אוצר החכמה כתב:יש בהבדל בעקרון החיוב? זו השאלה. אם אדם אומר אני חייב לקיים הכל כי הכל ציווה הבורא רק הוא נתן חומרה באחד יותר מהשני בגלל סיבות מסויימות שלו זה עניין אחד אבל אם אדם רואה הבדל ברמת החיוב הבסיסית כמו שהציע ארי שבחבורה אפילו אם הוא מקיים. זה בעיני ענין רע.
אני לא חידשתי שום דבר אלא התייחסתי לשיטות שונות שנאמרו בנושא שאתה מודה שאינך מכירן ובכל זאת אתה ממשיך לקבוע שזה 'ענין רע', אז לפני שממשיכים להצהיר הצהרות אולי כדאי ללמוד את הסוגיא...
כידוע, שיטת הרמב"ם שמקור תוקפם של כל דברי חכמים הוא במצוות 'לא תסור', והרמב"ן דחה את דבריו בטענה שלפי זה לא מובן מדוע דברי חכמים קלים יותר מדברי תורה. לאור זאת התקשו האחרונים מהו מקור תוקפם של דברי חכמים לדעת הרמב"ן - שהרי אם ישנו מקור אחר מן התורה חוזרת קושיית רמב"ן למקומה, וכפי שמסכם ר' אלחנן וסרמן (קונטרס דברי סופרים עמ' צ): אלא ע"כ צ"ל לכאורה לדעת הרמב"ן שלא נצטוינו כלל מן התורה לשמוע דברי חכמים, ותימה גדולה לומר כן דא"כ מאיזה טעם אנו חייבין לשמוע להן... אחרי שאין לנו שום צווי בתורה ע"ז'.
בביאור שיטת הרמב"ן נאמרו שיטות שונות:
א. דעת רא"ו עצמו (שם), 'דכל מה שצוו חכמים אנו יודעין שכך הוא גם רצון ה' ודבר זה לעשות רצונו ית"ש כל באי עולם מצווין ועומדין מתחל' ברייתן ע"ז דכל הנמצאים נבראו לעשות רצון קונם וכל פעל ד' למענהו'.
ב. דעת ר' שמעון שקופ (מובאת ע"י רא"ו בקובץ ביאורים, באור על שב שמעתתא, אות ט), 'דלדעת הרמב"ן ז"ל מה שאנו צריכין לקיים דברי חז"ל הוא מן הסברא, דהא כל מה שאסרו חכמים הלא היה להם טעם מספיק על זה, וא"כ מן הטעם הזה בעצמו אנו מוזהרין שלא לעבור על איסורן... ולדוגמא כשאסרו חז"ל שניות כדי להתרחק מן העריות א"כ מן הטעם הזה אנו צריכין להתרחק מן השניות'.
ג. דעת ר' שלמה פישר שליט"א (בית ישי - דרשות, חלק ב, סימן טו), שעם ישראל קיבלו על עצמם לקיים את כל דברי חז"ל, וקבלה זו היא המחייבת את עם ישראל לדורותיו לקיים דברי חכמים. שיטה זו יש לה אחיזה חזקה מאוד בלשון הרמב"ן בענין משפט החרם (שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן, חלק ז, סימן רפח) שמביא ראיה לכך שקבלת הרבים 'חל עליהם ועל זרעם...
כדאשכחן בקבלת התורה וכן במגילה וכן בצומות', יעו"ש.
לסיכום, השיטה היחידה שקושרת בין דברי חכמים לקב"ה היא שיטת רא"ו, אולם לפי שתי השיטות האחרות החיוב לקיים את דברי חכמים נובע ממקורות אחרים לחלוטין - או השכל שלנו שמבין מעצמו שאלו דברים שראוי לקבלם או קבלת עם ישראל. ברור על פי זה שדברי תורה שהקב"ה ציווה עלינו לעשותם חשובים יותר, ואף לדעת רא"ו מסתבר שיש חשיבות רבה יותר למה שציוונו הקב"ה בפירוש.
ואף לדעת הרמב"ם שמקור תוקפן של מצוות חכמים הוא מצווה דאורייתא של 'לא תסור', כבר ביאר ה'משך חכמה' (דברים יז, יא) שמדובר בחובה כללית לציית לחכמים, 'כי התורה רצתה אשר מלבד ענינים הנצחיים והקיימים לעד, יתחדש ענינים, סייגים, ואזהרות, וחומרות, אשר יהיו זמניים, היינו שיהיה ביד החכמים להוסיף על פי גדרים הנמסר להם [שבאופנים אלו ניתן להם רשות]. ואם יעמוד בית דין אחר גדול בחכמה ובמנין ובהסכם כלל ישראל כפי הגדרים שיש בזה, הרשות בידם לבטל. ולמען שלא ימצא איש אחד לאמר אני הרואה ואינני כפוף לחכמי ישראל, נתנה תורה גדר "לא תסור וכו'", שאם לא כן יהיה התורה מסורה ביד כל אחד, ויעשו אגודות אגודות, ויתפרד הקשר הכללי, מה שמתנגד לרצון השם, שיהיה עם אחד לשמוע לחכמים...
ואם כן המצוה דוקא לשמוע מה שיאמרו, אבל הענין בעצמו שאמרו וחידשו, אפשר דאינו מתקבל אל רצון הבורא, ואם יעמוד בית דין אחר הגדול ויבררו טעותם, או שהוא דבר שאין הצבור יכול לעמוד, ויעשו היפך מזה, מותר... ואף אם יכוונו האמת, כפי מה שהוא רצון הבורא באמת, בכל זאת לא רצה השם יתעלה לעשותו חק נצחיי מטעמים הכמוסים בחקר אלו - ה, רק שיהיה מעצת החכמים וברצונם,
ורצה דוקא שנשמע בקולם, אבל לא בפרטי הדברים. ומצאנו דוגמתו בתורה ענין דומה לזה, מה שהחמירה תורה לשמוע בקול מלך יותר ממה שהחמירה לשמוע בקול חכמים, וחייבן מיתה בדברי קדשו (יהושע א, יח) "כל אשר ימרה את פיך מות יומת". ובכל זאת, לדוגמא, שמעי בן גרא, היה מצווה מן השם לשמוע בקול שלמה, לבלי לצאת מקיר העיר וחוצה, וחייב מיתה על זה. אבל האם רצה השם שיאמר זה שלמה, ואם היה חפצו יתברך בפרט הזה?! שמה איכפת לרחמנא אם יצא, הלואי לא אמר שלמה זה, ולא היה מסבב לקחת בת פרעה, ולסבב חרבן הבית וגלות ישראל.
ככה שמה התורה לחוק לבני ישראל לשמוע בקול חז"ל כקול המלך - מאן מלכי, רבנן. אבל בפרטי הענין אין רצונו בציווי פרטי', וכל בר דעת יבין שיש הבדל עצום בין עשיית מצוה שהיא עצמה חשובה בעיני ה' לבין מצוה שלכשעצמה כלל איננה חשובה בעיני ה' ואולי אפילו אינה רצויה בעיניו, ורק עצם הציות לדברי חכמים שאנו מבטאים בעשייתה זה מה שחשוב לו.