משמעות ה"צמצום" על דעת רבותינו

[דרומי]

יפה כתבת!

עלה והצלח במחקריך החשובים, ויהי ה' עמך.

באמת לא מתאים לסכם ענינים העומדים ברומו של עולם, והיו שהשקיעו בהם שעות רבות של מחשבה ועיון, מוח ולב - בפורום כזה, עם כל מעלותיו.

[אגב, מסופר שפעם נכנס (באירופה שלפני המלחמה) איזה רב שלא הכיר את מושגי הקבלה לאיזה בית מדרש חסידי וראה שם איזה דף מודפס ובו כתוב על 'סוד הצמצום' וכו'.

נענה אותו רב בתמימות ואמר, 'כן, כן, גם אני בבית הכנסת שלי דיברתי על המצב הקשה הקיים כיום, צמצום הפרנסה'... ]

[אבק פורח]

אני רואה שחכמי הפורום אינם מסתפקים בפירורים אלה. ועל כן הם חוזרים אל ההתחלה, ושבים וטוענים ושואלים ומקשים את אשר כבר נאמר ונדרש.
...
משום כך אפרוש מן האשכול, ואמשיך בעבודתי הארוכה.

בהצלחה במלאכת הקודש. אבל אל ישלה מר את עצמו לאמר שספרים עמוקים מיני ים ורחבים מארץ מידתם ימנעו מאנשים מלמחזר ולשוב ולטעון ולשוב ולטעון ולמחזר.

[בריושמא]

הרב אבק פורח,

אכן.
יודע צדיק נפש חבריו...
אינני משלה את עצמי. אבל על ספר שלם - כדאי לסבול,
ועל בירור מקיף ומפורט כדאי לענות.

[מקדש מלך]

מחכים לספר השלם.
ואז כשיפוצו המעיינות, הנפוצים כבר בלאו הכי, נלמד, נחכים מאוצרותיו. וכן, יתכן שגם נישא וניתן, כדרכה של תורה...

[בריושמא]

הרב דרומי
והרב מקדש מלך,

תודה על הציפייה. התעודדתי !

[חרסון]

https://www.academia.edu/37125261/%D7%9 ... 7%99%D7%97

[מקדש מלך]

יישר כוח לרב אביבי על ההסברה הבהירה, בעיני מרבה הוא את כבוד התורה שמעמיד דברים מסודרים ומחוורים בדברים העדינים ביותר.
ואביא כעין דברים אלו בסגנון אחר למי שיועיל לו, מדברי הרב פייבלזון בקונטרס שהועלה לעיל.

המעיין בדברים יראה בבהירות את ההבדל בין שתי השיטות. הגר"ח לא הזכיר שום ביטול של המציאות מצד
ההשפעה. רק מצידו עצמו ית' אין עוד מלבדו ממש, כמו קודם הבריאה. אבל עד כמה שאנו מתיחסים לנמצאים
ומתעסקים איתם, הרי הם מציאות גמורה, ואין טעם ומקום להבחין בהם אלוקות. תפיסת הנמצאים כאלוקות אין
לה שום מקום, לפי דעה זו. ואילו הרב מלאדי, מבאר איך ההשפעה האלוקית המקיימת את הנמצאים, היא עיקר
הדבר הנמצא, והיא בעצמה אלוקותו יתברך .
וכל הויכוח הנורא בין רבינו הגר"א להרב בעל התניא, אינה בשאלה האם יש מציאות לעולם. לשאלה זו אין חשיבות
גדולה כל כך. עיקר הויכוח הוא האם אפשר להתיחס לעולם הגשמי כאל אלוקות. הגר"ח מבאר ומדגיש, שמבחינת
הקיום של העולמות אין שייך לבטל מציאותם, ואסור להתיחס אל המציאות הנראית לעינינו כאל גילוי אלוקותו ית' רק מבחינתו ית', שזו בחינה שאין לנו יחס אליה, אפשר לומר שהמציאות כולה כלא היתה. אבל זוהי בחינה של מצידו, ולא מצידנו. והרב בעל התניא מדבר בפירוש שהמציאות הגשמית כולה היא גילוי הארת אלוקותו ית'. ונוסח דברי הגר"א במכתביו החריפים נגד החסידות מורה כן וז"ל שם, האומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילידתני,עכ"ל, והיינו שאין הקפידה על ביטול העולם, אלא על תפיסת המציאות כמבטאת את אלוקותו ית'. וראיתי במכתבי בעל הלש"ו, שכותב שטעות החסידים היא כמעט עבודה זרה, שהרי מחשיבים הנמצאים מצד קיומם ומציאותם כאלוקות. והיינו כדברינו, שעיקר הוויכוח לא היה בשאלת קיומם האמיתי של העולמות, אלא בשאלת גילוי אלוקות בנמצאים הללו, וע"ז יצא הקצף. משא"כ הגר"ח, מעולם לא אמר שהמציאות בתורת מציאות יש בה אלוקות, רק שמצידו אין מציאות כלל, וזו ודאי אינה תפיסה המתאימה וראויה לנברא, ואין נברא בעולם שיכול לחיות באופן זה.
רק לחכם ומבין מדעתו, דרך כלל, בפסוק ראשון של שמע, וכו

