'יצא ידי חובתו' - לפשר ביטוי שגרתי

[הגהמ]

יש כאלה ניבים וביטויים שאנו כ"כ מורגלים בהם שלעולם אין עוצרים לרגע לחשוב על מקורם והשתלשלותם עד שלפתע אנו נשאלים עליהם מילד קטן שלא הורגל בהם ואז כבר מתקשים להשיב תשובה ברורה. כזה אצלי הוא הביטוי התלמודי הנשמע בבית המדרש מאות פעמים בכל יום, והוא: 'יציאת ידי חובה' - פלוני יוצא בו ידי חובתו / מוציא אחרים ידי חובתם / יצא או לא יצא ידי חובתו, וכהנה וכהנה.

כשהתחלתי לחשוב על פשר הביטוי, חשבתי ש'חובתו' היינו חיובו, ומובנו 'פלוני קיים מה שמוטל עליו'. ואמנם נוכחתי לדעת שא"כ אין לי הסבר מתקבל למה נקרא חיוב - חוב? ועוד, כשמתבוננים בדבר קשה להסביר גם שאר המילים. מה ענין 'יציאה' לכאן, ומה הם 'ידי' חיובו?

לאחרונה ראיתי הביטוי מובא בשינוי קל כ"כ עד שכמעט לא הרגשתי בו, אבל משעמדתי עליו נדמה לי מיד שטמון בו פתרונו של הביטוי. כך הוא לשון רבנו אברהם בן הרמב"ם בשו"ת ברכת אברהם סי' ג' (ומובא בגליון הרמב"ם מהד' ר"ש פרנקל פ"ב מהלכות קרבן פסח): 'עבדינן ליה תקנתא להוציאו מחיובו', 'שזו היא תקנתו להוציאו מידי חובה'.

שימושו של ראב"ם מורה שאם שהמכוון בביטוי זה הוא אכן קיום חיוב המוטל עליו, הרי שמשמעותן המילולית של המילים היא: הוצאת האדם מידי (=מכלל) חובה שיתחייב כשלא יעשה המצוה. דומה לפי זה שביטוי זה הוא כעין מה שהיה אומר ר' עקיבא בסגנונו המיוחד: 'אין זו דרך מוציאתו מידי עבירה' (יבמות קיח., שם קיח:, בבא קמא קג:), או מה שאמרו בשבת (סד.) 'אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו'.

אם מי מכם חו"ר הפורום הע"י יכול להוסיף דברים בזה לכאן או לכאן, או לציין לדברים מפורשים שכתבו בזה, אשמח מאד לשמוע חוו"ד.

[אפרקסתא דעניא]

לדבריך כשכתוב בראשונים לכוון לצאת ידי חובה אין הכוונה לכוון לקיים את החובה, אלא לכוון להיפטר מן החובה. מי אומר שזו כוונה ראויה למ"ד מצוות צ"כ?

[רבותיי]

לדבריך כשכתוב בראשונים לכוון לצאת ידי חובה אין הכוונה לכוון לקיים את החובה, אלא לכוון להיפטר מן החובה. מי אומר שזו כוונה ראויה למ"ד מצוות צ"כ?

מה זאת אומרת מי? הראשונים!

[אפרקסתא דעניא]

או קיי. נתקן את הניסוח. לא מי אומר, אלא מה ההגיון. מה הסברא שמי שמצריך כוונה למצוות מצריך כוונה להיפטר מן המצווה במקום כוונה לעשות את המצווה?

[הגהמ]

גם אני אתקן הנוסח. בודאי ברבות הימים נתגלגל הדבר ומובנו של הביטוי בהקשרו הרגיל אכן הוא 'קיום מצוה', אבל דבריי אמורים על מוצאו המקורי של הביטוי.

