למאי_נמ? כתב:ואולי להפך, נקרא ר"ז בן אבקולס ע"ש ענוותנותו, כמו הנקראים ע"ש מאמריהם, שעמד בזה המהר"ץ חיות, והרחיב בזה רבי ראובן מרגליות זצוק"ל במאמר "לחקר שמות וכינויים בתלמוד".
צh33 כתב:תורה אור בראשית לד,א
מהפנימי כי המקיפים שרשן מסוכ''ע והפנימים מבחי' ממכ''ע. וכעד''ז ארז''ל גדולה שמושה יותר מלימודה. הגם שהלימוד הוא השפעה פנימית והשימוש הוא חיצונית אעפ''כ מקבל עי''ז יותר יראת שמים כו'. והוא כענין המשכה בבחי' מקיף (כי מה שיכול להיות נמשך בשכל התלמיד בבחי' פנימיות אינו רק הארה לבד משכל הרב. ולכן לא קאים אינש אדעתא דרביה כו') ולכן נאמר אשור כי יבא כו' והקמונו עליו שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם שע''י שמונה נס''א ידחו הרע בבחי' א' יותר מע''י הרועים כי הרועים שהם המשכה בבחי' פנימיות הנה ברבוי השתלשלות המדרגות יוכל לימשך מזה יניקה לחיצונים עד''מ מצפורני ידים לא כאברהם שיצא ממנו כו'. וכן בהשגת התורה ארז''ל למשמאילים בה כו'. וכל האומר אין לי אלא תורה כו'. וצ''ל ג''כ המשכה משמונה נס''א בחי' מקיפים שהמקיף מסמא עיני החיצונים כו'. וזהו ענין תורה וגמ''ח שע''י התורה נמשך בחי' מזון. וזהו בחי' הרועים. וע''י גמ''ח נמשך בחי' לבוש ומקיף וזהו בחי' ההמשכה שע''י נס''א גדולה שמושה כו'. ויובן יותר ענין ההפרש בין הרועים לנס''א ע''ד שמצינו בר' יוחנן בן זכאי שהיה שר התורה המלמד תורה לישראל ועכ''ז אמר לר' חנינא בן דוסא בקש עלי רחמים שתפלתו גדולה יותר הרבה משלו עד שאלמלי הטיח ריב''ז כו' ומר''ח בן דוסא לא נמצא שהיה מלמד תורה ע''ד ריב''ז ולא נמצא משמו דינים במשנה. וזהו ע''ד ההפרש שבין הרועים לנס''א כו' כי ריב''ז היה רועה ומפרנס לישראל כמו מרע''ה. ורחב''ד לא היה בו בחי' זו אבל היה צדיק תמים בלי שום דופי עד שארז''ל שלא נברא העוה''ב אלא בשבילו והיו מקבלים ממנו נש''י דרכי העבודה והחסידות ע''ד גדולה שימושה כו' ותפלתו היתה נשמעת יותר מריב''ז וכן נאמר והקימונו עליו שבעה רועים ושמונה נס''א שבחי' נס''א מועיל יותר נגד בחי' אשור כי יבא כו' לפי שממשיכים מבחי' סוכ''ע וכמו תפלת ר''ח ב''ד להפוך הטבע כו' שהוא ע''י המשכה מבחי' סוכ''ע שלמעלה מסדר והדרגת ההשתלשלות כו': וזהו ענין נרות דחנוכה. שטמאו כל השמנים שבהיכל מצד תגבורת חכמה דקליפה. לכן רצו להשכיחם תורתך כו'. וע''כ הוצרך להמשיך מבחי' שלמעלה מהחכמה דקדושה והוא מבחי' מקיפים עליונים. וזהו פך של שמן שהיה חתום בחותמו של כה''ג שהוא בחי' ורב חסד כו' (ולפי שהוא מבחי' מקיף נמשך ונשפל גם למטה להדליק גם עתה בדורותינו שאין בהמ''ק קיים משא''כ בבהמ''ק היה ז' נרות מבחי' ז' רועים אלא שהיה הגילוי ממש בבחי' פנימית