הודעהעל ידי היימישער » ד' דצמבר 18, 2013 11:20 pm
עוד מבעל שבט הלוי בענין זה:
שו"ת שבט הלוי ח"ה סימן ל"ח
כבוד הרב האברך החשוב מאד בתורה ויראה ומדות טובות נחית לעומקה של הלכה ר' אלימלך עוזר בודק לאי"ט, בויליאמסבורג יצ"ו.
אחדשה"ט וש"ת באהבה.
זה כמה שקבלתי מכתבו היקר עם קונטרס חידושים בעניני אמירה לגוי בשבת והוטב בעיני על אשר יגע את עצמו על נקודות האמת שבתוה"ק זהו חלקינו בחיים עברתי על חלק ממנו ותשוח"ח לו.
ובאתי לעורר על נקודה אחת הנה במג"א סי' ש"ז ס"ק ז' נו"נ ביסודי הדברים של אמירה לגוי, ומלאכה ע"י שינוי ע"י ישראל, ומוכח דעת מג"א ברור דבמקום מצטער מותר מלאכה בשינוי ע"י ישראל עצמו ואמירה לגוי בשבות לא אמירה לגוי במלאכה דאורייתא, וכן יראה בסו"ד מג"א דבמקום הפסד גדול יש להתיר שבות ע"י גוי אפילו כדרכו ושבות ע"י ישראל שלא כדרכו, והוכיח בס' תהלה לדוד במישור דמש"כ מג"א שבות ע"י ישראל ר"ל דנעשה שבות ע"י שהוא שלא כדרכו דהא ההוכחה מהאי דצינור שעלו בו קשקשים בכתובות ס' ע"א וברי"ף פרק חבית, ומוכח מהראשונים דהנדון שם מלאכה דאורייתא ע"י שינוי, הרי דמלאכה דאורייתא ע"י שינוי קל יותר מאמירה לגוי במלאכה דאורייתא שלא ע"י שינוי הנעשית כדרכה.
והקשה בס' תהל"ד ממה שהעתיק המג"א עצמו בסי' שכ"ח ס"ק מ' דברי הר"ן שבפרק חבית שהקשה בהאי דין דגונח יונק אמאי לא אמרינן שיעשה ע"י עכו"ם ולמה התירו ע"י ישראל עצמו ותי' הר"ן דרפואת הגונח היא החלב שהוא רותח מגוף הבהמה, משמע להדיא דאמירה לגוי אף במלאכה דאורייתא עדיף מישראל ע"י שינוי, [דדוחק לומר שיגיד לגוי שגם הוא יוציא החלב ע"י יניקה בפה דוקא וירוק אותה ואח"כ ישתה אותה הגונח דבזה ודאי יקוץ החולה], וא"כ מבואר דעדיף לי' לר"ן ומג"א אמירה לגוי במלאכה דאורייתא אפילו כדרכה, ממלאכת ישראל שלא כדרכה, וא"כ סתרי ההלכה ודברי המג"א צ"ע, וכבודו נו"נ כדת של תורה והעתיק מאיזה אחרונים ולא יכלתי לעבור על כולו מחמת קוצר הזמן.
ומה שיראה לענ"ד בזה דהנה בסי' שכ"ח שם במש"כ מג"א דביו"ט דמתירין גם לרעבון אם יש גוי יעשה ע"י גוי ולא ינוק בעצמו כ' בפמ"ג וז"ל וגם ליכא גוי (דאם איכא) נהי דרעבון כמקצת חולי ושרי ע"י גוי ביום טוב דהוה שבות דשבות וכו' יעש"ה, הרי שהרגיש וכ' דלא מתירין ע"י גוי רק בדרך שבות דשבות, אבל דא טעותא דהפמ"ג קאי על רעבון שאינו בדרגת גונח בזה ודאי לא מתירין רק אמירה לגוי בדרבנן, אבל המג"א הא העתיק דברי הר"ן גם לענין גונח בשבת דלולא דהוא צריך מחמת רפואה לינוק בעצמו היינו מתירים גם שבות באמירה דמלאכה דאורייתא.
והנה גוף הוכחת התהל"ד דהר"ן בחולב דאורייתא התיר דאין לומר דהגוי יונק ג"כ בפה דבזה יקוץ החולה זה אפשר לדחות בקלות, דהגוי יונק במשיכה בפה ע"י מינקת והו"ל דש שלא כדרכו בלי שיגע בפה, מ"מ האמת שדברי הר"ן עצמם מראים שאם מתירים ע"י גוי מתירים גם כשעושה מלאכה מה"ת, מדבנה קושיתו על ש"ס דסו"פ מפנין דקיי"ל בכל דבר שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה והתם לענין חולה שאב"ס מתירין אמירה לגוי גם במלאכה דאורייתא א"כ סתמא כפי' דגם כאן ר"ל כן ובודאי קושית התהל"ד צריכה ישוב.
