שביעית משמטת את החוב או את הגוביינא?

[אהרון 37]

יש מכתב מהגר"ח קניבסקי שליט"א הובא בספר שיח השמיטה, המכתב משנת תש"כ, ששואל איך מותר למלוה לקבל את ההלואה שנשמטה בשביעית, שהרי מבואר ש המחזיר חוב בשביעית יאמר לו משמט אני ואם אמר לו אעפ"כ יקבל ממנו, אבל בתורת מתנה, שואל הגר"ח שליט"א, הרי יש כאן ריבית שהלווה לו, ונותן לו מתנה שאינו חייב לתת לו מחמת ההלואה.

יש כמה אפשרויות לתרץ את זה, אפשרות אחת, שיש מקום להאריך בה, ויתכן בה הרבה נפק"מ נוספות, שיש לומר שענין השמטת כספים שלמפרע מתפרש שלא היה כאן הלוואה אלא מעשה של נתינה, כנתינת צדקה, וממילא ל"ק.

אמנם חושבני שהתירוץ האמיתי והפשוט לשאלה זו, שענין ריבית כשנותן למלוה יותר ממה שהלוהו וכל שלא נותן לו יותר ממה שהלוהו אי"ז ריבית.


----------------
נערכה כותרת לפי התפתחות האשכול.

[בברכה המשולשת]

ויתבאר יותר ע"פ השיטות שההלוואה עצמה לא נשמטת ומתבטלת אלא רק יכולת התביעה של המלוה

[מה שנכון נכון]

ויתבאר יותר ע"פ השיטות שההלוואה עצמה לא נשמטת ומתבטלת אלא רק יכולת התביעה של המלוה

מי סובר כך? [עכ"פ לאחר שאמר המלווה משמט אני, ולרוב ככל הדעות אף בלא זה].
ובתלמוד כתוב כשהוא נותן לו אל יאמר לו בחובי אני נותן לך אלא יאמר לו שלי הן ובמתנה אני נותן לך. וכתב השו"ע שאם לא אמר כן הלווה לא יקבל ממנו את המעות, אע"פ שאמר המלוה משמט אני והודיעו שאינו 'גובה' את הכסף מכח חובו.

[אוצר החכמה]

אבל לעצם העניין מסברא צודק השואל שכל עוד שלא נותן יתר על ההלוואה אינו רבית.
גם בדוגמה כזאת אחד הלווה את חבירו ומחל על הלוואתו, בא הלווה ואמר אעפ"כ אני רוצה להחזיר, מאותה סיבה אינו רבית (אע"פ שכאן יסכים גם הרב בברכה שההלוואה נמחלה לגמרי)
ולמעלה מזאת, כדי שלא נתרץ שאחר שמחל לו הלוואתו הוברר (?) שאין כאן הלוואה גם אם מחל לו חצי הלוואה והחזיר את כולה מסתבר שאינו רבית מאותה טענה.

[גם זו לטובה]

יש מכתב מהגר"ח קניבסקי שליט"א הובא בספר שיח השמיטה, המכתב משנת תש"כ, ששואל איך מותר למלוה לקבל את ההלואה שנשמטה בשביעית, שהרי מבואר ש המחזיר חוב בשביעית יאמר לו משמט אני ואם אמר לו אעפ"כ יקבל ממנו, אבל בתורת מתנה, שואל הגר"ח שליט"א, הרי יש כאן ריבית שהלווה לו, ונותן לו מתנה שאינו חייב לתת לו מחמת ההלואה.

יש כמה אפשרויות לתרץ את זה, אפשרות אחת, שיש מקום להאריך בה, ויתכן בה הרבה נפק"מ נוספות, שיש לומר שענין השמטת כספים שלמפרע מתפרש שלא היה כאן הלוואה אלא מעשה של נתינה, כנתינת צדקה, וממילא ל"ק.

אמנם חושבני שהתירוץ האמיתי והפשוט לשאלה זו, שענין ריבית כשנותן למלוה יותר ממה שהלוהו וכל שלא נותן לו יותר ממה שהלוהו אי"ז ריבית.

כעי"ז שאלו לפי השיטות שתנאי ע"מ וכו' הכוונה לחוב חדש, מ"ט ליכא איסור ריבית, וענה הגרשז"א כנ"ל.