כמאמר עדות היא לבאי עולם כו'. ועמ''ש לקמן ע''פ כי אתה נרי הוי''ה והוי''ה יגיה חשכי. שם הוי''ה הראשון הוא בבחי' השתלשלות וממנו נמשך בחי' אתה נרי. והיינו הנרות דמקדש כו'. ושם הוי''ה השני הוא מבחי' סוכ''ע שלמעלה מהשתלשלות ומזה נמשך בחי' יגיה חשכי והן הן נרות דחנוכה. ועד''ז הוא ענין ההפרש בין בחי' שבעה רועים לבחי' שמונה נס''א כי על ידי שבעה רועים נמשך המשכת המזון לכנ''י בחי' ותורתך בתוך מעי שהוא מה שיכול להיות נמשך בפנימית זהו מבחי' שם הוי''ה הנמשך בעולמות אבי''ע. אבל ע''י נס''א נמשכים בחי' מקיפים והוא מבחי' שם הוי''ה שלמעלה מגדר ההתלבשות בהעולמות אלא שמאיר בבחי' מקיף וכענין תפלת רחב''ד להפוך הטבע כו' כנ''ל והוא הנמשך ע''י מעשה המצות שהן המשכות בחי' מקיפים כי המצות הן נק' מצות המלך. ועיין בד''ה מזמור שיר חנוכת הבית בענין מזון לבוש כו'. ולכן בחי' משיח הוא ג''כ מנס''א כי במשיח נאמר והריחו. מורח ודאין. וריח הוא בחי' מקיף ריחא דלבושייכו משא''כ
ועוד שם האריך טובא. וש"נ.
מענה לשון כתב:באיכה רבה ד,ג איתא דבסעודה של קמצא ובר קמצא דמבואר שהיו שם חכמים ולא מיחו, היינו ר' זכריה בן אבקולס שישב שם ולא מיחה.
ובזה יש לומר דמה שלא מיחה מחמת ענוה שאינו בר הכי להוכיח ומי ישמע וכד'
וזהו ענוותנותו של וכו' החריבה את מקדשינו.
גם זו לטובה כתב:צh33 כתב:תורה אור בראשית לד,א
מהפנימי כי המקיפים שרשן מסוכ''ע והפנימים מבחי' ממכ''ע. וכעד''ז ארז''ל גדולה שמושה יותר מלימודה. הגם שהלימוד הוא השפעה פנימית והשימוש הוא חיצונית אעפ''כ מקבל עי''ז יותר יראת שמים כו'. והוא כענין המשכה בבחי' מקיף (כי מה שיכול להיות נמשך בשכל התלמיד בבחי' פנימיות אינו רק הארה לבד משכל הרב. ולכן לא קאים אינש אדעתא דרביה כו') ולכן נאמר אשור כי יבא כו' והקמונו עליו שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם שע''י שמונה נס''א ידחו הרע בבחי' א' יותר מע''י הרועים כי הרועים שהם המשכה בבחי' פנימיות הנה ברבוי השתלשלות המדרגות יוכל לימשך מזה יניקה לחיצונים עד''מ מצפורני ידים לא כאברהם שיצא ממנו כו'. וכן בהשגת התורה ארז''ל למשמאילים בה כו'. וכל האומר אין לי אלא תורה כו'. וצ''ל ג''כ המשכה משמונה נס''א בחי' מקיפים שהמקיף מסמא עיני החיצונים כו'. וזהו ענין תורה וגמ''ח שע''י התורה נמשך בחי' מזון. וזהו בחי' הרועים. וע''י גמ''ח נמשך בחי' לבוש ומקיף וזהו בחי' ההמשכה שע''י נס''א גדולה שמושה כו'. ויובן יותר ענין ההפרש בין הרועים לנס''א ע''ד שמצינו בר' יוחנן בן זכאי שהיה שר התורה המלמד תורה לישראל ועכ''ז אמר לר' חנינא בן דוסא בקש עלי רחמים שתפלתו גדולה יותר הרבה משלו עד שאלמלי הטיח ריב''ז כו' ומר''ח בן