מאחר שהיו שתקיפו אותי על מש"כ בדעת האג"מ עיינתי עוד פעמים בדבריו. מודינא שיתכן שהוא כן התיר גם במקום שנבעלה כשגם זה היה בטעות, הגם שלא משמע כן כלל מתשובותיו הראשונות ויש מקום לפקפק על מה שיש ללמוד זה מתשובותיו האחרונות.
אבל זה ברור שהוא לא הקיל כלל בקביעת שזה מקח טעות. הוא התנה זה להדיא במה שאינו ראוי לאישות כלל. בתשובותיו הראשונות שהוא האריך בזה הוא והביא ראיות השייכים אך ורק באינו ראוי לאישות כלל. בראוי לאישות רק שיש איזה מום אחר שמטעם זה לא היתה מתרצה לא מצינו שהוא התיר כלל. וגם במקום שהוא התיר זה היה בדוחק גדול וכתב להדיא שצריכים כל מה דאפשר לעשות לקבל גט.
בשאר מקומות שהוא לא כתב שאינו ראוי לאישות הוא לא התיר אלא לגבי הבנים מטעם ספק ממזר מותר מן התורה, וכש"כ באבן העזר חלק ד סימן י"ג - ואף אם היו קידושין גמורים הם קידושי טעות בודאי לע"ד בזה שהלכה ממנו תיכף כשנודעה שאינו רוצה להוליד בנים כלל כדבארתי, שלכן אף אם היה נוגע זה להאשה עצמה להתירה להנשא הייתי ירא מלהתירה מפני חומר א"א שהחמירו בה הרבה, אבל כיון שנוגע זה להבן והבת שהנידון הוא לענין לאו דממזרות דאדרבה התורה הקלה בהו הרבה וגם רבנן מצינו שהקלו הרבה פשוט וברור שיש להתירן עכ"ל. ואפילו בחולי נפש ממש כ' שם בסי' פ"ב ומטעם זה יש להתיר בת זו לקהל מאחר דבטלו הקידושין ולא היתה
אשת איש כלל וממילא אינה ממזרת ולענין ממזרת הא קילא, שלבד דהיא רק איסור לאו שבשביל זה לא היה שייך להקל למסקנת הגמ' דיבמות דף קי"ט ע"א דאמר רבא מכדי הא מדאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו, אבל הא ספק ממזר מותר מדאורייתא ויש להתירה עכ"ל, וכנראה פשר הדבר מה שלא התיר שם אלא לגבי הבת ולא היה מוכן להתיר לגבי האם הוא משום שלא היה ברור שלא היה הבעל ראוי לאישות ולא הוזכר זה בתשובתו, שלא כבתשובות שבהן התיר האשה שכ' להדיא שלא היה הבעל ראוי לאישות כלל. אמנם [בח"ג סי' מ"ה] הוא לא ציין זה להדיא אבל כל התשובה הוא בקיצור והוא ציין לתשובתיו הראשונות איך שיש להתיר האשה ... מצד מום של שטות, וברור שכוונתו היה אם זה אותו ענין שהוא התיר שם].
המקום היחיד שראיתי שנראה כסתירה לדברי הוא בח"ד סי' קי"ג שהתיר שטוף במשכב זכר, אבל בעובדא שם בפשטות לא היה שם קידושין כלל שהקידושין היה ע"י רביי קונסרווטיווי והעדים לא היו שומרי תורה ומצות כלל ולא גרו בשכונת שומרי תורה ומצוה וברור שלא היו שם עדים כשירם בשעת החו"ק, כש"כ השואל בספרו שו"ת השבי"ט ח"ז אה"ע סי' כ'. ובקידושין אצל ראבאיי קאנסערוואטיווי זה מספיק מצד עצמו לבטל הקידושין לדעת האג"מ כש"כ להדיא באה"ע ח"ג סי' מ"ה ודומני בעוד מקומות. נמצא שכל ה
היתר של מקח טעות לא היה אלא עוד סניף בעלמא. ואמנם פרט זה לא הוזכר באג"מ, אבל זה גופא תמוה למה לא התייחס האג"מ לצד גדול ל
היתר והתעלם ממנו לגמרי, שלא כדרכו שדן בכל צדדי השאלה, וכגון בח"ג סי' מ"ה הנ"ל שהיה ג' צדדים להתיר והוא התייחס לכל אחד מהם. ובפרט כנראה מתוך תשובותיו כל הענין של התר מצד מקח טעות אינו אלא ענין של שעת הדחק משא"כ קידושין אצל ראביי קאנסערווטאיווי שכנראה היה פשוט לו יותר להתיר, ותמוה שהזכיר ה
היתר בקושי ולא הצד להתיר בשופי. והאמת יורה דרכו שחלק זה של אג"מ לא נערך ע"י הגרמ"פ בעצמו, וכמו שניכר מיד לכל הרגיל באג"מ שסגנון הספר שונה מחלקים הוקדמים, וכבר
כתבתי מה ששמעתי בשם רופאו של הגר"מ שמצד מצב בריאותו באותם השנים לא יתכן שהוא ערך אותו. וכפי הנראה פרט זה של השאלה נשמט בטעות [מה שמסתבר בכל אופן גם את"ל שמ"מ התיר מטעם מק"ט בלבד] וממילא קשה לקבוע שהוא היה מתיר מצד מק"ט בלבד כשאינו אלא סניף להתיר ברור בלא"ה ושלא כדמשמע משאר תשובותיו.