אכן מנהג חסידי ידוע?

[אורח]

IMG_20160229_025559.jpg (101.8 KiB) נצפה 12746 פעמים

[הנאמן בפקדונו]

מהיכן הציטוט?

[הרוצה להחכים]

סיפור זה מסופר ע"י חסידי בעלזא על החזן ר' יעקב בעריש הבנשטרייט עם ר' ישכר דב מבעלזא זצ"ל. (כמדומני שמובא באדמור"י בעלזא חלק ג)

[אורח]

חשבתי שזה מנהג של חסידים עמי ארצות, אבל קבלתי באישי שכך נוהגים בחסידות מפורסמת, המפורסמת גם בת"ח שבה. איך יתכן דבר כזה

הרי כל הברכות שבירך עד עתה הן לבטלה!

רח"ל.

[מאיר סובל]

אולי מנהגא במנהגא תלייא,
שמנהג ידוע הוא לקשר תפילתו בתפילת הצדיקים, ויש מפרשים את זה בשמות מפורשים, ויש שרק מתכוונים כך בכלליות.
ממילא כשהצדיק סיים כבר מיותר ההמשך ממה נפשך. גם מה שהתפלל קודם לא התקבל כתפילה שלו אלא של הצדיק עמו התקשר.
והאמת שאיני מבין בדיוק מה שכתבתי, רק כך הובן לי מכמה סידורי נוסחאות של חסידים שכתוב מסירת מודעה כזו בתחילת התפילה.

[עת לעשות]

במנהג חסידי כזה נהג החפץ חיים כאשר לא התפלל מנחה מחמת כבודו של האדמו"ר מהר"א מבעלזא זי"ע
והתפלל ערבית שתיים, בטענה שהיה זה כאונס
והסיפור ידוע ומפורסם

[אורח]

במנהג חסידי כזה נהג החפץ חיים כאשר לא התפלל מנחה מחמת כבודו של האדמו"ר מהר"א מבעלזא זי"ע
והתפלל ערבית שתיים, בטענה שהיה זה כאונס
והסיפור ידוע ומפורסם

לא להתפלל זה ענין אחד, אבל להפסיק באמצע התפילה זה הרבה יותר גרוע אם לא הבנת, זה אומר שכל הברכות שברכת עד עכשיו הם לבטלה. ולדעת הרבה ראשונים זה דאורייתא. עמרצים כמוך כנראה יסדו את המנהג.

[יבנה]

במנהג חסידי כזה נהג החפץ חיים כאשר לא התפלל מנחה מחמת כבודו של האדמו"ר מהר"א מבעלזא זי"ע
והתפלל ערבית שתיים, בטענה שהיה זה כאונס
והסיפור ידוע ומפורסם

לא שמעתי על הסיפור עד היום. מהיכן הסיפור? האם יש עדות שהם בכלל נפגשו?
הסיפור אינו הגיוני כלל, מדוע ימנע החפץ חיים מלהתפלל בגלל שר"א מבעלז אינו מתפלל עדיין, ולא יתפלל עד שיצאו הכוכבים? הרמ"א סי' קכ"ד ג' כתב "וכן אם היה מנין בבהכ"נ אין להמתין על אדם חשוב או גדול שעדיין לא בא (בנימין זאב סי' קס"ח)." וכתב ע"ז המ"ב ס"ק ט"ו דהמנהג כעת הוא להמתין לאב"ד, ובכ"ז לא יאחרו זמן ק"ש ותפלה בשביל זה. ור"א מבעלז לא היה האב"ד. בנוסף הח"ח היה מבוגר ממנו בערך 40 שנה.

בטעם שנתנו לבית ישראל של עקיצת עקרב, הדברים תמוהים מאד, וכי סברו שהבית ישראל לא יבין מה שהבין אותו הגמון גוי בברכות לב:, ואם היו מפייסים אותו לא היה מתפייס?
"תנו רבנן מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך בא הגמון אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום המתין לו עד שסיים תפלתו לאחר שסיים תפלתו אמר לו ריקא והלא כתוב בתורתכם רק השמר לך ושמור נפשך וכתיב ונשמרתם מאד לנפשתיכם כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום אם הייתי חותך ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי אמר לו המתן לי עד שאפייסך בדברים אמר לו אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם ובא חברך ונתן לך שלום היית מחזיר לו אמר לו לאו ואם היית מחזיר לו מה היו עושים לך אמר לו היו חותכים את ראשי בסייף אמר לו והלא דברים קל וחומר ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר כך אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים על אחת כמה וכמה מיד נתפייס אותו הגמון ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום."
עוד אמרו שם כז.
"והוה מצלי רבי ירמיה בר אבא לאחוריה דרב וסיים רב ולא פסקיה לצלותיה דרבי ירמיה שמע מינה תלת שמע מינה מתפלל אדם של שבת בערב שבת ושמע מינה מתפלל תלמיד אחורי רבו ושמע מינה אסור לעבור כנגד המתפללין"
רב גדול האמוראים המתין בעמידה לתלמידו לגמור שמו"ע, ולא הפסיק ר' ירמיה את תפלתו ולא חשש לעקיצת עקרב. האם אותם חסידים סבורים שרבם גדול מרב?
עוד שם לא:
"אני האשה הנצבת עמכה בזה אמר רבי יהושע בן לוי מכאן שאסור לישב בתוך ארבע אמות של תפלה"
עלי הכהן הגדול שהרמב"ם מנאו במוסרי התורה המתין בעמידה בשביל אשה מתפללת למרות שחשב שהיא שיכורה, ואדמורי"ם אלו אינם יכולים לחכות בשביל חזניהם?

