ישוב סתירות הרמב"ם - הדרך הנכונה

[מעיין]

ידוע שיש כמה סתירות הרמב"ם ורמב"ם חמורים.
השאלה אם כל התירוצים שישבו האחרונים האם נאמר שאכן הרמב"ם נתכוין לזה, ולכל זה.
או ששייך לומר שאף שהרמב"ם אין הכרח שנתכוין לזה, אבל כיון דיסוד הפסק הוא משמעות הגמ' וכללי הש"ס, מזדמן שהי' לו הכרח לב' הפסקים, מחמת משמעות הגמ' בכמה מקומות ששתי הפסקים הם אכן נכונים להלכה, ושלא שייך כאן כלל דסוגי' זו נדחה מפני זו, או דהירושלמי נדחה מפני הבבלי וכדומה [או להיפוך, והדברים עתיקין בדעת הרמב"ם...] , או שינוי' הוא ואשינוי' לא סמכי' וכדומה, או כללי דסתרי אהדדי.
וכיון שכן אפשר לחלק ולתרץ בכמה גווני, ולכך פסק הרמב"ם שתיהם להלכה, ולכך שייך לתרץ הרבה תירוצים וכולם נכונים, בשגם שייך לומר מהלך שגם דברי הרמב"ם אף שלא נתכוין שייך לומר בגוף דבריו תירוצים הרבה כיון שדבריו נכתבו ברוח הקודש שסובל כמה פירושים.
וחקירה זו נוגע לכמה ענינים
ויש לראות ולהבחין דע"פ רוב לא נמנעו האחרונים לבאר דברי הרמב"ם אף נגד דבריו בעצמו בתשובתיו לחכמי לוניל בענין זה, או לדברי הר' אברהם בנו, או לדברי הראשונים המאירי והרב אברהם מן ההר שהי' סמוכים יותר להרמב"ם.

[מעיין]

מענין לענין יש להבחין שביותר נעשה סתירות בחיבור כדוגמת השלחן ערוך שהוא חיבור ולא ספר
ואפרש דברי, רמב"ם הוא ספר שכתב החכם את דעת עצמו, וכן הוא תורת הבית להרשב"א, הלכות נדה להרמב"ן, שכתב בעיקר את דעתו בנוי על דברי רבותיו וקודמיו.
ויש ספרים שהם חיבורים, ולא מיבעי' ספר כמו מרדכי וכדומה, שלא ימלט שאין סתירות כיון שהיא חיבור מהרבה מחברים, ואין הכוונה בהביאו את כל דבריהם שאכן הסכים בכל פרט ופרט מדבריהם להלכה, ולכך ספר המרדכי וכדומה הם מספרים הכי קשה ללמוד ולעמוד ולהוציא ממנו הלכה, ויש לראות כל קטע במרדכי כקטע בפני עצמו.
וכן יש שכתבו שאין להקשות מתוס' ממסכת אח' למשנהו, שאפשר שהם ממסדר אחר.
כ"ש בחיבור השלחן ערוך שהמחבר ע"פ רוב לא שנה לשון של קודמיו וע"פ רוב לשונו הוא לשון הרמב"ם או הטור בשינוי קצת, ולדוגמא כשמביא מדברי הראב"ד בבעלי הנפש ולשונו בלשון ארמי, כתב המחבר הסעיף בלשון הארמי.
ולכך יוצא כיון שנמשך בתר לשון קודמיו, יתכן שנעשו סתירות בדבריו, בדברים צדדיים שאינם עיקר להלכה, וזה דעת הגר"א בכמה מקומות, וזה מהלך אמתי על דרך הפשט, ומ"מ לא נמנעו האחרונים לעשות שלום בפמלי' של מעלה [זה שם ספר שנכתב ע"י הרה"ק ר' אליהו מגרידיץ זצ"ל על כל פסקי המחבר הסותרים, ונדפס בספרו צפנת פענח] וליישב את הפסקים, אף בדרך רחוק ומוקשה, וזאת ע"פ דרך הדרש כיון דסוף סוף דבריו ברוח הקודש, ועיין בהקדמת הרב מגרידיץ, לשונו שכתב ודו"ק שכן הוא.

