חזרת הש"ץ באספקלריא של הראשונים טרם בוא הארי ז"ל

[היא שיחתי]

בגמ' מבואר דחזרת הש"ץ נתקנה בעבור המוני העם שאינם יודעים התפילה ויוצאים ידי חובתם בחזרת השליח ציבור
באריז"ל התחדש שישנם עניינים גבוהים בחזרת הש"ץ עד שאפי' יש עניינים גבוהים יותר מתפילת שמו"ע שבלחש

שאלתי היא האם היחס לחזרת הש"ץ עד בוא האריז"ל היה רק כמיועד להוציא את המוני העם?
האם היה עניין לפי זה להקשיב לחזרת הש"ץ למי שתפילתו סדורה בידו?
ההיה עניין להיות נוכח בחזרת הש"ץ לאדם כזה?
מדוע הקפידו כל כך על דיבור בשעת חזרת הש"ץ אף למי שהתפלל בעצמו האם רק כדי שלא לבזות התפילה באזני האחרים?
עד מתי היה קיים עניין זה של המוני העם שלא ידעו התפילה בעצמם ויצאו ידי חובת הש"ץ?

כל זה שאלתי בלא לברר הנושא כלל אודה להרחבות מקורות וציונים

[היא שיחתי]

שו"ר דהרמב"ם ביטל חזרת הש"ץ
מה היה טעם המקיימים?
וכן מה סברו המקיימים על שאר השאלות דלעיל?

[חכם באשי]

שמא תיקונו של הרמב"ם לבטל את תפילת הלחש יעזור לך. עי' בקובץ המצורף (מתוך ספרו של וידר, התגבשות נוסח התפילה במזרח ובמערב)

ביטול תפילת הלחש.pdf

(242.36 KiB) הורד 483 פעמים

[הדעה והדבור]

האם היה עניין לפי זה להקשיב לחזרת הש"ץ למי שתפילתו סדורה בידו?
ההיה עניין להיות נוכח בחזרת הש"ץ לאדם כזה?
מדוע הקפידו כל כך על דיבור בשעת חזרת הש"ץ אף למי שהתפלל בעצמו האם רק כדי שלא לבזות התפילה באזני האחרים?
עד מתי היה קיים עניין זה של המוני העם שלא ידעו התפילה בעצמם ויצאו ידי חובת הש"ץ?
כל זה שאלתי בלא לברר הנושא כלל אודה להרחבות מקורות וציונים

הנה בגמ' ראש השנה דף ל"ד ע"ב שנינו: "תניא אמרו לו לרבן גמליאל לדבריך למה צבור מתפללין? אמר להם כדי להסדיר שליח צבור תפלתו. אמר להם רבן גמליאל לדבריכם למה שליח צבור יורד לפני התיבה? אמרו לו כדי להוציא את שאינו בקי. אמר להם כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי".

הרמב"ם בשו"ת "פאר והדר" (קמח) כותב: "הואיל ותקנו חכמים שירד שליח ציבור לפני התיבה להוציא את מי שאינו בקי לא תהיה חזרת השליח ציבור ברכה לבטלה כלל מפני עיקר התקנה ואף ע"פ שלא יהיה בקהל מי שאינו בקי... וכן כל דבר הנתקן בשביל דבר אחר אין ענינו שלא נעשית התקנה ההיא עד שיהיה שם אותו הדבר שנתקנה בשבילו".

כלומר, לתקנה יש כוח עצמי ולכן חזרת הש"ץ אינה תלויה במציאותם של אנשים שאינם בקיאים היא מתקיימת אף במקום שבו אין מי שאינו בקי. זו גם הסיבה שחזרת הש"ץ קבלה מעמד עצמאי של תפילה בצבור ולפיכך חל איסור לדבר וכו'.

שו"ר דהרמב"ם ביטל חזרת הש"ץ
מה היה טעם המקיימים?
וכן מה סברו המקיימים על שאר השאלות דלעיל?

