הודעהעל ידי יהודהא » ד' יוני 26, 2024 11:40 pm
שני אחים מבונא.
אחד המתאר. והשני המפייט.
לא קשור.
מתוך עיון בסליחות שיוחדו לאמרן בכ' סיון עולה שרובן בכלל נתקנו בידי מחבריהן על גזירות החורבן או על התרחשויות שהיו בימיהם ובמרחב שלהם. וחלקם נאמר בימי הסליחות גם באלול -תשרי ובשני בתרא.
הסליחה "אלוקים אל דמי לך" אכן חוברה על הפורעניות של מסעי הצלב שאירעו בגלים משך כמאתיים שנה, אך אינם קשורים לתאריך כ' בסיון.
כמו"כ סליחת "אל הר המור" שייכת לסוג פיוטי 'העקידה' הנאמרת בעשיה"ת ומחברה הוא ר מאיר ברבי יצחק מחברה של פיוט "האקדמות" המפורסם. וגם היא אינה צמודה ולא חיברוה לאירועי כ' סיון.
כן קשור.
מיוחדים ליום זה.
ויש שני פיוטים המיוחדים לאירועים של יום כ' בסיון. אחד לאירוע בבלואה ב תתקל"א \ 1171. והשני כחמש מאות שנה מאוחר יותר ההריגות בקהילת נמירוב בגזירות ת"ח ת"ט.
שני אחים מבונא.
אחד המתאר. והשני פייטן.
הסליחה "אמוני שלומי ישראל" שמחברה הוא הילל בן יעקב מבונא, כוללת את האירועים השמות התאריכים של האירוע בבלואה המתוארים לפרטיהם בספר ה'זכירה' של אחיו של 'הילל' הוא ר אפרים מבונא.
------------
ר אפרים מבונא - המתאר.
גזרות קדושי בלויו״ש ביום כ׳ סיון
בשנת ד׳ אלפים התקל״א.
מה נאמר לה', מה נדבר ומה נצטדק, האלהים מצא את עוונינו, גם בשנת ד׳ אלפים ותתקל"א, כי רעה נשקפה בצרפת ושבר גדול בבלויי״ש העיר, כי היו שם כנגד ד׳ מנינים יהודים דרים בעיר, ויהי היום הרע בה׳ בשבת לעת ערב והנה בלהה,
עלילת הדם.
לא דווח על היעדרו של נער, ולא נמצאה שום גופה.
רכב יהודי אחד להשקות את סוסו, והנה שם גולייר אחר, ימחה מספר החיים, משקה סוסו של אדונו ..וראה סוס הגולייר ... ונבעת וקפץ לאחוריו, ולא היה יכול להביאו במים. ויבהל העבד הגוי וישב אל אדונו לאמר, שמע נא אדוני, את אשר עשה פלוני היהודי, רכבתי אחריו אל הנהר להשקות סוסך, וארא והנה הוא משליך לתוך הנהר גוי קטון שהרגוהו היהודים, וכראותי כן נבהלתי ונחפזתי לשוב פן יהרגני גם אותי, וגם הסוס אשר תחתי נבעת מרגשת המים בעת השלכתו הנער במים ולא אבה לשתות.
והנה ידע באדונו שהיה שמח לאיד, כי היה שונא יהודית אחת גברתנית שבעיר, על כן שם את הדברים בפיו, ויען ויאמר, עתה אקח נקמתי מפלונית. ממרת פולצלינא.
בבית הסוהר.
ויהי ממחרת וירכב אל שלטון העיר, הוא טיבלט הרשע בן טיבלט, טיב לטו, ארירות רעות ומרות על ראשו,
מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים, ויהי כשמעו ויחר אפו, ויקח את כל היהודים אשר בבלויי״ש ויתנם אל בית הסוהר. ומרת פולצלינא היתה מאמצת לב כולם, כי היתה בוטחת באהבת השלטון שהיה אוהבה עד עתה ביותר, אך איזבל אשתו הצוררת מסיתה אותו, כי גם היא שנאה מרת פולצלינא, וכולם היו נתונים בכבלי ברזל.
הכומר המסית.
לבד ממנה, אך עבדי השלטון השומרים אותה לא נתנוה לדבר עם השלטון מאומה, פן תהפוך את לבו מהם. והוא מסיבות מתהפך בתחבולותיו לפעלם להתגולל עליהם. ולא ידע במה, כי אין לו עדות עליהם, עד שבא כומר אחד. יאבד וישורש זכרו מארץ החיים, ויאמר לשלטון, לכה נא איעצך איך תעשה בהם שפטים,
מבחן האמת.
