האם שייך לומר דרש"י שכח גמרא מפורשת

[גילוי]

ב"ק ד: פרש"י ומנסך את היין ליכא למימר שניסכו ביין נסך שזרק בו דלא קמחסריה ולא מידי דהא מזבין ליה בר מדמי יין נסך שבו: ע"כ ודבריו צ"ת דהא הוי סוגיא ערוכה גיטין נב: האם מנסך היינו מנסך ממש או מערב יין כשר ביין נסך., ובאחרונים כתבו כמה תירוצים וכולם אינם אלא על דרך פלפלול דרש ורמז וכו'
ולכ' יתכנו ב' אפשריות או דהוי ט"ס או דרש"י שכח לפי שעה גמרא מפורשת.

[עשוי לנחת]

ב"ק ד: פרש"י ומנסך את היין ליכא למימר שניסכו ביין נסך שזרק בו דלא קמחסריה ולא מידי דהא מזבין ליה בר מדמי יין נסך שבו: ע"כ ודבריו צ"ת דהא הוי סוגיא ערוכה גיטין נב: האם מנסך היינו מנסך ממש או מערב יין כשר ביין נסך., ובאחרונים כתבו כמה תירוצים וכולם אינם אחא על דרך פלפלול דרש ורמז וכו'
ולכ' יתכנו ב' אפשריות או דהוי ט"ס או דרש"י שכח לפי שעה גמרא מפורשת.

כשכתבת 'ביקורת ספרים' מחוכמת על ספרים כמו ארחות שבת או שש"כ ועוד כהנה וכהנה עוד היה מקום לשתוק, אבל כשזה מגיע לרש"י כדאי שכבודו יתחיל להזהר קצת יותר בחרצובות לשונו.
אתה הקטן לא יכול לומר לעולם על רבן של ישראל בכל הדורות ששכח גמרא מפורשת, ישנם כאלו לשונות בראשונים [ואולי גם בגדולי האחרונים], אבל אתה לא יכול לומר דבר כזה.
בסוף זה עוד יתדרדר ל'גילוי' פנים בתורה שלא כהלכה... נשמע ממך על בעיות שהיו לריש לקיש רח"ל.

[אוצר החכמה]

ב"ק ד: פרש"י ומנסך את היין ליכא למימר שניסכו ביין נסך שזרק בו דלא קמחסריה ולא מידי דהא מזבין ליה בר מדמי יין נסך שבו: ע"כ ודבריו צ"ת דהא הוי סוגיא ערוכה גיטין נב: האם מנסך היינו מנסך ממש או מערב יין כשר ביין נסך., ובאחרונים כתבו כמה תירוצים וכולם אינם אחא על דרך פלפלול דרש ורמז וכו'
ולכ' יתכנו ב' אפשריות או דהוי ט"ס או דרש"י שכח לפי שעה גמרא מפורשת.

בכל מקרה התירוצים של האחרונים למשל של היד דוד ועוד שרש"י דיבר כאן על הדאורייתא, הרבה יותר סבירים מהתירוץ המבריק שלך שרש"י שכח את הגמרא.
(מעבר לזה הרי ברור שהמהרש"א ושאר האחרונים לא חשבו שהתירוץ האמיתי הוא אשתמיטתיה, ואע"פ שידועים דברי הגינת ורדים בענין, צריך גם קצת שיקול הדעת)

[גאולה בקרוב]

וידוע מש"כ בספר "מח ולב" לגרח"ש זצ"ל (היום היורצייט?) בתרעומת גדולה על אחד שכתב בספרו "אישתמטיתיה" על הרשב"א, ולא ראה שכל גדולי האחרונים (הקצות, הנתיבות ועוד) יישבו זאת באופנים שונים!
ולכן לא מקובל כלל וכלל, לא בספרי הפסיקה ולא בספרי הלמדנות, לתרץ ישוב כ"כ נועז וקליל כמו אישתמיטיה.

[אלי_ש]

-

[אTKH]

אני מסכים לחלוטין עם דברי עשוי לנחת.

אמנם כיון שעסוקים באותו ענין, זכורני שיש ב"י שאמרו עליו שנשכח ממנו גמ' מפורשת בקידושין (אינני זוכר מה כמובן)
וע"ז אמר הסטייפלער דבא זה לידו כדי ללמד זכות על אחרים ששכחו גמרות

[זאגער ישן]

וידוע מש"כ בספר "מח ולב" לגרח"ש זצ"ל (היום היורצייט?)

ג' טבת (בלי להתערב באשכול משונה זה).

[יין המשמח]

דרש"י שכח לפי שעה גמרא מפורשת.

כבר נודע בשער בת רבים שכל מה שכתבו המחברים (הגדולים באמת) עד המהרש"א והמהרש"ל [ולפי נוסחא אחרת: הש"ך והט"ז], הכל הי' ברוה"ק.

וממילא לא מתאים לומר כן על גדול פשטני התלמוד אשר על כל תג וקוץ מחיבורו ניתן לדרוש תילי תילים של הלכות.

אלא יש לומר שסבר שסוגיות חלוקות הן או דינים שונים וכיו"ב.

[לייטנר]

דרש"י שכח לפי שעה גמרא מפורשת.

כבר נודע בשער בת רבים שכל מה שכתבו המחברים (הגדולים באמת) עד המהרש"א והמהרש"ל [ולפי נוסחא אחרת: הש"ך והט"ז], הכל הי' ברוה"ק.

וממילא לא מתאים לומר כן על גדול פשטני התלמוד אשר על כל תג וקוץ מחיבורו ניתן לדרוש תילי תילים של הלכות.

כלומר, רוה"ק חולקת על עצמה?!

גם מה שנאמר "נכתב ברוה"ק", הכוונה היא משהו מעין השראה וקדושה.

[גנזך]

איני יודע מה ההתלהמות הזו, הרי מצינו בראשונים כמה פעמים שהתבטאו כך על רש"י לא דק או אשתמיטתיה דוק ותשכח.

[גילוי]

ב"ק ד: פרש"י ומנסך את היין ליכא למימר שניסכו ביין נסך שזרק בו דלא קמחסריה ולא מידי דהא מזבין ליה בר מדמי יין נסך שבו: ע"כ ודבריו צ"ת דהא הוי סוגיא ערוכה גיטין נב: האם מנסך היינו מנסך ממש או מערב יין כשר ביין נסך., ובאחרונים כתבו כמה תירוצים וכולם אינם אחא על דרך פלפלול דרש ורמז וכו'
ולכ' יתכנו ב' אפשריות או דהוי ט"ס או דרש"י שכח לפי שעה גמרא מפורשת.

כשכתבת 'ביקורת ספרים' מחוכמת על ספרים כמו ארחות שבת או שש"כ ועוד כהנה וכהנה עוד היה מקום לשתוק, אבל כשזה מגיע לרש"י כדאי שכבודו יתחיל להזהר קצת יותר בחרצובות לשונו.
אתה הקטן לא יכול לומר לעולם על רבן של ישראל בכל הדורות ששכח גמרא מפורשת, ישנם כאלו לשונות בראשונים [ואולי גם בגדולי האחרונים], אבל אתה לא יכול לומר דבר כזה.
בסוף זה עוד יתדרדר ל'גילוי' פנים בתורה שלא כהלכה... נשמע ממך על בעיות שהיו לריש לקיש רח"ל.

השאלה הייתה האם שייך לומר? כבודו משיב הראשונים והאחרונים סבורים שיש מקומות שרש"י שכח גמרא, ואעפ"כ אנחנו לא יכולים מעצמינו להעלות כזו אפשרות , דבריך צ"ת וכי יש כאן דיון על "יכולת" צריך כאן "סמכות" "כח",

[גילוי]

ב"ק ד: פרש"י ומנסך את היין ליכא למימר שניסכו ביין נסך שזרק בו דלא קמחסריה ולא מידי דהא מזבין ליה בר מדמי יין נסך שבו: ע"כ ודבריו צ"ת דהא הוי סוגיא ערוכה גיטין נב: האם מנסך היינו מנסך ממש או מערב יין כשר ביין נסך., ובאחרונים כתבו כמה תירוצים וכולם אינם אחא על דרך פלפלול דרש ורמז וכו'
ולכ' יתכנו ב' אפשריות או דהוי ט"ס או דרש"י שכח לפי שעה גמרא מפורשת.

