש בו. מעשה פלאים זה של השגחה פרטית גלויה, מתבאר כעת בצורה מחודשת מתוך זוית ראייה של "זה קֵלי ואנוהו", לפי משנתו של התנא אבא שאול. הרי הוא שחידש לנו "התנאה לפניו במעשים" אף בין אדם לחבירו. פנים חדשות באו לכאן.

את הסיפור ביררתי מפי קרובי המשפחה ממש. מתחילת כתיבתי הורוני חכמי לב להיזהר באמינות סיפורים ועובדות, וביותר אלה של השגחה פרטית. זה קרה לפני יותר משנתיים בתחילת תקופת הנגיף, לפני חג הפסח. בני משפחה אחת במרכז הארץ, בעלי בית מרווח וגינה די גדולה, נתבקשו בשעתו לערוך חופה בגינה וסעודת חתונה בביתם. במחשבת בעלת הבית עלו אז ספקות מובנים. עומדים לפני חג הפסח. קהל בלתי מוּכר בבית, איך ייראה המקום אחר כך? אין לדעת מצב בריאותם וכו'.

אלא שמיד התאוששה בעלת הבית והתחזקה במידת החסד, לנצל הזדמנות כזאת; לגמול חסד עם חתן וכלה ומשפחותיהם בצורה כזו. היא החליטה לארח את חג הכלולות בביתם ויהי מה. בתקופה כזאת כל אחד זקוק לזכויות בכלל ובפרט. בביתם היה בן יקר, גרוש אחרי תקופת נישואין קצרה. לפחות שיפעלו למען שמחת אחרים...

מי כעמך ישראל? כשמחליטים: "עת לעשות" עושים זאת בשלימות, בכל הלב ולא לצאת ידי חובה בלבד. הרצון היהודי השורשי לקיים מצוות בהוד והדר השתלב כאן בתוקף. מיד עם ההחלטה שכרה בעלת הבית ההיא, על חשבונה כמובן, בעלת מקצוע מיוחדת, שתסייע בידה לסדר את הבית והגינה בטוב טעם לכבוד החתונה. מתכננת המסיבה הגיעה ועזרה הרבה להצלחת האירוע. שעות רבות השקיעה בזה לפני החתונה. אף למחרת הגיעה בכדי להחזיר את הכל על מכונו, לקראת ההכנות לחג הפסח.

כשביקשו לשלם למתכננת על כל עבודתה הנפלאה, סירבה לקבל שום תגמול. היא נימקה זאת שבזמן כזה בפרט, צריכים להתמסר ולהתנדב ביותר למען הזולת. היא סיפרה גם על הסבל שעבר עליה. תקופת גירושין ובדידות. לפחות תסייע לשמחת אחרים... בעלת הבית ראתה לפניה נפש יקרה מישראל, הרוצה להיטיב בכל לב. והרי גם בביתה נמצא בן יקיר במצב כזה, שרוי בצער...

ר' ישראל! מסבב כל הסיבות הכין כאן שמחה מפתיעה נוספת בתוככי השמחה שהתמסרה לה בהידור. ואמנם כן, עוד לפני חג הפסח תש"פ נערכה שמחת האירוסין. נפשות מישראל השתדלו עמלו ויגעו והשתדלו להדר את המצוה במיטב יכולתן, והנה נתהדרו חייהם בשמחת בית חדש ומהודר... הוד והדר ירדו מן השמים לחזק ידי עושי מצוה. מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך!!!

מה נפלאו דברי רש"י [ב"ק ט:] בביאור הגמרא,שאם אדם משתדל בהידור מצוה, ומשלם על זה יותר מתוספת שליש, הרי פורע לו הקב"ה על כך בחייו...

*

אם מצוה להדר את ספר התורה, מסתבר מאד שמצווה להדר אף באמירת דברי תורה. כשהנך מוסר דברי תורה לרבים, או אימרה על הפרשה בשולחן השבת . גם זאת צריך לעשות זאת בהידור, להתכונן לכך ולשנן את התוכן, כדי שיצאו הדברים נאים וברורים. בכמה פנים הורו לנו חז"ל כמה יש להיזהר שיהיו דברי תורה "ערבים על שומעיהן". [שהש"ר ד' כ"ג].

