מזל טוב לרה"ג המכונה פלגינן לרגל הולדת בנו <בני בבל מוהלין במים ובני א"י בעפר>

[לייבעדיג יענקל]

יזכו אביו ואמו לגדלו ולחנכו ולחכמו ויהיו ידיו ולבו לאל אמונה ויזכה לראות פני השכינה שלוש פעמים בשנה.

[יבנה]

מזל טוב והרבה נחת.

[ר_חיים_הקטן]

ג"א מצטרף להנ"ל.

[אוצר החכמה]

מזל טוב. יזכו אביו ואמו להכניסו בבריתו של אאע"ה ולגדלו לתורה לחופה ולמע"ט מתוך שמחה ונחת. ומז"ט לסב הרך הנולד.

[שבתי]

מזל טוב

[עושה חדשות]

... והנימול לשמונה, יזכה להגות בתורה הנאמנה, ויזכה להיות ריע ואח לשבעה וגם לשמונה, ויתקיים על אביו מקרא דכתיב,
וראה בנים לבניך שלום על ישראל.

[ישראל אליהו]

מזל טוב מזל טוב.
שלום ליוצא מן החדרים, לכרות בברית בין הבתרים.
יזכה הרך הנולד לגדול בתורה ויר"ש, ויה"ר שימשיך מסורת משפחתם מזה דורות רבים.

[איש_ספר]

מזל טוב לחה"ש יקר ונעים, הרב המכונה פלגינן, (ואינו אלא מרבה שלום כדרכן של ת"ח), לו ולביתו לרגל הולדת בנו. יזכו אביו ואמו לגדלו לתורה לחופה ולמע"ט ולהכניסו בבריתו של אאע"ה בעתו ובזמנו, ולשבוע ממנו רוב ששון ונחת אכי"ר.

[בברכה המשולשת]

ג"א הקטן מצטרף לברך את הרה"ג (המכונה כאן פלגינן), שליט"א
ויזכה לגדלו לתורה לחופה ולמעש"ט
בברכת כהנים באהבה

[א' זעירא]

מזל טוב מזל טוב!
שיזכה להכניסו בבריתו של אברהם אבינו בעתו ובזמנו ולגדלו לתורה ולחופה ולמעשים טובים מתוך הרווחה ורוב נחת דקדושה.

[מעט דבש]

מזל טוב, מזל טוב.

רוב נחת ושמחה.

[רבותיי]

מקרב ליבי אצרף את ברכותיי לאבי הילד. יזכה לגדלו לחנכו ולחכמו, מתוך נחת והרווחה, ברכה והצלחה. ולקיים מצוות מילתו, ביום השמיני ללידתו, אמן

[ארזי ביתר]

מזל טוב!

הרחמן הוא יברך את אבי הילד ואמו, שיזכו לגדלו לחנכו ולחכמו בתורה וביראה ובמעשים טובים, ויכניסוהו בבריתו של אאע"ה בעתו ובזמנו.

[איש גלילי]

מזל טוב!
יזכו אביו ואמו להכניסו בבריתו של אאע"ה בעתו ובזמנו, ולגדלו לתורה ולחופה ולמעשים טובים, מתוך נחת והרחבת הדעת!

[פלגינן]

תודה לכולם על הברכות החמות, לשולחים בגלוי ולשולחים בסתר. ברכות יחולו על ראשכם בכפל כפליים!

- - -
כהכרת הטוב, ארשום לפניכם את החלק התורני מדרשת ברית המילה. תמחלו לי על הכתיבה החפוזה. הדברים מופיעים כאן כאמירתם ללא שום הערות, הפניות למקורות ולמחקרים, תוספות צדדיות וכו' ובעז"ה בקרוב יפורסמו הדברים בשלמות.
[מוקדש גם לאלו ששמחוני עד מאוד בהשתתפותם אך ברחו לפני הדרשה...]