בכל מקרה התירוצים של האחרונים למשל של היד דוד ועוד שרש"י דיבר כאן על הדאורייתא, הרבה יותר סבירים מהתירוץ המבריק שלך שרש"י שכח את הגמרא.
(מעבר לזה הרי ברור שהמהרש"א ושאר האחרונים לא חשבו שהתירוץ האמיתי הוא אשתמיטתיה, ואע"פ שידועים דברי הגינת ורדים בענין, צריך גם קצת שיקול הדעת)

דברי הגינת ורדים אינם ידועים לי אשמח לדעת למה כוונתך

[גילוי]

הובאו כאן דברי ר"ת אשמח עם יביאו גם את השאלה לר"ת כדי שנוכל לעיין יותר בדברים

[גילוי]

אני מסכים לחלוטין עם דברי עשוי לנחת.

אמנם כיון שעסוקים באותו ענין, זכורני שיש ב"י שאמרו עליו שנשכח ממנו גמ' מפורשת בקידושין (אינני זוכר מה כמובן)
וע"ז אמר הסטייפלער דבא זה לידו כדי ללמד זכות על אחרים ששכחו גמרות

עשוי לנחת כתב שהראשונים והאחרונים סבורים שרש"י יכול לשכוח גמרא ואתה מסכים עם דבריו א"כ למה על הב,י אתה צריך לומר תירוץ מפולפל כדי ללמד זכות וכו', האם מה שמותר לרש"י אסור לב"י?

[גילוי]