וכמובן קריאת התורה בהידור, מתוך הכנה ראויה והבעת הדברים בשפה ברורה ובנעימה. אף אחרי עשרות שנים נשמר בלב היטב נועם קריאת התורה של חסיד יקר ונעלה, הרה"ח ר' נחמיה ברוינר ז"ל מראשוני המתיישבים בקריה החסידית בחצור. בשעתו היה "בעל קורא" עוד אצל כ"ק מרן ה"בית ישראל" זי"ע. כל מלה בקריאת התורה יצאה יצוקה מפיו בהדר מלכות, בדקדוק רב, בחן ובנועם בלתי מצויים. כשִירה עילאית מסיני. וכשהלך ר' נחמיה לעולמו קראתי עליו ממרחק את דברי המדרש: "הקורא מקרא בעינוגו ובניגונו, עליו נאמר דבש וחלב תחת לשונו". [שהש"ר ד' כ"ד]. ר' נחמיה ביטא את העונג שבפסוקים, בנגינת טעמיהם בהידור רב...

כמה הידור מצוה שייך להוסיף בחינוך הילדים. ואכן, כמה מתייגעים מחנכים ומחנכות להכין חומר לימודים בצורה נאה ומושכת. יתברכו מן השמים!

*
אם נתבונן, יפָּקחו עיני הרוח שלנו ונראה את שלוחי הקב"ה מסבבין אותנו בכל פינה שאנו פונים. "חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצוות" [מנחות מ"ג:] בכל צעד ושעל יש הזדמנות לקיום מצוה, ואת כולן ראוי לכבד לייפות ו"להנוות". חפצי ה' הן!

ר' ישראל! אין קץ להידור ובהזדמנויות לקיים זאת. כמה שייך להדר במצוות קריאת שמע, לבטא ולהטעים את המלים ב'נוי' וכמובן כהלכתן, כפי שנקבע בספר חיינו השולחן ערוך [או"ח סי' ס"א]. כמו כן צריך לומר את פסוקי דזמרה בנעימה ובנחת. להתהדר כראוי בשעת תפילת שמונה עשרה. וכפי שלימדנו רש"י הקדוש [שבת י.] על "היכון לקראת אלקיך ישראל": "התנאה לפניו". וכמובן שש מצוות התמידיות שאפשר לקיימן בכל רגע ורגע, אף בזה שייך להדר, בפנימיותן, בכוונתן, בחביבותן...
*
סומכני עליך יקירי, שבעצמך תרחיב בנושא הזה בכל המצוות הבאות לקראתך. מצוות צדקה בכבוד ובסבר פנים יפות. מצוות כיבוד אב ואם. כמה שייך להדר עוד במצוה זו. ולדוגמא, אם אתה שולח צרכי מזון להורים שיחיו, אנא תקיים זאת בהידור, בכלים נאים ומכובדים. שבח כפול יש בזה הבאים כאחד, אף זה בכלל "כיבוד" אב ואם הוא וגם יש בזה הידור במצווה. כמובן שבדיבור ופנייה אליהם ראוי להוסיף הידור וצורה נאה.
*
סיפר לי ידיד נפשי הרה"ח ר' יעקב אברמצ'יק הי"ו ממונטריאל, על אחד מקרוביו, יהודי אציל נפש במונסי. אביו היה נוהג תמיד להתלבש בקפידה בחליפות מהודרות. לימים הזדקן האב, חלה ונחלשו חושיו ל"ע. והבן שהחזיקו בביתו בכבוד מלכים, המשיך לרכוש לו חליפות-יוקרה כמקדם, למרות שלדאבון הלב, האב כבר לא היה מוּדע לזה. וכך היה מביאו לבית הכנסת, במשך שנים, כ'נסיך' בהופעתו, לבוש בצורה מכובדת ביותר. זכה אותו הבן הנעלה לחדש הידור מיוחד ביותר, במצוות כיבוד אב... "זה קֵלי ואנוהו" והוקש כבודם לכבוד המקום...
*
ובהידור זקנים בכלל. שמעתי לפני שנים מפי ת"ח ישיש שאמר: " התורה הזכירה ענין "הדר": במצוות "פרי עץ הדר" של ד' המינים וגם במצוות "והדרת פני זקן". את ההידור הראשון מקיימים ישראל בכל לבבם נפשם ומאודם. כשהגיע האתרוג לידם עומדים ומסתכלים על האתרוג בזכוכית מגדלת בדאגה על ההידור, ואילו ביחס להידור השני... לא ראיתי שיתבוננו על חיובו בזכוכית מגדלת...
*