בני בבל מוהלין במים ובני אר"י מוהלין בעפר

בין התקופות שעברו על עם ישראל, חולקת לה מקום נכבד תקופת הגאונים. תקופה לוטה בערפל שנמשכה כפי המוסכם כ-500 שנה שעיקרן בין שנת ד' שמ"ט אז נפתחו ישיבות בבל אחרי הפסקה קצרה, ועד לשנת ד' תשצ"ח בה נפטר רב האי גאון. המרכזים של הגאונים היו סורא ופומבדיתא בבבל וישיבת ארץ ישראל. עיקר המפעל הספרותי של הגאונים היה במכתבי שו"ת שנשלחו לקהילות שונות בגולה, ומעטים עד למאד הם הספרים ההלכתיים השלמים שנותרו מתקופה ארוכה זו. גילוי גניזת קהיר לפני כ-150 שנה חשף מקורות רבים ביותר שהולכים ונחקרים עד היום, בצורה שמאפשרת יותר ויותר להכיר את התקופה.
ננסה להתבונן בסוגיה הנוגעת למנהגי מילה, כשנראה כיצד הדברים הלכו והתבהרו עם גילויים נוספים. ראשית נפתח בדברי רב יהודאי גאון המובאים בטור (יו"ד, סי' רסה, תשובה משו"ת הגאונים שערי צדק, סי' יב): "איתשל מקמי רב יהודאי גאון: מהו למימהל על גבי עפרא. ואמר: שפיר דמי, ובלבד שלא יעשה כן בשבת, שלא יביא עפר מהחוץ". עד לתקופת הגאונים ידענו את דברי הפרקי דרבי אליעזר והתרגום יונתן [שלא ידוע לנו מי מהם העתיק מזולתו] שבלעם ראה את בני ישראל במדבר שמטמינים את ערלת המילה בעפר ואמר 'מי מנה עפר יעקב', ומכאן התקינו חכמים שקוברים את הערלה בארץ. ואילו כאן – רב יהודאי נשאל אם אפשר למול על העפר, היינו שהערלה תפול לעפר, ורב יהודאי עונה במין הסכמה: "שפיר דמי" – בסדר. אפשר. וצריך להבין – למה לא?! מה עומד מאחורי השאלה ומה מאחורי התשובה?

נתקדם לשלב נוסף. הטור, שם, מזכיר מקור נוסף: "בדברים שבין בני מזרח ובין בני מערב: בני מזרח מוהלים על המים ונותנים על פניהם, ובני מערב מוהלים על העפר, מן הדא דכתיב (זכריה ט, יא): 'גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו'".
כאן אנחנו כבר לומדים על חילוק בין מנהג מזרח-בבל לבין מנהג מערב-ארץ ישראל. לפי מנהג בבל מלים על המים, ואילו לפי מנהג ארץ ישראל מלים על העפר. ומה מקור הדברים?
ספר החילוקים הוא קובץ חילוקי המנהגים בין בני בבל ובני ארץ ישראל. הקובץ מכיל רשימה של מנהגים והוראות שנחלקו בהם בני מזרח [=בבל] ובני ארץ ישראל במגוון נושאים. מלבד מה ששם מחברו אינו ידוע, אף לגבי תקופתו נאמרו כמה דעות, אך קרוב לוודאי כי הקובץ נכתב בתקופת הגאונים.
חילוק י"ז שבקובץ זה, מעיד על החילוק הנוגע לענייננו. לפי הנוסח המופיע בסוף ספר ים של שלמה: בני א"י [=ארץ ישראל] מוהלין מן העפר, דכתיב (זכריה ט, יא): 'גם בדם בריתך שלחתי אסיריך מן הבור ואין מים בו', ונותנים על פניהם. ב"ב [=בני בבל] מוהלין במים, הה"ד (יחזקאל טז, ט) 'והרחציך במים' [לשון הפסוק: וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם].
מבואר כי בני בבל היו מוהלים במים, ובני ארץ ישראל היו מוהלים בעפר. והב"ח מסביר קצת את האסמכתאות. אמנם עדיין לא התבאר כאן כיצד בדיוק נעשית המילה באופנים אלו, ולהלן נעמוד על כך בהרחבה.
במקורות נוספים ישנה הרחבה של המנהג, וכך מביא הטור מתשובת רב כהן צדק, ונביא את הדברים במקורם בתשובות הגאונים – שערי צדק, סי' י"א: "וששאלתם: למול תינוק על החול ועל המים ולהביא תינוק לבית הכנסת. אין בכך כלום, ואין איסור בין זה לזה שנצוה לכם לשנות מנהגכם. אבל אנו רגילין במים שלוקין [=שבושלו בהם הדס ובשמים, כך נראה מכתב-יד אחר] ובהן הדס ומיני בשמים שריחו נודף יפה יפה, ומוהלין את התינוק על המים שיפול דם מילה לתוך המים, ורוחצין בהם כל הנערים [בכת"י וטיקן 307 שם: "והמוהל רוחץ ידיו במים ואומ' 'הנה דם הברית שבין המקום לאברהם אבינו'"], כלומר: דם ברית שבין המקום לאברהם אבינו ע"ה. עד הנה".
אגב הדברים למדנו מתשובת רב כהן צדק, שעניין זה של מילה על העפר או על המים אינו עקרוני עד כדי להורות על שינוי מנהג שהורגלו, ועל כן, אף שמנהגם בבבל היה למול על המים, לא ראה לצוות לנוהגים למול על החול לשנות את מנהגם. וכמו שהקדמתי, בתשובתו מקבל המנהג פירוט יתר, ואנו למדים כי המנהג היה למול את התינוק מעל מים שלוקים שבהם הדס ומיני בשמים שריחם נודף יפה יפה, על מנת שהדם יפול למים, כשלאחר מכן רוחצים במים אלו את הנערים.
בדומה לכך מעיד ר' עמרם גאון (סדרע"ג, מהד' גולדשמידט, עמ' קפ): "וכך אמר מר רב צדוק גאון ז"ל. מביאין לפניו מים ובהם הדס ומיני בשמים שריחן נודף יפה יפה, ומוהלין את התינוק על המים שיפול דם המילה לתוך המים, ורוחצין בהם ידים כל הנועדים, כלומר: זה דם הברית שבין המקום לאברהם אבינו".
עקבות למנהג ארץ ישראל למול על העפר אנו מוצאים גם באותה תקופה אצל הפייטן הארץ-ישראלי ר' פינחס הכהן (המאה השמינית), שבפיוטו המיועד לברכת המזון בברית-מילה בשבת מפייט: "חוֹל בַּשַּׁבָּת מְכִינִּים לַנַּעַר...", ויש שנקטו בביאור דבריו שלצורך מילה בשבת מכינים עפר מערב שבת, וכמובא להלכה מדברי רב יהודאי גאון לעיל. בדומה לכך מפייט פייטן נוסף אנונימי: "שִׂים בָּאָרֶץ מוּסָר / עָרְלָה לְהָסִיר מִבָּשָׂר", ואף שזה שראה את הפיוט בגניזה סבר שכוונתו שבזכות המילה ישים ה' בארץ מוסר, אך לדעתי יש לפרש שכוונתו למנהג הטמנת הערלה בעפר [שים בארץ – מוסר = החלק שהוסר, עליו מדובר בטור הבא].

