כאן (ע' 1 הע' 2).גביר כתב:בגליון 'בית נאמן' האחרון [תצוה תשפ"א, לא מצאתי עותק מקוון] . .
כאן (ע' 1 הע' 2).גביר כתב:בגליון 'בית נאמן' האחרון [תצוה תשפ"א, לא מצאתי עותק מקוון] . .
גביר כתב:בגליון 'בית נאמן' האחרון [תצוה תשפ"א, לא מצאתי עותק מקוון] מביא הרב מאיר מאזוז את שד"ל ומגדיר אותו [בהערה] 'חצי תורני חצי משכיל'
בן מיכאל כתב:אשר ברא כתב:בן מיכאל כתב:אני מתכוון יותר באופן כללי, להלן כמה דוגמאות: הרמב"ם בסוף ימיו הודה לקבלה, הגר"א בסוף ימיו הודה לחסידות, להבדיל אא"ה אריסטו בסוף ימיו הודה לתורה וכן הלאה.
מבחינתי די לדברי ההבל הללו.אוצר החכמה כתב:לא צריך להתרגז זה סתם בדיחות. (יש אנשים שמאמינים לבדיחות)
בדחני דמלכא הלא הם הרב שם טוב גאון מסנאויא "... ולדעתי שר"מ ז"ל ידע בהם בסוף ימיו" (מגדל עוז יסודי התורה א, י).
והחכם הרב דון יצחק אברבנאל "ואין ספק שדברי קבלה היו אשר שמע באחרית ימיו" (נחלת אבות ג, יז).
ומאנשים שהאמינו נמנים גם האברבנאל הנ"ל "וכבר סופר מאריסטו כמו שכתבתי על משנת שמעון הצדיק שאחרי שראה (- אריסטו) אותו (- את שמעון הצדיק) בירושלים ושמע דבריו בדרושים האלהיים חזר בו מדעותיו." (שם).
ור' יעקב כולי (ילקוט מעם לועז שמות ב, תקיב).
על המגדול עוז, כבר הכו רבים על קדקודו ואכמ"ל.
האברבנאל לכאורה עשה זאת כי רבים נטו אחר אריסטו ושינה במקום מצוה, וכמדומני שהוא כתב משהו בסגנון, וידוע כי הגר"א אמר על דבר זה (שאריסטו חזר בו) שזה לא יתכן.
הגהמ כתב: אציין לדוגמא לדבריו בענין לא תשיך שהרחיק לכת לפרש שאין חילוק בין נכרי לאחיך וגם לנכרי עני אסור להלוות ברבית (קשה לטעון שנסיבתו כאן היתה 'פשוטו של מקרא' ולא רוח אפולוגטית כנגד אלו שמונין את ישראל על דבר לנכרי תשיך) ...
והאומר כי שם נכרי המוזכר במקראות על שאינו ישראל אינו מצד שינוי הדת כי אם מצד זרות מקומו להיותם זרים נגד ישראל שהיו תושבי הארץ ומזה השתבשו להקל באסור רבית לישראל וזה טעות
הגהמ כתב:
וכן בעל הכתב והקבלה שמביא מפירושו לתורה פעמים רבות. (ובמקו"א הראה ר"א בראדט שבהקדמתו לכתב והקבלה דפו"ר הזכיר לשבח ספרי שד"ל ובהוצאות מאוחרות הושמטו הדברים).
חד ברנש כתב:ר"א בראדט כתב לי, שהוא עסק בעניין בבלוג הזה
https://seforimblog.com/2011/11/using-w ... h-wessely/
מצוות אהבת ה ', הוא דבר הצריך פירוש, לא שהענין קשה או מסופק מצד עצמו, אלא מפני המתפלספים שהכניסו דעות חכמי יון בתורת ישראל, ושינו מראיהם של עניני התורה להסכימם עם דברי הפילוסופים, והואיל ולא היה זה אפשרי, עשו מהתורה והפילוסופיה ונשארו קרחים מכאן ומכאן. ועכשו כבר בטלה התפלספות הקדומה ההיא, ועדיין ספרי ישראל מלאים ממנה, באופן שאין בהם קורת רוח לא לחוקרים האמיתיים ולא לתורניים האמיתיים...
