פורום אוצר החכמה

אולי פעם אחת חכמי ותלמידי הפורום יפתרו את נושא כתיבת מילים שסיומם הוא אותיות שם השם - ולמשל שטר 'ראיה' יש שכותבים במלא, ויש ש'מקפידים' לכתוב שטר ראי', וכן ע"ז הדרך בכה"ת, וידוע שבקדמונים רובם לא הקפידו. האם יש ענין להקפיד?

איני יודע אם יש לזה מקור, אך שמעתי אומרים, שהכותבים את כל האותיות וגם גרש (למשל "ראי'ה"), אם כותבים קודם את שתי האותיות ואח"כ את הגרש (כמו שמצוי בכתב יד), הוי לשיטתייהו לכאורה כמחיקת השם.

ספרים רבים מדברים בעד עצמם, שהקיצור (כגון במלה ראי') אינו בגלל קדושת השם אלא מאהבת הקיצור. לפיכך הקיצור מצוי גם בתיבות רבות שאין להם קשר לאותיות אלו, כגון: מלאכי' (מלאכים) ועוד תיבות רבות כיו"ב. וכך קיצור בסופי תיבות רבות שהקורא יכול להבין אותן גם בצורתן המקוצרת.
ולעולם לא מצינו שיטילו גרש בין האותיות יו"ד ה"א שבתחילת תיבה, עד לדור האחרון שמשופע בצדיקים שלא קמו כמותם בכל הדורות.
גם חידשו צדיקי דורנו שבתיבות כגון 'יין' מוסיפים גרש מעל היוד"ין, ולא ביניהן. מה זה?
וזכיתי שגם שמי יתקדש בקדושה זו, ואני מקבל מכתבים שבשם הק' 'מונדשיין' מוסיפים גרש מעל שתי היו"דין.

יעויין בקובץ המצורף

א. לא מפני קידוש השם הוסיפו גרש, אלא מפני קידוש הנערווין. שכל מי שעצביו רופפים יתר על של חבירו - קדוש יאמר לו! והדוגמות לצערינו רבו מני רבים, ותחת לשלוח את הנוטל ידיו או נושק מזוזתו בקצב של עשרים פעם בדקה - אל רופא הנפשות, מושיבים אותו במזרח בית המדרש ונותנים גושפנקא צדקותית לכל שגיונותיו.
ב. בהערת קודמי הובא קובץ בו נאמר בהערה שאולי מפני קידוש השם נזכר בגמרא ישעי' ללא אות ו'. אבל תמה אני מדוע אם כן מופיע בגמ' שם אלקים בה"א לא פעם ולא פעמיים.

אני לא זוכר מי ממחברי זמנינו מגדולי ישראל כתב בספרו ציטוטים של פסוקים עם שם הוי"ה ככתיבתו, וכששאלו אותו ע"כ אמר שהוא מקווה שעם ספרו לא הולכים לאשפה או לבית הכסא...

יצג, תודה רבה.

ישראל הר כסף כתב:אני לא זוכר מי ממחברי זמנינו מגדולי ישראל כתב בספרו ציטוטים של פסוקים עם שם הוי"ה ככתיבתו, וכששאלו אותו ע"כ אמר שהוא מקווה שעם ספרו לא הולכים לאשפה או לבית הכסא...

בעבר הבאתי כאן באחד האשכולות דברי הגר"ש פישר שהשיב בנוסח זה למי ששאלו איך כתב על החזו"א בהקדמת ספרו, 'איש האלקים' בה"א. ומסתבר שלכך כונתך בתוספת גוזמא.
ומענין לענין, מעש"ר רבינו הגריש"א שחותם שמו שלו', והוא מיוסד ע"ד הרמ"א ביור"ד רע"ו סי"ג. ובברכ"י שם העיד שכ"ה המנהג בערי המערב. וק"ו לשאר שמות שאין לכתוב מלא במקום חשש שיבוא לידי בזיון רח"ל.

