פורום אוצר החכמה

ידוע שהפוסקים לפעמים מעתיקים לשון עם סיום: עכ"ל, ואין הכוונה לציטוט לשוני. כמדומה שהדבר מצוי מאד במג"א.

השאלה היא אם מתקבל על הדעת שמצטטים לשון באופן מדוייק, ומכניסים תוספת, ומסיימים: עכ"ל.
כלפי מה הדברים אמורים?
בדרכי משה הארוך יו"ד סי' תב, ז מעתיק מהמרדכי: עוד כתב המרדכי דף שצ"ו ע"ב, מי שמת לו מת ולא נודע לו אין חובה שיאמרו לו ואפי' באביו ואמו, וע"ז נאמר מוציא דבה הוא כסיל. מיהו אם שואל עליו אין לו לשקר ולומר חי הוא, שנאמר מדבר שקר תרחק, אלא יש להודיעו ברמז בעלמא עכ"ל.

המשפט "אלא יש להודיעו ברמז בעלמא" לא נמצא במרדכי, לא בדפוסים ולא בכתבי יד עד כמה שמצאתי, ולא במקור הדברים - הל' שמחות למהר"ם. אז כיצד מסיים הרמ"א: עכ"ל.

ראה במצ"ב, אם כי דווקא בדוגמה ההיא יש לפקפק מכיוון שלרמ"א היה או"ה הארוך בכת"י ונוסחו שונה לפעמים מנוסח החיבור הנדפס, כפי שכתב על כך רי"י מיללער בחצי גבורים.

היה כאן אשכול ישן בעניין (מלפני שנה וחצי בערך), ובהתייחסות מיוחדת לרמ"א, והביאו שם (לזכרוני), את דברי הרמ"א בהקדמתו, שהוא כותב ש"עד כאן לשונו" הוא גם כששינה מעט.

אודה למי שימצא זאת ויצרף קישור.
אני מנסה לחפש בפורום ב'חיפוש', והולך לאיבוד. איך עושים חיפוש במילים ברצף בלבד? ניסיתי עם מקף ועם גרש בתחילה ובסוף, ללא הצלחה.

אריך כתב:אודה למי שימצא זאת ויצרף קישור.

אפשר גם לצטט ולכתוב בסוף עכ"ל...

לבנתיים, עד שימצא האשכול המבוקש ויצורף הקישור, נעתיק לשון הקדמת הדרכי משה:

...כי דעתי היה לקצר ולהבר האוכל מתוך הפסולת, בכל היכולת, לכן לפעמים שמרתי הטעמים ולא המלות, ולפעמים הנחתי הפרטים ולקחתי הכללות, כי ידוע כי זהו עיקר המכוון בכוונתינו, ומ"מ כתבתי על האמר ההוא עד כאן לשונו, אע"פ ששיניתי את טעמי לפני אבי מלך, כי מלת לשון נאמר על ג' חלקים ובשלשה דרכים הולך, נאמר על האבר הנקרא לשון והוא ידוע, ונאמר על ענין השמועה כמו שנאמר אל עם אשר לא תשמע לשונו, ושמתיו ג"כ על כוונת המדבר ורצונו, כי הלשון הוא קולמוס הלב, ומוציא לחוץ רעיונו, ולכן כתבתי עד כאן לשונו.

ייש"כ ליעקובי שהטריח להעתיק את לשון הרמ"א (ולא רק את תוכן דבריו..).

החידוש בדוגמה שלנו, שלא מדובר על שינוי לשוני ושמירה על תוכן הדברים/ עזיבת הפרטים ונקיטת הכללים, אלא על הוספה. שהרי דברי המרדכי עצמם הם שאין לשקר ולומר חי, ולא כתב מה כן לעשות. ואולי כוונתו שבמקרה כזה מותר לומר במפורש שהוא מת בכדי לא לשקר. ואולי לא מהני לרמוז, כי רמיזה היא ג"כ הוצאת דיבה? אין זו אלא עצה של הרמ"א עצמו (ואכן מוכח כן בגמ' בפסחים שמותר לרמוז, אבל אינו כתוב במרדכי). וחזינן שגם על זה שייכת הקדמת הרמ"א הלזו.