צו להביא את העבד אשר ראה שהשליך היהודי את הנער אל תוך הנהר. ויבחן בגיגית במים אם האמת אתו, ויצו ויביאוהו ויפשיטו בגדיו ויתנוהו לתוך גיגית מלאה מים טמאים, לראות אם יוצף למעלה, נכונים דבריו, ואם ישקע למטה לא דיבר נכונה, כי כן משפטי הגוים לנסות בחוקם, חוקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בהם, ויעשו כרצונם ויציפו את העבד ויעלוהו והצדיקו את הרשע והרשיעו את הצדיק.
השוחד, לא עיוור.
וטרם בא הכומר הנוכר אשר הסית אותו לבלתי קחת כופר על נפש נער, פתח השלטון בממון, וישלח יהודי אחד אל היהודים לשאול מהם, מה יתנו לו, ויתיעצו עם הגוים אוהביהם וגם היהודים אשר במגדל, ולא יעצום כי אם בק' ליטרין, וגם שיקבל חובותיהם ק"פ ליטרין, ובתוך כך בא הכומר, ויהי מאז בואו, לא פנה השלטון עוד אליהם ולא שמע לרבריהם, אך למצות הכומר לבדו,
ולא הועיל הון ביום עברה, .
תלמידי ר' תם, נקשרו יחד.
ויצו השלטון הצורר ויביאום ויתנום אל בית אחד של עצים, ויסבבו את הבית בקוצים ובחבילי זמורות., ויהי כהוציאם אותם החוצה, ויאמרו. המלטו נא על נפשבם, ועובו יראתכם ופנו אלינו, ויענום ויכום וייסרום, אולי ימירו את כבודם בלא יועיל, וימאנו ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק ביראת שדי. ויצו הצורר ויקחו את שני כהני צדק, את החסיד ר׳ יחיאל ב״ר דוד הכהן ואת הצדיק ר׳ יקותיאל ב"ר יהודה הכהן, ויקשרום בבית המוקד בעמוד אחד, כי גבורי חיל היו שניהם, תלמידי רבנו שמואל ורבנו יעקב, וום ר׳ יהודה ב״ר אהרון,
ננתקה את מוסרותימו,
בן הערובה -לא הועיל.
ויאסרו ידיו, ויצית את האש בחבילי הזמורות ותתלקח האש בעבותות אשר על ידיהם וינתקו, ויצאו שלשתם. ויאמר אל עבדי הצורר הנה האש אין שולטת בנו למה לא נצא. ויאמרו להם. חי נפשכם אם תצאו מזה,ויתעצמו לצאת. וישיבום עוד אל בית המוקד, ויוסיפו לאת ויתפסו בגוי אחד להביאו עמהם לבית המוקד,
ויהי בקרבם אל האש, ויתחזקו הערלים ויקחו את הגוי מידם, ויהרגום שם בחרב וישליכום אל תוך האש ולא נשרפו גם הם גם כולם, ל״א נפשות, רק שריפת נשמתם וגופם קיים, ויראו הערלים ויתמהו איש אל רעהו ויאמרו, אך קדושים המה אלה.
ושם היה יהודי אחד. רי ברוך ב"ר דוד הכהן, וראה בעניו את כל הדברים האלה כי גם הוא היה יושב בארצו, ויצא עבור להתפשר על היהודים אשר בבלוייש, ולא הועיל בעוונותינו. אך בעבור שאר יושבי השלטון המקולל נתפשר באלף ליטרין, גם ספרי התורה ושאר ספריהם הציל, וזה היה בשנת תתקל"א ברביעי בשבת בעשרים לחודש סיון, וראוי לקבעו צום כצום גדליה.
עלינו לשבח.
ככל הדברים האלה כתבו באורליינ"ש העיר הקרובה אל חללי הקודש, והודיעו לרב רבנו יעקב,
ועוד היה כתוב בכתב, ויהי בעלות הלהב, הרימו קולם בנעימה קול אחד, ותחלה היה הנועם נמוך ולבסוף בקול גדול. ובאו ואמרו לנו, מה זה שירכם, כי לא שמענו כנועם הזה, וידענו ביחוד כי עלינו לשבח היה. .
לא ניתנו לקבורה.
בנות ישראל אל ל"א נפש בכינה הנשרפות על קדושת השם, ואחיכם כל בית ישראל יבכו אה השרפה, ובעוונות לא ניתנו לקבורה. אר במקום שנשרפו תחת ההר, ובאו אחרי כן יהודים וקברו את עצמותיהם, וכשלשים ושתים נפשות הקדושות אשר הקריבו את עצמן קרבן מנחה לבוראם, וירח ה׳ אה ריח הניחוח, ואת אשר יבחר בו יקריב אליו.