דוסא לא נמצא שהיה מלמד תורה ע''ד ריב''ז ולא נמצא משמו דינים במשנה. וזהו ע''ד ההפרש שבין הרועים לנס''א כו' כי ריב''ז היה רועה ומפרנס לישראל כמו מרע''ה. ורחב''ד לא היה בו בחי' זו אבל היה צדיק תמים בלי שום דופי עד שארז''ל שלא נברא העוה''ב אלא בשבילו והיו מקבלים ממנו נש''י דרכי העבודה והחסידות ע''ד גדולה שימושה כו' ותפלתו היתה נשמעת יותר מריב''ז וכן נאמר והקימונו עליו שבעה רועים ושמונה נס''א שבחי' נס''א מועיל יותר נגד בחי' אשור כי יבא כו' לפי שממשיכים מבחי' סוכ''ע וכמו תפלת ר''ח ב''ד להפוך הטבע כו' שהוא ע''י המשכה מבחי' סוכ''ע שלמעלה מסדר והדרגת ההשתלשלות כו': וזהו ענין נרות דחנוכה. שטמאו כל השמנים שבהיכל מצד תגבורת חכמה דקליפה. לכן רצו להשכיחם תורתך כו'. וע''כ הוצרך להמשיך מבחי' שלמעלה מהחכמה דקדושה והוא מבחי' מקיפים עליונים. וזהו פך של שמן שהיה חתום בחותמו של כה''ג שהוא בחי' ורב חסד כו' (ולפי שהוא מבחי' מקיף נמשך ונשפל גם למטה להדליק גם עתה בדורותינו שאין בהמ''ק קיים משא''כ בבהמ''ק היה ז' נרות מבחי' ז' רועים אלא שהיה הגילוי ממש בבחי' פנימית כמאמר עדות היא לבאי עולם כו'. ועמ''ש לקמן ע''פ כי אתה נרי הוי''ה והוי''ה יגיה חשכי. שם הוי''ה הראשון הוא בבחי' השתלשלות וממנו נמשך בחי' אתה נרי. והיינו הנרות דמקדש כו'. ושם הוי''ה השני הוא מבחי' סוכ''ע שלמעלה מהשתלשלות ומזה נמשך בחי' יגיה חשכי והן הן נרות דחנוכה. ועד''ז הוא ענין ההפרש בין בחי' שבעה רועים לבחי' שמונה נס''א כי על ידי שבעה רועים נמשך המשכת המזון לכנ''י בחי' ותורתך בתוך מעי שהוא מה שיכול להיות נמשך בפנימית זהו מבחי' שם הוי''ה הנמשך בעולמות אבי''ע. אבל ע''י נס''א נמשכים בחי' מקיפים והוא מבחי' שם הוי''ה שלמעלה מגדר ההתלבשות בהעולמות אלא שמאיר בבחי' מקיף וכענין תפלת רחב''ד להפוך הטבע כו' כנ''ל והוא הנמשך ע''י מעשה המצות שהן המשכות בחי' מקיפים כי המצות הן נק' מצות המלך. ועיין בד''ה מזמור שיר חנוכת הבית בענין מזון לבוש כו'. ולכן בחי' משיח הוא ג''כ מנס''א כי במשיח נאמר והריחו. מורח ודאין. וריח הוא בחי' מקיף ריחא דלבושייכו משא''כ
ועוד שם האריך טובא. וש"נ.
פסחים קיב: דתניא: לא יצא יחידי בלילה לא בלילי רביעיות ולא בלילי שבתות, מפני שאגרת בת מחלת, היא ושמונה עשרה רבוא של מלאכי חבלה יוצאין, וכל אחד ואחד יש לו רשות לחבל בפני עצמו. מעיקרא הוו שכיחי כולי יומא, זמנא חדא פגעה ברבי חנינא בן דוסא. אמרה ליה: אי לאו דמכרזן עלך ברקיע הזהרו בחנינא ובתורתו - סכנתיך. אמר לה: אי חשיבנא ברקיע - גוזר אני עליך שלא תעבורי ביישוב לעולם. אמרה ליה: במטותא מינך, שבק לי רווחא פורתא. שבק לה לילי שבתות ולילי רביעיות.