והרמב"ם חשב (מורה חלק ג' פרק כ"ח) שאהבת ה' לא תיתכן אלא בהשגות המציאות כולה כפי מה שהיא ובחינת חכמתו בה, ובגלל הדבר הזה כתב בהלכות יסודי התורה שלושה פרקים (ב' ג' ד') ללמד את העם קצת מחכמת הבריאה, למען תובא בלבם אהבת ה'; וכל זה רחוק מאוד מכוונת התורה, והפרקים ההם אין להם ענין עם ספרו משנה תורה, ואם היה פילוסוף באמת, היה מבין כי אפשר שיבוא דור אחר ויבטל דעות אריסטו ותלמידיו בחכמת הטבע ובתכונת השמים, ונמצא ספרו מורה שקר; אבל הוא היה מאמין (מורה חלק ב' פרק כ"ב) כי כל מה שאמר אריסטו בכל הנמצא אשר מתחת גלגל הירח עד מרכז הארץ, הוא אמת בלא ספק...
ואינני אומר זה לגרוע כחוט השערה מכבודו של הרמב"ם, אלא להודיע לבחורי הדור כי הפילוסוף האמיתי אין ראוי לו שיסמוך על פילוסופים אחרים, אבל ראוי שיצרוף כל ענין בכור בחינתו, ומי שאין בו כוח לכך אבל הוא סומך על הפילוסופים המפורסמים בימיו ( כמו שסמכו ראב"ע ורמב"ם על אריסטו ועל חכמי ישמעאל, וכמו שסמך רמבמ"ן על לייבניץ ועל וואלף, וכמו שאחרים סומכים עתה על קאנט ועל העגעל או על שפינוזה), איננו פילוסוף יותר ממי שסומך על אברהם אבינו ועל משה ועל הלל ורבי עקיבא.
ואין כוונתי בזה להניא את לב הבחורים מללמוד החכמות והלשונות, כי מעולם לא עלה זה על לב אבותי ורבותי חכמי איטליאה; אבל כל ישעי וכל חפצי הוא להרחיק את הבחורים מלקבל בעיניים עצומות כל מה שהוא מפורסם ומפואר בדורם, וזו רעה חולה באה להם לא מהחקירה ואהבת האמת, אלא מאהבת הכבוד המדומה ומהיותם מבקשים למצוא חן בעיני אנשי הדור.
אבל אוהבי האמת ובעלי שכל חזק ואמיץ יודעים כי כמה דעות היו לתהילה ולתפארת בדור או בדורות, ונפלו בדור אחר בבוז ושכחה, וכמה דעות היו לקלון ולחרפה במשך עדן ועדנין, והיו אחר זמן לשם לתהילה, ותימלא הארץ אותם.
איש פלוני כתב:בתשו' מנח"י ח"ד סי' י' "וז"ל החכם שמואל דוד לוצאטו".
(א"כ לא נראה שידע מי הוא).
בתוך הגולה כתב:בעת האחרונה שמעתי הרצאה 'שד"ל כפרשן המקרא' מאת הרב פרופ' מאיר לוקשיין (אין לי מושג מיהו ולא שמעתי שמעו מבלעדי זו).
בתוך הגולה כתב:מצוות אהבת ה ', הוא דבר הצריך פירוש, לא שהענין קשה או מסופק מצד עצמו, אלא מפני המתפלספים שהכניסו דעות חכמי יון בתורת ישראל, ושינו מראיהם של עניני התורה להסכימם עם דברי הפילוסופים, והואיל ולא היה זה אפשרי, עשו מהתורה והפילוסופיה ונשארו קרחים מכאן ומכאן. ועכשו כבר בטלה התפלספות הקדומה ההיא, ועדיין ספרי ישראל מלאים ממנה, באופן שאין בהם קורת רוח לא לחוקרים האמיתיים ולא לתורניים האמיתיים...
