מהדורה חדשה של אור החיים לחסיד יעבץ

[שותא דינוקא]

נתקלתי בימים האחרונים בספר אור החיים שיצא על ידי החכם הר' יוסף יעבץ ממגורשי ספרד (במהדורת בני שילשים קוסון, אשר על אף עבודתם הנאמנה שפעלו עשו חוכא בשם הספר, כי במקום לקרוא לספר על שם מחברו שהוא מראשוני האחרונים או מאחרוני הראשונים איך שתחפצו לקרוא לו, הרי שקראוהו על שום רצ"א מדינוב בעל הבני יששכר אשר עשה הגהה של הסבר וביאור והרבה תוספות לספר ובשם "מעין גנים" קראו. והכיצד הניחו ראשון לטובת אחרון, בעוד שאף בנו של הרצ"א מדינוב זיע"א כשהוציא ספרו קרא את שמו "אור החיים". עכ"פ ההוצאה מאירת עיניים ביותר ומענים מיהעומד מאחוריה כי עשו שם עבודה נאה) ובו הוא מעיד מספר פעמים שהמסירות נפש בעת גלות ספרד היתה מנת חלקם של פשוטי העם, הנשים והטף: בפרק שני: "ורוב המתפארים בחכמה ובמעשים טובים כולם המירו את כבודם ביום מר והנשים ועמי הארץ מסרו גופם וממונם על קדושת בוראם"
ובפרק חמישי "כי הן הנה הנשים הספרדיות באו והביאו את בעליהן למות על קדושת הש"י והאנשים אשר היו מתפארים באלו החכמות המירו את כבודם ביום מר".
האם ישנן עדויות נוספות על כך, שעיקר מוסרי הנפש היו עמי הארץ הפשוטים שבעם? האם מופיע הדבר גם בספרות של שאר המגורשים, ככתבי האברבנאל? אשמח אם מישהו מקוראי הפורום יעיר אזני ויאיר עיני בזה.
דבר נוסף, מבאר הוא שם בארוכה כי החורבן היה מנת חלקם בשל עזיבת התורה ולימוד החכמות החיצוניות, כפילוסופי' וכיו"ב. ושאי מסירת הנפש של החכמים היתה בשל הסתפקותם בעיקרי האמונה (שם פרק חמישי). האמנם כן הוא בשאר הספרים של בני אותו הדור, האם כך ראו הם את פני הדברים?

[איש_ספר]

א. מקורות נוספים המקיימים את דברי החסיד יעבץ על חלקם הגדול של נשים צדקניות בקידוש השם ראה 'באהלי יעקב' של ש' אסף עמ' 163 מצוי באוצר.
על השקפתו של הרב אברבנאל על דור הגירוש ראה י' בער תולדות היהודים בספרד הנוצרית עמ' 473 מצוטט בגירושי סו"ף המצוי באוצר עמ' 57.
ב. מעניין מה עשו המהדירים עם הטעות של הבני יששכר בפירוש דברי החסיד יעבץ בפ"ד: 'ואילו ספר השמע וספר הנפש לא נאמר', שהצביע עליה ר' ראובן מרגליות בספרו עוללות (פ"א, במהדות צילום נספח הקונטרס ל'מחקרים בדרכי התלמוד' שעלה זה עתה לאוצר).

[חכם באשי]

שותא,
לענין דברי החסיד יעבץ, יעויין נא במאמרו של ח"ה בן-ששון, 'דור גולי ספרד על עצמו'. הוא מביא שם ציטוטים רבים למכביר בענין.

[שותא דינוקא]

בנוגע לטעותו בפרק רביעי במש"כ היעבץ - "ספר השמע וספר הנפש ומה שאחר הטבע לא נאמר כי אם חקים ומשפטים", שכוונתו לספרי אריסטו, ומשום מה הרצ"א מדינוב נטה מביאור זה, בתחילה חשבתי לומר שזה מפאת שנאה דורש נאה מקיים, לא הכיר בספריו של אריסטו כלל, ברם הרמ"א עצמו מזכיר ספרים אלו בתשובתו למהרש"ל ורצ"א עצמו הזכירם מספרו של ר"י עמדין, וצ"ל שכנראה לא קרא גם בשו"ת הרמ"א כלל ומה שהביא בהערותיו הוא כפי הנראה רק בציטוט מציטוט, כפי לשונו ובלא שראה בדברי הרמ"א בפנים ולכך לא ידע שאלו שמות ספרי אריסטו. ולכך נטה הרחק מהפירוש הפשוט לדרך שכנראה לא שיער הכותב. ובדקדוק הלשון היה אפשר לומר שמה שלא נקט "שוב 'וספר' היינו ספר השמע וספר הנפש וספר מה שאחר הטבע, גרם לו לחשוב שאין הכוונה לספרים ממש.
אכן לא בכאן לבד טעה הוא ונטה מלשון האור החיים, בהמשך הפרק גבי 'כי הש"י יודע אם מצד מעשיו ואם מצד תורתו' כתב רצ"א בהגהותיו כי הלשון אינו מובן וניסה לבאור בדוחק, בעוד שבניקוד הדבר תליא מילתא, עי"ש.
וגם בפרק החמישי, במשפט 'והשאר נספתקו בהם או לפחות נסתפקו ומצאו להם בבקעה הנזכרת וכו', באר נסתפקו בשכר ועונש, והוא כלל לא שייך לשם, והכוונה נסתפקו לא מלשון ספק אלא מלשון סיפוק, דהיינו שמצאו די סיפוקם.
אכן הטעות הראשונה עולה על כולנה. והמגיה בהגהותיו הצבי והצדק, לא העלים הטעות, אם כי בהערותיו לא הזכיר שהמעורר על כך הוא ר' ראובן מרגליות וחבל.