בירור המנהג למול על המים ביחס לערלה
בעוד שאת מנהג ארץ ישראל למול על העפר אנו מכירים מקרוב ומבינים כי היו מלים על העפר ואת הערלה קוברים בעפר, במנהג בבל יש לברר האם אף את הערלה היו משליכים למים, וכלום, האם שם – במים – היה מקומה לעד?!
ר' אליעזר ממיץ, בעל היראים כותב בסי' ת"ב: "ונהגו להשליך את הערלה בחול, שמצאנו בפרקא דחלקותא [בין בני א"י לבני בבל]: בני ארץ ישראל מוהלין במים... פי' משליכין הערלה במים, בני בבל מוהלין בעפר... ועתה מביאין חול לקיים דברי שניהם...". כעין זה מצינו גם בליקוטי הפרדס מרש"י ואצל ר' יעקב הגוזר בשם הגאונים. ומבואר מהדברים כי אף הערלה הייתה מושלכת למים.
אמנם קשה להעלות על הדעת שהיו משאירים את הערלה במים לעולם. יתכן כי ההשלכה למים הייתה רק השלב הראשוני, ואילו לאחר זמן מה, היו מוציאים את הערלה מהמים וקוברים אותה בעפר. כסמך לכך, יש לצרף את דברי הפרדס לרש"י שכתב בתוך דבריו: "ומכסין את הדם ואת בשרו של תינוק אותה ערלה ליום ג'" [ובספר מעשה הגאונים, סי' סד, הנוסח מושלם יותר: "מה שמוהלין לתינוק בבית הכנסת ומוהלין אותו על החול ועל המים ומכסין את הדם ואת הבשר שמהל עד יום שלישי, אין בכך כלום, שאין בין זה לזה, אפילו אם לא עשה כן לא היה עושה שום איסורא"], ומפשיטות דבריו עולה כי היו מכסים את הערלה והדם שלושה ימים. אמנם במקום אחר נרחיב בביאור שיטתו באופן שונה מעט.
אנחנו עדיין צריכים להבין את נימת דבריו של רב יהודאי. מה עומד מאחורי השאלה ומדוע הוצרך ל"היתר" כביכול למנהג המילה על העפר.