טעות מעיקרו, שכן כל המושג שמצד הנבראים הם דבר בפני עצמו מופיע להדיא בכתבי האדמו"ר הזקן.
אגרת הקודש פרק כ

והגם שהיש הנברא הוא ג"כ כלא חשיב קמיה דהיינו שבטל במציאות לגבי הכח והאור השופע בו מהכלים די"ס דאבי"ע שהקו אור א"ס ב"ה מאיר בהם וכזיו השמש בשמש כמ"ש בלק"א ח"ב. היינו קמיה דוקא שהיא ידיעתו ית' מלמעלה למטה. אבל בידיעה שממטה למעלה היש הנברא הוא דבר נפרד לגמרי בידיעה והשגה זו שממטה כי הכח השופע בו אינו מושג כלל וכלל

גם ההסבר (המופיע במאמר עצמו ולא צוטט כאן) שהדבר הנורא והאיום בשיטת החסידות הוא, שכיון שהכל אלוקות, ממילא העולם כבר מושלם (!), הריהו נסתר מכתבי החסידות לאין סוף, מלבד מידת ההגיון שבדברים, שיחליט כל אחד לבד.

עד שנתמעט כל כך האור והחיות מיעוט אחר מיעוט עד שיכול להתצמצם ולהתלבש בבחי' גלות תוך אותו דבר הנפרד להחיותו ולקיימו מאין ליש שלא יחזור להיות אין ואפס כבתחלה מקודם שנברא ולכן נקרא עולם הזה ומלואו עולם הקליפות וסטרא אחרא ולכן כל מעשה עוה"ז קשים ורעים והרשעים גוברים בו כמ"ש בע"ח שער מ"ב סוף פ"ד*

וכמ"ש בע"ח שער מ"ב סוף פ"ד שהרע שבעוה"ז החומרי הוא שמרי הקליפות הגסות כו' והוא תכלית הבירור וכו' ולכן כל מעשה עוה"ז קשים ורעים והרשעים גוברים בו וכו':

ופשוט שטעות זו הגיעה לו מחוסר קבלת העובדה ששתי הבחינות מופיעות 'גם' בתניא (לפחות, או שהוא המקור, וכידוע הדיון, ואין בזה נפק"מ), וממילא מצד הנבראים החסרונות קיימים גם קיימים.

[שומע ומשמיע]

הנושא הוא האם לנבראים יש שייכות וגישה לבחינה הזאת. האם למציאות של הא-לוקות הגמורה יש נגיעה בתוך התחום שלנו.

[מקדש מלך]

אף אחד לא חושב ניתן ל'השיג' את המציאות הזו, ואין טעם להביא ציטוטים לרוב על כך.

השאלה היא האם צריך להתבונן בזה ו'לחיות' כך. זו שאלה תודעתית התנהגותית, שכל אחד יכול להחליט בה כלפי עצמו.
בזה יש מחלוקת חריפה, מאוד אפילו. ובנושא זה שני הצדדים (התניא ובעל נפש החיים) ביארו את דעתם באופן ברור מאוד.

אבל מבחינת המציאות אין ויכוח (יש ויכוחים דקים, שאכמ"ל, אבל לא מה שהוא כתב).

ואילו מדברי הרב פייבלזון, שלדברי תלמידיו ניחון ב'חוש הסברה בהיר', עולה לכאורה שהמחלוקת היא מציאותית (וגם כמדומה שרק על פי הנחה הזו 'מיושב' מדוע החסידים הם 'כמעט עובדי עבודה זרה').

אז או שהוא לא יודע איך כותבים, או שהוא כותב דברים לא נכונים.

כך או כך, שאלת כשרון הכתיבה שלו או 'מה באמת דעת הרב פייבלזון' היא משנית לחלוטין (על כל פנים בעיני). כמעט כמו חוסר החשיבות שבשאלה האם העולם קיים או לא... מה שכן חשוב הוא שמה שנראה מקריאת הדברים אינו נכון!

[שומע ומשמיע]

זו לא שאלה תודעתית בעלמא, זו שאלה האם זה אומר לנו משהו על המציאות שלנו.
היינו לפיי החסידות אנחנו מסתכלים על המציאות ואומרים לפי בחינה מאד גבובה הכל א'לוקות וכו'
הנפה"ח אומר שאם אתה מסתכל על המציאות אתה רואה תורה ורצון ה', ואילו מציאות אחדות ה' ו'אין עוד מלבדו' הוא דבר שמאמינים שקיים, אבל אין לנו אפשרות לראות אותו במציאות עצמה בשום אופן.

[מקדש מלך]

כשתואיל להסביר במה החילוק בין 'מסתכלים ואומרים', לבין 'מאמינים אך אי אפשר לראות', שונה ממה שאני הסברתי, אוכל להתייחס לדבריך.

איני יודע האם יש לך הסברה טובה כמו הרב פייבלזון, אבל בכל זאת תנסה.

[אוצר החכמה]

לא מובן בעיני פירוש המילים מחלוקת מציאותית אי אפשר לחלוק מה המציאות על מציאות שאין משיגים אותה כלל רק יודעים שאין משיגים.
אבל זה פחות חשוב. העניין הוא שהגדרת נכון את המחלוקת.
תודעתית. שזה נוגע להגדרות על דעות ואמונות וממילא להגדרות כמו כפירה או עבודה זרה.
התנהגותית שזה מעורר חשש לחטאים. ועל זה כתב הנפה"ח את הרמז שלו בעניין בית הכסא.

