הערות והארות קטנות בספרות רבותינו ותולדותיהם

[עדיאל ברויאר]

יפה מאוד. ניכרים דברי אמת. זכית ליישב את קושיית הכנה"ג סי' תעד הגב"י. וזאת אני כותב לאחר עיון בסוגי'.
בודאי ראית מה שכתב המהדיר במכון י-ם מיוחסות סי' רא הערה 33. הוא כותב שהדין אם כוס קידוש (ששותים קודם נטילת ידים) נפטר בברהמ"ז הוא תלוי אם ישתה יין בתוך המזון. אבל לא ביאר את ההבדל בין כוס קידוש לכוס הגדה, מדוע כוס קידוש אינו נפטר בברהמ"ז (לדעתו) משא"כ כוס הגדה. הרי לרשב"א שאין מברכים בפה"ג על כוס שני, היין שבתוך המזון נפטר מברכה ראשונה בבפה"ג של הקידוש, ולפי זה גם כוס קידוש ייפטר בברכת המזון, כמו שהיין שבתוך המזון נפטר בו. וק"ל.
אגב: ניסיתי פעם לעיין בקושיית הכנה"ג, רציתי לבדוק האם יש בתשובה זו איזה שינו"ס, ומצאתי שהיא כלל לא הובאה בתשובות הרשב"א של מוה"ק על מסכת ברכות. חשבתי שזה מהסיבה שאכן אין לה עדות בכ"י וכיו"ב. עתה למדתי מדבריך שההיפך הוא הנכון. והוא פלא.

תודה על הוספותיך.
אכן, ראיתי את דברי המהדיר הנ"ל, והם מוקשים מסיבות נוספות.
גם אני התפלאתי בתחילה למה התשובה לא הובאה בתשובות הרשב"א הוצ' מוה"ק, אבל כנראה הם החליטו לקשר אותה למסכת פסחים משום שהיא עוסקת בארבע כוסות (כידוע, הכרך על פסחים טרם נדפס).
יתרה מכך, לא נידונו כאן מספר קשיים נוספים שיש בתשובה (מבחינות לשוניות וענייניות), מה שמלמד שיתכן מאוד שתלמיד הרשב"א קיצר וערך אותה באופן שממש משנה חלקים ממנה. אם אכן כך הוא, יתכן שזה בעצם עיבוד של אחת מתשובות הרשב"א האחרות שהזכרתי לעיל, או עכ"פ נוסח מעובד של תשובה מקורית שאבדה מאתנו. אני מניח שאם זה אכן עיבוד, אז תופעה דומה אמורה להמצא בתשובות נוספות שבחלק זה, ואני מניח שפרופ' ר' שמחה עמנואל יכתוב על כך במחקרו על תשובות הרשב"א, ואז נדע אם יש רגליים לדבר שקרה כך גם כאן.

[עדיאל ברויאר]

...ושם אנחנו מגלים שני שינויים משמעותיים בנידוננו. הראשון, מהמילים "ובפרק כיצד" ועד סוף הפיסקה לא נמצא בדפוס רומי. והשני, המשמעותי יותר, לאחר המילים "הכוסות כלן" נוסף בדפוס רומי: "למורי ז"ל".
מהדירי מכון י-ם הציעו שאולי צ"ל "כן נראה למורי". אבל נראה שהמילים הללו משמשות כחתימה, לאמור: עד כאן התשובה של מורי ז"ל. מיהו המורה? הרשב"א. ומיהו הדובר? תלמידו שהוא זה שערך את קובץ התשובות שנדפס ברומי. ישנן ראיות לכך שקובץ זה נערך ע"י תלמיד הרשב"א. מלבד זה שהרשב"א עצמו מוזכר במעט מקומות, ישנן מקומות שהעורך הוסיף את דברי הרא"ש ועימת אותם עם דברי מורו. ויותר מכך, רש"ז הבלין עמד על כך שבקובץ זה ישנן כמה וכמה הוספות שמוזכר בהן ר' שם טוב פלכו בברכת החיים. ר' שם טוב פלכו מוכר בין השאר מספר אורחות חיים, שם הוא מוזכר במהדורות המאוחרות ביותר מכיוון שר' אהרן ברח מצרפת בשנת 1306 למיורקא ושם הוא פגש את ר' שם טוב. זאת אומרת שמדובר על סביבות סוף חייו של הרשב"א. יתרה מכך, יתכן שהקובץ הזה נערך עוד בחיי הרשב"א, משום שלפחות בשני מקומות מוזכר בו "מורי נ"ר", ויתכן שבמקומות אלו שכחו המעתיקים/המדפיסים "לעדכן אותנו" על מותו של הרשב"א...

יש הצעה נוספת שצריך לקחת בחשבון - קובץ התשובות שבדפוס רומי לא נערך ע"י תלמיד הרשב"א, אלא עורך הקובץ ליקט תשובות מכל מיני מקומות, וביניהן גם מחיבור/ים של תלמיד/י הרשב"א, והתשובה דידן לקוחה משם יחד עם המשפט שאחריה. ישנה עדיפות מסוימת להצעה הזאת בגלל אופי המקומות שמוזכר בהם "למורי ז"ל". יתכן שיש סיוע נוסף להצעה הזאת, ואם הוא נכון אז אפשר גם לזהות את התלמיד המדובר, אבל לפי שעה אין סימוכין של ממש להצעה הזאת אז אחכה איתה.

[עדיאל ברויאר]

כינוי מקומות בצורה מטעה

ידועות דוגמאות על מקרים שהראשונים כינו מישהו על שם מקום לא נכון בגלל שהגיע אליהם מידע מוטעה (וכגון ר' ברוך הספרדי=ר' ברוך מארץ יוון). ולא לזה אני מתכוון בדבריי הבאים, אלא למקרה שבו דווקא ידוע שהראשון מודע למקומו של הראשון שאותו הוא מזכיר, ואעפ"כ הוא מכנה אותו בצורה שמטעה אותנו.
הדוגמה שאני מכיר זה הריטב"א, שמכנה בכמה מקומות את הרי"ד "אשכנזי" (שבת קנ, א ד"ה גירסת; עירובין פט, א ד"ה גמרא; ר"ה ו, א סוד"ה אמר רבא וצדקה). וזאת על אף שככל הנראה הוא ידע את מקומו המקורי, כפי שעולה ממה שנלקט מחידושיו לפסחים: "ועוד כתב הרי"ט ז"ל תמיהא מילתא דא"כ דעברה ולשה אסור אפי' אמצננת ידיה קאי א"כ כל לחמנו בפסח אסור שהרי אין אנו עושין אותו בצינון ידים, וראיתי בהלכות ה"ר ישעיה מנאטרונאי...".
כנראה שבשביל הריטב"א הספרדי, לא כ"כ משנה אם זה איטליה או אשכנז (העיקר שזה איפשהו שם ימינה במפה...).