אגרת פירקוי בן באבוי
אחד מגילויי הגניזה הוא איגרתו של פירקוי בן באבוי, תלמיד תלמידו של רב יהודאי גאון. האגרת מהווה "תעודת ביקורת" על מנהגי ארץ ישראל, שלטענת כותבה הלכו והשתבשו במשך דורות של גזרות ושמדות שהיו בארץ ישראל, עובדה הבאה לידי ביטוי במקורות נוספים בכתבי הגאונים. האגרת נשלחה לקהילות ישראל בצפון אפריקה ובספרד כדי לשכנען שראוי להן לקבל את מנהג בבל ולא את מנהג ארץ ישראל. למרות החריפות שנראית אולי מוגזמת במהלך אגרת פירקוי, נראה כי היא מאירה לא מעט פינה עמוקה יותר בדעתם של הגאונים בסוגיה בה אנו עוסקים. נקרא קטע מתוך דברי רב יהודאי גאון כפי שנמסרו על ידי פירקוי, תוך שמהשוואה למקורות אחרים נראה שפירקוי הוסיף קצת נופך בגנות מנהגי ארץ ישראל:

ואף הוא [=רב יהודאי] כתב לארץ ישראל בשביל סירכא ובשביל כל המצות שנוהגין בהן שלא כהלכה אלא כמנהג שמד [=היינו 500 שנה שבארץ ישראל גזרו שמד שלא לעסוק בתורה ובמהלכן השתבשה המסורת בארץ ישראל, לטענת אנשי בבל], ולא קבלו ממנו, ושלחו לו: מנהג מבטל להלכה, וביקש להתחזק עליהם, והתחזק שלא יהיו אפיקרסין והניח אותן... [-מכאן דילוג לנושא שלנו-] ובשביל שמולין ומשלי[כי]ן דם בריתן על עפר ומבזין דם ברית שכרת הקב"ה עם אבינו אברהם שלש עשרי בריתות (נדרים פ"ג מי"א), פרשו חכז"ל הבזה דם ברית ומשליכו על עפר הוי(!) [יתכן שיש להשלים: מיפר ברית]. ... קיר המזבח... בזכות יש[ראל]... [ובבבל לא פסקה תורה] מישראל שנאמר (דניאל ז, ה): "ותלת עלעין בפומ[ה בין ש]יניה", ואמר ר' יוחנן (קידושין עב ע"א): זו חרב, חדייב ונציבין, שפעמים (פלטתן) [בלעתן] – רומי הרשעה שהן (מוליכין) [מולכין] במדינות הללו, ופעמים פולטתן – שהן באים פרסיים וטורדין אותם ושולטין מלכי פרסיים על אדום, ולא שלטה מלכות הרשעה על בבל ולא עבר פרת מעולם. ולא שכחו תורה שבעל פה ולא הלכה למעשה שתי ישיבות מימות עולם ועד עכשיו, שכך כת' (דברים לא, כא): "כי לא תשכח מפי זרעו"(*). וכן הלכה למעשה בישיבה: מביאין מים חמין ונותנין בהם עצי בסמים... ונותנין את המים בספל תחת התינוק בשעה שמולין אותו ונוטל המל לאותן חמין ומניח על מילה שלתינוק כדי שירפא בשרו ויחום, בשביל שלא יבוא לידי סכנה. וזה ששנו חכמ' (שבת קלד ע"ב) הרחצת מילה והרחצת כל הגוף לפני מילה ולאחר מילה. וכל שאינו עושה כך, עובר חמש עבירות(!): אחת משום סכנה, שאין מניחין חמין על זכר בשעה שמולין אותו [-כלומר, שמכיוון שמלים על העפר, אינם מביאים כלל מים ולא רוחצים את מילת התינוק-], ואחת שהוא מבזה דם ברית, ואחת שהוא טוחה בכותל [ושרצים עוברים עליו ומטמאין אותו, ואחת שפעמים הוא מול בשבת, ונפל דם על עפר, והוי טיט בשבת, ואחת שהוא טוחה בכותל] בשבת, והן מאבות מלאכות שחייבין עליהן סקילה.

(*) השווה תנחומא, פרשת נח, סי' ג: "ואף הקדוש ברוך הוא כרת ברית עם ישראל שלא תשכח תורה שבע"פ מפיהם ומפי זרעם עד סוף כל הדורות, שנאמר (ישעיה נט, כא): 'ואני זאת בריתי אותם אמר ה', רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך, לא ימושו' וגו', ולא כתיב 'ממך' אלא 'מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך', ולפיכך קבע הקדוש ברוך הוא שתי ישיבות לישראל שיהיו הוגין בתורה יומם ולילה, ומתקבצין שתי פעמים בשנה באדר ובאלול מכל המקומות, ונושאין ונותנין במלחמתה של תורה עד שמעמידין דבר על בוריו והלכה לאמתה, ומביאין ראיה ומן המקרא ומן המשנה ומן התלמוד כדי שלא יכשלו ישראל בד"ת, שנאמר (תהלים קיט, קסה): 'שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול', (שם כט, יא) 'ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום', ואותן ב' ישיבות לא ראו שבי ולא שמד ולא שלל ולא שלט בהן לא יון ולא אדום... צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל שהקדים והגלה את גלות יכניה לגלות צדקיה, כדי שלא תשתכח מהן תורה שבע"פ וישבו בתורתן בבבל מן אותה שעה עד היום, ולא שלט בהן לא אדום ולא יון ולא גזרו עליהם שמד".