[לוי]

האם מישהו שמע על מקור רציני לסיפור עם החפץ חיים ור"א מבעלזא?

אני לא שמעתי על כך מעולם, והסיפור נראה מוזר בעיני.

[ברקים רב]

ח"ח עה"ת, הערת המסדר ר"ש גריינימן:

[מתפעל]

אורח
לא גילית מנין לקחת את הציטוט.

כפי שכתבו, זה ידוע שקרה בבעלזא עם הצדיק ר' אהרן זצוק"ל,
אבל שקרה עם הבית ישראל, זה חדש.

מכל מקום סבורני שהכותב בקטע כאן על הבית ישראל לא דק להציג את זה שהדבר מקובל וקרה באופן קבוע,
אלא סיפור של קוריוז שקרה אצל חסיד חשוב שהכריע מדעתו להפסיק תפילתו לכבוד הרבי, עם הטענה של עקרב על עקיבו.
ולא שנהגו כך לכתחילה באופן קבוע.

[מתפעל]

עובדה המובאת על הבית שלמה זצ"ל, הגאון ר' שלמה דרימר, אבד"ק סקאלא.

[הכהן]

רק אני לא הבנתי מאי שייטא דהמעשה המובא מהח"ח לכאן?

[מתפעל]

אתה צודק, אין שום קשר.

יש אבל סיפור אחר שלפיו החפץ חיים אמר שאם הרבי מבלז עדיין לא מוכן לתפילת מנחה צריך לחכות לו מפני כבודו והתפללו מנחה מאוחר יותר.
אולי זה לא היה לאחר השקיעה והשאלה הגדולה היא מה המקור לסיפור.

[לבנון]

אתה צודק, אין שום קשר.

יש אבל סיפור אחר שלפיו החפץ חיים אמר שאם הרבי מבלז עדיין לא מוכן לתפילת מנחה צריך לחכות לו מפני כבודו והתפללו מנחה מאוחר יותר.
אולי זה לא היה לאחר השקיעה והשאלה הגדולה היא מה המקור לסיפור.

מהיכן הומצא הסיפור הזה? וכי על סמך שמועות אנונימיות אתה בא לקבוע דברים להלכה?

[לבנון]

במנהג חסידי כזה נהג החפץ חיים כאשר לא התפלל מנחה מחמת כבודו של האדמו"ר מהר"א מבעלזא זי"ע
והתפלל ערבית שתיים, בטענה שהיה זה כאונס
והסיפור ידוע ומפורסם

אם אתם רוצים לתלות מנהגים מפוקפקים באדמורים שלכם, יערב לכם ויבושם לכם. אבל לפחות מהח"ח תורידו את הידים.

[חיים]

לא להתפלל זה ענין אחד, אבל להפסיק באמצע התפילה זה הרבה יותר גרוע אם לא הבנת, זה אומר שכל הברכות שברכת עד עכשיו הם לבטלה. ולדעת הרבה ראשונים זה דאורייתא. עמרצים כמוך כנראה יסדו את המנהג.

כלומר, ברכות שמונה עשרה מעכבות זו את זו, ולכן אם אמר רק חלק מהם הרי זו ברכה לבטלה.
ונפק"מ למי שאינו יודע להתפלל רק חלק מן הברכות, שאסור לו בהחלט לומר את מקצתן.
לי ידוע שהדבר מותר, אבל אם אתה סבור שהוא אסור, אז כנראה שיש לך מקור.
אם כן, במטותא ממך, נא לגלות את עינינו, וישמח לבינו.

[מה שנכון נכון]

לא להתפלל זה ענין אחד, אבל להפסיק באמצע התפילה זה הרבה יותר גרוע אם לא הבנת, זה אומר שכל הברכות שברכת עד עכשיו הם לבטלה. ולדעת הרבה ראשונים זה דאורייתא. עמרצים כמוך כנראה יסדו את המנהג.

כלומר, ברכות שמונה עשרה מעכבות זו את זו, ולכן אם אמר רק חלק מהם הרי זו ברכה לבטלה.
ונפק"מ למי שאינו יודע להתפלל רק חלק מן הברכות, שאסור לו בהחלט לומר את מקצתן.
לי ידוע שהדבר מותר, אבל אם אתה סבור שהוא אסור, אז כנראה שיש לך מקור.
אם כן, במטותא ממך, נא לגלות את עינינו, וישמח לבינו.

על עניין זה יעויין בסימן תקצג ס"א במ"א ובמ"ב ושאר אחרונים.

[לבנון]

חשבתי שזה מנהג של חסידים עמי ארצות, אבל קבלתי באישי שכך נוהגים בחסידות מפורסמת, המפורסמת גם בת"ח שבה. איך יתכן דבר כזה
הרי כל הברכות שבירך עד עתה הן לבטלה!
רח"ל.