אם למישהו יש דוגמאות נוספות כהאי גוונה, אשמח.

הרי"ד למד אצל חכמי אשכנז והיה בן חבורתם בתורה

יתכן שהרי"ד דווקא אינו דוגמה טובה. ראיתי היום במאמר של י' ברסלבי, 'קטעי גניזה על חכמים מצרפת ואשכנז בא"י ובמצרים בתקופת הרמב"ם ובנו', ארץ ישראל, 4 (תשט"ז), עמ' 158, שהוא כותב בשם ש' קראוס שאולי ר' יוסף בן גרשון אשכנזי הוא בכלל חכם איטלקי, והוא מסביר שניתן לומר כך "כי 'אשכנז' יכולה היתה לכלול גם את איטליה כיוון שאיטליה (נכון יותר: צפונה של איטליה. י.ב.) היתה שייכת לגרמניה". אולם לפי דיוקו של ברסלבי אי אפשר לומר כן גם על הרי"ד, שהיה בדרום איטליה. אבל אולי היה בשליטת גרמניה על צפון איטליה כדי להקנות, בטעות מסוימת, את הכינוי "אשכנזי" גם לחכמים שחיו בדרומה.

בנוגע להערה שהרי"ד למד אצל חכמי אשכנז - שמעתי מחוקר חשוב אחד שאמנם היה לרי"ד קשרים עם חכמי אשכנז (חכמים מפורסמים ביותר שלחו לרי"ד שאלות, כגון ר' יצחק או"ז, ואף ר' שמחה משפירא לעת זקנותו), אך עד עתה הוא לא השתכנע שיש סימוכין מספיקים לטענה המקובלת במחקר שהרי"ד גם למד באשכנז. טענה זו עלתה כדי להסביר כיצד חכמי אשכנז הכירו וכל כך העריצו את הרי"ד, אך אין בידינו שום עדות לדבר שכזה.

[א. חיים]

יש הצעה נוספת שצריך לקחת בחשבון - קובץ התשובות שבדפוס רומי לא נערך ע"י תלמיד הרשב"א, אלא עורך הקובץ ליקט תשובות מכל מיני מקומות, וביניהן גם מחיבור/ים של תלמיד/י הרשב"א, והתשובה דידן לקוחה משם יחד עם המשפט שאחריה. ישנה עדיפות מסוימת להצעה הזאת בגלל אופי המקומות שמוזכר בהם "למורי ז"ל". יתכן שיש סיוע נוסף להצעה הזאת, ואם הוא נכון אז אפשר גם לזהות את התלמיד המדובר, אבל לפי שעה אין סימוכין של ממש להצעה הזאת אז אחכה איתה.

אתה מותח אותנו ...

[עדיאל ברויאר]

שימושו של בעל הארחות חיים בספר תורת האדם לרמב"ן

היינו מצפים ששולחנו העמוס של ר' אהרן בעל הארחות חיים יכיל גם את ספר תורת האדם לרמב"ן. אולם, חיפוש בפרויקט השו"ת למילים "תורת האדם" מעלה שתי תוצאות בלבד, שתיהן בחלק ב' של החיבור (הל' ע"ז אות ה; הל' אבל אות כג), ואין זה קשור לנושאי החיבור, שהרי ח"א של החיבור מכיל את הלכות חול המועד.
אך באמת תורת האדם מוזכר בהלכות חול המועד בארחות חיים, אבל רק במהדורה בתרא של החיבור ששרדה בידינו בכת"י ני"ו 666.
כמו כן, הדפוס של חלק ב' של החיבור, בניגוד לחלק א', אף הוא מכיל את המהדורה האחרונה, ולכן מתבקשת המסקנה שהספר הגיע לידיו של ר' אהרן רק בשלב מאוחר.
אולם, מובאה מוזרה נמצאת בכת"י ני"ו הנ"ל בהל' יו"ט, שנמצאות לפני הל' חוה"מ:

...מותר להחזירן למקומן עכ"ל. {ע"כ נמצא בנדפס} זה הלשון מצאתי בספר אחד לא ידעתי מי חברו. וז"ל מותר ללוות את המת בי"ט ראשון בתוך התחום [ו]מינה בי"ט שני אפי' חוץ לתחום. וכן כת' הריא"ג, אלא שאני (לוכך) חוכך בחזרה לאחר קבורת המת, שיש לומ' אין להם אלא אלפים אמה, ואין לנו בכל היוצאין חוץ לתחום אפי' ברשות ב"ד לדבר מצוה אלא שיש להם אלפים אמה להתיר להם חזרה בהבלעת תחומין, אבל לחזור יותר מאלפים אמה לא, אבל כיון שלדבריהם מצינו בשל דבריהם שהתירו חזרה משום שלא תהא מכשילן לעתיד לבא כדאמרי' בי"ה וצריך עיון עכ"ל. והוא אוסר לויה ברכיבה[?] ואפי' האבלים ומותר לקברים היכא דלא איפשר. כת' הרא"ש ז"ל מותר לישראל להוציא...

למרבה הפלא, דברים אלו, בלי ההערה שעליהם, נמצאים בספר תורת האדם (שער הסוף - ענין ההוצאה)

ושם בהלכות[=הלכות גדולות] ומותר ללוות את המת ביום טוב ראשון בתוך התחום, ומינה ביום טוב שני אפי' חוץ לתחום. וכן כתב הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל, אלא שאני חוכך בחזרה לאחר הקבורה, שיש לומר שאין להם אלא אלפים אמה, ואין לנו בכל היוצאין חוץ לתחום אפילו ברשות בית דין לדבר מצוה אלא שיהא להם אלפים אמה ולהתיר להם חזרה בהבלעת תחומין, אבל לחזור יותר מד' אלפים לא, אבל כיון דיו"ט שני של דבריהם מצינו בשל דבריהם שהתירו חזרה משום שלא תהא מכשילן לעתיד לבא כדאתמר ביום הכפורים (יומא ע"ז ב') וצריך תלמוד

אז האם הוא מצטט מספר שמצטט את תורת האדם או שמא בהתחלה החזיק ר' אהרן את תורת האדם ולא ידע מי הוא מחבר? האפשרות הראשונה עדיפה בעיניי, אך איני יכול לפסול את השניה.