א') איתא בגיטין (נה:–נו.) בזה"ל אמר רבי יוחנן מאי דכתיב "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה" (משלי כח:יד) אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים וכו' אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא עבד סעודתא אמר ליה לשמעיה זיל אייתי לי קמצא אזל אייתי ליה בר קמצא אתא אשכחיה דהוה יתיב אמר ליה מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא מאי בעית הכא קום פוק אמר ליה הואיל ואתאי שבקן ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא אמר ליה לא אמר ליה יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך אמר ליה לא אמר ליה יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך א''ל לא נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה אמר הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה ש''מ קא ניחא להו איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא אזל אמר ליה לקיסר מרדו בך יהודאי א''ל מי יימר א''ל שדר להו קורבנא חזית אי מקרבין ליה אזל שדר בידיה עגלא תלתא בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים ואמרי לה בדוקין שבעין דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות אמר להו רבי זכריה בן אבקולס יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח סבור למיקטליה דלא ליזיל ולימא אמר להו רבי זכריה יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו ע"כ. ונראה לי דבזה אזיל רבי יוחנן לשיטתו במה שאמר הוא (ב"מ ל:) לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין דכאן העמיד רבי זכריה בן אבקולס את הדין על דין תורה ולא הקריבו הבהמה וגם לא הרגו את בר קמצא ולא עבד לפנים משורת הדין למנוע מלהקריב ולהרגו כדי להציל את העם.
ב') ויל"ע מהו כוונת הגמ' ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה וכו' מה ענין ענוות לכאן? ענין הענוה היא מה שיכול לבטל דעתו לאחרים (וכמו שמצינו אצל הלל ובית הלל) משא"כ ענין ההקפדה הוא מי שעומד על דעתו ואין מוותר כלל וכלל. וא"כ אדרבה הקפדתו של רבי זכריה בן אבקולס גרם לחורבן הבית כיון שעמד חזק על דעתו וסבר שאם מקריבין את הבהמה או הורגין את בר קמצא ועי"ז יגרום שאחרים יבינו הדין שלא כהלכה. והוא סבר שאפ' במקום שלום מלכות אין לשנות את הדין. ועלה בדעתי לפרש שכוונת הגמ' לומר כן בלשון סגי נהור כלשון בתמיה וכי רבי זכריה בן אבקולס ענו הוא אך דוחק גדול הוא. הנה פרש"י ענוותנותו סבלנותו שסבל את זה ולא הרגו. ודבר זה צריך עיון מנ"ל לרש"י דמשום שסבל מעשי המלשין הזה לא יאות לו להרגו הלא בגמ' מבואר טעם אחר שלא רצה להרגו משום שיאמרו המטיל מום בקדשים יהרג.
