הקפדה לא לשחוק

[גילוי]

ראיתי מביאים- ר' אלחנן וסרמן הקפיד שלא לחייך מעולם מלבד בשלשת הפעמים המופורסמות, כמובא בספר מגד גבעות עולם עמ' פ"ח,

האם זה נכון? האם ידועה מה הסיבה להקםדה זו? האם ר"א הוא יחיד בזה או שעוד גדולי עולם הקפידו על כך

יתכן שזה גוזמא והוא חייך רק שלא העלה שחוק.

ובאמת צ"ע מהו הגבול בין חיוך לשחוק , וכמד' שגם שחוק מותר רק לא במילוי פה ואכמ"ל

[הסרפד]

גם על הרה"ק ר' אליעזר וואלף מקרעטשניף אמרו כן.

[רשמי רשותא]

כ"ז מבואר בהל' תשעה באב בסימן תק"ס סעיף ה'
ועיין בחי' הריטב"א נדה כ"ג

[יורה_דעות]

לא ברור מה הקשר בין לחייך ובין למלא פיו שחוק
עכ"פ היו שהקפידו להיפך, שלא להחמיץ פנים
ראה דברי ר' ישראל זצ"ל באור ישראל על אותו אדם שהחמיץ לו פנים בעיוכ"פ
וטוב המלבין שיניים לחברו מהמתאבל על החורבן
בפרט בעת של מחלוקות ולחץ
החיוף תמיד עדיף :)

[תוכן]

דומה כי בשדי חמד ערך אסור לאדם למלאות כו' דן בזה.

[מאיר סובל]

על רבי אלחנן, שמעתי על כובד ראש תמידי, על עיון תורה, על יראת שמים בחרדה.
מתוך כך לא העלה חיוך על פניו, ולא בגלל שנקט להלכה שאין לחייך.
כך היה אופיו הרציני, והוא עבד בכיוון זה.