ואתן דוגמא לזאת שיש סתירה גלוי' בדברי המחבר, ומדברי הגר"א שם אות ט"ז אכן משמע שדברי המחבר הם שלא בדיוק כאן, כיון שלא נחית כאן לענין זה,נמשך אחר לשון הטור.
והש"ך שם יישב שם לשון השלחן ערוך, אף שרמז שזה דחוק, וזה לכאורה מכח דבריו הכתובים ברוה"ק, וזה דרך דרש בשלחן ערוך, ודברי הגר"א בדרך הפשט.
והוא בסי' צ"ב סעי' ד'

לא אמרו חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא בבשר בחלב אבל לא בשאר איסורים כגון כזית חלב שנבלע בחתיכה ואין בה ששים לבטלו ונאסרה ואחר כך בישלה עם אחרות אין צריך אלא ששים כדי כזית חלב ואז אפילו חתיכה עצמה חוזרת להיות מותרת:

וכתב הש"ך

ואז אפילו חתיכה עצמה חוזרת להיות מותרת כו'. תימא דלקמן ר"ס ק"ו כתב דהחתיכה עצמה עומדת באיסורה לפי שהאיסור שבה אינו נפלט ממנה לגמרי עכ"ל והרב בהג"ה שם הבין שהם דברים סותרים זא"ז, וכדי שלא יסתרו הדברים זא"ז כ"כ בפירוש, נראה ליישב דמ"ש כאן ר"ל לפי שכתב מקודם גבי בשר בחלב דאף דהרוטב מותר בס' מ"מ החתיכה באיסורה עומדת דאם היתה ראויה להתכבד ואינו מכירה אינה בטילה באלף וקמ"ל דאין כן בשאר איסורים אלא דבטיל ברוב כשאינו מכירה כיון דאין איסור מחמת עצמה וכדלקמן ר"ס ק"א ואז אפילו חתיכה עצמה חוזרת להיות מותרת ומותר לאכול כולם וא"צ להשליך אחת מהן וכדלקמן ר"ס ק"ט:

[מעיין]

ועיין בהקדמה הנפלאה מבעל מרכבת המשנה, שהביא דברי המורה שכתב בענין סתירות החיבורים ז' דרכים וע"פ רוב סתירת המחברים הוא מדרך הששי שם, עיי"ש שהאריך בדבריו המתוקים ליסוד ספרו שע"פ זה בנה דבריו להבין בדברי הרמב"ם החמורים
זה לשון המורה בהקדמתו

