פורום אוצר החכמה

במשפחות ירושלמיות (ואולי בעוד מקומות) יש מנהג מאד מוזר ותמוה, אבל יש אנשים המקפידים לקיימו בכל תוקף:
במוצאי שבת שבע-ברכות, החתן עושה הבדלה לכל הקהל ותוך כדי ההבדלה מתחילים להשליך לכיוונו מגבות מכל הסוגים עד שהוא מסיים את ההבדלה.
יש משפחות שתיקנו שקודם החתן מסיים לשתות את הכוס ורק לאחר מכן משליכים, כי בדרך כלל הכוס נשפך לפני שהוא שותה רביעית. (אולם התקנה הזאת לא עוזרת הרבה, כי הילדים לא נשמעים לה ותמיד יש מגבת אחת או שתים שמתעופפות באמצע ההבדלה).
מיותר לציין שהדבר גורם למתח רב אצל החתן, שכל השבת פוחד ממה שהולך לקרות במוצ"ש, למרות השמחה הגדולה שהדבר גורם, השטריימל החדש יקר לו, גם בגדיו המפוארים עשויים להתלכלך מהיין, השעווה והבשמים...
עד כמה שביררתי המנהג היה נהוג בירושלים לפחות מלפני מאה שנה, (הזקנים והזקנות עוד זוכרים מילדותם) אולם עדיין לא הצלחתי למצוא מקור או טעם למנהג עתיק זה.

אני שמעתי מי שטען, שזה לא מנהג ירושלים - זה מנהג בית"ר ירושלים....

אבל יש כאלה שזורקים מגבות ח"פ...

יש להניח שהשטריימלים בזמן תיקון התקנה לא היו ניזוקים ע"י מגבת, עדיין זכורים השטריימלים ההם שלא טרחו עליהם שעות לסרקם ולסלסלם, לא קרוין, ואף לא קוגל.

בעיקרון, העולם רגיל לפרש שבאים להזכיר לחתן שהמציאות לא כ"כ יפה כפי שהיה משמע לו מן הדרשנים שהספידוהו במהלך השבת.


נ.ב. עדיין עניין השטריימלים מנקר בי, איני יודע אם במקורם הם שימשו כקישוט מפואר, אך כיום מאד לא נראה טוב, שקבוצת הגברים המגונדרת ביותר בעולם, שמסלסלת עצמה בפרוות צובל יקרות, ובחלוקי שיראין שכל אשה היתה מאחלת לעצמה שתקנה אם תזכה בפיס, (ראו תמונות חלוקי חלק מן הרבס') הם תלמידי הבעל שם, חסידים וצדיקים.
נ.ב. 2, האם רבי אלימלך ורבי זושא הלכו בשיטת הקרוין, או שמא קוגל?

אינני בקיא במנהגים אלו ודומיהם, אך יתכן שמקור המנהג
הוא ממגילה (כז:) יהא רעוא דתיטום בשיראי כו', ע"ש המעשה.

המנהג אינו דוקא ירושלמי, ומקובל בעוד קהילות - ומקורו, כפי שהצלחתי לחקור. כי המנהג בעבר היה שהחתן היה מבדיל על הכוס במוצא"ש שבע ברכות. ובעוד שהקידוש בליל שבת היה במסגרת מצומצמת _(לא היה סעודה לציבור גדול) הרי ההבדלה היתה ברוב עם. ובהרבה פעמים החתן 'לא היה בר-הכי' שיצליח לומר את ההבדלה בלי לטעות באמצע. לכן הנהיגו לעשות רעש וכדו' בשעת מעשה, ולא ישימו לב לכל מה שקורה - או שיתלו את הטעות בבלבול מחמת הרעש...

בפשטות ניתן לומר כי הטעם הוא מפני עין הרע, כמו שיש מסבירים את המנהג לזרוק חיטים - והיום מיני צבעונים - לפני החופה על החתן והכלה מפני עין הרע.

יש גם מנהג זריקת מגבות על החזן של תפילת גשם. אולי זה קשור לזה.

