הודעהעל ידי מתעמק » ו' אוקטובר 02, 2015 9:10 am
כתב הר"ר יקותיאל ארי' קמלהר ב'הקדמה והצעה' לחידושי הרמב"ם שליקט וסידר: מרגלא בפומי, אם תראה רמב"ם תמוה מגמרא מפורשת, דע לך כי לא מהגמרא אתותב אך מפירש"י, ואלו ידענו את הפירושים שהי"ל לרבנו הרמב"ם באותה סוגיא, אז נוכחנו לדת כי אין כאן לא קושיא ולא השגה, עכ"ד.
(ויש להוסיף על דבריו, שלפעמים מה שקשה לנו על דברי הרמב"ם אינו מפירושו של רש"י, אלא מגירסתו של רש"י, שכל כך נקבע אצלינו עד שנראה לנו כגמרא מפורשת נגד הרמב"ם, אך משנדע גירסת הרמב"ם באותה שמועה יתכן שלא קשה כלום).
ולנידוננו, כל הקושיא על פי [שני] פירושו של רש"י בהא דהרוגי לוד. אך הר"ן שם ציין ל'הגדה', וכוונתו לרושלמי (שביעית פ"ד ה"ב, סנהדרין פ"ג ה"ה), דפפוס ולולייאנוס נהרגו על קידוש השם ממש, שלא רצו לשתות מים מכוס זכוכית צבוע (בר"ן משמע כפשטותו היינו שהיה אז שעת השמד וחוק לעכו"ם לעשות כן דוגמת ערקתא דמסאני, אך יש מהמפרשים, וביניהם הר"ש סירליאו, שפירשו הכוונה שרצו שישתו יין נסך, ולא שתו, וציוו שלכל הפחות ישתו בפרהסיא מים בכוס זכוכית צבוע כדי שאחרים יסברו ששתו יין, ומסרו נפשם גם על זה).
וכיון שכן, מסתבר שגם הרמב"ם פירש כן עפ"י הירושלמי, ומיושבים דבריו בלי דוחק.
ולנידון ה'קדושים'. תמיהני, הרי הדברים מפורשים כמ"פ בתוספות על הש"ס, שקראו את רבינו יום טוב ורבי יעקב מקורביל בתואר "הקדוש", וכן בתוספות שלנו למסכת זבחים שהם תוספות רבינו ברוך תלמידו של ר"י מקורביל, קורא לרבו הר"י מקורביל בשם "רבינו הקדוש". הרי שהיקראות קדוש לנהרג על קדושת השם היה מונח פשוט אצל בעלי התוספות הקדמונים לפני זמנו של מהר"ם מרוטנבורג.
ולגוף הענין. לא ידעתי למאי נ"מ לענין הלכה, שיצטרך להסביר הדבר לא בדרך דרוש אלא ל"איש ההלכה". ובכלל הגדרת 'איש ההלכה' הוא למי שמבין שאחר דיברת הראשונים אין כאן ספק, ודברי מהר"ם מרוט"ב מספיקים לו (וכש"כ כשזה גם דעת בעלי התוספות). (ואם חושש לענין הלכתא דאמירת קדיש, לא שמענו ולא ראינו שיקילו בזה אף בצדיקים וישרים שנהרגו בקדושה בגזירות ת"ש-תש"ה).
בכל אופן, מה ענין קדושים, בפשטות, כיון שיש מצות קידוש השם מונקדשתי, הרי המקיימו הוא "מקדש", וקראוהו קדוש. מה גם שקדוש בכל מקום בתנ"ך וחז"ל היינו מופרש מגשמיות, ואין לך מופרש יותר ממי שמסר את כל גופו למען כבוד שמו יתברך
ועל קדושים שבמשך הדורות, לא קשה, דאף אם לא ניתן להם בחירה, הרי סוף סוף רוב ימי הגלות היו בני ישראל בסכנה, שבהמרה יצאו מזה. ונמצא שמי שחי כל ימיו כיהודי על אף הסכנה, הרי שבסופו של דבר אם נהרג הוה כנהרג מתוך בחירת יהדותו.
אלא דיש להקשות על קדושים שבזמן הזה.
אך יש להקדים מהא דסנהדרין מ"ז דאפילו רשע נקרא עבד ה' אם נהרג שלא בדין ע"י עכו"ם. ובמדרש תהלים איתא דגם חסידים מיקרי, אף דבפשטות לא משמע כן מגמרא, אבל כמה ראשונים כולל הנמוק"י בסנהדרין שם נקטו לעיקר דברי המדרש הנ"ל.
ובכל אופן הוה ענין כפרת כל עוונותיהם, דעל זה דנו הגמרא שם, לענין קרבן.
ועיין ר"ן דכתב מפורש דאין לגרוס לפי זה בפרק חלק דאנשי עיר הנדחת אין להם חלק לעוה"ב, דהרי לפי סוגיא זו אף הנהרג בדין סנהדרין, אם קיבל עליו את הדין, נמחלו עוונותיו, עכ"פ אחר קבורה.
ועיין דבר נפלא בהגהות יעב"ץ בסנהדרין שם, שהדגיש שנהרג ע"י עכו"ם רק כשנהרג בשביל היותו יהודי שומר תורה. ומשמע דעתו שאף אם עכשיו לא ניתן לו הבחירה, אבל כל שעצם הריגתו היה משום ששייך לקהל שומרי תורה, מספיק להיות מחילת עוונותיו
ולענין הקדוש (רבי משה טברסקי) שהתחלנו בו, כיון שמעיקרא כבר גילה דעתו שכל ימיו על קדושת השם כמו שנתפרסם הקלטת, נמצא דהוה לכה"פ כקיבול הדין, וקדוש מיקרי.
וראה באור לישרים דרוש ט' שכתב לפרש סתירת מדרש תהלים (שכאמור הראשונים הביאוהו כדבר מוסכם) לדברי הגמרא סנהדרין דחסידיך היינו רק חסידים דמעיקרא, וביאר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דהמדרש מיירי במי שקיבל עליו הדין, ובגמרא מיירי במי שלא קיבל. והגם שנכתב בתוך דרוש של אגדה, נדמה שגם איש הלכה יודה שהקושיא גדולה והתירוץ מסתבר, וראויים הדברים מצד עצמם, כך שאין מזיחים מזחיחים ומזניחים רק משום שבמקרה נאמר בתוך דברי דרוש.
דברים האלו נרשמו בשעתן להעלות באשכול זה ולא הספיק להן השעה. וכעת הנני מעלן לזכר נשמת ידידנו הבלתי נשכח הקדוש ר' איתם הנקין ז"ל הי"ד אשר מחמת קדושת המועד מנועים אנו כעת מלהספידו. יהא זכרו ברוך.