ענינים שונים - לר' יצחק דמן עכו (כתב-יד)

[שבע]

נטילת ידים

בספר "אוצר חיים" לר' יצחק דמן עכו, כ"י מוסקבה גינצבורג 1062, כתיבה ספרדית, מאה י"ד-ט"ו, דף רמא, א:

"עוד ביום זה נפל בידי ספר תורת הבית אשר חבר הרשב"א ז"ל גדול דורו, וראיתי בו שהוא והר' המאמין לאי"ו המיל"ה (= כינוי לרמב"ן, לא ברור) אמרו לברך על רחיצת ידים ברחיצה אשר אדם (מברך) [רוחץ] בין תבשיל של גבינה לתבשיל של בשר, רצו'נו לו'מר בין אכילת גבינה לאכילת בשר אחריו, שה[ם] המים אשר א'מרו ז"ל: מים אמצעים רשות.
ונזכרתי למאמר הרב הגדול איש אלהים קדוש הוא הר' ר' יונה ז"ל אשר אמ'ר שאין ראוי לברך על נטילת ידים בלתי על ק'ריאת ש'מע ועל התפלה ועל הפת ועל כל דבר שטיבולו במשקין, שהסי'מן בזה: ושבולת ש'ט'פ'ת'נ'י', נוטרי'קון של מלת שטפתני: ש'מע, ט'יבולו במשקין, פ'ת, ת'פלה, נ'טילת י'דים.
ועל כן אני או'מר שהמברך על מים אמצעיים אלה - שהיא ברכה לבטלה, וכל המברך ברכה לבטלה כאלו נשבע שבועת שוא.
ואמנם ברכות נקיות הידים שלש הן, שהן: נ'טילת ידים, ר'חיצת ידים, ש'טיפת ידים. והסי'מן: ש'נ'ר' - ש'טיפה, נ'טילה, ר'חיצה. הנוטל ידיו מכלי המחזיק רביעית הלוג ששמו אנט'ל - צריך לברך ע'ל נ'טילת י'דים, על שם האנטל. והרוחץ את ידיו מהצינור היורד מן הגג או מן הקילוח היוצא מן הצינור או מן הכיור ומן הקנקן או מהקיר - צריך לברך על רחיצת ידים, כמו שמצי'נו בכיור לשון רחיצה, ורחצו ממנו משה אהרן ובניו וגו'. והמכניס ידיו בים או באגם או בנהר או במעין - צריך הוא לברך על שטיפת ידים, שנ'אמר וידיו לא שטף במים.
והמשנה בברכות - שאינו מדקדק לברך ברכה הראויה לברך - תחשב לו לבטלה. והמדקדק לברך כראוי - תבא עליו ברכה, כי המברך יתברך באלהי אמן, ב'רוך ש'ם כ'בוד מ'לכותו ל'עולם ו'עד.


עוד ראיתי שם, שאמרו הרשב"א ז"ל (והמ') [והר'] המאמין לאי"ו שאין צריך להוציא הלכלוך שתחת הצפרנים בשעת נ'טילת י'דים.
וזהו תימה, והלא עינינו רואות שהאשה הכשרה מקלחת צפרנים עד שלפעמים הדם יוצא למען תוציא הלכלוך מהם פן יעשה חציצה בין אצבעותיה ובין המים. והאשה שצפרניה גדולים צבועים (לנו) [לנוי] כאשר תעשינה הנשים הערביות והיא חסה עליהם צריכה היא לנקר ולהוציא הלכלוך ההוא כראוי. וכל דבר החוצץ בטבילה חוצץ בנטי'לה.
ואני ראיתי א' מגידולי הדור [...] בחכמה ויראת שמים, שבשעה ששופכין על ידיו מים לרחוץ ינקר צפרני ידיו לנקו[תם] מהלכלוך ונוטל ידיו. בעוד השמש שופך הוא מנקה צפרניו ידיו. הוא הר' ר' חזקיה ז"ל אשר נראה בלילה על קברו שתי נרות ושלח שליח לאשתו ולבני הקהל באות ומופת, כמו שכתבתי בספר דברי הימים".


התיקון: לנוי - ע"פ הצעתו של יוצא פוניבז'
תשואות חן לו.

[יוצא פוניבז']

והאשה שצפרניה גדולים צבועים לנו(?) כאשר תעשינה הנשים הערביות

כנראה צ"ל צבועים לנוי.

[שבע]

מילה / אליהו

עוד שם, דף קעב, ב:

"ובכל מילה הגונה שהנימול עתיד להיות טוב וכשר - יבא אליהו הנביא ז'כור ל'טוב שם,
כמ'ו ש'כתבתי בספר דברי הימים בשם ר' יהודה החסיד ז"ל".

[פלגינן]

מילה / אליהו

עוד שם, דף קעב, ב:

"ובכל מילה הגונה שהנימול עתיד להיות טוב וכשר - יבא אליהו הנביא ז'כור ל'טוב שם,
כמ'ו ש'כתבתי בספר דברי הימים בשם ר' יהודה החסיד ז"ל".

השווה ע' יסיף, מאה סיפורים חסר אחד, תל אביב תשע"ד, מעשה לג, עמ' 199–200, מעשה מכת"י מתקופת הראשונים: "מעשה ברעגנשפורק שעומדין נגד התינוקות כשנושאין בב"ה כשמלין אותן. פעם אחת... והרי"ח [=ר' יהודה החסיד] ישב למקומו על ספסל שלו ולא עמד... לפי [ש]אליהו אינו יושב במקומו על כסאו... לפי שסופו של תינוק שיצא לתרבות רעה".

[שבע]

אכילה / דרך ארץ

עוד שם, דף קסט, ב (ולהלן):

"א'ה'י'ד'ע' (= אני הצעיר יצחק דמן עכו) יושב בעליה גבוהה וטועם פת שחרית, וראיתי בבית אשר למטה מהעליה עניה חולה צועקת אויה, ובנה בוכה לפניה. ונכמרו רחמי עליהן, ולבי נאנח, כמשתכל במזלות של בני אדם. ובא דיבור לפי, ישר בעיני לכותבו, וזהו:
העניות כסא לבכי ומרכבה למות, ק'ל ו'חומר אם עמו מחלה או מכאוב.
והעושר כסא לשמחה ומרכב'ה לחיים, ובלבד שיהיה עמו בריאות.
ואם עמהם יראת שמים זכה אדונם לב' שולחנות.
ואמנם הכח האלהי המכריע משוה שניהם, שנא'מר רש ואיש תככים נפגשו עושה שניהם יי'.
ונאמר קטון וגדול שם הוא וגו'.

ובעודי טועם פת שחרית, ואני איני אוכל רק בשתי אצבעות בא לפי דיבור, נמשך אחר מה שראו עיני בסרטן על הסלע המכוסה עשב ירוק.
וזהו הדיבור:
אם תאכל כמו הסרטן, יברח ממך השטן.

ואשר ראו עיני בסרטן, זהו:
יום מן הימים אני יושב על שפת הים, ובו סלעים רבים ועליהם עשב ירוק, והנה סרטן יוצא מתחת סלע, עלה ובא לו לפני עשב ירוק זה, ויעמוד קרוב לו, וישלח ב' ידיו, כי שני ידים ראיתי לו, ובכל יד שתי אצבעות. ויקח מהעשב בשתי אצבעות יד ימינו וישם בפיו. וכן עשה ביד שמאלו. כזה עשה שעה גדולה, יקח מהעשב בשתי אצבעות ידו האחת ויאכל, ואח'ר כ'ך יקח ממנו בשתי אצבעות ידו השנית ויאכל.

