איתא במשנה (בכורות ה' ע"ב): "בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה - מותר באכילה. וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה - אסור באכילה, שהיוצא מן הטמא - טמא, והיוצא מן הטהור - טהור".
ואמרו על כך בגמרא (בכורות ז' ע"א-ע"ב): "בעו מינ[י]ה מרב ששת מי רגלים של חמור מהו ותיבעי (ליה) [להו] דסוסים וגמלים דסוסים וגמלים לא מיבעיא להו דלא עכירי ולא דמו לחלב מיא עול מיא נפוק כי קמיבעיא להו דחמור דעכירי ודמו לחלב מאי מגופיה קא מימצצי ואסירי או דלמא מיא עול מיא נפוק והאי דעכירי הבלא דבישרא הוא אמר להו רב ששת תניתוה שהיוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור מטמא לא קאמר אלא מן הטמא והני נמי מינא דטמא הוא. ואיכא דאמרי דסוסים וגמלים לא קא מיבעיא להו דלא שתו אינשי כי קמיבעיא להו דחמור דשתו אינשי ומעלו לירקונא מאי אמר להו רב ששת תניתוה היוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור והני נמי מטמא קאתי".
לפי הפשט של הלישנא קמא, רב ששת ממש דורש דרשה - להלכה! - מדברי המשנה. הרי בסתמא דמילתא לא אמור להיות הבדל בין "מטמא" ובין "מן הטמא" והיינו הך.
ובאמת, בשיטה מקובצת (מהד' אילן, בכורות ז' ע"ב ד"ה מטמא לא קאמר) הובאו דברי תוספות חיצוניות שהתקשו בזה, וז"ל: "מטמא לא קאמר אלא מן הטמא (ש"מ) [והני נמי מינא] דטמא נינהו - פי' הקונט' דדמו לחלב. ותימ' דאיך משמע [מן] הטמא מינא דטמא, הואיל והוי בלא יוד. ונ' לגרוס והני נמי מיני {נדצ"ל: מיניה} דטמא נינהו, פי' הם באים [מן] הטמא ואסירי אפי' מסוסים וגמלים. מיהו תימא קצת לה"ר אלחנן, שאין זו שיטת התלמוד דקאמר השואל דסוסים וגמלים לא מבעיא ליה דודאי (נינהו) [שרו] וקפשיט (הש"ס) [רב ששת] דאף מסוסים וגמלים אסירי. לכן נר' כפרש"י ז"ל. א"נ י"ל דדוקא דחמור חשיבי באים מן הטומאה משום דעכירי ודמו לחלב אבל דסוסים וגמלים לא חשיבי כבאים מן הטומאה דמייא עייל ומייא נפיק...", עכ"ל.
ולמסקנה נמצא שלפי התירוץ הראשון נשארו התוס' חיצוניות עם הקושיה שבתחילת דבריהם בפירוש רש"י, ואילו לפי התירוץ השני הם קיימו את שינוי הגירסה שהציעו, אלא שהסבירו שהוא בעצם לא משנה את מסקנת הגמרא, ומי רגלים דסוסים וגמלים לא נחשבים כבאים מן הטומאה כיון שאינם עכורים ולא דומים לחלב ולכן הם מייא עייל ומייא נפיק. ונראה שלפי זה אם היה כתוב "מטמא" הכוונה הייתה לכל דבר שיצא מחיה טמאה (וכפי שפירשו רגמ"ה ורש"י), והלשון "מן הטמא" מלמדת להבנת רב ששת (לפי גירסה זו) על חשיבות, ולכן צריך דווקא משהו שהמעבר בגופו של הטמא ממש שינה אותו, ורק אז הוא נחשב כדבר שממש יצא מן הטמא. אמנם אם הוא רק עבר בגוף החיה הטמאה ויצא ממנה בלי היכר מיוחד אין זה נחשב שהוא יצא ממנה, רק כדבר שעבר דרכה.
אמנם, כידוע, אנחנו לא ששים על שינויי גירסה מסברא, ובפרט שהגירסה ה"בעייתית" נמצאת בדברי ראשונים קדומים, הנה סיכום ראשוני של הגרסאות בדברי רב ששת:
כעין נוסח הגמרא שלפנינו גרס וביאר בספר הישר (סי' תקכט). בכת"י מינ': וה"מ דטמא הוא. בכת"י וט' 121: והני מיניה דטמא נינהו (כתוס' חיצוניות!). בכת"י וט' 119: והני נמי דטמא הוא. באו"ז כת"י (כת"י אמשט' ואוק'. ח"א סי' תפא): והני נמי מילי דטמא נינהו. ובאו"ז דפוס (כך ציינתי לעצמי פני זמן רב, איני יודע למה הכוונה): והני נמי מינא דטמא נינהו. וכן משמע מלשון רש"י (ד"ה מטמא), אך אי אפשר להכריע מלשונו מה היתה גירסת הגמרא לפניו ומה הוא פירש. בהל' בכורות לרמב"ן הביא רק את ה"איכא דאמרי", אך הוא גרס בו בתשובת רב ששת (הסוגריים עפ"י כת"י מנטובה): "אמר להו רב ששת תניתוה שהיוצא מן הטמא טמא ומהטהור טהור, מטמא לא קאמר אלא מן הטמא והני נמי מינ[י]ה דטמא קאתו".