ואם נניח שיחזור לתפילתו, הדבר מותר? וההלכה פסוקה ועומדת, לא יפסיק בתפלתו ואפילו מלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו. ומלך ישראל כולל גם את דוד ושלמה, שלא היו פחות תלמידי חכמים מכל אדמורי החסידים לדורותיהם. ומעולם לא שמענו שלמלך יש דין של עקרב, שברי הזיקו. כי גם הוא חייב בכבודו של הקב"ה, ועליו להבין שבאמצע התפילה אין מפסיקין. וממילא לא שייך לומר כאן את הסברא המטופשת, שעקיצתן עקיצת עקרב. ומנין להמציא כאלו הלכות תמוהות?
ומי שאומר דבר כזה, הרי הוא מחשיב את אדמורו, כמלך גוי, כעקרב, כנחש כועס, או כשור המזיק. (שו"ע או"ח סי' ק"ד, סעיפים א-ד).

[סגי נהור]

מכל מקום סבורני שהכותב בקטע כאן על הבית ישראל לא דק להציג את זה שהדבר מקובל וקרה באופן קבוע,
אלא סיפור של קוריוז שקרה אצל חסיד חשוב שהכריע מדעתו להפסיק תפילתו לכבוד הרבי, עם הטענה של עקרב על עקיבו.
ולא שנהגו כך לכתחילה באופן קבוע.

נדמה לי שאינך צודק בזה. אמנם שהחסיד ייקרא לרבו באמצע שמו"ע אינו דבר קבוע, אבל שהש"ץ יתחיל תפילתו מיד כשסיים האדמו"ר הוא למיטב ידיעתי הנהגה קבועה [אלא שמן הסתם יודע הש"ץ בכל מקום לא להאריך יותר מהאדמו"ר].

[פלתי]

גם אני שמעתי מחסיד סלונים, שדבר פשוט וידוע שאם הש"ץ לא סיים לפני האדמו"ר שהוא מסיים ומתחיל מיד. אלא שלדבריו לא סביר שזה יקרה.

.

[חיים]

לא להתפלל זה ענין אחד, אבל להפסיק באמצע התפילה זה הרבה יותר גרוע אם לא הבנת, זה אומר שכל הברכות שברכת עד עכשיו הם לבטלה. ולדעת הרבה ראשונים זה דאורייתא. עמרצים כמוך כנראה יסדו את המנהג.

כלומר, ברכות שמונה עשרה מעכבות זו את זו, ולכן אם אמר רק חלק מהם הרי זו ברכה לבטלה.
ונפק"מ למי שאינו יודע להתפלל רק חלק מן הברכות, שאסור לו בהחלט לומר את מקצתן.
לי ידוע שהדבר מותר, אבל אם אתה סבור שהוא אסור, אז כנראה שיש לך מקור.
אם כן, במטותא ממך, נא לגלות את עינינו, וישמח לבינו.

על עניין זה יעויין בסימן תקצג ס"א במ"א ובמ"ב ושאר אחרונים.

מצוין. ועתה לא נותר אלא לחכות לפותח האשכול "אורח" שיביא לנו מקור הפוך.

[אורח]

אני מודה ומתבייש שלא ידעתי מהמג"א הזה.
מה שלא ברור לי האם המג"א מדבר על ברכות ראשונות ואחרונות או על אמצעיות? הוא הרי משווה אותם לברכות אמצעיות של ר"ה, שזה הנידון שם, ואם כך יתכן שבברכות ראשונות ואחרונות שנידונות כברכה אחת גם למג"א א"א להתפלל חלק מהן. ואולי צ"ל שהמנהג שנהגו בו אותם חסידים היא רק בברכות אמצעיות אבל אם הוא אוחז במודים כמובן שהוא מסיים עד הסוף...

ואם מותר אני שואל: אם הלכה כמג"א, מה הביאור בד' השו"ע סי' קז (והוא מהרמב"ם) שהמתפלל ונזכר שהתפלל אינו יכול להמשיך ופוסק מיד, שא"א להתפלל חצי נדבה וחצי חובה. ומה בכך, למה צריך להפסיק? למה לא ימשיך שאר הברכות אם אפשר לאומרם לבדן?

[מתפעל]

אתה צודק, אין שום קשר.

יש אבל סיפור אחר שלפיו החפץ חיים אמר שאם הרבי מבלז עדיין לא מוכן לתפילת מנחה צריך לחכות לו מפני כבודו והתפללו מנחה מאוחר יותר.
אולי זה לא היה לאחר השקיעה והשאלה הגדולה היא מה המקור לסיפור.

מהיכן הומצא הסיפור הזה? וכי על סמך שמועות אנונימיות אתה בא לקבוע דברים להלכה?

אני הולך לקבוע דברים הלכה למעשה בספרי החדש: משנה ברורה החדשות, שיחליף את הקיים.
וחסר לך לבנון שתסטה כמלוא הנימה מפסקי.

[אורח]

אורח
לא גילית מנין לקחת את הציטוט.