[אהרון 37]

באמת בשאלתו שם מזכיר הגר"ח שליט"א את הדוגמה ממחילת ההלואה, ונראה שהבין שגם במחילה זה ריבית, מכיוון שאין הקטע תחת ידי, אני לא זוכר אם ס"ל כן רק אם נתן יותר ממה שהחזיר לו, ובא לומר של"נ כיוון דמחל לו נמצא שלא היה כאן חוב של החזרת המלווה, ולא נימא שרק כשמוסיף על חוב ההלואה הוי ריבית, אבל בגוונא שההלאוה אינה חוב אי"ז ריבית, ורק את זה בא לאפוקי, או שגם בא לומר שאת החוב עצמו לא יכול להחזיר כשמח לו כיון שזה ריבית.

דבריו מופיעים גם בקובץ מכתבים ואגרות שי"ל, אני לא זוכר כעת את השם המדוייק, זה נכתב כמכתב לגיסו הגאון ר' אלחנן ברלין שליט"א, וגם בספר שיח השמיטה.

[בברכה המשולשת]

ויתבאר יותר ע"פ השיטות שההלוואה עצמה לא נשמטת ומתבטלת אלא רק יכולת התביעה של המלוה

מי סובר כך? [עכ"פ לאחר שאמר המלווה משמט אני, ולרוב ככל הדעות אף בלא זה].
ובתלמוד כתוב כשהוא נותן לו אל יאמר לו בחובי אני נותן לך אלא יאמר לו שלי הן ובמתנה אני נותן לך. וכתב השו"ע שאם לא אמר כן הלווה לא יקבל ממנו את המעות, אע"פ שאמר המלוה משמט אני והודיעו שאינו 'גובה' את הכסף מכח חובו.

מצ"ב משהו שכתבתי על זה לאחד העלונים (אמנם, זה כתוב לנוער אז סליחה על הסגנון)

[מה שנכון נכון]

ויתבאר יותר ע"פ השיטות שההלוואה עצמה לא נשמטת ומתבטלת אלא רק יכולת התביעה של המלוה

מי סובר כך? [עכ"פ לאחר שאמר המלווה משמט אני, ולרוב ככל הדעות אף בלא זה].
ובתלמוד כתוב כשהוא נותן לו אל יאמר לו בחובי אני נותן לך אלא יאמר לו שלי הן ובמתנה אני נותן לך. וכתב השו"ע שאם לא אמר כן הלווה לא יקבל ממנו את המעות, אע"פ שאמר המלוה משמט אני והודיעו שאינו 'גובה' את הכסף מכח חובו.

מצ"ב משהו שכתבתי על זה לאחד העלונים (אמנם, זה כתוב לנוער אז סליחה על הסגנון)

לא הבנתי בשביל מה אני צריך לטרוח בחינם לקרוא את העלון הזה. אין שם שום מקור לדעה הנ"ל שכתבת, ושום תשובה על מה שהערתי שכתוב במפורש שהגדר הוא ההיפך מדבריך.
את הדין במשנה ש'רוח חכמים נוחה הימנו' ושיאמר לו 'אעפ"כ' זכיתי ב"ה לדעת אפילו לפני קריאת העלון, אלא שמהאמור בדין זה עצמו מוכח הפוך לגמרי ממה שכתבת וכנ"ל.

[בברכה המשולשת]

כתיבה וחתימה טובה וכט"ס לו ולכא"ל

[מה שנכון נכון]

לא בקשתי ברכות. שאלתי שאלה פשוטה: מיהם השיטות הסוברות את הדברים שכתבת בשמם. ושתי תשובותיך אינם מן הענין!

[איש_ספר]

לא בקשתי ברכות. שאלתי מיהם השיטות הסוברות את הדברים שכתבת בשמם, ושתי תשובותיך אינם מן הענין.

אני לא בענין, אבל הנה למשל דברי ר' מיכל

ר מיכל.PDF

(148.75 KiB) הורד 264 פעמים

וכמדומה שרגילים לבאר בזה גם מה ששביעית משמטת רק חובות שזמן פרעונם בשביעית (לסוברים כן וכן הלכה).

[אוצר החכמה]

ראיתי שגם בשם ר"נ פרצוביץ אומרים מעין זה

[מה שנכון נכון]

אני לא בענין, אבל הנה למשל דברי ר' מיכל

ר מיכל.PDF

וכמדומה שרגילים לבאר בזה גם מה ששביעית משמטת רק חובות שזמן פרעונם בשביעית (לסוברים כן וכן הלכה).