והרמב"ם חשב (מורה חלק ג' פרק כ"ח) שאהבת ה' לא תיתכן אלא בהשגות המציאות כולה כפי מה שהיא ובחינת חכמתו בה, ובגלל הדבר הזה כתב בהלכות יסודי התורה שלושה פרקים (ב' ג' ד') ללמד את העם קצת מחכמת הבריאה, למען תובא בלבם אהבת ה'; וכל זה רחוק מאוד מכוונת התורה, והפרקים ההם אין להם ענין עם ספרו משנה תורה, ואם היה פילוסוף באמת, היה מבין כי אפשר שיבוא דור אחר ויבטל דעות אריסטו ותלמידיו בחכמת הטבע ובתכונת השמים, ונמצא ספרו מורה שקר; אבל הוא היה מאמין (מורה חלק ב' פרק כ"ב) כי כל מה שאמר אריסטו בכל הנמצא אשר מתחת גלגל הירח עד מרכז הארץ, הוא אמת בלא ספק...
ואינני אומר זה לגרוע כחוט השערה מכבודו של הרמב"ם, אלא להודיע לבחורי הדור כי הפילוסוף האמיתי אין ראוי לו שיסמוך על פילוסופים אחרים, אבל ראוי שיצרוף כל ענין בכור בחינתו, ומי שאין בו כוח לכך אבל הוא סומך על הפילוסופים המפורסמים בימיו ( כמו שסמכו ראב"ע ורמב"ם על אריסטו ועל חכמי ישמעאל, וכמו שסמך רמבמ"ן על לייבניץ ועל וואלף, וכמו שאחרים סומכים עתה על קאנט ועל העגעל או על שפינוזה), איננו פילוסוף יותר ממי שסומך על אברהם אבינו ועל משה ועל הלל ורבי עקיבא.
ואין כוונתי בזה להניא את לב הבחורים מללמוד החכמות והלשונות, כי מעולם לא עלה זה על לב אבותי ורבותי חכמי איטליאה; אבל כל ישעי וכל חפצי הוא להרחיק את הבחורים מלקבל בעיניים עצומות כל מה שהוא מפורסם ומפואר בדורם, וזו רעה חולה באה להם לא מהחקירה ואהבת האמת, אלא מאהבת הכבוד המדומה ומהיותם מבקשים למצוא חן בעיני אנשי הדור.
אבל אוהבי האמת ובעלי שכל חזק ואמיץ יודעים כי כמה דעות היו לתהילה ולתפארת בדור או בדורות, ונפלו בדור אחר בבוז ושכחה, וכמה דעות היו לקלון ולחרפה במשך עדן ועדנין, והיו אחר זמן לשם לתהילה, ותימלא הארץ אותם.
רק כדי לציין לכת"י שהובא בדבריו...גביר כתב:מכל מקום לא נמנע מלזהכירו.
צופה_ומביט כתב:ראיתי עכשיו בהגדה של פסח עם ביאור זכר יהוסף מרבי יוסף זכריה שטרן אב"ד שאוול בביאור שאלת הבן החכם, מביא ציטוט ['וע' באור שד"ל וכו' עכ"ל'] מפירוש שד"ל לירמיה, כחלק מביאורו ללשון שאלת הבן החכם.
עקביה כתב:דברים פרק טז
(א) שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה:
(ב) וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:
...
(ז) וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ:
מפסוקים אלה עולה שאלה גדולה. בפסוק ב' נראה שהפסח בא מן הבקר, ומפסוק ז' נראה שהפסח נאכל מבושל. יעוי' רש"י. פירושים ע"ד הפשט יש ברמב"ן (פסוק ב) ובחזקוני (פסוק ז).
