החולקים על יסוד הרמב"ן "נבל ברשות התורה"

[גילוי]

החולקים על יסוד הרמב"ן "נבל ברשות התורה"
רבינו "התומים" בפיר' לחומש הרבה להשיג על דברי הרמב"ן, ושאלתי שטוחה בפני חכמי הפורום האם הוא דעת יחידאה או שעוד מרבותינו סבורים כוותיה

[בברכה המשולשת]

האם יכול כתר"ה להביא את הדברים ואז יקל יותר לראות אם דברי רבינו התומים הם דעת יחיד בזה.

[ספרן]

מה שכתוב אצלי בעניין זה:


קדושים תהיו



וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם . רש"י נקט בגישה מצמצמת "הוו פרושים מן העריות ומן העברה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה, אתה מוצא קדושה" כלומר, שאין הפסוק הקדמה למצוות הבאות בהמשך הפרשה, אלא הוא המשכה של פרשת עריות שלמעלה, שהובאה בחלקה האחרון של הפרשה הקודמת. ו"כשישוב ללמדם אחר כך דיני שאר מצוות האמורות בפרשה זו, ישוב להזכירם בקוצר על ידי דיבור המקרא הזה על אזהרת העריות וכו' וכל זה להראותם חומר האזהרה ושהיא קודמת בטבע לכל התורה, ואם אין קדושה, כל המצוות בטלות"בכך יש גם הסבר ל"קושי, מה שלא בא פסוק זה בסוף הפרשה הקודמת" (באר יצחק)


הרמב"ן, באחד מהקטעים המרכזיים והנודעים שלו, חולק על רש"י וסבור כי מדובר כאן בדרישה כללית שבאה לכלול את כל מה שלא נאסר במפורש בתורה. "אבל בתורת כהנים ראיתי סתם פרושים תהיו וכן שנו שם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים. ולפי דעתי, אין הפרישות הזאת לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים. והענין, כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים אסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, אם כן, ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה והנה יהיה נבל ברשות התורה. לפיכך, בא הכתוב אחרי שפירט האיסורים שאסר אותם לגמרי וציווה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות". הרמב"ן מזכיר בדבריו מקרה נוסף שבו התורה מוסרת כדרישה, עקרון כולל: על הפסוק בדברים ו', י"ח "ועשית הישר והטוב בעיני ה'", כותב (שם) הרמב"ן "מתחילה אמר שתשמור חוקותיו ועדותיו אשר ציווך ועתה יאמר, גם באשר לא ציווך, תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר. וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגת האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותיקוני הישוב והמדינות כולם. אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה כגון לא תלך רכיל, לא תקום וכו' חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר". שמירתם של שני העקרונות הללו מהווה דרך לשמור על התורה לא רק ככתבה, אלא גם ברוחה, לקיים בכל דרכינו את מה שה' באמת דורש מאתנו, מעבר ללצאת ידי חובה. (אחד מהאחרונים, ר' יוסף אירגס בספרו שומר אמונים, מציב בראש ספרו את שני העקרונות הללו לפי מה שפירשם הרמב"ן, ומדגיש שנועדו להבטיח שהתורה לא תהיה מזוייפת)


אולם, יש מהאחרונים שכתב לסייג במקצת את דברי הרמב"ן. "אמנם כבר פירשתי כי להחמיר יותר מתוך התורה הוא אפשרות רחוקה, כי כבר כתב יוסיפון בן גוריון בספרו לרומיים, שהיו בבית שני אנשים שהיו שוכנים ביערים מתבודדים, וממש לא אכלו רק פרי עץ היער והיו נזירים מכל ענייני העולם (= האיסיים), אבל הפרושים לא נחה דעתם בהם כלל וכלל, כי עובד ה' השלם צריך להיות דבריו ועסקיו נוח לה' ולבריות ולא להפריע נימוס ישוב העולם וחברת בני אדם והנהגת מדינה. ואילו היו כולם נזירים, לא נתקיים נימוס וסדר הטבע וכו' ולכן כל הפרישות שיעשה האדם תהיה על זה הסוג, שיש אפשרות שתקיים אותה כל האומה, אבל הפרישות שאפשרית רק ליחיד ולא לאומה בכללה, זה אינו בגדר השלמות, ודברים כאלה הרחיקו חכמי ישראל. וזהו כוונת המדרש פרשה זו נאמרה בהקהל, כי הקדושה במותר לך תהיה רק מה ששייך בהקהל". (ר"י אייבשיץ, תפארת יונתן")


גם בעל "שפת אמת" בא להגביל את הדרישה הגבוהה שהציב הרמב"ן, לפחות כשלב ראשון מחייב.