הרמב"ם ביטל חזרת הש"ץ יען כי ראה שהאנשים מסיחים דעתם מחזרה זו, בתשובה שכתב הרמב"ם לשאלות שנשאל, הסביר את המניעים להתקנת התקנה בזמנו וזו לשונו:

"...והכל מודים שתקנת תפלה בציבור וצורתה היא שהכל יתפללו בלחש ויחזור שליח ציבור על התפילה בקול רם... ומה שחייב אותי לעשות זאת הוא שהאנשים כולם בשעת תפילת שליח ציבור אינם משגיחים למה שהוא אומר אלא מסיחין זה עם זה ויוצאין (החוצה) והוא מברך ברכה לבטלה כמעט, הואיל ואין שומע לה. וכל מי שאינו בקי, כאשר הוא רואה תלמידי חכמים וזולתם מסיחים וכחין ורקין ומתנהגין כמי שאינו מתפלל בשעת תפילת שליח ציבור, עושה גם הוא כזה. ונקבע בלבות האנשים כולם, שאין תפילה אלא בשעת הלחש. ואנו אומרים באיסורי תורה 'עת לעשות לה' הפרו תורתך', ומכל שכן בתקנת התפילה. ובזה יש משום הסרת חילול השם שחושבים בנו שהתפילה אצלנו שחוק ולעג.."

ובתשובה אחרת באותו נושא, מוסיף הרמב"ם:

"...ויצא (החוצה) כל מי שהוא אינו בקי אף כי לא יצא ידי חובתו, ותתבטל הכוונה אשר בגללה ירד שליח הציבור (לפני התיבה) שהוא להוציא את שאינו בקי. ואם האנשים לא יתפללו לחש כלל אלא יתפללו הכל אחר שליח הציבור תפילה אחת בקדושה, כל בקי יתפלל עמו בלחש, וכל שאינו בקי ישמע, ויכרעו הכל עמו, כשפני העם אל ההיכל... ויהיה הדבר מסודר ומתוקן ותימנע אריכות החזרה ויוסר חלול השם שנתפשט בין הגויים, והוא שהיהודים רוקקים וכחים ומסיחין בתוך תפילתם, כי כך הם עדים לדבר. וכך הוא היותר ראוי אצלי באלו הזמנים מן הסיבות אשר הזכרנון..."

סברת מקיימי חזרת הש"ץ - ובראשם הרדב"ז - נבעה מב' טעמים:
א. מדברי רז"ל משמע שיש צורך בתפילת השליח צבור (ראה: ראש השנה ד,ט) ותקנת חכמים לא זזה ממקומה גם אם בטל טעמה, ולפיכך יש צורך בחזרת הש"ץ.
ב. כל דברי הרמב"ם היו לצורך שעה ולא בא הרמב"ם להרות כן לעולם.
הטור (או"ח פ"י קכ"ד) אף הוסיף שאם יבטלו את חזרת הש"ץ יתבטל ממנו 'קדושה'. ומוסיף על כך ערוך השולחן (שם סעיף ג) שכן גם בברכת כהנים שא"א בלא שלוש אחרונות.
אדמו"ר הזקן חשש לדברי הרמב"ם, ואף שלא ביטל את החזרה, כתב הוא כי אם אין עשרה שמכוונים לחזרת הש"ץ קרוב שזהו ברכה לבטלה. (יושב לב שאדמו"ר הזקן הדגיש שעשרה מכוונים לברכה ולא שיש עשרה אנשים).

מאמר יפה של ליטמן מצאתי על כך ב"טללי אורות" ז', תשנ"ז וצרפתי אותו לכאן - http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/tal ... arat-2.htm

[צh33]

כמדומה שמתשובת הרידב"ז משמע טובא שעיקר התאמצותו לקיים המנהג היה מחמת הקבלה רק מפני שנטו אחרי הרמב"ם הוזקק לשאר דבריו שם.
בשם הגרז"ן ראיתי שיש עוד טעם עיקר עבור חזרת הש"ץ בשביל קדושה שבעי עשרה. ויל"פ.

[איש_ספר]

ראש וראשון הם דברי הרמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ט

אחר שיפסיע שליח ציבור שלש פסיעות לאחוריו ויעמוד מתחיל ומתפלל בקול רם מתחילת הברכות להוציא את מי שלא התפלל, והכל עומדים ושומעים ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה, בין אלו שלא יצאו ידי חובתן * בין אלו שכבר יצאו ידי חובתן.

ומבואר דלר"מ בזה מתקיים דין תפילה בציבור. והאריכו בזה.

