ביקורת: תרגום אונקלוס <קאפח> בחומשי 'תורת חיים'

[קלונימוס הזקן]

בחומשי 'תורת חיים' שבהוצאת מוסד הרב קוק, נדפס תרגום אונקלוס על פי התאג' מוגה בידי הרב יוסף קאפח

ב'מבוא לתולדות ההדרתם של פירושי הראשונים' שנדפס בראש החומש, לא סקרו אנשי מוסד הרב קוק את תולדות עבודתו של הרי"ק בסידור התרגום והגהתו ע"פ התאג', ולכן איני יודע אל נכון מה הנחה אותו בעבודתו
אשמח מאד אם יהיה מי שיפנה אותי למי שעסק בזה, או לדברי הרי"ק עצמו בכתביו

כבר זמן רב שאני משתמש במהדורה זו של החומש ונהנה מאד, אך מפעם לפעם נתקל בבעיה, באשכול זה ארשום את הראוי לענ"ד לבדוק ולתקן בתרגום אונקלוס שבחומש זה, ואקוה ששאר חו"ר הפורום
יוסיפו מאשר נתקלו הם עצמם הטעון תיקון. כשיצטבר כאן מספיק חומר, אפנה את אנשי מוהר"ק לעיון באשכול זה, לפני הדפסת המהדורה הבאה:

[קלונימוס הזקן]

הערה כללית: משום מה, בחר הרי"ק, בכל מקום שטעם המילה הוא 'תביר' להניח אחריה פסיק בתרגום. ההגיון הראשוני בכך ברור שכן הטעם הוא טעם מפסיק, אך פעמים רבות הדבר לא מתאים לקריאת הפסוק ומחלק אותו לעין הקורא בצורה שאיננה נוחה לקריאה.
אולי הפיסוק הזה בכלל מיותר?

[קלונימוס הזקן]

דברים כא:ב
אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל. בתרגום שבמהדורת תורת חיים: דִּבְסַרְחָנוּת קְטִילָא.

הטעות ברורה וצ"ל: דִּבְסַחְרָנוּת קְטִילָא

[אלי_ש]

הערה כללית: משום מה, בחר הרי"ק, בכל מקום שטעם המילה הוא 'תביר' להניח אחריה פסיק בתרגום. ההגיון הראשוני בכך ברור שכן הטעם הוא טעם מפסיק, אך פעמים רבות הדבר לא מתאים לקריאת הפסוק ומחלק אותו לעין הקורא בצורה שאיננה נוחה לקריאה.
אולי הפיסוק הזה בכלל מיותר?

מבלי להתייחס ספציפית למה שכתבת, משום מה זכור לי שלתימנים (?) היו טעמים גם לתרגום אונקלוס.

[קלונימוס הזקן]

בראשית ט:י
וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל חַיַּת הָאָרֶץ

בתרגום שבמהדורת תורת חיים, נוספה וא"ו החיבור בהתנדבות... : בעופא וּבִבְעִירָא ובכל חית ארעא

[אריסמנדי]

בני תימן נוהגים הפסק חשוב בטעם תביר, ומכאן הפסיקים שבנוסחאות התרגום שלהם (בשביל אתנחא וסו"פ מסמנים נקודות בתרגום).

התרגום שהגיה ר"י קאפח מבוסס על נוסח התאג' הישן שהדפיס רא"ח נדאף, וההגהה לא היתה דייקנית ביותר מבחינת ניקוד, דגשים ועוד 'זוטות' שכאלה, כמו הטעויות שהוער עליהן כאן שהן ט"ס פשוטות. (טעויות סופר ובעיות דקדוק ניתן למצוא גם בספרים אחרים שהוציא לאור הרי"ק ז"ל). חשיבותו היא בגירסאות שהובאו בו ע"פ כ"י ישנים, שלפעמים אין להם שריד בכל התאג'ין החדשים (שלא לדבר על שאר נוסחאות הדפוסים), אלא רק בכ"י עתיקים ומדוייקים.