בדבריו של פירקוי צריך להבין עוד מה בדיוק גדרן של כל המלאכות. והדברים קשים.
[אגב דבריו למדנו כי בקיום המנהג למול על המים, המים מקבלים שני תפקידים הכרוכים זה בזה: האחד, לצורך הדם שיישפך אל המים, והשני, לנתינה על מילת התינוק לצורך רפואתו – למטרה זו צריכים המים להיות חמים.]
וכאן אנחנו יכולים כבר להתחיל להבין מה עומד מאחורי תשובת רב יהודאי. בעיקרם של דברים הייתה התנגדות של אנשי בבל למנהג ארץ ישראל למול על העפר, ולכן שאלו את רב יהודאי האם אכן כ"כ חמור הדבר? על כך השיב רב יהודאי "שפיר דמי", היינו אפשר למול על העפר. כך גם בתשובת רב כהן צדק: "וששאלתם: למול תינוק על החול ועל המים ולהביא תינוק לבית הכנסת. אין בכך כלום, ואין איסור בין זה לזה שנצוה לכם לשנות מנהגכם. אבל אנו רגילין במים...", היינו שהחילוק בין המנהגים אינו כרוך בשאלה של איסור, ואיננו רואים עצמנו נזקקים להורות לכם על שינוי מנהגכם.
לכאורה יש לנו כאן סתירה בדעת רב יהודאי, שכן מדבריו כפי שמציגם פירקוי, עולה כי ישנו איסור במנהג למול על העפר, ואילו בתשובה שהבאנו משערי צדק, סימן יב, וכפי המובא בטור, נראה כי "שפיר דמי", ולגבי החשש שהזכיר פירקוי לגבי שבת, הסתפק רב יהודאי באזהרה: "ובלבד שלא יעשה כן בשבת, גזרה שמא יביא עפר מבחוץ". יש הסבורים כי התשובה בשערי צדק הינה לר' יהודא גאון פומבדיתא זקנו של ר' שרירא, ואילו דעת רב יהודאי היא אכן כפי שהציגה פירקוי, אך יש שהוכיחו בפשטות שבוודאי שני המקורות שייכים לרב יהודאי ויתכן שבאמת לא הקפיד על מה שמלים על העפר, אלא שבארץ ישראל נהגו לטוח דם מילה בעפר שעל הכותל, כעין שמירה נגד המזיקים, ולמדו זאת מדם פסח מצרים שניתן על המשקוף ועל שתי המזוזות, וחשש רב יהודאי שמא יבואו לידי חלול שבת בטיחה בעפר שעל הכותל, ועל כן בשערי צדק הזהיר: "ובלבד שלא יעשה כן בשבת, גזירה שמא יביא עפר מבחוץ", וקרוב הדבר שבראשונה הזהירם שלא לעשות כן רק בשבת, וכשראה שאינם מבדילים בין חול לשבת, אסר עליהם גם בחול. ואפשר גם כן, שפירקוי הוסיף נופך רב ועוד כמה עברות, ואסר להם גם בחול מה שלא אסר להם ר' יהודאי. גם תשובה זו קשה קצת, כי מפורש בדברי פירקוי שהחומרה של ביזוי דם המילה בהשלכתו לעפר היא חומרה נפרדת מחומרת הטיחה בכותל. ואכמ"ל.