יישר כח.

וא"כ מבחינת 'שיטות' הסוברות כך יש רק את המשנה ראשונה בפ"י מ"ח, וע"ש שכתב שכשם שבמתנה ע"מ שלא תשמטני בשביעית מותר לפורעו, ה"ה כשנשמט החוב ואומר לו אעפ"כ רשאי ליתן לו בתורת פרעון. ודבריו תמוהים מאד מה ענין זל"ז.
מלשון הר"ש והר"ב שאומר לו אעפ"כ אני רוצה 'לפרוע', אין להוכיח שלדידהו החוב קיים, כי רק ס"ל שאין קפידא על לשון הלווה. וגם זה תמוה כפי שכתב התוי"ט שבבריתא מפורש שצריך לומר לו במתנה אני נותנו לך.

ומדין זה דהברייתא מוכח להדיא שעיקר החוב נשמט, כי אל"כ מאי איכפת לנו שיתנו לו בתורת חוב, הלא באמת יש חוב ורק אין המלוה רשאי לנגוש, וכאן המלוה עומד ומכריז משמט אני ואיני תובע את החוב, ולמה לא יוכל הלווה ליתנו לו בתורת פרעון, וצריך ל'תלות אותו' עד דאמר הכי, ואם לא אומר הלווה שהמעות במתנה אסור למלווה ליטול את הכסף, כמ"ש ברמב"ם ושו"ע. [ובמ"ר כתב שרק לרוחא דמלתא הצריכו שיאמר כן לכתחילה. וצ"ע]. וגם בשיעורי ר"מ הנ"ל הניח בצ"ע.
[וכ"מ בפשטות מסוגיא דגיטין לרבא שתקנו רבנן שתשמט מכח הפקר ב"ד הפקר].

בחוב שלא הגיע זמנו לא קרינן לא יגוש, וזה תנאי לחוב שישמט, ואפילו חוב שהוא בר נגישה אינו נשמט אם מסר שטרותיו לב"ד ואין הוא הנוגש.

---
יש שהביאו מהיראים שהחוב נשאר ומה שצ"ל במתנה הוא תקון לשון בעלמא שלא יראה שע"י נגישה נותן לו. אמנם כ"ז לשיטת היראים מתחילה שהלווה חייב מצד עצמו לפרוע את החוב. ושוב חזר בו היראים מזה, והוכיח ממכות שהחוב עצמו נמחל. וא"כ הדרינן שמה שאומר לו במתנה הוא כפשוטו. וראה במהדורת תוע"ר הערה טז שבכת"י דהיראים דידיה נשמט כל הקטע, וכמסקנת היראים שבדפוס.

[אביגדור]

אני לא בענין, אבל הנה למשל דברי ר' מיכל

ר מיכל.PDF

וכמדומה שרגילים לבאר בזה גם מה ששביעית משמטת רק חובות שזמן פרעונם בשביעית (לסוברים כן וכן הלכה).

יישר כח.

וא"כ מבחינת 'שיטות' הסוברות כך יש רק את המשנה ראשונה בפ"י מ"ח, וע"ש שכתב שכשם שבמתנה ע"מ שלא תשמטני בשביעית מותר לפורעו, ה"ה כשנשמט החוב ואומר לו אעפ"כ רשאי ליתן לו בתורת פרעון. ודבריו תמוהים מאד מה ענין זל"ז.
מלשון הר"ש והר"ב שאומר לו אעפ"כ אני רוצה 'לפרוע', אין להוכיח שלדידהו החוב קיים, כי רק ס"ל שאין קפידא על לשון הלווה. וגם זה תמוה כפי שכתב התוי"ט שבבריתא מפורש שצריך לומר לו במתנה אני נותנו לך.

ומדין זה דהברייתא מוכח להדיא שעיקר החוב נשמט, כי אל"כ מאי איכפת לנו שיתנו לו בתורת חוב, הלא באמת יש חוב ורק אין המלוה רשאי לנגוש, וכאן המלוה עומד ומכריז משמט אני ואיני תובע את החוב, ולמה לא יוכל הלווה ליתנו לו בתורת פרעון, וצריך ל'תלות אותו' עד דאמר הכי, ואם לא אומר הלווה שהמעות במתנה אסור למלווה ליטול את הכסף, כמ"ש ברמב"ם ושו"ע. [ובמ"ר כתב שרק לרוחא דמלתא הצריכו שיאמר כן לכתחילה. וצ"ע]. וגם בשיעורי ר"מ הנ"ל הניח בצ"ע.
[וכ"מ בפשטות מסוגיא דגיטין לרבא שתקנו רבנן שתשמט מכח הפקר ב"ד הפקר].