ספר שהוציאו תלמידי הרב גוסטמאן מג"ש בישיבת מכנובקה בעלז בב"ב. שיעורי תורה ודברי מוסר של רבם הנ"ל.

[ע. התשבי]

בטעם שנתנו לבית ישראל של עקיצת עקרב, הדברים תמוהים מאד, וכי סברו שהבית ישראל לא יבין מה שהבין אותו הגמון גוי בברכות לב:, ואם היו מפייסים אותו לא היה מתפייס?

ומעולם לא שמענו שלמלך יש דין של עקרב, שברי הזיקו. כי גם הוא חייב בכבודו של הקב"ה, ועליו להבין שבאמצע התפילה אין מפסיקין. וממילא לא שייך לומר כאן את הסברא המטופשת, שעקיצתן עקיצת עקרב. ומנין להמציא כאלו הלכות תמוהות?
ומי שאומר דבר כזה, הרי הוא מחשיב את אדמורו, כמלך גוי, כעקרב, כנחש כועס, או כשור המזיק. (שו"ע או"ח סי' ק"ד, סעיפים א-ד).

גם לי הקטן זו הפעם הראשונה לשמוע על מנהג זה, אמנם החילוק בין מלך ישראל (או להבדיל ההגמון) לרבו של החסיד הקורא לו הוא די ברור - כיון שלפי אמונתו של החסיד, הרבי יודע היטב היכן הוא אוחז בתפילה, ולמרות זאת קרא לו עכשיו (או סיים את התפילה בידעו שמיד תתחיל החזרה) ולא המתין לכשיסיים את תפילתו. וטעמו הכמוס של רבו הוא העומד לו להבין שלטובת נפשו עליו להפסיק בתפילה, ובאם יחלוק על רבו חלילה הדרא טעמא דעקיצת עקרב. (כך נראה לי לבאר ההגיון שעמד בראשו).

[לבנון]

בטעם שנתנו לבית ישראל של עקיצת עקרב, הדברים תמוהים מאד, וכי סברו שהבית ישראל לא יבין מה שהבין אותו הגמון גוי בברכות לב:, ואם היו מפייסים אותו לא היה מתפייס?

ומעולם לא שמענו שלמלך יש דין של עקרב, שברי הזיקו. כי גם הוא חייב בכבודו של הקב"ה, ועליו להבין שבאמצע התפילה אין מפסיקין. וממילא לא שייך לומר כאן את הסברא המטופשת, שעקיצתן עקיצת עקרב. ומנין להמציא כאלו הלכות תמוהות?
ומי שאומר דבר כזה, הרי הוא מחשיב את אדמורו, כמלך גוי, כעקרב, כנחש כועס, או כשור המזיק. (שו"ע או"ח סי' ק"ד, סעיפים א-ד).

גם לי הקטן זו הפעם הראשונה לשמוע על מנהג זה, אמנם החילוק בין מלך ישראל (או להבדיל ההגמון) לרבו של החסיד הקורא לו הוא די ברור - כיון שלפי אמונתו של החסיד, הרבי יודע היטב היכן הוא אוחז בתפילה, ולמרות זאת קרא לו עכשיו (או סיים את התפילה בידעו שמיד תתחיל החזרה) ולא המתין לכשיסיים את תפילתו. וטעמו הכמוס של רבו הוא העומד לו להבין שלטובת נפשו עליו להפסיק בתפילה, ובאם יחלוק על רבו חלילה הדרא טעמא דעקיצת עקרב. (כך נראה לי לבאר ההגיון שעמד בראשו).

והמלך השואל בשלומו, לא זכאי ליחס זה? ואעפ"כ ההלכה היא שאינו מפסיק. וכל זמן שרבו לא לחש באוזנו, שעל פי דין נראה לו שעליו להפסיק, (והרב גם ראוי להוראה), הרי זו שטות מוחלטת לומר שעליו להפסיק, כי כנראה כך כוונת האדמור. אין זה אלא כי לאדמורים שמור יחס מיוחד, שלא מצאנוהו בספרות ההלכתית התורנית היהודית.
ועוד נקודה למחשבה: מעניין מדוע כל הפוסקים לא חשבו על רעיון גאוני זה.

[סגי נהור]

כמובן ענין עקיצת העקרב הוא בדרך צחות בעלמא (אם זה לא היה ברור למישהו).

[עתניאל בן קנז]

בואו נעשה קצת סדר בסיפור אודות החפץ חיים ומהר"א מבעלז.

החפץ חיים לא נהג בשום מנהג חסידי. ובוודאי לא במנהג האמור בראש האשכול. ואני לא מבין מדוע תקעו אותו לכאן.

הסיפור היה בערך כך... (שמעתיו ממקורות ראשוניים, אולם קשה לדייק בפרטים ע"פ הזכרון)
באחד האסיפות שהיה בשעת ועידת הרבנים בורשא (אודות גזירת החינוך, שבהם נפגשו גדולי ישראל עם נשיא פולין, ושריו), התארכה האסיפה עד לשעות הערב המאוחרות. בשעה זו האדמו"ר מבעלזא אמר את דברו, והנאספים דנו בדבריו. וכאשר הדיון הסתיים, נעמד האדמו"ר מבעלזא להתפלל מנחה. כאשר למעשה היתה השעה מאוחרת זמן רב לאחר שקיעת החמה (כפי מנהגם בבעלזא, להתפלל מנחה עד סמוך לזמן צאת הכוכבים לרבינו תם). (כנראה שרוב הרבנים התפללו כבר מנחה לפני זה).

