מרן המשגיח כתב:אתה חושב שהמלאך סתם לימד את מרע"ה ע' לשונות בעלמא? וכי מה שעשה משה בהר סיני זה ללמוד יפנית וכו'? ודאי וודאי שאם הוצרך משה ללמוד כן מהמלאך בהר סיני יש כאן ע' ביאורים לתורה כנגד ע' לשונות.
ידוע מ"ש הרמב"ן אודות לשון הקודש, "שדברי התורה והנבואות וכל דברי קדושה כולם בלשון ההוא נאמרו. . הוא הלשון שהקב"ה. . מדבר בו"; ועפ"ז, כיון שענינה של תורה הוא — תורת ה', "אשר נתן לנו את תורתו", לכן, הי' צ"ל לכאורה לימוד התורה בלשון הקודש דוקא, הלשון "שהקב"ה. . מדבר בו".
ולא רק בנוגע לתורה שבכתב, שגדרה הוא — כשמה — הכתב, דיוק האותיות לא חסר ולא יתיר, כפי שניתנה מפי הגבורה (ועד שהקריאה בתושב"כ (אע"פ שאינו מבין) נחשבת לימוד התורה), הרי ודאי שמקום לומר שקריאת תורה שבכתב היא דוקא בלשון הקודש (הלשון שבה ניתנה מפי הגבורה).
אלא אפילו בנוגע לפירוש התורה וכללות תושבע"פ, הגם שלכאורה נוגע ההבנה (שלכן אם אינו מבין מה שלומד "אינו נחשב לימוד כלל"), מ"מ, הרי הרהור לאו כדיבור דמי, ויש כמה דינים החלים על הדיבור בד"ת (גם בתורה שבע"פ), כמו האיסור לדבר בד"ת כשהוא ערום (משא"כ הרהור מותר); פסק אדה"ז שאין מברכים ברכות התורה על הרהור בד"ת אלא רק על דיבור דת"ת, ועוד.
וכיון שגם תושבע"פ היא "מעם ה'", תורת ה' — מקום לומר, שהשם וגדר ד"דברי תורה" חל רק על דיבורים שהם בלשון שהקב"ה מדבר בו, היינו לה"ק.
וזו היתה פעולת משה רבינו, שע"י שהוא פירש את התורה בשבעים לשון — חל שם "תורה" על דברי תורה הנלמדים ע"י בנ"י בשאר לשונות
(ועדמ"ש התוס' ברכות שם, בנוגע ל"פרשיות המחוייבין לקרות דאורייתא כמו פרשת זכור. . מקרא בכורים כו' שמצוה בתורה לקרותן", שטעם המ"ד שנאמרין בכל לשון לפי ש"בכל לשון נאמרה בסיני שכל דבור ודבור שהי' יוצא מפי הקב"ה הי' מתחלק לשבעים לשון" (שבת פח, ב. שמו"ר ספכ"ח. וראה תוס' הדר זקנים עה"ת יתרו כ, ב). והצורך גם בפירוש התורה לשבעים לשון ע"י משה רבינו — כי: (א) קול הקב"ה (שנחלק לע' לשון) הי' רק דעשה"ד, ומשה פירש כל התורה כולה לשבעים לשון. (ב) ועיקר: כיון שכל עניני תורה באים לישראל ע"י משה רבינו (כדלקמן בפנים), לכן גם ענין זה הי' צ"ל (גם) ע"י משה רבינו. ולהעיר משטמ"ק שבהערה הקודמת, שהלשון שבנ"י לומדים בה תורה תלוי באיזו לשון לימדם משה.). דהגם שאין זה הלשון שהקב"ה מדבר בו, מ"מ חל ע"ז הגדר דדברי תורה, וכשאדם מוציא מפיו עניני תורה בלשונות האומות
(לא רק בלשון ארמי [שניתנה מסיני — רמ"א אה"ע ר"ס קכו. וראה רש"י קידושין מט, סע"א. שו"ע אדה"ז או"ח סרפ"ה ס"ב. ועוד. וראה בארוכה לקו"ש חכ"א (ע' 447 ובהערות שם. וש"נ). וע"ד החסידות ראה אוה"ת לנ"ך ע' תתקד] — אלא באיזו לשון שהיא משבעים לשון.), ה"ז מוציא מפיו "דברי תורה" (ואסור לדברם קודם ברכת התורה, וכו').
[ויש לומר, שמעין זה מצינו גם בתורה גופא, שיש בה מלשונות העמים, כמו: "יגר שהדותא", "טוטפות" ועוד — שהטעם שתיבות אלו נכללו בתורה (שהיא כולה "מפי הגבורה"), הוא כדי שתחול קדושת התורה על תיבות אלו, שעי"ז נעשו לשונות האומות מוכשרים "להעביר" על ידם דברי תורה, ומעין זה נמשך בכללות הלשונות כאשר לומדים בהם תורה].
והטעם שענין זה נעשה ע"י משה רבינו דוקא הוא, כי כל עניני תורה נמסרו לבנ"י ע"י משה דוקא, "משה קבל תורה מסיני", ועד שאמרו חז"ל ד"כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל נאמר למשה מסיני". וכן בענין זה, שחלות שם תורה על דברי תורה הנאמרים בשבעים לשון יכולה לבוא רק ע"י משה.