בחוב שלא הגיע זמנו לא קרינן לא יגוש, וזה תנאי לחוב שישמט, ואפילו חוב שהוא בר נגישה אינו נשמט אם מסר שטרותיו לב"ד ואין הוא הנוגש.

לא הבנתי כלל מה משבר מר להוכיח מההיא דאסור ליתן בתורת פירעון. הא אדרבה היא הנותנת דאילו נשמט החוב ואינו קיים עוד כלל מה אכפת שיאמר שנותן בעבור החוב הן הם פטפוטים בעלמא דאין כאן חוב וא"א לפרוע חוב שאינו קיים. על כן ברור ונכון מה שנכון שהחוב קיים אך אסור לפרעו ואף יבוא הלווה לפרוע מעצמו אסור למלוה ליקח אלא במתנה וא"ש הכל אל נכון ודוק כי נכון.

[מחולת המחנים]

ראיתי שגם בשם ר"נ פרצוביץ אומרים מעין זה

viewtopic.php?p=238740#p238740

במנחת חינוך (מצוה תע"ז אות ד') כתב לדבר פשוט דהתובע חוב לאחר שמיטה וגובה אותו, חוץ ממה שעובר על הלאוין ועשה של שביעית עובר גם על לאו דגזל, והטעם כי החוב נחלט ואינו מגיע לו כלום, וצריך להחזיר לו המעות וגובים מנכסיו, וסיים "וזה פשוט מאד", ועוד כתב (שם אות ב) שאף אם הלווה נותן לו ברצון הטוב אינו מועיל כי כבר נפקע, וכוונתו לכאורה דאם הלווה בא להשיב החוב בתורת פרעון אינו מועיל כלום, אם לא בתורת מתנה וכדברי חז"ל המחזיר חוב בשביעית.

אמנם מצאתי במכתב הגר"נ פרצוביץ הנדפס בספרו בנין נחום (עמ' תסג) שכתב לחדש בזה, וז"ל: אכתוב דבר א' שאמרנו לאחרונה בפ' השולח [גיטין ל"ו] בסוגיא דפרוזבול ושמיטת כספים, דאפילו אם אחר שמיטה פטור מלשלם כשי' רוב הראשונים, מ"מ אין הביאור דבטל החוב כמו ע"י מחילה ופרעון, רק דזהו חלות דין מיוחד של שמיטה, שהגם שיש חוב יש ע"ז חלות דין של שמיטה דמהאי טעמא פטור מלשלמו, אבל כשמשלמו הו"ל פרעון של חוב ולא סתם מתנה. ואף שאומר מתנה אני נותן לך, היינו דנותן לו את חובו בתורת מתנה".

ועיין עוד במשנת יעבץ להגרי"ב ז'ולטי (יו"ד סי' כ' אות ב') שכתב דאף אם המלוה לא עשה פרוזבול יש חוב על הלווה להחזיר את חובו, משום שיש עליו חיוב מצד עצמו לקיים את דבריו, ואם לא החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו, עיי"ש.

וכן האריך להוכיח כך בתוקף במנחת אשר שביעית (סי' י"ח אות ה', מהדורת תשע"ה).

[לומד_בישיבה]

הגובה את חובו בזכרוני שעובר גם על גזל ועיין מנ"ח (תע"ז) שהאריך בזה, הרי להדיא שההלוואה עצמה נשמטת ולא רק כח התביעה של המלוה.

[מה שנכון נכון]

וכן האריך להוכיח כך בתוקף במנחת אשר שביעית (סי' י"ח אות ה', מהדורת תשע"ה).