[יאיר]

"במקומות וזמנים בהיסטוריה היהודית בהם הציבור ידע היטב את נוסח התפילה, היו שרצו לבטל את חזרת הש"ץ. הרמב"ם היה בין האוחזים בדעה זו מכיוון שראה כי הציבור מנצלים את זמן החזרה לטיול ופטפוטים, דבר הגורם לחזן לברך ברכה לבטלה. הרמב"ם חשש אף מתדמית התפילה היהודית בעיני הגוים: " ...ותימנע אריכות החזרה ויסר חילול השם שנתפשט בין הגויים, והוא שהיהודים רוקקין וכחין ומסיחין בתוך תפילתם".ואכן, במצרים, ארץ מגוריו של הרמב"ם, בוטלה תפילת הלחש של הציבור והכל התפללו יחד עם החזן המתפלל בקול, רק לאחר שנים רבות (בזמנו של הרדב"ז) שבה קהילת מצרים לכפילות תפילת הלחש וחזרת הש"ץ. אמנם, עד היום חלק מיהודי תימן הנוהגים כרמב"ם, נוהגים להתפלל תפילה אחת בקול רם. מעטים מהם עושים זאת בכל תפילות השנה, רבים נהגו להתפלל תפילה אחת בקול רם תפילות מסוימות (למשל: מנחה בכל יום כשאין שהות, מוסף של שבת). בכל מקרה, כל יהודי תימן נהגו במוסף של ראש השנה להתפלל תפילה אחת בקול רם, ובמוסף של יום הכיפורים להתפלל לחש וחזרה" (ויקי).

[בברכה המשולשת]

"במקומות וזמנים בהיסטוריה היהודית בהם הציבור ידע היטב את נוסח התפילה, היו שרצו לבטל את חזרת הש"ץ. הרמב"ם היה בין האוחזים בדעה זו מכיוון שראה כי הציבור מנצלים את זמן החזרה לטיול ופטפוטים, דבר הגורם לחזן לברך ברכה לבטלה. הרמב"ם חשש אף מתדמית התפילה היהודית בעיני הגוים: " ...ותימנע אריכות החזרה ויסר חילול השם שנתפשט בין הגויים, והוא שהיהודים רוקקין וכחין ומסיחין בתוך תפילתם".ואכן, במצרים, ארץ מגוריו של הרמב"ם, בוטלה תפילת הלחש של הציבור והכל התפללו יחד עם החזן המתפלל בקול, רק לאחר שנים רבות (בזמנו של הרדב"ז) שבה קהילת מצרים לכפילות תפילת הלחש וחזרת הש"ץ. אמנם, עד היום חלק מיהודי תימן הנוהגים כרמב"ם, נוהגים להתפלל תפילה אחת בקול רם. מעטים מהם עושים זאת בכל תפילות השנה, רבים נהגו להתפלל תפילה אחת בקול רם תפילות מסוימות (למשל: מנחה בכל יום כשאין שהות, מוסף של שבת). בכל מקרה, כל יהודי תימן נהגו במוסף של ראש השנה להתפלל תפילה אחת בקול רם, ובמוסף של יום הכיפורים להתפלל לחש וחזרה" (ויקי).

א. הרמב"ם עשהזאת כתקנה בלבד להוראת שעה ולא כעיקר הדין, וכפי שכתב בתשובה שבמנין שלו כן אמרו חזרת הש"ץ.
ב. הרדב"ז מתאר תהליך של החזרת חזרת הש"ץ- ולא כותב שהוא עצמו עשה זאת.
ג. מוסף של ימים נוראים אינו בגלל תקנת הרמב"ם אלא כעיקר הדין לפי שיטת רבן גמליאל (ויעויין בסוגיא בר"ה שם ובדברי הראשונים עליה).

[אוצר החכמה]

לא הבנתי בכל הדיון הזה מה הקשר לאריז"ל

[יאיר]

באריז"ל התחדש שישנם עניינים גבוהים בחזרת הש"ץ עד שאפי' יש עניינים גבוהים יותר מתפילת שמו"ע שבלחש

[אוצר החכמה]

אדמו"ר הזקן חשש לדברי הרמב"ם, ואף שלא ביטל את החזרה, כתב הוא כי אם אין עשרה שמכוונים לחזרת הש"ץ קרוב שזהו ברכה לבטלה. (יושב לב שאדמו"ר הזקן הדגיש שעשרה מכוונים לברכה ולא שיש עשרה אנשים).