בנוסף לכן, הבחנתי איך שיהודים עמלים להדר ולייפות בפרטים ופרטי פרטים, כשעורכים שמחות לזולת. כמה יופי יהודי אמיתי יש בזה. כדאי מאד לעיין בשולחן כזה ובמה שעליו, לקלוט את הטירחה שהושקעה בו לשם שמחת אחרים. הרבה יש ללמוד מזה. אשרי העם שככה לו!
*

והרי הידור מצוה מקורי ומרגש, קיום "זה קֵלי ואנוהו" בענין "מה הוא חנון ורחום, אף אתה" וכפי שביאר זאת המהרש"א כנ"ל, "התנאה לפניו במעשים". בברוקלין חי יהודי יקר בשם הרה"ח ר' פסח גולדברג ז"ל, מחסידי באבוב. תמים במעשיו היה ר' פסח, מלמד תינוקות ועושה חסד בכל עת. הוא התמנה לגבאי לצדקת 'רבי מאיר בעל הנס' ותפקידו היה לרוקן את קופות צדקה זו שבבית המדרש הגדול, יום יום; להביא את הכסף לביתו, לסווגו ולמיינו ולהביאו מדי פעם אל המשרד המיוחד של 'כולל חיבת ירושלים".

בני משפחתו הבחינו בנוהג מיוחד שנהג בו ר' פסח. לפני שהחזיר את הכסף הממויין למשרד, היה מגהץ כל שטר כסף במַגהץ עד שהיה ישר וחלק. לפעמים הלך במיוחד לבנק להשיג שטרות חדשים. בבית שאלו אותו לפשר הדבר והוא השתמט מתשובה.

פעם לחצו עליו שיגלה את סודו. שוב ושוב נשאל למה הוא עמל בכך והרי די לו בתפקידיו ומשימותיו. למי איכפת בכלל איך שהשטרות נראים, חלקים או מקומטים? הרי ערכם שווה ומי מרויח בזה? העיקר הוא שיגיע הכסף ליעדו...

*

ואז פתח ר' פסח את סגור לבבו והדברים מרעידים: "אני עומד מן הצד בבית המדרש ומתבונן מרחוק איך שיהודים מתנדבים לקופת הצדקה של 'רבי מאיר בעל הנס'. ביניהם נמצאים יהודים שבורי לב וזקוקים לישועה ומי האיש שאין לוחץ עליו דבר, בין במילי דעלמא בין במילי דשמיא?".

"וכך עומדים יהודים לפני הקופה וצקון לחשם בפיהם: "אלקא דמאיר ענני". את כל לבם שופכים הם אז. בין אצבעותיהם נמצא השטר שמתנדבים לצדקה. בעת שוועתם אני מבחין שמבלי משים השטר מתמולל ומתקמט בין אצבעותיהם מכאב ולחץ מצבם. אני מרגיש כאילו כל מצוקתם נספגת אל תוך הקימוט הזה....".

"וכשאני מוציא את הכסף מן הקופות ומביאו הביתה, בעוד שצרתם של יהודים תקועה בלבי, אף אני נכסף לעזור להם כפי מיעוט יכולתי. אני מוציא את המַגהץ הרותח ומחליק את השטרות, מתוך רצון ליישר את מצבם, מתוך תשוקה לגהץ את קמטי צרותיהם, שיזכו לישועה...".