וזה מה שכתב שד"ל:
[ ב ] וזבחת פסח ... צאן ובקר: לפי הפשט פסח מצרים לא היה אל מן הצאן ולא היה נאכל אלא צלי, הכול בעבור החיפזון; ופסח דורות היה צאן או בקר והיה מותר לבשלו במים, כי לא היה שם חיפזון, ואעפ"כ נהגו קדמונינו להוסיף זכר ליציאת מצרים ולהביא מן הצאן בלבד ולעשותו צלי, זכר לפסח מצרים.
(ז) וַיָּרֶם יֹאשִׁיָּהוּ לִבְנֵי הָעָם צֹאן כְּבָשִׂים וּבְנֵי עִזִּים הַכֹּל לַפְּסָחִים לְכָל הַנִּמְצָא לְמִסְפַּר שְׁלֹשִׁים אֶלֶף וּבָקָר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אֵלֶּה מֵרְכוּשׁ הַמֶּלֶךְ: ס
(ח) וְשָׂרָיו לִנְדָבָה לָעָם לַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם הֵרִימוּ חִלְקִיָּה וּזְכַרְיָהוּ וִיחִיאֵל נְגִידֵי בֵּית הָאֱלֹהִים לַכֹּהֲנִים נָתְנוּ לַפְּסָחִים אַלְפַּיִם וְשֵׁשׁ מֵאוֹת, וּבָקָר שְׁלֹשׁ מֵאוֹת:
(ט) וכונניהו וְכָנַנְיָהוּ וּשְׁמַעְיָהוּ וּנְתַנְאֵל אֶחָיו וַחֲשַׁבְיָהוּ וִיעִיאֵל וְיוֹזָבָד שָׂרֵי הַלְוִיִּם הֵרִימוּ לַלְוִיִּם לַפְּסָחִים חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים, וּבָקָר חֲמֵשׁ מֵאוֹת:
(י) וַתִּכּוֹן הָעֲבוֹדָה וַיַּעַמְדוּ הַכֹּהֲנִים עַל עָמְדָם וְהַלְוִיִּם עַל מַחְלְקוֹתָם כְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ:
(יא) וַיִּשְׁחֲטוּ הַפָּסַח וַיִּזְרְקוּ הַכֹּהֲנִים מִיָּדָם וְהַלְוִיִּם מַפְשִׁיטִים:
(יב) וַיָּסִירוּ הָעֹלָה לְתִתָּם לְמִפְלַגּוֹת לְבֵית אָבוֹת לִבְנֵי הָעָם לְהַקְרִיב לַיקֹוָק כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר מֹשֶׁה וְכֵן לַבָּקָר:
(יג) וַיְבַשְּׁלוּ הַפֶּסַח בָּאֵשׁ כַּמִּשְׁפָּט, וְהַקֳּדָשִׁים בִּשְּׁלוּ בַּסִּירוֹת וּבַדְּוָדִים וּבַצֵּלָחוֹת וַיָּרִיצוּ לְכָל בְּנֵי הָעָם:
מקדש מלך כתב:וכל מלה נוספת מיותרת...
מקדש מלך כתב:(ואמנם דבריו נדחו בדחייה שלימה ואין מה להוסיף, אבל כן יש מה להוסיף ולהראות את הצביעות האופיינית. אם חשב שד"ל שאפשר לפרש פשט בניגוד לחז"ל, כי פשט לחוד והלכה לחוד, לא היה צריך להסביר את "מנהג הקדמונים", כי פשט לחוד והלכה לחוד. ואם חשב שגם הקדמונים חשבו כמותו, והרי הם כתבו בפירוש פעמים רבות במשנה ובתלמוד שמדובר בפסול גמור ולאו דאורייתא, ולמה הנחילו שקר לדורות, ולא אמרו שהוא מנהג או תקנה זכר ליציאת מצרים? ואם חלק עליהם וכפר בדבריהם, למה לא חלק ביושר, כמו כל מרעיו מאשכנז?)