ומה שיראה בעניותי בזה דהנה מה שאמרו שבת קכ"ט צרכי חולה שאב"ד אומר לנכרי ועושה אין הפירוש שחז"ל התירו איסור שבות דאמירה לגוי בחולה שאב"ס אלא שלא גזרו בזה כלל אב"א משום דאע"ג דנימא בפקוח נפש בעלמא דחויה ולא הותרה כידוע היינו באיסור תורה אבל באיסור דרבנן כה"ג הם אמרו וותרו על גזירתם לגמרי בחולה ואב"א עדיפא מיני' אמינא דהא רש"י ע"ז ט"ו ע"א כ' דיסוד איסור אמירה לגוי משום ממצא חפצך ודבר דבר שהאמירה לעשות מלאכה דבור של חול הוא, והשתא כמו שדרשו חפצך אסורים וחפצי שמים מותרים ה"נ צרכי חולה אין לך חפצי שמים גדול מזה וא"כ לא שייך כלל אמירה לגוי בגדר איסור ולא שחז"ל דחו איסור בזה.
משא"כ מלאכה שלא כדרכה דלא נשתנה מהות האיסור ע"י שהוא צרכי חולה שאב"ס, וא"כ כיון שהר"ן דימה האי דינא דגונח יונק לשאר חולה שאב"ס שהתירו אמירה לגוי לגמרי כמבואר בדבריו שפיר הקשה דנתיר אם אפשר אמירה ולא נתיר מלאכה שלא כדרכה דאמירה בחולה שאב"ס בגדר הותרה לגמרי, משא"כ מלאכה שלא כדרכה וכ"ז במקום חולה אבל במקום הפסד וכה"ג שוב הדרינן לדינא דשבות דאמירה לגוי במלאכה דאורייתא חמור משבות דמלאכה שלא כדרכה.
ועיקר דבר זה אם אמירה לגוי חמור או מלאכה שלא כדרכה יראה להסביר דלא מבעיא לדעת הסמ"ג לאוין והובא ביתה יוסף או"ח סי' רמ"ד וכן לדעת היראים זמנים סי' קי"ג שרצו לומר דאמירה לגוי בשבת מה"ת אסור וכן דעת הא"ר סי' רמ"ג בדעת היראים ועיין פמ"ג שם וסוף פתיחה לה' שבת א"כ פשיטא דאמירה לגוי במלאכה כדרכה חמור ממלאכת ישראל שלא כדרכה, אלא גם לפי המסקנת הפוסקים דאמירה לגוי רק דרבנן והיראים כנראה לכאורה חזר מדבריו הראשונים כאשר בארתי בעניי בשו"ת שבט הלוי ח"ג סי' כ"ב, מ"מ אמירה לגוי חמור לעומת שלא כדרכה של ישראל והוא ע"פ המבואר באו"ח סו"ס שמ"ט דגם בכרמלית אסור גזירת פחות פחות מד' אמות אף דלכאורה הוא גזרה לגזרה וקיי"ל בשבת י"א ואו"ח סי' ש"נ דלא גזרינן גזרה לגזרה בשבת וכ' הגר"א סו"ס שמ"ט שם דזה דוקא בדרבנן שנגזר רק מטעם גזרה אבל דרבנן שנאסר מגדר שבות כמו פחות פחות מד' אמות גם בכרמלית נאסר.
הנה הורנו הגר"א זי"ע יסוד חדש שיש בין איסורי דרבנן של שבת ב' גדרים גדר גזרה וגדר שבות, ואף על גב דגם שבות כעין פחות מד' אמות הוא ביסודו מדין גזרה מכ"מ הטילו עליו חומר שבות וגזרינן דרבנן זה גם ברשות דרבנן, משא"כ דרבנן שלא נכנס בגדר שבות, והשתא נחזי אנן דלשיטת רש"י ודעמי' שאמירה לגוי נכנס בגדר ודבר דבר, הא כ' רש"י ביצה ל"ז ע"א דה"ט דגזרינן אין מקדישין משום מקח וממכר אף דמקח וממכר גופא רק דרבנן, משום דמו"מ נפקא לן מקרא דממצא חפצך יעש"ה, ובהא קרא גופי' כתיב ודבר דבר, ועוד דהא כ' הפמ"ג במ"ז סו"ס רמ"ג דאמירה לגוי כיון שיש לו אסמכתא מקרא דכל מלאכה לא יעשה כמש"כ הרמב"ן והיראים נחשב בחומר שלו כעין דאורייתא, [וע"ע בפמ"ג או"ח סי' קפ"ו מש"כ בשיטת הלבוש דאסמכתא נחשב בחומר שלה כדאורייתא ממש יעש"ה].
וכ"ז באמירה לגוי במלאכה דאורייתא, אבל מלאכה שלא כדרכה ע"י ישראל אולי לא נחשב רק גזרה דלמא יעשה כדרכה ולא נחשב עדין שבות עפ"י יסוד דברי הגר"א הנ"ל, וגם אין לו שום אסמכתא מקרא ע"כ קיל טפי מאמירה גמורה לגוי כנ"ל.