"ברצוני להשתתף במצבם בתפילה וב"פועל דמיון", בפעולה שאולי תהיה לה משמעות לפני שומע תפילה, קֵל פועל ישועות. איך וויל אויסגלייכן זייער מצב, איך וויל אויסביגלען זייערע צרות... רבונו של עולם! בניך האהובים זקוקים ומצפים לישועה. טאטע אין הימל! כשם שאני מיישר ומחליק למטה, כן ברחמיך הרבים תחליק ותיישר למעלה... אלקא דמאיר ענני! אנא תחלץ אותם מכל צרה וצוקה ויזכו לישועה במהרה..." געוואלד! כמה יופי שמיימי נמצא במעשה כזה...

*

"התנאה" לפניו במצוות... מתוך לשון חז"ל זו, משמע שהיהודי בעצמו שהוא מקיים המצוה, מתנאה ומתהדר בכך. וכך כתב המגיד מטריסק זי"ע "וצריכים לקשט עצמם בקישוטין נאים לפניו יתברך בבחינת התנאה לפניו בתורה ובמעשים טובים- בכדי שימצאו חן בעיניו. [מג"א שבת שובה].

כמה ימתקו לנו לפי זה דברי המדרש [שהש"ר א' ס"ג]. שהקב"ה פונה לכנסת ישראל: הנך יפה במצוות, הנך יפה בגמילות חסדים, הנך יפה במצוות עשה, הנך יפה במצוות לא תעשה; במצוות הבית, במצוות השדה; הנך יפה בתשובה, הנך יפה במעשים טובים...

הגאון החיד"א ['דבש לפי' מערכת ה' שם] מפרש "התנאה": שיהיה לו הנאה ושמחה במה שהוציא הוצאות לקיים מצות המלך...

*
התנאה לפניו... משמעות מיוחדת תקבל מלה זאת, על פי דבריו של השפת אמת בחלקי מצוות תפילין: "כמו שהתפילין צריכים קלף ודיו ובתים. כן צריכים ליד וראש של איש ישראל..." (בא תרנ"ו). ישראל קדושים מהוים חלק בלתי נפרד מ'מרכיבי' התפילין... געוואלד! קלף דיו בתים ויחד עם זאת: יד וראש של יהודי. לפי ה'שפת אמת' יתכן לפרש כאן " הִתְנָאֶה" שצריך להתנאות באיברים ראויים למצוות בקדושה ובטהרה. כדוגמת מצוות תפילין יד וראש, מוח ולב נאים ומתוקנים למצווה...

[אגב, חידוש מופלא להלכה, נמצא בחידושי ה'שפת אמת' על הש"ס [שבת קל"ג: שם]. בגמרא כתוב לענין ספר תורה נאה: וכתוב בו לשמו, בדיו נאה בקולמוס נאה. ה'שפת אמת" מפרש שאין המדובר כאן בכתיבה "לשמה" במובן המקובל, (שכן אין זה מדיני ההידור) אלא בא ללמדנו כאן, שלמרות שיש ברשותו מכבר דיו נאה, בכל זאת יקח לשם חיבוב המצוה דיו מיוחד לכתיבת ספר תורה. ולפי דבריו נמשך ה"לשמו" על המלים הבאות: "וכתוב בו לשמו בדיו נאה"].

*
ה"בן איש חי" זי"ע ב"בן יהוידע" מסביר את ה"הִתְנָאֶה" מצד מקיים המצוה באופן דומה. התכשיט נראה יקר וחשוב יותר, לפי הודו והדרו של מי שעונד אותו. וכמו כן: "אם אותו אדם הוא חביב ואהוב לפני הקב"ה, אז המצוה ההיא שעושה תהיה חביבה ונאה יותר ממצוות שעשו אחרים- מצד הכוונה והשמחה...".

התנאה "לפניו" במצוות... דגש חזק יש כאן על קיום ההידור לשם שמים בלבד. רבינו הב"ח מדייק זאת. "נאמר "ואנוהו" ולא "ואנווה". כשיעשה סוכה נאה לא יעשה זאת להנאת עצמו אלא להתאות "לפניו"... [משיב נפש על מגילת רות פ"ב ח']

*

הידור המצוות תופס מקום מיוחד בישראל בכל זמן ומצב. מעודי התפעלתי על הלכה מיוחדת בזמן הקרבת קרבן פסח. אין לתאר את התכונה האדירה ואת הזריזות באותן השעות בעזרה. לפי הגמרא [פסחים ס"ד:] יוצא שהיו מקריבי הקרבן, בערך שתים עשרה מליון איש.