כך כתב (בדבריו לשנת תרמ"א) ולפענ"ד יפה כיוון רש"י ז"ל, כי בודאי מצות קדושים תהיו הוא מן הדברים שאין להם שיעור, וכפי הפרישה זוכים לקדושה ואין לדבר סוף. לכן כתיב תהיו, כי לעולם צריך האדם להתקדש קדושה על קדושה וכו' אכן ודאי התחלת הקדושה הוא להיות פרושין מעריות ועבירה, אז מתחילין לכנוס בגדר הקדושה שזה החיוב של הקדושה לכל איש ישראל, ואז יש להרבות תוספות קדושה כנ"ל. כענין תלמוד תורה וכדומה, שאין לו שיעור"


אם כן, נתבארו דברי הרמב"ן בתוספת הסתייגויות. אולם לרמב"ם גישה שונה. בנגוד לדעת הרמב"ן הסבור שהפסוק בא להורות מצות עשה מיוחדת ונפרדת משאר המצוות, להתקדש! סובר הרמב"ם שמדובר כאן באזהרה כללית על קיום המצוות עצמן, שמהן ומכוחן ומהתמדת קיומן, תבוא הקדושה מאליה. לפיכך לדעתו אין למנותה כלל כמצות עשה (אכן, ענין החובה להתקדש, ברוח דברי הרמב"ן ואחרים, תכלל לדעתו במצות "והלכת בדרכיו" – "הקב"ה נקרא קדוש, אף אתה הוי קדוש" הלכ' דעות א', ו) וכך כתב הרמב"ם בשורש הרביעי שהקדים לספר המצוות שלו "וכבר טעו בשורש הזה גם כן, עד שמנו קדושים תהיו, מצווה מכלל מצוות עשה, ולא ידעו שאמרו קדושים תהיו וכן והתקדשתם והייתם קדושים, הם ציוויים לקיים כל התורה כאילו יאמר היה קדוש בעשותך כל מה שציויתיך ונזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו.


במקום אחר (חתימת הלכ' שמיטה ויובל) מורה הרמב"ם את הדרך לקדושה ל"כל באי עולם"


"ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם, אשר נדבה רוחו אותו, והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה', לשרתו ולעובדו, לדעת את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלהים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים.


הבדלות מחד והליכה בדרכי יושר מאידך, הן הדרך הסלולה לקדושה !

[אוצר החכמה]

אני תמיד הבנתי פשוט שהרמב"ן דן על הדאורייתא, אבל באופן מעשי חז"ל בדבריהם נתנו את הגדרים. כמו בשיעור עונה והדרשה של מי שיש לו מנה המובאת ברש"י בפרשת שבוע שעבר. כך שאין מקום באופן מעשי שאדם יבחר לו את הדרך ע"פ מראית עיניו אלא ע"פ ההלכה ומוסרי חז"ל.

[איש_ספר]

הרב ספרן. יש"כ על פנינה יפה זו.
יש עוד בענין זה מיסוד רבינו יונה (בפי' לאבות) בעז"ה אביא מחר.

[למאי_נמ?]

הרב איש_ספר, אנו מחכים. (לגבי דברי רבנו יונתן אייבישיץ, יש בנותן טעם לציין לדברים שהביא בספר רץ כצבי בשם הגר"א נבנצל שליט"א).

מעניין לציין לתכתובת בין הרב יעקב זיסברג להג"ר זלמן נחמיה גולדברג, בספר נחלת יעקב ח"א עמ' 245-249.

[מוישי]

הרב ספרן. יש"כ על פנינה יפה זו.
יש עוד בענין זה מיסוד רבינו יונה (בפי' לאבות) בעז"ה אביא מחר.

נוו?!

[אפרים זלמן]

הרב ספרן. יש"כ על פנינה יפה זו.
יש עוד בענין זה מיסוד רבינו יונה (בפי' לאבות) בעז"ה אביא מחר.

נוו?!

עי' אצל החץ במצו''ב.

[מעט דבש]

מגיד משנה סוף הלכות שכנים (יד, ה):

ועניין דין בן המצר הוא שתורתנו התמימה נתנה בתקון מדות האדם ובהנהגתו בעולם כללים באמירת קדושים תהיו והכוונה כמו שאמרו ז"ל קדש עצמך במותר לך שלא יהא שטוף אחר התאוות וכן אמרה ועשית הישר והטוב והכוונה שיתנהג בהנהגה טובה וישרה עם בני אדם ולא היה מן הראוי בכל זה לצוות פרטים לפי שמצות התורה הם בכל עת ובכל זמן ובכל ענין ובהכרח חייב לעשות כן ומדות האדם והנהגתו מתחלפת לפי הזמן והאישים והחכמים ז"ל כתבו קצת פרטים מועילים נופלים תחת כללים אלו ומהם שעשו אותם בדין גמור ומהם לכתחילה ודרך חסידות והכל מדבריהם ז"ל ולזה אמרו חביבין דברי דודים יותר מיינה של תורה שנאמר כי טובים דודיך מיין:

[דרופתקי דאורייתא]

