א גאליציאנער כתב:תינוק בעל שני ראשים ושאלת גשמים באמריקה דרומית... [גבי תינוק בעל שני ראשים עיין אבני נזר יו"ד שצ"ט למה לא דברו מזה האחרונים]
בברכה שלימה ונאמנה
א גאליציאנער
קראקובער כתב:א גאליציאנער כתב:עיינת בתוס' שם? עיינת באבני נזר?
בברכה שלימה ונאמנה
א גאליציאנער
קודם כל הפוסקים כן מדברים על זה והרבה אחרונים דנו בדברי השבות יעקב לגבי שתי אחיות וגם הלכות קטנות מדבר על זה.
מה רצית מתוספת? לשיטתם הכל הוא משל הן לא האמינו שזה קיים במציאות אז זה לא בדיוק עונה להגדרה של בעיות שנתחדשו בדורינו והקדמונים "התעלמו" מזה.
אוצר החכמה כתב:א גאליציאנער כתב:תינוק בעל שני ראשים ושאלת גשמים באמריקה דרומית... [גבי תינוק בעל שני ראשים עיין אבני נזר יו"ד שצ"ט למה לא דברו מזה האחרונים]
בברכה שלימה ונאמנה
א גאליציאנער
כלומר הרי בכל קהילה באירופה נולדו בכל שנה תינוקות בני שני ראשים, ופלא איך לא דנו בזה האחרונים?
א גאליציאנער כתב:אוצר החכמה כתב:א גאליציאנער כתב:תינוק בעל שני ראשים ושאלת גשמים באמריקה דרומית... [גבי תינוק בעל שני ראשים עיין אבני נזר יו"ד שצ"ט למה לא דברו מזה האחרונים]
בברכה שלימה ונאמנה
א גאליציאנער
כלומר הרי בכל קהילה באירופה נולדו בכל שנה תינוקות בני שני ראשים, ופלא איך לא דנו בזה האחרונים?
חוץ מלזלזל התכוונת לעוד משהו בדבריך הנכוחים?
בברכה שלימה ונאמנה
א גאליציאנער
קראקובער כתב:מנחת חינוך שיש איסור ספיה לקטנים ביום כיפור אפילו אם לא הגיעו לחינוך.
אוצר החכמה כתב:א גאליציאנער כתב:אוצר החכמה כתב:
כלומר הרי בכל קהילה באירופה נולדו בכל שנה תינוקות בני שני ראשים, ופלא איך לא דנו בזה האחרונים?
חוץ מלזלזל התכוונת לעוד משהו בדבריך הנכוחים?
בברכה שלימה ונאמנה
א גאליציאנער
ברור שהתכוונתי. האחרונים עסקו בשאלות שיש להם מציאות ובדרך כלל רק בשאלות שבאמת קרו. (קצת יוצא דופן בזה המנחת חינוך אבל גם הוא בעיקר בטומטום ואנדרוגינוס המוזכרים הרבה בש"ס ולא בכל מיני מציאויות רחוקות כגון תינוק בעל שני ראשים.) כך שאין טעם לשאול למה הם לא עסקו בזה.
הדוגמה שהובאה כאן של ספייה היא דוגמה נכונה לכאורה. כי הרי וודאי האכילו את הילדים ולמה לא התעוררו על האיסור.
זה רק לכאורה כי אאל"ט כבר דן בזה הר"ן.
לאחרונה התחדש הפולמוס על הצמר הנפוץ כיום, שמקורו בכבש המרינו, מן הכבשים חסרי האליה. לשאלה זו השלכות רבות, כגון: האם יש בו איסור שעטנז מן התורה? האם אפשר לקיים בפתילים שעשויים ממנו מצוות ציצית, בתכלת או אף בלבן (כאשר הבגד אינו עשוי מצמר זה)? האם הוא כשר לפרוכת ולבגדי הכהונה, כגון מעיל הכוהן הגדול ותולעת השני הנדרשת בשרפת הפרה האדומה?
על סוגיות הגמרא הנוגעות לעניין כבר השיבו רבים. בקצרה: אין מקור שקובע שכבש בעל זנב קצרצר אינו כבש. הגמרא (כריתות ד ע"א) האומרת ש"כבש נתרבה באליה" פירושה שזנב הכבש הוא חלק מה"אֵמורים" העולים למזבח יחד עם החֵלב והכליות, יהיה גודלו אשר יהיה. יש אמנם היגיון בטענה שהתורה ציוותה על כך דווקא בכבש מפני שהכבש הרגיל בארצות המקרא היה בעל אליה (כדברי המפרשים שלהלן), אבל אין הוכחה שזהו תנאי לכשרותו ולהגדרתו ככבש.