[א. חיים]

תיקון קל - תורת האדם עוסק בענייני קבורה ואבילות, ענייני חוה"מ מובאים שם במה שנוגע לאבלות בחוה"מ או בכדי לברר את איסור מלאכה לאבל (הנלמד בפרטים מסויימים מאיסור מלאכה בחוה"מ).

[עדיאל ברויאר]

כידוע, מספר העתים שרד בידינו כת"י יחיד (וגם הוא מכיל רק חלק קטן ביותר של החיבור), ומתוך העתקה שלו הכינו את המהדורה הנדפסת.
להלן תשובה של גאון שמובאת בסי' רו בעתים (נדמה לי שאלו הם גבולותיה, אבל לא בדקתי זאת כל הצורך), הגהתי אותה מחדש מכה"י, וזה נוסחה (ההדגשות לצורך הדיון לקמן):

ובתשובות לגאון ד' רשויות לשבת מאי פירושה, כך אמ' חכמי' פירושן ד' פנים של רשויות יש לשבת רה"י ורה"ר כרמלית ומקום פטור, רה"י בדין הוא שהיה צרי' לומ' בית של יחיד וחצר של יחיד למה אמ' חריץ עמוק י' טפחי' ורחב ד' גדר גבוה י' ורחב ד' אלא הללו שנים שיש לספקן בכרמלית ואצ"ל בית של יחיד וחצר של יחיד, ואי זו היא רה"ר גמורה היה לו מקום שיש בו ס' רבוא בני אדם שאין להן לא חומה ולא דלתות ונכנסין ויוצאין בלילה כמו ביום כדגלי המדבר זהו רה"ר גמורה דכל מקום שאמ' חכמי' רה"ר כדרך זו אמרו ולא אמרו סרטיא ופלטיא גדולה סרטיא שווקים גדולים שממלאין ופתוחין למקום שיש בו ס' רבוא, פלטיא קורין אותה בלשון ישמעאל קיסר"א וחנויות יש בה ושנו חכמי' המוציא מחנות לפלטיא ומבואות המפולשין לרה"ר עם מקום שיש בו ס' רבוא בני אדם ולמה קורי' אותה רה"ר גמורה מפני שאין להן תקנה לא בעירוב ולא בגיפוף לעשותן רה"י ע"י גיפוף דקאמ' כיצד מערבין רה"ר עושה צורת פתח מצד זה ולחי או קורה מצד זה חנניה או' עושה דלת מיכאן כו' וב"ה או' עושה מכאן דלת ולחי וקורה מכאן ואקשי' עלה ורה"ר נמי מי מערבא והתניא יתר על כן א"ר יהוד' מי שיש לו שני בתים משני צדי רה"ר כו' עד אמרו לו אין מערבין רה"ר בכך ומקשינן בה בכך הוא דלא מערבא הא בדלתות מערבא והאמ' רבה בר בר חנה אלמלא ירושלים דלתותיה ננעלות [בלילה] חייבין עליה משו' רה"ר לפי' הוצרך לו' רה"ר גמורה שאין להן תקנה לעשותן רה"י

בנוסח שבכת"י יש שני דברים לא מובנים: 1. "ולא אמרו סרטיא..." (וכך גם בנדפס). 2. "עם מקום שיש..." (ואילו בנדפס "והם מקום שיש..."). היה אפשר להציע להגיה כמו בנדפס. אבל נראה לי יותר שצריך להוסיף "אלא" לפני "עם", ואז יוצא שהגאון אומר "ולא אמרו סרטיא ופלטיא גדולה... אלא עם מקום שיש בו ס' רבוא בני אדם". וזה תואם את מה שהוא אומר קודם לכן, ובעצם הוא בא להסביר שמה שאמרו בברייתא על סרטיא וכו' שהם רה"ר גמורה הכוונה כשהם עם שישים רבוא. אמנם עדיין הלשון דחוקה כי יוצא שהוא הכניס הסבר שלם וממושך בתוך המשפט, אבל יש לשים לב שגם המילים "ומבואות המפולשין לרה"ר" נראות כאילו הן לא במקומן, אבל באמת הן המשך המשפט, דהיינו: "ולא אמרו סרטיא ופלטיא גדולה... ומבואות המפולשין לרה"ר אלא עם מקום שיש בו ס' רבוא בני אדם", וכל מה שביניהם זהו הסבר למושגים סרטיא ופלטיא (יתכן גם שכל ההסבר באמצע הוא הוספה מאוחרת מתוך גליון וכדומה).

[עדיאל ברויאר]

בנוגע לשיר שבראש ספר המאור בדפוסים
בשיר שבראש ספר המאור בדפוסים כותב המחבר שהוא בן 19. לאחר שיר זה מופיע שיר נוסף שכתב אביו של המחבר ולאחריהם עוד שני שירים של הרז"ה על ספר המאור.
אבל יש כמה וכמה בעיות לטעון שהרז"ה כתב את ספר המאור בגיל 19, ואין זה הזמן והמקום כעת להאריך בזה. כתוצאה מכך, נטען במחקר ששיר זה נכתב בכלל על ספר אחר של הרז"ה. תא-שמע שיער שהספר הוא הל' שחיטה ובדיקה של הרז"ה שאכן נכתבו בצעירותו.
בעיה נוספת שישנה בשיר הראשון היא שלושת השורות הראשונות שלו. רייפמאן, בספרו תולדות רבנו זרחיה הלוי עמ' 23, מעיר ששלושת השורות הראשונות הם משיר אחר בעל אותו משקל וחרוזים(!) שהצטרפו זה לזה באורח פלא. ובאמת יש בעיה עם שורות אלו, כיוון שהמחבר מודה בהן לה' שהאריך ימיו, וכיצד זה יכול להסתדר עם מחבר שהוא בן תשע עשרה בלבד?! ת"ש (בספרו על הרז"ה עמ' 6 הע' 10) מציע ששלושת השורות הראשונות הן משירו של ר' יצחק הלוי אביו של הרז"ה שכאמור בא בדפוס אחרי שירו של הרז"ה. אלא שהצעתו קשה, מכיוון שהחרוזים מתאימים לשיר הראשון ולא לשני. ואם ננסה לתרץ שהשורות היו שייכות לסוף שירו של הבן והן משמשות כמעבר לשיר של האב, עדיין קשה: 1. כל הצעת הגהה היא חסרון, ובפרט כשאין הסבר משכנע כיצד קרתה הטעות. 2. מדוע שר' יצחק אבי הרז"ה יתחיל לכתוב בחרוזים של השיר של בנו ומעט אח"כ יחליף לחרוזים אחרים? ויותר מזה, על עצם ההצעה של תא שמע קשה מדוע שאביו של הרז"ה יודה לה' על התורה שלימד אותו בשיר שמופיע כהקדמה לחיבור של בנו?!
אבל הקשיים לא נגמרים בכך. בכ"י המקושר לקמן נכתב כך:

אלה הביתם[!] עשה הרז"ה ז"ל כשעשה בנו ספר השגות על הריא"ף ז"ל והיו העם מאשימין אותו כי עודנו נער ולא תתלו בוקא. סריקא בינוקא. דאיכא עתיקא. בקנקנא חדתא: ואיכתי דעדאק. ביומין הוא ודרדק. בדין דילמא לא דק. בקלתא וחמרתא: ולא תימרון זעירין. שנוהי ובצירין. בגין דין מן עשרין. בצירא ליה שתא: דאית מעולמי לסבי מלפי טעמי. ואית מפיש יומי בדעתא לא צילתא:

https://digi.vatlib.it/view/MSS_Vat.ebr.428/0112
המשפטים המחורזים (בשינויי סדר, ובשינו"ס קלים) הם סוף השיר הראשון של הרז"ה. ואמנם אף לפי המסורת הזאת הכותב הוא הרז"ה, אלא שהוא כתב זאת על בנו כאשר בנו חיבר השגות לרי"ף. אנו יודעים לפחות על שני בנים של הרז"ה, האחד יצחק והשני יוסף, אבל לא ידוע לנו שאחד מהם כתב חיבורים בתחומי ההלכה (פרופ' שמחה עמנואל העירני שמהריק"ש בשיטה לב"ק מזכיר כ"י של רי"ף שנעתק עבור בנו של הרז"ה 66 שנה לאחר פטירת הרי"ף [דהיינו כ"י משנת 1169]), ובמיוחד בולטת האפשרות שמסורת זו מוטעית, שהרי הרז"ה הוא זה שחיבר השגות לרי"ף, ואולי ההצמדה של השיר של אביו של הרז"ה לשיר של הרז"ה עצמו גרמה למי שמסר את המסורת הזאת לחשוב שהרז"ה הוא האב ולא הבן. אבל מכל מקום ברור שמסורת זו, כמו גם המסורת בדפוס, קושרות בין השיר הזה ובין השגות על הרי"ף, וזאת בניגוד לכיוון שהלכו בו החוקרים.
ישנה אפשרות לתרץ את שתי הקושיות בחדא מחתא - אולי הרז"ה כתב בתחילה את השיר על הל' שחיטה ובדיקה ואביו כתב את שירו גם כן ביחס לחיבור זה וכהמשך לשיר של בנו. לאחר מכן, לעת זקנותו, כשכתב הרז"ה את ספר המאור, הוא צרף את השיר הזה לראש החיבור והוסיף לו את שלושת השורות הראשונות.
אלא שעדיין צריך להבין מדוע שהרז"ה ימחזר שיר כזה בו בזמן שמיד אחרי שני שירים אלו מופיעים שני שירים שבבירור נכתבו ע"י הרז"ה עבור ספר המאור.

[עדיאל ברויאר]

תיקון מקומי בתוספות סוטה
רש"י מסכת סוטה דף לט עמוד א: "שלא נטל ידיו - לפני עלותו לדוכן". כך הנוסח ברש"י גם בקטע גניזה לונדון, הספרייה הבריטית, or. 7943, דף 32א (כתיבה ספרדית, בערך מאה י"ד). דומני שלא ידועים כיום עדי נוסח נוספים של פירוש רש"י כאן.

אולם בתוספות מסכת סוטה דף לט עמוד א:

כל כהן שלא נטל ידיו - פירש רש"י אמר לי רבי אם נטל ידיו שחרית ונטהר כהן אינו צריך ליטול ידיו כשעולה לדוכן וכמדומה שהועתק מהגהת תלמיד שהרי אין לשונו משמע כך דפירש שלא נטל ידיו לפני עלותו לדוכן...

התוספות מכירים הוספה שלא קיימת לפנינו ברש"י. גם ר"י אלמדארי (מגילה מהד' ברנשטיין עמ' פח) מכיר את ההוספה הזו:

שלא נטל ידיו קודם שיעלה לדוכן ונר' שאם נטל ידיו שחרית ונזהר בהן אין צריך יותר

ר"י אלמדארי החזיק בידו גם קבצי תוספות, ולכן איננו יכולים לדעת אם הוא מצטט את הדברים מפירוש רש"י או שהוא ראה את ההוספה הזאת בתוספות. מכיוון שהוא מקבל את ההוספה מסתבר יותר שהוא מצטט אותה מפירוש רש"י. (ישנה גם אפשרות שזו הוספה של מעבד כ"י לייפציג של פירוש ר"י אלמדארי, שלפעמים הוסיף מעט הוספות לחיבורו. אבל מכיוון שהן יחסית נדירות אני מעדיף את הכיוונים הנ"ל).
מכל מקום, מלשונו עולה תיקון מתבקש ללשון התוספות בסוטה. במקום "ונטהר כהן" צריך לומר "ונזהר בהן".

[לבי במערב]

אלא שעדיין צריך להבין מדוע שהרז"ה ימחזר שיר כזה בו בזמן שמיד אחרי שני שירים אלו מופיעים שני שירים שבבירור נכתבו ע"י הרז"ה עבור ספר המאור.

אפ"ל שהי' חביב עליו השיר שנתחבר בשעת חיבור הספר, וק"ל למתבונן.

[לבי במערב]

על רבינו פרץ מצרפת, בעל קובצי התוספות המפורסם:
ר"פ היה כמדומה בן גילם של הסמ"ק מצרפת ומהר"ם מרוטנבורג מאשכנז. אכן הוא כתב הגהות לספר הסמ"ק, הכוללות הבאת דברי פוסקים קודמים, וכל זה להשלמת הספר ולהרבות את תועלת השימוש בו. יתירה מכך: אף הוא כתב הגהות לספר תשב"ץ קטן שהתחבר על ידי תלמיד מהר"ם מרוטנבורג (הצעיר בדור מרבינו פרץ) שכתב את פסקי רבו, נכון שבהגהות אלו הוא חולק לפעמים על דברי התשב"ץ, אבל הכתיבה מסביב התשב"ץ נועדה להשלים אותו (ולא לדחוק).
האם יש דוגמא לכך אצל הראשונים?

לכאורה זו היתה כוונת הראב"ד [שהי' מבוגר מהרמב"ם, וחכם גדול במדינתו - פרובנס, עד שהמאירי (כמדומה) מכנהו: ראש אבות בתי הדין*] בהשגותיו לס' משנה תורה להרמב"ם [ולכן לא אסר את הפסיקה על-פיו, כאחרים - בניגוד למתבקש מהשגותיו, החריפות מאד לעתים. ולאידך, פעמים שרק כתב מ"מ וכיו"ב לד' הרמב"ם].