החפץ נעמד אף הוא בצד והתפלל לעצמו. נכדו שליוה אותו, התפלא לראותו מתפלל מנחה, נגש אליו ושמעו שהוא מתפלל ערבית. ואח"כ חוזר ומתפלל שנית לתשלומי מנחה.
שאלו הנכד, אם אכן הסבא עדיין לא התפלל מנחה, מדוע אם כן לא פרש להתפלל מנחה בזמנה. וכן כיצד מותר לו להתפלל תשלומין אם היה 'מזיד' בהשמטת התפילה.
ענה לו החפץ חיים, שאם היה פורש באמצע הדיון, היה זה פגיעה בכבודו של הרבי מבעלזא. ולכן לא יכל לעזוב באמצע. ומניעת תפילתו נחשבת כ'אונס', ויש לו תשלומין.

עצם הסיפור אין בו שום מוטיב חסידי.
גם אודות החזון איש מובא ב'מעשה איש', (שוב, בערך כך) שפעם שאלו אחד מתלמידו שהיה נוכח באיזה דרשה מאיזה רב, ולפתע נזכר שלא התפלל מנחה ונעמד ליד ארון הספרים להתפלל שם. והחזון איש מחה בו, שהיה צריך להשאר במקומו ולהפסיד את התפילה משום שלא לפגוע בכבודו של הדורש.

אם חסידי מכנובקא-בעלזא מנפנפים בסיפור זה על הערצת החפץ חיים להאדמו"ר מבעלזא, שיערב להם. סיפור זה בסה"כ מורה על זהירות של החפץ חיים בעניני 'בין אדם לחבירו', ושהיה מוכן גם להפסיד תפילה, בכדי שלא לעשות מעשה שיכול להתפרש כפגיעה בכבודו של אדם מישראל. ובפרט מנהיג עדה קדושה.

[זקן ששכח]

אם חסידי מכנובקא-בעלזא מנפנפים בסיפור זה על הערצת החפץ חיים להאדמו"ר מבעלזא, שיערב להם. סיפור זה בסה"כ מורה על זהירות של החפץ חיים בעניני 'בין אדם לחבירו', ושהיה מוכן גם להפסיד תפילה, בכדי שלא לעשות מעשה שיכול להתפרש כפגיעה בכבודו של אדם מישראל. ובפרט מנהיג עדה קדושה.

אתמהה, האם אותו אדמור, רב או דרשן לא ידע ולא הבין אילו היה החפץ חיים נעמד להתפלל? וכי אינו מכיר תופעה זו הנקראת תפילה עד שיבוא לכדי פגיעה?!
ואם יורשה, אולי ימצא אי מי מקורו במשנה ברורה, דבכהאי גוונא מותר להפסיד תפלתו.

[מתפעל]

עותניאל,
יישר כח על הסיפור.
אבל מה מקורו?

[יבנה]

בטעם שנתנו לבית ישראל של עקיצת עקרב, הדברים תמוהים מאד, וכי סברו שהבית ישראל לא יבין מה שהבין אותו הגמון גוי בברכות לב:, ואם היו מפייסים אותו לא היה מתפייס?

ומעולם לא שמענו שלמלך יש דין של עקרב, שברי הזיקו. כי גם הוא חייב בכבודו של הקב"ה, ועליו להבין שבאמצע התפילה אין מפסיקין. וממילא לא שייך לומר כאן את הסברא המטופשת, שעקיצתן עקיצת עקרב. ומנין להמציא כאלו הלכות תמוהות?
ומי שאומר דבר כזה, הרי הוא מחשיב את אדמורו, כמלך גוי, כעקרב, כנחש כועס, או כשור המזיק. (שו"ע או"ח סי' ק"ד, סעיפים א-ד).

גם לי הקטן זו הפעם הראשונה לשמוע על מנהג זה, אמנם החילוק בין מלך ישראל (או להבדיל ההגמון) לרבו של החסיד הקורא לו הוא די ברור - כיון שלפי אמונתו של החסיד, הרבי יודע היטב היכן הוא אוחז בתפילה, ולמרות זאת קרא לו עכשיו (או סיים את התפילה בידעו שמיד תתחיל החזרה) ולא המתין לכשיסיים את תפילתו. וטעמו הכמוס של רבו הוא העומד לו להבין שלטובת נפשו עליו להפסיק בתפילה, ובאם יחלוק על רבו חלילה הדרא טעמא דעקיצת עקרב. (כך נראה לי לבאר ההגיון שעמד בראשו).