מקבילה לדברי פירקוי
היה ניתן לפטור את אגרת פירקוי בביטול, ובאמת כמעט שלא נמצאו מקבילות לחלקי האיגרת, אך במהלך חיפושיי בנוסחאות מילה עתיקות, מצאתי מקבילה נוספת העוסקת בנושא שלנו ומצויה בסדור מנהג אשכנז המזרחי בכתב יד המתוארך למאה יד–טו, וכך נכתב שם:

ואסור לבזות דם מילה [?] ולהטיל על העפר, מפני ששלש עשרה בריתות כרת הקב"ה עם אברהם אבינו במצות דם מילה, על כן אסור לבזות אותו. וכל מי שמטיל דם מילה על העפר, עליו הכתוב אומ' (במדבר טו, לא): 'כי דבר יי בזה'. <וכיצד> יביא מים, ויטיל בהם עשבי בשמ' (בשמים) ומיני בשמים, ויתן לתוכן כדי שיפול דם לתוך מים, ונוטלין ציבור ידיהם באותו המים חמין, וטובלין ידיהן בהם, כדי לחבב מצות מילה, שבזכות דם מילה שחיבבו אבותינו במצרים – נגאלו, שכך כתו' (יחזקאל טז, ו): 'ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומ' לך בדמייך חיי ואומ' לך בדמייך חיי'...

בהמשך, מובא מנהג בבל הנודע, ובדומה למה שהובא לעיל מסדר רב עמרם גאון: "וכך אמר מר רב יצחק גאון: מביאין לפנינו[?] מים ובהם הדס ומיני בשמי' שריחו נודף יפה, ומוהלין התינוק על המים, שיפול דם המילה על המים. ורוחצין בהם ידיהם וכל הנועדים במילה זה הברית אשר כרת המקום לאברהם אבינו".
מדהים לראות כיצד כמה מאות שנים אחרי פירקוי אנו מוצאים נימה חריפה דומה כלפי מנהג ארץ ישראל, איך עברו הדברים מבבל ליבשת אחרת – מערב אירופה, והדברים מראים שאכן הייתה מסורת כזו, אף שבאופן כללי היו מן הראשונים, אף מאשכנז, שלא שללו את המילה על העפר.

הערה "פרקטית" על המילה באופן שהערלה והדם נופלים ישירות לארץ
עם סיום הבאת המקורות מחז"ל ומהגאונים, מן הראוי להעיר כי רוב הלשונות הנ"ל [לשונות הגאונים וגם לשון הזוהר שכעת לא הזכרתי, בשונה מפדר"א] מעידים על כך שהיו "מלים על...", היינו הברית הייתה מתקיימת באופן שהנימול היה מוטה לכיוון הארץ, כך היו הערלה או הדם מוטלים ישירות אל העפר או אל המים. לפי המציאות בימינו שהנימול שוכב על כרית הברית, איננו מבינים את המתואר במקורות, וכבר תמה על כך בליקוטי מהרי"ח: "והנה מדברי הזוה"ק פרשת לך הנ"ל נראה לכאורה למול על העפר שיפול הדם עליו, ולא ראיתי נוהג כן, וכמעט שהוא בל אפשר", ומכח זה הסיק: "ועכ"ח גם כוונת הזוהר שם גם כן רק ליתן הערלה בעפר".
אמנם נראה שבניגוד למציאות בימינו, בעבר היו מלים כשהתינוק מיושב מעט או מוטה כלפי מטה, וכפי שמתועד במגוון רחב של איורים עתיקים המתארים את טקס ברית המילה. יתרה מזאת, באיורים מסוימים נראה כי מראש הכינו קערה רחבת שוליים מתחת לתינוק, באופן שהערלה והדם מוטלים היישר אל הקערה. ואכן, עפ"י לשונות הזוהר שיש לסדר כלי עם עפר עפ"י הדימוי בין מילה לקרבן, יש שהקפידו על כך שהמילה תהיה מעל ספל עפר ושהדם יפול לתוכו כדרך הקרבן על גבי המזבח. כך כותב ר' יהודה טאיטצק בשם אחיו ר' שמואל, בשארית יהודה, ובשמו הביאו כן הכנסת הגדולה, והמכשירי מילה וכעין זה גם כתב היעב"ץ: "לפי ספר הזהר צריך למול על העפר שיפול הדם עליו, דוגמת הקרבן על גבי מזבח אדמה".
מצורפים כמה איורים עתיקים להמחשת העניין (כל הזכויות שמורות).