_______________________________
*) אולי - "ראש הרבנים".

[בברכה המשולשת]

על רבינו פרץ מצרפת, בעל קובצי התוספות המפורסם:
ר"פ היה כמדומה בן גילם של הסמ"ק מצרפת ומהר"ם מרוטנבורג מאשכנז. אכן הוא כתב הגהות לספר הסמ"ק, הכוללות הבאת דברי פוסקים קודמים, וכל זה להשלמת הספר ולהרבות את תועלת השימוש בו. יתירה מכך: אף הוא כתב הגהות לספר תשב"ץ קטן שהתחבר על ידי תלמיד מהר"ם מרוטנבורג (הצעיר בדור מרבינו פרץ) שכתב את פסקי רבו, נכון שבהגהות אלו הוא חולק לפעמים על דברי התשב"ץ, אבל הכתיבה מסביב התשב"ץ נועדה להשלים אותו (ולא לדחוק).
האם יש דוגמא לכך אצל הראשונים?

לכאורה זו היתה כוונת הראב"ד [שהי' קשיש בהרבה מהרמב"ם, וחכם גדול במדינתו - פרובנס, עד שהמאירי (כמדומה) מכנהו: ראש אבות בתי הדין] בהשגותיו לס' משנה תורה להרמב"ם [ולכן לא אסר את הלימוד בו, כאחרים בני דורו - בניגוד למתבקש מהשגותיו, החריפות מאד לעתים. ולאידך, פעמים שרק כתב מ"מ וכיו"ב לד' הרמב"ם].

מי אסר את הלימוד במשנ"ת (מלבד מאשר לספר המדע)?

[עדיאל ברויאר]

על רבינו פרץ מצרפת, בעל קובצי התוספות המפורסם:
ר"פ היה כמדומה בן גילם של הסמ"ק מצרפת ומהר"ם מרוטנבורג מאשכנז. אכן הוא כתב הגהות לספר הסמ"ק, הכוללות הבאת דברי פוסקים קודמים, וכל זה להשלמת הספר ולהרבות את תועלת השימוש בו. יתירה מכך: אף הוא כתב הגהות לספר תשב"ץ קטן שהתחבר על ידי תלמיד מהר"ם מרוטנבורג (הצעיר בדור מרבינו פרץ) שכתב את פסקי רבו, נכון שבהגהות אלו הוא חולק לפעמים על דברי התשב"ץ, אבל הכתיבה מסביב התשב"ץ נועדה להשלים אותו (ולא לדחוק).
האם יש דוגמא לכך אצל הראשונים?

לכאורה זו היתה כוונת הראב"ד [שהי' קשיש בהרבה מהרמב"ם, וחכם גדול במדינתו - פרובנס, עד שהמאירי (כמדומה) מכנהו: ראש אבות בתי הדין] בהשגותיו לס' משנה תורה להרמב"ם [ולכן לא אסר את הלימוד בו, כאחרים בני דורו - בניגוד למתבקש מהשגותיו, החריפות מאד לעתים. ולאידך, פעמים שרק כתב מ"מ וכיו"ב לד' הרמב"ם].

הראב"ד נפטר בסך הכל 6 שנים לפני הרמב"ם.

[לבי במערב]

על רבינו פרץ מצרפת, בעל קובצי התוספות המפורסם:
ר"פ היה כמדומה בן גילם של הסמ"ק מצרפת ומהר"ם מרוטנבורג מאשכנז. אכן הוא כתב הגהות לספר הסמ"ק, הכוללות הבאת דברי פוסקים קודמים, וכל זה להשלמת הספר ולהרבות את תועלת השימוש בו. יתירה מכך: אף הוא כתב הגהות לספר תשב"ץ קטן שהתחבר על ידי תלמיד מהר"ם מרוטנבורג (הצעיר בדור מרבינו פרץ) שכתב את פסקי רבו, נכון שבהגהות אלו הוא חולק לפעמים על דברי התשב"ץ, אבל הכתיבה מסביב התשב"ץ נועדה להשלים אותו (ולא לדחוק).
האם יש דוגמא לכך אצל הראשונים?

לכאורה זו היתה כוונת הראב"ד [שהי' קשיש בהרבה מהרמב"ם, וחכם גדול במדינתו - פרובנס, עד שהמאירי (כמדומה) מכנהו: ראש אבות בתי הדין] בהשגותיו לס' משנה תורה להרמב"ם [ולכן לא אסר את הלימוד בו, כאחרים בני דורו - בניגוד למתבקש מהשגותיו, החריפות מאד לעתים. ולאידך, פעמים שרק כתב מ"מ וכיו"ב לד' הרמב"ם].

מי אסר את הלימוד במשנ"ת (מלבד מאשר לספר המדע)?

צ"ל את הפסיקה על-פיו (הרא"ש וכו'). תיקנתי כעת [ודרך אגב, גם בספר המדע ישנן השגות חריפות ביותר מהראב"ד, ואדרבא. יעוי' (לדוגמא) בהל' תשובה ספ"ה].

[לבי במערב]

הראב"ד נפטר בסך הכל 6 שנים לפני הרמב"ם.

אכן, כנראה שהביטוי "קשיש בהרבה" איננו נכון. התלבטתי באמת אם לכתבו (מתחלה חשבתי לכתוב "מבוגר מהרמב"ם", וכך תיקנתי כעת).
ובכל זאת, הראב"ד נולד סביבות 15 שנים (ויותר) לפני הרמב"ם, הם חיו במדינות שונות, והראב"ד הי' גדול החכמים באזורו. מה גרם לו להשיג השגות מועילות (ולא רק ביקורתיות) על ס' הי"ד?

[בברכה המשולשת]

על רבינו פרץ מצרפת, בעל קובצי התוספות המפורסם:
ר"פ היה כמדומה בן גילם של הסמ"ק מצרפת ומהר"ם מרוטנבורג מאשכנז. אכן הוא כתב הגהות לספר הסמ"ק, הכוללות הבאת דברי פוסקים קודמים, וכל זה להשלמת הספר ולהרבות את תועלת השימוש בו. יתירה מכך: אף הוא כתב הגהות לספר תשב"ץ קטן שהתחבר על ידי תלמיד מהר"ם מרוטנבורג (הצעיר בדור מרבינו פרץ) שכתב את פסקי רבו, נכון שבהגהות אלו הוא חולק לפעמים על דברי התשב"ץ, אבל הכתיבה מסביב התשב"ץ נועדה להשלים אותו (ולא לדחוק).
האם יש דוגמא לכך אצל הראשונים?

