'מאה בתים' לרמב"ן, הוא שיר של הרמב"ן בן מאה בתים בענייני מוסר, שכתב ושלח לרבנו יונה קרובו ובן בריתו;
רבי משה בן נחמן
מאה בתים
שלחם לקרובו ורבו רבנו יונה
(הוא לשון הכותרת שבכתב היד)
1. לי יזעקו רעי ולי ישאלו: / ימים, אשר בגאון זמן צהלו,
2. איה ואיפה הם? התדע שחרם? / ולקץ ומועד ממך נשאלו!
3. הגד: הישובו, ואם נתנו זמן / לנו לשובב את אשר גזלו?
4. לנו לשובב כל כלי חמדה וכל / שמחה וששון, כל יקר שללו?
5. נעם וכל תאוה לנפש תרעב / היו לימינו – ועמם גלו!
6. אין על גרונינו רביד זהב ואין / כתר, אשר מנערות הרגלו,
7. גם טבעתינו ברזון נפלו, / הורד צבי עדים והתנצלו,
8. הורד גאון הודם ואין נזר וציץ, / אך מחגרת שק בלי יחדלו.
9. מבין עפאים קול זמיר עגור וסוס / היו למשאות ויסתבלו,
10. רגלי צבאינו גבעות קפצו / אתמול, והיום ברחוב כשלו,
11. ומחול עלמות תופפות לנו כקול / תנים, ואזנינו בשיר בחלו;
12. נראה בנות החן – וכבנות יענה / היו בתולתיו ולא הוללו,
13. אך עת תקוננה – פלאים נגרו / בבות ובשלש דמעות כלו,
14. כזכר חברים, נעמו לנו מאד, / אבדו ולא נדע לאן הובלו;
15. אם נעשה לבות כשמיר – אחרי / הפרדם – חזק, ולא יוכלו,
16. אכן בלבנו – לתנחומים – כאב / אבדן ימי נער אשר אזלו.
17. מתו עצמינו בחיתם, ואל / שכני קברים באמת נמשלו;
18. ילדות והשחרות לאט התגנבו, / כי לא במקום נאמן אהלו,
19. יסע יתדת אהלם, גם נתקו / חבלי יריעותיו וגם נפלו,
20. קומת בחורים, כארזים היתה, / יבשו סעפיה ויתמללו,
21. הגלת תהלת הנעורים, הגלתה / כלה, והלבות כבר נוחלו;
22. ראים תמורות וחליפות ילדו / ימים - לעשקי הזמן נבהלו,
23. יתנחמו אל אחרית וליום חלוף, / ולעת בחיתם נמקים חלו,
24. יועם זהב הודם וכתם תארם / ישנא, ובכלות שארם חמלו,
25. אל אוצרות חשך ומטמנים ואל / אבקת רכלתם אשר רכלו
26. יבכו, ועתם עת ספוד, כי נפתחו / בם שערי דמעה ולא ננעלו. –
27. שמחו ללא דבר, והמתעצבים / אל רעיון רוח והתהללו,
28. שמעו עצת נפש ידוע החלי, / התגללו ימים והתנפלו:
29. עתים מזמנות כהולדו לאיש - / צדקו, ומשפטם בקו כלכלו;
30. ילדות ועתותיו לאין נחשבו / לא פעלו דבר אבל נפעלו,
31. ולשחרות תבוא זמן מרהיבך / בשוא, ופוך עיניו לך כחלו;
32. ערוך לך שלחן וידיו יעשו / לשחוק בך לחם ויתעללו,
33. לחם כזבים יאכלוך, ועוד / כמעט, ובו הטחנות בטלו;
34. ימים ירננו וישירו לך, / שמחו לפניך וגילה גלו,
35. תלבש לבוש רקמה ועדי תעדה, / תחש ומכללים לך ינעלו,
36. ארח ברגליך עדי יתנגפו, / מרב לדרכם נעליהם בלו;
37. להם גבעים מעסיס רמון ויין / חלבון בכסות לענה הרעלו,
38. תחשב להאחז והנחיל נחלה / בהם, והמה ממך נשלו,
39. וידרכו קשתם לחץ, לא יחמלו, / אל ילבשו סרין ואל יתעלו!
40. אין לי בעולמי לבד הכר ימי / שיבה והשנים אשר הכפלו,
41. ימים אשר ידעו בזלת הזמן, / שנים אשר בתאות געלו,
42. ימים יביאוך חדריו לחזות / סתרו ומצפניו ואזנך גלו,
43. ימים אשר יודו באולתם, ואת / אזנם בערלתם והלב מלו.
44. כי הנעורים לאנוש מוקש, ואם / חכמו כאיתיאל ואם יסכלו,
45. מצב ומשחית בם, בשחתם נתפשו / אישים, בנכליהם אשר נכלו,
46. אם ישרו לבות ואם יתממו - / יתעקשו בהם ויתפתלו.