הרב שמואל הקטן אשכנזי ירושלים תובב״א
העלם דבר וטעות סופר
מרגלא בפומיה דשמואל זעירא:
יש חושבים, שאין גדול יכול לטעות. ואם הוא טועה, אינו גדול. ואני אומר: גם גדול שבגדולים מצודת הטעות פרושה לרגליו. ואולם אין הטעות גורעת מגדלותו מאומה. וביחוד כשמעירים לו והוא מודה ואינו בוש לומר: טעיתי והדרנא בי, הדבר מוסיף לגדלותו! ואני הכותב ילדות היתה בי והעזתי פני במחברים לרשום בשולי ספריהם הערות ותקונים, השגות מהשגות שונות, על שכחת כתובים ודברי חז״ל ועל חוסר ידיעה בסדר הדורות ועוד ועוד. נעד הייתי גם זקנתי ולא סרתי מדרך הבקורת הסותרת על מנת לבנות. לא נשאתי פני איש, גם אם כגובה ארזים גבהו. רק את אשר השים האמת בפי - לפי עניות דעתי - אותה אשמור וארשום. ויאמר שמואל וגו' ואני זקנתי ושבתי וגו' מנעורי עד היום הזה המשכתי ללכת נתיבות דרך לא סלולה אשר סללתי לעצמי, עד שנצטבר באמתחתי אוסף גדול, בכמות ובאיכות, של השגות על דברי ראשונים ואחרונים. אך נמנעתי מלפרסמן בדפוס, כי יראתי פן אכשל ואלכד ח״ו בעוון בזוי ת״ח.
והנה בא אלי האברך הנו״מ ר' שלום נ״י בהצעה, כי אתן ביד כמה השגות, כדי לפרסמן ב'אור ישראל' ונראה מה תהיה תגובת הקוראים והמעיינים. שמא ישכילו לתרץ את הקושיות (בפשטות ולא ב'פלפול') והיה הדבר לתועלת הרבים.
בעודני מתלבט בעצמי, אם להענות להצעת ר' שלום, הגיע לביתי ר' גדלי' נ״י, עורכו האחראי של 'אור ישראל', ואף הוא הפציר בי לפרסם את ההשגות בקובץ הנערך על ידו. פתני ר' גדלי' ואפת. ואבחר ב חי השגות מסוגים שונים על ספרים שונים. ואולם בטרם אגיש את ההשגות למעיינים, אמרתי לשים לפניהם מקצת מן המקצת מדברי ההתנצלות של גדולי ישראל אשר פרסמו בספריהם את השגיאות שמצאו בדברי קודמיהם.
כבר האריך בזה הגאון ר' יאיר חיים בכרך בתשובה ארוכה וערוכה בספרו חוט השני סימן כ. והרי מקצת דבריו: תשובה לגדול אחד, אלופי ומיודעי, אשר האשימני על השגתי על גדולי הקדמונים. קראת אחרי מלא, איך נשאני רוחי ומלאני לבי להשיג על הקדמונים אחזו שער, אשר קטנם עבה ממתני. ומה גם לומר דאשתמיטתייהו דברי הש״ס והפוסקים. ואני תמה עליך בזה, הלא הלשון הזה בעצמו, רצוני לומר לשון אשתמיטתיה, הוא לקוח מהש״ס, שאמרו כך על גדולי האמוראים [...] והוא לשון נקיה ודרך כבוד, לומר, דבאותה שעה נשמט ממנו הדבר ההוא. כי השכחה היא טבע אנושית כולל(ו)ת כל האישים. ואם יש חילוק ביניהם בין רב למעט. ומי לנו גדול ממרע״ה מבחר
הנביאים, דאשתמיטתיה שני דברים מתוך כעסו [...]. ומי לנו בפוסקים גדול מרמב״ם, אשר כל תורה שבעל פה בספרו הגדול הכין, ופעל פירוש על שיתא סדרי משנה מדברי הש״ס [...] ואשתמיטתיה [...]. ורש״י, שהיה אוצר בלום לתורה, וכתב בפירוש החומש [...] ולא ידעתי [...] וכתב עליו הרמב״ן, שהיה נעלם ממנו מדרש רות [...]. הרא״ם, נושא דגל רש״י בפירוש החומש, והיה בקי בכל הש״ס, כנודע לרגיל בדבריו - והשיגוהו הבאים אחריו [...] שנעלמו ממנו כמה גמרות [...]. והרב הגדול מרבן ושמו מהרר״ב [= ר׳ ישכר בר איילנבורג], התפעל [...] להשיג על הגדולים שקדמוהו, וכמעט נראה להמעיין בספריו עוצם בקיאותו, שלא היה נעלם ממנו דבר - והנה אישתמיטתיה כמה גמרות ערוכות [...].
וכמעט יצאנו מן המבוקש והמכוון, שאין גנאי כלל לומר על הראשונים ועל האחרונים, מצוקי ארץ ועמודי גולה, דנעלם מהם גמרא או תוספות [...]. וכן ראיתי ממחברים שבכל דור ודור שקדמוני, לא נמנעו מלהשיג על גדולים שלפניהם בכל אופן המועיל.
ואלה דברי הגרי״ח מבבל, בפתיחת ספרו רב פעלים (ירושלים תרסא): באמת נמצא לכמה גדולים, שיהיה להם שגיאה גדולה בדבריהם, שאפילו קטנים לא יטעו בה, ולפעמים נכשלים אפילו בנוסח הפסוק של תנ״ך, כאשר קרה להגאון מופת הדור רבינו חיד״א ז״ל [...] ועל זה נאמר שגיאות מי יבין. ואם יבא אדם לכתוב הערות בדברי האחרונים, יכלה הזמן והם לא יכלו [...] וכדי להראות להמעיין, שהאחרונים אין דבריהם נקיים מן השגיאות, אע״פ שהם גאונים וגדולים בתורה, אזכיר מה שהערותי אנא עבדא בספר גאון אחרון מגדולי גאוני אשכנז, הוא ספר שואל ומשיב להרב הגאון הגדול המפורסם מהר״ר יוסף שאול זלה״ה [... כאן באו ארבע השגות], להודיע, כי המצא ימצא גם בגדולי האחרונים שגיאות רבות כאלה, אע״פ שהם גאונים וגדולים בתורה, כי מי לנו גדול מיוסף, הוא הנזכר, שהיה אוצר בלום, ארי שבחבורה, וחריף ובקי בחדרי תורה, וסברתו ישרה, ועכ״ז אגב חורפיה ואגב שוטפיה לא דק. ועל כן אל יתהלל המשיג על הגדולים, לא בהשגות כאלה ולא בהשגות של העלמה ושכחה , כי אין זה חידוש, ואין זה גרעון בחיק הגדולים , בזה״ז אשר רבו הטרדות מצד מקרי הזמן ונתמעטו הלבבות [...] והשי״ת ברחמיו יעזרנו לברר האמת [...] ויאיר עינינו באור תורתו, תורת חיים, אכי״ר.
אסתפק לע״ע בדברי שני הגדולים הנ״ל: רי״ב בכרך ורי״ח מבבל, ואחל בעזר הצור לרשום לדוגמה חי השגות מהשגות שונות, ולפי תגובת המעיינים נחליט אם להמשיך בפרסום השגות נוספות. א) כתב ר׳ יצחק אברבנאל בפירשו לתורה, פרשת ויגש (בראשית מה ח) : והיה תכלית השליחות, כדי שאהיה לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ולמושל בכל ארץ מצרים. והנה אמר שלשה התארים האלה, לאב ולאדון ומושל, לפי שהם כוונו במכירתו שלא יהיה עוד לבן זקונים ליעקב אביהם, וכנגד זה שמהו השם לא לבן אבל לאב לפרעה, כי כמו שהאב מנהיג את הבן כן יוסף היה מנהיג את פרעה. כי כוונו הם במכירתו שלא ישב בבית אביו כאדון, והם רועים בשדה כעבדים, וכנגד זה
שמהו השם אדון על בית פרעה. גם כיוונו הם, שלא ימשול עליהם [...] וכנגד זה שמהו השם מושל על כל ארץ מצרים [...] והנה אמר לאב ולאדון ולמושל, עם למ״ד, ולא אמר וישימני אב ואדון ומושל, לפי שהלמ״ד משמש לדמיון [...] כי שמהו לדמיון אב, בהנהיגו אותו, ולדמיון אדון בכל ביתו [...] ולדמיון מושל על כל ארץ מצרים [...] כי נתן לו יכולת מוחלט. עכ״ל אברבנאל. והדברים תמוהים משני פנים: א) הרי נוסח המסורה (ולא מצאנו כל נוסח אחר!) : ומשל - בלא למ״ד! ב) הרי יוסף היה מושל ממש, כמו שהוא מסיים: כי נתן לו (פרעה) יכולת מוחלט! ואין זה דומה כלל לאב המדומה ולאדון המדומה, וא״כ שפיר אמר הכתוב: לאב וגו' ולאדון וגו' ומשל!
ב) בספרו הנפלא רב פעלים ״בו יפתח מקור לכל מדרשי רז״ל [...] מאין יצאו ולמי הם, ואיה איפה הם מובאים בספרים״ (עמ' 39), קובע ר' אברהם בן הגר״א ערך מיוחד: מדרש ברכני. מובא בספר מקור חיים שחבר ר' שמואל צרצה המכונה ן' סנה בפ' ויקרא. וז״ל: במדרש ברכני כמו שהתחתונים צריכין לעליונים [...] כן צריכים העליונים לתחתונים לברך אותם ולהתפלל שלא יפסוק החסד מהם. עכ״ל. ובזה יובן מ״ש (ברכות ז ע״א) תניא א״ר ישמעאל בן אלישע [...] וא״ל ישמעאל בני ברכני וכו'. עכ״ל ר' אברהם.
ואנא שמואל זעירא תמה תמה אקרא על גאון כמותו החוקר לכל תכלית, אשר יצר 'מדרש' שלא היה ולא נברא - על יסוד טעות בהבנת דברי צרצה! והרי שפתיו ברור מללו: וכת מבעלי התורה כתבו, כי כמו שהתחתונים צריכים לעליונים, שימשכו מהם להם התועלת והברכות, כן צריכים העליונים לתחתונים, לברך אותם ולהתפלל שלא יפסק החסד מהם. כי מצאנו כתוב במדרש, ברכני (מקור חיים, ויקרא, סימן לא, בתוך: מרגליות טובה, אמ״ד תפב, דף צא סוף ע״ב). כוונת ר' שמואל צרצה לאותה ברייתא בבבלי ברכות בשם מדרש. והדברים עתיקים. [ראה גם דברי רש״ב בספרו ידיעות שלמה, עמ' 15]
ג) בתוספתא חזון יחזקאל, בבא מציעא, ירושלים תשיב, עמ' 100, באורים, כותב הגר״י אברמסקי ז״ל אבל אם היו לקוטות, כלומר: אם היו בשוק פירות לקוטות של עניים המלקטים לקט שכחה ופאה, והם נקראים לקוטות, משום שלא חורשים ולא זורעים ולא קוצרים, וזוכים בפירות הללו אלא בלקיטה בלבד. בשם תלמוד א״י. עכ״ל גרי״א. כוונתו לציין, שפירוש זה הובא בשם ירושלמי. אבל אין זה אמת.
הדברים לוקחו משיטה מקובצת לבבא מציעא דף ע״ב ע״ב: לקוטות. פירוש לקוטות, עני המלקט לקט שכחה ופאה נקרא לקוט, כלומר: לא חרש ולא זרע ולא קצר, וכי לא זכה אלא בלקיטה בלבד. תלמוד א״י. ר' יוחנן אמר: כל העיירות הסמוכות לטבריא, כיון שיצא השער בטבריא פוסקין: ר״ח ז״ל. עכ״ל שטמ״ק. והרי ברור הדבר, שהציון 'תלמוד א״י' הוא למאמרו של ר' יוחנן הנמצא בירושלמי ב״מ פ״ה ה״ו, ואילו הפירוש ל'לקוטות' הוא של רבנו חננאל! והובא בשמו בערוך, ערך לקט (עי' ערוך השלם ח״ה דף 56 ע״ב הערה 4).
ד) בקובץ יגדיל תורה (אודיסה, קונטרס י, סימן קנג, אות א׳, ס״ק יג) כותב הגאון האדר״ת: והנה בספר יראים כתב [...] כמבואר במשנה למלך הל׳ חו״מ (פ״א ה״ז) משם הרא״ם ז״ל עצמו בעל ספר יראים, עכ״ל האדר״ת.
במחכ״ח בין רא״ם לרא״ם נתחלף לו לגאון המופלא, ספר יראים חיבר רבי אליעזר ממיץ, תלמיד רבנו תם, ואילו רא״ם שהובא בספר משנה למלך הוא רבי אליהו מזרחי, אשר חי למעלה משלוש מאות שנה אחריו!
ה) בספרו עטרות אד״ר דף כד (על בעל הטורים לבראשית יח יא) כותב האדר״ת: מלת נדה ל״נ [= לא נכתב. או : לא נמצא] מלא בי׳ בשו״מ [= בשום מקום], כמדומני. עכ״ל.
נעלם ממנו, לפי שעה, מקרא מלא במגילת איכה (א ח): על כן לנידה היתה!
ו) בספרו מעבר יבק (מנטובה שפו), מאמר חמישי: אמרי נועם, פרק לא, כותב ר׳ אהרן ברכיה ממודינא: וכתוב בספר התרומה , בהא דאמרינן הלכה כדברי המיקל באבל, זהו בתנאי, אבל לא באמוראי. והביאוהו הגהות מימוניות, ריש פרק עשירי. עכ״ל רא״ב.