[מקדש מלך]

לא מובן בעיני פירוש המילים מחלוקת מציאותית אי אפשר לחלוק מה המציאות על מציאות שאין משיגים אותה כלל רק יודעים שאין משיגים.
אבל זה פחות חשוב. העניין הוא שהגדרת נכון את המחלוקת.
תודעתית. שזה נוגע להגדרות על דעות ואמונות וממילא להגדרות כמו כפירה או עבודה זרה ?????.
התנהגותית שזה מעורר חשש לחטאים. ועל זה כתב הנפה"ח את הרמז שלו בעניין בית הכסא.

אם אין מחלוקת לגבי המציאות והשאלה היא האם מותר להתבונן בכך או לא, איך זה שייך לשאלת עבודה זרה?
האם כוונתך שאפשר בקלות לטעות ולהגיע להשקפת עבודה זרה?!
אם כן תואיל לבטא את דבריך בצורה ברורה יותר.

וכמובן צריך לחדש שמי שמחזיק בהשקפה שעלולה להגיע לידי טעות נחשב כבר כעת ל'כמעט עובד עבודה זרה'.

אם כל מה שנכתב הוא על דרך דרש, זה מצוין . רק צריך להודיע על כך, וזה מה שעשיתי.

[סגי נהור]

לעיל באשכול זה נכתב שמורנו הבעש"ט זי"ע לא התייחס מפורשות לצמצום של האר"י, אלא רק קבע באופן כללי שכל הלבושים וההסתרים הם אחיזת עיניים והאמת היא שלית אתר פנוי מיניה. כעת מצאתי שהדברים אינם נכונים והבעש"ט התייחס בהקשר זה מפורשות גם לצמצום, והביא דבריו תלמידו הרה"ק מפולנאה זי"ע בתוי"י פ' יתרו (והובא בכתר שם טוב סי' קי) "ששמעתי ממורי בזה סוד הצמצום". ודבריו שם ברורים מאוד למבין (וראה בכש"ט המבואר שם).

[אוצר החכמה]

זה מאד פשוט וברור.

את מציאות הבורא איננו מבינים כלל. זה אומר שאנחנו לא מדברים על זה ולא חושבים על זה ולא שואלים שום שאלות.
לכן בעיני השאלה האם מצד הבורא יש מציאות לעולם זו שאלה עם מילים חסרות פשר.

מעבר לזה לא הגדרתי כלום.
אתה הגדרת ואתה אמרת שיש מחלוקת תודעתית.
כלומר מה חושבים על היחס בין הבורא והעולם.

על זה כתבתי שטעות בעניין כזה יכולה להיות באופן עקרוני כפירה או מחשבת עבודה זרה כי זה המקום שהאיסורים האלה יושבים. בתודעתינו ובמחשבותינו על הדברים.

והדבר השני שציינת הוא התנהגותי.
אני מבין שדוגמא אפשרית לדבר הוא אדם שיתנהג במעשיו כאילו יש קדושה אלוקית בכל מעשה שנעשה. ועל זה הערתי שמזה אפשר לבא לידי חטא כמו שהיה אצל השבתאים שכן התנהגות זו עלולה לגרור גישה שגם העבירה היא דבר שהקדושה נמצאת בו.

את המשפט האחרון שכתבת על דרש לא הבנתי כוונתך.

[מקדש מלך]

כלומר מה חושבים על היחס בין הבורא והעולם (?).

אני כל הזמן עוסק כאן בעניני ניסוח, אז גם כאן אתקן את הניסוח, לא 'מה חושבים', אלא 'האם חושבים'.
ובעוד יותר ביאור. יש איזה שהוא יחס בין הבורא לנבראיו, ששנינו (התניא ונפש החיים) הגדרנו אותו בצורה (כמעט) זהה, וכעת אנחנו מתווכחים 'האם חושבים' על כך.

האם זו היתה גם כוונתך?
אם כן, נכון שאני מנסח טוב יותר?

[אוצר החכמה]

אני לא חושב שניסוחך נכון ולא ברור לי מה אתה מתכוון.

לכן הקדמתי שעל מהות הבורא אי אפשר לחשוב כלל.
כך שכל מי שחושב חושב מצדו.

האם על זה אתה חולק?

במחשבה שנייה איני מבין בכלל את כוונתך.

אין דבר כזה לא לחשוב.
על מציאות הבורא מה שאנחנו חושבים הוא שזה דבר שאינו מובן לחלוטין ולכן אין לנו מה לחשוב במשמעותו ופרטיו או לדבר בו אלא רק לחשוב ולדבר שזה דבר קיים (שם בלשון הרמב"ם).

השאלה היא תמיד מה אתה חושב. וזה נקרא תודעה.

[שומע ומשמיע]

כשתואיל להסביר במה החילוק בין 'מסתכלים ואומרים', לבין 'מאמינים אך אי אפשר לראות', שונה ממה שאני הסברתי, אוכל להתייחס לדבריך.

איני יודע האם יש לך הסברה טובה כמו הרב פייבלזון, אבל בכל זאת תנסה.

