הודעהעל ידי בברכה המשולשת » ש' יולי 09, 2016 10:41 pm
לגבי נטל"פ, כתבתי בס"ד בספרי (הקודם) כך:
משמעותית עוד יותר היא השמטת מנהג כל רבותיו של רבינו הרקח בשפירא ובמגנצא שלא להתיר נותן טעם לפגם בדיעבד למעשה, אלא רק להלכה, עליו העיד רבינו הרקח בכ"י מעש"ר, מס"ד 90, עמ' 103ב, שורות 17 – 34 (ובמקבילה הזהה בפסה"ל עמ' ט, ויעויין עמנואל, ראב"ה, עמ' 27). לעומת זאת, בספר רקח אין רמז להנהגה זו (יעויין: סי' תמ"ד, עמ' רצח; סי' תנ"ח, עמ' שב; סי' תס"א, עמ' שג; סוף סי' תס"ט, עמ' שט-שי; סי' תע"ד-תע"ה, עמ' שיב-שיג; סי' תפ"ז, עמ' שכא). יצוין, כי הנהגה דומה, שלא להתיר בפועל על סמך נטל"פ בלבד אלא רק עם סניפי היתר נוספים, למרות שמן הדין נטל"פ מותר בדיעבד, נזכרת גם במקור אשכנזי אחר בן התקופה. זאת, בצירוף הצעת הסבר שאין אנו בקיאים בהגדרת המושג "דבר חריף", שבו אין היתר נטל"פ, ולכן אין להתיר רק על-בסיס נטל"פ (תו"פ, סימן ל"ח, עמ' 73, ייתכן שמחברו הוא רבינו שמחה משפירא). ייתכן אולי להציע הסבר אחר, שהחכמים סברו כדעת ר' אב"ן שאין להתיר נטל"פ אלא על-פי טעימת נחתום גוי המסיח לפי תומו (אב"ן העזר, סי' שי"ג-שי"ד, עמ' 144 – 145. בכ"י וולפנביטל: עמ' 418 בעימוד שמשמאל לימין), ומכיוון שבדיקה זו אינה מצויה ושכיחה, החמירו כגדר וסייג לאסור תמיד. בהקשר זה, יש להדגיש כי בעוד שעצם ההכרעה שנטל"פ מותר מפורשת בתשובה מפורטת של רבינו יצחק ב"ר יהודה (תחצו"ל, סימן ה, עמ' 3, וללא שם המשיב במעה"ג, סימן י"ד, עמ' 8 – 9), הרי שהשאלה "וששאלתם בנותן טעם לפגם", כמו גם הפירוט שבתשובה, מלמדים על כך שההכרעה ההלכתית בנושא זה לא הייתה ברורה. מעדותו של ריבר"י לגבי מנהג העם להחמיר בנושא נטל"פ בגיעולי גויים, ניתן להסיק כי בנושא נטל"פ באיסורים אחרים אין מנהג ברור. הכרעה דומה לזו של ר"י בר"י נמצאת במקורות נוספים מתורת חכמי אשכנז הראשונים, וגם במקורות אלו ניכר סיוג מסוים מיישום הדין הלכה למעשה (יעויין במיוחד תחצו"ל, סימן ע"ה, עמ' מד, ומשם בתשו"ר, סימן שפ"א, עמ' 376). ייתכן, אפוא, שזהו המקור הראשוני לשניות בין ההיתר על-פי ההלכה והנוהג שלא להסתמך על היתר זה (לגמרי או לחצאין). יצוין, כי גם רבינו יב"ק משפירא כתב בספרו כדבר פשוט שנטל"פ מותר בדיעבד (יחתו"א, עמ' רפב-רפג, ערך רב חייא בר יצחק שהיה בימי רבינא), למרות שראב"ה העיד עליו כי בפועל החמיר גם בדיעבד.