המבקש דיוק רב יותר בהגהת הנוסח, בניקוד ודגשים וכיו"ב, ילך לו אצל התאג'ין החשובים תורת אבות, תורה קדומה וכיו"ב.

[קלונימוס הזקן]

בני תימן נוהגים הפסק חשוב בטעם תביר, ומכאן הפסיקים שבנוסחאות התרגום שלהם (בשביל אתנחא וסו"פ מסמנים נקודות בתרגום).

התרגום שהגיה ר"י קאפח מבוסס על נוסח התאג' הישן שהדפיס רא"ח נדאף, וההגהה לא היתה דייקנית ביותר מבחינת ניקוד, דגשים ועוד 'זוטות' שכאלה, כמו הטעויות שהוער עליהן כאן שהן ט"ס פשוטות. (טעויות סופר ובעיות דקדוק ניתן למצוא גם בספרים אחרים שהוציא לאור הרי"ק ז"ל). חשיבותו היא בגירסאות שהובאו בו ע"פ כ"י ישנים, שלפעמים אין להם שריד בכל התאג'ין החדשים (שלא לדבר על שאר נוסחאות הדפוסים), אלא רק בכ"י עתיקים ומדוייקים.

המבקש דיוק רב יותר בהגהת הנוסח, בניקוד ודגשים וכיו"ב, ילך לו אצל התאג'ין החשובים תורת אבות, תורה קדומה וכיו"ב.

בענין ההפסק בטעם תביר, כמו שכתבתי זהו טעם 'מפסיק' והדין נותן כן. אמנם פעמים שזה לא כ"כ מתאים, אלא אולי ע"פ דרוש, והפיסוק שנועד לתועלת הקוראים מיותר במקרה כזה. ולכן לכאורה לא נאות לתת למחשב לפסק אוטומטית מול כל תביר. אלא אם כן זה נועד לסייע לקרוא את התרגום באותה מנגינה שבה נקראת התורה עצמה.

באשר לדיוק בנוסח, הסבתי את ההערות כולן על חומשי תורת חיים, כדרכה מבקשת הנהלת מוהר"ק לזכות את הלומדים בספרים מדוייקים ונעימים לעין.
התאג' הישן חשוב מאד לנוסחאות, וזה אכן ערך מוסף. אך אי אפשר לדלג על הדברים הבסיסיים, וטעיות סופר בסיסיות, ככל שהן יותר פשוטות, כך הן יותר מצערות, כי ניתן למנען.
זו מטרתי באשכול זה, ובודאי ישמחו אנשי מוהר"ק על מלאכתם שנעשית בידי אחרים ויצרפו התיקונים אל מקום אחד וכו'

[אשבמבש]

בני תימן נוהגים הפסק חשוב בטעם תביר, ומכאן הפסיקים שבנוסחאות התרגום שלהם (בשביל אתנחא וסו"פ מסמנים נקודות בתרגום).

הם נוהגים בתביר הפסק יותר חשוב מטיפחא? קשה לי להאמין. זה ממש משנה את המשמעות ברוב המקומות.

[קלונימוס הזקן]

הם נוהגים בתביר הפסק יותר חשוב מטיפחא? קשה לי להאמין. זה ממש משנה את המשמעות ברוב המקומות.

ג"א מצטרף להנ"ל,
בדרך כלל התביר (כצורתו) קרוב יותר למרכא באופן קריאת הפסוקים מאשר לטיפחא המפסיק ממש

[חקר]

אצל בני תימן מחולקים כל הטעמים לשלש קבוצות, א. מעמידים [טעמים הנכללים בקבוצה עושים הפסקה גמורה]. ב. מפסיקים [טעמים הנכללים בקבוצה זו עושים הפסקה בינונית]. ג. מוליכים [טעמים בקבוצה זו אינם מפסיקים כלל, ומשמשים רק למשיכת התנועה המוטעמת].
בקבוצת ה'מעמידים' נכלל גם התביר כמו האתנחא והרביע וכדו', אם כי, הדווקנים שבקוראים מקצרים את ההפסקה של התביר יותר משאר המעמידים [מהטעמים שנזכרו בהודעות הקודמות].
הטפחא נכללת בקבוצת המפסיקים.