ממילא, מן המקראות שברוח הקודש שבדברי הימים, נוכל להוכיח רק דבר אחד, והוא שכך יישבו בני אותו דור, סתירות אלו במקראות שבתורה, הנוגעות אל קרבן הפסח.ובזה בלבד נבדל הנביא משאר בני אדם בתורה, אבל בעיון ובדין ובחקירה בדיני התורה, הרי הוא כשאר החכמים הדומים לו שאינם נביאים, ואם יפרש איזה פירוש, ויפרש מי שאינו נביא פירוש אחר, ויאמר הנביא אמר לי ה' כי פירושי הוא הנכון, אין שומעין לו, אלא אפילו אלף נביאים שכולם כאליהו ואלישע פירשו איזה פירוש, ואלף חכמים וחכם פירשו היפך אותו הפירוש, אחרי רבים להטות, ועושים כדברי האלף חכמים וחכם, לא כדברי האלף נביאים המופלגים, וכך אומרים חז"ל, האלקים, אלו אמרה לי יהושע בן נון בפומיה לא הוה ציתנא ליה ולא שמענא מניה, ואמרו עוד אם יבוא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו, בסנדל אין שומעין לו.
כוונתם בכך שאין תוספת וגרעון בתורה מצד הנבואה בשום פנים.
וכן אם אמר הנביא שה' אמר לו כי הפסק במצוה פלונית כך, ושדינו של פלוני הוא הנכון, הרי אותו הנביא נהרג לפי שהוא נביא שקר כמו שביארנו, לפי שאין תורה אחרי השליח הראשון ואין תוספת ואין גרעון, לא בשמים היא, ולא המחנו ה' אל הנביאים, אלא המחנו אל החכמים בעלי הדין, לא אמר ובאת אל הנביא, אלא אמר ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט, וכבר האריכו חכמים בענין זה מאד מאד, והוא הנכון.
המקרא בדברי הימים אפוא, לא בהכרח פותר בעיית פשוטו של מקרא בדיני הפסח.לכאורה פירוש זה מוציא את הפרשייה בראה מידי פשוטה. בפרשייה זו אין זכר לקרבן חגיגה, ובפשטות היא עוסקת בקרבן פסח בלבד. כך, לכאורה, קשה להלום את דברי חז"ל בפשט הכתובים, והסתירה בין הפרשיות עדיין צריכה יישוב.
צאן – לחיוב הפסח. ובקר – לשלמים. והעד: ובקר שלשת אלפים (דברי הימים ב ל"ה:ז'), אחר שאמר הכל לפסחים (דברי הימים ב ל"ה:ז'), על כשבים ובני עזים. וכן: נתנו לפסחים אלפים ושש מאות ובקר שלש מאות (דברי הימים ב ל"ה:ח'), וכן: לפסחים חמשת אלפים (דברי הימים ב ל"ה:ט'). והנה זכר פסח קודם הבקר. וכן: אתה וביתך (דברים י"ד:כ"ו). ויש אומרים: כי במצרים אמר: כבש או עז, ועתה: בקר, אם יוכל. והראשון הוא הנכון.