כראותי הדר אכילתו זו בשתי אצבעות ולא ירעה בפיו ככל שאר החי הבלתי מדבר אשר בשפתיו ושיניו יתלוש ויאכל, שמחה נפשי בו מאד. ונתגנו בעיני הבלתי צנועים הגרגרנים אשר יאכלו בחמשה אצבעות ידם, ואלו יהיו אצבעות ידם ז' או ט' או יותר בכולם כאחד יאכלו.

וישר בעיני דיבור זה מאד אשר ראיתי הנזכר למעלה, כי ודאי אמת נכון שהאיש אשר הוא נקי מגנאי הפה והלשון ומפגמיהן כראוי, תהיה רוח המקום ורוח הבריות נוחה (המינו) [הימנו], ועל שנים אלה דברה רוח הקדש ואמרה: שומר פיו ולשונו ש'ומר מ'צרות נ'פשו, פיו - ממאכלים רעים או אפי'לו טובים בדרך עראי וגנאי, ולשונו - מהדברים אשר הזכיר הרב המאמין באי"ו המיל"ה (= כינוי להרמב"ם, לא ברור) בפי'רוש אבות (פ"א מי"ז). ור' עקיבה ניסה את התלמידים על השולחן בדרכי מאכליהם ומשתיהן, והכיר בהם ההגונים והבלתי הגונים (= מסכת דרך ארץ רבה פ"ז). וככה יעשה כל אדם מבין ומשכיל - במאכל ומשתה ינסה בני אדם לדעת אם הגון הוא אוכל ושותה זה אם לא. וראה שהבחינה הראשונה אשר בחן הקב"ה את אדם הראשון אשר היה חביב ונחמד לפניו מכל דבריו ומכל ברואיו אשר ברא - לא היה רק במאכל, מכל עץ הגן אכול תאכל וגו'. ובכל חטאי ישראל במדבר יבקש מ'שה ר'בינו ע'ליו ה'שלום תמיד עליהם רחמים. ובחטא גנאי מאכילה - עזבם ולא בקש בו עליהם רחמים, אבל הניחם להענש עליו, אולי יקבלו מוסר ולא יוסיפו להתגאל בדברי הבטן.

והאדם אשר הוא מכוער ומטונף במאכליו, ודאי אין רוח המקום ורוח עבדיו נוחה (המינו) [הימנו]. והנה על מעט כתם מכוער משמן או רבב והדומה להם הנמצא על בגד מחכם חייב מיתה בידי שמים, שנאמ'ר כל משנאי אהבו מות, א'ל ת'קרי משנאי אלא משניאי - ע'ל א'חת כ'מה ו'כמה בזה אשר דברנו. וודאי כל ת'למיד ח'כם האומר או עושה דבר המסבב לעמי הארץ לספר אחריו בלשון גנאי, א'ף ע'ל פ'י שלא ישגיחו בו אם יעשהו עם הארץ, חילול שם שמים יחשב לו הדבר ההוא, ולא ימלט מעונש בעולם הזה אם ישוב, או לאחר מותו אם לא ישוב.

וכאשר ספרתי לאיש יהודי ענין אכילה זו של זה הסרטן, אמ'ר לי: דע, כי תחבולה נאה יעשה הסרטן לחומט הוא השבלול הנגנז בלבושו אשר לבושו מחובר בו - הנולד בים ובנהרות, והיא, שכשאשר יראה הסרטן את שתי קליפות החומט נפתחות, יקח בשתי ידיו אבן קטן חזק, וימהר וישימהו בין שתיהן למען תשארנה פתוחות על כרחו של החומט הנחבא תוכן, ובעודן פתוחות יביא ידו תוכן ויקח מהחומט אשר הוא רך מאד ויאכלהו כלו מעט מעט, ואח'ר כ'ך יעזוב הקליפות פתוחות באבן שביניהן וילך לו.

ואמנם האצבעות השתים אשר בהן האדם מכבד גופו ונפשו לשמור אותו מגנאי המאכל - הן: גודל ואצבע. אותיות גודל הן אותיות גדול, כי גדול הוא מאצבע אמה כרוחב גודל, שכן באמה רוחב ארבעה גודלים, ובגודל חמש. וגם גדולה מעלתו מכל שאר האצבעות, כי בו יתאמצו ויפעלו פעולותיהם. גדול יי' ומהולל מאד, גדול אדונינו ורב כח.

ושמעתי, כי אצבע גודל אינו נמצא בידי השדים, כי אין להם בכל יד רק ארבע אצבעות. ואמנם רגליהם כרגלי תרנגול. ואינם מורכבים ממים ועפר - היסודות הכבדים, רק מאש ורוח - היסודות הקלים (= ראה רמב"ן ויקרא יח, ז), ועל כן הם נעלמים וקלים, ילכו ולא ייעפו, יטוסו ולא ייגעו.

אצבע - אותיות השתים הראשונות א"צ, סודם מלאך האלהים, אדני יי', אמן. וב' אותיות אחרונות ב"ע, ירמזו לשם בן ע"ב. אצבע אלהים הוא.

כתובים באצבע אלהים, ר"ל שסוד הלוחות נאצל מדו פרצופי האצילות: הת'פארת והע'טרה, שהם סוד אדנ"י י'ה'ו'ה', ב'רוך ש'ם כ'בוד מ'לכותו ל'עולם ו'עד".

[תוכן]

על האכילה עם האצבעות ראה נדרים מ"ט ב'.

[שבע]

תוכחה לפורצים גדרי הערוה - אקטואלי!

עוד שם, דף קסה, ב (ולהלן):

"א'ה'י'ד'ע' (= אמר הצעיר יצחק דמן עכו):
א'ף ע'ל פ'י שאני מוסכם ונזהר מאד לבל אכתוב בדברי אוצר חיים זה ובכל הדומים לו אשר כתבתי ברכה - אלו דברים אשר שמעתי או אשר כבר כתבום זולתי רק אגב גררא כמוכרח, ראיתי לכתוב הנה אגרת אשר נפלה בידי, כתובה על שם רב שרירא גאון ז"ל, מדברת על הפסולים להעיד, לרוב קנאתי בחכמים הרשעים המורים התר לעצמם לעבור עבירות ולהכשל באשת איש, כי ודאי עליהם נאמ'ר: העמיקו שחתו, משחיתים נפשם והיכלה ונפש זולתם. חוטאים ומחטיאים, שכל אשת איש אשר השטה אותה רשע ונבעלה לו ברצונה - נאסרה לבעלה, ואם נתעברה ממנו וילדה והילד חי וגדל - עליו נאמר: מעוות לא יוכל לתקון.

וזהו לשון האגרת לר' שרירא ז"ל:

יש שפוסלין להעיד מחמת עצמן, ויש מחמת מעשיהן, ויש מחמת קריבות...

- לא העתקתי כי כבר ראיתיה נדפסת בתשובת גאונים קדמונים סימן א' (על שם רב נחשון גאון), וראה במצ"ב -

אבל גזלן דרבנן כשר לעדות אשה.

[ע'ד כ'אן] דברי ר' שרירא ז"ל.

ועתה אתה ירא אלהים ברוך יי', כאשר [ת]שתכל בדברים אלה ובכיוצא בהן הפוסלים את הדברים אשר בני ההמון סומכין עליהם וההורסין את המעשים אשר עליהם הם נשענים - יגרמו לחכמים הרשעים להורות היתר לעצמם לפרוץ גדרי הערוה בנשי עמי הארץ ובארצות הבורים, הן העברים העורים שוכני ארץ ההגרים. ואוי והוי ואבוי להם ולמזלם, כי יגמלו לנפשם רעה להפילה בשוחה רעה עמוקה פי זרות, כי העמיקו ושחתו, כן יועמקו וישחתו.