בספר התרומה לא מצאנו את הדברים. ברם בהגהות מימוניות (הלכות אבל, פרק י׳, הערה א) הובאו הדברים מתוך ס״ה, היינו ספר המצוות, וכן נדפס במפורש בהוצאת קושטא רסט! ואכן נמצאים הדברים בסמ״ג, הלכות אבלות, ויניציאה שז, דף רמו ע״ב, בשם בה״ג [ויניצאיה שח, דף מג ע״א]. בעל מעבר יבק, אשר העתיק את הדברים מתוך הגהות מימוניות, פענח בטעות: ס״ה = ספר התרומה! טעות זו נשארה גם ״במהדורא דווקנית ומתוקנת [...] הוצאה אהבת שלום, שנת תשנ״ו״ (דף תלח ע״א). אף נכנסה לאנציקלופדיה החשובה ׳פחד יצחק׳ לר׳ יצחק לאמפרונטי, ח״א, ויניציאה תק״י, ערך אבלות בפורים [ראה הע׳ 71 בהוצ׳ מה״ק, ירושלים תשכב, עמ׳ צו].
ז) בספרו מחזיק ברכה א״ח רמח י הביא הגחיד״א מתוך קובץ כ״י ישן נושן, לקוטי הגאון מוה״ר מרדכי ממודינא, סיפור שסיפרה נשמה לרבינו יחיאל מפארי״ץ (הוא בעל הסמ״ק). עכ״ל החיד״א. וכן בספרו לב דוד סוף פרק יא: וראיתי בקובץ ישן כ״י, שכתב: ספרה נשמה לרבנו יחיאל בעל הסמ״ק. עכ״ל.
נעלמו ממנו לפ״ש דברי עצמו בספרו שם הגדולים (ח״ב ע׳ 62) : עמודי גולה הוא סמ״ק, חיברו רבינו יצחק מקורביל חתנו של הר״י מפרי״ש גיסו של רבינו המרדכי!
ח) בעטרת זקנים לאורח חיים סימן א ס״ק ד, בשם ר״י לוריא: ויש לומר אנכי דפ׳ יתרו בבקר, ואנכי דפ׳ ואתחנן בערב, אחר ק״ש שעל מטתו.
ותמה עליו הגחיד״א בספרו מחזיק ברכה (ס״ק ח) ממ״ש בס׳ הכונות: הייתי נוהג לומר בכל בקר קודם התפלה פ׳ המן ועשרת הדברות וכיוצא בפרשיות אחרות, ומנעני מורי ז״ל מלאומרם. ובפרט בעשרת הדברות, הזכיר לי טעמו של דבר, כי הרי בימי הראשונים קבעום בתפלה ומפני המינין וכו׳ ביטלום, ומי זה יערב אל לבו לחוק המינין ולנהוג מה שביטלו חז״ל בגמ׳ - משמע דהאר״י ז״ל לא
שאני ליה בין צבור ליחיד, דמהרח״ו ביחיד אמרם - ומנעו. לפיכך מגיה חיד״א בעט״ז, שצ״ל: ר״ש לוריא [היינו מהרש״ל].
לא שת לבו לתשובת מהרש״ל הידועה ״מעניין התפילה״ (סי׳ סד) וזה לשונו: לא זכיתי לקבל מאמ״ז החסיד מהר״ר יצחק ז״ל אפילו ככלב המלקק מן הים, כי בימי חורפי יגעתי בתלמוד ובפלפול, ולא בדקדוקי תפילה, וחבל על דאבדין ולא משתכחין, גם ספריו נשרפו בעו״ה בשריפה הגדולה אשר היתה בפוזנא [בשנת ה׳רצח] ונשרפו ספרים הקדושים. גם הסידור שלו נשרף. ואינו זוכר כי אם מעט מזעיר [—] והיה רגיל לומר פרשת אנכי ראשונה, בבוקר, ואנכי שניה, שהיא בפרשת ואתחנן, היה רגיל לאומרה בערב, אחר שאמר ק״ש על מטתו, עכ״ל מהרש״ל. ברם איני יודע מנין לו לבעל עט״ז לכנות את זקנו של רש״ל בשם ר״י לוריא כוונת מהרש״ל לאבי אמו ״הטהור החסיד ועניו ירא אלקים פרקו נאה איש השלום מהר״ר יצחק קלוייבר ז״ל ז״ל״ (שו״ת מהרש״ל, סימן יב).
ט) במסכת מגילה דף כא סוף ע״א: רכות מעומד, וקשות מיושב. והעיר הגרי״ב בהקדמת ספרו קשות מיושב (קעניגסבורג תרכ): והגאון המפורסם בדורו, בחיבורו יערות דבש חלק ראשון בדף מג ע״א שורה ה, בנה יסוד מוסד כאילו איתמר ׳רכות מיושב, קשות מעומד׳, ע״ש. ושגג במבואר, במחילה מכבודו. וקרה לו כמ״ש בתשובת חוט השני סימן כו [שמא הכונה לסימן כ - אשר הבאנו לעיל בפתח דברנו].
ואלה דברי הגרי״א ביערות דבש ח״א, דרוש ו: בין כסא לעשור תקה (קארלסרוא תקלט, דף מג ראשע״א, לעמבערג 1859, דף מו ע״ד): וזהו תקיעות מיושב ותקיעות מעומד. כי כבר דרשנו מקדם, (כשמה״ד) [כשמה״ד = כשמדת הדין] מתוח יש לעמוד, קשות בעמידה ; אבל (כמשד״ר) [כשמד״ר = כשמדת רחמים] מתוח יש לישב, רכות בישיבה וכו׳.
י) בספרו יערות דבש ח״ב, דרוש ג׳, ד״ה וזהו ששאלו, כותב הגרי״א: וכבר צווח דוד מי יעלה בהר ה׳ ומי יקום במקום קדשו, נקי כפים וכו׳ [תהלים כד ג-ד] ומסיים עושה אלה לא ימוט. עכ״ל. במחכ״ת אין זה סיומו של מזמור כד אלא של מזמור טו.
אמנם אף הוא פותח: מי יגור באהלך מי ישכן בהר קדשך, הולך תמים וגו׳. ונתחלף לו לגאון בין שני המזמורים.
יא) שם, ד״ה וזהו מאמר: וכמאמר חז״ל אל תצדק הרבה ואל תרשע הרבה . אמנם מצינו בגמרא (יומא כב ע״ב): יצאה ב״ק ואמרה לו [לשאול המלך] אל תהי צדיק הרבה [...] אל תרשע הרבה -
אך הרי אלו מקראות מלאים בספר קהלת (ז טז-יז)!
יב) בהקדמת תקוני הזוהר (קרוב לסופה) נאמר: ורזא דמלה וכל עין לך תצפה [...] כל לשון לך תשבח. בזמנא דסליק לאתריה. וכי כען לא משבחין ליה כל לשון ? לא. עד דיתקיים קרא והיה ה׳ למלך [...] ובהאי זמנא יתקיים כל פה וכל לשון יתנו (הוד ו)הדר למלכותך.
והגיה רצ״ה מזידיטשוב: משביעין במקום משבחין. והעיר: תשבעצ״ל, ע״ש הכתוב כי לך תכרע וכו' תשבע כל לשון (צבי לצדיק [...] ביאורים וחידושים והגהות יקרות על ספר תיקוני הזוהר. העתקתי מגוף כתב יד [...] רבינו צבי הירש מזידיטשוב מ[...] ישעיה אשר זעליג מרגליות, ירושלים תשיט, דף נא ע״ב).
והסביר המהדיר: ופסוק הוא בישעיה מה כג כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון. וכן מ״ש בעלינו הנוסחא כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון , ובנשמת הנוסחא וכל לשון לך תשבע וכל ברך לך תכרע, יסודם מפסוק זה. ולפיכך הגיה רבינו שצ״ל תשבע וצ״ל משביעין ליה. והנה נעלם משניהם, שכוונת הספר לנוסח תימן וספרד בתפלת נשמת: וכל לשון לכך תשבח וכל עין לך תצפה. וכן הנוסח בסדרי התפלה של רב עמרם ורב סעדיה ורמב״ם. ומן הענין להעיר, שגם ה'פסוק' השני (שהובא בהק' תק״ז) כתוב הדר הוא מסדר התפלה בנוסח תימן וספרד!
לאחר קריאת התורה, כשמחזירים את הספר להיכל, אין אחינו בני עדות המזרח אומרים אלא שני פסוקים בלבד, מתוך שמונת הפסוקים שאנו בני אשכנז נוהגים לומר, והם: הראשון ('ובנחה יאמר') והאחרון ('השיבנו'). אלא הם מקדימים לשני הכתובים את ה'פסוקים' הבא: שובה למעונך, ושכון בבית מאויך, כי כל פה וכל לשון יתנו הוד והדר למלכותך.
יג) בספר שפת אמת, ויצא (דף מז ע״ג): בסדר ויצא לא נמצא שום פרשה פתוחה וסתומה. וכ״ה בספרי מסורות, כי לא יש סדר כזה בתורה זולת ויצא. עכ״ל. והובאו הדברים בספר אמרי אמת לנכדו (דף נב ע״א). -
משניהם נעלמו דברי מגן אברהם (ראש סימן רפב): תדע, דהא פ' ויצא ופ' מקץ אין בה פ' כלל בתורה, ואיך יקראו ז' גברי (אם נאמר, שאסור להפסיק במקום שלא פסק משה). וכבר העיר על כך רב״י טויסיג בספרו תפארת בנים [חלק א], ירושלים תשמט, דף שי. יד) הגאון ר' יהודה אסאד, בשו״ת מהרי״א, יורה דעה, סימן צב, הבין את הכתוב שנים שנים באו אל נח אל התבה זכר ונקבה (בראשית ז ט), שהכוונה לשני זוגות מכל מין. עי' שם. וכבר הקשה עליו תלמידו ר' משה הלוי קעניג, בירחון תורה מציון, שנה ט', חוברת ב (תרסג), דף כו ע״ד, שאין הפשט כן, אלא זוג אחד!
טו) בספרו ערוך השולחן, סימן קפב, סעיף ז', כותב הגרי״מ אפשטיין: ופלא, שהרי״ף לא הזכיר כל דין יין פגום , לא בפרק ח' דברכות, לענין כוס של ברכה, ולא בפרק ערבי פסחים, לענין קידוש והבדלה. וצ״ע. עכ״ל.
נעלם ממנו, שדין יין פגום הובא ברי״ף לפסחים (קו, דף סב ראש ע״ב). והובא משמו בבית יוסף, סימן, רעא, ד״ה ומקדש. ועי' רמב״ן על הרי״ף לברכות, ריש פרק ח.
טז) בספרו ערוך השלחן העתיד, הלכות ממרים, סוף סימן סט, כותב הגאון הנז׳: המשנה למלך הקשה, למה לא הביא הרמב״ם מה שאמרו בגמ׳, דעיר שאין בה זקנים לא נעשה בה בן סורר ומורה, דכתיב זקני עירו (דברים כא יט-כ). עכ״ל. ולא ידעתי שום מקום שנמצא בו מאמר זה . וצ״ע. עכ״ל הגרי״מ.
נעלם ממנו תלמוד ערוך במסכת מכות, דף י סוף ע״ב: ועיר שאין בה זקנים [...] אין נעשה בה בן סורר ומורה [...] בעינן זקני עירו וליכא! וכן פסק רבנו חננאל: עיר שאין בה זקנים, אינה קולטת, ואין נעשה בה בן סורר ומורה [...] דבעינא בה זקני העיר ההיא וליכא. יז) בספרו טורי אבן למגילה כ, ד״ה מיהו, כותב הגאון בעל שאגת אריה: דלא מצינו בשום מקום שקורא למקרא בכורים ודוי, אלא מקרא בכורים. עכ״ל.
והעיר עליו הגרי״פ פערלא (במאסף נועם, כרך יח, תשלה-תשלו, עמ׳ י): אישתמיתיה מתני׳ פ״ב מ״ב דביכורים, דקרי ליה וידוי. ע״ש. וכן הרמב״ם פ״ג מ׳ בכורים ה״ו כתב: מצוה להתודות על הבכורים. ע״ש. וכ״ה בתוספתא דבכורים פ״א. ע״ש. ועי׳ בירושלמי פ״ב דבכורים שם. יח) בספרו אהל ישרים, ליוורנו תרו, כללים נפרדים, דף מג ע״ג, סעיף כב, כותב הג״ר יצחק בונאן: הרא״ה אביו של הר״ן. כן כתב הרב קרבן נתנאל, כתובות (פרק האשה שנתארמלה, סי׳ כח כט). ע״ש. ליתא, דהר״ן הוא בר ראובן, כמו שמכנה אותו הנמוקי יוסף בשם רנב״ר. וכן מכנים אותו שאר המפרשים, וכידוע ומפורסם. אבל הרא״ה היה רבו של הר״ן, כידוע. וכל זה פשוט, עכ״ל. במח״כ אין זה פשוט כלל וכלל. וטעה בשתים:
א. זה לשון ר׳ נתנאל ווייל בספרו קרבן נתנאל על הרא״ש, כתובות, פרק ב׳, סימן כט, הערה ט: ובריש פרק אין מעמידין כתב רבינו [הרא״ש] עוד הוכחה לזה [...] וגם הרא״ה והר״ן בנו יסודם על זה הראיה. עכ״ל קרבן נתנאל. היינו: גם הרא״ה והר״ן בנו [מלשון בנין] יסודם על הראיה שהביא הרא״ש. ואילו מחברנו קרא: גם הרא״ה והר״ן בנו - יסודם על זה הראיה!
ב. אין זה ידוע לאיש, שהרא״ה היה רבו של הר״ן. וכל מי שיודע פרק בסדר הדורות לא יעלה על דעתו דבר כזה. שהרי הרא״ה נפטר בשנת ה׳נג, ואילו הר״ן נולד בשנת ה׳פ!