מצינו במשה רבינו בויקרא פרק י' שאמר לאהרן ובניו לאכול את הקרבנות, אך כיון שסברו שהוא טעה הם שרפו אותם, ולא חשבו שכנראה יש לו טעמים כמוסים. גם מצינו גבי בצלאל בברכות נה. שאמר למשה רבינו שהוא החליף את סדר בניית המשכן. בשניהם משה רבינו לא עקצם ולא שרפם ולא הורידם באדמה, אלא שמח בחכמתם והוטבו בעיניו והודה ולא בוש. וכי נתגלו לאדמורי זמנינו סודות כמוסות שלא נתגלו למשה רבינו?
בשו"ע יו"ד רמב כב כתוב:
ראה רבו עובר על דברי תורה אומר לו למדתני רבינו כך וכך. הגה: ואם רצה לעבור רק על איסור דרבנן אפילו הכי צריך למחות בידו. (ת"ה סימן מ"ג). הרואה רבו עושה מעשה ויש לו להקשות על זה אם הוא איסור דאורייתא יקשה לו קודם המעשה ואם הוא איסור דרבנן יניחו לעשות המעשה ואח"כ יקשה לו הואיל ואינו יודע ודאי שעובר אלא שיש לו להקשות על זה (תא"ו נתיב ב').
ונלמד ממה ששאלו התלמידים על רבן גמליאל בברכות טז: ועל רבה בעירובין סז:. וכל מי שקרא בש"ס ראשונים ואחרונים אפ' ברפרוף יודע שהרבו להקשות ולחלוק על רבותיהם, ולא אמרו טענות סרק של סודות כמוסות. ועי' בהקדמות יביע אומר לחלקים א' ב' וד' שהאריך בזה.
בענין החפץ חיים, יש את העובדא היבשה שהתקיימה אסיפה ציבורית ולא הפסיק בה להתפלל מנחה, רק התפלל פעמיים אח"כ. לפי ר"ש גריינימן הוא אמר מפני שהעוסק בצרכי ציבור פטור מן התפילה ואין לו להפסיק באמצע, וכפי שנפסק בשו"ע אף לענין ק"ש בסי' ע' סעיף ד', ולענין תפלה בסי' צג סעיף ד' ובמ"ב שם ס"ק ז' ובסי' ק"ו סעיף א'. לעומת זאת לא מצינו פטור מתפלה בזמנה בגלל כבוד של מישהו, ואדרבה כבר הבאתי לעיל לענין המתנה לרבנים וחשובים שהמ"ב פסק שלא להמתין משום כבודם אפ' אם לא יעבור זמן ק"ש ותפלה. ואין שום צורך לחדש הלכות חדשות. וכ"ש שאין להמציא סיפורים מוזרים שהח"ח חשש מעקיצת עקרב של ר"א מבעלז אם יקדים להתפלל לפניו בזמן וכפי שההלכה מחייבת.

[לבנון]

בואו נעשה קצת סדר בסיפור אודות החפץ חיים ומהר"א מבעלז.

החפץ חיים לא נהג בשום מנהג חסידי. ובוודאי לא במנהג האמור בראש האשכול. ואני לא מבין מדוע תקעו אותו לכאן.

הסיפור היה בערך כך... (שמעתיו ממקורות ראשוניים, אולם קשה לדייק בפרטים ע"פ הזכרון)
באחד האסיפות שהיה בשעת ועידת הרבנים בורשא (אודות גזירת החינוך, שבהם נפגשו גדולי ישראל עם נשיא פולין, ושריו), התארכה האסיפה עד לשעות הערב המאוחרות. בשעה זו האדמו"ר מבעלזא אמר את דברו, והנאספים דנו בדבריו. וכאשר הדיון הסתיים, נעמד האדמו"ר מבעלזא להתפלל מנחה. כאשר למעשה היתה השעה מאוחרת זמן רב לאחר שקיעת החמה (כפי מנהגם בבעלזא, להתפלל מנחה עד סמוך לזמן צאת הכוכבים לרבינו תם). (כנראה שרוב הרבנים התפללו כבר מנחה לפני זה).

החפץ נעמד אף הוא בצד והתפלל לעצמו. נכדו שליוה אותו, התפלא לראותו מתפלל מנחה, נגש אליו ושמעו שהוא מתפלל ערבית. ואח"כ חוזר ומתפלל שנית לתשלומי מנחה.
שאלו הנכד, אם אכן הסבא עדיין לא התפלל מנחה, מדוע אם כן לא פרש להתפלל מנחה בזמנה. וכן כיצד מותר לו להתפלל תשלומין אם היה 'מזיד' בהשמטת התפילה.
ענה לו החפץ חיים, שאם היה פורש באמצע הדיון, היה זה פגיעה בכבודו של הרבי מבעלזא. ולכן לא יכל לעזוב באמצע. ומניעת תפילתו נחשבת כ'אונס', ויש לו תשלומין.

עצם הסיפור אין בו שום מוטיב חסידי.
גם אודות החזון איש מובא ב'מעשה איש', (שוב, בערך כך) שפעם שאלו אחד מתלמידו שהיה נוכח באיזה דרשה מאיזה רב, ולפתע נזכר שלא התפלל מנחה ונעמד ליד ארון הספרים להתפלל שם. והחזון איש מחה בו, שהיה צריך להשאר במקומו ולהפסיד את התפילה משום שלא לפגוע בכבודו של הדורש.