שובו בנים שובבים / והמלטו מהשביבים / ואל תסבבו להיכלי נפשכם להיות חריבים / ולטנפה בכתמי החובים / ואל תהיו בה מתחייבים / לגשת אל נשי רעים או טובים / זכאים או חייבים / עמי הארץ בורים חייבים חַבַּרים / או חכמים נבונים חבֵרים. ואל תהיו שטי כזבים / ומאסו בכספים וזהבים. כי לא יועיל הון ביום עברה / ולא עושר ביום צרה / אשר ידי גבר על חלצים כמקשה מבכירה / ע'ל כ'ן קיימו את התורה / אשר באה מהגבורה / לעבוד האל בעבודה מאהבה ומורא / את יי' אלהיך תירא / והעלימו את עיניכם מאשה זרה / למען יתן האל הגדול והנורא / לנפשכם גמול טוב וכבוד ושררה / לעולם שכולו טוב וכולו ארוך וכולו שמחה ואורה".

[שבע]

שם, דף קנג, ב - על פסוק (בראשית טו, טו) "ואתה תבוא אל אבותיך בשלום":

"והבי"ת של בשלום - כמו בעבור, כי שלום סודו עשו , שכן בני ישמעאל עם שונא שלום, אמנם בני עשו אוהבי שלום. כי בארץ ישמעאל אם יאמר יהודי לישמעאלי: סלאם עליכום, שר"ל שלום עליכם - מתחייב בנפשו, כי יפול עמהם בצער ובסכנה גדולה. ואם יתן יהודי שלום לבני עשו - ישמחו בו ויכבדוהו. אמ'ר הקב"ה לאברהם: בעבור שלום - שהוא עשו - תבוא אל אבותיך קודם זמנך, כי ה' שנים יקצרו משנותיך למען לא תראה מעלליו הרעים".

[שבע]

שם, דף קמט, ב:

"ואשר זכרתי למעלה בענין המפתה את הבתולה - דינא דמלכותא דינא, אמרתי כן כי נזכרתי לאשר עשה מלך גדול ממלכי אדום, והוא שאמרו: שפרש גדול מפרשי מלך זה ראה נערה יפה הולכת אחרי אמה לחזר על הפתחים כי דלות היו, עמד ולקחה וש[כב] עמה. הלכה האם ונתרעמה לפני המלך לאמר: אדני המלך, הושיעה! פרש פלו'ני עבדך ראה את בתי וישרה בעיניו, ומפני היותה ענייה עשה אותה כזונה. ויחר אף המלך על הדבר הרע הזה אשר עשה הפרש, וישלח אחריו, ויבא לפניו. ויאמר לו [המלך]: לך נא וקח אותה לך לאשה, ותחת קלונה תן לה כבוד [ויקר] בלבושים נכבדים ובחופה הדורה מאד, כאלו היא [...] בת גדולי הדור. מהר ואל תאחר! ואם לא - עליה תמות. ויעש כן הפרש. אחרי מלאות שבעת ימי חופתה, וישלח המלך אחריו, ויאמר לו: אתה עשית נבלה גדולה ופרצת הגדר, ואחרי כן הכרחתיך לבנותו. עתה אעשה בך המשפט לייסר את כל הנשארים אחריך, אתה תמות ותשאר אשתך בכבודה, וכל העם ישמעו וייראו ולא יזידון עוד לעשות נבלה כאשר עשית. ויצו את עבדיו לאמר: תפשו את החתן הזה ושימו על צוארו חבל, והוליכו אותו ברחוב העיר והכריזו לפניו לאמר: ככה יעשה לאיש אשר יזלזל בבנות האנשים, ואח'ר כ'ך תלוהו על העץ. ויעשו כן.

ומלך זה בן מלך צרפת היה, ושמו קאלרו"ש, אדון ארץ פרובינציא, ואוהב ישראל היה. הוא אשר לכד איציקליא מיד בן הקיסר פברי"ק".

[שבע]

עוד שם, דף קמז, ב:

"א'ני ה'צעיר י'צחק ד'מן ע'כו יושב ומסתכל במלת ח'ק'ת' אשר(?) עשיתיה למעלה סימן לשלש מעלות גדולות נתן הקב"ה למ'שה ר'בינו ע'ליו ה'שלום לתתם לבני ישראל, אשר בהם נעשינו סגולה בג' העולמים, להיות היכלינו מקיף בכל האומות במושלינו עליהם, ולהיות נפשינו מקפת בשלשת העולמים הואיל ודבקה באדון יחיד ובשמו הגדול ב'רוך ש'ם כ'בוד מ'לכותו.
ובעודי משתכל בה ראיתי שהזוכה לתורה שבכתב ותורה שבע'ל פ'ה להבין פשטם ומדרשם בלי סוד ופנימיות, רק נגליהם לבד - יקרא בעל תורה, אבל לא חכם משכיל. ואשר זכה גם לנסתריה ומושכלותיה ע'ל ד'רך הנסתר לבד - יקרא גם חכם, אבל לא יקרא מקובל. ואם זכה גם לסתרי תורה ומושכליה ע'ל ד'רך האמת - אזי יקרא גם מקובל. ואם על כל אלה זכה למדות טובות הגונות מאד, גם ליראת שמים כראוי וחסידות - הרי זה ודאי יקרא גם קדוש. ונתקיים בו סימן ח'ק'ת' - זאת חקת התורה, יהיה כפרה אדומה המטהרת הטמאים ומטמאה הטהורים, שר"ל ממית ומחיה, ממית את הרשע ואם (= ואפילו) הוא גבור וחזק ובריא כאולם - וברוח שפתיו ימית רשע. ומחיה את הצדיק ואם (= ואפילו) הוא חלש נטוי למות - בתפלתו וברכתו יחייהו ויחזקהו. ח'ק'ת' - נוטרי'קון: ח'כמה ק'דושה ת'ורה. ואם זכה לכל זה ויזכה להשכיל סתרי התורות והמציאות המחודש על פי דרך האמת האמתית הנכונה שהיא כולה בעצם שמו של הקב"ה, ממנו ובו הגיע למדרגת הנבואה".

[מה שנכון נכון]

אגב, המעוניין לראות את כתה"י עצמו יכול לראותו באוצר.