ברצוני להדגיש נקודה אחת שלא הודגשה כדבעי במאמרים שקראתי בנושא. כבש המרינו לא נולד אתמול. לא מדובר על שאלה חדשה כמו רכב אוטונומי, שעולה לראשונה לעיונם של חכמי דורנו וזקוקה להכרעתם. זהו זן נפוץ בספרד לפחות מהמאה ה-12, וצמרו המשובח הגיע ממנה לארצות רבות. רבותינו הכירו את ההבדלים בין הכבשים בספרד לאלו שבארצות המזרח. המשנה (שבת פ"ה מ"ד) מתארת כבשים בוגרים בעלי אליה גדולה, שנזקקה לעגלת הובלה כדי שלא תינזק. הפרשנים מאירופה מסבירים לקורא, שלא מודע לקיומם של כבשים כאלה, מה פשר הדבר. כך הרמב"ם (שמוצאו מספרד): "ויש מין כבשים שיש להן אליה גדולה מאוד כאותן הכבשים המצויים במצרים שיש להן אליות כחלק גדול מגופן, ועושין לאותן אליות עגלה כדי שלא יתחככו בארץ ויקרעו". וברש"י (צרפת, שבת נד ע"ב ד"ה עגלה): "שראש זנב אותן האילים רחב כמין כר קטן, ואין בו עצם אלא שומן, ועב וכבד, וכשנגרר לארץ נשרט ונשחת". ברור מתיאורו שבמקום מגוריו לא היו כבשים כאלה. ובפסקי הריא"ז (איטליה): "שיש מקומות שהאליה של אילים היא שמנה וכבדה ביותר".
פרשני המקרא ציינו זאת במפורש לגבי הכללת האליה באמורים. לשון ראב"ע (ויקרא ג,יב): "ובבן בקר לא הזכיר האליה, כי אם בכבש, כי האליה בעז ובשור קטנה, ועוד כי הכבשים שהן בארץ ישראל יש להם אליה גדולה וזה דבר ידוע" (וכן ברלב"ג, ויקרא א,ז, מהדו' מעליות עמ' 214, 216). ובר"י אברבנאל (ויקרא ג): "שהוסיף באמורי הכבשים שציווה להקריב גם כן על המזבח האליה, והיה זה לפי שרובו חלב כמו שנמצא בכבשים שבארץ המזרח, אך שור ועז אין חלב באלייתם". על איכותו הירודה של הצמר המזרחי כתב האברבנאל (שמות כה): "שבארץ מצרים וגם בשאר ארצות המזרח צמר העיזים הוא משובח מאד וצמר הרחלים הוא פחות ונבזה".
העיסוק בצמר המרינו וזנים נוספים חסרי אליה היה נחלת יהודים, לא רק כצרכנים אלא גם כיצרנים וסוחרים. מגורשי ספרד הביאו עימם את הידע ופיתחו את עיבוד הצמר במקומות שאליהם הגיעו. העיר צפת בימי רבי יוסף קארו הייתה מרכז חשוב לייבוא צמר מסלוניקי ועיבודו, וקו הספינות הקבוע מסלוניקי לצידון ומשם לצפת תרם מספר נכבד של שאלות בדיני ממונות שהעסיקו את גדולי הפוסקים. מומלץ לעיין במאמריו של שמואל אביצור 'צפת מרכז לתעשיית אריגי צמר במאה הט"ו' (ספונות ו) ו'לתולדות תעשיית אריגי הצמר בשאלוניקי' (ספונות יא), ובעושר הפניותיו לספרות השו"ת.
אציין כדוגמה את שו"ת המבי"ט (צפת, המאה ה-16, ח"א סי' רמה) שדן על חובת העלייה לארץ "בזמננו זה, לבוא מתורגמה [=טורקיה] דרך ים בספינת הצמר, כמו שרגילים בכל שנה לבוא". אביצור מציין (ספונות ו עמ' נה) את שמותיהם של שני זנים שבהם התנהל הסחר, האחד רוסי והשני הונגרי, והללו ידועים כחסרי אליה (כפי שמסר לי ד"ר משה רענן). על דון יוסף נשיא (טבריה, ה'שכ"ה) מסופר: "וגם צמר ציווה להביא מספרד לעשות בגדים כאשר יעשו בוונציה" (עמק הבכא, מהדו' ירושלים תשנ"ג עמ' 169), כלומר לייבא כבשי מרינו (שלמה רוזאניס, קורות היהודים בתורקיה, ח"ב עמ' 211). במאות השנים האחרונות באירופה, אין כל ספק שרובו ככולו של הצמר היה מגזעים חסרי אליה.