אנסה בהמשך בל"נ.

[מקדש מלך]

אני לא חושב שניסוחך נכון ולא ברור לי מה אתה מתכוון.

לכן הקדמתי שעל מהות הבורא אי אפשר לחשוב כלל.
כך שכל מי שחושב חושב מצדו.

האם על זה אתה חולק?

במחשבה שנייה איני מבין בכלל את כוונתך.

אין דבר כזה לא לחשוב.
על מציאות הבורא מה שאנחנו חושבים הוא שזה דבר שאינו מובן לחלוטין ולכן אין לנו מה לחשוב במשמעותו ופרטיו או לדבר בו אלא רק לחשוב ולדבר שזה דבר קיים (שם בלשון הרמב"ם).

השאלה היא תמיד מה אתה חושב. וזה נקרא תודעה.

אני לא קולט מה אתה רוצה.
הנפש החיים מסביר משהו נפלא על כך שמצד הבורא הוא ממלא כל עלמין, ונמצא בכל מקום והוא המציאות היחידה. אחר כך מזהיר שאסור לחשוב על כך. והאדמו"ר בעל התניא מזהיר שמצוה גדולה כן לחשוב על כך כמה שיותר, וזו עיקר עבודת ה', שכל הזמן יזכור שמצד הבורא כולנו בטלים במציאות.
על מה בדיוק 'אי אפשר לחשוב'? מציאות ששני הצדדים הסבירו דבר, ורק דנו האם מותר לחשוב עליו.
ומה הפירוש 'אי אפשר לחשוב על מהות הבורא'.
הנה אני חושב כעת שיש בורא. ואני חושב עוד פעם, ועוד פעם. וגם אני חושב על כך שמהותו אינה ידועה לי, ולא לאף אחד.
אתה כנראה מתכוין לומר שאין לנו השגה בזה. ולא ברור לי איך אתה מערבב השגה עם אמונה ומחשבה.

[אוצר החכמה]

עד שאתה שואל מה אני רוצה תסביר מה אתה אמרת שיש מחלוקת תודעתית חריפה.

[מקדש מלך]

המחלוקת היא איך צריכים לחיות.

התניא טוען שצריך להסתובב כל היום עם ההכרה ש'מצד הבורא' כולנו בטלים במציאות, או במילים המוכרות 'כוליה קמיה כלא חשיבין' (קמיה דווקא, כמובן). אין דרך להשיג את זה, זה לא מובן בכלל, אבל זה מה שנדרש מהאדם, לחוש את האמונה הלא מושגת הזו בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו.

והנפש החיים אומר שזה אכן נכון, אבל אסור לחשוב על כך. זה בכלל לא אמור להעסיק אותנו איך זה נראה מצד הבורא, שזה בכלל לא בהשגתינו.

נמצא שאין מחלוקת בהגדרת הדברים, כי אם בשאלה האם צריך לנסות ל'חיות' את הבלתי מושג. אפשר לתפוס אותי על המילה שאני אומר 'לחוש', אבל ברור היטב למה הכוונה. האדם יודע שמדובר במשהו לא מושג בכלל, ואף על פי כן הוא חי כל הזמן בתודעה הזו.

בדיוק כמו שכולם מודים שצריך לזכור כל הזמן את מציאותו יתברך, ולחוש אותה, על אף שאין לנו בה שום מושג כמובן.

יש עוד עומק ופרטים וחילוקים דקים, ואיני מנסה להקיף את כל הסוגיא. אני רק אומר שהדברים כפי שהוצגו במאמרו של הרב פייבלזון מוטעים, כי בבסיס ההבנה שמצד הנברא הוא 'יש גמור ונפרד' אין שום מחלוקת, כפי שהבאתי ציטוט ברור ומפורש.

[אוצר החכמה]

טענת הנפש החיים כל כך פשוטה שאתה אומר אותה אבל הופך אותה.
א. לא מבינים בעניין הזה כלום. ולא מבינים לא הכוונה כמו שאתה חושב שאני יכל לחיות את זה להרגיש את זה ולחשוב את זה ורק לומר שאיני משיג. זאת אי הבנה ששוללת מאיתנו כל התייחסות.
ב. לכן מי שאומר שהוא חושב את זה או חי את זה או כל דבר אחר שלא תרצה לקרא לזה הוא מייחס את הבנתו לבורא או במילים אחרות מייחס גם את הבורא להבנתו (זו נקודה שתחשוב עליה) וזו הבעייה.

אתה כמובן מוזמן לכתוב ולענות. אבל אני חושב שמבחינתי די בזה לדבר ברשות הרבים.

[מקדש מלך]

נראה לי שדי מיצינו (מההיבט הספיציפי הזה, לא כל ההיבטים....).
בכל אופן אזמין את המעוניין לראות את דברי נפש החיים בפנים, והבוחר יבחר.

[סגי נהור]

טענת הנפש החיים כל כך פשוטה שאתה אומר אותה אבל הופך אותה.
א. לא מבינים בעניין הזה כלום. ולא מבינים לא הכוונה כמו שאתה חושב שאני יכל לחיות את זה להרגיש את זה ולחשוב את זה ורק לומר שאיני משיג. זאת אי הבנה ששוללת מאיתנו כל התייחסות.
ב. לכן מי שאומר שהוא חושב את זה או חי את זה או כל דבר אחר שלא תרצה לקרא לזה הוא מייחס את הבנתו לבורא או במילים אחרות מייחס גם את הבורא להבנתו (זו נקודה שתחשוב עליה) וזו הבעייה.

