הודעהעל ידי פרץ מוצקין » ה' אפריל 02, 2015 6:30 pm
הרב שלמה אבינר
"הטוב שבגויים - הרוג"?
שאלה: אנו זועקים על השחיתות של המחבלים בארצנו אשר רוצחים אנשים חפים מפשע. אך איך מחאה זו עולה בקנה אחד עם מה שהורו חכמי ישראל "טוב שבגויים הרוג"? היש מוסר אחר להם ולנו?
אכן רבותינו לימדונו "טוב שבגויים הרוג" או בנוסח אחר "כשר שבגויים הרוג" או עוד "טוב שבמצרים הרוג" "טוב שבעכו"ם הרוג", ואמירה זו שימשה נשק בידי האנטישמים בכל הדורות להאשימנו בתוקפנות וברצחנות, מה שהוא אלף אמה רחוק מן הטבע שלנו.
למשל בשנת תרפ"ו, מאיר אבנר, נבחר היהודים לפרלמנט הרומני, נאם על שאלת היהודים ומצוקתם. פרופסור קוזא, הידוע לשמצה בשנאתו לישראל, הפסיקו וצעק לעברו: ומה עם "טוב שבגויים הרוג"? מאיר אבנר לא איבד את קור רוחו, והשיב על אתר: זה נאמר על טיטוס, שכונה על ידי מחניפיו: חמדת המין האנושי, amor ac deliciae generis humani בלטינית. כלומר אותו אדם הנחשב לטוב שבגויים, באמת היה ראוי להוצאה להורג. אבל היה זה דרוּש, כי דברי חז"ל לא נאמרו דווקא על טיטוס אלא גם עליו.
וכן רבי שלמה אבן ורגה, שחי בתקופת האינקוויזיציה בספרד, ומתאר את תלאות היהודים באותה תקופה ולפני כן, מספר בספרו "שבט יהודה" על הוויכוח מול האפיפיור, בין הכומר פראי פירדו לבין נציגנו דון שמואל אברבנאל ודון שלמה הלוי. הם נשאלו לפשר המאמר "טוב שבויים הרוג", והשיבו שזהו דבר "טוב שבגויים" כלומר "הרוג" - מי שחייב מיתה. כי אצלנו יש צורך בסנהדרין, עדים והתראה, דרישה וחקירה, עד כדי כך שאמרו שבדרך זו לא היה אדם נהרג לעולם בבית דין, ועל זה אמר רבי טרפון שהתוצאה היא שמרבים שופכי דמים, כיוון שאין הרתעה. אבל אצל הגויים, הורגים על פי אומדנא את חייבי המיתה. וזו הנהגה נכונה. הפירוש מצא חן בעיני האפיפיור, אך כמובן אינו אלא דרוש על גבי דרוש.
כמו כן לפני כשבע מאות שנה, בשנת חמשת אלפים, היה ויכוח בין המומר ניקולאי דונין לבין רבינו יחיאל מפריז. הוא השיב שזה נאמר בשעת מלחמה. וכן הוא בתוספות שזה נאמר במלחמה (תוס' ע"ז כו ב ד"ה ולא בשם מסכת סופרים וירושלמי קידושין). כאשר ניצבים מול אויב, אין לעשות חשבונות, שהוא כשלעצמו אדם טוב, שהרי הוא בא להורגנו, והבא להורגך השכם להורגו.
הירושלמי מביא את המקור של הדין הזה שגם נמצא אצל רש"י על הפסוק: "ויקח שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים ושלישים על כולו" (שמות יד ז): "ומהיכן היו הבהמות הללו? אם תאמר משל מצרים - הרי נאמר וימת כל מקנה מצרים (שם ט ו). ואם (תאמר) משל ישראל, והלא נאמר: וגם מקננו ילך עמנו (שם י כו). משל מי היו? מהיָרֵא את דבר ה'. מכאן היה רבי שמעון בר יוחאי אומר: כשר שבמצרים (שבגויים) הרוג, טוב שבנחשים רצוץ את מוחו" (מכילתא שם)". ורבינו בחיי מוסיף שאפילו בשעת מלחמה יש לקרוא קודם לשלום. באשר למצב אז במצרים, זו לא היתה מלחמה כהגדרתה ההלכתית, אבל זה אותו עיקרון, שהרי רצו להורגנו, והבא להרגך השכם להורגו.
הגאון הרב מנחם כשר מביא הוכחה לכך מן הסיפא של המאמר: "טוב שבנחשים רצוץ את מוחו". פשיטא! וכי אנו צריכים לרבי שמעון בר יוחאי כדי לדעת זאת? אלא מדובר בסוג אנשים שהם נחשים שאסור לסמוך עליהם, ועליהם נאמר כל המרחם על אכזרים, הוא מתאכזר על רחמנים. הרי זה דומה למאמר חז"ל "טו ב שברופאים לגהינום" (קידושין פב א), שבוודאי אין זה נאמר בכל רופא אלא ברופא בלתי אחראי, כמו שמסביר רש"י: "אינו ירא מן החולי ומאכילו מאכל בריאים ואינו משבר לבו למקום ופעמים שהורג נפשות ויש בידו לרפאות העני ואינו מרפא". אם כן, למה נקרא טוב שברופאים? הוא נראה טוב, ויש לו אולי כשרון להיות טוב, אבל באמת הוא רע.
וכן "הכשרה שבנשים, בעלת כשפים" האמנם? אלא היזהר, תיתכן אשה הנראית כשרה, אך באמת אינה אלא מכשפה. אל תדון לפי המראה החיצוני. כי האדם יראה לעיניים וד' יראה ללבב" (שמואל א טז ז).
וכאשר היטלר ימח שמו החל לעלות על במת ההיסטוריה היה צריך לקיים בו: טוב שבנאצים, הרוג (תורה שלמה על שמות ט כ עמ' 134 ועיין שם באריכות).