ממילא, כשבאים לדון כיום בצמר זה השאלה הראשונה שצריכה להישאל היא כיצד התייחסו אבותינו וחכמינו לצמר הרגיל שבו השתמשו, בהלכות כלאיים וציצית. עיון בשולחן ערוך ונושאי כליו ובספרות השו"ת אינו מותיר מקום לספק: השאלה לא עלתה כלל לדיון, והצמר נחשב כצמר כבשים לכל עניין. מי שיחפש בתשובות ראשונים ואחרונים את הביטוי "כבש שלנו", "צמר שלנו" או "צמר דידן", כביטוי מתבקש לדיון על אפיונו, לא ימצא אותו כלל. הווה אומר, היה פשוט לחלוטין לכל הפוסקים שזהו צמר לכל דבר.
מסתבר שכל תשובות הרשב"א (ספרד, המאה ה-13) על הלכות כלאיים, שמהן ברור שהחשיב את הצמר המקומי כצמר דאורייתא (למשל בשו"ת הרשב"א ח"א סי' שס), עוסקות בצמר מרינו. דוגמה בולטת נמצאת בספר 'המנהיג' (פרובנס, סוף האלף השישי, הל' ציצית עמ' תרמט): "יש לי ראיה לאסור הכרים והכסתות של טליטלה [=טולדו] ושאר ספרד... שהם כלאיים בוודאי בלי ספק".
אגב, אילו צמר זה אינו נחשב צמר מן התורה, מסתבר שגם מדרבנן אין בו איסור כלאיים. צמרה של "רחל בת עז" נאסר רק משום מראית העין, כלומר, החשש שיחשדו בלובש שהוא עובר על איסור שעטנז. חשש זה מובן לגבי צמר נדיר, שמי שרואה אותו צפוי להניח שהוא צמר רחלים, ואין מקום לחשש כזה כאשר ה"צמר" השולט בכיפה אינו צמר כלל (השוו רמ"א יו"ד סי' רצח ס"ב וערוך השולחן שם סעיף ג-ו).
לסיכום, מנהג ישראל ודעת כל הפוסקים, ראשונים ואחרונים, הוא שצמר הכבש חסר האליה דינו כצמר לכל דבר.
איש_ספר כתב:אולי כתבתי כאן בעבר, ששאלת ענית אמן לנשים בקידוש על ברכת שהחיינו התחדשה אצל... הרב השואל בהר צבי. כנלענ"ד לפו"ר. אלא שגם המנהג שנשים מברכות שהחיינו בהדלקת הנר הוא לא ותיק כ"כ.
מקדש מלך כתב:באם אין איסור כזה, נראה שמותר לה להחליט שרוצה לשתות, ושוב אסור לה לענות אמן מטעם ברכה שאינה צריכה, ולא איכפת לן בחיוב עניית אמן, כי אינו אלא במקום דאפשר, ואין חוב עליו לדאוג שיהיה אפשר.
מקדש מלך כתב:ומאידך כותב שמותר לו לצאת מביהכ"נ ולהתפלל בעזרה. והרי לא יצא ידי חובת קדושה.
לבי במערב כתב:לענין עצת הרב 'שלמה משלם' שתברך בעצמה בפה"ג -
העיד הרה"ח ר' שלום דובער שי' גאנזבורג, מהמשמשים בקודש אצל כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע, כי הרבנית הצדקנית נ"ע היתה מברכת בעצמה קודם שתייתה מיין הקידוש (בכל שויו"ט).
ובעיני פשוט שיש להן לענות 'אמן', שכן העניה 'שיחה מענין הדבר שמברכים עליו' היא, שאינה חשובה הפסק, שהרי ברכת היין - בעיקרה ברכת קידוש היום היא.איש_ספר כתב:שאלת ענית אמן לנשים בקידוש על ברכת שהחיינו התחדשה אצל... הרב השואל בהר צבי.
ברכה שהזקיקו חכמים לסדרה על הכוס לאחר ברכת היין – רחוק מן הדעת לומר שהעניה אחריה תחשב הפסק בגלל העדר חיוב לברכהּ.איש_ספר כתב:ראיתי למז"ה זצ"ל שהביא ממי שהעיר שנשים לא תענינה אמן בקידוש של יקנה"ז
על ברכת הבדלה וברכת האש, אם רצונן לטעום מהמקדש. כיון שספק אם חייבות.
עושה חדשות כתב:על עצמות עוף ובהמה בתוך סיר הצולנט המתרככים לאכילה ע"י בישול ממושך,
דנו באגרו"מ ומנח"ש על חשש איסור בישול דאורייתא וכו'.
ולא הזכירו זאת בשנים קדמוניות,
האם משום שלא היו רגילים לאוכלם
או שלא היו רגילים להניח ב'חמין' עצמות
או שלא היו מתרככים לאכילה כלל ע"י חום נמוך של הטמנה
או אולי לא חיישי לזה, וצ"ע.