ג') הרואה יראה באיכה רבה (פ"ג ס"ג) שמעשה זו הובא בנוסח אחר קצת וז"ל מעשה שהיה באדם אחד בירושלים שעשה סעודה אמר לבן ביתו לך והבא לי קמצא רחמי אזל ואייתי ליה בר קמצא שנאיה עאל וישב בין האורחים. עאל אשכחיה ביני אריסטייא אמר לו את שנאי ואת יתיב בגו ביתאי קום פוק לך מיגו ביתאי. אמר לו אל תבישני ואנא יהיב לך דמי דסעודתא. אמר לו לית את מסובה. אמר לו אל תבישני ואנא יתיב ולית אנא אכיל ושתי. אמר לו לית את מסובה. אמר ליה אנא יהיב דמי כל הדין סעודתא. אמר ליה קום לך. והיה שם רבי זכריה בן אבקולס והיתה ספק בידו למחות ולא מיחה מיד נפיק ליה אמר בנפשיה אילין מסביין יתבין בשלוותהון אנא איכול קרצהון מה עבד הלך אצל השלטון אמר לו אילין קורבניא דאת משלח ליהודאי למקרבינהו אינון אכלין להון ומקרבין אוחרנים בחילופייהו נזף ביה. אזל לגביה תוב אמר ליה כל אילין קורבניי דאת משלח ליהודאי למקרבינהו אינון אכלין להון ומקרבין אוחרין בחילופייהו ואם לא תאמין לי שלח עמי חד איפרכו וקורבנייא ואת ידע מיד שאיני שקרן. עד דאתייא באורחא דמך איפרכו קם הוא בליליא ועשאן כלן בעלי מומין בסתר. כיון שראה אותן הכהן הקריב אוחרנין תחתיהון. אמר ההוא שליחא דמלכא למה לית את מקריב אילין קורבניא אמר ליה למחר. אתא יום תליתאה ולא קרבהון שלח ואמר למלכא ההוא מלתא דיהודאה קאמר קושטא קאמר מיד סליק למקדשה והחריבו. הדא דבריאתא אמרין בין קמצא ובין בן קמצא חרב מקדשא. אמר רבי יוסי ענותנותו של רבי זכריה בן אבקולס שרפה את ההיכל. עכ"ל. לכאורה לפי נוסח זו משמע שמה שאמרו ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס חרבה את ביתנו ר"ל כיון שהיה בידו למחות ולא מחה מחמת ענוותנותו על ידו נגרם על המעשה הזה. אבל לפי הש"ס דילן לא מצינו שישב באותה סעודה והיה בידו למחות ולא מחה.
ד') יש להבין את הדבר ביותר ע"פ הא דמטא לבי מדרשא משמיה דהגר"א (פנינים משולחן הגר"א פ' משפטים): נקטינן דבדיני נפשות פותחין מן הצד (סנהדרין לו.) וטעם הדבר דאילו פתחו מן הגדול לא היו חבריו יכולים לחלוק עליו. ולכן כאן במעשה דבר קמצא ר' זכריה בן אבקולס שהיה ענו החזיק עצמו כקטן ולא כאחד מן הגדולים ולכן כשדנו אם להרגו אם לאו הוא פתח בראש ואמר שאין להרגו וממילא שדאר הדיינים לא חלקו עליו ונפסק ההלכה על פיו. ולפי"ז פ' ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריב וכו' דאילו לא היה ענו לא היה פותח בדיון והיו חבריו יכולים להביע דעתם שיש להרוג את בר קמצא. נמצא לפי הגר"א ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס לא היה במה שהוא אמר (דאדרבה מה שאמר היה דרך קפדנות כנ"ל) אלא במה שהוא פתח להגיד בפני חביריו הקטנים ממנו.
ה') ונראה לי שיש להבין הדבר באופן אחר: הנה מלבד ענין הענוותנות שצריך האדם להתמודד עם האחרים ועם המציאות ולפעמים מה"ט צריך להתפשר על הדין גם ממצינו את ההיפוך מזה. ואפרש שיחתי דתנן (סוטה מא.) באגריפס המלך שכשהגיע ל"לא תוכל לתת עליך איש נכרי" (דברים יז:טו) זלגו עיניו דמעות אמרו לו אל תתירא אגירפס אחינו אתה אחינו אתה. ופ' רש"י אגריפס המלך מלך ישראל היה מזרעו של הורדוס והוא שנחרב ביהמ"ק בימיו. ועל זה איתא בגמ' (סוטה מא:) תנא משמיה דרבי נתן באותה שעה נתחייבו שונאי ישראל כלייה שהחניפו לאגריפס. כמדובר איתא בש"ס (יומא ט:) שסיבת חורבן הבית שני היתה שנאת חינם ולכן כדי לתקנו צריכים "אהבת חינם". אך צריכים אנו להזהר ש"אהבת חינם" לא יביא אותנו לידי חניפות לחוטאים שלא נקבל את מעשיהם ולא נוכיח אותם בתוכחה. ולכן חובה עלינו לבא בחשבון על פלס המשקל למצוא הממוצע בין מידת הענוה למידת החניפות שמצד אחד יש להתמודד עם אחרים וכדו' ומצד שני אין להחניף לרשעים ולסבול את מעשיהם הרעים. ועל פי הדברים האלה יש להסביר שענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס היינו שענוותנותו הקיצונה גרמה לו לסבול את מעשי רשע זו ולחפות עליו שלא יהרגנו. ועל מידה זה בא החורבן כמו שתחייבו כלייה במה שהחניפו בנ"י לאגירפס המלך באמרם אחינו אתה. ובאמת ענין זה מבואר בדברי הגמ' בשבת (לא.) שהלל אך בענוותנותו לא הסכים לקבל את הגר ע"מ שלא ילמד תורה שבע"פ רק עשה תחבולאות כדי להראות לו שהוא צריך ללמוד תורה שבע"פ עם התורה שבכתב (משא"כ בשמאי הזקן אף זה לא רצה לעשות מחמת קפדנותו). וכן מצינו אצל אליהו הנביא ז"ל שתפקידו להביא שלום בעולם (כמבואר בסוף מס' עדיות) ומאידך גסיא בהיותו פינחס היה קנאי גדול ואף הרג את זמרי בקנאותו והכל בכיוון אחד.