[שבע]

עוד שם, דף קמב, א:

"א'ני ה'צעיר י'צחק ד'מן ע'כו משתכל במעשה הנזכר בדברי ר'בותינו ז"ל על בתו של ר' מאיר התנא ז"ל עם ר' יוסי הכהן ז"ל בחולדה ובור. וראיתי בו סוד על דרך האמת. וצריך אני לכתוב המעשה תחלה וזהו, אמרו:

כי יום מן הימים הלכה בתו של ר' מאיר לטייל בפרדס, והיא היתה יפת תאר ויפת מראה מאד. היא מתהלכת בפרדס גדול זה, ותעתה בו ולא ידעה לשוב לפתח הפרדס לצאת ממנו, ולרוב הילוכה הנה והנה לבקש את הפתח צמאה לשתות מים, ונזדמן לה מקום שהיתה בו בריכה גדולה שהיו בה מים ויבשו, ולא נותר מהם רק מעט באמצעה. ירדה בו לשתות, וטבעה בטיטה שהיה רב עד חצי גופה ויותר, בקשה לצאת ולא יכלה. ועמדה שם עד בין הערבים, והיא צועקת לאמר: הושיעוני והצילוני, ומזה הטיט הוציאוני! והזמין לה הקב"ה איש יהודי חסיד גמור ושמו ר' יוסי הכהן, ובא לה ואמ'ר לה: בת מי את, אמרה לו: בת ר' מאיר התנא אנכי, ובאתי לפרדס זה לטייל בו ותעיתי וגו'. ועתה הוציאני [מהטיט ו]אבי יתן לך שכרך. ויאמר לה: אין אני מבקש מאביך [כי אם שת]נשאי לי לאשה. ותאמר לו: ומי אתה, ויאמר לה: אני [יוסי ה]כהן התלמיד העוסק בתורה יומם ולילה. ותאמר לו: [אנשא] לך לאשה. ויאמר לה: השבעי לי, ותשבע לו. וירד [אל הבור] אחריה, ויוציאה חוצה ויטהר את בגדיה, וילך עמה [עד ש]הוציא אותה מהפרדס. ובעודם הולכים מצאו בדרך [הס]מוך לו חולדה, ותאמר לו: יהיו בור זה וחולדה זו עדים [על]יך שלא תשא לזולתי. וקבל על עצמו שיהיו עדים אלו [עליו וי]פרד, וילך הוא לביתו, והיא הלכה לבית אביה.

ויהי היום [היו] זקני עיר גדולה של יהודים מבקשים ת'למיד ח'כם לשכון עמהם [להנ]היגם, ויקם ר' יוסי זה וילך עמהם, ויקח את אמו עמו, וילך [אלי]הם, וישכון עמהם שנים. כראות בני הקהל את חכמתו והוא [חסיד] ואמו חסידה גמורה, עמדו וחלו את פניו לישא אשה מבנות [בנ]י העיר, והוא תמיד ימאן כי יזכור לבתו של ר' מאיר וסודה [לא] יגלה, ואמו ג'ם כ'ן מחלה פניו שישא, וימאן ולא יאמ'ר הטעם. [עד] שהפצירו בו מאד, ויעש כן, ותהר האשה ותלד לו בן ותגמלהו [א]מו, ותהר עוד ותלד לו בן שני. ויגדל הבן הראשון, ויהי הוא מתהלך [הנ]ה והנה ויפול בבור שהיה ברחוב וימת. ויהי הבן הקטן ישן [ו]תבא חולדה ותנשוך בעורפו נשיכה חזקה עד מאד, וימת גם הוא. כראות אמו החסידה ב' מקרים אלה הרעים בשני בני בנה, [ו]תמה[ר] ותעמוד ותקרא לבנה זה, ותאמר לו לאמר: הואיל ואין מיתה בלא חטא ואין ייסורין בלא עון, יודעת אני בעצמי ידיעה ברורה שלא מתו בניך בעוני, פשפש נא במעשיך וראה מה עשית, ומה היה העון הגדול הזה אשר המית שני בניך אלה. ויאמר לה בנה: איני יודע בי חטא ועון אשר מתו בני אלה בו, רק אחד והוא שכך וכך קרה לי עם בתו של ר' מאיר, ואולי חטא זה שלא קיימתי את דברי עמה המית את בני, ונתקיים בי מקרא שכתוב: יד העדים תהיה בו וגו', באו העדים שהם חולדה ובור והמיתו את הבנים אשר נולדו לי מאשה זו אשר הכרחתני לישא אותה. כשמוע אשתו את דבריו אלה, ותאמר לו: לך עתה ותשאנה, והביא אותה עמך, ולאהבתך אשרת אותה ואכבדה.

והבת ג'ם כ'ן לא שמעה לקול אביה ואמה להנשא לילוד אשה בכל אלו הימים שעברו, אבל עשתה את עצמה כשוטה מקרעת כסותיה ומדברת דברי הבאי, למען לא יבקש אדם לישאנה. ותשמור את הסוד, ותמנע מלומר טעם מיאוניה להנשא. וכל איש חכם או עשיר או מיוחס אשר יבא ויבקש מר' מאיר את בתו זו, יאמ'ר לו שוטה מוחלטת היא, אינה ראויה לאיש.

ויעמוד ר' יוסי זה, וילך לו מעיר אל עיר, עד אשר הגיע לעירו של ר' מאיר, וילך אל בית מדרשו, ויבקש ממנו את בתו להשיאה. ויען אותו ר' מאיר: אינה הגונה לך וגו'. ויאמר לו ר' יוסי: א'ף ע'ל פ'י כ'ן הרשיני ואלך לה ואדבר עמה אולי תתרפא וישוב דעתה לה. ויאמר לו: לך. וילך לה, והיא לא הכירתהו, ובקשה להתנהג עמו בדרך שטות כמנהגה עם זולתו. ויאמר לה: התזכרי היום פלוני וגו', וספר לה כל המעשה. כששמעה את דבריו אלה בכתה ונאנחה, ותאמר לו: זכרתי, ומי הגיד לך ענין זה. ויאמר לה: אני הוא. ותחי רוחה, ותאמר לו: ולמה זה לא קיימת דבריך, ושכחתני והנחתני עד עתה. ויאמר לה: מוכרח הייתי, ועתה הנה באתי לישא אותך. ויספר ר' יוסי לר' מאיר את כל הדברים האלה, וישמח ר' מאיר מאד ויתן אותה לו לאשה, ויקחה ויבא אליה ותהר ותלד לו ז' בנים.

ע'ד כ'אן דברי המעשה.


והסוד אשר ראיתי בו בני'ם ו'לא נ'ים - זהו ראיתי:

כי ר' מאיר זה - ירמז לת'פארת, שהוא סוד אספקלריא המאירה.
ובתו זה - תרמוז לע'טרה.
וטיט הבריכה אשר טבעה בו - ירמוז למדרגות החיצונות, ולפסוק השליך משמים ארץ, נפלה בתולת ישראל.
ור' יוסי הכהן אשר הקים אותה והעלה אותה וטהר את בגדיה - ירמוז לג'דולה, שהקב"ה בחסדו וברחמיו יקים את סוכת דוד הנופלת, שירמוז חסדו לג'דולה, ורחמיו ירמו'ז לת'פארת.
והשטות אשר היתה בתו של ר' מאיר משתטה והיתה בוכה יומם ולילה ומצפה אולי ישוב ויבא לה ר' יוסי הכהן - ירמוז לגליות בני ישראל בין האומות, שהם יושבים בשעבוד המסים [...] והם בלא כהן ובלא תורה וללא אלהי אמת.
ושוב ר' יוסי הכהן [אל] בתו של ר' מאיר ונשא אותה, ושובה אם הבנים - ירמוז זה כולו לפסוק: ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה וגו' ואני שכולה וגו', כמו שפירשתי בדברי נביא: מתהומא דארעא ועד רומיה דרקיעא וגו'.

והבור והחולדה - שמעתי מפי רב גדול מצרפת, שהשיר אשר ישוררו חיות הקדש לפני הקב"ה ראשיתו: חולדה ובור.

ואשר ראיתי בחולדה ובור אלה שהיו עדים והמיתו ב' הבנים - הוא שירמוז הבור לעולם השפל, והחולדה לעולם אמצעי. שהעו'לם השפל הוא הארץ - העד הא', והעולם האמצעי - הוא השמים, שעליהם נאמ'ר: העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ וגו'. וכ"י (= וכן יראה?) שהעולם השפל נמשל לבור, וכח גלגל השמים - הוא התלי, נחש בריח נחש עקלתון, ועל כן ירמוז לו החולדה שהוא חי בלתי מדבר.