ישראל הר כסף כתב:אני לא זוכר מי ממחברי זמנינו מגדולי ישראל כתב בספרו ציטוטים של פסוקים עם שם הוי"ה ככתיבתו, וכששאלו אותו ע"כ אמר שהוא מקווה שעם ספרו לא הולכים לאשפה או לבית הכסא...

מאידך, כבר הזכרתי באחד האשכולות, שאחד הראשונים (נעלם מזכרוני שמו) מחה על מנהגו של ר' יוסף גיקיטיליא (ממקובלי ספרד בתחילת האלף השישי) לכתוב בספריו את שם הוי"ה במילואו וכסדרו, כן בכל ספריו: שערי אורה, שערי צדק, וכו' וכו'. אלא שר' יוסף נהג בכך כמנהג רבו, ר' אברהם אבולעפיה.

עוד יש להעיר,
כיום יש נוהגים, שבמקרה שצריכים לכתוב שם הוי"ה במילואו וכסדרו, להטיל מקף בין האותיות, כזה: "י-הוה". ואולם החכם הירושלמי, ר' שמואל אשכנזי, העיר לי, שאין זה מוסיף מאומה, כי 'מקף' הוא מחבר, ועדיף היה להטיל גרש בין אחת האותיות, וכן דרכו של אותו חכם לכתוב: י'הוה, או: א'להים.

איש_ספר כתב:ומענין לענין, מעש"ר רבינו הגריש"א שחותם שמו שלו', והוא מיוסד ע"ד הרמ"א ביור"ד רע"ו סי"ג. ובברכ"י שם העיד שכ"ה המנהג בערי המערב. וק"ו לשאר שמות שאין לכתוב מלא במקום חשש שיבוא לידי בזיון רח"ל.

וודאי הוא שיש לחלק בין שלו' שהוא בפנ"ע שמא דקוב"ה למילת חול שיש בה אותיות משמו ית'.

גם בעל התניא במכתביו כתב "שלו' ", אך כפי שהעירו לעיל, הוא מפני שזה משמותיו של הקב"ה. ולא דמי ל"קדושת" השם שבמלה "דמוקרטי' " או קדושת היו"דין שבשם "מונדשיין".

זה שהמקף הוא מחבר ולא מפריד (לענין הטלתו באמצע השם), אלו הם דבריו המפורשים של האבני נזר.

בספריו של הרה"צ מקומרנא מצינו שכותב שם הוי"ה כסדרו לא רק בציטוט מפסוקים, אלא גם בסתם מקומות שמדבר אודות הקב"ה ומכנהו בשם הק' הנ"ל.

יהושע מונדשיין כתב:זה שהמקף הוא מחבר ולא מפריד (לענין הטלתו באמצע השם), אלו הם דבריו המפורשים של האבני נזר.

היכן?

יעוין באותו ספר, כמה עמודים קודם:

ימחול נא מר, ואיתו כל חכמי הפורום לעסוק בנקודה אחרת:
מנהג ישראל תורה הוא, אשר אין מציינים המספר15 כשאר המספרים כי״ה אלא כט״ו ומנהג זה הוא בכל הדפוסים, אפילו הקדומים ממש. וה״ה בכתה״י המאוחרים (יחסית) יותר. משא״כ המספר 16 שהנוהג לציינו כט״ז הוא מאוחר יותר.
ואני הקטן תמה ומשתומם, מה זה ועל מה זה, שהרי הנוהג לציינו בהפסק גרשיים וא״כ גורשה ממנו קדושתו ומפני מה ישנו? ועוד יותר גדולה התמיהה, במספר ט״ז, אבל כבר עמד הרי״ם שאכשור דרא, אף בשאינו בדרא דאונא, ואכ״מ. אבל ט״ו כאמור הוא קדום ממש, ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם?
הוספה לאחר זמן: ואולי הוא מגדר נוקב שם השם, ואין הזמ״ג להאריך. 