לכאורה זו היתה כוונת הראב"ד [שהי' קשיש בהרבה מהרמב"ם, וחכם גדול במדינתו - פרובנס, עד שהמאירי (כמדומה) מכנהו: ראש אבות בתי הדין] בהשגותיו לס' משנה תורה להרמב"ם [ולכן לא אסר את הלימוד בו, כאחרים בני דורו - בניגוד למתבקש מהשגותיו, החריפות מאד לעתים. ולאידך, פעמים שרק כתב מ"מ וכיו"ב לד' הרמב"ם].

מי אסר את הלימוד במשנ"ת (מלבד מאשר לספר המדע)?

צ"ל את הפסיקה על-פיו (הרא"ש וכו'). תיקנתי כעת [ודרך אגב, גם בספר המדע ישנן השגות חריפות ביותר מהראב"ד, ואדרבא. יעוי' (לדוגמא) בהל' תשובה ספ"ה].

ייש"כ.
כמדומני שהשגת הראב"ד בשלהי ההקדמה למשנ"ת ("... ולא תיקן") די ברורה בנדון זה. הלא כן?

[לבי במערב]

ייש"כ.
כמדומני שהשגת הראב"ד בשלהי ההקדמה למשנ"ת ("... ולא תיקן") די ברורה בנדון זה. הלא כן?

בנוגע לאיזה נידון?
הראב"ד אינו אוסר את הפסיקה ע"פ הרמב"ם מטעם זה, אלא אדרבא - "אם החולק עלי גדול ממני, הרי טוב" [ורק שמקשה מפ"מ אפסוק כהרמב"ם אם א"י טעמו, כשלפ"ד נראה פי' הסוגיא באו"א]; ולכאורה נראה מסגנון ההשגות בכ"מ (אולי בהמשך, כשיהי' הזמ"ג, אביא מ"מ מפורטים) - שבא להשלים את חיבור הרמב"ם גם לשיטתו-שלו, וכד' הכס"מ שבכ"מ שלא השיג הראב"ד - מצרפים דעתו כשי' נוספת לפ"ד הרמב"ם.

[בברכה המשולשת]

ייש"כ.
כמדומני שהשגת הראב"ד בשלהי ההקדמה למשנ"ת ("... ולא תיקן") די ברורה בנדון זה. הלא כן?

בנוגע לאיזה נידון?
הראב"ד אינו אוסר את הפסיקה ע"פ הרמב"ם מטעם זה, אלא אדרבא - "אם החולק עלי גדול ממני, הרי טוב" [ורק שמקשה מפ"מ אפסוק כהרמב"ם אם א"י טעמו, כשלפ"ד נראה פי' הסוגיא באו"א]; ולכאורה נראה מסגנון ההשגות בכ"מ (אולי בהמשך, כשיהי' הזמ"ג, אביא מ"מ מפורטים) - שבא להשלים את חיבור הרמב"ם גם לשיטתו-שלו, וכד' הכס"מ שבכ"מ שלא השיג הראב"ד - מצרפים דעתו כשי' נוספת לפ"ד הרמב"ם.

אני הקטן תמיד הבנתי את ההשגה כהסבר ברור מדוע אין לפסוק כדעת הרמב"ם (ומה שכתב "אם החולק עלי גדול ממני הרי טוב" תמיד הבנתי זאת כלשון ענווה, שאיננה משנה את מהלך כל ההשגה ורוחה), בייחוד לאור הלשון החותמת את ההשגה.
ולגבי דברי מרן הב"י בכס"מ, כבר העירו כו"כ אחרונים שבדברי הראב"ד בשאר ספריו (שכמדומני שלא עמדו בפני מרן הב"י) אנו רואים שיש כו"כ מקרים שבהם דעת הראב"ד איננה כדעת הרמב"ם ובכל זאת לא השיג, וממילא לכאורה ה"ה בכל דוכתי.

[עדיאל ברויאר]

שו"ת ר"י מיגאש הוצ' מכון י-ם: איפה התשובות החדשות [ממש] והאם ר"י מיגאש חיבר פירוש לסדר קדשים

רפרפתי על המבוא של שו"ת ר"י מיגאש הוצ' מכון י-ם, וראיתי להרחיק משתי טעויות ששמתי לב אליהן ביעף:

1. ב"דברים אחדים" שבראש המהדורה כותב המהדיר: "...נוספו להם תשובות רבות מכתבי-יד שרק עתה זוכות לבוא בשערי השו"ת, חלקן נדפסו בקבצים ובמאספים תורניים, וחלקן חדשות ממש" (ההדגשה אינה במקור). עיון במדור התשובות החדשות מעלה 20 סימנים, אשר כולם נדפסו כבר, כפי שמציין המהדיר בעצמו בהערותיו לתשובות אלו.
מן הצד השני, עד כמה שעלה בידי בבדיקה קצרה ומהירה, המהדיר לא השתמש בחומר שפרסם ו/או הזכיר ד"ר אמיר אשור, 'מתשובות רבנו יוסף מיגש מן הגניזה הקהירית', קבץ על יד, כא (תשע"ב), עמ' 23-3.
בנוסף, הסימן האחרון ממדור התשובות החדשות אינו תשובה אלא מכתב מחורז שניסח ר' יהודה הלוי עבור ר"י מיגאש, והמהדיר החליט לכלול אותו במהדורה, ובו עוסקת הערתי הבאה.

2. במבוא, עמ' 16, מציין המהדיר שמדברי ר"י מיגאש באיגרתו לחכמי נרבונה משמע שהוא חיבר פירוש לסדר קדשים, ואלו הם הדברים שמהם הוא לומד זאת:

ועתה בחסדכם, אל ירפו ידיכם, וכתבו וחדשו, ושנו ושלשו, ויש לי צורך, לולי אורך הדרך, לבחר לי מכל הפרושים, פרוש סדר קדשים. לו יש נדיב יעניקנו, וסופר יעתיקנו, ואני אתן את שכרו, כי יבוא דברו

בהערתו הראשונה למכתב בגוף המהדורה (עמ' רמז, סי' כ' הע' 1) כותב המהדיר: "מכתב זה שלח רבינו לחכמי נרבונה, תוכנו הוא בקשת נדבה להעתקת פירושיו על סדר קדשים".
אבל יש כאן בדיוק הפוך. ר"י מיגש מבקש מחכמי נרבונה שישלחו לו הם פירוש שבידם לסדר קדשים, והוא מוכן לשלם את השכר הכרוך בכך. מעתה, אין, ולא היה, פירוש של ר' יוסף אבן מיגש לסדר קדשים.