אין שם 'אריכות להוכיח'. לדידיה משיטת רש"י דתלי ליה עד דאמר הכי היינו להכריחו מוכח כן, דאל"ה הוי גזל כדין תליוהו ויהיב. [וכן מדלא הקשו הראשונים כן עליו]. ע"כ. ואם לדין יש תשובה.
ועוד הביא שם את דברי הרי"ד בפסקיו שאכן נראה מדבריו כעין שיטת היראים מתחילה, [ולדעת המנח"א ס"ל ליראים כן גם במסקנתו, ולענ"ד ז"א], דסגי שיאמר משמט אני ואח"כ יגבה חובו. אמנם כתב במנח"א שאין דבריו מובנים כי משמע מדבריו שאחר אמירת משמט אני מותר למלוה לגבות את החוב, וא"כ מאי אהניא אמירת משמט אני.

דברי המשנת יעבץ הם ענין אחר לגמרי.

[מחולת המחנים]

וכן האריך להוכיח כך בתוקף במנחת אשר שביעית (סי' י"ח אות ה', מהדורת תשע"ה).

אין שם 'אריכות להוכיח'. לדידיה משיטת רש"י דתלי ליה עד דאמר הכי היינו להכריחו מוכח כן, דאל"ה הוי גזל כדין תליוהו ויהיב. [וכן מדלא הקשו הראשונים כן עליו]. ע"כ. ואם לדין יש תשובה.
ועוד הביא שם את דברי הרי"ד בפסקיו שאכן נראה מדבריו כעין שיטת היראים מתחילה, דסגי שיאמר משמט אני ואח"כ יגבה חובו. אמנם כתב במנח"א שאין דבריו מובנים כי משמע מדבריו שאחר אמירת משמט אני מותר למלוה לגבות את החוב, וא"כ מאי אהניא אמירת משמט אני.

לעיין מר במסקנת דבריו בסי' נ"ד אות ג'.

וראה עוד בדבריו שהובאו כאן
viewtopic.php?p=238399#p238399

דברי המשנת יעבץ הם ענין אחר לגמרי.

בדעת המשנת יעב"ץ נראה אכן דאזיל בשיטת היראים, ולפלא שהתעלם מדעת רוב הראשונים.

[מה שנכון נכון]

מש"כ המנח"א בסימן נד 'רוב הראשונים' כונתו מדשתקו לרש"י אהא, והכל הולך אל מקום אחד.

בדעת המשנת יעב"ץ נראה אכן דאזיל בשיטת היראים, ולפלא שהתעלם מדעת רוב הראשונים.

אני הבנתי את כונת המשנת יעבץ מצד מוסר ודרך ארץ בלבד, שראוי והגון ללוה שקבל כסף מחבירו על דעת להחזירו לו לעשות כן, ולא לנצל את דין ההשמטה של התורה אע"פ שמבחינה ממונית החוב באמת פוקע לגמרי. [וזהו לכאורה הפירוש הפשוט ברוח חכמים נוחה הימנו]. ולא שנשאר עליו חוב ממוני כסלקא דעתיה דהיראים. ויתרה מזו שאי"ז כמו מי שפרע שי"א שיש לצד השני זכות תביעה עליו שיקיים דבריו [כפי שחידש שם במשנת יעב"ץ שיש זכות כזו], ובעניננו יש רק חיוב מוסרי על הלוה לקיים דבריו, ללא זכות תביעה ע"ז גופא למלוה.

[בברכה המשולשת]

לא בקשתי ברכות. שאלתי שאלה פשוטה: מיהם השיטות הסוברות את הדברים שכתבת בשמם. ושתי תשובותיך אינם מן הענין!

את הברכות נתתי כי רציתי לברך את כתר"ה, ולא כתשובה כמובן.
מלבד המקורות שהובאו כאן- אני כיוונתי גם לדעת הב"ח שהנוהג כרש"י זריז ונשכר.
באחרונים, מלבד מה שהובא- זכורני שיש על זה מאמר של הגר"י אריאל שליט"א שזה הגדר וזה עומק עניין ההפורזבול, וכמו שכתבתי.
ולענ"ד גם במקורות שכתוב בהם בהדיא שהחוב נשמט, הכוונה היא לאפשרות תביעת החוב ולא לעצם חיובו התורני של הלווה להחזירו (אא"כ באמת אין לו- שזה הטעמא דקרא של שמיטת כספים)

[מה שנכון נכון]

מלבד המקורות שהובאו כאן- אני כיוונתי גם לדעת הב"ח שהנוהג כרש"י זריז ונשכר.