וב' הבנים המתים - ירמזו ליהודים השוכנים בארץ צרפת ובארץ אשכנז, שבכל דור ודור מתים קהלות רבות מאד באשכנז על ייחוד השם בחרב, ובארץ צרפת בגירוש שיקח המלך כל ממונם ורכושם ויגרשם כולם מארץ מלכותו, ומתים אלפים ורבבות בדרכים.

ושבעת הבנים שילדה בתו של ר' מאיר לר' יוסי הכהן - ירמזו למש"ה (= מ'טטרון ש'ר ה'עולם) הכולל שבע כתות של מלאכים. וכ"י (= וכן יראה?) שבימי אלקנה שם הע'טרה חנה, ועל חנה נאמ'ר: עד עקרה ילדה שבעה וגו'. ועל הע'טרה אנחנו אומרים וקוראי'ם בהלל: מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה וגו'. ע'ד כ'אן".


והנה הרבה דברים גדולים נתחדשו כאן, והעיקר שמות בעלי המעשה: בתו של ר' מאיר, ור' יוסי הכהן.


וארשום בחפזי מעט מראי-מקומות:

ענין 'חולדה ובור' - תענית דף ח. עיין ברש"י ותוס', ובערוך ערך "חלד" בארוכה (ושם: התחילה לנהוג עצמה כשוטה...).

'יד העדים תהיה בו' - ראה דעת זקנים / הדר זקנים מבעלי התוס' (בראשית לא, נב): "וכן מצינו גבי חולדה ובור... ויש סמך לזה מדכתיב יד העדים תהיה בו בראשונה, עיין שם. (ויסוד הדברים ב'תנחומא' ויצא יג, ובספרי ר"פ האזינו).

ביאור המעשה ע"פ פנימיות - ראה במהר"ל, נתיבות עולם, נתיב האמונה, פרק א'. ובס' גלגולי נשמות להרמ"ע מפאנו, אות מ', סעיף ג.

(וראה בס' בניהו בן יהוידע על תענית שם)


ויען כי ראיתי נוסחת דפוסי הערוך לוקים בחסר, אני מצ"ב מספר הערוך, כ"י לונדון - הספריה הבריטית Add. 26881, כתיבה איטלקית, מאה י"א-י"ב, דף 128א-ב.

ולמען לא יחסר המזג - מצ"ב נוסח דומה (עם שינוים קטנים) מספר המעשיות (גסטר):

[עיניו כיונים]

שם, דף קמט, ב:

"...ומלך זה בן מלך צרפת היה, ושמו קאלרו"ש, אדון ארץ פרובינציא, ואוהב ישראל היה. הוא אשר לכד איציקליא מיד בן הקיסר פברי"ק".

כנראה צ"ל: קארלוש, אי ציקליא (אך נמצא בכמה מקורות הכתיב איסקליאה וכדומה וצ"ע).

ובהזדמנות זו: תודה רבה לרב 'שבע' על אשכולותיו היפים והמלאים ענין.

[שבע]

עוד שם, דף קכא, ב:

"עוד תמהתי על ריבוי הפרעושים לאמר הואיל ומן הארץ יוצאים, למה לא יצאו רבים מאד עד שיכסו האדם במטתו, או יהיו עבים טפח על הארץ או יותר, כמו הכנים במצרים. ובתמיה'ה זו ראיתי ההשג[ח]ה הפרטית בבני אדם של רוב רחמיו על האדם יעצור את הפרעושים מלצאת יציאה מופלגת, כמי שעוצר החיות והעופות והשרצים שלא יעשו בבני אדם כמו שעשה הערוב לפרעה ולכל המצריים. וסוד השגחה זו רמוז בפסוק: ומוראכם וחתכם וגו'.
וע'ל כ'ן החיבור בהם אסור, ר"ל לחברם כולם בענף עץ רמונים או בזולתו - שיתאספו אליו ויקיפוהו לאלפים ורבבות כאשר יעשו המכשפים בעלי הנחשים החוברים, שע'ל ז'ה נאמ'ר: וחובר חבר. אמנם להבריחם בשני העשבים הידועים, ומים ומלח, מותר".

[שבע]

עוד שם, דף קכא, ב:

"א'מר ה'צעיר י'צחק ד'מן ע'כו:
ראיתי סוד מאמ'ר ר'בותינו ז"ל שאין הקב"ה מנסה את הרשעים, ויי' צדיק יבחן, וסביביו נשערה מאד - מלמד שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. והסוד בזה הוא מפני שהבחינה והניסיון לצדיקים אינם רק מפני עון העקבים, עון עקבי יסובני, לצרף את נפשם כצרוף זהב וכצרוף כסף בכור הבחינה לנקותם מהפסולת. אמנם עופרת ובדיל או זולתם אשר כולו פסולת אינם נצרפים, והם משל לרשעים שאינם נבחנים והם בלתי מנוסים, כאשר לא ינסה השולחני החכם [בא]בן הבוחן ולא יבחן מטבע מזוייף שנראה לפתאים של זהב - והוא של נחשת צבוע מכורכם או של בדיל ויראה להם שהוא כסף, אמנם השולחני החכם בתחלת העיון יכיר שאינו טוב ועל כן לא יבחנהו".


לדידי לא ניחא לי בהשלמת הטקסט: [בא]בן הבוחן,
ולכן אני מצ"ב את צילום כתה"י, אולי ימצא אחד החכמים את הנוסח המדוייק:

[ספרים וועלט]

עוד שם, דף קמז, ב:

"א'ני ה'צעיר י'צחק ד'מן ע'כו יושב ומסתכל במלת ח'ק'ת' אשר(?) עשיתיה למעלה סימן לשלש מעלות גדולות נתן הקב"ה למ'שה ר'בינו ע'ליו ה'שלום לתתם לבני ישראל, אשר בהם נעשינו סגולה בג' העולמים, להיות היכלינו מקיף בכל האומות במושלינו עליהם, ולהיות נפשינו מקפת בשלשת העולמים הואיל ודבקה באדון יחיד ובשמו הגדול ב'רוך ש'ם כ'בוד מ'לכותו.
ובעודי משתכל בה ראיתי שהזוכה לתורה שבכתב ותורה שבע'ל פ'ה להבין פשטם ומדרשם בלי סוד ופנימיות, רק נגליהם לבד - יקרא בעל תורה, אבל לא חכם משכיל. ואשר זכה גם לנסתריה ומושכלותיה ע'ל ד'רך הנסתר לבד - יקרא גם חכם, אבל לא יקרא מקובל. ואם זכה גם לסתרי תורה ומושכליה ע'ל ד'רך האמת - אזי יקרא גם מקובל. ואם על כל אלה זכה למדות טובות הגונות מאד, גם ליראת שמים כראוי וחסידות - הרי זה ודאי יקרא גם קדוש. ונתקיים בו סימן ח'ק'ת' - זאת חקת התורה, יהיה כפרה אדומה המטהרת הטמאים ומטמאה הטהורים, שר"ל ממית ומחיה, ממית את הרשע ואם (= ואפילו) הוא גבור וחזק ובריא כאולם - וברוח שפתיו ימית רשע. ומחיה את הצדיק ואם (= ואפילו) הוא חלש נטוי למות - בתפלתו וברכתו יחייהו ויחזקהו. ח'ק'ת' - נוטרי'קון: ח'כמה ק'דושה ת'ורה. ואם זכה לכל זה ויזכה להשכיל סתרי התורות והמציאות המחודש על פי דרך האמת האמתית הנכונה שהיא כולה בעצם שמו של הקב"ה, ממנו ובו הגיע למדרגת הנבואה".