[גילוי]

ועי' רש"י פ"ה דאבות ובמדרש אגדה ראיתי כו' והוא משנה מפורשת סוף עוקצין.

[גילוי]

זכורני שיש לגריש"א תשובה בנושא זה, וכעת אין ספר קובץ תשובות תח"י

[גילוי]

ריטב"א ערובין ג: כך פי' לי מורי הרב נר"ו דלאו דוקא גפן יחידי ובאמת הוא מחלוקת ב"ש וב"ה כלאים ד ב.

לפעמים קרה שהפוסקים הקשו קושיא שנשאלה כבר בתלמוד,
הט"ז (או"ח קכח') שואל את שאלת התלמוד (תענית כט.) ומסיים "לא ראיתי מי שהתעורר בזה".
הש"ך הדרישה והט"ז שלשתם (ביו"ד שכא') מקשים את קושיית התלמוד בכורות כא:
החתם סופר (או"ח קעג') שואל את שאלת התלמוד זבחים קא.
הרדב"ז (תשובות ללשונות הרמב"ם לז') שואל את שאלת התלמוד שבת קכ

[גילוי]

אפשר להאריך הרבה בסוגיא זו וחבל שחלק מהכותבים כאן אינם בקיאים כלל בש"ס ופוסקים ומתלהמים בלא דעת כלל על פותח האשכול

[גילוי]

[b]נחמתי על דברי דאינו דומה שכחה לפי שעה של איזה גמ' נידחת לנידון דידן , משום דהכא מיירי א. בסוגיא שלימה ב. במקומה ג. רשי באותו ד"ה ציין לסוגיא זו ודו"ק
וא"כ ע"כ שתלמיד טועה כתבו, ועיינתי בשנויי נוסחאות של פרנקל ומצאתי שבהרבה כת"י ליתא. ועי' או"ז, ועוד העירו שסדר הדברים ברש"י אינו עולה יפה, (וזה מחזק את הטענה שתלמיד טועה כתבו) וגם יש להעיר דתוס' על אתר הביאו דפלוגתא היא בגיטין ולא ציינו כלום לדברי רש"י ואף שאינה ראיה ניצחת מ"מ הוי עוד סניף לטענה הנ"ל [/b]

[יורה_דעות]

ריטב"א ערובין ג: כך פי' לי מורי הרב נר"ו דלאו דוקא גפן יחידי ובאמת הוא מחלוקת ב"ש וב"ה כלאים ד ב.

לפעמים קרה שהפוסקים הקשו קושיא שנשאלה כבר בתלמוד,
הט"ז (או"ח קכח') שואל את שאלת התלמוד (תענית כט.) ומסיים "לא ראיתי מי שהתעורר בזה".
הש"ך הדרישה והט"ז שלשתם (ביו"ד שכא') מקשים את קושיית התלמוד בכורות כא:
החתם סופר (או"ח קעג') שואל את שאלת התלמוד זבחים קא.
הרדב"ז (תשובות ללשונות הרמב"ם לז') שואל את שאלת התלמוד שבת קכ

ושכח כת"ר לציין מאין לקח רצף מלים זה

ובכלל שכחו הדנים כאן כי פתחו בשאלה האם רש"י שכח, והביאו ראיות מכל מיני הערות על האדר"ת וערוה"ש..