זה לא מה שכתוב בנפש החיים.

[אוצר החכמה]

זה מה שכתוב שם בשער ב פרק ב ג.

אני חושב שהוא לא כותב במפורש את מה שכתבתי באות ב וודאי לא במילים האלה. אבל להבנתי זה מה שנובע מהאמירה שלו.


מה שמדבר אח"כ בשער ג כולל עניין הצמצום והקו הוא אחרי ההנחה הזאת ומדבר רק ברצונו (בהגדרות הרמח"ל) או כפי שהוא קורא לזה במה שהוא מתחבר בעולמות. ומדבר על עניין השוואת רצונו.

[שומע ומשמיע]

כשתואיל להסביר במה החילוק בין 'מסתכלים ואומרים', לבין 'מאמינים אך אי אפשר לראות', שונה ממה שאני הסברתי, אוכל להתייחס לדבריך.

איני יודע האם יש לך הסברה טובה כמו הרב פייבלזון, אבל בכל זאת תנסה.

כמובן שהדברים תלויים באובנתא דליבא, ואי אפשר לפרש בהם עד הסוף , והאובנתא גם תלויה בתובנות הקודמות שיש בלב [מה שנהניתי מהכתיבה של הרב פייבלזון היא דוקא מה שפירש יפה את המשמעות של הדברים, בלי להיכנס עד הסוף בהגדרה].
אני מבין כך: הבוי"ת ברצונו חידש מציאות של 'נבראים', ומצד מציאות זו יש להם מציאות נבדלת, מצידו ית' אין מציאות אחרת כלל. אבל השאלה היא האם בעצם המציאות הזאת שהתחדשה בבריאה, בבחינה מאד גבוהה שלה, נמצאת הדרגה של אין עוד מלבדו. או שבתוך מה שהתחדש בבריאה אין כלל מציאות כזאת של א-לוקות גמורה, אלא שהמציאות של הבריאה היא מכוח מציאות זאת.
כשמבינים כך, אז גם בלמעשה אין זו רק שאלה תודעתית, אלא שאלה תורנית, לאיפה התורה מכוונת להביא אותנו.

[מקדש מלך]

זה מה שכתוב שם בשער ב פרק ב ג.

אני חושב שהוא לא כותב במפורש את מה שכתבתי באות ב וודאי לא במילים האלה. אבל להבנתי זה מה שנובע מהאמירה שלו.


מה שמדבר אח"כ בשער ג כולל עניין הצמצום והקו הוא אחרי ההנחה הזאת ומדבר רק ברצונו (בהגדרות הרמח"ל) או כפי שהוא קורא לזה במה שהוא מתחבר בעולמות. ומדבר על עניין השוואת רצונו.

א. נראה לי שאתה מפריד בין רצונו למהותו, וכן לא ייעשה.
ב. גם בעל התניא בשער היחוד והאמונה מדבר על מידת המלכות והמידות שלמעלה מהם (יחודא עילאה שם אדנות בשם הוי"ה, ויחודא תתאה שם הוי"ה בשם אדנות), כלומר אפילו לא על רצונו אלא על הנאצלים, ואין קשר בין הדברים. אלו שני סוגיות מקבילות. לא סותרות.
ג. כשרמח"ל פותח את ספרו דרך ה' בשבע ידיעות (נראה לי, לא זוכר בדיוק) שצריך לדעת על הקב"ה. האם הוא מדבר שם על 'רצונו' או על הקב"ה בעצמו?
יש עוד הרבה להאריך, אולי בהמשך.

[אוצר החכמה]

הרמח"ל מבאר היטב את העניין בכמה מקומות למשל בקנאת ה' צבאות.
אני מודה לכם על ההתכתבות והדיון בנושא אבל אני כאמור לא רוצה להמשיך לדון בזה ברה"ר.
(רק צינתי את המקום בנפה"ח)

[מקדש מלך]

כשתואיל להסביר במה החילוק בין 'מסתכלים ואומרים', לבין 'מאמינים אך אי אפשר לראות', שונה ממה שאני הסברתי, אוכל להתייחס לדבריך.

איני יודע האם יש לך הסברה טובה כמו הרב פייבלזון, אבל בכל זאת תנסה.

כמובן שהדברים תלויים באובנתא דליבא, ואי אפשר לפרש בהם עד הסוף , והאובנתא גם תלויה בתובנות הקודמות שיש בלב [מה שנהניתי מהכתיבה של הרב פייבלזון היא דוקא מה שפירש יפה את המשמעות של הדברים, בלי להיכנס עד הסוף בהגדרה].
אני מבין כך: הבוי"ת ברצונו חידש מציאות של 'נבראים', ומצד מציאות זו יש להם מציאות נבדלת, מצידו ית' אין מציאות אחרת כלל. אבל השאלה היא האם בעצם המציאות הזאת שהתחדשה בבריאה, בבחינה מאד גבוהה שלה, נמצאת הדרגה של אין עוד מלבדו. או שבתוך מה שהתחדש בבריאה אין כלל מציאות כזאת של א-לוקות גמורה, אלא שהמציאות של הבריאה היא מכוח מציאות זאת.
כשמבינים כך, אז גם בלמעשה אין זו רק שאלה תודעתית, אלא שאלה תורנית, לאיפה התורה מכוונת להביא אותנו.