תוכן כתב:יש גם מנהג זריקת מגבות על החזן של תפילת גשם. אולי זה קשור לזה.

טעות, אין שום מנהג לזרוק מדבות על החזן בתפילת גשם !!!
ה"מנהג" הוא לזרוק על החזן בתפילת מוסף בשמחת תורה (בין שאר השטויות ומעשי תעתועים שעושים אז), בארץ ישראל שיש רק יום אחד חג, הרי שמע"צ ושמח"ת הם אותו יום, כך שמתפללים תפילת גשם בשמח"ת

יש גם מנהג לזרוק מגבות על הגבאי שמדליק נרות חנוכה בביהכנ"ס. אומרים שזה כדי להראות שאין זה למצוה, כיון שמדליק שוב בביתו.
שבטי - באר"י אין החזן אומר תפילת גשם בחזרת הש"ץ שלמוספין, אלא קודם אשרי. או אולי אין המנהגים שוים בזה?

ישבב הסופר כתב:שבטי - באר"י אין החזן אומר תפילת גשם בחזרת הש"ץ שלמוספין, אלא קודם אשרי. או אולי אין המנהגים שוים בזה?

לפי לוח א"י בבהכנ"ס נוסח ספרד אומר תפילת גשם לפני קדושת כתר.

בין גברא לגברא כתב:

ישבב הסופר כתב:שבטי - באר"י אין החזן אומר תפילת גשם בחזרת הש"ץ שלמוספין, אלא קודם אשרי. או אולי אין המנהגים שוים בזה?

לפי לוח א"י בבהכנ"ס נוסח ספרד אומר תפילת גשם לפני קדושת כתר.

וכן נהג מרנא בעל חזון איש זיע"א

ישבב הסופר כתב:יש גם מנהג לזרוק מגבות על הגבאי שמדליק נרות חנוכה בביהכנ"ס. אומרים שזה כדי להראות שאין זה למצוה, כיון שמדליק שוב בביתו.
שבטי - באר"י אין החזן אומר תפילת גשם בחזרת הש"ץ שלמוספין, אלא קודם אשרי. או אולי אין המנהגים שוים בזה?

א) מנהג זריקת המגבות בחנוכה כבר ענין בפנ"ע
נהוג בעיקר במקומות מסיומים ובערים מסויימות

ב) רק אצל בליטאים בי-ם נהוג לאומרו קודם חזרת הש"ץ (וה"ה בפסח) וכנמראה מחמת הפסק
ומ"מ לק"מ שהרי מנהגי ההשתוללות נהוגין מאז ההקפות עד אחר התפילה

בס"ד מצאתי בספר המפורסם "נעימת החיים" של הרב חיים גרוס התייחסות למנהג השלכת המגבות על החתן במוצ"ש, ומביא כמה טעמים על זה.
הספר נמצא באוצר, והנושא נמצא בהשמטה בסוף הספר (עמ' 599 באוצר).

בדרך אגב נהניתי לגלות כי גם בליקווד הרחוקה נוהגים במנהג זה.

מעשה רב:
http://www.jdn.co.il/news/309398

ידידיה כתב:
נ.ב. עדיין עניין השטריימלים מנקר בי, איני יודע אם במקורם הם שימשו כקישוט מפואר, אך כיום מאד לא נראה טוב, שקבוצת הגברים המגונדרת ביותר בעולם, שמסלסלת עצמה בפרוות צובל יקרות, ובחלוקי שיראין שכל אשה היתה מאחלת לעצמה שתקנה אם תזכה בפיס, (ראו תמונות חלוקי חלק מן הרבס') הם תלמידי הבעל שם, חסידים וצדיקים.
נ.ב. 2, האם רבי אלימלך ורבי זושא הלכו בשיטת הקרוין, או שמא קוגל?

מה רע עם זה?!