סיבות הסתירה או ההפך הנמצא בספר מן הספרים או בחיבור מן החיבורים - אחת משבע סיבות:
הסיבה הראשונה היא - שיהיה המחבר ממי שקיבץ דברי אנשים, ולהם דעות מתחלפות, וחסר הבעלים ולא יחס כל מאמר לאומרו, וימצא בחיבור ההוא סתירה או הפך, להיות אחת משתי הגזרות דעת איש אחד, והגזרה האחרת דעת איש אחר:
והסיבה השנית - היות לבעל הספר ההוא דעת, ואחר כן שב ממנו, ונכתבו מאמריו, הראשון והשני:
והסיבה השלישית - היות המאמרים ההם אינם כולם כפי פשוטם, אבל יהיה קצתם כפשוטם וקצתם - משל, ויהיה לו תוך; או יהיו שתי הגזרות יחד הסותרות זו את זו לפי הנראה - משלים, וכשיובנו כפי פשוטיהם, יהיו סותרות זו את זו, או זו הפך זו:
והסיבה הרביעית - שיהיה שם בענין תנאי שלא פורש במקומו להכרח מה, או יהיו שני הנושאים מתחלפים ולא התבאר אחד מהם במקומו - ותראה סתירה בדבר, ואין שם סתירה:
והסיבה החמישית - צורך הלימוד וההבנה. והוא שיהיה ענין סתום קשה לצירו, יצטרך לזכרו או ללקחו הקדמה בבאור ענין קל הציור, צריך שיוקדם בלימוד לפני הראשון ההוא - להיות ההתחלה לעולם בקל - ויצטרך המלמד שיקל בהבנת הענין ההוא הראשון על אי זה דרך שיזדמן ובעיון גס, ולא ידקדק באמיתתו, אבל יונח כפי דמיון השומע, עד שיובן מה שירצה בו עתה להבינו, ואחר כן ידוקדק בעיון הענין הסתום ההוא ותתבאר אמיתתו במקום הנאות לו:
הסיבה הששית - התעלמות הסתירה והיותה בלתי מתבארת אלא אחר הקדמות רבות. וכל מה שיצטרך להראותה אל הקדמות יותר היא יותר נעלמת. ויעלם זה מן המחבר, ויחשוב ששתי הגזרות הראשונות - אין סתירה ביניהם; וכשתלקח כל גזרה מהם ותחובר אליה הקדמה צודקת ויולד מהם מה שיתחיב, וכן יעשה בכל תולדה, תחובר אליה הקדמה צודקת ויולד מה שיתחייב - יגיע הענין, אחר הקשות רבות, אל סתירה בין שתי התולדות האחרונות או הפך; וכמו זה הוא שיעלם מן החכמים המחברים. אך כשיהיו שתי הגזרות הראשונות נראות הסתירה, אלא ששכח הראשונה כשכתב האחרת במקום אחר מן החיבור - זאת היא פחיתות גדולה מאד, ולא ימנה זה בכלל מי שיבחנו דבריו:
והסיבה השביעית - צורך הדברים בענינים עמוקים מאוד, יצטרך להעלים קצת עניניהם ולגלות קצתם; ופעמים יביא הצורך, כפי אמירה אחת, להימשך הדברים בה כפי הנחת הקדמה אחת, ויביא הצורך במקום אחר להימשך הדברים בה לפי הקדמה סותרת לראשונה; וצריך שלא ירגישו ההמון בשום פנים במקום הסתירה ביניהם ושיעשה המחבר תחבולה להעלים אותו בכל צד:
אמנם הסתירה הנמצאת ב'משנה' וב'בריתות' היא כפי הסיבה הראשונה. כמו שתמצאם אומרים תמיד, 'קשיא רישא אסיפא', ותהיה התשובה, 'רישא ר' פלוני וסיפא ר' פלוני'. וכן תמצאם יאמרו, 'ראה רבי דבריו של ר' פלוני בכך וכך וסתם לן כותיה, וראה דבריו של ר' פלוני בכך וכך וסתם לן כותיה'. והרבה תמצאם אומרים, 'סתמא מני? ר' פלוני היא', 'מתניתן מני? ר' פלוני היא' - וזה הרבה מלספור:

ואמנם הסתירה או החילוף הנמצא ב'תלמוד' הוא לפי הסיבה הראשונה והשניה, כמו שתמצאם תמיד אומרים, 'בכך וכך סבר ליה כר' פלוני ובכך וכך סבר ליה כר' פלוני'; ויאמרו גם כן, 'סבר ליה כותיה בחדא ופליג עליה בחדא'; ויאמרו, 'תרי אמוראי אליבא דר' פלוני'; - וזה המין כולו הוא נוהג מנהג הסיבה הראשונה. ואמנם כפי הסיבה השנית הוא אמרם בבאור, 'הדר ביה רב מההיא', 'הדר ביה רבא מההיא' - ויחקר אי זה משני המאמרים הוא המאוחר; וכן אמרם, 'מהדורא קמא דרב אשי אמר לן כך וכך, ומהדורא בתרא אמר לן כך וכך':
אמנם הסתירה או ההפך הנראה בפשוטו של ענין בקצת מקומות מספרי הנבואה כולם הוא - כפי הסיבה השלישית והרביעית. ואל זה הענין הובאה ההקדמה הזאת כולה. וכבר ידעת רוב אמרם 'ז"ל', כתוב אחד אומר כך, וכתוב אחד אומר כך', ומבארים הראות הסתירה, ואחר כך יבארו, שהענין חסר תנאי או מתחלף הנושא; כאומרם "שלמה, לא דיך שדבריך סותרין דברי אביך, אלא שהן סותרין זה את זה, וכו'". וזה הרבה בדברי ה'חכמים ז"ל', אבל רוב מה שדיברו בו הוא במאמרי הנבואה הניתלים בדינים או במוסר דרך ארץ. ואנחנו אמנם היה דעתנו להעיר על 'פסוקים' שבהם סתירה בנראה בדעות ובאמונות. והנה אבאר מזה קצת בקצת פרקי זה המאמר, כי זה הענין גם כן מ'סתרי תורה'. ואמנם אם תמצא בספרי הנביאים סתירה לפי הסיבה השביעית - יש בו מקום עיון וחקירה, וצריך שלא יגזור אדם בזה בשיקול הדעת ובסברה מבלתי איזון וחיקור:
ואמנם החילוף הנמצא בספרי הפילוסופים האמיתיים מהם - הוא כפי הסיבה החמישית:
ואמנם הסתירה אשר תמצא ברוב ספרי המחברים והמפרשים בלתי מה שזכרנו - היא לפי הסיבה הששית. וכן תמצא ב'מדרשות' ו'הגדות' סתירה רבה לפי זאת הסיבה - ולזה אמרו, "אין מקשין בהגדה". ונמצא בהם גם כן סתירה לפי הסיבה השביעית:
ואמנם אשר ימצא במאמר הזה מן החילוף - הוא לפי הסיבה החמישית והסיבה השביעית. ודע זה, והבן אמיתתו, וזכרהו מאד, שלא תתערב בקצת פרקיו:

[דורשי יחודך]

מענין לענין יש להבחין שביותר נעשה סתירות בחיבור כדוגמת השלחן ערוך שהוא חיבור ולא ספר
ואפרש דברי, רמב"ם הוא ספר שכתב החכם את דעת עצמו, וכן הוא תורת הבית להרשב"א, הלכות נדה להרמב"ן, שכתב בעיקר את דעתו בנוי על דברי רבותיו וקודמיו.
ויש ספרים שהם חיבורים, ולא מיבעי' ספר כמו מרדכי וכדומה, שלא ימלט שאין סתירות כיון שהיא חיבור מהרבה מחברים, ואין הכוונה בהביאו את כל דבריהם שאכן הסכים בכל פרט ופרט מדבריהם להלכה, ולכך ספר המרדכי וכדומה הם מספרים הכי קשה ללמוד ולעמוד ולהוציא ממנו הלכה, ויש לראות כל קטע במרדכי כקטע בפני עצמו.
וכן יש שכתבו שאין להקשות מתוס' ממסכת אח' למשנהו, שאפשר שהם ממסדר אחר.
כ"ש בחיבור השלחן ערוך שהמחבר ע"פ רוב לא שנה לשון של קודמיו וע"פ רוב לשונו הוא לשון הרמב"ם או הטור בשינוי קצת, ולדוגמא כשמביא מדברי הראב"ד בבעלי הנפש ולשונו בלשון ארמי, כתב המחבר הסעיף בלשון הארמי.
ולכך יוצא כיון שנמשך בתר לשון קודמיו, יתכן שנעשו סתירות בדבריו, בדברים צדדיים שאינם עיקר להלכה, וזה דעת הגר"א בכמה מקומות, וזה מהלך אמתי על דרך הפשט, ומ"מ לא נמנעו האחרונים לעשות שלום בפמלי' של מעלה [זה שם ספר שנכתב ע"י הרה"ק ר' אליהו מגרידיץ זצ"ל על כל פסקי המחבר הסותרים, ונדפס בספרו צפנת פענח] וליישב את הפסקים, אף בדרך רחוק ומוקשה, וזאת ע"פ דרך הדרש כיון דסוף סוף דבריו ברוח הקודש, ועיין בהקדמת הרב מגרידיץ, לשונו שכתב ודו"ק שכן הוא.

ואתן דוגמא לזאת שיש סתירה גלוי' בדברי המחבר, ומדברי הגר"א שם אות ט"ז אכן משמע שדברי המחבר הם שלא בדיוק כאן, כיון שלא נחית כאן לענין זה,נמשך אחר לשון הטור.
והש"ך שם יישב שם לשון השלחן ערוך, אף שרמז שזה דחוק, וזה לכאורה מכח דבריו הכתובים ברוה"ק, וזה דרך דרש בשלחן ערוך, ודברי הגר"א בדרך הפשט.
והוא בסי' צ"ב סעי' ד'

לא אמרו חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא בבשר בחלב אבל לא בשאר איסורים כגון כזית חלב שנבלע בחתיכה ואין בה ששים לבטלו ונאסרה ואחר כך בישלה עם אחרות אין צריך אלא ששים כדי כזית חלב ואז אפילו חתיכה עצמה חוזרת להיות מותרת:

וכתב הש"ך

ואז אפילו חתיכה עצמה חוזרת להיות מותרת כו'. תימא דלקמן ר"ס ק"ו כתב דהחתיכה עצמה עומדת באיסורה לפי שהאיסור שבה אינו נפלט ממנה לגמרי עכ"ל והרב בהג"ה שם הבין שהם דברים סותרים זא"ז, וכדי שלא יסתרו הדברים זא"ז כ"כ בפירוש, נראה ליישב דמ"ש כאן ר"ל לפי שכתב מקודם גבי בשר בחלב דאף דהרוטב מותר בס' מ"מ החתיכה באיסורה עומדת דאם היתה ראויה להתכבד ואינו מכירה אינה בטילה באלף וקמ"ל דאין כן בשאר איסורים אלא דבטיל ברוב כשאינו מכירה כיון דאין איסור מחמת עצמה וכדלקמן ר"ס ק"א ואז אפילו חתיכה עצמה חוזרת להיות מותרת ומותר לאכול כולם וא"צ להשליך אחת מהן וכדלקמן ר"ס ק"ט:

דברים חשובים כשלעצם.
במ"ש "בדברים צדדיים שאינם עיקר להלכה", לכאורה ישנן לסתירות רבות גם בדברים עיקריים, וגם מזה בנו האחרונים דייק וחידוש חידושים.

במ"ש "דרך דרש" בשו"ע, האם קיים דבר כזה? ומנלן שיש ללמוד דברי השו"ע דרך דרש? ומ"ש מעניין רוה"ק, האם הש"ך האמין שהשו"ע נכתב ברוה"ק? הלא מקור דבר זה הוא התומים, למה לחשוב שכל גדולי האחרונים חשבו כך?

הש"ך הרי חולק על השו"ע בעשרות מקומות, אם הוא לא מסכים הוא חולק, אין אצלו כלל עניין של לייחס לשו"ע רוה"ק.

להעיר שמ"ש התומים מענין רוה"ק, זה לא שלכן צריך ליישב ושהישובים הם נכונים כי הם מכח רוה"ק, אלא כתב להיפוך, שיש סתירות, ויש תירוצי האחרונים שהם נכונים מצד עצמם, לא מצד ההכרח, ועצם הדבר שהשו"ע נתן מקום לדיוקים המולידים חידושים אלה האמיתיים, מוכיח שנכתב ברוה"ק.

ובכלל יש לעיין האם דברי התומים מוסכמים, הרי בא לומר שאין לומר אפילו קים לי נגד השו"ע, ולדוגמא המשנה ברורה במקומות רבים מוצא שיש ראשנים נכבדים דלא כשהו"ע וכבר מוכן הרבה פעמים לנטות מהשו"ע, אין אצלו יחס של רוה"ק ופסקנות.

[יעקובי]

בעיקרון הגר"א לא נבהל גם מסתירות ברמב"ם, שהוא 'ספר ולא חיבור', כהגדרה הנ"ל.

יעויין במרב"ם הלכות ק"ש (פ"א ה"ז) ובהלכות ברכות (פ"א ה"ו) שדבריו כמו סתרי אהדדי, וכדהקשה הרמ"ך, הובא בכס"מ, וע"ש בכס"מ מש"כ ליישב. אולם בביאור הגר"א (ריש סי' סח) כתב דהרמב"ם חזר בו בהלכות ברכות ממש"כ בהלכות ק"ש, ומש"כ הכס"מ לתרץ דבריו אינם נכונים. (וכיו"ב יעויין משנ"ב סי' נג אות סז, שעמד על סתירת פסקי השו"ע מסימן נג לסימן נה, וכתב: 'ובביאור הגר"א משמע שהמחבר חזר בו ופסק שם כהגה שבכאן').

וכיו"ב בתוס' יבמות (יג ע"ב ד"ה בית הלל): 'פירש בקונטרס מכהונה ולא מתרומה, ואי אפשר לומר כן... ורש"י עצמו חזר בו בסוף פירקא'.

והאמת שיש כאן מקום עיון, אם המחבר חוזר בו ממקום למקום, מי מעכב בידו לתקן דבריו הראשונים מהם חזר בו? אבל מן הסתם הכוונה שבאותה שעה לא נחית לזה, ואינו מוכרח שבכל עת ובכל שעה יהא מונח בכל העניינים הסובבים. ומאחר שהחכם המעיין כמעיין המתגבר, אפשר שפעם יסבור כך ופעם יחשוב אחרת, כי הסברות והראיות מתחדשות ללא הרף. והם הם דברי המרכבת המשנה דלעיל: 'היות לבעל הספר ההוא דעת, ואחר כן שב ממנו, ונכתבו מאמריו, הראשון והשני'.