והלומד שואל, האם המכוון הוא ללמדינו נגד זהירות יתירה, או נגד חומרא יתירה, או שלפי פשוטו לא הובעה כאן תרעומת על החלטתו הצודקת (עי' חת"ס בגיטין) של רזב"א, אלא ציון עובדה מפליאה, איך שנתגלגל דבר רע מדבר טוב, והוזכרו הדברים גם בתוספתא בשבת אגב האיזכור (הנדיר) של רזב"א.בית הלל אומ' מגביהין מעל השלחן עצמות וקלפין בית שמיי אומ' מסלק את הטבלה כולה ומנערה זכריה בן אבקילס לא היה נוהג לא כדברי בית שמיי ולא כדברי בית הלל אלא נוטל ומשליך לאחר המטה אמ' ר' יוסה ענותנותו של ר' זכריה בן אבקילס היא שרפה את ההיכל
א גאליציאנער כתב:מה שכתב איש ספר שזכור הוא שרצו לקשרו למובא ביוסיפון, אכן, בנימין לאו וכן ד"ר נפתלי יעקב שמחוני בהערותיו ליוסיפון שניהם תמימי דעים כי הוא הוא ר' זכריה בן אמפיקלוס שמנע את הקרבת קרבנות הקיסר.
בברכה שלימה ונאמנה
א גאליציאנער
איש_ספר כתב:באגדתא דבר קמצא אמרו בגמ' שרצו להקריב את הקרבן בעל המום, ומנעם ר' זכריה באומרם יאמרו וכו', רצו להורגו מנעם ר' זכריה ואמר יאמרו וכו'. וכידוע המשמעות של סירוב הקרבת קרבן של 'שלום הקיסר' שהיה נחשב כאקט מובהק של מרד.
ומשמע מזה שהיה ר' זכריה ראש החכמים או חשוב שבהם שהיו דבריו נשמעים כנגד שאר דברים חכמים. וכמה נפלא הדבר שאין זכר לר' זכריה והלכותיו מלבד בתוספתא שבת (או ביצה) על אופן פינוי קליפות מהשולחן בשבת.
מסתמא כבר עמדו בזה.
זכורני שיש הרוצים למצוא את זכרו באחת הדמויות המוזכרות במלחמות היהודים.
איש_ספר כתב:זכורני שיש הרוצים למצוא את זכרו באחת הדמויות המוזכרות במלחמות היהודים.
ישבב הסופר כתב:ואם כבר מדברים על זה, מי יודע פירוש מספיק על מושג ה'ענוותנות' שקשה להעמידו על דיוקו, "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו".
לייטנר כתב:הוגה ומעיין כתב:מאחר ועד כה לא הוזכרו דבריהם, לא הצלחתי עוד להתאפק מלהביא דברי המחקרים שהצביעו על כך שהמילה "אבוקלוס" ביוונית פירושה ענווה, ועל כן השתמשו כלפיו דווקא בלשון "ענוותנותו", לשון נופל על לשון. ולענ"ד במקרה זה יש משהו בדבריהם.