[חכם באשי]

שותא,
קדם לר' ראובן מרגליות בהערתו על רצ"א מדינוב, תלמידו של רצ"א עצמו.
כן כותב ר' מרדכי יונה רוזנפלד, בבאורו אור קרוב על אור החיים, פשמישל 1873, דף כה סע"ב, הערה כט:
"ספר השמע וס' הנפש ומה שאחר. שלשה אלה המה ממבחרי ספרי ארסטו. ספר השמע הטבעי. ספר הנפש. וס' מה שאחר הטבע. כלומר, ספרי חכמה לא נאמר בפסוק זה, כי אם חקים ומשפטים".
והשווה ספר הזכרון לר"מ ליפשיץ, עמ' תרנ"ב במאמרוו על רר"מ.

[אורח]

במה בדיוק קדם רמ"י רוזנפלד לר"ר מרגליות, סה"כ הוא כותב את הפי' הנכון והברור לכל, ובלי להזכיר מילה מפירוש הבני יששכר.
לדידי דווקא ה'לימוד זכות' של רר"מ על הבני יששכר שלא התמצא בספרות חילונית, יש בו בעייתיות רבה, כי הרי לא מדובר כאן על איזו ספרות שהייתה שימושית בתקופתו, וכבר בתקופת הר"י יעב"ץ התחיל לעלות עליה הכלח, ומה גם לאחר קאנט, וכל ההיכרות שיכלה להיות לבני יששכר עם ספרים אלו היא דווקא מספרי הקודש [אמנם, בעיקר המחקריים] שמוזכרים הם בהם לרוב! ובאמת פלא גדול על הבני יששכר שלא הכיר ספרים אלו.

באשי. לא ראיתי שום מאמר על ר"ר מרגליות בספר הזכרון לליפשיץ, אך כמדומני כוונתך לרמוז לכך שר"ר מרגליות קנה כאן בשינוי את דברי חבירו, ואין זה נכון, כפי שכבר כתבתי.

[אורח]

אופס...
עכשיו ראיתי שכתבת עמ' תרנ"ב ובדקתי שם שמובא [בתוך מאמר כללי] קטע בן כמה שורות שמדובר בו מה שרימזתי עליו, וראיתי שהדבר שתמיד ידעתי עליו מפי השמועה, נזכר כאן שהונצח ע"ג מכתב, איהו מכתב זה?

[חכם באשי]

אורח,
למה אינך נרשם עם שם מלא, כלומר, ניק מלא. הרי הרבה אורחים מצויים כאן, ולכולם ניתן אותו שם. זה לא מבלבל?
לגוף הדברים גבי רר"מ, אתה צודק בעיקרו של דבר, התלמיד לא העיר על רבו שטעה בפירוש דברי יעבץ, אבל מי שהיה משווה בין הרב לתלמיד שדברי שניהם נכתבו לאותה שורה - היה 'עולה' על טעות הרב.
איני יודע עם רר"מ ראה את שני הפירושים, וממילא כתב מה שכתב והרי זה 'לקיחה' במקצת. אבל הוא כבר חשוד (ומבחינתי ומבחינת בודקים נוספים, די-בצדק) בענין.
שמעתי מחכם מופלא, אדם ישיש ורב תחומים, שהרבה 'לוקחים' עמדו לישראל, אבל שנים מהם הפליאו שאת - 'לקחת' את הטוב והמובחר בלבד.
את שמו של השני לא אגלה כאן.
אבל למה לדבר על שוכני עפר?
נשיב את הדיון למסלולו.

[שותא דינוקא]

שלא להוציא מכשול עבור קוראי האשכול, הספר אינו חדש בשוק הספרים מצויין עליו שמהדורא זו כבר ראתה אור כבר בתש"ס... כך ששם האשכול טעון תיקון באשר אין זה מן הספרים החדשים על המדף.
וחכם באשי, אם אמנם אינך מציין מי לקח אך אולי תציין מה לקח - כך לכה"פ נדע מה נקרא "הטוב והמובחר בלבד".

[חכם באשי]

שותא,
ברור "שהטוב והמובחר" הוא אינוודואלי. אבל 'בגדול' הכוונה להברקות. ואם אציין את השני וקראת גם בספריו - תבין היטב.

[איסתרא בלגינא]

אורח,
איני יודע עם רר"מ ראה את שני הפירושים, וממילא כתב מה שכתב והרי זה 'לקיחה' במקצת. אבל הוא כבר חשוד (ומבחינתי ומבחינת בודקים נוספים, די-בצדק) בענין.

לא ידעתי למה לחשוד את הרמ"מ זללה"ה באין אומר דבר בשם אומרו בדבר שפשוט שלא נזקק בו לרמי"ז שכל יודע מעט ידע כללי מבין שטעות היא בפי' דברי הר"י יעבץ ומה גם חכם ומשכיל כהרר"מ, ולא ידעתי למה הכנסת ראשך בסרך חיוב נידוי דמבזה ת"ח אפי' לאחר מיתה בחינם.

[חכם באשי]

ומה גם חכם ומשכיל כהרר"מ, ולא ידעתי למה הכנסת ראשך בסרך חיוב נידוי דמבזה ת"ח אפי' לאחר מיתה בחינם.

אין לי שום חשק להתחייב בנידוי.
לא אני גילתי שהוא, לפעמים, עשה סחורה בפרתו של חברו.
וכבר ידוע המעשה מהחזו"א שנשאל, אם אין חילול השם בהודעה לרשויות שדיין פלוני נוטל שוחד. והוא ענה: הדיין עצמו היה צריך לחשוש לכך.