אנונימי כתב:א] ההנחה שחז"ל קבעו בתלמוד דברי חולין והם נשארו גם אח"כ בתוקפם כדברי חולין גרידא, אתה מקבל את ההנחה בשיוויון נפש, ואני משתומם.
הגע בעצמך, איתא בספר חסידים שאסור להכניס דפים שכתוב בהם דברי חולין בתוך ספר קדש מפני בזיון הספר[ובכללם כמובן מרשמים רפואיים], ואילו חז"ל כללו דברי חולין בתוך הש"ס עצמו, אתמהה?!
ובנוסח אחר - האם לדעתך דברי הספר חסידים האלו לא קיימים לגבי הדפים שנזכרים בהם רפואות, כלומר שבין גיטין ס"ט ב' לע' א' מותר להניח מרשם תרופה מהרופא בקופת החולים השכונתית?
לענין בזיון הספר יש הבדל גדול בין הכנסת דפים חיצוניים לספר קודש, שבזה מחמיר הס"ח, לבין הכללת דברי חולין בספר עצמו. כמדומה שכמעט ולא יוצא היום ספר תורני שאין בו דברי חולין בהקדמה, בדפי ההקדשה וכדומה, האם כל אלה עוברים על דברי הס"ח? ומה לגבי אחרית דבר של שפ"ן הסופר בש"ס וילנא? אתה חותך זאת מהש"ס שאצלך בבית?
אנונימי כתב:ב] מכיון שכפי הבנתי הוסכם כאן על ידך שעכ"פ לדברי ההלכה שבתלמוד ישנו תוקף לענין כך שאין לחלוק עליהם, ואילו דברי הרפואה והחולין שבתלמוד אינם מכלל התלמוד בעצם אלא נטפלים אליו [בכדי שיהיה מרגוע לת"ח בין הסוגיות החמורות כדברי הברדשי] ואותם לא קיבלו א"ע בית ישראל , ומכיון שאתה בעצמך הצבעת על נפקותות הלכתיות היוצאות מסוגיות אלו וכדבריך - לדוגמא, הזכרתי שם שמהסוגיא בשבת (ע"פ פירוש המאירי, הסובר שהרפואות שם הם חסרות ערך, וגם היו כאלה בזמן האמוראים) ניתן להביא ראיה להתיר ריפוי בתרופות פלסבו..
אני רוצה לשאול את השאלות הבאות -
אם יטען מאן דהוא שאע"פ שמסוגית הגמ' יוצא שמותר לשקר ולרפא בתרופות דמה, הוא עצמו חולק ע"ד התלמוד וסובר שאסור לרפאות בתרופת דמה, האם אז תקרא לו חולק ע"ד התלמוד או לאו ?
או לחילופין אם יטען מאן דהוא שאע"פ שרב אשי קבע בתלמודו את דברי אביי שאמרה לו אם כך וכך [ומזה למד מעכ"ת שאפשר לרפאות בתרופות כאלו], מ"מ יצא לו ממחקר היסטורי שאביי לא אמר מעולם ד"ז ושמועה לא נכונה שמע רב אשי, ולכן הוא חולק וסובר שאסור לרפאות בתרופות דמה, האם אז תקרא לו חולק ע"ד התלמוד או לאו ?
כמובן שביכולתך לנסח ניסוח דקדקני שימנע קושיות מעין אלו, ותאמר שעמ"י קיבל ע"ע את תוקפן של כל הנפקותות ההלכתיות שיהיה אפשר להוציא מדברי כל חלקי התלמוד.
ככלל, אני מסכים עם המשפט האחרון שלך (בהסתייגות אחת, זה אמור רק בנפקותות שתוקפן אינו תלוי בנכונות העובדתית של הדברים, ככל שיתברר שאינם כאלה. למשל, אם הרמב"ם סובר שיש טעויות אסטרונומיות בדברי האמוראים, הוא לא בהכרח מחוייב לפסוק הלכה בחישוב המולדות ע"פ טעויות כאלה).
אנונימי כתב:וכעת אשאל עוד, כידוע שלימוד ההלכה אינו דומה למחקר אקדמאי, ודרך משל - כדברי החזו"א שאין להגיה את הספרים מכח כתבי יד [כמובן שהוראה זו י"ל גבולות ואכ"מ], אם יבוא אדם וימחוק מכח גירסא קדומה את מאמרו של אביי זה, ולכן יטען שבטלה הראיה שמותר לרפאות ברפואות מעין אלו ובאמת אסור, האם לימודו הוא כהלכה או שהוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה?
כמובן שביכולתך לנסח ניסוח דקדקני שימנע קושיות מעין אלו, ותאמר שעמ"י קיבל ע"ע את תוקפן של כל הנפקותות ההלכתיות שיהיה אפשר להוציא מדברי כל חלקי התלמוד כאשר כולו נלמד באופן שווה.
ראשית אעיר שההנחה כי שבאופן גורף אין לסמוך להלכה על הגהת הספרים על פי גירסא קדומה אינה מוסכמת, ואם לכל מי שאינו נוהג כחזו"א תקרא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, אפשר לפתור את השאלה שבאשכול באופן ישיר, ככל הנראה. מ"מ, להבנתי גירסא שונה בדברי אביי בסוגית הרפואות דינה כגירסא שונה בדברי אביי ביע"ל קג"ם ודומיהם, ככל שמדובר בנפקותות הלכתיות.
אנונימי כתב:אבל אם הנך סובר כך, הרי במילים אחרות אתה אומר שהטקסט כולו, כל התלמוד בבלי, על חלקי ההלכה האגדה והרפואה נתקדש בקדושה שווה, שיהיה יסוד ושורש לתורת ישראל ולאור כל חלקיו ילכו הכל לדורי דורות, ולכן יש מצווה ללמוד ולגרוס ולהגות ולשנן את כל חלקי הטקסט ה'קנוני' הזה על כולו, ולמצוה זו יש הקוראים גם 'תלמוד תורה'! ואין בדבריהם זרות כלל.
(א) משמעות המילה "נתקדש" כאן אינה ברורה לי. בפרט, אינני יודע קבלת התלמוד לענין האפשרות לחלוק עליו לדינא הוסיפה מדרגת קדושה יתרה בדברי התורה שבו. לדעתך, תלמוד ירושלמי קדוש פחות מהבבלי?
(ב) לגופו של דבר, כמו שכבר כתבתי כאן כמה וכמה פעמים, אני מסופק אם העובדה שניתן להסיק מסקנות הלכתיות בעקיפין מסוגית הרפואות די בה, לכשעצמה, להגדיר את לימוד הדברים כתלמוד תורה.