הודעהעל ידי יאיר » ב' אוגוסט 08, 2016 1:27 am
יישר כח. הנה:
במדרש משלי אמרו, ראמות לאויל חכמות (כד, ז). רבי פלוני אומר למה הדבר דומה, לתלולית של עפר, הטפש אמר מי יוכל להסירו מכאן, והפקח אומר לא אדם אחד נתנו כאן, אני אסיר משפלה אחד היום ואחרת למחר כו'. ואחרים אומרים, לככר תלוי בשמי קורה, הטפש אמר מי יעלה השמים, הפקח אמר לא אדם אחד תלאה, אקשור קנה על קנה ואורידנה. ואחרים אומרים, לקרסטל נקוב שמכניס בזה ומוציא בזה, הטפש אמר מה הנאה יש לי בזה, והפקח אומר לא שכר יגיע אני נוטל. רמזו בזה המדרש על דרך דאיתא בריש קדושין (ב ב) האשה נקנית בג' דרכים בכסף בשטר בביאה, ותניא עלה ר' שמעון אומר מפני מה אמרה תורה (דברים כב, יג) כי יקח איש אשה ולא כתיב כי תלקח אשה לאיש, מפני שדרכו של איש לחזור על אשה ואין דרכה של אשה לחזור על איש. משל לאדם שאבדה לו אבידה, מי חוזר על מי, בעל אבידה מחזיר על אבידתו. נוסף על הפשט האמת והיושר והצדק, נרמז בזה על התורה הנקראת אשה, על דרך חכמת נשים בנתה ביתה (משלי יד, יא) ואשת חיל מי ימצא (שם לא, א), ראה חיים עם האשה (קהלת ט, ט), תורה צוה לנו משה מורשה (דברים לג, ד), אל תקרי מורשה אלא מאורסה (פסחים מט ב).
נקנית, על דרך והתורה נקנית במ"ח דברים (אבות ו, ה). והוא על דרך וקנה חכמה (משלי ד, ה), ועל דרך אמת קנה (שם כג, כג). בג' דרכים, על דרך את הדרך אשר ילכו בה (שמות יח, כ).
בכסף, רמז בכוסף, על דרך אין אדם זוכה ללמוד תורה אלא ממקום שלבו חפץ, כדאיתא בעבודה זרה בפ"ק (יט א). ואמרינן במסכת אבות (פ"ד מכ"א) הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. רצו בזה הקנאה שתלמידי חכמים מתקנאים זה בזה, מביאה אותם לידי תאוה, שמתאוה ללמוד תורה, על דרך קנאת סופרים תרבה חכמה (ב"ב כא א). ומן התאוה יעלה אל הכבוד, היא התורה הנקראת כבוד (תנד"א פ"ב), כי מתוך שיתאוה ללמוד יתקיים בידו. ואלו השלשה מוציאים את האדם מן העולם, רצה לומר האדם הנמשך אחר תאות הגופני והבלי עולם, מוציאין אותו ממנה שלא ימשך עוד אחריה. כי כל מי שנפשו חשקה בתורה לא עלתה בידו כי אם בהתרחקו מכל מיני תענוגי עולם, כמו שאבאר לקמן בשער ד'. לכן אמרו מוציאין את האדם ולא אמרו מוציאין את אדם, על דרך שאמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ג, יט) ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל. אמר ומותר האדם ולא אמר ומותר אדם, כי בוודאי אדם הוא שאמרו (יבמות סא א) אתם קרויים אדם יש לו מותרות על הבהמה, ועליו נאמר (בראשית א, כו) נעשה אדם בצלמינו כדמותינו. ועליו נאמר (יחזקאל א, כו) דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, רמז לישראל שהם למעלה מהמרכבה דבקים בהשם יתברך. ולכן אדם מספרו מ"ה כמו שעולה שם יו"ד ה"א וא"ו ה"א.
ולכן לפי סוד זה אי אפשר שעכו"ם יקראו אדם, וזה שאמר אתם קרוים אדם אבל הם נקראים האדם. כמו דאמרינן בפרק ארבע מיתות (סנהדרין נט א) ר' אלעזר אומר מנין שאפילו גוי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול, שנאמר (ויקרא יח, ה) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כהנים לוים ישראלים לא נאמר אלא האדם, הא למדת אפילו גוי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול. וכן כתבו התוספות בהדיא פרק ארבע מיתות דף נ"ט (שם ד"ה אלא), ובפרק קמא דעבודה זרה דף (ה') [ג'] (ע"א ד"ה כהנים), ובפרק הבא על יבמתו (יבמות) דף ס"א (ע"א ד"ה ואין) דאין הם בכלל האדם. ורמז לזה האדם עולה מספרו טמ"א, וזהו שאמר שלמה עליו השלום ומותר האדם שהוא העכו"ם או הרשע המטמא נפשו בעבירות, אותו מותרו מן הבהמה אין כי הכל הבל. וכן תרגם המתרגם ושארית גברא חייבא. וזהו ג"כ כוונתם ז"ל שאמרו מוציאין את האדם ולא אדם. נמצא מזה שמהתאוה שאדם מתאוה לתורה עולה אל הכבוד שהיא התורה. ולכך אמר יוסי בן יועזר (אבות פ"א מ"ד) הוי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את דבריהם, כאדם המתאוה לשתות לרוות צמאו ולא כאדם השותה דרך עראי, רק כשותה למלאות תאות צמאו, כך אתה לומד בתאות לבך כאילו אתה מתאווה לשתות. וזה שכתב התנא נקנית בכסף.