עזריאל ברגר כתב:או שגם לפניהם היה פשוט לכל רב לצד אחד ולא ראה צורך לדון בזה...
וכמדומני שמסקנתם היתה ש"מר כי אתריה ומר כי אתריה" - שבניו יורק לא צריכים לחוש להם אבל בירושלים צריכים.
עושה חדשות כתב:עזריאל ברגר כתב:או שגם לפניהם היה פשוט לכל רב לצד אחד ולא ראה צורך לדון בזה...
וכמדומני שמסקנתם היתה ש"מר כי אתריה ומר כי אתריה" - שבניו יורק לא צריכים לחוש להם אבל בירושלים צריכים.
כמדומה שדורות הראשונים בכלליות שוו לירושלים לענין זה ולא לניו יורק, וא"כ לדבריך היה פשיטא להם לאסור, ואיך לא הזהירו על כך.
עושה חדשות כתב:על עצמות עוף ובהמה בתוך סיר הצולנט המתרככים לאכילה ע"י בישול ממושך,
דנו באגרו"מ ומנח"ש על חשש איסור בישול דאורייתא וכו'.
ולא הזכירו זאת בשנים קדמוניות,
האם משום שלא היו רגילים לאוכלם
או שלא היו רגילים להניח ב'חמין' עצמות
או שלא היו מתרככים לאכילה כלל ע"י חום נמוך של הטמנה
או אולי לא חיישי לזה, וצ"ע.
עושה חדשות כתב:על עצמות עוף ובהמה בתוך סיר הצולנט המתרככים לאכילה ע"י בישול ממושך,
דנו באגרו"מ ומנח"ש על חשש איסור בישול דאורייתא וכו'.
ולא הזכירו זאת בשנים קדמוניות,
האם משום שלא היו רגילים לאוכלם
או שלא היו רגילים להניח ב'חמין' עצמות
או שלא היו מתרככים לאכילה כלל ע"י חום נמוך של הטמנה
או אולי לא חיישי לזה, וצ"ע.
ביקורת תהיה כתב:מִצְוַת הַקַּדִּישׁ הוּא לִשְׁמֹעַ מִן הַשַּׁ"ץ 'יִתְגַּדַּל' כוּ', וְעַל זֶה יַעֲנֶה 'אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא', שֶׁ'אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא' הוּא עֲנִיָּה עַל 'יִתְגַּדַּל' כוּ', וְצָרִיךְ לִשְׁמֹעַ לְכַוֵּן עַל מָה הוּא עוֹנֶה. (שו"ע הרב סימן נו סעיף ד)
בברכה המשולשת כתב:עושה חדשות כתב:עזריאל ברגר כתב:או שגם לפניהם היה פשוט לכל רב לצד אחד ולא ראה צורך לדון בזה...
וכמדומני שמסקנתם היתה ש"מר כי אתריה ומר כי אתריה" - שבניו יורק לא צריכים לחוש להם אבל בירושלים צריכים.
כמדומה שדורות הראשונים בכלליות שוו לירושלים לענין זה ולא לניו יורק, וא"כ לדבריך היה פשיטא להם לאסור, ואיך לא הזהירו על כך.
כמדומני שהחשש הוא לגבי האכילה מהחמין בלילה. הלא כן?
ואת זה אף אחד לא היה עושה פעם.
מקדש מלך כתב:בברכה המשולשת כתב:עושה חדשות כתב:עזריאל ברגר כתב:או שגם לפניהם היה פשוט לכל רב לצד אחד ולא ראה צורך לדון בזה...
וכמדומני שמסקנתם היתה ש"מר כי אתריה ומר כי אתריה" - שבניו יורק לא צריכים לחוש להם אבל בירושלים צריכים.
כמדומה שדורות הראשונים בכלליות שוו לירושלים לענין זה ולא לניו יורק, וא"כ לדבריך היה פשיטא להם לאסור, ואיך לא הזהירו על כך.
כמדומני שהחשש הוא לגבי האכילה מהחמין בלילה. הלא כן?
ואת זה אף אחד לא היה עושה פעם.
החשש הוא מכל פתיחה של המכסה לראות האם צריך להוסיף מים חמים, או להזיז למקום חם יותר.
איש_ספר כתב:אולי כתבתי כאן בעבר, ששאלת ענית אמן לנשים בקידוש על ברכת שהחיינו התחדשה אצל... הרב השואל בהר צבי. כנלענ"ד לפו"ר. אלא שגם המנהג שנשים מברכות שהחיינו בהדלקת הנר הוא לא ותיק כ"כ.
חזור אל “מטפחת ספרים ועיטור סופרים”
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 318 אורחים