נפלא!
בכיוון דומה של משחקי לשון שיצרו חז"ל בין עברית-ארמית-יונית, ראיתי הצעה מעניינת של הרב אורי דסברג בספר שיצא לזכרו 'ועלהו לא ייבול'. הוא מציין את המשפט בשמות רבה ו: "שטיא לית ליה הנייא אלא מן קציא", שרק אם נזכור ששיטה ביונית (ובלטינית) היא 'אקציה', נוכל להבין את המשחק הלשוני במלואו.
צביב כתב:תוכן כתב:ונראה לפרש ענוותנותו של ר' זכריה באופן אחר והוא על פי דברי התוספתא דמסכת שבת פט"ז מ"ז במהדורת ליברמן ולפנינו פי"ז מ"ד, וז"ל, בית הלל אומרים מגביהין מעל השלחן עצמות וקלפין בית שמאי אומרים מסלק את הטבלה כולה ומנערה זכריה בן אבקילס לא היה נוהג לא כדברי בית שמאי ולא כדברי בית הלל אלא נוטל ומשליך לאחר המטה אמר ר' יוסה ענותנותו של ר' זכריה בן אבקילס היא שרפה את ההיכל. פירוש דבית הלל ובית שמאי פליגי במחלוקת ר' יהודה ור' שמעון שבת מ"ד ע"א אי אית ליה איסור מוקצה אי לאו. בית שמאי כר' יהודה ס"ל ולפיכך אסור לטלטל את המוקצה, ולפיכך צריך להעביר על ידי טלטול הטבלה, וב"ה ס"ל כר' שמעון שהתירו לטלטל מוקצה. ור' זכריה בן אבקולס חשש לחומרא יתירא שהיה משליך מפיו אל אחורי המיטה ומבלי לטלטל בידיו כלל, וכדאיתא בשבת קמ"ג ע"א, אמרו עליו על רבי זכריה בן אבקולס שהיה מחזיר פניו אחורי המטה וזורקן. ובחסדי דוד פירש וז"ל, ומאי דמסיים הכא רבי יוסי ענוותנותו וכו' כלומר דחומרא יתירה היא דפילו בית שמאי דמחמירין שרו לנערן על ידי הטבלא וכו' ולא יאה להחמיר כ"כ בדבר שאין בו אלא מפני הרואים שהרי הלכה כבית הלל וכדחזינן נמי דענוותנותו של ר' זכריה שרצה להחמיר ביותר בדבר שמפני הרואים גרם קלקול כדאיתא בגיטין וכו'.
פירוש דבריו, דאע"ג דאפשר לחשוש ולהחמיר בדבר על פי הלכה, מ"מ פעמים שאסור להחמיר בדבר ואדרבה חומרא זו גורמת לשריפת בית אלוקינו. וכתב במהרי"ץ חיות בגיטין שם וז"ל, אולם לפי הדין היה מותר להקריב בעל מום וקרבן בזה הענין שהיה סכנה לכלל ישראל כו' ועיין מג"א או"ח הלכות לולב סימן תרנ"ו סק"ח שכתב ג"כ ראיה מש"ס כאן דמותר לעבור על לא תעשה מפני אימת המלכות ע"כ והיינו מזה דחזינן דלא היה נכון בעיני חז"ל דרכו של רזב"א שאמר יאמרו בעלי מומים קרבים לגביה מזבח מוכח שמן הדין היו מותרין מפני אימת מלכות וכן אם היו הורגין את בר קמצא היו עושין ג"כ כדין מפני שרדף אחר כלל ישראל והבא להורגך השכם להורגו, ואולם מפני גודל ענותנותו של רזב"א לא הרהיב בנפשו עוז לעשות בזה הלכה למעשה וחשש שיחשדו אתו שעשה שלא כהלכה ולא החשיב עצמו לגדול ולקבוע בדעתו להיות העושה הלכה למעשה ולתלות בהוראת שעה וחשב כי הדבר נמסר רק לגדולי הדור והוא אינו ראוי לזה לעשות גדולות שלא כתורה ולתלות כי עושה למען לגדר גדר ולעמוד בפרץ ומפ"ז אמרו לשון ענותנותו היינו במה שלא רצה לעמוד על דעתו זאת היה הסיבה לחורבן הבית.