ועם כל זאת שנִינו במשנה [שם ס"ד.] שבזמן ההקרבה, היו עומדים בשורות שורות ובידיהם בזיכי כסף ובזיכי זהב. שורה שכולה כסף, כסף; ושורה שכולה זהב, זהב, ולא היו מעורבין" והטעם לכך מתבאר בגמרא, "דהכי שפיר טפי" משום שכך יפה יותר, שורה של זהב לחוד ושורה של כסף לחוד ללא תערובת. אף בשעה כזו לא הניחו אצ ההידור...

*
ומאידך, אין היופי במצוותינו נמדד ונערך לפי המבט השטחי בלבד. נביא נא לדוגמא מאלפת לכך, את דברי ה"חתם סופר" בחידושיו [סוכה ל"ו.]. הנידון בדבריו שם הוא ענין אתרוג ש"על ידי משמוש היד ורוב נענועים נולדו בו נימורים וגם נקלף קצת מקומות מעור העליון". בימים ההם, כשלפעמים לא היה יותר מאתרוג אחד בעיירה שלימה, היה צבע האתרוג משתנה מרוב משמוש ונהיה כהה ומושחר על ידי הנוטלים אותו. וה"חתם סופר" לא רק שהכשיר אתרוג כזה אלא ששיבח את ההדר הרוחני שנוצר מתוך משמוש ידי עושי מצוה...

פוסק דורות וקדוש ישראל זה, החת"ס, חפן בפסקו כאן, אוצרות של יהדות אמת, ללא כחל ושרק. והרי דבריו "נראה לי דהוה הדר, כיון שבאו על ידי מצותו, זהו הודו והדרו" הוא הסמיך לזה מה שאמרו חז"ל בפסחים [ס"ה:] על הכהנים שהלכו בערב פסח עד הברכיים בתוך הדם שבעזרה ובכוונה סתמו את נקב החומה שלא יצא משם דם הנשפך בשעת הקרבת קרבנות הפסח. "שבח הוא לזרעו של אהרן שילכו עד ארכובותיהם בדם!". נוי הוא לכהנים שיצעדו בתוך דם המצוה...

*

מה נשגבו גדוליך ישראל ומה יקרו דבריהם! פרי הדר ומהודר הוא האתרוג הזה, דווקא מפני שמישמשו בו רבים. לא רק בהידור מרהיב עין מתקיים "זה קֵלי ואנוהו" אלא גם בהידור שובה לב, בהודה הפנימי של קדושת המצוות! "כיון שבאו על ידי מצוותו, זהו הודו והדרו"…

ועל פי הדברים יתבאר לנו פסוק במגילת שיר השירים [ב']. שם קורא הקב"ה לכנסת ישראל "יָפָתִי". יפתי, משמעותו כאן ביופי של מעלה, בהדר עליון שמתחשבים בו בשמים. קומי לך עמי -"יפתי", ביופי שלי, ביופי של מעלה, לא תיערכי בערך יפיו של עולם. יפה את ביופי שלי, במושגים שמיימיים ישנו הוד והדר. בני ישראל! מהודרים אתם עד מאד, גם באתרוג המשומש למדי וגם בצעדי כהנים בתוך הדם…

