מלך הזהיר בועד / שיהיו תוקעים בבית הועד / בשבת וראש השנה
מלך חיזקם בלימוד / שיהא שופר קשור לעמוד / בשבת וראש השנה
מלך ברר לעדה / שלא יתקעו אלא בפני ראשי תעודה / בשבת וראש השנה
מלך רחש שלא ימשך ביד / אבל יינתן בו פה והוא מגויד / בשבת וראש השנה
והחוקרים, המה ראו כן תמהו, מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם, לקשור השופר אל העמוד בעת תקיעתו, נתחבטו בזה ולא העלו דבר ברור.
פליישר [תרביץ נד -תשמה] טוען שבזה יצאו מידי חשש שמא יעבירנו.
מוסקוביץ [תרביץ נה - תשמו] טוען משום מוקצה בשעת התקיעה עצמה, ואינו נוגע בו אלא בפיו(!).
הנשקה [סידרא ח - תשנב] טוען שזה בשביל שינוי בדרך התקיעה מעובדא דחול, כשלטענתו לירושלמי יסוד האיסור דאין מספקין ואין מרקדין אינו שמא יעשה כלי שיר אלא בגלל זה.
עיין שם כי נכספו החוקרים לתלות מנהג ארץ ישראל בדעת ירושלמי החלוק על הבבלי, בכדי שיבואר למה לא נזכרה ההלכה בתלמוד דידן, והאהבה קלקלה את השורה בפלפולים מיותרים ולא מסתברים.
והנה אלמלי הייתי באותו הדור הייתי מביא מחלוקת בבלי וירושלמי הקשורה מאד לענין-
בתלמוד ירושלמי [סוכה פ״ג הי״א] - כך היה המנהג בירושלם, אדם הולך לבית הכנסת ולולבו בידו וכו׳ לשאת כפיו ולקרות בתורה נותנו לחבירו, הניחו בארץ אסור לטלטלו. [ועיין ביאור הגר"א [יו"ד רסח] ששורת הדין שבסיום הנטילה היה צריך לשומטו מידו כאיזמל של מילה אלא שהקילו בזה, ונאמרו בזה כו"כ טעמים באחרונים].
ואילו בתלמוד בבלי [סוכה דף מ״א ע״ב] - תניא רבי אלעזר בר צדוק אומר כך היה מנהגן של אנשי ירושלם אדם יוצא מביתו ולולבו בידו הולך לביהכנ״ס לולבו בידו, קורא קריאת שמע ומתפלל ולולבו בידו, קורא בתורה ונושא כפיו מניחו על גבי קרקע הולך לבקר חולים ולנחם אבלים לולבו בידו. וכבר פירש בפמ"ג סימן תרנב א"א סק"ג שבא התלמוד ללמד שאין בו איסור טלטול כלל.
והיא הצעה נחמדה לכאורה, שקשירת השופר היא בכדי שלא יפול על הארץ מיד בסיום התקיעה, כשישמטנו, ולאידך גיסא שלא ימשך ביד להחזיקו מפני יראת ההפסד.
ועיין בכל זה.