ונראה לומר עוד דמש"ה אמרינן בסוטה ה' ע"א, ת"ח צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית, הא גופא משום דלפעמים צריך הת"ח להתחזק בדעתו משום עת לעשות לה' וצריך להנהגי הנהגה מיוחדת בכדי להעמיד הדת על תילה.
כמדומני שבחידושי החת"ס מדבר מענין זה
בן מיכאל כתב:ישבב הסופר כתב:ואם כבר מדברים על זה, מי יודע פירוש מספיק על מושג ה'ענוותנות' שקשה להעמידו על דיוקו, "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו".
ממדרש איכה עולה כי משפט זה נאמר עליו על שלא מחה בגירוש בר קמצא.
- אך בגמרא גיטין זה אכן במשמעות אחרת.
בקי בן יגלי כתב:בן מיכאל כתב:ישבב הסופר כתב:ואם כבר מדברים על זה, מי יודע פירוש מספיק על מושג ה'ענוותנות' שקשה להעמידו על דיוקו, "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו".
ממדרש איכה עולה כי משפט זה נאמר עליו על שלא מחה בגירוש בר קמצא.
- אך בגמרא גיטין זה אכן במשמעות אחרת.
כבר תמהו כל האחרונים ליישב המילה ענוותנותו בתלמוד בבלי. וכן עיי"ש במהר"ץ חיות שכתב שהיו צריכים לומר חסידותו או צדקותו עיי"ש. ולולי דמסתפינא הייתי אומר שמימרו של ר' יוחנן הגיע לבבל מבי מדרשי של א"י, ששם באמת הכוונה לענוה, כמו שהובא מאמרו של ר' יוחנן, במדרש איכה רבה. (ור' יוחנן הוא מרא דתלמוד של א"י) אבל בתלמוד בבלי באמת צריך לומר שהכוונה לחסידותו וצדקותו של ר' זכריה שזה החריב את הבית,
וכמו שגם יש לדייק מדברי המסילת ישרים שכתב (בפרק כ') וז"ל: הבית השני גם הוא חרב על ידי חסידות כזה אשר לא נשקל במשקל צדק במעשה דבר קמצא, אמרו (גיטין נ"ו):סבור רבנן לקרוביה, אמר להו רבי זכריה בן אבקולס יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח, סבור למקטליה, אמר להו רבי זכריה ב"א יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג. בין כך ובין כך הלך אותו הרשע והלשין את ישראל, בא הקיסר והחריב ירושלים, והוא מה שאמר ר"י על זה: ענותנותו של רבי זכריה החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו. (עכ"ל). הרי לנו מיזה שהביא שהבית חרב בגלל חסידות יתריה ואת זה פירש בגמ' "ענותנותו".
מהי דעת חכמי הפורום בעניין זה האם יתכן לפרש כך?
גוראריה כתב:בזמן החורבן מצאנו שלש תנאים ושמם ר' זכריה, לפחות על שנים מהם יודעים אנו שהיו כהנים ר' זכריה בן קבוטל ביומא ור' זכריה בן הקצב בכתובות
ר' זכריה בן אבקולס שהכריע בדיני הקרבן - אולי גם כהן היה שהרי נדרש לפסוק בשאלה זו.
האם השם זכרי' היה נפוץ בין הכהנים או בין משפחת כהונה א' או שלאחד מהם היו ב' כינויים?
להערה בעלמא.
מן הסתם ידעו חכמי אתרא הדין להפנותנו למקורות הדנים בכך.
נעמן כתב:שמעתי בעבר, שהשם זכריה/זכריהו, הוא הנפוץ ביותר בתנ"ך, ומופיע (אאל"ט) כשמם של תשעה אישים!
חזור אל “מטפחת ספרים ועיטור סופרים”
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 379 אורחים