בשו"ע או"ח סי' תרז סעיף ד, עונות שהתודה עליהם ביה"כ שעבר, ולא שינה עליהם, אפילו הכי יכול לחזור ולהתודות עליהם.
ובמשנ"ב סקי"ג, אף בין אדם לחבירו גנב וגזל וכדומה אף על פי שמחל לו והשיב את הגזילה מ"מ מתודה ביוה"כ לעולם דמ"מ בין אדם למקום חטא, אבל אם הקניט חבירו בדברים או עני המהפך בחררה י"ל כה"ג כיון שביקש מחילה מחבירו והתודה ביו"כ א' א"צ להתודות ביו"כ שנית [פמ"ג]. ובשער הציון ס"ק יג הוסיף, ואפשר אף ביום הכפורים א' אין צריך להתודות כיון שכבר פייס אותו.
ואמנם שני חידושים אלו נמצאו בדברי הפמ"ג, באשל אברהם סי' תרו סק"א כתב, והנה עבירות שבין אדם לחבירו יש (ג') [בו] תרתי, בין אדם למקום גם כן, לא תגזול וכדומה, ואם הקניט בדברים או עני המהפך בחררה וכדומה, צ"ע, די"ל דלא הוי רק בין אדם לחבירו, ונפקא מינה לענין לפרסם. ואי"ה בסימן תר"ז [משבצות זהב אות א] יבואר עוד בזה.
וכאן במש"ז כתב, אבל הקניט חבירו בדברים, או עני המהפך בחררה וכדומה, יש לומר כהאי גוונא כיון שבקש מחילה מחבירו והתודה ביום הכיפורים אחד אין צריך להתודות ביום הכפורים שנית, או אפשר אף ביום הכיפורים אחד אין צריך, וצ"ע.
ונראה מדברי הפמ"ג דטפי פשיטא ליה דא"צ להתוודות שנית, ואף מספקא ליה שמא אפילו פ"א אינו צריך להתוודות. והדברים סתומים וחתומים בטעמם.
אכן מהרש"ם בדעת תורה כאן הערה מקורו וטעמו של הפמ"ג מדברי עצמו בא"א סי' קנו, וז"ל, מצות שבינו לחבירו בזה טעינה עדיף לכוף יצרו, ובין אדם למקום דבר ערוה וכדומה פריקה עדיף... והא בין אדם לחבירו נמי בין אדם למקום מקרי. וכבר נתקשינו כיוצא בזה במה שכתב הר"מ ז"ל פרק ו' מהלכות דיעות הלכה ז' ח' ט' ובתיבת גמ"א (מתן שכרן של מצוות חקירה ה) דברנו מזה, וצ"ל כל שאין עושה בקום ועשה עבירה כי אם הכעיסו בדברים והקניטו וכיוצא בזה מיירי, אבל גזלו וכדומה בין אדם למקום נמי מקרי ומצוה לשנאותו, ולא שייך לכוף יצרו.
ומבואר בדברי הפמ"ג טעם החילוק דיסוד הענין כדמשמע בלשונו כאן דאונאת דברים לא נחשב לעברה שב"א למקום, אלא רק בין אדם לחברו, ואף שבעלמא כל עברה של ב"א לחברו יש בה גם חלק של ב"א למקום, הכא שאני שאינו עושה בקום ועשה, והיינו משום שזה רק בדברים בעלמא.
והנה דברי הפמ"ג והמשנ"ב צריכים ביאור טובא.
(א) בפשוטו עני המהפך בחררה משכחת לה כמה גווני דהוי ע"י מעשה ממש, ומאי שייטיה הכא.
(ב) הנה יסוד הדבר דבכל עבירה של בין אדם לחברו ישנו חלק גבוה של בין אדם למקום ואינו נמחל עד שיפייס את חבירו נזכר לעיל בדברי הפמ"ג גופיה במש"ז סי' תרו. ודבר זה ידוע בשם מהר"ש גרמיזאן, הו"ד בפר"ח סק"א, ועי' במנ"ח מצוה שסד אות לב ובחיי אדם כלל קמג.
והנה בדברי מהר"ש גרמיזאן עצמו מפורש שאפילו אם ביזהו בדברים יש כאן חלק של בין אדם למקום, וכבר העיר בזה בדע"ת שם. ובאמת אינו מובן הסברא בזה, אמאי אם אינו במעשה ממש אלא בדיבור אין כאן חלק של ב"א למקום אחר שעובר באיסור תורה של אונאת דברים.
(ג) לגבי מספר לשה"ר על חברו ונתגנה חברו, כתב בחפץ חיים (הל' לשה"ר כלל ד סי"ב) שלאחר שפייס את חברו עדיין צריך להתוודות על חטא של בין אדם למקום הכלול בעבירה זו, ואף שבאמת אינו אךלא בדיבור בעלמא. ואולי יש לחלק שכיון שישנו איסור לשה"ר גם בלא נתגנה חברו, אזי נחשב טפי עברה שב"א למקום, וצ"ע.