[היימישער]

ב"ק ד: פרש"י ומנסך את היין ליכא למימר שניסכו ביין נסך שזרק בו דלא קמחסריה ולא מידי דהא מזבין ליה בר מדמי יין נסך שבו: ע"כ ודבריו צ"ת דהא הוי סוגיא ערוכה גיטין נב: האם מנסך היינו מנסך ממש או מערב יין כשר ביין נסך., ובאחרונים כתבו כמה תירוצים וכולם אינם אחא על דרך פלפלול דרש ורמז וכו'
ולכ' יתכנו ב' אפשריות או דהוי ט"ס או דרש"י שכח לפי שעה גמרא מפורשת.

כשכתבת 'ביקורת ספרים' מחוכמת על ספרים כמו ארחות שבת או שש"כ ועוד כהנה וכהנה עוד היה מקום לשתוק, אבל כשזה מגיע לרש"י כדאי שכבודו יתחיל להזהר קצת יותר בחרצובות לשונו.
אתה הקטן לא יכול לומר לעולם על רבן של ישראל בכל הדורות ששכח גמרא מפורשת, ישנם כאלו לשונות בראשונים [ואולי גם בגדולי האחרונים], אבל אתה לא יכול לומר דבר כזה.
בסוף זה עוד יתדרדר ל'גילוי' פנים בתורה שלא כהלכה... נשמע ממך על בעיות שהיו לריש לקיש רח"ל.

השאלה הייתה האם שייך לומר? כבודו משיב הראשונים והאחרונים סבורים שיש מקומות שרש"י שכח גמרא, ואעפ"כ אנחנו לא יכולים מעצמינו להעלות כזו אפשרות , דבריך צ"ת וכי יש כאן דיון על "יכולת" צריך כאן "סמכות" "כח",

פשוט מאד, כדי לומר זאת צריכים 'יכולת' לומר שודאי אין תי' אחר, ויכולת זו אינה בידינו יד כהה,
ובכלל, ראית שהאחרונים שקטנם עבה ממתנינו העדיפו תירוצים דחוקים - לדבריך - והעיקר לא לומר שרש"י הק' שכח גמ' מפורשת, אז למה אתה חושב שאתה יכול לומר מה שהם לא יכלו?!

[אוצר החכמה]

ב"ק ד: פרש"י ומנסך את היין ליכא למימר שניסכו ביין נסך שזרק בו דלא קמחסריה ולא מידי דהא מזבין ליה בר מדמי יין נסך שבו: ע"כ ודבריו צ"ת דהא הוי סוגיא ערוכה גיטין נב: האם מנסך היינו מנסך ממש או מערב יין כשר ביין נסך., ובאחרונים כתבו כמה תירוצים וכולם אינם אחא על דרך פלפלול דרש ורמז וכו'
ולכ' יתכנו ב' אפשריות או דהוי ט"ס או דרש"י שכח לפי שעה גמרא מפורשת.

בכל מקרה התירוצים של האחרונים למשל של היד דוד ועוד שרש"י דיבר כאן על הדאורייתא, הרבה יותר סבירים מהתירוץ המבריק שלך שרש"י שכח את הגמרא.
(מעבר לזה הרי ברור שהמהרש"א ושאר האחרונים לא חשבו שהתירוץ האמיתי הוא אשתמיטתיה, ואע"פ שידועים דברי הגינת ורדים בענין, צריך גם קצת שיקול הדעת)

דברי הגינת ורדים אינם ידועים לי אשמח לדעת למה כוונתך

הגינת ורדים כותב שאין זה גנאי לומר אפילו על גדול שבגדולים שאישתמטתיה לפי שעה.

[למאי_נמ?]

הכותב הנכבד המכונה 'גילוי',

לא הבנתי את פשר תמיהתך על הכותבים בפורום, שמסתמא כאו"א מהם נתקל פ"א במקום שכתבו "אישתמטיתיה" על אחד מהראשונים או מגדולי הפוסקים, אך ד"ז אומרים רק במקום שקיים הכרח גדול, ואין שום אפשרות אחרת לתרץ. ע"ד משל, אם אתה מתקשר לחבר והלה איננו משיב, יתכן שבדיוק פגע מטוס בבניין שהוא נמצא (כבמגדלי התאומים) והלה מת ל"ע, אך זה לא סביר, וכל עוד תתכן אפשרות סבירה יותר להסביר את העובדה שהלה לא השיב - נתלה בה.

[עימוד ועיצוב]

מצטרף לדברי 'גילוי' שאי"ז תלוי ביכולת
כיון דהנידון כאן הוא רק להניח אפשרות ולא לקבוע מסמרות, בהנחה ששאר התירוצים דחוקים מאוד.

אמנם כאן לא נראה לומר כן, ושאני מאיזה משנה בזרעים או בטהרות שלא היה עיקר עיסוקם משא"כ הכא סוגיא עיקרית בגמ' על הנושא.

[מבית ומחוץ]

לפי זה, כל קושיות תוס' על רש"י תיישב שרש"י אישטמיטיה אותה גמרא.

[גילוי]

[
הגינת ורדים כותב שאין זה גנאי לומר אפילו על גדול שבגדולים שאישתמטתיה לפי שעה.

היכן דברי הגינת ורדים?

[גילוי]

מצטרף לדברי 'גילוי' שאי"ז תלוי ביכולת
כיון דהנידון כאן הוא רק להניח אפשרות ולא לקבוע מסמרות, בהנחה ששאר התירוצים דחוקים מאוד.

אמנם כאן לא נראה לומר כן, ושאני מאיזה משנה בזרעים או בטהרות שלא היה עיקר עיסוקם משא"כ הכא סוגיא עיקרית בגמ' על הנושא.

כבר כתבתי לעיל שכאן לא שייך לומר כן וע"כ שלא יצאו הדברים מפי רש"י

[יין המשמח]

כלומר, רוה"ק חולקת על עצמה?!

גם מה שנאמר "נכתב ברוה"ק", הכוונה היא משהו מעין השראה וקדושה.

על יש שבעים פנים בתורה שמעת?
ועל אלו ואלו דברי אלקים חיים שמעת?

החילוק הוא בפסיקה בפועל ולא בקדושה שבדברים.

[לייטנר]

כלומר, רוה"ק חולקת על עצמה?!

גם מה שנאמר "נכתב ברוה"ק", הכוונה היא משהו מעין השראה וקדושה.

על יש שבעים פנים בתורה שמעת?
ועל אלו ואלו דברי אלקים חיים שמעת?

החילוק הוא בפסיקה בפועל ולא בקדושה שבדברים.

אכן, הקדושה נקבעת מעצם הדברים שנכתבים, ולאו דווקא מ"נכונותם".
רוח הקודש (במובן שהתייחסת אליו, כמעין נבואה ממש) היא הופעת הקדושה מלמעלה, אך ייחוס 'רוח הקודש' בדווקא לדברי ראשונים, גם כשהם חולקים אחד על השני, יוצרת סתירה בדברי הקב"ה, ח"ו!

[אוצר החכמה]

[
הגינת ורדים כותב שאין זה גנאי לומר אפילו על גדול שבגדולים שאישתמטתיה לפי שעה.

היכן דברי הגינת ורדים?

התכוונתי לחוט השני ובטעות כתבתי שהוא מדברי הגינת ורדים. דברי החוט השני הועתקו למעלה על ידיך.

[למאי_נמ?]

מצטרף לדברי 'גילוי' שאי"ז תלוי ביכולת, כיוון דהנידון כאן הוא רק להניח אפשרות ולא לקבוע מסמרות, בהנחה ששאר התירוצים דחוקים מאוד.