[אריסמנדי]

גם אצל קהילות אשכנז התביר מנוגן באורך, ולמעשה גורם להפסק המנוגד הרבה פעמים למשמעות.

[קלונימוס הזקן]

והנה עוד טעות קטנה, וכנראה לא מכוונת אלא 'פספוס' של הרי"ק בניקוד (אולי זו פשוט טעות סְדָר, ולא עמו תלון המשוגה):

בראשית לא:מב "ויוכח אמש". תרגום: ואוכח בְּרַמְשָׂא.

חלף: בְּרַמְשָׁא.

[צופה_ומביט]

השבת העברתי את תרגום הסדרא מאונקלוס הנזכר שבחומש תורת חיים, מוגה ע"י הרב יוסף קאפח וכו' [רק הערב ראיתי אחד כותב ששאל אותו ולא מיניה ולא מקצתיה, רק שאלו אותו היכן שהיו להם ספקות. וברוך היודע האמת], אמרתי נראה ונדייק בעז"ה.

וכמה דוגמאות בולטות, באותה הפרשה, צרמו אותי, [וגם גרמו לי לפחות בתרגום להיות כמה פעמים קורא למפרע, ודלא כמו שכתב המשנ"ב (רפה סק"ו) "לא יקרא פסוק המאוחר קודם המוקדם אלא יקרא כסדר"]. ובסופו של דבר, קיבלתי רושם של ספר שאינו מוגה.

ואלו הן:

ניקוד המילה "ארי" [=כי]:
ג, ה:
כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ
משום מה, בניגוד לכל "כי" בפרשה שתרגומו מנוקד אצלם [כנכון] "אֲרֵי" בחטף פתח, את תרגום שני ה"כי" האלה ניקדו: "אֱרֵי" בחטף סגול.


ניקוד המילה "שום" [=שם]:
ד, יט:
שֵׁם הָאַחַת עָדָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה
בניגוד לכל "שם" בפרשה, כולל השני בפסוק זה, שתרגומו מנוקד אצלם "שׁוֹם" בחולם [וכך גם בכל התיג'אן שראיתי (למעט אחד, כדלהלן בהודעה הבאה בעז"ה), ואצל שפרבר, ובפרשגן ומעט צרי], את תרגום ה"שם" הראשון בפסוק זה ניקדו "שׁוּם" בשורוק, [בסביונטה ואצל וייזר ומ. פוזן כל "שום" בתרגום מנוקד כך].


והדוגמה הכי מעצבנת ובלתי נסבלת:
ניקוד המילה "אנשא" [=אדם]:
ג, כ:
כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי
אִמָּא דְּכָל בְּנֵי אֲנָשָׁא
וכן להלן ד, כו:
אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'
בְּיוֹמוֹהִי חָלוּ בְּנֵי אֲנָשָׁא מִלְּצַלָּאָה בִּשְׁמָא דַּה'.
בשני המקומות האלה ניקדו "אֲנָשָׁא", בחטף פתח [כך מנוקדת מילה זו בכל מקום בתרגום אצל וייזר ומעט צרי].

אבל להלן ו, א:
וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
וַהֲוָה כַּד שָׁרִיאוּ בְּנֵי אֱנָשָׁא לְמִסְגֵּי עַל אַפֵּי אַרְעָא
ניקדו בחטף סגול "אֱנָשָׁא" [כך היא מנוקדת בכל מקום אצל מ. פוזן ופרשגן. ובסביונטה "אֵנָשָׁא" בצירי].
וכך שוב שם מיד בפסוק ב.

