פורום אוצר החכמה

בימים אלו בשיעור של תלמידי ארחות תורה, הזכיר רבינו את הקושיא שמטרידה אותו הרבה שנים, אהה דאמרי' בריש אלו מציאות משמי' דרבי יצחק דאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה, א"כ מי שיש בכיסו כמה פרוטות, האיך יכול להתפלל שמונה עשרה, הרי הוא טרוד כל הזמן למשמש בכיסו. וסיפר רבינו ששאל את זה לאחד מהגבירים הגדולים, והתפלא אותו נגיד וכי בשביל כמה שקלים הוא כבר טרוד עד שאינו יכול להתפלל, ואמר לו רבינו ואם יש לו דולרים בכיס אתה כבר מבין שזה מפריע לו...
ובסוגיא זו הובא לפני רבינו מה שהק' הגאון הגדול רבי יצחק זילברשטיין שליט"א לפי מה שיסד רבי יצחק אלחנן דיאוש של האשה לא מהני לממון הבעל, א"כ מ"ט אמרינן התם דהמוצא מעות בלי סימן יכול ליקחם לעצמו, ולא חשיב יאוש שלא מדעת, משום דאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה, וממילא בודאי כבר נודע לבעלים, למה לא נחוש אולי כסף זה שמצא, נפל מיד אשה נשואה, וזה שייך לבעל, והבעל עדיין אינו יודע שנאבדו, והדר הוי לי' יאוש שלא מדעת.
ומתחילה רצה רבינו לומר דסמכינן על רוב, דרוב מעות שנופלים הם מיד הבעלים עצמם. דבאמת כל דינא דרבי יצחק לכאו' הוא רק מחמת רוב, ואין לנו ודאי שמשמש, אלא דרוב אנשים ממשמשים, ועל סמך זה יכול לזכות בהם, אך לאחר זמן אמר דפשטות הסוגיא לא משמע כן.
ואמר ליישב באופן אחר דבדרך כלל כסף שבעל נותן לאשתו זה פחות או יותר כמה שהיא צריכה כדי לקנות בשוק וכדו', וכסף זה שנותן בידה כבר מעיקרא אייאושי מייאש, ואינו חושב שיחזור אליו, והוי שפיר יאוש מדעת, ובמעשה של רבי יצחק אלחנן היה סכום גדול שלא ניתן בידה כדי להוציא, ובזה ס"ל דכל זמן שלא נודע לבעל, לא מהני היאוש שלה]

שאלה מהו לצאת בכיס של מעות ע"ש עם חשיכה: תשובה התם אמרינן (ב"מ כ"א:) אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה והו"ל דומיא דתפלין. מיהו יש לחלק דבתפלין אמרינן (יומא ח') אסור להסיח דעתו מהם, וכעין זה נמצא בכתיבות מהר"י די בוטון ז"ל.

אחד מניצולי השואה, גלמוד ובודד, היה שבור ורצוץ מהקורות אותו ועלה מיואש לארץ ישראל. כאשר הגיע לארץ, נכנס אל מרן החזון איש ז"ל לקבל ממנו דברי חיזוק, יען כי הרגיש שאיבד כל חשקו ומרצו לעבודת ה'.
הושיבו החזו"א וסיפר לו מעשה שהיה באשה אחת שהיתה סוחרת, ובעלה לא התעסק בזה. פעם אחת לקחה כסף רב ונסעה לעיר אחרת כדי לקנות בו סחורה, ונאבד שם כל כספה. היא הלכה להרב דמתא וביקשה ממנו שיכריז כי מי שמצא סכום פלוני שיחזירו להרב. הגיע אדם אחד ואמר אני מצאתיה, אבל אם ע"פ דין הוא שלי איני רוצה להשיבו, (כי היה איש אביון והיו לו בני בית להשיאם וכו'), והיות ואדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה (כמבואר במסכת בבא מציעא דף כ"א ע"ב), א"כ היה יאוש וזה שלי. שלחו את השאלה להגאון ר' יצחק אלחנן זצ"ל, אב"ד קובנא, והשיב שעפ"י דין חייב להחזיר, כי אין הממון של האשה, אלא של בעלה, כי מה שקנתה אשה קנה בעלה, והוא לא ידע כלל מהאבידה, וא"כ היאוש שלה לאו כלום הוא, כי אינה הבעלים, ולגבי בעלה הוה יאוש שלא מדעת דלא הוי יאוש.
גם בדינך, המשיך מרן החזו"א ואמר ליהודי ניצול השואה, וכי יש בידך כלל להתייאש, הרי אין אתה כלל בעלים על עצמך, אנו רק שליחים של הקדוש ברוך הוא והוא הבעלים עלינו, הוא שלחנו לכאן והציב עבורנו את התנאים בהם נחיה, אם טובים יותר או פחות, כי הוא יודע מה טוב עבורנו, וא"כ אין מועיל כלל היאוש שלך, ואין לו ערך כלל, כי רק הבעלים בלבדם יכולים להתייאש!.
הדברים עשו רושם עז על היהודי, ועד היום הזה הוא מחוזק מכח דבריו של החזו"א ז"ל (מהגר"צ גרינהויז שליט"א מפי הג"ר יעקב גלינסקי שליט"א).