עוד מקור בענין זה (וכן בענין המספר ט"ו), מספר יוסף אומץ עמ' 279:

על מספר ט"ו ראה עוד בספר הרצו"ב:

מנחם כתב:

איש_ספר כתב:ומענין לענין, מעש"ר רבינו הגריש"א שחותם שמו שלו', והוא מיוסד ע"ד הרמ"א ביור"ד רע"ו סי"ג. ובברכ"י שם העיד שכ"ה המנהג בערי המערב. וק"ו לשאר שמות שאין לכתוב מלא במקום חשש שיבוא לידי בזיון רח"ל.

וודאי הוא שיש לחלק בין שלו' שהוא בפנ"ע שמא דקוב"ה למילת חול שיש בה אותיות משמו ית'.

פשיטא, ולכן הקדמתי מענין לענין.

הנה, איסור הזכרת השם כולל גם אמירת שמות אותיותיו, שאסור לומר יו"ד [ואח"כ] ה"א וכו', וא"כ מה שנהגו לכתוב ט"ו אין זה שייך לכאו' לענין הוספת הגרש על תיבות, ששם אין חשש כלל שיבואו למנות ולהזכיר את שמות האותיות ברצף, משא"כ גבי ט"ו שזהו הדרך לקרות טי"ת וי"ו, ולכן חששו שלא לומר יו"ד - ה"א.

מ"ש לעיל שמטילים גרש בין אותיות של מנין (כגון י"ג י"ד) וא"כ מהו החשש שבגללו כותבים ט"ו.
זה אינו מדוייק, מפני שבדפוסים מעולם לא הטילו גרש בין אותיות המנין, לא כשהן מסמנות פרקים וסימנים ולא כשהן מסמנות דפים.

ומ"ש לעיל שיש איסור בהגיית האותיות יו"ד ה"א, גם זה אינו ודאי כלל כלל.הפוסקים שדנים בעניינים אלו מסתפקים בזה מאד, שהרי אפילו ההוגה את השם באותיותיו במילואן יו"ד ה"א וי"ו ה"א, אינו הוגה את השם כלל, שהרי הוא מבטא את האות דל"ת בין אותיות השם.

מי יודע היכן המקור שכשכותבים מילה שנגמרת בסיום "יה" וכגון היה, נחמיה, אוזניה וכדו' כותבים במקף על האות י' וכגון הי', נחמי', אוזני'?

יענקלה הכונס כתב:מי יודע היכן המקור שכשכותבים מילה שנגמרת בסיום "יה" וכגון היה, נחמיה, אוזניה וכדו' כותבים במקף על האות י' וכגון הי', נחמי', אוזני'?

עד שכבודו שואל מנא הני מילי,
אפשר שהשאלה הנכונה היא: האם צריך לנהוג כן?

זקן ששכח כתב:

יענקלה הכונס כתב:מי יודע היכן המקור שכשכותבים מילה שנגמרת בסיום "יה" וכגון היה, נחמיה, אוזניה וכדו' כותבים במקף על האות י' וכגון הי', נחמי', אוזני'?

עד שכבודו שואל מנא הני מילי,
אפשר שהשאלה הנכונה היא: האם צריך לנהוג כן?

זיל חזי מאי עמא דבר, ויש הרבה שנוהגין כן. וראיתי גם לגדולי ישראל שכך נהגו וכתבו.

נדייק בניסוח השאלה.
אימתי התחילו ישראל לנהוג כן.

שמעתי שיש להבחין בין נחמי'ה לאזניה כי בנחמי'ה יש משמעות של שם ה' בשם זה לעומת זאת אזניה אין בה שום כוונה לשם ה'

כמו"כ יש הכותבים "נחמי-ה" (עם מקף כזה -, במקום '), ובשניהם המכוון להפריד בין שני האותיות. ועדיין צריך בירור.

