נוסחה חדשה בגמ' ריש בבא בתרא?

[איש_ספר]

לפנינו קטע מתוך ספר ראב"ן שכמה תמיהות עולות ויורדות בו, עד שיש לחשוד שמא נוסח התלמוד שהיה לפניו משונה משלנו.

הדברים מוגשים בשפה ברורה שאף מי שאינו לן בסוגיא יכול לקוראם בנקל.

כתב ראב"ן ריש בבא בתרא:

סוגייא דשמעתא דהשותפין, דהיזק ראייה שמיה היזק וכו'. ואי קשיא, האמר רב יהודה אמר שמואל [כ"ה ב] הילכתא כרבי יוסי, דאמר על הניזק להרחיק את עצמו, והכא מחייב למזיק. תריץ: הא אמרי [שם] מודה ר' יוסי בגירי דיליה, והיזק ראייתו גירי דיליה נינהו, שמזיק בראייתו, דעינא בישא מיקלא קלי [כדאיתא] בפרק המפקיד [מ"ב א] הילכך עליו להרחיק את עצמו.

ודבריו פלאיים, שלדעתו כל היזק ראיה מזיק בראיתו ומקלא קלי, ומלבד שהדבר אינו מובן (מה מזיק בראיתו שמסתכל לחצר) הרי בגמרא ריש ב"ב דף ב, ב אמרו כן דוקא גבי גינה, וחילקו גינה משאר היזק ראיה:

"ת"ש: וכן בגינה [שבגינה תנו דחייב לגדור, ונוכיח מזה דהיזק ראיה שמיה היזק], גינה שאני, כדר' אבא, דאמר ר' אבא אמר רב הונא אמר רב: אסור לאדם לעמוד בשדה חבירו בשעה שהיא עומדת בקמותיה".

והנה בקטע הבא שם הנסוב על דף ד עמוד א' כותב ראב"ן:

אלא אמר רבא, וכן בגינה סתם כמקום שנהגו לגדור בבקעה דמי, אבל בבקעה סתם כמקום שלא נהגו לגדור דמי. ואי קשיא כיון דהיזק ראייה שמיה היזק מה בין גינה לשדה האמר בפרק המקבל [ב"מ ק"ז] אסור לאדם שיעמוד על שדה חבירו בשעה שהיא עומדת בקמותיה משום עין הרע. תריץ בגינה איכא תרתי היזק ראייה ושמירת פירות, דסתם גינה יש בה אילנות ופירות וסתמן קיימי לגדור משום פירות, אבל שדות דליכא אלא היזק ראייה מסתמא לא אמרינן קפדי לראייה וכו'.

ודבריו תמוהים.

חדא, למה הביא ממרחק לחמו,מבבא מציעא דין דאסור לאדם שיעמוד על שדה חבירו, בשעה שהוא מפורש לפנינו בבא בתרא דף ב, ב וכדהעתקנו לעיל!

ועוד: אם בחצר יש טעם של שמירת פירות, איך היה ס"ד של הגמ' הנ"ל להוכיח משם דהיזק ראיה שמיה היזק (וכדהק' כן חכמי לוניל על הרמב"ם כיו"ב) ?

ואם נאמר שלפני ראב"ן לא היה בגמ' שם כל פסקא דת"ש וכן בגינה, הכל יעלה יפה יפה.

[אלא שקשה לשער כן, דכל הגרסאות העולות מתוך ראב"ן בספרו מתקיימות בכתבי היד המצויים למסכתין, ולא מצאנו כת"י שנשמט ממנו פסקא זו].

הבו עצה הלום!

[ווונדערלעך]

לגבי הקושיא הראשונה, יש ליישב דנקט ההיא דב"מ משום דהתם עיקר והכא רק משום תרוצי לקושיין מייתי לה.
לגבי הקושיא השניה מאי ס"ד דגמ' להוכיח מגינה דהיזק ראיה שמיה היזק. יש לומר דהראב"ן ס"ל כדעת הרמב"ם דאסור לעמוד על שדה חבירו אינו אלא ממדת חסידות. ועי' חת"ס ב"ב ב' ע"ב ד"ה והא, וז"ל: דהא בקעה דליכא התחייבות לבנות כלל משום הא
דאסור לעמוד שהוא מידת חסידות בעלמא לא חייבוהו חכמים. משא''כ גינה דמאחר דנזקקנו לו למסיפס עשרה להתפיס כגנב [משום שמירת פירות. ווונדער], והואיל ואיכא נמי מידת חסידות שלא לעמוד בקמת חבירו ממילא מחייבים אותו עד ד' אמות. משא''כ בחצר אי לא רצו דליכא היזק ראיה אפילו ממדת חסידות, אף על גב דצריך לבנות מסיפס עשרה משום נתפס כגנב, מכל מקום אי לאו דרצו לא מחייבים אותו יותר.
כן צריך לומר בהס''ד. אך למאי דמסיק וכן אגויל וגזית, תו לא צריך לדוחק זה כלל ונימא בגינה אין
מחייבים אותו יותר מגדר עשרה. שוב מצאתי בראב''ן ק' ע''א
שכתב כן וז''ל בגינה איכא תרתי היזק ראיה ושמירת פירות
וכו' אבל שדות דליכא אלא היזק ראיה לא קפדי וכו' ע''ש
עכ"ל החת"ס.