איפה מרומז "מקובל"?

[תוכן]

לדידי לא ניחא לי בהשלמת הטקסט: [בא]בן הבוחן,
ולכן אני מצ"ב את צילום כתה"י, אולי ימצא אחד החכמים את הנוסח המדוייק:

נראה לי שהפיענוח שלך נכון. אבל בכל מקרה חיפשתי בבר אילן '+בן הבוחן', ולא נמצא צירוף אחר, אז כנראה שאתה צודק.

[איש_ספר]

אפר"נ לחכם המופלא, לתעלומה יקרא אור, ודכל מטמרן גליין ליה, על אשכולותיו המופלאים!

[שבע]

עוד שם, דף סג, ב:

"סוד התפלין לחכם הנזכר ג'ם כ'ן:

בתפלין יש לנהוג בהם ג'ם כ'ן קדושה רבה, לפי שיש בהן סוד המרכבה הקדושה, ואחר שנחרב בית המקדש כת' הרב הקדוש ר'ש'ב'י' ז"ל (= ראה מדרש הנעלם, בזוהר פ' חיי שרה, דף קכט, א-ב) שעל התפלין נאמ'ר: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, שבסבתם הקב"ה משרה שכינתו בישראל לפי שהם סוד המרכבה וסוד האבות, ולכן יש בהן שין של ג' רגלים מצד ימין כנגד האבות אברהם יצחק ויעקב, ומצד שמאל שין של ד' רגלים כנגד א'ברהם י'צחק ו'יעקב ודוד שנתחבר עמהם. וזהו: האבות הן הן המרכבה, ודוד הוא רגל רביעי.

וכן כת'ב הקדוש ר'ש'ב'י' שי[ש] להניחם בביתו קודם שילך לבית הכנסת. וע'ל ז'ה אמרו בזוהר: א'מר ר' נהוראי אסהדנא על מאן דנפיק מתרעי ביתיה בעיטופא דמצוה ותפלין ברישיה, די בשעת'א דנפיק בין תרי תרעי ביתיה איזדמנת ליה שכינתא עילאה ותרין מלאכין חד מימיניה וחד משמאליה, וכולהון מלוין ליה עד בי כנישתא ומברכין ליה, וחד מקטרגא דאיהו קאים קמי פיתחא דבר נש אזיל אבתרייהו ועל כרחיה אתיב ואמ'ר אמן. ואומ'ר: ואני ברב חסדך אבוא ביתך א'שתחוה א'ל ה'יכל ק'דשך ב'יראתך. והתפלין נקראו יראה, שנא'מר וראו כל עמי הארץ כי ש'ם י'י' נ'קרא ע'ליך ו'יראו מ'מך. ותניא ר' אליעזר אומ'ר אלו תפלין של ראש. ואם הוא נכנס לבית הכנסת בלא תפלין הוא מעיד עדות שקר בעצמו, שאמ'ר אבוא ביתך אשתחוה אל היכל ק'דשך ב'יראתך שהן התפלין כמ'ו ש'אמרנו, והם אינן עליו, אן הוא מוראו (= ראה מאמר דומה בזוהר פ' ואתחנן, דף רסה, א).

וכן ראוי שלא להסירן עד שיאמרו קדיש תתקבל שאחר סדר קדוש'ה, בענין שיענה עם התפלין שלש קדישין כנגד שי"ן של שלש רגלים שיש בתפלין, וכן צריך לענות עמהן ארבע קדושות כנגד השין של ארבע רגלים שיש בהן בשמאל. הקדושה הראשונה: ברכו את יי' המבורך - שהוא דבר קדושה, וקדושת בשפה ברורה וגו', וקדושת נקדישך, וקדושת ומקבלין.

ולכן יש לנהוג בהן קדושה גדולה, אחר ששם יי' נקרא עליו ממש הם תפלין של ראש ותפלין של יד בסוד הספירות.

ע'ד כ'אן ל'שונו העולה מדברי ר'ש'ב'י' ז"ל, ואסור לסור מדבריו כי הם דברי אלהים חיים ומלך עולם, ומתוקים מדבש ונופת צופי'ם, לפי שניתן לו רשות מלמעלה מה שלא ניתן רשות לשום חכם בעולם כמותו, והקב"ה הסכים על ידו (= ראה זוהר פ' שלח, דף קנט, א). ובערך החכמים הוא כמו ערך נבואת מ'שה ר'בינו ע'ליו ה'שלום לשאר הנביאים ע"ה, שכן מוכח מדבריו בכמה מקומות (= ראה לדוגמא: זוהר פ' תרומה, דף קמט, א; ויקרא, דף טו, א; שם, דף כב, ב - כג, א)".


את גוף הסוד המופיע כאן, העתיק ר' משה כלץ בהגהותיו לספר המוסר (לר' יהודה כלץ), קושטאנטינה רצ"ז, פרק ד' - "וסוד התפלין עמוק עמוק מי ימצאנו, אבל אכתוב מעט מזער ממה שאמרו חכמי האמת"

מצ"ב סריקה ממהדורת מנטובה שכ"א, דף לא, ב:

[שבע]

עוד שם, בדף צא, א:

"א'ני ה'צעיר י'צחק ד'מן ע'כו ראיתי טעם נכון בעיני על אשר קראו למלכות יון בלשון רשע ולא בלשון חיוב, ומלכות רומי בלשון חיוב. הוא אומרם ז"ל: מלכות יון הרשעה, מלכות רומי החייבת.
והטעם הזה יודע למשכיל מתוך הקדיש - שסוד פעולתו נשגב מאד למהר הקמת האוהבים ומפלת האויבים, שתקנוהו בלשון ארמי, לשון תרגו'ם שהוא לשון ירושלמי ולא בלשון הקדש. כי מלאכי השרת הממונים על הקטרוג העלים הקב"ה מהם התרגו'ם שהוא לשון ארמי. וכאשר נאמ'ר הקדיש בלשון אשר לא יבינו, לא יתעוררו לקטרג עלינו בו.
והנה שר יון כבר נפל, ואמנם שר רומי בכל יום הוא עולה עד שימלוך הוא ואומתו תחת הכיפה תשעה חדשים. וע'ל כ'ן לא יחושו ר'בותינו ז"ל במלכות יון להזכיר גנותה בלשון הקדש, כי לא ידאגו ולא יפחדו ממנו ולא מאומתו מעתה.
אמנם במלכות רומי יפחדו להזכיר גנותה בלשון הקדש שהוא לשון מובן לשר שלה ולמקטרגים, רק בלשון ארמי שאינו מובן להם, מדאגתם מעוף השמים ובעל כנפים מגידים הדברים.
ואני אומ'ר שמטעם היות ר'ש'ב'י' ז"ל יודע ידיעה ברורה שהכחות העליונים הרוחניים מקנאות קנאה עזה על כל העוסק במעשה בראשית - הוא חכמת הטבע, ובמעשה מרכבה - הוא חכמת האלהות, עמד הוא ובנו ר' אלעזר והעשרה הגדולים אשר עמו במערה וכתבו ספר הזוהר כולו בלשון ירושלמי, לא בלשון הקדש, רק בלשון תרגו'ם ארמי. והירושלמי עמוק להתרחק מלשון הקדש יותר מתרגום ארמי".