[עדיאל ברויאר]

עיון מקומי בנוסח ספר העיטור ונוסח הבבלי שעמד לפניו באותה סוגיה
בספר העיטור הל' סוכה כתוב:

וכמה אכילת עראי רב יוסף אמ' תרתי ותלת ביעי שהוא יותר מכביצה

(כ"י וטיקן 143, 326ד - https://digi.vatlib.it/view/MSS_Vat.ebr.143/0630 )
בעל הדק"ס (סוכה כו ע"א אות ח) העיר בצדק: "ואין אלו אלא כחוכא, וכי אין אנו יודעין ששלשה ביצים הם יתר מביצה?! אבל פשוט הוא שצ"ל בו בציעי, והמדפיס שלא הבינו השמיט את הצדי". אך הצעת התיקון שלו נראית לי לא נכונה.
כשנגשים לעיין בנוסחי הבבלי, רואים שכתב יד מינכן 95 הוא היחיד שגורס "ביצעי" (ומעיר בדק"ס שם שצ"ל בציעי "והוא מלשון בציעת הפת"). שאר כתבי היד מתחלקים כך - כמעט כל כתבי היד האשכנזיים והספרדיים גורסים "ביעי", שלושת כתבי היד התימניים וכ"י אירופאי אחד (לונדון - אשכנזי/איטלקי) לא גורסים דבר (אלא רק "תרתי תלת". פירוט של עדי הנוסח נמצא בעבודת הדוקטורט של רבין שושטרי על הנוסח של מסכת סוכה, עמ' 194). מפירושו של רש"י נראה שהוא לא גרס את המילה הזאת ("שתים או שלש פעמים יתן לתוך פיו"), וכך נראה גם מפירוש ר"ח (כפי שהעיר לגביהם שושטרי, שם), ובניגוד למה שכתב בעל הדק"ס שם בנוגע לרש"י: "ואין לומר שלא היה לפניו רק תרתי ותלת ולא יותר, וכמו שהעתיק לקמן כ"ז א' וכאן בתוס' ובאו"ז (וכן ליתא באמת מלת ביעי בד' ווינציא רפ"ו) דמלות תרתי ותלת לבד אין להם משמעות של כלום (ועי' בריטב"א) ע"כ נראה שהיה כתוב בכולם בציעי ומפני שלא ידעו המדפיסים מה הוא לכן השמיטוהו...". כעת מתברר שמלבד הראשונים הללו, גם כמה כתבי יד חשובים לא גרסו מילה זו. ומכל עדי הנוסח והראשונים, כ"י מינכן 95 הוא היחיד שגורס ביצעי. לכן נראה לי יותר שהגרסה הקדומה היא בלי המילה, ואז הוסיפו כפירוש "ביעי" והנוסח "ביצעי" הוא ניסיון תיקון, מאוחר ויחידי, של המילה ביעי לאור פירושו של רש"י או פירושים אחרים (לחילופין, יתכן שהמילה ביעי אף היא הייתה קדומה, ויש כאן שתי מסורות נוסח קדומות חלופיות. זה מסוג הדברים שקשה לשלול לחלוטין. מכל מקום, שושטרי העלה אפשרות שביצעי הוא הנוסח שקדם לביעי, וקשה לי לקבל זאת).
אם שללנו את נוסח "ביצעי" מהעיטור (הן מכיוון שהוא לא מתועד בכתב יד וטיקן, המשובח, והן מכיוון שהוא מתועד רק בכ"י אחד של הבבלי), אז כיצד יש ליישב את דברי העיטור?
דומה שיש לרכך את הקושיה, ויתכן שהעיטור ביקש לציין במפורש את טיב היחס בין דעת רב יוסף ובין דעת אביי המובאת בדפוס מיד אחר כך ששיעור האכילה כביצה (דעת אביי נשמטה בכ"י וטיקן 143 מחמת הדומות).

[עדיאל ברויאר]

הפּוֹעַל סכסך בלשון חז"ל
איתא בגמרא (שבת כא ע"א):

אמר רבא פתילות שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מה טעם מפני שהאור מסכסכת בהן שמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן מה טעם מפני שאי' נמשכין אחר הפתילה

זהו הנוסח, פחות או יותר, בכל עדי הנוסח הישירים של הבבלי (אך לצערנו הם אינם רבים: כ"י מינכן 95 [אשכנזי], וטיקן 127 [אשכנזי], אוקספורד 366 [ספרדי שמעורבים בו נוסחים אשכנזיים], קטע גניזה פרידברג [ביזנטי], קטע כריכה [אשכנזי], וכמובן הדפוסים. שני קטעי גניזה מזרחיים, שהם גם קדומים יותר מכל שאר העדים, פגומים, ומרבית המימרא לא השתמרה בהם).

אולם, בספר העתים: "מפני שאין האור מסכסכת בהן". כך בכ"י ניו יורק, ישיבה אוניברסיטה 1366, 5א (לשעבר: כ"י מונטיפיורי). למרות שמהדורת שור מבוססת על העתקה מכתב יד זה, נדפס בה נוסח זהה לנוסח הרווח בתלמוד: "שהאור מסכסכת" (עמ' 13). על פניו, נראה שיבוש, אולי קשור בלשון שבהמשך המשפט "שאין נמשכין אחר הפתילה". אלא שהנוסח "שאין האור מסכסכת" מופיע במקור נוסף - מדרש הגדול, שמות כז, כ, עמ' תריא שו' 13.
קאהוט (ערוך השלם, ו, עמ' 54 ערך סכסך) עמד על כך שבלשון חז"ל הפועל סכסך משמש בעיקר בהקשרים של דליקה.

לפיכך, נראה שהנוסח הרווח, "שהאור מסכסכת", מתפרש במובן של "חורכת" אבל לא נדלקת, ואילו הנוסח "שאין האור מסכסכת", מתפרש "שאין נדלקת". לפום ריהטא, על פי הדוגמאות שהביא קאהוט, דומני שהפירוש הראשון מתאים יותר למגוון המקורות שבהם השתמשו חז"ל בפועל זה. אך למדנו שההיכרות עם השימוש המרכזי של הפועל בלשון חז"ל מסבירה טוב יותר את היווצרות הנוסח החלופי.

[לוצאטי]

יישר חילך.
לשון סכסוך קרוב ללשון ספסוף, שגם הוא משמש לחריכה. עיין ירושלמי שבת ב ה, בקטע גניזה 'מהו מחרכין לין, מספספין לין'.