לא הבנתי איזה ראיה מיוחדת יש מהב"ח יותר מאשר מעיקר דברי רש"י, וגם זה אינו מוכרח כלל.
ואדרבה, הב"ח מתרץ את קושית הרא"ש על רש"י דא"כ בטלת תורת שמיטה, שכיון שהמלוה אמר משמט אני, והלוה בא מעצמו ליתן לו את המעות, וכל מה שתולהו הוא רק על אמירת 'אעפ"כ' לאחר שנתן לו מעותיו ולא על עיקר הנתינה, וא"כ שפיר התקיימה כאן מצות שמיטה. עכ"ד. וממילא לדבריו גם פשיטא שאין כל ראיה מהיתר התליה דרש"י שהחוב קיים.

המקורות שאכן נראה מדבריהם שעיקר החוב נשאר לע"ע הם רק שניים: הרי"ד שהביא הרב מחולת המחניים, והמשנה ראשונה שהביא הרב איש ספר. שאר הראיות כולל מהיראים אינם מוכרחות. [הכונה לשיטות הראשונים או האחרונים הידועים, ולא כ"כ לתורת ראשי הישיבות].
הרי"ד לא הזכיר שאם לא אומר לו לשון מתנה הוא לעיכובא כמ"ש הרמב"ם והשו"ע, ולפרש כדעתו בדבריהם לענ"ד א"א.

פרוזבול - כשהחוב עומד לנגישה הוא נשמט לגמרי, ובפרוזבול שיש אחר שנוגש לא נשמט כלל. ואי"ז ענין לנד"ד.

[אביגדור]

אבל אם החוב לא קיים למה שיהיה מותר לתלות את חבירו כדי שיתן לו כסף במתנה?

[מה שנכון נכון]

רבינו בחיי דברים טו,ב

וזה דבר השמטה. אמרו רז"ל (שביעית י, ח) אומר לו המלוה ללוה משמט אני, לכשיביא מעותיו שעברה עליהם שמטה, אם אמר לו הלוה אני רוצה לפרעך, יקבל המלוה ממנו, שלא (הזכיר) [הזהיר] הכתוב ללוה שלא יפרע את חובו כמו שעשה ברבית שמנע לשניהם, כענין שכתוב (דברים כג, ח) לא תשיך לאחיך, שהיא אזהרה ללוה, אבל בשמטה לא הזהיר אלא למלוה שלא יגוש את הלוה לפרעו ולא ינהוג אדנות בעצמו להכריחו על פרעונו, לפי שהיובל הוא קובל לאדון הכל יתעלה, וזהו כי קרא שמטה לה', אבל אם הביא לו הלוה מדעתו מותר לו למלוה לקבל מידו, ואמרו רז"ל שהמחזיר למלוה חוב שעברה עליו שביעית רוח חכמים נוחה הימנו. ואם אינו מחזיר אפשר המלוה לביישו ולומר לו תראה שתאכל מעותי חנם.

ולכאורה עולה מדבריו שהחוב קים, ורק אסור למלוה לתובעו.
אך יתכן שאין לבנות על דיוקי הלשונות, והלא מה שכתב 'אני רוצה לפרעך' ע"כ לאו בדוקא הוא כי צ"ל במתנה אני נותנו לך, וכמו שהעיר התוי"ט י,ח על לשון הר"ש והר"ב. וכן בריבית קצוצה אין באמת חוב, ואם נטל שלא מדעת הלוה מוציאין ממנו משום גזל ולא רק משום וחי אחיך עמך [וכן אסור שם גם אם יכוין הלוה למתנה]. אלא שכיון שהלוה נותן את המעות למלוה רק בגלל שרוצה להחזיר לו את מה שנתן לו ולא כמתנה בעלמא, ע"כ קורא לזה רבנו בחיי בלשון פרעון, ואין כונתו לגדר ההלכתי של המושגים.

[מחולת המחנים]

כאן במאמר רבי נחום רוטשטיין (החל מתחתית העמ') פלפל בדעת הרבינו בחיי בזה
http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.as ... 07&hilite=

[עושה חדשות]

זה לשונו;

מכתבי הגרחק.png (39.67 KiB) נצפה 1270 פעמים

ויל"ע ביותר לפמש"כ הקצות בסי' סז דע"מ שלא תשמטני בשביעית התנאי הוא שייתן לו אח"כ מתנה כסכום ההלוואה, וזה לכאו' ממש ריבית קצוצה, מתנה תמורת ההלוואה.