יש לציין את מה שכתב רבינו חננאל בסוכה (דף מה, ב), בטרם יכנס לבאר את דברי רשב"י המופלאים ("יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין וכו' וכו' מיום שנברא העולם עד סופו" "ראיתי בני עלייה והן מועטין וכו' אם שנים הן אני ובני הן"):

"ר' שמע'ון בן יוחי היה במערה י"ג שנה, ונראה לו בדרך מראות אלהים גודל כבודו, והיה יודע בעצמו שהוא חסיד גדול והיה או'מר: יכול אני לפטור העולם..."


ואם כי נמצא הדבר כתוב הדר - בכל בית ישראל - בש"ס וילנא ההדור
עם כל זה ראיתי לנכון ולחיבת הקודש לצרף בזה סריקה מכתב-היד הנודע
(וטיקן 126, כתיבה אשכנזית, מאה י"ב-י"ג, דף 81, ב)


ענין עשרת הצדיקים - נזכר בספר הזוהר (פ' נשא דף קכז, ב / קמד, ב) לגבי מעמד האידרא רבא, וצ"ב.

[שבע]

עוד שם, דף קפג, א:

"עוד השתכלתי בדברי הנביאים והחכמים על תוקף גלות ישראל, הוא מה שאמ'ר הנביא ע"ה: ימים רבים לישראל ללא תורה וללא כהן וללא אלהי אמת. וא'מרו ז"ל עתידה תורה להשתכח מישראל. וראיתי כי כל זה נתקיים עד עת בא הרב המאמין באי"ו המיל"ה (= הרמב"ם) במצרים, ור' יעקב נזיר והראב"ד בפרובינצא, והרב הנאמן לאי"ו המיל"ה (= הרמב"ן) בכתלוניא, והרב ר' יעקב כהן ור' יוסף גיקטיליא בשגוביא, וספר הזוהר לרשב"י ז"ל בספרד. שעל ידי אלה גדלו מורי ההוראות בלא יגיעה, וגדל השכל ע"י השכל הפילוסופיא לאשר חננו האל רוח פילוסופיי ולא רוח קבליי, וקדושת הקבלה לאשר חננו האל רוח קבליי ולא פילוסופיי. אמנם אשרי האיש אשר חננו האל ג' רוחות אלה כאחד: רוח הוריי הוא התוריי, ורוח פילוסופיי, ורוח קבליי, כי הוא ודאי השלם, וראוי שתשרה עליו שכינה אלא שדורו אינו ראוי לכך, ובלבד שיהא ירא אלהים כראוי במדותיו המתוקנות תיקון נכון".

ייתכן כי ריד"ע רומז בכינוי "הרב המאמין" - לרבינו משה בן מיימון,
וב"הרב הנאמן" - לרבינו משה בן נחמן.
לשון נופל על לשון.

אך כוונתו בר"ת אי"ו המיל"ה - המופיעים פעמים רבות בכתביו (ומהם לעיל בראש האשכול) - לא ידועה.

[שבע]

בכ"י ניו יורק בהמ"ל 1674, כתיבה ספרדית, מאה ט"ו, העתיק הסופר קטעים שונים מכתבי ר' יצחק דמן עכו

בדף 123ב, הוא מעתיק מר' יצחק דנן, את הדברים דלהלן:
"וחכמי כתלוניא יסמכו על יסוד חזק הוא ספר הבהיר, וחכמי ספרד סמכו על יסוד אמיץ הוא ספר הזוהר. והמשכיל יכריע וישים שלום ביניהם, כי הכל הולך אל מקום א'חד, ואחת היא יונתי".

וראה כ"י ניו-יורק: Public Library, **P Ms. Heb. 191
(לשעבר ששון 919), עמ' 31.

[שבע]

קבלת ייסורים באהבה

עוד מספר "אוצר חיים", דף קפב, ב:

"עוד ראיתי שהאדם נברא לקבל כל ימיו - מיום הולדו עד יום מותו - תוכחות מוסר וייסורין, בנערותו ובבחרותו ובזקנותו:
בנערותו - בייסורי אביו ואמו בשוטי רצועה ומקל.
בבחרותו - בשוטי מלקות ארבעים.
ואמנם בזקנותו - לשוטי לשון שכלו עם נפשו המתאוה. ואם לא זכה לשכל, ילקה בלשון שכל המשכילים אוהביו.

ועם כל אלה הנזכרים - ייסורי המכריע העליון, את אשר יאהב יי' יוכיח בחולי או בעניות או בבנים או בסמיות עינים, כמ'ו ש'אמרו: ארבעה חשובים כמתים וגו'.

נמצא כל אדם, או רוב בני אדם, כל ימי חייהם בייסורין, והכל מן השמים.

והאיש התמים השמח בכל ולא יחטא בהרהור או בדיבור או במעשה - הוא הוא עבדו של הקב"ה. שהחסידים הראשונים אשר היו ככה, קרא אותם הקב"ה עבדי, אברהם עבדי, יעקב עבדי, משה עבדי, דוד עבדי, בעבדי איוב.

וא'ם ת'אמר והלא נבוכד נאצר - שנקרא נבוכד רצר ברי"ש מפני שהיה רשע רע - קרא אותו הקב"ה עבדו,
יש לומ'ר כי קרא אותו הקב"ה עבדו, להשלים שליחותו לנקום נקמתו מהעוברים על רצונו, כי הרשע חרבו של הקב"ה הוא, שנא'מר פלטה נפשי מרשע חרבך. הרשעים עבדיו להרע, והצדיקים עבדיו להטיב.

וההולכים בתמימות יעזרם האל ולא יעזבם ולא ימנע טוב מהם, שנא'מר לא ימנע טוב להולכים בתמים.

ונוח לו לאדם שלא נברא משנברא, שכאשר לא נברא נמלט מכל מיני ייסורין. ומאחר שנברא יפשפש במעשיו תמיד בבקר ובערב, ובזה יהיו כל ימי חייו בתשובה".

[שבע]

עוד שם, דף קפג, א:

"עוד השתכלתי בדברי הנביאים והחכמים על תוקף גלות ישראל, הוא מה שאמ'ר הנביא ע"ה: ימים רבים לישראל ללא תורה וללא כהן וללא אלהי אמת. וא'מרו ז"ל עתידה תורה להשתכח מישראל. וראיתי כי כל זה נתקיים עד עת בא הרב המאמין באי"ו המיל"ה (= הרמב"ם) במצרים, ור' יעקב נזיר והראב"ד בפרובינצא, והרב הנאמן לאי"ו המיל"ה (= הרמב"ן) בכתלוניא, והרב ר' יעקב כהן ור' יוסף גיקטיליא בשגוביא, וספר הזוהר לרשב"י ז"ל בספרד. שעל ידי אלה גדלו מורי ההוראות בלא יגיעה, וגדל השכל ע"י השכל הפילוסופיא לאשר חננו האל רוח פילוסופיי ולא רוח קבליי, וקדושת הקבלה לאשר חננו האל רוח קבליי ולא פילוסופיי. אמנם אשרי האיש אשר חננו האל ג' רוחות אלה כאחד: רוח הוריי הוא התוריי, ורוח פילוסופיי, ורוח קבליי, כי הוא ודאי השלם, וראוי שתשרה עליו שכינה אלא שדורו אינו ראוי לכך, ובלבד שיהא ירא אלהים כראוי במדותיו המתוקנות תיקון נכון".