אכן הרגשת בנקודה חשובה. נקודת 'יחודא תתאה'.
אבל יחודא תתאה אינו אומר שהנמצאים הם אלוקות, אלא שאלוקות 'נמצאת' בהם. והכוונה להמפורש בכתבי האר"י ש'אורות דנשמה' שבבי"ע הם אלוקות.
כלומר שפע החיות שמחיה את הנברא הוא אלוקי (ופשיטא שאינו בגדר זמן ומקום ומופשט מכל חומריות, ונעלם, כי אלוקות נעלם ב'העלם הבורא מן הנברא').
וביאורו של דבר יארך. לשם כך יש ללמוד את תורת חב"ד בעיון.
רק זאת אוסיף, שגם נפש החיים רומז לכך כשכותב שהקב"ה 'מסתתר' בעולמות להחיותם.
ואם בקושי הסכים רבינו הנפש החיים לגלות את יחודא עילאה, ודאי שלא יגלה את 'יחודא תתאה'.
אבל הן הן הדברים. מפורשים הם בכתבי האר"י, רמוזים כאן ומפורשים כאן. והויכוח הוא תודעתי, וכנ"ל.

[דורשי יחודך]

אני חושב שיש בדברי הרב פייבלזון פיסוק לא נכון. וזה אולי גרם למקצת מהחכמים כאן להבין אותו לא נכון.
קודם כל אני רוצה להבין את דבריו ואת מה שהוא טוען, אחר כך כמובן יש לדון בדברים מצד עצמם.

כתוב בדבריו: הגר"ח מבאר ומדגיש, שמבחינת הקיום של העולמות אין שייך לבטל מציאותם, ואסור להתיחס אל המציאות הנראית לעינינו כאל גילוי אלוקותו ית' רק מבחינתו ית', שזו בחינה שאין לנו יחס אליה, אפשר לומר שהמציאות כולה כלא היתה. אבל זוהי בחינה של מצידו, ולא מצידנו.

נראה לי שחסר בדבריו נקודה, וצריך להיות כך:
הגר"ח מבאר ומדגיש, שמבחינת הקיום של העולמות אין שייך לבטל מציאותם, ואסור להתיחס אל המציאות הנראית לעינינו כאל גילוי אלוקותו ית'. רק מבחינתו ית', שזו בחינה שאין לנו יחס אליה, אפשר לומר שהמציאות כולה כלא היתה. אבל זוהי בחינה של מצידו, ולא מצידנו.[/b][/b]

וביאור דבריו, שלפי דעתו המח' העקרונית שבין התניא והנפש החיים היא בכלל לא מפורשת בדברי הנפש החיים. כלומר שהנפש החיים לא כותב במפורש על מה חולק על התניא.

הנפש החיים אומר שיש שתי בחינות: מבחינתו ית' אין מציאות לעולם. אין עוד מלבדו.
מצדנו יש מציאות לעולם.
עד כמה שיש מציאות, היא מציאות נפרדת. היא לא גילוי אלקות.

ואילו בעל התניא, גם כשמדבר על הבחינה אשר מצדנו, שהמציאות ישנה, מדגיש את העניין שהמציאות הקיימת היא גילוי של אלקותו.

זה לא שמה שהנפש החיים טוען שאין לחשוב עליו, התניא אומר לחשוב עליו. אולי זה גם נכון, אבל הראמ"פ בא להצביע על מחלוקת אחרת לדעתו.

המח' הזאת היא לא מפורשת בכלל. אלא שמה שהתניא אומר, הנפש החיים משמיט ולא מתייחס אליה כלל. דהיינו הענין שגם במציאות הקיימת אפשר להבחין בגילוי אלקות.
והמחלוקת הזאת לפי דעתו היא מחלוקת מציאותית ממש, לא רק מח' בגישה ובתודעה וכו'. דהיינו שלדעת התניא, גם העולם הנברא, אליבא דאמת, אינו אלא גילוי של אלקות. ואיל לדברי נפש החיים, העולם הנברא איננו גילוי של אלקות.
שם באותיות יא-יב מבאר שכמובן גם לדעת הנפה"ח בשורש העולמות ובתוכם מאיר גילוי אלקות, אבל הצורה החיצונה עומדת לעצמה ואסור להתייחס אליה כאל אלקות.
עד כאן סיכום דברי הראמ"פ לפי הבנתי.

והנה לפי דבריו, יוצא שכל מה שהרעיש הנפה"ח נגד אלה ששמים את פניהם לבחינה שמצדו, אין זה בכלל עיקר המחלוקת שלו עם התניא, אלא עיקר הויכוח הוא על מה שהתניא כותב על העולמות כגילוי אלקות. וזה לכאורה קשה לומר, שנמצא עיקר חסר מן הספר. וכפי הנראה שהראמ"פ עומד בזה קצת, ומבאר שכוונת הנפש החיים שענין ביטול המציאות שייך רק מצדו ית' ולזה אין לנו גישה, כלומר אבל בבחינה שמצדנו אין בחינה של ביטול המציאות כלל. ועדיין יש בזה מן הדוחק.