*

ידוע הסיפור על יהודי חסיד יקר רוח בשם ר' נחמיה איזבי זצ"ל, שגר בעיר דטרויט. על שלא רצה לעבוד בשבת, פיטרו אותו כל שבוע במקום עבודה אחר ביום שני היה מקבל את הפתק המיועד לפיטורין ואז יצא בריקוד על זכייה זו לעמוד בנסיון... הוא אסף את הפתקים ולפני חג הסוכות תלה היהודי את כולם בסוכה לנוי ולהידור... הוא התנאה והתנשא בהם. הפתקים העניקו לו שמחה יתירה כל כך, עד שרצה להדר בהם את סוכתו ולקיים בזה "זה קֵלי ואנוהו". ואמנם יהודי זה הקים את אחת המשפחות המפוארות ביותר בישראל, וביניהם גאונים גדולים ומשפיעים בעלי קומה. שמירת שבת זו במסירות נפש ומתוך הבעת חדווה יתירה על כך השפיעה על ה"בן עם הבת", עד "לקֵל ירצו", לנשאותם עד שמי העם היהודי...
פתקים אלה בחיצוניותם אין בהם שום נוי. להיפך, ניירות פיטורין הם חתומים בנוקשות יבשה ובגסות מאובנת ומשפילה, בלי קורטוב של חסד וחנינה. אמנם בפנימיותם הם מביעים יופי, הרבה יותר משרשרות כסף וזהב של נוי סוכה. אותות הוקרה הם לה' לתורתו ול"שבת היום לה'". אותות גבורה הן המעידים על מסירות נפש על מצוות ה'. על זכור ושמור מהר סיני...
*
סיפר לי בני ר' דוד הי"ו מה ששמע מפי תלמיד חכם מופלג, שאביו עסק בשעתו בפינוי ערימות השלג בניו-יורק של אז. הוא השׂתכר בכך בפרוטות ממש, בכדי שלא לחלל את השבת במקום עבודה מסודר. ואמנם הכלי ההוא, האֵת לפינוי השלג, השתמר אצלם במקום כבוד, אף כשכבר רָווח להם בפרנסתם. כשעברו מדירה לדירה היה מעבירים כלי זה בראשונה, כחפץ של מצוה מהודרת... זה הזכיר לכולם תמיד את התפארת ואת החן המיוחד שבמסירות נפש למען השבת. כל זה סיפר הבן שנהיה לתלמיד חכם ומרביץ תורה...
מתוך סיפורים כגון אלה, מתגלה לנו פַּן חדש בפסוק "וַהֲדָרְךָ על בניהם"... מראה ההדר שביהדות, היופי שבהקרבה למען ה' ותורתו בכל המצבים, נמשך על עתיד הבנים שהאירו את שמי העם...

*
ואסיים בדבר צחות, שנאמר פעם בשמחת חתן. הזכרתי אז את הקושיא הידועה על רש"י [ב"ק ט:] והרי"ף [סוכה ט"ז. בדפי הרי"ף] שכללו בין דוגמאות "זה קֵלי ואנוהו" גם טלית נאה. השאלה היא, הרי המצוה היא הציצית ולא הבגד, שהוא רק אמצעי למצוה. [ראה דבר אברהם ח"ב כ"ה] האם מצאנו חיוב שיהיה לאדם בית נאה בגלל שהיא חיובו במזוזה? הרבה נשאו ונתנו האחרונים לחלק בזה.

וכאן פניתי אל המסובים. "חושבני, שבאמת ישנו חיוב 'בית נאה' לקבוע בו מזוזה...". מבטים תמהים ננעצו בי אז. איזה חיי מותרות בא זה להמציא ולהנהיג כאן ברשות התורה...?

ואחרי רגע המשכתי. "כן, רבותי! מצוות מזוזה ראויה לבית נאה... אתם יודעים לאיזה סוג של בית נאה אני מתכוון כעת? בית כזה ששואף חתן זה להקים, בית נאה במעשים, בתורה ויראת ה', בקדושה ובטהרה. בית כזה נאה וראוי ומתאים למצוות מזוזה שיש בה ייחוד ה'...".

לבי במזרח... בשבוע זה עומדים שני חתנים נפלאים, ידידים יקרים לי מארץ הקודש, להקים בית בישראל. מופלגים הם בתורה ויראת שמים, גיבורי רוח וחדורי שמחה. מי יתן לי אבר כיונה והייתי משתתף בשמחתם בפועל. ואז הייתי דורש לפניהם את חידוש "בית נאה" העומד להיבנות לתפארה, כשאיפתם הטהורה ממש...

*

ובכן נסיים נא בבנין, בזכות קיום "זה קֵלי ואנוהו" מתוך פירוש של הידור מצוה, נזכה לפירוש נוסף בפסוק זה, כדעת אונקלוס שהביא רש"י. "אבני ליה מקדשא". ובזכות הנוי נזכה לנצח, להידורו של בית המקדש. שיבנה במהרה בימינו אמן.