[צופר הנעמתי]

כל עיקר הקושיא מהלשון חוב ולא חיוב הוא קושיא מהלשון שלנו על לשון חז"ל, ואינו קושיא כלל. בלשון חז"ל הלשון הנוהג בכל מקום הוא "חוב" כמו חובת היום, לעולם בהם תעבודו רשות ר"ע אומר חובה, מה חובתי ואעשנה וכהנה רבות (אינני יודע אם יש בכלל בלשון חז"ל "חיוב", ואין בר אילן תחת ידי לבדוק).

[אפרקסתא דעניא]

גם אני אתקן הנוסח. בודאי ברבות הימים נתגלגל הדבר ומובנו של הביטוי בהקשרו הרגיל אכן הוא 'קיום מצוה', אבל דבריי אמורים על מוצאו המקורי של הביטוי.

כלומר, במשנה - "כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן" - הכוונה אינו פוטרם מחיובם, אך בגמרא - "איתיביה היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כוון לבו יצא ואם לאו לא יצא מאי לאו כוון לבו לצאת" - היינו לקיים?!

[אפרקסתא דעניא]

כל עיקר הקושיא מהלשון חוב ולא חיוב הוא קושיא מהלשון שלנו על לשון חז"ל, ואינו קושיא כלל. בלשון חז"ל הלשון הנוהג בכל מקום הוא "חוב" כמו חובת היום, לעולם בהם תעבודו רשות ר"ע אומר חובה, מה חובתי ואעשנה וכהנה רבות (אינני יודע אם יש בכלל בלשון חז"ל "חיוב", ואין בר אילן תחת ידי לבדוק).

במשנה מצינו "חייב" ו"חב", ו"חב" ל' ירושלמי הוא דנקט לישנא קלילא. נראה שבהשפעת הארמית - חיובא - נקטו בד"כ בצורה "חייב".

[אוצר החכמה]

לא הבנתי בעניותי את כל הדיון.
חב וחייב זה היינו הך.
כשאנחנו דנים בדיעבד על מה שקרה הדיון הוא האם האדם נפטר מחובתו, כי הדיון הוא עתה האם האדם עדיין חייב במצווה ולכן נקטו את הלשון הזו גם המקום שהשאלה היא לפני כי עיקר השאלה הנשאלת היא לאחר מעשה. לדוגמה האם קטן מוציא את הרבים ידי חובתם, לא השאלה היא האם ראוי שקטן יעבור לפני התיבה או יקרא את המגילה כי זה דיון נפרד אם הוא כבוד הציבור וכדומה, אלא עיקר השאלה היא אם עשה האם יצאו היינו האם נפטרו מחובתם. וכל כדומה.

[אפרקסתא דעניא]

איך אתה מסביר את הגמרא בר"ה "מאי לאו אם כוון לבו לצאת" - מה זה לכוון לצאת?

[צופר הנעמתי]

כל עיקר הקושיא מהלשון חוב ולא חיוב הוא קושיא מהלשון שלנו על לשון חז"ל, ואינו קושיא כלל. בלשון חז"ל הלשון הנוהג בכל מקום הוא "חוב" כמו חובת היום, לעולם בהם תעבודו רשות ר"ע אומר חובה, מה חובתי ואעשנה וכהנה רבות (אינני יודע אם יש בכלל בלשון חז"ל "חיוב", ואין בר אילן תחת ידי לבדוק).

במשנה מצינו "חייב" ו"חב", ו"חב" ל' ירושלמי הוא דנקט לישנא קלילא. נראה שבהשפעת הארמית - חיובא - נקטו בד"כ בצורה "חייב".

זה נכון לגבי הפועל חב/חייב שבו בכל מקום הלשון היא חייב לעשות כך וכך, אבל לגבי השם הצורה שמופיע היא בדרך כלל חוב. הצורה חיוב אני מסופק אם קיימת בכלל, אבל בכל מקרה אין מה לשאול במיוחד על הלשון לצאת ידי חובתו שזו הלשון הרגילה.

(בעיקר קושיית הגמרא חב המזיק חייב המזיק מיבעי ליה קשה לי שהרי חב הוא פועל עבר וחייב הוא בינוני, וכאן בפשטות הוא במשמעות פועל עבר ולא בינוני).