[מקדש מלך]

הרב דורשי יחודך היקר, לדעתי תגובתך אינה עונה בבירור על הטענה אותה העלתי.

ובלי קשר לתגובה שלך, אני חושב שזה מוזר, שהרב הוטנר הרב דסלר, הרב קוק ותלמידיו, שהכירו את שתי השיטות לעומקם, לא מצאו מחלוקת בנושא, ודאי לא מציאותית ויסודית, ואילו בעל הלש"ם שהיה קדוש עליון, אבל מן הסתם לא למד את התניא כלל וכלל, ודאי לא בעיון, וכתב משהו במכתב (הוא לא עמד מאחורי דבריו בדפוס, אלא כתב דעה במכתב על דעה ששמעה כנראה מפי השמועה) מבלי להסביר יותר מידי, הופך להיות ההסתכלות המרכזית בנידון.

ואני לא רואה את בקיאותו ועמקותו של הרב פייבלזון בתורת חב"ד. ועל כן איני טורח כלל בישוב דבריו. רק כתבתי את המציאות כפי שהיא. ואם מישהו רוצה למצוא אותה בדבריו. לחיי.

ואני רוצה להדגיש, שאת נפש החיים לא למדתי בעיון, ולכן איני בטוח במה שכתבתי על 'יחודא תתאה' בדבריו. ומכל מקום אין זה משנה, כי ברור שהרב פייבלזון לא התייחס לנקודה מרכזית בשיטת חב"ד, והעובדה הזאת מראה על הבנתו בעניין, או לפחות על היעדר פרטים חשובים בסדר הדברים (וכפי שכתבתי לעיל, זו שאלה משנית).

ועוד נקודה (שאליה דווקא כן התייחס הרב ורשי יחודך בתגובתו). שהנפש החיים מסביר בדיוק מה מפריע לו בשיטת החסידים, והדברים הללו הם כי 'יכול לבוא מכך ענינים שלא כדת' או שיטעו ולא יבינו נכון, או שיזלזלו במצוות. וכעת 'מעקמים' את דבריו, העיקר ליישב איזה מכתב. והרב דסלר והרב הוטנר והרב קוק ותלמידיו (שלא לדבר על החסידים) טועים וכמעט עובדי עבודה זרה. והיחיד שכן כתב בפשוטו ואת דבריו אין לעקם כלל וכלל זה המכתב של הלשם (אגב, לא ראיתיו מעולם בפנים, אשמח שמישהו יעלה אותו).

[מקדש מלך]

הרמח"ל מבאר היטב את העניין בכמה מקומות למשל בקנאת ה' צבאות.
אני מודה לכם על ההתכתבות והדיון בנושא אבל אני כאמור לא רוצה להמשיך לדון בזה ברה"ר.
(רק צינתי את המקום בנפה"ח)

צודק בהחלט. אנחנו צריכים להיפגש פעם לאיזו שיחה...

[דורשי יחודך]

הרב מקדש, דברי לא נאמרו בקשר לדבריכם כלל ועיקר, לא ניסיתי לענות על טענותיך ואני מדבר על נושא אחר לגמרי.

[מקדש מלך]

אדרבה, גם ברוך יהיה. ותודה על ההבהרה.

[שומע ומשמיע]

יישר כוח, גם אני אינני מעונין להמשיך ברה"ר, אז ניפרד כולנו לבינתיים..
בכל זאת הייתי ממליץ להסתכל בדברי ר' יואל קלופט [זקנו של הרב פייבלזון דרך אגב] שהובאו בתחילת האשכול.

[מקדש מלך]

ליקוטי אמרים פרק לג

וז"ש ישמח ישראל בעושיו פי' שכל מי שהוא מזרע ישראל יש לו לשמוח בשמחת ה' אשר שש ושמח בדירתו בתחתוני' שהם בחי' עשיה גשמיית ממש. וז"ש בעושיו לשון רבים שהוא עו"הז הגשמי המלא קליפות וס"א שנק' רשות הרבים וטורי דפרודא ואתהפכן לנהורא ונעשים רשות היחיד ליחודו ית' באמונה זו

בקשר לרבי יואל קלופט, דווקא עיינתי בדבריו ולא מצאתי כי אם מעט פרטים קבליים שלא הבנתי את הקשר שלהם לדיון הספציפי כאן.

[מגדל]

רציתי לצרף כאן שאלה מסויימת בנושא.

ראיתי מזמן באחד הספרים של ר' יעקב עדס (כמדומני שהיה זה מדרכי העליה או קבלת הגר"א, אינני זוכר מחמת ריחוק הזמן), שדן בעניין הצמצום והעמיד שישנן ב' מחלוקות עיקריות, וממילא מסתעפות ד' שיטות עיקריות בעניין הצמצום.

א. האם הצמצום כפשוטו או לא כפשוטו
ב. האם הצמצום נעשה בא"ס עצמו, או בבחינה עליונה אשר איננה א"ס ממש, וזה בהתבסס על היסוד שמבואר בכתבי האר"י שבחינות גבוהות נקראות בשם א"ס כלפי הנמוכות מהן.