בספר "פוקח עורים" - כ"י פרמה 2572, כתיבה ספרדית, מאה ט"ו, דף קעט, ב:

"וגם כן נמצא בספר תעלומות חכמה לה"ר משה בר' שמעון ז"ל מעיר ברגש, שהיה חכם גדול בתלמוד ובפלוסופיא, ואחר כן היה חכם גדול בקבלה, ואיך אמ' הרמב"ם ז"ל למד באחרית ימיו חכמות הקבלה מהחכם הקדוש החסיד ר' יעקב הנזיר ז"ל שישב עמו כמו ששה חדשים, וז"ל בספרו בשער הראשו'ן שהוא מדבר בזכרון סדר ענין החכמים השלמים אשר קבלו קבלת החכמה הנעלמה, זה לשונו:

'והחכם השלם החסיד {בענוה ר' יצחק סגי נהור בנו (= של הראב"ד), אשר [קבל] מהחכם החסיד} ר' יעקב הנזיר ז"ל שהלך לדרוש ולחקור נתיבי דרכי החכמה האלהית המקובלת בקצוי הארצות, ועבר מעבר לים (לשמו) [לשמע] הרב הגדול החכם רמב"ם ז"ל וישב עמו ששה חדשי'ם ודבר עמו מסתרי חכמה זו. ואחר שנפרד מהרב, הלך אל עיר הגדולה טוליטלה לראות פני החכם ר' יהודה בן זיזא שהיה מקובל גדול, והמתיק עמו סודותיו. ואחר ששב לעיר מונפישליר כי שם ביתו, מסר כל סתרי קבלתו אל הרב הגדול ר' יצחק סגיא נהור הנזכר, אשר ידוע בחכמה הזאת ומפורסם בניסים, והוא פירש ספר היצירה על דרך החכמה הנעלמה'

ע'ד כ'אן"

מצ"ב סריקה:

[שבע]

'והחכם השלם החסיד {בענוה ר' יצחק סגי נהור בנו (= של הראב"ד), אשר [קבל] מהחכם החסיד} ר' יעקב הנזיר ז"ל שהלך לדרוש ולחקור נתיבי דרכי החכמה האלהית המקובלת בקצוי הארצות, ועבר מעבר לים (לשמו) [לשמע] הרב הגדול החכם רמב"ם ז"ל וישב עמו ששה חדשי'ם ודבר עמו מסתרי חכמה זו. ואחר שנפרד מהרב, הלך אל עיר הגדולה טוליטלה לראות פני החכם ר' יהודה בן זיזא שהיה מקובל גדול, והמתיק עמו סודותיו. ואחר ששב לעיר מונפישליר כי שם ביתו, מסר כל סתרי קבלתו אל הרב הגדול ר' יצחק סגיא נהור הנזכר, אשר ידוע בחכמה הזאת ומפורסם בניסים, והוא פירש ספר היצירה על דרך החכמה הנעלמה'

וראה באגרת ששלח ר' שמואל ב"ר מרדכי אל ר' יקותיאל הכהן, כ"י וטיקן ניאופיטי 11, כתיבה ספרדית, מאה י"ד, דף 328ב:

"ועתה ראה והבן כי כלם הולכים על דרך אחד, אבל חכמי הארץ כמו הרב ר' אברהם אב בית דין ז"ל, והרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל (= הראב"ד), והחכם ר' אברהם מברידו ז"ל, והחסיד ר' יהודה מאלמיינא (= ר' יהודה החסיד), והחסיד ר' אליעזר מגרמיישא (= הרוקח) ז"ל, והחסיד ר' יהודה אבן זיזא מטולייטולא אשר קבל מהם הנזיר (= ר' יעקב הנזיר), כלם קבלו דרך קבלה לבד מבלי מופת וראיה, כאדם המוסר סוד לחברו ואין מביא לו עליו ראיה"

[שבע]

סוד הגלגול / משל העטלף

עוד שם בכ"י אוצר חיים, דף קכג, ב:

"א'ני ה'צעיר י'צחק ד'מן עכו סמוך לשחר בנים ולא נים ראיתי סוד בנפש אדם שעליה השגחת האל פרטית יותר מעל כל ברואי העולם השפל, והוא שראיתי בעיקר המקובל בסוד הייבום משל שהוא עליו כמו ראייה ומופת נחתך לההביל דברי המצפצפים והמהגים בו, והוא:
שהעטלף והעופות הדומין לו אשר לא יראו מאומה רק באור הירח והכוכבים, אמנם באור השמש נעשים עורים כאלו הם בלא עינים. ואם יבא העטלף או הדומה לו ויאמר שהירח ודאי הוא עצם השמש, וכן הכוכב הוא עצם השמש, נא'מר לו אנחנו שהוא משקר. והסבת השקר הזה הוא חולשת עיניו, שאין בהם כח לסבול זיו אור השמש בלא אמצעי, אמנם באמצעות הירח או הכוכב יסבלו אורו.

ככה נאמ'ר לבני אדם אשר עיני נפשם כעיני העטלף. ר'צוני ל'ומר בזה ב' עניינים:
הענין הא'חד - שאין בהם כח להבין דבר רוחני מקובל, ולהבין את המושכלות, מפני היותם עורי לב. כשם שאין כח בעיני העטלף לראות אור השמש בלא אמצעי.
והענין השני - שלא זכו לקבל העיקר, והרי עיני נפש שכלם חולים כעיני איש בריא שאירע להם מקרה ונעשו חולים ואין בהם כח לראות באור השמש, עד שיבא רופא וירפאם, כן הוא חולי עיני הנפש שלא זכתה לקבל העיקר מפני קלקול מדות היכלה, שמדותיה בלתי טובות, או מפני שאין בה רוח לרדוף ולבקש ולתור בחכמה ולשמש החכמים הנבונים אולי יאירו עיניה ברפואות העיקרים, ר"ל עיקרים בסוד הייבום בגלגול הנפשות ובסתרי תורה.

והמבין סוד אור הירח והכוכבים מאור השמש ויוכל להשכיל שודאי אין זה השמש עצמו, אז ודאי יבין סוד הגלגול על נכון".

[קאצ'קלה]

והנה הרבה דברים גדולים נתחדשו כאן, והעיקר שמות בעלי המעשה: בתו של ר' מאיר, ור' יוסי הכהן.

אכן חידוש נפלא. אבל מן הצורך להבהיר, שלא מדובר בר' יוסי הכהן התנא הידוע, תלמידו של ריב"ז, שהרי קדם לר' מאיר, ולא יתכן שנשא את בתו.

[שבע]

המעיין היטב יבחין כי ר' יצחק דמן עכו דקדק בלשונו, ולא קרא לר' יוסי הכהן בשם תנא רק "התלמיד העוסק בתורה יומם ולילה"

[דרופתקי דאורייתא]

בספר "אוצר חיים" לר' יצחק דמן עכו, כ"י מוסקבה גינצבורג 1062, כתיבה ספרדית, מאה י"ד-ט"ו, דף רמא, א:

היכן ניתן לצפות בכת"י הנ"ל? אפשר קישור?
בתודה מראש

[שבע]

העמודים הרלוונטיים

https://web.nli.org.il/sites/NLI/Hebrew/digitallibrary/pages/viewer.aspx?&presentorid=MANUSCRIPTS&docid=PNX_MANUSCRIPTS990000697990205171-1#|FL76906699

[לחי]

מתי כתב הריד"ע את ספרו אוצר החיים ?

והאם יש להרב @שבע פתרון לתעלומה שבתוך הכ"י של אוצר החיים יש העתקה מספר 'אשכול הכופר' לר"א סבע (ממגורשי ספרד) ?!

[שבע]

מעשה ידי המעתיק

[לחי]

מתי כתב הריד"ע את ספרו אוצר החיים ?