גוט שבת לך אהובי, גוט שבת
לבשי בגדי תפארתך עמי
והתהדרי לקראת שבת
בהוד והדר של מעלה...

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
קבצים מצורפים
המודיע 486.docx
(44.96 KiB) הורד 100 פעמים

אברך
הודעות: 556
הצטרף: ד' מאי 05, 2010 12:13 am

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי אברך » א' יולי 17, 2022 10:01 pm

לא היה לי סבלנות לעבור על כל המאמר, ואולי יש התייחסות לכך בתוך הדברים,
שמעתי מהרב צוקרמן שליט"א רב ביהכנ"ס פרושים בגבעת שאול,
ששאל ראש ישיבת חברון ר' חצקל סרנא זצ"ל, הרי כל אדם יש לו טלית של שבת וטלית של יום חול, ומדוע לא יחוייב ביום חול ללבוש טלית של שבת, מדין טלית נאה, הרי בברור שהטלית של שבת נאה יותר?

צופה_ומביט
הודעות: 4506
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי צופה_ומביט » א' יולי 17, 2022 10:27 pm

אברך כתב:לא היה לי סבלנות לעבור על כל המאמר, ואולי יש התייחסות לכך בתוך הדברים,
שמעתי מהרב צוקרמן שליט"א רב ביהכנ"ס פרושים בגבעת שאול,
ששאל ראש ישיבת חברון ר' חצקל סרנא זצ"ל, הרי כל אדם יש לו טלית של שבת וטלית של יום חול, ומדוע לא יחוייב ביום חול ללבוש טלית של שבת, מדין טלית נאה, הרי בברור שהטלית של שבת נאה יותר?

השאלה היא מצד איכות הטלית, במי שמלכתחילה קונה לשבת טלית איכותית יותר, או מצד שטלית של שבת נראית טוב יותר כי היא פחות בשימוש?

ובכל מקרה, לכאורה כי אין לדבר סוף.
ייקח את טלית השבת לחול, ואז יקנה לשבת טלית נאה יותר מצד כבוד שבת, ויתחייב לקחתה לחול מצד טלית נאה, וחוזר חלילה.

ובפשטות אין דין של "טלית נאה ביותר הכי שבנמצא", אלא "טלית נאה", ודי בכך שטלית החול עדיין נראית נאה. לא שמענו שדין זה גובר על הדין ששל שבת יהיה יותר משל חול, והטעם כנ"ל.
אם טלית החול היא בלויה ושחורה וכיו"ב - אזי לכאורה בלי שום קשר לטלית של שבת יש העניין לדאוג שתהיה בחול טלית נאה, כעניין מצד עצמו.

אברך
הודעות: 556
הצטרף: ד' מאי 05, 2010 12:13 am

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי אברך » א' יולי 17, 2022 11:43 pm

על הטענה הראשונה אפשר לדחות, שיש לדבר סוף,
כל אדם קונה שתי טליתות, ליום חול ולשבת, כשעם הזמן הטלית של חול מתחילה להיות פחות יפה, הוא לוקח את הטלית של שבת, עד שגם היא נראת פחות יפה, זה לוקח זמן.
עיקר השאלה היתה, שכעת מונחות לפניו שתי טליתות, ואחד מהם יותר יפה, ואם כן מדין הידור יש לו לקחת את היפה.
אלא שיש לומר שמסתמא אין אדם מחוייב לקנות טלית חדשה כל חצי שנה, ואם כן התשובה פשוטה יותר, שכיון שיצטרך לקנות טלית חדשה לשבת כדי לכבד את השבת, [ושמעתי שיש בזה ענין מיוחד בטלית לשבת, ואכמ"ל], וזה אינו מחוייב, הרי זה כאילו אין לפניו את הטלית השניה, וממילא חזר הענין כמו שכתבתם, שאם אכן הטלית במצב טוב, אלא שאינו נראה חדש, אינו חייב להחליפו מדין הידור, ואם אכן נראה לא טוב, ממנה נפשך כדאי להחליפו מדין הידור.