אבל מיד בפסוק ד חזרו לנקד בחטף פתח "אֲנָשָׁא", "אֲנָשִׁין".
ושוב חזרו בהם ומיד בפסוק ה-ו חזרו לנקד בחטף סגול "אֱנָשָׁא".
ובפסוק ז [שיש בו פעמיים את המילה "אדם"] הגדילו לעשות, וכעין פשרה לסיום, את תרגום הראשונה ניקדו "אֱנָשָׁא" בחטף סגול [דסליק מיניה...] ואת תרגום השניה ניקדו "אֲנָשָׁא" בחטף פתח.

[צופה_ומביט]

את הדוגמה הכי מזעזעת מהפרשה שכחתי לכתוב, טעות מוזרה ביותר, שמשנה לגמרי את המשמעות:

ג, ז:
וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת.
באונקלוס:
וְחָטִיטוּ לְהוֹן טַרְפֵי תֵּינִין וַעֲבַדוּ לְהוֹן זְרָזִין.
[ראה בפרשגן כיצד "חטיטה" היינו "תפירה"].

כך הוא הנכון, ופשוט, שהוא לשון רבים וגוף שלישי: ויתפרו, ויעשו, כמו בפסוק. וכך הוא אצל כולם בלי יוצא מן הכלל.
חוץ מבתורת חיים.
אצלם משום מה מתורגם וְחָטִיט לְהוֹן טַרְפֵי תֵּינִין וַעֲבַד לְהוֹן זְרָזִין.
ויתפור! ויעש!
[המשמעות היא שלא הם עשו להם אלא מישהו אחר. אולי הקב"ה].
אין לי שום מושג מהיכן באה להם הטעות המוזרה הזו, אבל כך הם הדפיסו בתרגום ה"מוגה".

כך הוא בספר [הפיזי] שיש אצלי, שהוא הדפסה שמינית משנת תשנ"ד.
עכשיו ראיתי שבספר שבאוצה"ח, שהוא הדפסת תשס"ה - כבר תוקן, ונכתב "חטיטו", "עבדו".
[רק זה תוקן, ולא כל מה שכתבתי בהודעה הקודמת, שנשאר על מכונו].

[צופה_ומביט]

הלכתי ובדקתי בכמה וכמה תיג'אן איך מנוקדות שם המילים מההודעה הראשונה,
תיכף אכתוב מה ראיתי,
אבל בעיקר - ראיתי מה המקור שממנו לקחו תורת חיים את תרגום אונקלוס שלהם המוגה ע"י הרב קאפח,
והוא מתאג' "הגדול", היינו עם חמישים מפרושים, בהוצאת חסיד.
שם אכן כתובה הקדמה ארוכה מהרב קאפח בעצמו, שהוא עמל ויגע להגיה את התרגום וכו'.
ומתברר שכל חילופי הניקודים שהצבעתי עליהם בהודעה הראשונה - נמצאים שם אחד לאחד בדיוק נמרץ. זהה לגמרי לתורת חיים.
וכלומר שזהו תרגום אונקלוס שהם העתיקו לספרם, כמות שהוא.
[רק "חטיטו, עבדו" כמובן כתוב בתאג' ההוא נכון, ומשום מה בתורת חיים הושמט הריבוי בשתי מילים עוקבות אלה במשך הדפסות רבות].


המילה "ארי":
בכל התיג'אן מנוקדת בחטף פתח.

המילה "שום":
בכל התיג'אן מנוקדת בחולם.

המילה "אנשא":
פה זה מעניין.
בניקוד מילת "אנשא" - לא רק שראיתי שיש בזה מחלוקת בין תיג'אן שונים [וכמו שהבאתי לעיל בהודעה הראשונה שנחלקו בזה תרגומים מדויקים מהוצאות שונות], אלא שגם כמעט בכל התיג'אן ראיתי חילופים בזה, שפעם מנוקד כך ופעם אחרת, וצ"ע.