ויתכן דהנ"ל תולה בטעמי אמירה לעכו"ם שאסור בשבת כאשר בארתי בשבט הלוי ח"ג או"ח סי' כ"ב דדעת רש"י ע"ז ט"ו כנ"ל משום ודבר דבר, וטעם הרמב"ם פ"ו מה' שבת משום גזרה שלא יעשה בעצמו, וטעם הג"ה מיימ' ובבי"מ אה"ע סי' ה' ועוד גדולים משום שליחות עכו"ם לחומרא יעש"ה בארתי פרטיו, והשתא לרש"י איסור עצמו הוא איסור דבור בשבת ששרשו בנביא וכאמור למעלה דשיטת רש"י ביצה ל"ו שהוא כעין דאורייתא ויתכן לדעתו שהוא חמור ממלאכת ישראל שלא כדרכה.
משא"כ להרמב"ם דהוא משום גזרה, וכן מלאכה שלא כדרכה הוא משום גזרה שמא יעשה בכדרכו, וא"כ קרוב מאד דמלאכה שלא כדרכו היא גזרה קרובה יותר כיון דהגזרה באיש זה עצמו שיבא להרס גם בכדרכו, משא"כ אמירה לגוי שהגזרה רק מלאכת גוי אטו מלאכת ישראל, ובטעם שליחות גוי להחמיר אני מסופק אם זה גורם להחמיר יותר באמירה לגוי, ואמנם יתכן שנחזיק גם בטעם ודבר דבר וגם בטעם שליחות גוי לחומרא, והנפ"מ עיין תשובת ח"ס או"ח סי' ס' לענין אמירה לגוי מע"ש לשבת דנהי דנאסר מ"מ אינו חמור כ"כ כיון דליכא ממצא חפצך ודבר דבר, ולפ"ז באמירה לגוי מע"ש הגם דנאסר מ"מ בזה פשיטא דקיל יותר ממלאכת ישראל בשבת עצמו שלא כדרכה.
ע"כ נמשכתי אחרי הבנת הרבה מן המפרשים דממעכן ברגליו אלו הי' כדרכו הי' בו מלאכה דאורייתא, וע"כ יוצא להם שאמירה לנכרי בכדרכו חמור ממלאכה דאורייתא דלא כדרכה, אבל לבי נוטה יותר לדעת הסוברים דגם הר"ן נחית לזה דתקון צנור אפי' בכדרכו רק דרבנן והתירו בתרתי לטיבותא דהיינו ממעכן ברגליו וזה דקיל משבות דאמירה לגוי במלאכה דאורייתא, וכן יראה מלשון הר"ן עצמו במש"כ שבות כלאחר יד דהיינו תרתי לטיבותא שהוא רק שבות וכאח"י, ומה שהקשה הר"ן בתחילה להתיר כבוי אפי' ע"י ישראל כיון שהיא רק מלאכה שאצל"ג אף על גב דשם הנדון במלאכה דאורייתא באופן שאצל"ג אשר זה הביא הרבה מפ' לחשוב דהר"ן גם בזה מתיר במקום פסידא.
בעניותי א"ש עפ"י מש"כ בעניי בשו"ת שבט הלוי ח"ג סי' כ"ב בשם רבינו הר"א ממיץ בס' היראים דמוקי האי דשבת קכ"א דעכו"ם שבא לכבות אין אומרים כבה ואל תכבה בכבוי דרבנן כגון כבוי דליקת בגדים ואוכלין שלא שייך כבוי גחלת דאורייתא דמה"ת אינו חייב אלא בכבוי גחלת של עץ עיין שבת מ"ב ע"א, ונהי דהיראים כ' כן לשיטתו דר"ל אמירה לגוי אסור מה"ת כאשר בארתי שם משא"כ לדידן, מכ"מ בזה אנחנו מודים להיראים דסתמא תנן במשנתינו דבכל כבוי דליקה אל יאמר לו כבה ואל תכבה, ומשמע דגם כבוי דרבנן דגחלת של מתכת או שריפת בגדים ואוכלין וכה"ג, וכולם אסורים אף על גב דא"צ לגופם, ולזה תי' הר"ן כיון דהדרגא של קולא רק ע"י שא"צ לגופה ובעצם הוא אסור גמור בגחלת של עץ מה"ת נהי דגחלת מתכת ובגדים וכה"ג רק מדרבנן מ"מ לא הקילו בזה, משא"כ בשלא כדרכו מובהק, כן י"ל בדרך אפשר, עכ"פ אין מהראוי להוציא קולא גדולה הנ"ל מדברי הר"ן, מחמת אריכת קונטרסו של כבודו לא יכלתי לעבור על כל דבריו ובודאי חלקו יעיד על כולו, ויזכה למשאלות לבו הטוב לשבת על התורה ועבודה תמה.
הרני ידידו דוש"ת, מצפה לרחמי ה'