בשטר, רצה לומר בסידור הלימוד, שלא יעשה התורה חבילות חבילות, כדאיתא בעירובין (נד ב). ובפ"ק דע"ז (יט א) אמר רבא אמר רב סחורה אמר ר' הונא, מאי דכתיב הון מהבל ימעט וקובץ על יד ירבה (משלי יג, א), אם יעשה אדם תורתו חבילות חבילות מתמעט, ואם קובץ על יד ירבה. ועוד אמרו, נוצר תאנה יאכל פריה (שם כז, יח) למה נמשל התורה לתאנה, מה תאנה אינה נלקטת כולה בבת אחת כך התורה כו'. ולכך אמר התנא בשטר, כלומר כמו שהשטר אי אפשר לכתוב כולו בבת אחת, רק מתחלה שטה אחת ואחר כך האחרת, כן יהיה למוד התורה ג"כ. או בענין זה כפי הנמסר בשטר היא התורה בכתב, והוא מה דאיתא בברכות (ה א) אמר רבי לוי בר חמא אמר ר"ש בן לקיש, מאי דכתיב ואתנה לך את לחות האבן והתורה וגו' (שמות כד, יב), לחות אלו עשרת הדברים, והתורה זו מקרא, והמצוה זו משנה, אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים, להורותם זו תלמוד, הרי נמסר לנו כסדר מקרא משנה ותלמוד. וכדאיתא גם כן בספרי פרשת האזינו (פ' שיז) ירכיבהו על במתי ארץ (דברים לב, יג) זו תורה, שנאמר (משלי ח, כב) ה' קנני ראשית דרכו. ויאכל תנובת שדי זו מקרא, ויניקהו דבש מסלע זו משנה, ושמן מחלמיש צור זו תלמוד, חמאת בקר וחלב צאן עם חלב כרים אלו גזירה שוה וקל וחומר ודינים ותשובות, עם חלב כליות חטה אלו הלכות שהם גופי המקרא, ודם ענב תשתה חמר אלו אגדות שמושכים לבו של אדם כיין. הרי נרמז שני פעמים בתורה שבכתב סידור התורה הנמסר לנו, וכפי שנמסר לנו בכתב כן יהא למודה. זהו שאמר בשטר.
ואיתא במסכת סוכה פרק החליל (נג א) תניא אמרו עליו על רבי שמעון בן גמליאל, כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה נוטל שמונה אבוקות של אור בידו, והיה זורקן כלפי מעלה, וזורק אחת ומקבל אחרת, ואין אחת מהן נוגעת בחברתה. כשהיה משתחוה, היה נועץ ב' גודליו בארץ ושוחה, ונושק את הרצפה וזוקף, מה שאין שום בריה יכולה לעשות. לוי היה מטייל קמיה דרבי בח' סכיני, ושמואל קמיה דשבור מלכא בתמניא מזגא חמרא. אביי קמיה דרבא בתמניא ביעי, ואמרי לה בארבעה ביעי ע"כ.
וירצו כי אלו החכמים אשר היו שמחים בשמחת בית השואבה, והוא בשמיני עצרת אשר בו היה סיום התורה. ואמרו במדרש רות (פ"ב, ט) ושתית מאשר ישאבון הנערים, זו שמחת בית השואבה, ולמה נקראת בית השואבה, שהיו שואבין רוח הקודש, שנאמר (ישעיה יב, ג) ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה. אפשר שירמזו שהיו שואבין מי התורה והיו לומדים חכמת התורה, ומתוך כך רוח הקודש היה שורה עליהם, ובשביל כך היו שמחים בשמחה גדולה. ואמרו שהיה החסיד ההוא לוקח ח' אבוקות של אור כו', אין הכוונה אצלי כפי הפשט לבדו, ושיהיו הקדושים במדרגות המשחקים באחיזת עינים, אבל האור הוא אור התורה. ואמר ח' אבוקות של אור, כי חכמות התורה הם שמנה, כמבואר בחגיגה (יד א) משען, אלו בעלי מקרא. משענה, אלו בעלי משנה. כל משען לחם, אלו בעלי תלמוד, שנאמר (משלי ט, ה) לכו לחמו בלחמי. כל משען מים, אלו בעלי אגדה שמושכין לבו של אדם כמים באגדה. גיבור זה בעל שמועות, פירוש ששמע הלכות פסוקות מרבותיו וסדורות ושגורות בפיו. איש מלחמה, שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה, מעשה בראשית ומעשה מרכבה הרי שמונה.