דין זה כתבו הב"י בשולחן ערוך סימן קכד סעיף ד. (תשעה מכוונים ולא עשרה כי הרי די בעשרה עם הש"ץ)

[אוצר החכמה]

באריז"ל התחדש שישנם עניינים גבוהים בחזרת הש"ץ עד שאפי' יש עניינים גבוהים יותר מתפילת שמו"ע שבלחש

האריז"ל כדרכו ביאר את צד הסוד של הדין ההלכתי, אבל דין זה לעשות חזרת הש"ץ כבר מבואר בשולחן ערוך באין חולק והטעם שכתוב שם הוא כדי לקיים תקנת חכמים עיי"ש בסעיף ג וד, ואין כאן שום חידוש של האריז"ל.

[איש_ספר]

לפי ההלכה הפשוטה חזרת הש,ץ נתקנה רק לאינו בקי, והגם שבקיאים היום תקנה לא זזה ממקומה, ואילו לאר"י, גם הבקיאים צריכים את החזרה. כמו שהאריך בדרושי חזרת הש"ץ.
ועל הנהגתו מסר הרח"ו : "בתפל' העמידה דלחש היה עוצם עיניו ואומר על פה וגם בחזרת הש"ץ היה עוצם עיניו ושומע ומתכוין לדברי הש"צ":

[אוצר החכמה]

עיקר העניין הוא שאחר שנתקנה יש לקיימה תמיד וכמבואר בשו"ע, ואחר שזו תקנת חז"ל יש בה טעמים רבים לפי סוד כמו שביאר הגר"א בכללות העניין, וכאן ביארם האריז"ל, וכל תורה"ק הפשט והסוד מתאימות זל"ז

ומכל מקום יחס הפוסקים והציבור לחזרת הש"ץ אינו נובע מהאריז"ל אלא מדברי השו"ע ואחרונים המועתקים שם במ"ב.

[איש_ספר]

אני לא ידוע מה ההתעקשות וההתפלספות. נכון שהגר"א דיבר באופן כללי על כל תקנות חז"ל שיש בהם סוד ופנימיות, אבל האריז"ל,הראשון וגם האחרון שהאריך לבאר את בנין העולמות שנתקן בחזרת הש"ץ, ושאין כאן סתם משנה שלא זזה ממקומה. יכול להיות שיש כאלה שדברי האר"י מיותרים להם כי הם הבינו את זה לבד, יש כאלה שגם אחרי האר"י נשאר להם אותו יחס לחזרה, יש כאלה שבכלל לא יודעים את דברי האריז"ל, ויש כאלה שדברי האר"י (שנזכרו ע"י האחרונים בעיקר הספרדים) חיזקו אצלהם את היחס לחזרה, בכך שאין לבטלה בשו"א, ובחובה לשמוע כל תיבה ותיבה.

והנה למשל דברי הבא"ח (פרשת תרומה אות ב'):

אף על גב דטעם הפשטי של החזרה הוא להוציא מי שאינו בקי, אין זה עיקר הטעם, דבזמן הזה כמעט בטל טעם זה, דהכל מתפללין בסידורים, והמתפלל בעל פה בקי הוא, ואם יש עם הארץ לגמרי, הנה זה עומד כאבן ולא תועיל לו החזרה שאינו נותן לב עליה, מאחר דאין מבין כלום, אך באמת טעם העקרי של החזרה הוא שמבואר בדברי רבינו האר"י ז"ל על פי הסוד, ומפורש בספר הכונות, דבחזרת התפלה חוזרים ונעשים כל התיקונים שנעשו בתפלת לחש, אלא דהחזרה היא מגעת במקום עליון וגבוה יותר ממקום שמגעת שם תפלה דלחש, וזה הטעם דתפלת לחש צריך לדקדק מאד לאומרה בלחש, והקפידו בזוהר מאד על המרים קולו בתפילתו, מפני הפחד מן הקליפות שלא יתאחזו בה, אבל חזרה להיותה במקום עליון וגבוה, אין אחיזה לקליפות שם, לכך אומרים אותה בקול רם באין פחד, ולפי זה משני דברים תוכל להבין מעלת החזרה, האחד דאומרים אותה בקול רם, והשני דלא ניתן רשות ליחיד לחזור התפלה, כי אם דוקא לציבור שהם עשרה, לכך אין לבטל חזרה כלל, אלא רק בשעת הדחק שלא נשאר זמן, או שהם עשרה בצמצום, וברור לו שיש בהם אנשים המונים שאין נותנים לבם לחזרה, ואפילו על אמנים לא יתנו לב לענות, דאז כל כהאי גוונא יתפלל השליח ציבור שלש ראשונות בקול רם עם הציבור כשהם מתפללין בלחש, כדי שיאמר קדושת נקדישך ונעריצך, ואחר חתימת אתה קדוש גם השליח צבור יסיים התפלה בלחש, ועיין מנחת אהרן כלל טז אות נו, עיין שם. כמנהג הזה, יעוין שם:

והנה דברי הרי"ח סופר בספרו כף החיים (סי' קכ"ד אות ב'):

ידוע שכל דברי חז"ל אעפ"י שיש בהם סודות נפלאים אין מגלין אותם ומלבישים אותם בדברי הפשט אבל בימי רבנו האר"י ז"ל ניתנה רשות לגלות וגילה הסוד של החזרה שמעלתה גדולה מן הלחש ושניהם חובה כמבואר בשער הכוונות דרוש א' דחזרת העמידה ובפע"ח שער חזרת העמידה פ"א ופ"ב עיי"ש ולכן האר"י ז"ל בחזרת הש"ץ היה עוצם עיניו ושומע ומחכוין לדברי הש"ץ כמ"ש בשער הכונות ד"ד ע"א ופרע"ח שער הקרבנות פ"ב וכ"כ במ"ח בדרוש האצילות אות א' ולכן אין לבטל החזרה בשום פעם שחרית ומוסף ומנחה אלא דוקא במקום דאיכא אונס וכ"כ בן איש חי פ' תרומה אות ב'

[אוצר החכמה]

אחרי כל הציטוטים בעיני מוזר לשאול איך היה היחס לחזרת הש"ץ לפני האריז"ל, כאשר ברור לכל שעיקר היחס לחזרת הש"ץ אצל הציבור נובע מדברי השו"ע בסימן קכ"ד, ורוב המזהירים על ההקשבה לחזרת הש"ץ מעתיקים את לשונו שם.

אגב אולי באותה הזדמנות מישהו יסביר למה דווקא אצל הספרדים מצוי לבטל חזרת הש"ץ במנחה (מנחה קצרה) מה שאינו מצוי כלל אצל האשכנזים, מלבד בישיבות שזה עניין לדיון בפני עצמו.

[הבל]

אחרי כל הציטוטים לא מובן למה הרב אוצר לא שת ליבו לתקנת הרמב"ם שנז"ל שקיצר את חזרת הש"ץ לקדושה בלבד. וכו'.
מסתמא זה גם הענין של הספרדים שנמשכו אחרי הר"מ.

[היא שיחתי]

לא נכנסתי לכל הניואנסים הדקים
אבל באופן כללי וכמש"כ הרב הבל אם הרמב"ם ביטל חזרת הש"ץ אזי הוא לא הבין כמו האריז"ל, וכל הנידון כאן הוא למה לא הסכימו לתקנת הרמב"ם לבטל חזרת הש"ץ כיון שהיום בקיאים ומדוע הקפידו כל כך על שיחה וכדו' האם מחמת ברכה לבטלה (ובסתם יש להבין שמשום תקנה שלא נעקרה אומרים ברכה לבטלה) או שסברו כבר לפני האריז"ל שיש עוד עניין בחזרת הש"ץ

[אוצר החכמה]

אני ממש לא מבין את העניין הזה, תפתחו טור סימן קכד ותראו שם את דברי הב"י בשם הרד"א ואת מה שביאר על תשובות הרא"ש שם (שהוא להיפך שאם לא שומעים אז לא מתקיימת התקנה והווה ברכה לבטלה, אבל אם יש ט ששומעים מתקיימת תקנת חז"ל ואינו ברכה לבטלה), ואת דברי השו"ע שם ותראו שלא פסקו את דעת הרמב"ם.

והשאלה על הספרדים לא היתה מכח הרמב"ם שאינו קשור לזה, אלא שהם נוהגים כמנהג שכתב בשו"ע, (כמדומני שכאן נוהגים דווקא כדעת הרמ"א שמתפלל עד קדושה בקול ולא כדעת המחבר) רק שהשו"ע כתב לעשות כן רק בשעת הדחק כשסמוך לשקיעה, והם עושים כן בכל פעם שממהרים, וע"ז תמהתי שהרי הבא"ח והכף החיים כתבו מחמת האריז"ל לא להקל בזה ולמה דווקא הספרדים שנמשכים יותר אחרי דבריהם מקילים.