ר' תם גוזר צום.
הרביעי בשבת עשרים בסיון ד״א ותתקל"א, קבלוהו כל קהלות צרפת ואיי הים וריינוס ליום הספד ותענית
מרצון נפשם, ובמצות הנאון רבנו יעקב בן הרב ר׳ מאיר (רבנו תם) אשד כתב אליהם ספרים והודיעם, כי ראוי הוא לקבעו צום לכל בני עמנו, ונדול יהיה הצום הזה מצום גדליה בן אחיקם, כי יום כפורים הוא,
זה לשון רבנו אשר כתב, וכן נכון וכן קבלו היהודים, ופיוט "חטאנו צורנו" מיוסד על זה, ככתוב בו כל המקרה הרע, ולמעלה הוא כתוב בסליחות על גזירת בלוויש, וצדקת כל שמסרו עצמם על יחוד השם תעמוד לישראל סלה. ע"כ.
מתוך -ספר זכירה לרבי אפרים ב"ר יעקב מבונא מבעלי התוספות.
ביעב"ץ.
"כ׳ סיון, בשנת החקל"א היתה גזרת קדושי בלואיש
בצרפת, שנשרפו על קדוש השם, ונעשה בהם נס גדול, והוקבע לתענית חמור, כמו שכתוב בסדר הדורות של ר"י כהן".
[ לא ברורה מה הכוונה ל "נס הגדול"]
----------------------------
חלק ב'.
הפייטן -ר הילל בן יעקב מבונא.
פיוט סליחות שחיבר ר' הילל בן יעקב על הטבח בקהילת בלואה.
ובו חזרה על פרטי המעשה בכ' סיון.
אֱמוּנֵי שְׁלוּמֵי יִשְׂרָאֵל גִּזְרָתָם כְּשֹׁהַם, נְטַשְׁתָּם זְנַחְתָּם וְהָיִיתָ כְּגִבּוֹר נִדְהָם, בְּתִתְּךָ בְּיַד רָשָׁע הַמְּזֹהָם,
נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם.
בְּעֶשְׂרִים בְּסִיוָן גּוֹמֵר פֵּרוֹת וּמַפְרִיחַ, בְּתַתְּקְלָ"א לִפְרָט נִתְּנוּ בְיָדוֹ לְהַכְרִיחַ,
כְּאֶחָד נִתְרַצּוּ לְהַעֲלוֹת לְאִשִּׁים לְהָרִיחַ, הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ.
גָּמַר לְכַלּוֹת נַפְשָׁם בְּלִי פִּדְיוֹם, בַּעֲצַת הָרָשָׁע הַמְּנֻוָּל לְהַרְחִיק הַתְּיוֹם, נְתָנָם בְּמִגְדָּל לְהַכְרִיחָם אָיֹם,
אַךְ בִּי יָשֻׁב יַהֲפֹךְ יָדוֹ כָּל הַיּוֹם.
דָּבָר זֶה כְּשָׁמְעָם נִתְרַצּוּ יַחַד, כִּבְסִין נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע לְהָשִׁיב כְּאֶחָד, כֻּלָּם בְּנֵי אִישׁ אֶחָד,
מִטָּה הַמֻּשְׁלֶמֶת מִלְּהִכָּחֵד, שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד.
הֵם כְּעָנוּ עָלָיו נַשְׁלִיךְ יַהַב, וְלֹא נָשִׂים כִּסְלֵינוּ בֵּאלֹהֵי זָהָב, לַעֲרֹךְ מַעֲרָכָה צִוָּה קְדוֹשִׁים לְהַבְהֵב,
וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַלַּהַב.
וַיֹּאמְרוּ לְהוֹצִיא אוֹתָם לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, יַחְדָּיו שָׂמְחוּ כְּהַכְנָסַת כַּלָּה לְחֻפָּה, עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ שִׁבְּחוּ בְּנֶפֶשׁ כְּסוּפָה, הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה.
זִוְּגוּ יַחַד פִּרְחֵי כְּהֻנָּה בַּעֲנִיבָתָם, יְחִיאֵל וִיקוּתִיאֵל בִּכְהוּנָה וּבְשֵׁרוּתָם, בְּאַהַב נִמְתְּחוּ עַל הָעַמּוּד לִכְפּוֹתָם, הַנְּעִימִים בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם.
