ידועים דברי רבינו הגר"א באגרתו המפורסמת 'עלים לתרופה', וז"ל,
והכל יבוא במשפט על כל דיבור ולא נאבד אפילו דיבור קל, ולכן אני מזהירך שתרגיל בכל היותר לישב יחידי כי חטא הלשון על כולו וכו', כל עמל האדם לפיהו, אמרו חכמים ז"ל שכל מצוותיו ותורתיו של אדם אינו מספיק למה שמוציא מפיו, מה אומנותו של אדם בעוה"ז ישים עצמו כאלם וכו' וידביק שפתותיו כשתי ריחיים וכו', וכל כף הקלע הכל בהבל פיו של דברים בטלים, ועל כל דיבור הבל צריך להתקלע מסוף העולם ועד סופו, וכל זה בדברים יתירים, אבל בדברים האסורים כגון לשון הרע וליצנות ושבועות וכו' על אלו צריך לירד לשאול למטה הרבה מאוד וכו'.
ויש להבין מהו הענין המיוחד שבדברים בטלים ודברים יתירים שבעבורו מגיע עונש חמור כזה של כף הקלע, והתיאור של רבינו הגר"א מצמרר ומפחיד שעל כל דיבור ואפילו דיבור קל, ומבהיל לחשוב שאינו מדבר כאן מצד האיסור של ביטול תורה, שהרי כתב זאת לבני ביתו שאינה מצווה על תלמוד תורה.
ולכאורה יש כאן חידוש כפול, שהרי עצם האיסור של דברים בטלים אינו מוגדר כ"כ מהו שיעור הדברים, [וראה מאמרו של הג"ר יצחק חיים פוס שליט"א, 'איסור שיחת חולין בשיטת הגר"א; קובץ ישורון ה, תשנ"ט, עמ' תכב ואילך], ולפלא שיהיה עונשו חמור כל כך. אבל ביותר צ"ב, שהרי בפשוטו המקור של איסור דברים בטלים הוא מקרא ד'ודברת בם' ולא בדברים בטלים, וזה לא שייך באשה כלל.
ובזוה"ק פר' ויחי מדובר מענין זה של כף הקלע, ובפי' מתוק מדבש שם ביאר שהגיהנום זה עונש על עבירות ומעשים בקו"ע על ל"ת, ואילו כף הקלע זה על ביטול מ"ע. ולפי"ז יקשה ביותר שלכאורה בדברים בטלים אין כאן ביטול והעדר של מ"ע, אלא שמדבר בקו"ע [ובדוחק י"ל שמבטל העשה של ת"ת].
ונראה לבאר לעצמי הענין, ואקוה לד' שאיני טועה ח"ו, וזה על פי דברי רבינו יונה בספר שערי תשובה (שער ב פיסקא יח),
ודע כי נפש הרשע אשר כל תאותה לחפצי הגוף בחייו, ונפרדת תאותה מעבודת הבורא ונבדלת משרשיה, תרד במותו למטה לארץ אל מקום תאותה, ותהי תולדתה כטבע העפר לרדת ולא לעלות, אבל יעלוה למרום לדין ולמשפט ולראות איך החליפה מרום בשאול. כאשר יעלו את האבן על ידי כף הקלע ואחרי עלותה למרום תרד בטבעה למטה לארץ, כאשר האבן חוזרת ונופלת לארץ אחרי הזריקה, שנאמר (שמואל א, כה, כט): "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע". ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (קהלת רבה ג כז): אחת נשמתם של צדיקים ואחת נשמתם של רשעים עולות למעלה ונידונות שם, נשמותיהם של צדיקים זוכות בדין וגנוזות תחת כסא הכבוד, ונשמותיהם של רשעים חוזרות ויורדות ומטורפות לארץ, שנאמר: "ואת נפש אויביך יקלענה וגו'", ונאמר (משלי יא, ז): "במות אדם רשע תאבד תקוה", כי לא תהיה תקוה לנפש הרשע לצאת מחשך לאור, שנאמר על נפש הרשע (תהלים מט, כ): "תבא עד דור אבותיו עד נצח לא יראו אור".
והרחיב את היריעה בספר העיקרים (מאמר ד פרק לג) בהוסיפו שזהו הצער והיסורים שבאים כתוצאה ממלחמה בין חלקי הנפש, וז"ל,
כן הנפש עצמה אחר שנפרדה מהגוף בהיותה נמשכת לב' הצדדין ההפכיים שאמרנו, צד המעלה מצד טבעה וצד המטה מצד ההרגל, תצטער צער מופלג כאלו חלקיה נפרדים קצתם מקצת, ואף על פי שאין לה חלקים נאמר כך על צד נתינת ההבנה הציורית לומר שיש לה שתי תשוקות הפכיות ואין בה יכולת להמשך אל אחת מהן בלבד, וזה שאמרו רבותינו ז"ל במסכת שבת פרק שואל תניא ר' אליעזר אומר נפשותיהן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך, ושל רשעים מלאך אחד עומד בסוף העולם ומלאך אחר בסופו ומקלעין אותה מזה לזה, שנאמר ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע, וזה לרמוז על שתי התשוקות ההפכיות שיש לה, ושל צדיקים שאין להם תשוקה אל צד המטה נדבקת מיד אל מה שהוא בטבעה שהוא לשבת תחת כסא הכבוד, וכמו שהתענוג הוא למעלה מכל התענוגים שאפשר שידומו כמו שאמרנו למעלה, כן הצער הוא יותר גדול מכל צער שאפשר שידומה.
ולפי"ז נראה לבאר ענין העונש המיוחד של כף הקלע, שהגיהנום הוא לצרף ולזכך מהטומאה והלכלוך של העבירות שנדבק בנשמת האדם, אולם כף הקלע עניינו הוא שע"י העבירות וביטול מ"ע האדם הוריד את מדרגת נפשו שהיא נפרדת בכל מציאותה ומהותה מעיקר מציאותה בשרשה שהיא לעבודת הבורא, ממה שנמשכה אחר החומריות והבלי העולם הזה, והענין של כף הקלע הוא להחזיר את הנשמה ולתקנה כפי מדרגתה הראויה לה בשרשה.
ומעתה נראה כי זהו סוד הענין שעל כל דיבור בטלה צריך להתקלע,
דלא מיירי כאן מעונש על האיסור של דיבור בטל, אלא המציאות שנוצרת על ידי זה, כי אין לך דבר שקובע את המציאות הרוחנית של האדם כמו הדיבורים שלו, כל מהות האדם זה ה'מדבר' שבו, וכך הוא המוחש והמורגש שדיבורים בטלים מורידים את כל ההויה והמדרגה הרוחנית של האדם, ועל כן יידרש לכף הקלע נורא על מנת לשוב לשרשו.