אופן המילה בעבר.jpg (266.76 KiB) נצפה 9258 פעמים

השתלשלות המנהג בדורות הבאים
נראה שהראשונים שילבו, מי יותר ומי פחות, בין שני המנהגים, ואכן ראשונים כמו האשכול, בעל העיטור, המנהיג, ר' יעקב הגוזר, שבלי הלקט, ארחות חיים והסמ"ק מצוריך, הביאו הן את מנהג הגאונים למול על המים או על העפר, והן את המנהג לקבור בעפר.
ראשונים אחרים, דוגמת הרוקח, האור זרוע, האבודרהם, מחזור ויטרי ור' גרשום הגוזר הביאו רק את המנהג כפי שהוא בפדר"א – לקבור את הערלה והדם בעפר.
ואילו הטור, כפי שראינו, העתיק רק את החילוקים ואת דברי הגאונים.
מאז הסתיימה תקופת הראשונים כמעט ולא מצאנו את המנהג למול על המים, ולכל היותר נהגו בחול כפי המוזכר כבר בראשונים שבחול יש פשרה בין מנהג בבל למנהג ארץ ישראל, שהחול נקרא גם עפר וגם מים. ואכהמ"ל.
המהרש"ל (יש"ש יבמות פ"ח סי' ד) מעתיק את החילוקים דווקא מדברי הגהות מיימוניות, שכך הוא גורס (הל' מילה פ"ג אות ט): "דבני ארץ ישראל מוהלין במים... ובני בבל מוהלין בעפר... ועתה לוקחין חול לקיים דברי שניהם, שהחול נקרא עפר ומים...", ההג"מ מביא גרסה הפוכה שאר"י מלים על המים ובבל על העפר, ואנו נוהגים פשרה ביניהם ומלים על חול, והמהרש"ל תמה על דבריו, שהלוא לעולם – בכל המנהגים – אנו נגררים אחר מנהג בני בבל, בין לקולא ובין לחומרא, וא"כ למה עלינו להתחשב במנהג אר"י ולמול בחול, ומדוע לא נעשה כמנהג בבל למול בעפר? המהרש"ל כותב אמנם שמכל מקום קשה לסתור מנהג ההמון שנהגו בחול, ואלו ואלו דברי אלוקים חיים, רק שיכוון בדעתו להגיע אל השלמות, ותבוא עליו ברכה. אך נשים לב, המהרש"ל תמה על גרסת ה'הגהות מיימוניות', אך מכל המקורות, גאונים וראשונים, עולה כי גרסה זו מוטעית היא ובאמת הנכון הוא שבני בבל מלים על המים ובני ארץ ישראל על העפר, וכבר העירו בזה רבים, ואם כן, לפי הנוסח הנכון, הקושיה מתעצמת שבעתיים; מאחר שהננו נגררים לעולם אחר מנהגי בבל, אם כן אפוא, להיכן נעלם המנהג למול על המים [למעט אלו המקפידים על חול כדי "לצאת ידי שניהם" שאף הם חוששים למנהג ארץ ישראל]?! לפי שעה, לא מצאתי יישוב למנהגנו, וקשה לומר שהננו נגררים ישירות אחרי פדר"א בהתעלם מדברי הגאונים והראשונים.

מנהגים שונים במשך הדורות
בדורות שלאחר מכן, מוצאים מנהגים נוספים, קבורה בתוך חול עם מעט מים, בתוך מלח, בתוך סיד, בתוך אפר, בתוך ה'מוהל-מעל' – האבקה הרפואית ששימשה לעצירת הדם או לפיזור על הגיד לפני החיתוך שלא יחליק.
היו מוהלים ששמרו כמות ערלות כדי לקבור כמה ביחד ולא לטרוח כל פעם, והיו אף כאלו ששימרו את כל הערלות מימי חייהם בכדי שיקברו אותן יחד אתם. לפי מנהג אחר היו ההורים שומרים את ערלות ילדיהם כעין 'תעודה' על מספר הבנים שלהם. היו ששמרו את הערלה בכר התינוק או תולים אותה על עריסתו כסגולה לשמירה. יש כאלו שהצליחו להפיק חומר רפואי מהערלות, דבר שגרר שאלה האם אכן מותר הדבר.
באשכנז היו כמה מנהגים, או הנחת הערלה על כסא של אליהו, או קבורתה לצד ארון הקודש, או בתוך חור בתוך ארון הקודש, בדורות מאוחרים יותר נהגו באשכנז לשרוף את הערלה. בתקופה קדומה יותר מעיד תלמיד מהרש"ל שאת הערלות היו מטילים לתוך תיבה של חול שם דלקו נרות בית הכנסת, ובשעת הנעילה ביום כיפור, היו הנרות הולכים ומסתיימים כאשר בהגיעם לקרקעית התיבה הרי הם שורפים את הערלות ועולה ריחם לריח ניחוח לפני הקב"ה כעולה שהיא כליל לאישים, ומכאן הוא גוער בשמשים שמחליפים את החול.
גם בדם המילה נזכרו כמה מנהגים, החל מרחיצת הפנים מדם המילה, כפי שכבר ראינו, פריסת מפה הספוגה מדם הברית לפרסום המצווה, דם המילה שנשאר על פיו של התוקע בראש השנה לערב מצוות מילה בשופר כידוע מהפוסקים, דם הברית על ידי הכהן בברכת כהנים ביום כיפור, דם המילה על ה'ווימפל' שנהג באשכנז, רישום דם המילה על המצח כסגולה לעצירת דם, הבטה על דם המילה כסגולה למחילת עוונות או לפקידת עקרות ועוד ועוד, ובעז"ה בקרוב יפורסמו הדברים בשלמות.