[מורה צדק]

אני ממש לא מבין את העניין הזה, תפתחו טור סימן קכד ותראו שם את דברי הב"י בשם הרד"א ואת מה שביאר על תשובות הרא"ש שם (שהוא להיפך שאם לא שומעים אז לא מתקיימת התקנה והווה ברכה לבטלה, אבל אם יש ט ששומעים מתקיימת תקנת חז"ל ואינו ברכה לבטלה), ואת דברי השו"ע שם ותראו שלא פסקו את דעת הרמב"ם.

והשאלה על הספרדים לא היתה מכח הרמב"ם שאינו קשור לזה, אלא שהם נוהגים כמנהג שכתב בשו"ע, (כמדומני שכאן נוהגים דווקא כדעת הרמ"א שמתפלל עד קדושה בקול ולא כדעת המחבר) רק שהשו"ע כתב לעשות כן רק בשעת הדחק כשסמוך לשקיעה, והם עושים כן בכל פעם שממהרים, וע"ז תמהתי שהרי הבא"ח והכף החיים כתבו מחמת האריז"ל לא להקל בזה ולמה דווקא הספרדים שנמשכים יותר אחרי דבריהם מקילים.

מי אמר שהספרדים נמשכים אחר המקלים? אני לא ראיתי רבים שנוהגים כן (אם לא שמישהו פיספס קדושה), ואם כבר נהגו כן זה רק בשעת הדחק ממש. ואדרבה בקרב קהילות אשכנז מצינו כך יותר, שאף יש ישיבות שנהגו כך בקביעות.
יש מרוקאים שנהגו מנהג קצת תמוה, שהחזן אומר ג' ברכות ראשונות וג' אחרונות בקול, והציבור מתפלל יחד איתו, ורק ברכות אמצעיות אומרים בלחש, ואף נהגו כך פעמים רבות בתפלת מוסף, לאחר שהאריכו בפיוטים והעליות והאזכרות, לא מצאו זמן להתפלל תפלת עמידה מלאה עם חזרה במלואה.

[אוצר החכמה]

א. אני שמח אם טעיתי ולא נוהגים את זה.
ב. כפי שכתבתי אצל האשכנזים חוץ מהישיבות לא נוהגים לעשות מנחה קצרה, ועל מה שנהגו כן בישיבות באמת היה ראוי לפתוח דיון ולהסביר את המקור לזה. בישיבת חברון המנהג היה שהתפללו מנחה קצרה רק ביום שהיה שיעור כללי, והטעם שאמרו היה שהסבא מסלבודקה, כיוון שראה שבחזרת הש"ץ מתווכחים תמיד על השיעורים, חשש לחזרת הש"ץ שתהיה שלא כדינה (מעין נושא האשכול ותשובות הרא"ש המובא בב"י שהזכרתי למעלה) ולכן תיקן שביום שיש שיעור כללי יתפללו מנחה קצרה.

[מורה צדק]

א. אני שמח אם טעיתי ולא נוהגים את זה.
ב. כפי שכתבתי אצל האשכנזים חוץ מהישיבות לא נוהגים לעשות מנחה קצרה, ועל מה שנהגו כן בישיבות באמת היה ראוי לפתוח דיון ולהסביר את המקור לזה. בישיבת חברון המנהג היה שהתפללו מנחה קצרה רק ביום שהיה שיעור כללי, והטעם שאמרו היה שהסבא מסלבודקה, כיוון שראה שבחזרת הש"ץ מתווכחים תמיד על השיעורים, חשש לחזרת הש"ץ שתהיה שלא כדינה (מעין נושא האשכול ותשובות הרא"ש המובא בב"י שהזכרתי למעלה) ולכן תיקן שביום שיש שיעור כללי יתפללו מנחה קצרה.

איני אומר שאין נוהגים כן כלל, אך מדבריך למעלה היה נשמע שהרבה נוהגים בזה והוא מצוי מאוד, ועל זה הערתי שאינו כן, ואינו נפוץ כ"כ.
בזכרוני שדנו כאן בעבר במנהג הישיבות, ומ"מ משם השתרש בקרב בני אשכנז ביותר, שבכ"מ שיש סיבה קלושה כלשהיא (טיול, שמחה ועו') נוהגים להקל בזה.