אינני זוכר מי כתב מה, רק זוכר שהמדוברים הם: רע"ח ריקי, בעל התניא, נפש החיים, והלש"ו.

איך שיהא, נפשי בשאלתי. כל הדרושים שנתקלתי בהם המדברים בעניין הצמצום, תמיד פותחים במעין הקדמה או הצגת בעיה, שקודם בריאת העולמות היה אור א"ס ממלא כל המציאות, ואיך ישנו מקום לבריאת העולמות וכו' וכו'. ומכאן לכאורה נראה דהאר"י בא לפתור בחידוש זה של הצמצום גם איזו שהיא בעיה, שמא יש להגדירה כפילוסופית, או קבלית תהא אשר תהא, וממילא מתעוררת השאלה, האם באמת ניתן לנטרל בדרכים שונות את התשובה, בין אם לומר שהצמצום לא כפשוטו, ובין אם לומר שאינו בא"ס, אין העיקר חסר כאן מן הספר?

מה עושים אותם מפרשים עם קושיה זו? האם הם מתרצים אותה בדרך אחרת? האם הם מבארים שקושיא מעיקרא ליתא?
תודה.

[סגי נהור]

איך שיהא, נפשי בשאלתי. כל הדרושים שנתקלתי בהם המדברים בעניין הצמצום, תמיד פותחים במעין הקדמה או הצגת בעיה, שקודם בריאת העולמות היה אור א"ס ממלא כל המציאות, ואיך ישנו מקום לבריאת העולמות וכו' וכו'. ומכאן לכאורה נראה דהאר"י בא לפתור בחידוש זה של הצמצום גם איזו שהיא בעיה, שמא יש להגדירה כפילוסופית, או קבלית תהא אשר תהא, וממילא מתעוררת השאלה, האם באמת ניתן לנטרל בדרכים שונות את התשובה, בין אם לומר שהצמצום לא כפשוטו, ובין אם לומר שאינו בא"ס, אין העיקר חסר כאן מן הספר?

מה עושים אותם מפרשים עם קושיה זו? האם הם מתרצים אותה בדרך אחרת? האם הם מבארים שקושיא מעיקרא ליתא?
תודה.

ודאי שדנים בשאלה זו ואף מוקדש לה (בהבדל מסוים) פרק ד בשער היחוד והאמונה.
זה נושא שדורש הרחבה והעמקה ובכל זאת אכתוב בקיצור נקודה אחת. פשוט שהקב"ה משפיע לנו את אורו באופן מצומצם ומוגבל, והיא מדת גבורתו לצמצם ההשפעה לפי כלי הנבראים (למען הדיוק מדת הגבורה כשאר מדותיו הקדושות אף היא נאצלה לאחר ובעקבות הצמצום, ואכמ"ל בביאור הדבר). אבל השאלה היא אם ההגבלה הזאת קיימת גם לפניו, או שאצלו יתברך אין זו הגבלה.
לשם משל: כשאדם חד חידה לחברו, עבור השומע מילות החידה הן סתומות ואטומות והריהן עבורו הסתר וכיסוי על הפתרון. לא כן עבור האומר שאצלו המלים שקופות וצלולות ואין בהן שום הסתר, ואדרבה הפתרון עולה מתוכן.

[מגדל]

[/quote]
ודאי שדנים בשאלה זו ואף מוקדש לה (בהבדל מסוים) פרק ד בשער היחוד והאמונה.
זה נושא שדורש הרחבה והעמקה ובכל זאת אכתוב בקיצור נקודה אחת. פשוט שהקב"ה משפיע לנו את אורו באופן מצומצם ומוגבל, והיא מדת גבורתו לצמצם ההשפעה לפי כלי הנבראים (למען הדיוק מדת הגבורה כשאר מדותיו הקדושות אף היא נאצלה לאחר ובעקבות הצמצום, ואכמ"ל בביאור הדבר). אבל השאלה היא אם ההגבלה הזאת קיימת גם לפניו, או שאצלו יתברך אין זו הגבלה.
לשם משל: כשאדם חד חידה לחברו, עבור השומע מילות החידה הן סתומות ואטומות והריהן עבורו הסתר וכיסוי על הפתרון. לא כן עבור האומר שאצלו המלים שקופות וצלולות ואין בהן שום הסתר, ואדרבה הפתרון עולה מתוכן.[/quote]

לצערי לא הצלחתי לרדת לסוף דעתך.
אם אכן מדובר אך רק באשליה ומחזה תעתועים של צמצום, ולא באמת. מה אתה עושה עם ה"בעיה" שבאה תורת הצמצום לפטור?
אומר שגם הבעיה היא רק לפי ראות ענינו, ובאמת אין בעיה?

[סגי נהור]

לצערי לא הצלחתי לרדת לסוף דעתך.
אם אכן מדובר אך רק באשליה ומחזה תעתועים של צמצום, ולא באמת. מה אתה עושה עם ה"בעיה" שבאה תורת הצמצום לפטור?
אומר שגם הבעיה היא רק לפי ראות ענינו, ובאמת אין בעיה?

ההגדרה "אשליה ומחזה תעתועים" אינה מדויקת. יש צמצום ויש הגבלה של האור, אלא שלפניו יתברך אין זו הגבלה.
כעת אנא קרא שוב את ההודעה הקודמת.