[לעומקו של דבר]

גם ברכתי תבוא ומוטב מאוחר. מי שברך את האבות במלוא חפניים חכמה ומדע, הוא יברך את הבנים לתורה ולתעודה, ובגלל אבות תושיע ירושלים ויהודה.

(ואיזה דרשה...)

[וונדרבר]

יהי רצון שתזכו לרוב נחת ממנו ומכל צאצאיכם, וכשם שזכית לעשותו (ברית מילה), כן תזכה לסדר אותו בחיבורים מועילים בעניני מילה ובשאר עניני תוה"ק.

[צופר הנעמתי]

מזל טוב! תזכו לגדלו לתורה לחופה ולמע"ט ולרוות רוב נחת.

[ונתנו ידידים]

גם אני מצרף את ברכתי כברכתו אשר ברך אותם יוסף השם עליכם אלף פעמים מכל הברכות שנתברכו כאן, ואם בפלגינן איירינן בקשתינו שיועיל בטובו להביא פלגא שני' ושאר חידושי תורתו כהנה והנה.
דרך אגב בהאיורים המועתקים לעיל רובם המוהל נראה כאשה וק' דהרי הלכה מפורשת ברמ"א 'וי"א שאשה לא ימול וכן נוהגין'

[חד ברנש]

באיטליה נהגו שנשים מלות ושוחטות, וכתב על כך רי"ש שפיגל במאמרו.

[פלגינן]

דרך אגב בהאיורים המועתקים לעיל רובם המוהל נראה כאשה וק' דהרי הלכה מפורשת ברמ"א 'וי"א שאשה לא ימול וכן נוהגין'

אלו לא נשים.
אגב, העירוני היום על כך, והשבתי כי באיטליה דאז חרגו מאוד מהחזות החרדית ומלבד שלא נהגו להתעטף בבורסלינו ובגיר אף התלבשו והסתפרו אחרת רח"ל...

שו"ר הערת הח"ב. אולי.

[אוצר החכמה]

כמובן שיש הבדל גדול בין שחיטה שוודאי יכולות מעיקר הדין לבין מילה.

[חד ברנש]

הנה המאמר של ריש"ש, ואני רואה שהוא מדבר רק על מוהלות.

שפיגל יש$, האשה כמוהלת - ההלכה וגלגוליה בסמ''ג.pdf

(389.1 KiB) הורד 570 פעמים

[ונתנו ידידים]

המאמר הנל מיירי בשיטת הראשונים אבל הרי אח"כ נתחבר השו"ע, והרמא פסק להדיא כמו שציטטי לעיל ושהמנהג שלא ימולו, ואי כדברי ח"ב מילא אבל המאמר לא יועיל לנו, ובכל זאת איני מבין דאפי' אם הנשים מלין ג"כ מ"מ למה נעשו האיורים כך כאילו זהו הסטנדרט. (ולא נראה לי כדבריך שאין אלו נשים) אבל מעניין שדוקא בהתמונות של ערי איטלי' רואין נשים כמדומני.

[אוצר החכמה]

לא הבנתי איך מתוך דברי ההגה"מ שאומר שיש ספרי סמ"ג שיש בהם שיבוש הגיע כותב המאמר להנחה שזה שיבוש שנעשה בחוזק יד ובכוונה ואיזה תמיכה יש לו לרעיון הזה?

[משולש]

מנהג אשכנז להשליך הערלה לעפר לח (בוץ).

[פלגינן]

מנהג אשכנז להשליך הערלה לעפר לח (בוץ).

מנהג זה מופיע במספר מקורות מזרח-אירופיים. האם יש למנהג זה מקור קדום באשכנז?
[ראיתי את רשימות רבש"ה וגרדמן]

[אום אני חומה]

הרב פלגינן, אשמח אם תעלה בהמשך את הדרשה בקובץ וורד וכדו', למען יעמדו אצלי ימים רבים.

[ר_חיים_הקטן]

הרב פלגינן, אשמח אם תעלה בהמשך את הדרשה בקובץ וורד וכדו', למען יעמדו אצלי ימים רבים.

אתה יכול להעתיק ולהדביק את דבריו לתוך קובץ וורד.