ואמר ר' יוחנן גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם שנאמר ושב ורפא לו איזהו דבר שצריך רפואה הוי אומר זה גזר דין של אדם מיתיבי השב בינתים מוחלין לו לא שב בינתים אפי' הביא כל אילי נביות שבעולם אין מוחלין לו לא קשיא הא ביחיד הא בצבור גזר דין דיחיד לא מיקרע אבל גזר דין דצבור מיקרע וגזר דין דצבור מי מיקרע כתוב אחד אומר כבסי מרעה לבך ירושלים למען תושעי וכתוב אחד אומר כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית מאי לאו כאן קודם גז"ד כאן לאחר גז"ד לא אידי ואידי לאחר גז"ד ולא קשיא כאן בגז"ד שיש עמו שבועה כאן בגז"ד שאין עמו שבועה כדאמר רשב"נ א"ר יונתן מנין לגז"ד שיש עמו שבועה שאינו נקרע שנאמר לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה עד עולם אמר רבא בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בדברי תורה ר' יצחק אמר יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין
מצאתי באחד הראשונים שמוכיח שאפילו גזר דין דיחיד שנחתם בשבועה מתכפר ע"י דברי תורה מכך שרבא(/רבה) עסק בתורה והתכפר לו.
אמנם לכאורה יש שלוש דרכים להסתכל על הגזרה של בית עלי ועל הכפרה לרבא(/רבה) ואביי:
1. מדובר בגזר דין על היחיד (בית עלי אינם "ציבור" בשעת הגזרה) והתכפר ליחיד.
2. מדובר בגזר דין על הציבור (מלכתחילה נגזר כך על כל בית עלי) אבל בסופו של דבר רבא(/רבה) היה יחיד ולכן אפשר ללמוד מכאן שאף ליחיד מתכפר (במילים אחרות - על אף שגזר הדין המקורי היה על הציבור, מכיוון שביצוע העונש הוא על היחיד, אפשר שיתכפר לו לבדו).
3. מדובר בגזר דין על הציבור וכך יש להתייחס אליו אף לגבי היחיד, דהיינו שהכפרה האישית שזכה בה רבא(/רבה) הייתה בגלל שמדובר בגזר דין שמעיקרו נגזר על הציבור, וממילא אין ללמוד מכאן שליחיד מתכפר גם כן בדברי תורה (במילים אחרות - ההסתכלות היא על גזר הדין המקורי, ולא על ביצוע העונש על כל יחיד ויחיד מהציבור).
ודאי שהראשון הנ"ל הסתכל על הדיון באחת משתי הדרכים הראשונות. האם מישהו מכיר מקורות נוספים בראשונים?