פורום אוצר החכמה

כתב הרמב"ן בראשית פרק מו פסוק טו על שיטת הראב"ע בנוגע לניסים המוזכרים בחז"ל ולא מוזכרים בתורה:
וזהו זהב רותח יוצק בפי החכם הזה ממה שהשיב על רבותינו ...

וחשבתי לומר שיש כאן ביטוי נפלא לאותה אהבה מסותרה של הרמב"ן [כפי שכתב בהקדמתו לתורה] לראב"ע. כיצד?
כפי שציין הרב שעוועל מקור הביטוי הוא בגמרא מסכת סנהדרין דף צב עמוד ב
תנו רבנן: בשעה שהפיל נבוכדנצר הרשע את חנניה מישאל ועזריה לכבשן האש, אמר לו הקדוש ברוך הוא ליחזקאל: לך והחייה מתים בבקעת דורא. כיון שהחייה אותן, באו עצמות וטפחו לו לאותו רשע על פניו. אמר: מה טיבן של אלו? אמרו לו: חבריהן של אלו מחייה מתים בבקעת דורא. פתח ואמר: אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין מלכותיה מלכות עלם ושלטנה עם דר ודר וגו'. אמר רבי יצחק: יוצק זהב רותח לתוך פיו של אותו רשע, שאילמלא (לא) בא מלאך וסטרו על פיו ביקש לגנות כל שירות ותשבחות שאמר דוד בספר תהלים.

וברש"י:
יוצק זהב רותח - משום דקא מיירי בשבחו דנבוכדנצר נקיט נמי לישנא מעליא ולשון קללה.

כלומר ביטוי זה מכיל כפל משמעות. מחד לשון שלילית של רתיחה, אך מאידך לשון חיובית - זהב. נבוכדנצר אמר דברים נפלאים אך היתה בהם סכנה לשירתו של דוד.

ושמא זו פשר כוונתו של הרמב"ן: הראב"ע [להבדיל אא"ה] אומר דברים נפלאים אך יש בהם סכנה למסורת חז"ל.

---

דיו קאסיוס כותב, שהפרתים שפכו זהב מותך לפיו של קראסוס, שהיה ידוע בתאוות הבצע שלו, כדי ללעוג לו.‏

מתוך הערך 'קרב חרן'


האם יכול להיות שחכמי הגמרא הכירו את הסיפור מקרב חרן?

ניתן לפרש בפשטות שיוצק זהב רותח לתוך פיהו של נבוכדנצר, היינו שמגיע לו עונש אך מפני כבוד המלכות נקטו בלשון של כבוד.
וגם כלפי האבן עזרא, הרמב"ן רצה להשמיע דברי ביקורת נחרצים על דבריו שאינם, אך מפני כבודו כי רב הוא נקט בלשון של כבוד.

ויש להביא כעין ראיה לזה מדברי חז"ל בגמ' (ב"ב דף ט"ז ע"א) ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה, אמר רבא עפרא לפומיה דאיוב איהו באחרניתא אברהם אפילו בדידיה לא איסתכל, והיינו אפילו שאיוב היה במדרגה יותר חשובה משאר בני אדם וכמו שאמרו בגמ' ע"ז (דף כ' ע"א) ונשמרת מכל דבר רע שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה באשת איש ואפי' מכוערת, ואיהו לא הסתכל כלל על בתולה, אך מ"מ עדיין לא הגיע למדרגת אברהם אבינו, ומכיון שלא היה חשוב כמלך אמרו "עפרא לפומיה".

נתקלתי היום בריב"ש סי' תמז - וכמה וכמה אחרים שאנחנו אוסרים, כמו כל הסרכות וכל המראות הפוסלות בריאה, וכן בדיני הדריסה ואחרים, שאין ספק שהם מלעיגים בנו, עליהם יוצק זהב רותח לתוך פיהם.

היוצק זהב רותח לתוך פה -
משאיר אחריו גוף עם זהב בפנים
אך ללא כושר הבעה (דומם)

כאבו של הרמב"ן נסוב בעיקר - על "ההבעה" הנוקבת של ראב"ע
נגד דברי חז"ל (פעמים רבות!)

דבר שאצל שאר גדולי הפשטנים כמעט ולא נמצא.

הוי אומר:
תוכחת גלויה - הינה בדיוק ''מדה כנגד מדה''!