[לוצאטי]

עיין השגת ראב"ד על בהע"מ ברכות א ע"ב ברי"ף, ריטב"א ברכות ט ע"א, ריטב"א יומא לז ע"ב.

[אוצר החכמה]

איך אתה מסביר את הגמרא בר"ה "מאי לאו אם כוון לבו לצאת" - מה זה לכוון לצאת?

ברור שהכוונה לקיים את המצווה, רק השאלה למה נקטו לשון לצאת, והתשובה היא, אולי ע"פ אותה דרך, שנקטו את לשון המינימום כלומר כוונתו צריכה להיות לפחות לקיום מצווה כזה שאחריו הוא פטור מחובתו.

[הגהמ]

תודה לכל המגיבים.

אכן ברור שלפעמים חיוב המוטל על האדם נקרא 'חוב' (כגון 'מה חובתו בעולמו') וא''כ באמת אין הכרח לפרש ידי חובתו כמו שפירשתי דהיינו חובה שיתחייב כשלא יעשה מצוה.

ואמנם בכל זאת נראה שעדיין יש לומר ש'לצאת' מתפרש מילולית (עכ''פ בהקשרו המקורי - בין שנפרש כן במשנה בין שלא) כהחלצו של העושה ממצב מסויים בו נמצא לפני שעשה מעשה המצוה. ובכן, הלשון המורגל יצא/לא יצא במובן של קיים המצוה/לא קיים המצוה היא מאותן לשונות המובנות לפי הקשרן שלא כהוראתן המילולית בדיוק.

[הכהן]

הביטוי מתייחס לנפקא מינה המעשית אם יצא או לא, וזה היא אם הוא חייב לעשות או לא.
כפאוהו ואכל מצה יצא ידי חובתו = אינו צריך (ואינו יכול) לאכול שוב.
כפאוהו ואכל מרור לא יצא ידי חובתו = צריך (ויכול) לאכול שוב.

קיים את המצוה כלפי שמיא זה לא משהו מעשי.

[מ.ל.]

פלוני, ר' חיים, שעובד עם חוזרים בתשובה ומתקרבים לדת, סידר לאחד המתקרבים שיאכל בליל שבת אצל משפחה חרדית, והנה זמן לא ארוך לאחר תחילת סעודת ליל שבת מופיע הלה אצלו בפנים מכורכמות, כאוב ופגוע כולו: "מה עשיתי שככה התנהגו אלי..."
- "מה קרה?" נזעק מיודענו?
- "גירשו אותי החוצה, לעיני כולם..."
- "למה? איך וכיצד??!!"
"לא יודע, המארח עמד לעשות קידוש, ואז פנה אלי ואמר לי: רוצה לצאת לבד? או שאני אוציא אותך...".

[התנצלותי להרב הגהמ על ההפרעה]

[רבותיי]

מה המניעה לפרש שאדם צריך לכוון 'להפטר מחובתו'? הלא ענין הכונה במצוה הוא שלא יעשה את הפעולה בסתמיות או לצורך עצמו אלא יכוין שהוא עושה זאת מחמת שהוא מחוייב ע''פ תורה. כאשר הוא מכוין שהוא רוצה להפטר מן החיוב הרי בכלל כונה זו שהוא עושה זאת מצד החיוב ולא מצד סיבה אחרת. כמובן שראוי לכוין שהוא רוצה לקיים את המצוה ולא רק להפטר, אך ודאי די בכונה להפטר.

[הגהמ]

כשמתבוננים בדבר קשה להסביר גם שאר המילים. מה ענין 'יציאה' לכאן?

לכאורה השימוש ב'יצא' במובן 'קיים' שורשו בקהלת ז:יח 'וירא אלקים יצא את כולם' (ראה פרש"י שם).

[הכהן]

ומה הפירוש "הישן תחת המיטה בסוכה לא יצא ידי חובתו"?