לענ"ד אינו כן, שהצעת אפשרות היא בעצמה מקבלת זה לדבר סביר ונורמלי (ראה המשל שהזכרתי לעיל), ואנן סהדי שבמאות ואלפי מקומות מקשים קושיות אדירות על הראשונים, ולא תירצו "אישתמטתיה" אלא במקרים מועטים שמניינם פחות מאד לאלף, ואף בהם - פעמים שבאו גאוני בתראי והראו שצדקו הראשונים ולא שאישתמטתיה להו כלל (למשל, ראה סיני כרך י - תש"ב - עמ' קפג-קצא).

[אוצר החכמה]

וודאי שאתה צודק שזה התירוץ הנאמר רק במצב של אין ברירה, ולשים אותו בכל מקום זה סוג של הקלת ראש.
מלבד זה יש כאן עוד עניין אחר. שתירוץ כזה אין בו שום תועלת וקידום הבנה. כוונתי שאם מישהו אומר תירוץ הכולל בתוכו הסבר חדש או סברא חדשה, אע"פ שלפעמים נאמר כדי לחדש דבר כזה צריך כתפים אבל סוף סוף עצם העלאת האפשרות פותחת פתח לסברא או ראייה חדשה. אע"פ שלא נקבל את זה. אבל כאן לומר אישתמיטתיה, או להשאר בקושיה, זה היינו הך מבחינתינו. כי מה התירוץ על הקושיה? שרש"י טעה? מה זה מוסיף להסבר? ובשלמא הראשונים או האחרונים שחלקו על אותו מאן דאמר, השתמשו בטענה הזו כדי להצדיק מחלוקתם, כלומר שהטענה היא, יש לי ראייה נגדו וממילא אני חולק עליו, בדין או בהסבר, ומה שתתמה איך אני חולק והלא וודאי היתה לו תשובה, הטענה היא אישתמיטתיה ואכן אין תשובה. אבל מי שאין בכוונתו או בכוחו לחלוק, מה טעם שיאמר אישתמיטתיה?

[אTKH]

אני מסכים לחלוטין עם דברי עשוי לנחת.

אמנם כיון שעסוקים באותו ענין, זכורני שיש ב"י שאמרו עליו שנשכח ממנו גמ' מפורשת בקידושין (אינני זוכר מה כמובן)
וע"ז אמר הסטייפלער דבא זה לידו כדי ללמד זכות על אחרים ששכחו גמרות

עשוי לנחת כתב שהראשונים והאחרונים סבורים שרש"י יכול לשכוח גמרא ואתה מסכים עם דבריו א"כ למה על הב,י אתה צריך לומר תירוץ מפולפל כדי ללמד זכות וכו', האם מה שמותר לרש"י אסור לב"י?

חילוק עצום יש בדבר.
אפשר שיש לומר שרש"י אישתמיטתיה, אך בשביל זה צריך לישב שבעה נקיים, להכנס בעומק הסוגיות בעמל התורה מתוך קדושה, ולזכות לסייעתא דשמיא, וכפי הדרך שלמד רש"י הק' בעצמו, וכפי שלמדו כל גדולי הדורות, קודם שהעיזו להשיג על גדולים שקדמום. הם לא ישבו בשיעור דף היומי, עיינו פה ושם, ומיד יצאה מפיהם קביעה שראשון פלוני אישתמיטתיה.
מרן הסטייפלער אף הוא לא אמר כפה"נ דברים אלו בשם עצמו אלא בשם גדולים שקדמוהו, ולכך הבאתי הדברים כהשלמה לדברי עשוי לנחת, שיש מקומות שכן אפשר לאומרו, אך כמבואר.

[עימוד ועיצוב]

וודאי שאתה צודק שזה התירוץ הנאמר רק במצב של אין ברירה, ולשים אותו בכל מקום זה סוג של הקלת ראש.
מלבד זה יש כאן עוד עניין אחר. שתירוץ כזה אין בו שום תועלת וקידום הבנה. כוונתי שאם מישהו אומר תירוץ הכולל בתוכו הסבר חדש או סברא חדשה, אע"פ שלפעמים נאמר כדי לחדש דבר כזה צריך כתפים אבל סוף סוף עצם העלאת האפשרות פותחת פתח לסברא או ראייה חדשה. אע"פ שלא נקבל את זה. אבל כאן לומר אישתמיטתיה, או להשאר בקושיה, זה היינו הך מבחינתינו. כי מה התירוץ על הקושיה? שרש"י טעה? מה זה מוסיף להסבר? ובשלמא הראשונים או האחרונים שחלקו על אותו מאן דאמר, השתמשו בטענה הזו כדי להצדיק מחלוקתם, כלומר שהטענה היא, יש לי ראייה נגדו וממילא אני חולק עליו, בדין או בהסבר, ומה שתתמה איך אני חולק והלא וודאי היתה לו תשובה, הטענה היא אישתמיטתיה ואכן אין תשובה. אבל מי שאין בכוונתו או בכוחו לחלוק, מה טעם שיאמר אישתמיטתיה?

לענ"ד יש כאן הרבה יותר מקידום הבנה, ואבאר דברי.
כאשר ישנו אחד המפרשים שאומר דברים מוקשים מאוד, ובפרט כאשר שאר רבותינו פירשו שלא כדבריו.
וישנם ב' אפשרויות:
א. לומר פלפולים של הבל ועקמומיות ולנסות ליישב את המפרש המוקשה.
ב. לומר שדברי המפרש מוקשים ואינם מתיישבים עם דברי הגמ'. ובלשון אחרת: אשתמיטתיה, אלא שלנו אין נפק"מ אם אשתמיטתיה או לאו ואין זה מקדם אותנו, ומה שמקדם אותנו הוא שדברי המפרש נשארים מוקשים וממילא אין אנו תופסים העיקר כדברי שאר המפרשים ואיננו נכנסים לדחוקים.
בקיצור הקידום הוא בהבנת דברי הגמ' על אשורם בלי פלפולי הבל.
כמובן שצריך שיקול דעת רחב מאוד איזה קושיא של תוספות והראשונים על רש"י עלינו לנסות ליישב את הרש"י, ובאלו קושיות עלינו לנקוט שבאמת דברי רש"י נדחו.
ובאמת כמדומני שרואים בפוסקים שבדר"כ כשיש רש"י או מפרש שראשון אחר מקשה עליו קושיות חמורות, פוסקים ההלכה כמו הראשון המקשה, ומדוע לא נאמר שהרי לרש"י בוודאי היה תירוץ על הקושיא אז למה שאנו נעדיף בפסק את דברי הראשון החולק, אלא ע"כ שלא לכל קושיא יש תירוץ ולפעמים התירוץ דחוק מאוד ואין לנו אלא מה שעיננו רואות.

[גילוי]

וודאי שאתה צודק שזה התירוץ הנאמר רק במצב של אין ברירה, ולשים אותו בכל מקום זה סוג של הקלת ראש.
מלבד זה יש כאן עוד עניין אחר. שתירוץ כזה אין בו שום תועלת וקידום הבנה. כוונתי שאם מישהו אומר תירוץ הכולל בתוכו הסבר חדש או סברא חדשה, אע"פ שלפעמים נאמר כדי לחדש דבר כזה צריך כתפים אבל סוף סוף עצם העלאת האפשרות פותחת פתח לסברא או ראייה חדשה. אע"פ שלא נקבל את זה. אבל כאן לומר אישתמיטתיה, או להשאר בקושיה, זה היינו הך מבחינתינו. כי מה התירוץ על הקושיה? שרש"י טעה? מה זה מוסיף להסבר? ובשלמא הראשונים או האחרונים שחלקו על אותו מאן דאמר, השתמשו בטענה הזו כדי להצדיק מחלוקתם, כלומר שהטענה היא, יש לי ראייה נגדו וממילא אני חולק עליו, בדין או בהסבר, ומה שתתמה איך אני חולק והלא וודאי היתה לו תשובה, הטענה היא אישתמיטתיה ואכן אין תשובה. אבל מי שאין בכוונתו או בכוחו לחלוק, מה טעם שיאמר אישתמיטתיה?