אם חסידי מכנובקא-בעלזא מנפנפים בסיפור זה על הערצת החפץ חיים להאדמו"ר מבעלזא, שיערב להם. סיפור זה בסה"כ מורה על זהירות של החפץ חיים בעניני 'בין אדם לחבירו', ושהיה מוכן גם להפסיד תפילה, בכדי שלא לעשות מעשה שיכול להתפרש כפגיעה בכבודו של אדם מישראל. ובפרט מנהיג עדה קדושה.

הסיפור היה בדיוק כך. (ואותו שמעתי מת"ח מופלג ששמע אותו מפי חתנו של הח"ח, הג"ר מנדל זקס).
כשנעמדו באמצע האסיפה להתפלל מנחה, הח"ח הגיב קצת בכעס, על כך שבאמצע שעסוקים במצוה, של הצלת כלל ישראל, הולכים לחפש לעצמם מצוות, ולהתפלל מנחה.
יתכן מאוד שהיה שם מישהו שלא הבין את הדברים, וחשב שמה שהוא לא נעמד להתפלל, זה היה משום כבודו של הרבי מבעלז. (ומכאן יש ללמוד כמה אפשר להאמין לסיפורים, שאולי העובדות הם נכונות, אבל פרשנות מוטעית הופכת אותם מקצה לקצה). אבל הסיבה האמיתית היתה, כי חשש לדין של העוסק במצוה פטור מן המצוה. (ויש סיפור כעי"ז בספר תולדות יעקב לר"י ליפשיץ, שר' אליהו לידר (שיק) גער בר' ישראל סלנטר שנעמד להתפלל באמצע האסיפה).

[אורח]

ואם מותר אני שואל: אם הלכה כמג"א, מה הביאור בד' השו"ע סי' קז (והוא מהרמב"ם) שהמתפלל ונזכר שהתפלל אינו יכול להמשיך ופוסק מיד, שא"א להתפלל חצי נדבה וחצי חובה. ומה בכך, למה צריך להפסיק? למה לא ימשיך שאר הברכות אם אפשר לאומרם לבדן?

שוב חשבתי, כדי שלא יסתרו ד' הרמב"ם והשו"ע את ד' המג"א. שיסוד ד' הרמב"ם שא"א להתפלל מחצה חובה ומחצה נדבה, ואם התחיל חובה חייב לסיים חובה או לא ימשיך כלל. ולפי"ז, אף למג"א שברכות אינן מעכבות זא"ז, היינו שאם אינו יודע (או אם רוצה ?) יכול להתפלל איזה ברכות לעצמן, אבל גם למג"א אם התחיל על דעת שהוא חובה ודאי אינו יכול להפסיק, ואם הפסיק ברכות שבירך ע"ד שהם חובה ולא השלימם, לבטלה הן. מה דעת הרבנים כאן?


לענין הסיפור עם הח"ח וכו', האם מהר"א מבעלז דיבר (א) בכנס ציבורי גדול (ב) זמן כה ארוך עד שלא היה אפשר להתפלל מנחה בזמנה? זה אופייני לו?

מלבד זה, נראה לי שהמספרים שבדו הסיפור, משליכים מהיחס והמעמד שהיה למהר"א בגליצייה ובארץ אחר המלחמה למה שהיה לו בפולין וליטא קודם לכן. (ולפני המחאות כמובן לא באתי למעט בערכו ח"ו, אלא לתהות כמה היתה מדרגתו מפורסמת בשנים ההם באזורים ההם אצל האנשים ההם כח"ח למשל)

[חשבונות רבים]

אני מודה ומתבייש שלא ידעתי מהמג"א הזה.
מה שלא ברור לי האם המג"א מדבר על ברכות ראשונות ואחרונות או על אמצעיות? הוא הרי משווה אותם לברכות אמצעיות של ר"ה, שזה הנידון שם, ואם כך יתכן שבברכות ראשונות ואחרונות שנידונות כברכה אחת גם למג"א א"א להתפלל חלק מהן. ואולי צ"ל שהמנהג שנהגו בו אותם חסידים היא רק בברכות אמצעיות אבל אם הוא אוחז במודים כמובן שהוא מסיים עד הסוף...

ואם מותר אני שואל: אם הלכה כמג"א, מה הביאור בד' השו"ע סי' קז (והוא מהרמב"ם) שהמתפלל ונזכר שהתפלל אינו יכול להמשיך ופוסק מיד, שא"א להתפלל חצי נדבה וחצי חובה. ומה בכך, למה צריך להפסיק? למה לא ימשיך שאר הברכות אם אפשר לאומרם לבדן?

דברי המג"א אמורים במי שאינו יכול להתפלל כלל ובתורת דיעבד יתפלל מה שיודע ולא במי שהתפלל קודם או יודע שיוכל להתפלל אח"כ.

[חיים]

אני מודה ומתבייש שלא ידעתי מהמג"א הזה.
מה שלא ברור לי האם המג"א מדבר על ברכות ראשונות ואחרונות או על אמצעיות? הוא הרי משווה אותם לברכות אמצעיות של ר"ה, שזה הנידון שם, ואם כך יתכן שבברכות ראשונות ואחרונות שנידונות כברכה אחת גם למג"א א"א להתפלל חלק מהן. ואולי צ"ל שהמנהג שנהגו בו אותם חסידים היא רק בברכות אמצעיות אבל אם הוא אוחז במודים כמובן שהוא מסיים עד הסוף...