לפי המנהגים שהוזכרו לעיל, לזרוק מגבות גם על המדליק נר חנוכה בבית הכנסת ועל החזן במוסף של שמח"ת, נראה לומר שמקור המנהג הוא כדי לזרז את החזן המתחזן ומתפייט על חשבון זמן הציבור. כך החתן, הרוצה להרשים את משפחת כלתו עם חיתום שבתו הראשונה כנשוי; כך המדליק נר חנוכה, שלפעמים זוהי ה'שטעלע' היחידה שהצליח לקושש מאת הגבאי, והוא מנצל את ההזדמנות כדי ללמד את הקהל פשט חדש ב'כבד את ה' מגרונך'; וכך החזן המאריך במוסף של שמח"ת, כשהעם תאב ללכת לביתו אחרי יום ארוך של הקפות, ודוקא אז הוא מפייט ומאריך (בפרט באר"י שיש גם תפילת גשם, וה'זכור אב' של יוסל'ה מתנגן במקורטע מפי החזן הדגול...).

למיטב ידיעתי גם הנוהגים בחו"ל לזרוק מגבות במוסף של שמחת תורה אינם נוהגים כן באר"י בגלל הרצינות של תפלת גשם.

אין משיבין על הדרוש, שמעת על זה פעם?...

בן החבורה כתב:למיטב ידיעתי גם הנוהגים בחו"ל לזרוק מגבות במוסף של שמחת תורה אינם נוהגים כן באר"י בגלל הרצינות של תפלת גשם.

מנהגם תמוה, הלא אין לך 'רצינות' גדולה מיום שמח"ת [ושמ"ע] שהוא מהימים הקדושים ביותר בשנה. והיה צדיקים שאמרו שכל הימים הקדושים של חודש אלול ותשרי הם הכנה לשמח"ת.

שמעתי טעם לזריקת מגבות שזה כעין "שעיר לעזאזל" שנותנים חלק להס"א להשתיקו שלא ירצה לקחת מאתנו את המצוות והתפלות של כל החודש. ולפ"ז אפשר להבין שלמרות שיש ענין בזה אין מקומו מתאים לעת תפלת גשם.

הטעם הפשוט לכל הנ"ל הוא כדי להרבות שמחה וטוב לבב ובבחינת הוללות דקדושה, וכל הטעמים שנאמרו לעיל הם ע"ד הדרוש רמז סוד. ותמהני על פותח האשכול המכונה "שמח" שלא עלה על דעתו טעם זה.
ומנהגים כעין זה אפשר לראות במאמרו של דוד אסף "בת דינו להלקאה החסיד כאדם המשחק"

שבטיישראל כתב:

תוכן כתב:יש גם מנהג זריקת מגבות על החזן של תפילת גשם. אולי זה קשור לזה.

טעות, אין שום מנהג לזרוק מדבות על החזן בתפילת גשם !!!
ה"מנהג" הוא לזרוק על החזן בתפילת מוסף בשמחת תורה (בין שאר השטויות ומעשי תעתועים שעושים אז), בארץ ישראל שיש רק יום אחד חג, הרי שמע"צ ושמח"ת הם אותו יום, כך שמתפללים תפילת גשם בשמח"ת

שמעתי בזמנו, כמדומה בשם הרב לף שליט"א, שהמנהג היה לשפוך מים סביבות החזן בתפילת גשם, לעורר אותו לבקש מאד על המים. מזה השתלשל שהיה החזן נרטב, כי נשפכו מים גם עליו [שהרי א"א לצמצם. ואולי גם לא רצו לצמצם. ואולי בדוקא עשו כן...], ולכן הושיטו לו [או השליכו עליו] גם מגבת להתנגב. ולאחר מכן [משום תרעומת החזנים] החליפו את מנהג המים כולו בזריקת מגבות, שהוא תזכורת לתזכורת, והעיקר הוא שיזכור כמה אנו צמאים למים ויעורר ע"כ בתפילתו לגשם.

ימחלו כולם על הטעמים המלבבים שהוזכרו כאן, אבל מקור המנהג הוא שפעם אחת אחזה האש מנר ההבדלה בשטריימל של החתן, ומיד הושלכו עליו מגבות לכבותה.
ואולי היה כמעשה הזה גם בהדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת, וגם שם הושלכו מגבות מאותה הסיבה.