איש_ספר כתב:אדרבה, אם הבנתי נכון, הרב הכותב מבקש בדיוק למחות כנגד מה שמסתמן: תיקון החומש בידי עורכו/עורכיו/כותבו/צוות כותביו. תהיה זהותם אשר תהיה.
לפי תפיסתו, אין כאן מקום להזדמנות נוספת ומי שכשל[ו] בענין יסודי כזה, אין נזקקים לו/להם.
אדרבה ואדרבה, היא הנותנת. מאחורי המפעל, כמו כל מפעל דומה, אין אדם אחראי ולא גוף אחראי. זה נעשה כמו מיטב התוצרת המשובחת של היצירה התורנית בדור האחרון: בידי צבר אברכים מזדמן ואקראי, שרק רצו לסגור את החודש. לא אנשים מקצועים שיודעים את דרכם.
מה יתן ומה יוסיף לו, אפוא, אם הפעם יהיו אלה אברכים אחרים, או אותם אברכים עצמם?
בסופו של דבר, מה שמכריע בפרויקטים אלה הוא קיומו של מבקר רציני, שיודע וחלי ומרגיש. והנה עכשיו היצירה עוברת את הביקורת הכי פולשנית שניתן להעלות על הדעת. העורכים רק צריכים לאסוף את כל ההערות ולתקן.
כל סגנון המחשבה של "אין נזקקין לו" (כאילו המו"ל נחשב כמי שפנה לערכאות!) הוא משונה וחסר פשר. עצם הגישה
(המגוחכת לעצמה, שאין לה שום מקור, שחיבור נפסל אפריורי בגלל שמחברו נכשל בעבר) של נתינת "הזדמנות נוספת", כן או לא, מחזיר את הדיון לגופו של אדם ולא מתייחס לגופו של חיבור. תופיע המהדורה החדשה, יתכבד המומחה הנטוע על מסורת הדורות, יתיישב ויבחן אם המהדורה הולמת את ציפורי הנפש של התורה הק'.
זה לא שעכשיו התגלה שהעורכים אינם מבינים במלאכתם ואינם ברי סמכא, אלא ברור שהיה חסר מבקר. ומה רע כאשר עכשיו יהיה מבקר? ואם החיבור יופץ עכשיו לא בהוצאת לש"ם, אלא בהוצאת שמ"ל, או הוצאת מש"ל?
מנגנון ציבורי הוא לא תמיד מה שנראה לעיני תם. האדם המייצג את המערכת הוא לא חזות הכל. מאחורי היועץ המשפטי לממשלה יש עשרות עורכי דין שיושבים וחורשים את החומר וכותבים חוות דעת באישון ליל. סבורני שהרב קסלר יודע זאת היטב.