מדרש תנאים לדברים פרק טז פסוק ב
וזבחת פסח לד' אלה' צא' וב' צאן לפסח ובקר לחגיגה אתה אומר צאן לפסח ובקר לחגיגה או אחד זה ואחד זה לפסח ומה אני מקיים (שם יב ה) שה תמים זכר בן שנה בפסח מצרים אבל פסח דורות יבוא מזה ומזה
ת"ל (שם) מן הכבשים ומן העזים תקחו שאין ת"ל תקחו אלא להביא פסח דורות שלא יבוא אלא מן הכבשים ומן העזים דברי ר' יאשיה:
ר' עקיבה אומר כתוב אחד אומר וזבחת פסח לד' אלה' צאן וב' וכת' אחד אומר מן הכבשים ומן העזים תקחו כיצד יתקיימו שני כתובים הללו אמרת זו מדה בתורה שני כתובים זה כנגד זה סותרין זה על ידי זה ומתקיימין במקומן עד שיבוא הכת' השלישי ויכריע ביניהן ת"ל (שם יב כא) משכו וקחו לכם צאן הצאן לפסח לא בקר לפסח:
ר' ישמעאל אומר בחגיגה הבאה ביום ארבעה עשר עם הפסח הכת' מדבר אתה אומר בחגיגה הבאה עם הפסח הכתוב מדבר או אינו מדבר אלא בפסח עצמו כשהוא אומר שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם הרי פסח עצמו אמור ומה ת"ל וזבחת פסח לה' אלה' צאן וב' בחגיגה הבאה בפסח הכת' מדבר:
וזבחת פסח... צאן ובקר – הראב"ע מביא פירוש אחד (ושד"ל הולך בעקבותיו) שרק בפסח מצרים נצטוו ישראל להקריב דווקא שה כבשים או עזים, אבל בפסח דורות ניתנה הרשות להקריב שאר צאן ובקר.
כמו כן מפרש שד"ל, כי רק פסח מצרים נצטוו ישראל לצלותו, מה שאין כן פסח דורות, שניתנה הרשות לבשלו.
אלא — כך מוסיף שד"ל — החכמים תיקנו זכר לפסח מצרים, שגם לדורות יקריבו רק שה כבשים או שה עזים ויצלו את הפסח, כמו שעשו בפסח מצרים.
אבל אין כל טעם הגיוני לדעה זאת, מפני מה התיר הכתוב במצרים רק טלה או גדי ואחרי כן התיר כל צאן ובקר, וגם מפני מה שינו חכמים דין תורה זה.
בכלל אין כל צורך לסברות כאלה, שהרי מתוך הכתוב בדברי הימים ב לה נפתרות כל הבעיות.
שם פסוק ז' נאמר: "וירם יאשיהו לבני העם צאן כבשים ובני עזים הכל לפסחים שלשים אלף ובקר שלשת אלפים", ושם פסוקים ח'-ט': "ושריו וגו' הרימו לכהנים נתנו לפסחים אלפים ושש מאות ובקר שלש מאות וגו' שרי הלוים וגו' לפסחים חמשת אלפים ובקר חמש מאות", ושם פסוק יג: "ויבשלו הפסחים באש כמשפט וקדשים בשלו בסירות וגו' ".
מן הפסוקים האלה הננו רואים בבירור, כי רק הטלה הובא בתור פסחים ממש, בעוד שהבקר לא היו אלא קרבן "חגיגה", וכמו שלימדונו רבותינו זכרונם לברכה בספרי.
אם כן עלינו לפרש את הפסוק לפנינו כך: המלה "ובקר" אינה מתייחסת אלא ל"וזבחת" ולא ל"פסח", כלומר, וזבחת צאן לה' אלהיך בתור פסח, וגם בקר (בתור חגיגה);
אפשר לפרש יותר טוב: מלת "פסח" בפסוק זה אינה מתכוונת דווקא לקרבן הפסח במובן המצומצם, אלא לכל הקרבנות השייכים לפסח.
הרמב"ן ותרגום יונתן מפרשים כי "צאן ובקר" פירושו כמו "וצאן ובקר", כלומר הכתוב מצוה לזבוח את הפסח וגם עוד צאן ובקר, בתור חגיגה.
גביר כתב:רצ'ה קלישר יוצא במאמר נגד שד"ל -
הרב אברהם יצחק ברומברג, מגדולי התורה והחסידות ספר יז : רבי צבי הירש קלישר, ירושלים תש"ך, עמ' כה.
חזור אל “מטפחת ספרים ועיטור סופרים”