ואם מותר אני שואל: אם הלכה כמג"א, מה הביאור בד' השו"ע סי' קז (והוא מהרמב"ם) שהמתפלל ונזכר שהתפלל אינו יכול להמשיך ופוסק מיד, שא"א להתפלל חצי נדבה וחצי חובה. ומה בכך, למה צריך להפסיק? למה לא ימשיך שאר הברכות אם אפשר לאומרם לבדן?

דברי המג"א אמורים במי שאינו יכול להתפלל כלל ובתורת דיעבד יתפלל מה שיודע ולא במי שהתפלל קודם או יודע שיוכל להתפלל אח"כ.

נכון, ודאי אסור להפסיק באמצע שמונה עשרה בלי סיבה מוצדקת על פי הלכה. אך, מכל מקום, מוכח מן המג"א שאם הפסיק אין כאן ברכה לבטלה.

[אורח]

הרב חיים קשה לך להתמודד עם מה שכתבתי?

אני שואל אם הברכות אינן לבטלה למה המתפלל ונזכר שהתפלל שחייב להפסיק באמצע? למה לא ימשיך אותם ברכות מדין ברכות לכשעצמן שאינן לבטלה?

האם לא מוכח מכן שכל שהתפלל על דעת שהיא חובה אינו יכול לשנות את אופי ברכותיו?

[פלתי]

אני מודה ומתבייש שלא ידעתי מהמג"א הזה.
מה שלא ברור לי האם המג"א מדבר על ברכות ראשונות ואחרונות או על אמצעיות? הוא הרי משווה אותם לברכות אמצעיות של ר"ה, שזה הנידון שם, ואם כך יתכן שבברכות ראשונות ואחרונות שנידונות כברכה אחת גם למג"א א"א להתפלל חלק מהן. ואולי צ"ל שהמנהג שנהגו בו אותם חסידים היא רק בברכות אמצעיות אבל אם הוא אוחז במודים כמובן שהוא מסיים עד הסוף...

ואם מותר אני שואל: אם הלכה כמג"א, מה הביאור בד' השו"ע סי' קז (והוא מהרמב"ם) שהמתפלל ונזכר שהתפלל אינו יכול להמשיך ופוסק מיד, שא"א להתפלל חצי נדבה וחצי חובה. ומה בכך, למה צריך להפסיק? למה לא ימשיך שאר הברכות אם אפשר לאומרם לבדן?

דברי המג"א אמורים במי שאינו יכול להתפלל כלל ובתורת דיעבד יתפלל מה שיודע ולא במי שהתפלל קודם או יודע שיוכל להתפלל אח"כ.

נכון, ודאי אסור להפסיק באמצע שמונה עשרה בלי סיבה מוצדקת על פי הלכה. אך, מכל מקום, מוכח מן המג"א שאם הפסיק אין כאן ברכה לבטלה.

הדיון כאן הוא לא אם יש כאן ברכה לבטלה או לא. ולמרות שהאורח ניסה לחלק באופן זה, ללא הצלחה, מ"מ עיקר הדיון כאן על עצם ההפסק באמצע הברכות. כיון שנפסק בשו"ע שאסור להפסיק אפילו בפני מלך ישראל, א"כ איזה היתר יש להפסיק בפני אדמו"ר. זו השאלה העיקרית.

[חיים]

הדיון כאן הוא לא אם יש כאן ברכה לבטלה או לא. ולמרות שהאורח ניסה לחלק באופן זה, ללא הצלחה, מ"מ עיקר הדיון כאן על עצם ההפסק באמצע הברכות. כיון שנפסק בשו"ע שאסור להפסיק אפילו בפני מלך ישראל, א"כ איזה היתר יש להפסיק בפני אדמו"ר. זו השאלה העיקרית.

המג"א הובא לנושא של ברכה לבטלה שהוזכר באשכול. זה חלק מהדיון, גם אם לא הנקודה העיקרית.

[פלתי]

הדיון כאן הוא לא אם יש כאן ברכה לבטלה או לא. ולמרות שהאורח ניסה לחלק באופן זה, ללא הצלחה, מ"מ עיקר הדיון כאן על עצם ההפסק באמצע הברכות. כיון שנפסק בשו"ע שאסור להפסיק אפילו בפני מלך ישראל, א"כ איזה היתר יש להפסיק בפני אדמו"ר. זו השאלה העיקרית.

המג"א הובא לנושא של ברכה לבטלה שהוזכר באשכול. זה חלק מהדיון, גם אם לא הנקודה העיקרית.

הענין הוא שתגובתך היתה על מי שכתב לגבי עיקר הענין, ונדון דידך לא קשור לענין ההוא. הוא כתב שגם לפי המגן אברהם (דס"ל שאין כאן ברכה לבטלה), למרות כך בודאי שאסור להפסיק באמצע. אז מהו שהערת דמ"מ אין כאן ברכה לבטלה? וכי הוא אמר אחרת?