47. דעות ברב יועץ, ורק בתאוה / יתערבו מעשיו ויתבוללו,
48. מעשים בלי מבחן הכי ישתבשו, / כי יאמרו עקר בעת יהבלו,
49. אם אמרו לכתב - והנה ימחקו, / או יחשבו ברך - והן קללו;
50. להם אני שיט בלב ימים, והוא / היה כעופרת ובו צללו,
51. ידמו להתחכם בסוד מקרים, ועת / באם – והנה נשאו נואלו;
52. היו כשכורים, ויום הועדם / יתגדדו וימי בחורות אלו,
53. נעמו זמניהם למלחמות, ואל / נשים ביפים בערים יכסלו;
54. אל סבאי יין ואל הזוללים / שחו, ומערך אנוש שפלו,
55. כספם עצביהם ובזהבם יהי / מכשול, ומי יתן והתדלדלו!
56. רבים אשר נפלו ביד הנערות, / לא ידעו נפשם עדי נחשלו;
57. קוו ראות שיבה בראשיהם, והן / מגערת עליון כעשן כלו.
58. מה נעמה זקנה ליראי חטא, במו / מדות אשר רמו והתגדלו,
59. אל התשובה נשאו נפשם, ואם / אולי ואין עון ולא מעלו;
60. צומות ימותיהם וברותם במי / ראשם ומשקם בבכי מהלו,
61. יתפללו תמיד ויתודו, הכי / עשו ידיהם חטא ולא נמחלו;
62. יודו לאל חסדו, ובכשלם ביום / רעה ברע מעלליהם תלו,
63. ומהללים לשמו ולו ישתחוו / ארץ ועיניהם למרום דלו;
64. טובם בצדקת אל, ורעתם בעד / נפשם ומידם פרי אכלו,
65. לא מצאו חטאת וישימו מרי, / כי תאנה בקשו והתעוללו;
66. חיי בשרים יחפצו, כי ירדפו / אל מעלות רמות ובם עמלו,
67. שמו תשוקתם לעת מגאלי / הגוף - בבאו אל שאול – נגאלו.
68. עצה ותושיה לרב שנים, ובם / מעשה בראשית נחלה ינחלו,
69. זרת זקנים השחקים מדדה, / הרים בפלסם יודעים שקלו,
70. יגבה לבב שיבה במרכבה, ובו / לראות כבוד עליון יראיו עלו,
71. בינות שרפים מהלכים להם ותוך / רצפה ואבני אש, ולא אכלו,
72. בגן ובפרדס מסכתם, ועם / אלים בדגלי אהבה נדגלו,
73. בטחו בעולם הנשמות, לחזות / חביון וקרנים בהוד נאצלו,
74. אל גן ואל טובו בעדן ינהרו, / כי פחדו אליו ויתחלחלו,
75. משם להתעלות לעץ דעת, ובו / התנבאו חזים ובו שכלו,
76. משם לעץ חיים, לחיי מלאכי / שרת אשר אל צאליו צללו,
77. כי שם יתנו שיר לאל עליון, ושם / בכלל משרתיו לעבד נכללו,
78. נפשם בטוב תלין, למען ישבעו / משד כבוד שדי ותוכם מלו,
79. עוד אל צרור חיים להתעטר, ובו / כבוד ותפארת יפי כללו,
80. יתנשאו לשוב לגופתם ובא / בצור ובמחלות ויתגלגלו.
81. מתים, בגלותם לשם אל נשאו / עבדת ובכבדת, ולא סבלו;
82. דלות ועל גלות וזלת מצאו, / וינחלו כבוד ביום הוזלו,
83. כבלם ברגלם כעדי להם, ואם / יראו אשר זדים ובגדים שלו,
84. תמך אשוריהם במעגלם, ולא / נסע לבבם מן גבול הגבלו,
85. עשו רצון קנם, לדעתם יקרם / אסון במצותיו - ולא נעצלו;
86. מוציא אלי הרג בכור בנים, ואם / יבכה ודמעתיו בגיל יגלו,
87. שכר פרי בטנם לך, הצור, ולך / יתילדו בנים ולא שכלו;
88. לא יקראו הרג למתי חרבך, / לא יספדו להם ויתאבלו,
89. אך יאמרו: "חיים בדמינו!" בעת / יתבוססו בדם ויתגאלו;
90. אלה מתים ידך ואלה חבלך, / לא נפרדו ממך ולא נבדלו –
91. נאור, תמונתך בהקיץ ישבעו / ופני שכינתך ויתקבלו!
92. להם שחקים יזלו צדק וטל / חיים, ומבטן שאול חוללו,
93. יתחדשו נער, וגופם רטפש / מטללי אורת אשר יזלו,
94. יתעטרו כבוד ויכתרו בהוד, / לא דממו אליו ולא פללו,
95. למאור פניהם חפרה חמה ולו / בשו מאורי אור וגם אפלו.
96. עולם תחיה לעדי עד, נבלעה / מות אשר בה כל יצור חבלו,
97. מלך באור פניו מקור חיים, ובו / יתנהגו לעד ויתנהלו,
98. כי אל גמלות הוא, ועל רעות וטוב / נקם ושלם לו כעל גמלו;
99. עולם יחדש עוד, ונגלו כמו / ספר שמי מרום והתקלקלו –
100. וביה אדני צור לעולמים, לעד / ישתבחו מעשיו ויתהללו!