לענ"ד יש כאן הרבה יותר מקידום הבנה, ואבאר דברי.
כאשר ישנו אחד המפרשים שאומר דברים מוקשים מאוד, ובפרט כאשר שאר רבותינו פירשו שלא כדבריו.
וישנם ב' אפשרויות:
א. לומר פלפולים של הבל ועקמומיות ולנסות ליישב את המפרש המוקשה.
ב. לומר שדברי המפרש מוקשים ואינם מתיישבים עם דברי הגמ'. ובלשון אחרת: אשתמיטתיה, אלא שלנו אין נפק"מ אם אשתמיטתיה או לאו ואין זה מקדם אותנו, ומה שמקדם אותנו הוא שדברי המפרש נשארים מוקשים וממילא אין אנו תופסים העיקר כדברי שאר המפרשים ואיננו נכנסים לדחוקים.
בקיצור הקידום הוא בהבנת דברי הגמ' על אשורם בלי פלפולי הבל.
כמובן שצריך שיקול דעת רחב מאוד איזה קושיא של תוספות והראשונים על רש"י עלינו לנסות ליישב את הרש"י, ובאלו קושיות עלינו לנקוט שבאמת דברי רש"י נדחו.
ובאמת כמדומני שרואים בפוסקים שבדר"כ כשיש רש"י או מפרש שראשון אחר מקשה עליו קושיות חמורות, פוסקים ההלכה כמו הראשון המקשה, ומדוע לא נאמר שהרי לרש"י בוודאי היה תירוץ על הקושיא אז למה שאנו נעדיף בפסק את דברי הראשון החולק, אלא ע"כ שלא לכל קושיא יש תירוץ ולפעמים התירוץ דחוק מאוד ואין לנו אלא מה שעיננו רואות.

שפתיים ישק

[גילוי]

ריטב"א ערובין ג: כך פי' לי מורי הרב נר"ו דלאו דוקא גפן יחידי ובאמת הוא מחלוקת ב"ש וב"ה כלאים ד ב.

לפעמים קרה שהפוסקים הקשו קושיא שנשאלה כבר בתלמוד,
הט"ז (או"ח קכח') שואל את שאלת התלמוד (תענית כט.) ומסיים "לא ראיתי מי שהתעורר בזה".
הש"ך הדרישה והט"ז שלשתם (ביו"ד שכא') מקשים את קושיית התלמוד בכורות כא:
החתם סופר (או"ח קעג') שואל את שאלת התלמוד זבחים קא.
הרדב"ז (תשובות ללשונות הרמב"ם לז') שואל את שאלת התלמוד שבת קכ

ושכח כת"ר לציין מאין לקח רצף מלים זה

..

העתקתי מתוך רשימה שיש לי במחשב ואיני זוכר כעת מניין השגתי רשימה זו

[יורה_דעות]

לא נורא
יש גוגל

[אוצר החכמה]

לענ"ד יש כאן הרבה יותר מקידום הבנה, ואבאר דברי.
כאשר ישנו אחד המפרשים שאומר דברים מוקשים מאוד, ובפרט כאשר שאר רבותינו פירשו שלא כדבריו.
וישנם ב' אפשרויות:
א. לומר פלפולים של הבל ועקמומיות ולנסות ליישב את המפרש המוקשה.
ב. לומר שדברי המפרש מוקשים ואינם מתיישבים עם דברי הגמ'. ובלשון אחרת: אשתמיטתיה, אלא שלנו אין נפק"מ אם אשתמיטתיה או לאו ואין זה מקדם אותנו, ומה שמקדם אותנו הוא שדברי המפרש נשארים מוקשים וממילא אין אנו תופסים העיקר כדברי שאר המפרשים ואיננו נכנסים לדחוקים.
בקיצור הקידום הוא בהבנת דברי הגמ' על אשורם בלי פלפולי הבל.
כמובן שצריך שיקול דעת רחב מאוד איזה קושיא של תוספות והראשונים על רש"י עלינו לנסות ליישב את הרש"י, ובאלו קושיות עלינו לנקוט שבאמת דברי רש"י נדחו.
ובאמת כמדומני שרואים בפוסקים שבדר"כ כשיש רש"י או מפרש שראשון אחר מקשה עליו קושיות חמורות, פוסקים ההלכה כמו הראשון המקשה, ומדוע לא נאמר שהרי לרש"י בוודאי היה תירוץ על הקושיא אז למה שאנו נעדיף בפסק את דברי הראשון החולק, אלא ע"כ שלא לכל קושיא יש תירוץ ולפעמים התירוץ דחוק מאוד ואין לנו אלא מה שעיננו רואות.

עם זה אני מסכים בהחלט, שעדיף להשאר בקושיה ולא לתרץ פלפולים של הבל. אגב למה תירוצו של היד דוד הוא פלפול של הבל?

אבל לענ"ד אין זה כוונת אישתמיטתיה, אלא כמו שביארתי, שאישתמיטתיה אומר החולק כשאינו רוצה לקבל את דברי שכנגדו. אבל אין זה כמו הדוגמה שהבאת , שכאשר תוספות חולק על רש"י, אין צורך לומר אישתמטתיה, אלא פשוט אנו מקבלים את ראיות תוספות ומסתפקים בזה*. וכך הוא בכל התורה כולה שכשאחד הראשונים מביא ראיות לדבריו, גם אם אין תירוץ אין הפוסקים משתמשים בד"כ באישתמטתיה אלא פוסקים כזה שדבריו מסתברים. ועל זה לא היה צריך החוו"י להאריך בדבריו. הבעייה נוצרת כאשר אדם מביא ראייה נגד מי שגדול ממנו בלי שתהיה לו תמיכה של ראשונים או אחרונים אחרים לחלוק עליו, והראייה נראית לו ראייה שאין עליה תשובה, ומכוח זה הוא דוחה את דבריו לחלוטין, ואילולי כן היה חושש לחלוק עליו. ואז נשאלת השאלה הכי לא ידע ההוא את הראייה ואתה הרי קטן ממנו, וע"ז משיב אישתמיטתיה. ובמקרה כזה זה סוג של תשובה, ואין זה שקול לטענה אין לי תשובה, כי אם אין לך תשובה איך אתה חולק? ועל כל זה טענו כאן כולם ובצדק, שבשביל לומר את זה צריך שני דברים שיצטרפו. א. שהקושיה היא חזקה ואין עליה תשובה סבירה יותר. ב. שיהיה איזה שהוא יחס בין הטוען למי שנטען עליו, שאע"פ שהנטען גדול ממנו, עדיין יכול לחלוק עליו.

* ההסבר לכך פשוט שגם אם נמצא תירוץ על רש"י עדיין יש שיקול הדעת מה עדיף לקבל את דרך התוספות שנראית לנו יותר חלקה או לקבל את התירוץ על רש"י שנראה יותר דחוק, ובזה בלבד די לנו לקבל את דעת אחד הראשונים.

[וילימסבורג]

ז"ל רמב"ן במדבר לב:
"ויקרא לה נבח" - לא מפיק ה"א וראיתי ביסודו של ר' משה הדרשן לפי שלא נתקיים לה שם זה לפיכך הוא רפה שמשמע מדרשו כמו לא ותמה אני מה ידרוש שתי תיבות הדומות לזו ויאמר לה בועז (רות ב יד) לבנות לה בית (זכריה ה יא) לשון רש"י והרי הרב אוצר בלום לתורה להלכות ולהגדות ואשתמיטתיה זו שאמרו במדרש רות (רבה ה ה) ואנכי לא אהיה כאחת שפחותיך (רות ב יג) אמר לה חס ושלום אין את מן האמהות אלא מן האימהות ודכוותיה ונבח הלך וילכד את קנת ויקרא לה נבח בשמו מלמד שלא עמד לה אותו השם ודכוותיה ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער מלמד שאין לשקר תשועה עד כאן באגדה וכן בגמרא של מסכת סנהדרין (כד) אמרו זו חנופה וגסות הרוח שירדו לבבל אין לבבל נחות ואשתרבובי אשתרבוב לעילם דיקא נמי דכתיב לבנות לה בית שמע מינה והוא מדרש מן חסרון המפיק הזה שלא עמד לה הבית בארץ שנער.