קרבן אהרן קדושים פרשה א עד פרק א אות א

פרושים תהיו. כפי הנראה מדברי רש"י ז"ל בפירוש התורה, פירש באומרו פרושים תהיו, שהפרישות הוא היותם פורשים עצמם מהעריות, והוקשה אליו כי למה יקרא זה קדושה, ואמר שהוא לפי שכל מקום אשר יהיה גדר ערוה, יקראהו הכתוב קדושה.
וכפי דבריו אלו תהיה הקדושה בערוה בקחתו מה שהוא מוכרח לקיום ומה שהותר לו. ומפרשים אחרים הרמב"ן והרי"ע ושאר המפרשים אשר רצו להגדיל הקדושה יותר מזה, אמרו שהוא הגדר במה שהוא מותר לו, וזהו כונתם באמרם קדש עצמך במותר לך, וזהו הנקרא אצלם גדר ערוה, וכפי זה אומרו קדושים תהיו אשר פירושו פרושים תהיו לא הדר אשל אחריו, אלא לעריות האמורות לפניו, וירצה קדושים תהיו מהעריות האמורות למעלה, ופירושו שירצה פרושים במה שהתרתי לכם.
ואני לא כן אחשוב ושכלי הקצר לא כן ישפוט, לפי שסוף סוף כאשר יקח האדם מההכרחי היותר מעט שיוכל להיות אם יהיה מהמוגשם, אף שיקדש עצמו ויפרוש מהמותר לו, עדיין אינו פרוש מהגשמות, אלא נהנה ולוקח ממנו מעט מן המעט, ואין זה גדר הקדושה אשר היא הפרישות מהחמריות והגשמות, ובהיות פעולת גשמית הן רב הן מעט, גשמי יקרא ולא פרוש וקדוש מהגשמות, ועוד כי מי שאוסר עצמו במותר לו זה חסיד יקרא, לא קדוש, והקדושה היא מדרגה למעלה מהחסידות.
ולזה לדעתי מה שכיונו חז"ל באומרם פרושים תהיו, הוא לבאר לנו גדר הקדושה שהיא היותו פרוש מכל הנאה גשמית, וזה שבהיותו פועל מהגשמות המותר לו והמוכרח לבד, יצטרך להיותו פרוש בעת הפעולה, שלא ישתף בה שום הנאה וערבות גשמי, ולא יתעורר אליה למלאת תאוה גשמית כלל, אלא יתעורר אליה בהתעוררות שכלי לקיים מינו או אישו, כפי הפעולה שיעשה, ולקיים מצות בוראו באופן שהוא פועל ככלים, וזהו החמרית פעולה שכלית, ובזה יקרא שכלי הפרוש מהגשמות מכל וכל לדעתי אשר כיונו באומרם קדש עצמך במותר לך, שאילו כיונו לפירוש המפרשים שגם מן המותר לא יקח אלא ההכרחי מן המותר לך, היה לו לומר לא במותר, אלא הכונה לומר שבמותר אשר יפעל יקדיש ויפריש עצמו מלשתף בו שום ערבות והנאה גשמית כלל, אלא יפעל הפעולה מהתעוררות שכלי, ואיש כזה קדוש יאמר לו, ועל זה אמר רבינו הקדוש בשעת מיתתו כשזקף עשר אצבעותיו, גלוי וידוע לפניך שלא נהניתי אפילו באצבע קטנה [כתובות קד, א] כמו שהארכנו בזה בפירוש התורה, וזה שכיונו באומרם כאן פרושים תהיו, ובזה הדר לכל מה שנאמר בתורה כי רוב גופי תורה תלויים בזאת הקדושה והפרישה, במה שהראה להם היותם מתעוררים בכל פעולתם לפעול מה שנצטוו מפני שה' אלהיהם.

והגר"א בביאורו או"ח סי' רלא מציין לדברים הנ"ל ודוק.

[איש_ספר]

קראתי באיזה מקום רשימה של ר' חנן פורת ז"ל, הוא מספר שם, שבהיותו תלמיד ישיבת מרכז הרב, הגיע לבקר בישיבה, ר' יצחק רפאל עציון, שהיה נחשב אז זקן המורים וכו'. התלמידים לא ייחסו לו חשיבות וההשתתפות בשיעור שנשא היתה מנומנמת. עד שהוא פתח ושאל, האם יש דבר כזה "נבל ברשות התורה"? אחד התלמידים התנדב ואמר, נו, הרמב"ן אומר שיש. לא, אמר ר' עציון, זו טעות נפוצה. הרמב"ן אומר שאין ! כלומר, הרמב"ן אומר, שלולי ציווי התורה, קדושים תהיו, היה אדם יכול לומר הריני נבל והרשות נתונה מן התורה, ובא הכתוב ואומר, קדושים תהיו, כלומר אין לכם רשות להיות נבלים! ודפח"ח.