חֻתְּמוּ בְּחוֹתַם קֹדֶשׁ בַּחוּרִים וִישִׁישִׁים, וְעָלוּ לְמִנְיָן וְהֵם אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים,
יְהוּדָה וְיִצְחָק מֹשֶׁה חֲסִידִים מְאֻשָּׁשִׁים, וִיהוּדָה עֹד רָד עִם אֵל וְעִם קְדוֹשִׁים.
טְבוּעִים בְּחוֹתָמָם אַרְבָּעָה בְּלִי כַחַד, בָּרוּךְ וּשְׁמוּאֵל אָחִיו נִגְוְעוּ כְּאַחַד, מְנַחֵם וִיהוּדָה אַחִים בְּאֵימָה וָפַחַד, הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד.
יַחַד הַנָּשִׁים לְבֵית הַמּוֹקֵד בְּחֵילֵךְ, אִשָּׁה רְעוּתָהּ מְזָרֶזֶת לְמַהֵר וְלֵילֵךְ, שְׁבַע עֶשְׂרֵה מֵהֶם נִמְנוּ בְּפֶלֶךְ, בִּשְׂמָחוֹת וָגִיל תְּבֹאֶינָה בְּהֵיכַל מֶלֶךְ.
כְּהַגִּיעַ הָאֵשׁ לַאֲסִירֵי יְדֵי הַכֹּהֲנִים, נִתְּקוּ הַמּוֹסֵרוֹת מֵעַל יְדֵי הַבָּנִים, צָרְחוּ צְרָפַתְנוּ הָאֵשׁ
וְיָצָאנוּ כֵנִים, יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶך וְרוֹזְנִים.
לֹא שַׁךְ חֲרוֹן הַצּוֹרֵר מֵעֲלֵיהֶם, צִוָּה עֲבָדָיו
לְהַחֲזִירָם לְבֵית מוֹקְדֵיהֶם, הַכֵּה וּפָצוֹעַ הִכּוּם בְּאָלוֹת וּבְמַקְלוֹתֵיהֶם, תָּשִׁיב לָהֶם גְּמוּל יְיָ כְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם.
מַלְאֲכֵי מַעְלָה יִבְכָּיוּן עַל דַּאֲבוֹנָי, כִּי רַבּוּ מַכְאוֹבַי וְגָדְלוּ יְגוֹנָי, שְׁלשֶׁת הַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר נָפְלוּ לְפָנָי, וַיַּצִּקֻם לִפְנֵי יְיָ.
[הכוונה -ל ר יחיאל, ר יקותיאל ור יודא]
נוֹרָא וְאַדִּיר צוֹפֶה בְּעֶלְבּוֹן יְרֵאָיו, לְבָרֵר לְקָרְבְּנוֹתָיו מְשַׁבְּחָיו בַּנָּאָיו, בְּאֵלֶּה הַחֲסִידִים אֲשֶׁר נִקְרְאוּ מְקֹרָאָיו,
הֵכִין יְיָ זֶבַח הִקְדִּישׁ קְרֻאָיו.
סֶמֶךְ וְתֹקֶף אוֹת וּפֶלֶא לְגַדְּלָה, שְׂרֵפַת נְשָׁמָה וְגוּף לֹא כָלָה, עַיִן רָאֲתָה וְאֹזֶן שָׁמְעָה וּמִלְּלָה, נֵס לְהִתְנוֹסֵס מִפְּנֵי קשֶׁט סֶלָה.
עָמְדוּ בְנִסְיוֹנָם וְקִבְּלוּ דִין בַּעֲלִיזוֹת, וְלֹא נָסֹג אָחוֹר לֵב וְעֵינַיִם נְלוֹזוֹת, רְאוּיִם לִקְבּוֹעַ תְּפִלּוֹת עֲזִיזוֹת, וְנָצוּמָה וּנְבַקְשָׁה עַל זֹאת.
פְּדוּת וְכַפָּרָה יְחוֹקְקוּ לִישֻׁרוּן בַּסֵּפֶר, תַּעֲמוֹד זְכוּתָם לְעֻמָּם כַּעַס לְהָפֵר, עַלּ הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר.
צַדִּיק יִצְרַח אָפְסוּ חֲסִידֵי הַזֶּבַח, חֲנַנְיָה וַחֲבֵרָיו מָסְרוּ נַפְשָׁם לָאֶבַח, רַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵירָיו בַּעֲלֵי הַטֶּבַח, כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח.
קָדוֹשׁ זָכֹר יִזְכֹּר זֹאת הָעֲקֵדָה, עִם עֲקֵדַת יִצְחָק אוֹתָהּ לְהֵעָנְדָה, רְצוּיָה וַעֲשׂוּיָה כַּדָּת וְכִתְעוּדָה,
זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִיא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה.