ויסוד כל זה מה שאמרו בתלמוד כמה פעמים: 'ופליגא דידיה אדידיה'.

[מעיין]

הרמב"ם במורה שלל מאוד סתירה נגלית בדברי ספר ממקום א' למשנהו וקורא לזה פחיתות עיין לעיל בסוף דרך הששית, ואף שאין מדבר מכגון ספרו שהוא ספר כה גדול וכה מורכב, שהגיה הרבה במשך השנים ולא ימלט שנשמט לפעמים דברים שהי' בדעתו לחזור עליו.

[יעקובי]

ובכ"ז שלושת הדוגמאות הנ"ל הינן שינוי דעה באותו חיבור עצמו, ואף בסמיכות מקום.

ואילו שינוי שיטה מחיבור לחיבור, לזה הדוגמאות בדברי הראשונים מרובות.

1) תוספות שבת (צא ע"א סוד"ה אי): 'ורש"י חזר בו בכריתות'.
2) תוספות גיטין (לט ע"ב ד"ה אמר): 'ורבינו חננאל פסק כאן דמצות יבום קודמת, וחזר בו בפרק מצות חליצה ופסק דמצות חליצה קודמת'.
3) תוספות טוך קידושין (טו ע"א ד"ה ואידך): 'מכאן רצה ר"ת לדקדק דאין הלכה כר' נתן... ונראה לר"י דהלכה כר' נתן... וגם ר"ת חוזר בו בספר הישר [ופוסק] כר' נתן'.
4) אור זרוע ח"ב בפירוש ר' שמואל מפלייז לפיוט ר' יוסף טוב עלם (עמ' שיד במהדו' מ"י): 'וכ"כ רבינו שמואל בתוספת חולין אע"פ שבפסחים לא כתב כן'.
5) חידושי רבינו דוד לפסחים (ל ע"ב ד"ה עץ פרור): 'כך אמר לי מורי נ"ר (=הרמב"ן), וכן דעתו במסכת ע"ז במה שכתב שם לענין.... אבל לאחר זמן חזר לדרך אחרת וכתב בלקוטות שלו של מסכת פסחים...'.
6) בית יוסף (או"ח סו"ס קעב): 'והרשב"א כתב שדעת הראב"ד שמי שגמר וכו', ומבואר הוא שאין זה מכוון עם כוונתו בהשגות כלל'.
7) בית יוסף (יו"ד סי' שמא): 'טעמי כל אחד מהם כתב הרא"ש באורך בפסקיו ריש פרק מי שמתו, וכתב שנראה לו כדברי רבינו יהודה. ואע"פ שבתשובות כלל כז כתוב מעשה שאירע לאדוני אבי... צריך לומר שבשעה שמת לו אותו ילד עדיין לא הכריע כרבינו יהודה והיה נוהג כדברי הר"מ רבו, ואחר זמן הכריע כרבינו יהודה ולפיכך פסק רבינו כדבריו בפסקים שהיו אחרונים. וכן בתשובות הרב ר' יהודה בנו כתוב, ששאלוהו על זה שדברי הרא"ש בתשובות סותרים למה שכתב בפסקים, והשיב כשאני רואה פסקיו עם תשובותיו סותרין הריני הולך אחר הפסקים שהיו אחרונים. וכן נראה עוד מדברי רבינו בטור חו"מ סוף סימן עב'.
8) וזה לשון הטור (חו"מ שם): 'אע"פ שכתב (=הרא"ש) בתשובות שהמלוה על המשכון שומר שכר, בפסקים כתב שהוא שומר חינם כדפרישית לעיל, ודאחריתא (=אחרונה) היא'.

[יעקובי]

ואם כבר, בנוגע למעין סתירה בדברי הגר"א, כתב הבה"ל (סי' שמ ד"ה וחייב וכו'):

והנה ראה ראיתי שהגר"א בסימן זה כתב דמסוגיא זו ראיה לפסק הרמב"ם דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב... ועיין בסימן שטז סוף ס"ח בביאור הגר"א שמצדד שם דהלכה דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור. ועל כרחך דהוא מראה פנים לכל שיטה שיש לה מקור גדול בתלמוד.