צופה_ומביט
הודעות: 4506
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי צופה_ומביט » א' יולי 17, 2022 11:51 pm

אברך כתב:על הטענה הראשונה אפשר לדחות, שיש לדבר סוף,
כל אדם קונה שתי טליתות, ליום חול ולשבת, כשעם הזמן הטלית של חול מתחילה להיות פחות יפה, הוא לוקח את הטלית של שבת, עד שגם היא נראת פחות יפה, זה לוקח זמן.

אסביר שוב את החשבון, ומדוע לא לוקח זמן אלא יתחייב מיד להחליף:
נניח שכעת הטלית של חול ישנה ושל שבת יותר חדשה ממנה [פחות בשימוש] אבל גם היא אינה חדשה מהיום.
ייקח את של שבת לחול [כי היא יותר נאה] - ויצטרך לקנות לשבת חדשה ממש.
ובאותו הרגע שיקנה חדשה ממש לשבת - הרי היא יפה יותר משל חול שיש לו כעת [שהיא של שבת הקודמת, שהיתה נניח בת שלושה חודשים],
וממילא [לפי השאלה] יצטרך לקחת את החדשה ממש ולהעבירה משבת לחול, וממילא לקנות חדשה נוספת לשבת,
ובאופן שתמיד יצטרכו להיות לו שתי טליתות חדשות ממש בין לחול ובין לשבת.
כי מספיק השימוש שעושה בטלית של חול פי 6 מטלית של שבת לכדי שדי מהר יהיה הפרש ביניהן,
ואז שוב יצטרך מחמת החשבון הנ"ל לקנות שוב 2 טליתות חדשות שוות זו לזו.
לכן אמרתי שאין לדבר סוף.

אברך
הודעות: 556
הצטרף: ד' מאי 05, 2010 12:13 am

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי אברך » ב' יולי 18, 2022 12:00 am

בזה אתה ודאי צודק שקצת יותר יפה, כי זה חדש וזה לא חדש, זה לא נחשב נאה יותר לענין הידור מצוה.
אבל שימוש של תקופה אכן הופכת את הטלית לפחות יפה, ועדיין של שבת יותר יפה,
אגב צ"ב, מדוע הליטאים אינם נוהגים בהידור של עטרה יפה מכסף וכדו' לטלית?

צופה_ומביט
הודעות: 4506
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי צופה_ומביט » ב' יולי 18, 2022 12:07 am

אברך כתב:אגב צ"ב, מדוע הליטאים אינם נוהגים בהידור של עטרה יפה מכסף וכדו' לטלית?

גם בזה, אין לדבר סוף. מי אמר ש"טלית נאה" הוא לצפות רק את הראש בכסף? אולי גם פס כסף באמצע הגב [כמו של אדמורים]? ואולי לצפות את כל הטלית ברקמת כסף? ומי אמר כסף, אולי זהב? ואולי יהלומים?
בקיצור, לא שמענו שום חיוב לייפות מבחוץ בכסף וזהב, אלא לכל היותר שהטלית עצמו הנהוג יהיה יפה ומשובח.
ואם לא כחיוב אלא כהידור מאיזה רגש ורצון וכפי היכולת - אזי כנ"ל, מאן יימר לצפות הראש? אולי יעשה ב' פסי כסף לשני צידי הטלית לאורכה. וכן עזה"ד.

הטעם שעושים עטרה מכסף כתב בטעמי המנהגים אא"ט שהתחיל מהנוהג לציין את צד הראש כדי שתמיד יהיו ב' הציציות שלפניו - לפניו, אמנם בטלית קטן לא מקפידים ע"ז [מי שיש לו פתח עגול לא יכול לדעת] ומובא בפוסקים שהאר"י ז"ל לא הקפיד על זה.
ועכ"פ מאז שהתחילו לקשט בכסף את צד הראש עלה החשש שמא נחשב זה כבר בגד שעיקרו לכסות הראש, ובגד כזה פטור מציצית גם אם מכסה הראש והכתפיים, כדאיתא בשו"ע, ממילא התחילו לקשט בכסף גם פס באמצע הגב, לתת חשיבות גם לחלק הגוף.
וא"כ, אם יש לתמוה הוא זה: מה טעם בפס זה נהגו רק אדמורים ולא כל מי שהולך בעטרה מכסף לראש הטלית.


חזור אל “עזר אחים”



מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 28 אורחים