ומה שנקט 'וכסף זה שנותן בידה כבר מעיקרא אייאושי מייאש, ואינו חושב שיחזור אליו, והוי שפיר יאוש מדעת', צ"ב טובא אטו מתייאש מן הכסף, אף אי נימא שאינו סבור שהמעות עצמם ישובו אליו, מ"מ נתנם לאשתו למטרה מוגדרת ולא סתם לאיבוד, וסמוך ובטוח הוא שלא ילכו המעות לריק, אלא תקבל האשה את תמורתם, ומי הויא יאוש כה"ג.

אוצר החכמה כתב:

ומה שנקט 'וכסף זה שנותן בידה כבר מעיקרא אייאושי מייאש, ואינו חושב שיחזור אליו, והוי שפיר יאוש מדעת', צ"ב טובא אטו מתייאש מן הכסף, אף אי נימא שאינו סבור שהמעות עצמם ישובו אליו, מ"מ נתנם לאשתו למטרה מוגדרת ולא סתם לאיבוד, וסמוך ובטוח הוא שלא ילכו המעות לריק, אלא תקבל האשה את תמורתם, ומי הויא יאוש כה"ג.

זה אכן פלא גדול.

אבל לא הבנתי מה רע לו בסברת הרוב. השאלה היא לא אם רוב ממשמשים אלא אם רוב הממון הנופל הוא מאנשים או מנשים, כלומר אחר שאמרנו שהנופל מאנשים מותר ומנשים אסור, א"כ כיוון שהרוב נופל מאנשים לכן מותר וכמו בעיר שרובה גויים שיש סברא שנפל מגוי. (יש גם עניין של ייאוש כי גוי ימצא אבל זה עוד דבר כמבואר שם)

חכם באשי כתב:והיו שאסרו את החזקת המעות בכיס מטעם אחר, עי' במאמר 'איסור החזקת מעות בשעת התפילה', דאצ'ה 69.

טוב לי כתב:השאלה היותר פשוטה בנדון זה של ר' יצחק דאדם עשוי וכו' דפוק חזי וכי בימינו אדם יודע במדויק כמה מעות (כסף קטן) נמצאים בכיסו, ואם ישוב ויוציא הכסף מכיסו וכי יבחין אם חסר שקל או שנים? ואם כן נעקר דינו של ר' יצחק מעיקרא ועל מה נסמוך במציאת כסף קטן.

וזכורני שבמעשה איש מובא (הספר אינו לפני כרגע) שכבר נשאל החזו"א על כך והשיב שאחר תקנת חכמים שמעות אין חייב להכריז, אין לנו ענין בטעם התקנה שהיא אכן משום שאדם עשוי למשמש, אלא לא פלוג רבנן וכן הדין אף במקום שודאי לא משמש, והוא כעין הפקר בי"ד. (ובעבר הקשיתי על זה מהסוגיות להלן ראה סלע שנפל וכו' דלפי"ז אמאי חייב להחזיר כלל, ואיני מצוי בסוגיא בעת הזאת). ועכ"פ לפי"ז אפשר ליישב כל הנ"ל (באשה ובקטן) בשופי.
ואגב, מובא שם שהחזון איש הוסיף לבאר עפ"ז את התרגום (או הזוהר) שמתרגם "ואלה המשפטים - ואילין מילי דגלגוליא", והיינו דאדם שהיה חייב לחבירו ממון ולא החזירו הקב"ה מגלגל שישיב לו ממון בעל כרחו. וביאר החזו"א דזה שייך רק בנדון דידן דמדינא המעות שייכים עדיין לבעלים דהא לא התייאש והתורה העבירתם לרשות המוצא לתקן את חובו. [כתבתי הדברים מתוך הזכרון ואבקש מחילתכם על חוסר הדיוק]

עתה הבחנתי שלעיל כבר עלתה קושיא זו באופן דומה.

נוטר הכרמים כתב:בקשר לשאלה הראשונה נראה לומר בפשיטות דבתפילה אדם עומד במקום אחד בלי שום שינוי של הליכה וכיו"ב, ואין לו סיבה לחשוש לשלום המעות, ופוק חזי.
ועי' שו"ת הלכות קטנות (ח"א סימן פא), וז"ל,

שאלה מהו לצאת בכיס של מעות ע"ש עם חשיכה: תשובה התם אמרינן (ב"מ כ"א:) אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה והו"ל דומיא דתפלין. מיהו יש לחלק דבתפלין אמרינן (יומא ח') אסור להסיח דעתו מהם, וכעין זה נמצא בכתיבות מהר"י די בוטון ז"ל.

ומבואר שהכריע להלכה שאין זה בדרגה של אי היסח הדעת.