ואמר שהיה נוטל בידו, על דרך אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו (פסחים נ א), רצה לומר שהיה עוסק באלו ח' חלקי התורה. והיה זורקן כלפי מעלה, רצה לומר שהיה מעיין בשכלו, והיה עולה למעלה במעלות השכליות. זורק אחד ומקבל אחרת, רצה לומר שלא היו מתערבות אצלו, אבל היו כולן נבדלים זו מזו, שהיה לומד אותן כסדר הלימוד, ולא היה עושה אותן חבילות חבילות. וגם כשהיה משתחוה ולוקח מהחלק הגשמי כדי פרנסתו, ולשמח גופו היה נועץ שני גודליו, והיה שוחק ומלעיג על החלק חומרי הזה. ונושק את הרצפה נוגע ואינו נוגע, אלא כדמות נשיקה והיה זוקף תיכף, שלא יתלכלך שכלו בחומריות, ולא יתבלבלו השגותיו, ואין שום אדם יכול לעשות זה. ולוי היה עושה זה בח' סכינים, כלומר כי הסכינים הם חדים ומחודדים הרבה, והוא היה עושה קושיות חדות ודקות בשמונה חלקי התורה הנזכר גם כן מבלי שיכנוס אצלו שום נושא בנושא אחר. ושמואל היה עושה זה בתמניא מזגי חמרא, כלומר בח' כוסות יין, שהיה משליך ומקבל לפני שבור מלכא. והוא שהיה מבדיל תכלית ההבדלה לפני המלך הנזכר בח' כוסות שהיו מביאין לפניו, והיה עושה וממשיל כל אחד מחלקי התורה בכוס אחת מהכוסות ההם, שהתורה נמשלת ליין, והיה נותן הבדל בחלקי התורה. ואביי שהיה עושה זה בח' ביצים, ממשיל חלקי התורה לביצים, כי כמו שבין הביצים ההם ההתחלפות הוא מצד מקרה לא מצד צורה עצמית, כן ההבדל בין חלקי התורה הנזכר הוא מצד המקרי, שכל אחד הוא ענין אחר, אבל מצד עצמית היא תורה אחת ואין ביניהם הפרש, אב אחד לכולן. ואמרי לה בד', כי כל אלו החלקים נכללים בד', מקרא, משנה, תלמוד, סתרי תורה. נמצא שאלו החכמים לא היו מבלבלים למודם בעירוב רק בסדר זה אחר זה.
בביאה, הוא תמידות הלימוד, כי כמו שהביאה היא מתשת כחו של אדם, כן התורה נקראת תושיה שמתשת כחו של אדם (סנהדרין כו ב). גם כי הביאה היא בלילה, כן תמידות הלימוד עיקר זמנה בלילה, כמבואר בשער שאחר זה. זהו הנראה כוונת המשנה. ותניא עלה (קידושין ב ב) מפני מה אמרה תורה (דברים כב, יג) כי יקח איש כו', דרכו של איש לחזר על אשה. רצה לומר דרכו של איש לחזר על התורה הנקראת אשה, כדגרסינן בפרק ד' מאבות (מי"ד) רבי נהוראי אומר, הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבא אחריך, שחבריך יקיימוה בידך, ואל בינתך אל תשען. ותניא בפרק כיצד מעברין (עירובין נד ב) תנא דבי רב ענן, מאי דכתיב רוכבי אתונות צחורות יושבי על מדין וגו' (שופטים ה, י), רוכבי אתונות צחורות אלו תלמידי חכמים, שהולכים מעיר לעיר וממדינה למדינה ועוסקים בתורה. וגרסינן בפרק קמא דבתרא (ח א) אף חובב עמים וגו' והם תכו לרגליך (דברים לג, ג), תאנא רב יוסף אלו תלמידי חכמים שמכתתים רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה לישא וליתן בדיבורו של מקום. הרי שדרכם ז"ל לחזר על התורה. ואמר משל לאדם שאבדה לו אבדה כו'. ירצה שהתורה היא אבדה שאבדה ממנו כשהיה בבטן אמו, מלמדים אותו כל התורה כלו, וכשיצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו ממנו, כמבואר בפרק המפלת (נדה ל ב), וצריך לחזור על אבידתו.