רָאֹה תִרְאֶה בְּעֳנִי יִשְׂרָאֵל, וְקַנֵּא לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וּלְחָרְבוֹת אֲרִיאֵל, וּלְדַם חֲסִידֶךָ הַשָּׁפוּךְ הוֹאֵל,
נְקֹם נִקְמַת בְנֵי יִשְׂרָאֵל.
שְׁפִיכַת דַּם חֲסִידֶיךָ לְעֵינֵינוּ תוֹדִיעַ, וְעַד מָתַי תִּהְיֶה כְּגִבּוֹר לֹא יוּכַל לְהוֹשִׁיעַ, אוֹיְבַי רִיב תָּרִיב וּדְמֵיהֶם תַּשְׁפִּיעַ, אֵל נְקָמוֹת יְיָ אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ.
תָּבֹא תְפִלָּתִי לְפָנֶיךָ לְמַעְלָה לְמָעְלָה, אֶנְקַת אָסִיר וּדְמֵי חֲסִידֶיךָ לְהִתְקַבְּלָה, בַּהֲבִיאֲךָ עַל הָאוֹיֵב נֶחֱרָצָה וְכָלָה, תַּבַּעְנָה שְׂפָתַי תְּהִלָּה.
הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב בִּצְוָחָה וּבִנְהִימָה, מִדַּם שֶׁשָּׁפְכוּ יְדֵי עֵשָׁו לְהִנָּקְמָה, שְׂרֵפַת בֵּית הַבְּחִירָה וְתוֹרְתְךָ הַמְרוֹמָמָה, תּוֹרַת יְיָ תְּמִימָה.
יִתְאַשְּׁרוּ עַל מְחִיצָתָן הֲרוּגֵי בְלוּיֵשׁ, לֹא נִסְתַּפְּקוּ לוֹמַר יְיָ בְּקִרְבֵּינוּ הַיֵשׁ, נִתְחַזְקוּ בְּמָעוּזָם כְּמוֹ אַרְיֵה וָלַיִשׁ, לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ.
לָנֶצַח יָרִיב רִיבָם לְמַעַן שְׁמוֹ, יִוָדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ תְּשׁוּעַת נוֹאֲמוֹ, מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב מְהֵרָה בְּהִנָּקְמוֹ, הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ.
לְעֵמֶק הוֹרִידוּם בְּלֹא קֶבֶר לְהִשָּׁפֵט, רְאֵה וְהַבִּיטָה אֱלֹהֵי הַמִּשְׁפָּט, קַיֶּם נָא בְּאוֹיְבַי הֶחָזוֹן וְהַמִּשְׁפָּט, וְהוֹרַדְתִּים אֶל עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט.
בִּינָה הֲגִיגִי אֱלֹהֵי תְהִלָּתִי וְתוֹחַלְתִּי, שִׂימָה בְנֹאדְךָ וּלְפָנֶיךָ דִּמְעַת לֶחֱיָתִי, קַיֶּם נָא מְהֵרָה חֶזְיוֹן נְבוּאָתִי, וְנִקֵּיתִי דָּמָם לֹא נִקֵּיתִי.
יַעַן עָבְרוּ חֹק וְחָלְפוּ תְעוּדָה, מִקְדָּשַׁי וְצִיּוֹן חָרְשׁוּ רֵיקָם לְהַעֲמִידָה, נִקְמַת הַדָּם וְנִקְמַת הֶחָמָס תַּצְמִידָה,
מֵחֲמַס בְּנֵי יְהוּדָה.
קַבֶּל נָא צְקוֹנִי אֵל עֶלְיוֹן, חִישׁ מִפְלָט וְהַצֵּל עַמְּךָ הָאֶבְיוֹן, תָּשִׁיב עִירְךָ וְנָוְךָ כְּמִקֶּדֶם בְּצִבְיוֹן, וַיְיָ שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן.
חָזָק וְאַמִּיץ אָמֵן יֵאָמֵן בֶּאֱמוּנָה, דְּבָרוֹ הַטּוֹב יְמַהֵר וְיָחִישׁ לַהֲקִימֶנָּה, הֲמוֹן עִיר לְמַלֹּאוֹת וְאַרְמוֹן לְכוֹנְנָה,
וּפְדוּיֵי יְיָ יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה.
-----------------------
ויש גם פיוט "קל מלא רחמים" המחובר ליום זה ,אבל מאוחר במאות שנים .
ויש גם "קל מלא רחמים" - חדש ,
וע"כ בקטע הבא.