להלן מה שראיתי בתיג'אן בניקוד מילת "אנשא" [סדר הרשימה לא לפי קדימות וכיו"ב, אלא לפי מידת העקביות בניקוד המילה]:

תורה קדומה:
תמיד בחטף סגול.

פרשה מפורשה, ותאג' וזאת התורה [עמרם]:
תמיד בחטף פתח.

ספר התרגום [עראקי הכהן]:
תמיד בחטף סגול.
למעט בפסוק ו, ד שיש חילוף שצ"ב: אנשא בחטף סגול, אנשין בחטף פתח.

תאג' כתר תימן, ותאג' תורת אמת:
ג, כ: סגול.
ד, כו והלאה: חטף סגול.
למעט בפסוק ו, ד שיש חילוף שצ"ב: אנשא בחטף סגול, אנשין בחטף פתח.

תאג' תורת אבות [אלשיך]:
תמיד בחטף פתח.
למעט בפסוק ו, ד שיש חילוף שצ"ב: אנשא בחטף פתח, אנשין בחטף סגול. [! הפוך בדיוק מהמחליפים הקודמים. כאילו יש איזה ענין לכל תאג' לנקד כאן את ה"אנשין" שונה מניקוד "אנשא" דידיה, וצ"ב].

תאג' [אלנדאף ועראקי הכהן] ירושלים תרנ"ד:
ג, כ: חטף פתח
ד, כו: חטף סגול.
ו, א-ב: חטף סגול.
ו, ד: אנשא בחטף סגול, אנשין בחטף פתח.
ו, ה-ו: חטף סגול.
ו, ז: פעמיים בחטף פתח.


להשלמת העניין:
אונקלוס מהדורת שפרבר, בניקוד בבלי:
א' ד"אנשא" מסומן תמיד בסימן הבבלי לשווא/חטף.
אבל לא ברור לי למה הכוונה, דהיינו לאיזה חטף טברייני זה מקביל. חטף פתח או חטף סגול. [ונפקא מינא לדידן שמבחינים ביניהם במבטא].
[ממה שהבנתי בהגיה הבבלית לא היה חילוק בין חטף פתח לחטף סגול, כי לא היה אצלם חילוק בין הגיית פתח לסגול, וכהגיית יהודי תימן עד היום. (אני לא בקי בתחום ויתכן שיש בזה דקויות). כמו כן, בניקוד הבבלי היה סימן אחד לשווא ולכל מה שבניקוד הטברייני הוא חטפים שונים, כולל חטף קמץ שלכולי עלמא נהגה אחרת מפתח-סגול].
אולי יש איזה כלל בבלי בזה, איך לקרוא את החטף כשאחריו שני קמצים? ואולי כשאחריו בא רק קמץ אחד כמו ב"אנשין" הכלל משתנה? יבואו היודעים ויגידונו, ונודה להם עד מאד.

[צופה_ומביט]

בנוגע לניקוד מילת "שום" כנ"ל:

יש להעיר שהביטוי "על שום" [= על שם] מופיע במשנה פסחים, וכן בתלמוד בבלי כמה פעמים.
ואנו רגילים לומר "על שוּם", אבל להנ"ל זה תלוי לכאורה כיצד אנו קוראים באונקלוס, שוֹם או שוּם.
אא"כ נאמר שלשון אונקלוס לחוד ולשון חכמים במשנה ותלמוד לחוד.

יהודי תימן גורסים וקוראים במשנה "על שֵם מה", ויש בזה הרבה היגיון וצדק, כי מה פתאום להכניס מילה ארמית ["שום" במקום "שם"] בתוך טקסט עברי לגמרי.
ואולי כך גרסתם גם בתלמוד [לא היה לי היכן לבדוק], כי בכל המקומות שמופיע - הוא כחלק מטקסט בעברית [רובו הגדול].