עיין בפנה"ל ליקוטים א', פ"ו, יא:

וכן הדין לגבי שמות אנשים שמסתיימים בשם השם, כגון: ישראל, שמואל, אריאל, או: ידידיה, טוביה. שהואיל ושמות אלו הפכו לשמות אנשים, אף שנקראו על שם ה', אין בכוונת כתיבתם קדושה, ומותר לזרוק דפים שכתובים בהם שמות אלו. וכן כאשר כותבים שם ידידיה אין צורך לכתוב קו מפריד בין ה'י' ל'ה'
(ידידי-ה), ואין צורך להשמיט את ה'ה' שבסוף המילה (ידידי'), שהואיל והכוונה לשם של אדם אין בזה קדושה (תשב"ץ ח"א קע"ז). וקל וחומר שכאשר כותבים גרמניה או אנגליה אין לעשות שום שינוי, שכן ברור שאין שם כל כוונה לרמוז לשם השם.

וכן הדין לגבי שם הישוב 'בית-אל', שכיוון שהכוונה להזכיר שם מקום ולא לקרוא בשם השם, מותר לומר בית-אל, וכן מותר לכתוב ולמחוק את שם הישוב בית-אל. (עיין פסחים קיז, א, ומהרש"א שם. וב'שדי-חמד' קונטרס 'באר-בשדי' במכתב ב' מהרה"ג יוסף זכריה שטרן. ועיין מכתב י"ב שנוטה להחמיר לעניין בית אל).

דורש טוב לעמו כתב:עיין בפנה"ל ליקוטים א', פ"ו, יא:

וכן הדין לגבי שמות אנשים שמסתיימים בשם השם, כגון: ישראל, שמואל, אריאל, או: ידידיה, טוביה. שהואיל ושמות אלו הפכו לשמות אנשים, אף שנקראו על שם ה', אין בכוונת כתיבתם קדושה, ומותר לזרוק דפים שכתובים בהם שמות אלו. וכן כאשר כותבים שם ידידיה אין צורך לכתוב קו מפריד בין ה'י' ל'ה'
(ידידי-ה), ואין צורך להשמיט את ה'ה' שבסוף המילה (ידידי'), שהואיל והכוונה לשם של אדם אין בזה קדושה (תשב"ץ ח"א קע"ז). וקל וחומר שכאשר כותבים גרמניה או אנגליה אין לעשות שום שינוי, שכן ברור שאין שם כל כוונה לרמוז לשם השם.

וכן הדין לגבי שם הישוב 'בית-אל', שכיוון שהכוונה להזכיר שם מקום ולא לקרוא בשם השם, מותר לומר בית-אל, וכן מותר לכתוב ולמחוק את שם הישוב בית-אל. (עיין פסחים קיז, א, ומהרש"א שם. וב'שדי-חמד' קונטרס 'באר-בשדי' במכתב ב' מהרה"ג יוסף זכריה שטרן. ועיין מכתב י"ב שנוטה להחמיר לעניין בית אל).

לא חיפשו כאן מקור להתיר, אלא מקור להחמיר!

עיין שלחן ערוך המקוצר ח"ה ע' קצ הערה יח

יישר כח למעיין, אך גם הוא אינו מביא מקור לקיצור י'.

יענקלה הכונס כתב:מי יודע היכן המקור שכשכותבים מילה שנגמרת בסיום "יה" וכגון היה, נחמיה, אוזניה וכדו' כותבים במקף על האות י' וכגון הי', נחמי', אוזני'?

מקור, לא ידענא. טעמא, ידענא: שאם זה בטעות ימחק, לא יהיה בזה איסור מחיקת השם.

כדכד כתב:שמעתי שיש להבחין בין נחמי'ה לאזניה כי בנחמי'ה יש משמעות של שם ה' בשם זה לעומת זאת אזניה אין בה שום כוונה לשם ה'

לענ"ד, אזניה זה כמו שמעיה: בשניהם הכוונה היא לשם השם.
אפשר כי מה ששמעת, לא היה לגבי אזניה, אלא לגבי עזניה (אחד העופות הטמאים).

למה באזניה הכוונה היא לשם השם?

בברכה המשולשת כתב:למה באזניה הכוונה היא לשם השם?

לאזון = לשמוע.
אזנ-יה = שמע-יה.

