פירותיו של ההדס
פורסם: ב' יוני 08, 2015 1:04 pm
ברצוני להציע לפני החברים דברים שכתבתי, ואשמח לשמוע הערות לכאן ולכאן:
ענבי ההדס זכו ליחס של פירות, אע"פ שאינם ראויים לאכילה, ועל־כל־פנים אין אכילתם מצוייה (השווה: שבלי הלקט, סי' קס, עמ' 127). כך נתחייבו ענבי ההדס במעשר (עי' ירושלמי, מעשרות, א ב, דף מח ע"ד בדפוס וינציאה), וכך ראיית ההדס כעץ המניב פירות סייע בזיהוי ה'עץ עבות' המקראי עם ההדס. ראה סוכה לב ע"ב: "רבי אליעזר בן יעקב אומר: 'ענף עץ עבות' - עץ שטעם עצו ופריו שווה, הוי אומר זה הדס". ה'טעם' המדובר כאן אינו כמובנו הפשוט, טעם המורגש בפה, כטעמי המאכלים, שכן אין עצו ופריו של ההדס ראויים לאכילה, כדברי המדרש, שההדס "יש בו ריח ואין בו טעם" (ויק"ר, ל יב), היינו ש"יש בו ריח ואין בו אוכל" (פסיקתא דר"כ, כז ט, עמ' 416), ובהכרח אפוא לפרש ש"עץ שטעם עצו ופריו שווה" נאמר על ריחו, שהריח המופק מן העץ שווה לריח המופק מן הפרי. וכך פירש לנכון ר' מנחם בר' שלמה המאירי: "אבל 'ענף עץ עבות', אף־על־פי שדרשו בו עצו ופריו שוה, רצוני לומר, למריחה, מכל־מקום בעבות סגיא..." (מגן אבות, הענין האחד ועשרים, מהדורת י' לאסט, לונדון תרסט, עמ' קכא). והשווה גם יוצר לסוכות 'אכוף ואכף ואשא דעי לגבוה', לר' בנימין ברבי שמואל מקוסטני (המאה האחת־עשרה): "זְרִיזִים מַקְדִּימִים לְמִצְוֹת / לִבְרוֹר עֲנַף עֵץ עָבוֹת / אֲשֶׁר נְעִימַת עֵצוֹ וּפִרְיוֹ שָׁווֹת" (סידור רומניא, דף תה ע"ב). ולדעתי, הוראת 'נעימת' מתאימה יותר להאמר על חוש הריח מאשר על חוש הטעם.
ענבי ההדס זכו ליחס של פירות, אע"פ שאינם ראויים לאכילה, ועל־כל־פנים אין אכילתם מצוייה (השווה: שבלי הלקט, סי' קס, עמ' 127). כך נתחייבו ענבי ההדס במעשר (עי' ירושלמי, מעשרות, א ב, דף מח ע"ד בדפוס וינציאה), וכך ראיית ההדס כעץ המניב פירות סייע בזיהוי ה'עץ עבות' המקראי עם ההדס. ראה סוכה לב ע"ב: "רבי אליעזר בן יעקב אומר: 'ענף עץ עבות' - עץ שטעם עצו ופריו שווה, הוי אומר זה הדס". ה'טעם' המדובר כאן אינו כמובנו הפשוט, טעם המורגש בפה, כטעמי המאכלים, שכן אין עצו ופריו של ההדס ראויים לאכילה, כדברי המדרש, שההדס "יש בו ריח ואין בו טעם" (ויק"ר, ל יב), היינו ש"יש בו ריח ואין בו אוכל" (פסיקתא דר"כ, כז ט, עמ' 416), ובהכרח אפוא לפרש ש"עץ שטעם עצו ופריו שווה" נאמר על ריחו, שהריח המופק מן העץ שווה לריח המופק מן הפרי. וכך פירש לנכון ר' מנחם בר' שלמה המאירי: "אבל 'ענף עץ עבות', אף־על־פי שדרשו בו עצו ופריו שוה, רצוני לומר, למריחה, מכל־מקום בעבות סגיא..." (מגן אבות, הענין האחד ועשרים, מהדורת י' לאסט, לונדון תרסט, עמ' קכא). והשווה גם יוצר לסוכות 'אכוף ואכף ואשא דעי לגבוה', לר' בנימין ברבי שמואל מקוסטני (המאה האחת־עשרה): "זְרִיזִים מַקְדִּימִים לְמִצְוֹת / לִבְרוֹר עֲנַף עֵץ עָבוֹת / אֲשֶׁר נְעִימַת עֵצוֹ וּפִרְיוֹ שָׁווֹת" (סידור רומניא, דף תה ע"ב). ולדעתי, הוראת 'נעימת' מתאימה יותר להאמר על חוש הריח מאשר על חוש הטעם.