[יאיר אתמר]

לגבי 'אנש' - במסורת הבבלית של הארמית (והעברית) המקראית והתרגומית האל"ף צרויה לעולם, כדרכה לנקד גרוניות הבאות בתחילת מילים בתנועה מלאה (קצרה) במקום שווא שבמסורת הטברנית. במסורת הטברנית של הארמית (והעברית) המקראית (ובתרגומי א"י מן הגניזה) איכות השווא היא כחטף-סגול בהברה שלפני הטעם (אֱנוֹשׁ/אֱנָשׁ) וכחטף-פתח בהברה שלפניה (אֲנָשִׁים/אֲנָשִָׁא).
בבבלית צעירה ובמסורת התימנית האל"ף שוואה, בהשפעת המסורת הטברנית. (בניקוד בבלי מורכב מופיע גם 'צירי-קצר'.)
בניקוד הטברני של התרגומים מצוי גם אֱ(י)נָשִָׁא (אולי בהשפעת הכתיב הבבלי, הארמית של התלמודים, או צורות דומות [אלהא]).
(ראה י' ייבין, הניקוד הבבלי, עמ' 217, 298, 377, 908-910; ע' דודי, דקדוק תרגום אונקלוס, עמ' 94-95, 107-108, 465-468; הנ"ל, עיונים במסורת הלשון של יהודי ספרד לפני הגירוש, עמ' 129-130; ע' אמסטרדם, הפונולוגיה ותצורת הפועל של תרגום אונקלוס, עמ' 14, 59, 89-90; ב' דן, התרגום הארמי לתהלים: תיאור מורפולוגי, עמ' 295; ש"ג פרנג, תרגום שיר השירים, עמ' 220 [והש' י' וורמסר, לשון ספרות התנחומא-ילמדנו, עמ' 19]; G. Khan, 'Vocalization: Babylonian', EHLL, 3, p. 959.)

לגבי 'שום' (הארמית) - במסורת הבבלית ננקדת מילה זו בשורק בצורת נפרד ובחולם בצורת נסמך. בכת"י אשכנזיים ובמסורת הטברנית של הארמית המקראית מופיע שורק גם בצורת נסמך.
(ראה ע' דודי,שם, עמ' 453-456; ש"ג פרנג, שם, עמ' 241. וראה גם הערת ר"י אספיס בת"א המדויק - עוז והדר, דברים כב יד, כו יט.)

קיימת גם 'שום' בעברית, בלשון חכמים, והאריכו בה.
(ראה בין השאר רי"ן אפשטיין, מלנה"מ עמ' 1263; מ' בר-אשר, 'הטיפוסים השונים של לשון המשנה', תרביץ, נג (תשדמ), עמ' 210 והע' 129 [= הנ"ל, מחקרים בלשון חכמים, א, עמ' 99 והע' 141]; ש' שרביט, 'לשון ההגדה של פסח', לשוננו לעם, מחזורים מ-מא (תמט-תשנט), עמ' 32 (גם לגבי על-שום); ש''י פרידמן, 'שום דבר - למילים בעלות גון משמע נויטראלי בלשון חז''ל', עיונים בלשון חכמים, ירושלים תשנו, עמ’ 84-79; מ' ריז'יק, מסורות לשון חכמים באיטליה, עמ' 241-242; ג' בירנבוים, לשון המשנה בגניזת קהיר, עמ' 70-71; י' ברויאר, העברית בתלמוד הבבלי, עמ' 162-163).

[צופה_ומביט]

תודה עצומה.

ברשות מעלתו, נמשיך בפרטי בעז"ה.

[צופה_ומביט]

קיימת גם 'שום' בעברית, בלשון חכמים

אכן, גם יהודי תימן גורסים במשניות רבות "משום" [ובחולם], הראשונה בהן היא פאה א, ג "רבי יהודה אומר: אם שייר קלח אחד, סומך לו משום פאה; ואם לאו, אינו נותן אלא משום הפקר", ועוד רבים.