להאזין= לשמוע
אזניה (אם הכוונה למכשיר ששמים אזניים לשמוע דברים) היא על משקל קרטוניה. אין לזה קשר לשם ה'.

בברכה המשולשת כתב:למה באזניה הכוונה היא לשם השם?

"יֵשׁ֙וּעַ֙ בֶּן־אֲזַנְיָ֔ה" (נחמי' י, י).
לעומת זאת – באזני' – המכשיר, ואזני' – האזניים שלה – ודאי אין הכוונה לשם ה'.

לגבי שם מתתיה עיין בית שמואל מ' מתתיה
לגבי שם גדליה עיין טורי זהב קכט יז
והענין בכלל עיין יוסף אומץ סדר הלימוד ומנהג ישראל תורה מבול מקורות
יש עוד אינספור מקורות. אך ראיתי כאן מקום להתגדר, הורדתי מעט, והבאים אחרי ימלא את החסרון.
אולם עיין דרכי חיים ושלום תתרסה

א איד כתב:

בברכה המשולשת כתב:למה באזניה הכוונה היא לשם השם?

"יֵשׁ֙וּעַ֙ בֶּן־אֲזַנְיָ֔ה" (נחמי' י, י).
לעומת זאת – באזני' – המכשיר, ואזני' – האזניים שלה – ודאי אין הכוונה לשם ה'.

ועל המכשיר אני דיברתי (וכמדומני שגם הרה"ג כדכד שליט"א, שעל דבריו נסוב הנדון על אזניה לעיל)

נהוג אצל הרבה ששמות שמסתיימות בשם י"ה אינם כותבים במילואם,

דהיינו חי' במקום חיה

האם יש מקורות קדומים לזה?

בברכה המשולשת כתב:

א איד כתב:

בברכה המשולשת כתב:

אחד התלמידים כתב:

כדכד כתב:שמעתי שיש להבחין בין נחמי'ה לאזניה כי בנחמי'ה יש משמעות של שם ה' בשם זה לעומת זאת אזניה אין בה שום כוונה לשם ה'

לענ"ד, אזניה זה כמו שמעיה: בשניהם הכוונה היא לשם השם.

למה באזניה הכוונה היא לשם השם?

"יֵשׁ֙וּעַ֙ בֶּן־אֲזַנְיָ֔ה" (נחמי' י, י).לעומת זאת – באזני' – המכשיר, ואזני' – האזניים שלה – ודאי אין הכוונה לשם ה'.

ועל המכשיר אני דיברתי (וכמדומני שגם הרה"ג כדכד שליט"א, שעל דבריו נסוב הנדון על אזניה לעיל)

ועל השם שבספר נחמיה אני דיברתי, כי היא המילה היותר מפורסמת והידועה מזה אלפי שנים, מה שאין כן המילה המציינת את המכשיר היא מילה מודרנית שלא נודעה כלל עד לפני כמה עשרות שנים בודדות (וכמדומני שגם הרה"ג כדכד שליט"א, שעל דבריו נסוב הנדון על אזניה לעיל, התכוון למילה הידועה יותר שעליה אני דיברתי. ושמא יואיל לספר לנו האם אכן התכוון אל מה שאני יייחסתי לו).

הוד_והדר כתב:נהוג אצל הרבה ששמות שמסתיימות בשם י"ה אינם כותבים במילואם, דהיינו חי' במקום חיה. האם יש מקורות קדומים לזה?

למה חזרת (כמעט מילה במילה) על שאלת פותח האשכול?
לגופו של עניין: מצינו זאת כבר בכמה כתבי יד ישנים של המשנה: דמאי ג א: ואת האכסני' דמאי. זבחים ו ד: הי' מולק. כלים יב א: העשוי' לכפיתה טהורה. נדה ט ה: שהי' רבי מאיר אומר. אבל בכתבי היד הללו, כל זה נעשה רק מרצון לקצר. כמו שמצינו שם שאר קיצורים, כגון: אפי', חכמי', אומרי', וכל כיו"ב.