[עדיאל ברויאר]

יפה מאד. מעניין שהפועל כסכס משמש אצל חז"ל בדומה לבלבול (שפשוף). וגם בפועל שהבאת יש חילוף בין דפוס ונציה והקטע, שבדפוס "מפספסין" ובקטע "מספספין".

[עדיאל ברויאר]

כתב יד אוקספורד, ספריית הבודליאנה, Opp. Add. Fol. 4 (נויבאואר 444) כתוב בכתב ספרדי סמי-קורסיבי, בצפון אפריקה בסוף המאה ה15 (כך בהשלמות לקטלוג נויבאואר, על פי סימני מים). הרב אברהם שושנה כותב במבוא לספר "חידושי הר"א על מסכת נדה" (מהדורה שלישית ומתוקנת, ירושלים תשד"מ, עמ' 10), שנדפסו מתוך כתב יד זה: "אימתי, היכן וע"י מי נעתקו חידושים אלו? על שאלות אלו אין בידינו להשיב בבירור. בדף הראשון של כתב-היד, בצד שמאל למעלה, ישנה כתובת: ש"ה ש"... אם פענוחה הנכון הוא: שנת ה' אלפים שי"ן ומספר שנים, הרי שאין לאחר את מלאכת הספר ליותר מראשית המאה הרביעית לאלף הנוכחי". כבר בקריאה ראשונית הצעה זו נראית מוזרה - האם מצאנו שגם המילה "שנת" נכנסה לראשי התיבות?
מישהו הפנה את תשומת לבי לכך שחיים בנטוב, 'שיטת לימוד התלמוד בישיבות שאלוניקי ותורכיה', ספונות, יג (תשל"א-תשל"ח), עמ' ז, מציין שבכתב יד ניו יורק, אוניברסיטת קולומביה X 893 H 53 Q, דף 1א, מצויה בראש כתב היד הכתובת: ש"ה ש"ש. סביר אפוא שכך יש להשלים גם בכתב יד אוקספורד. בנטוב דן בכתובת זו שם, בעמ' ח: "המחבר לא גילה את זהותו. נראה שהמילים 'ש"ה ש"ש' שבראש עמ' 1א, מרמזים על שמו של המחבר". גם כאן ההצעה נראית מוזרה, וכי כך כותבים את שם המחבר?
כתב יד קולומביה נסרק לאינטרנט. ראשית, יש לציין שכתובת זו מופיעה פעמיים, ולא פעם אחת כפי שציין בנטוב (לא רק מתחת לכותרת אלא גם בגליון השמאלי של העמוד). עיון בתצלום מעלה שסביר שמישהו אחר, ולא הסופר, כתב מילים אלו. לפי זה מסתבר להציע שזוהי הערת בעלים.
לאחר שעיינתי בתצלום של כתב יד קולומביה, בדקתי בתצלום של כתב יד אוקספורד, ואכן נראה שיש לקרוא בו: ש"ה ש"ש. כיוון שכך, לא יתכן שמדובר בשנים. וברור גם שאין זה שם המחבר, שהרי שני החיבורים המדוברים התחברו במרחק שנים רבות וקילומטרים רבים. יתרה מכך, ניכר שצורת הכתב של ראשי-תיבות אלו בשני כתבי היד זהה, וזהו חיזוק לכך שזוהי הערת בעלות, אך איני יודע כיצד יש לפתוח את ראשי התיבות.

[עדיאל ברויאר]

מיהא איכא או מיכא איכא

לאחרונה נשלחה לדפוס מהדורה שלישית של תשובות רב נטרונאי גאון, עם הוספות ותיקונים. אביא כאן תיקון קל שהגיע מאוחר מידי ולא נכנס למהדורה.
תשובות רב נטרונאי גאון סימן ק עמ' 218: (אומר) [אימר] דפטר ר' שמעון מחיוב חטאת, איסורא דר[בנן] (מ[]כא) [מיהא] איכא.
תשובה זו נדפסה מתוך קטע גניזה שנפגם במספר מקומות ולכן הוצרך המהדיר במשפט זה להשלים מקומות קרועים או מחוקים, אך הוא גם תיקן שני תיקונים. אחד מהם הוא: (מ[]כא) [מיהא] איכא.
הביטוי מיהא/מיהת/מיחת איכא נפוץ מאוד בבבלי, והמהדיר סבר שיש כאן שיבוש שלו. אך באמת אין זה שיבוש אלא צורה מקבילה של הביטוי שכנראה בגלל שהיא נדירה לא הכיר אותה המהדיר, על אף ידענותו. ניתן למצוא אותה בצורה כזו או אחרת (כגון מיכא איתיה) בקטעי גניזה לא רבים של הבבלי (למשל בשבת ח ע"ב). והיא אף מופיעה בספר הלכות פסוקות הל' פסח כחלק מהביטוי השגור יותר: אבל איסורא מיחת מיכא איכא. (כידוע, הלכות פסוקות הגיע לידינו בכתב יד קדום וחשוב). נמצא אפוא שאין צורך בתיקון של המהדיר בתשובות רב נטרונאי גאון, ואת המקום הקשה לקריאה יש להשלים: מ[י]כא איכא.
בנוגע לפשר הצורה הזאת, פרופ' יוחנן ברויאר כתב בספרו החדש על הלכות ראו (בערך "איכא", עמ' 92) שזו צורת מקור מלאכותית. (בהלכות ראו עמ' 14 תורגמה לשון הה"פ הנ"ל: אבל איסור יש).

[עדיאל ברויאר]

כתב יד אוקספורד, ספריית הבודליאנה, Opp. Add. Fol. 4 (נויבאואר 444) כתוב בכתב ספרדי סמי-קורסיבי, בצפון אפריקה בסוף המאה ה15 (כך בהשלמות לקטלוג נויבאואר, על פי סימני מים). הרב אברהם שושנה כותב במבוא לספר "חידושי הר"א על מסכת נדה" (מהדורה שלישית ומתוקנת, ירושלים תשד"מ, עמ' 10), שנדפסו מתוך כתב יד זה: "אימתי, היכן וע"י מי נעתקו חידושים אלו? על שאלות אלו אין בידינו להשיב בבירור. בדף הראשון של כתב-היד, בצד שמאל למעלה, ישנה כתובת: ש"ה ש"... אם פענוחה הנכון הוא: שנת ה' אלפים שי"ן ומספר שנים, הרי שאין לאחר את מלאכת הספר ליותר מראשית המאה הרביעית לאלף הנוכחי". כבר בקריאה ראשונית הצעה זו נראית מוזרה - האם מצאנו שגם המילה "שנת" נכנסה לראשי התיבות?
מישהו הפנה את תשומת לבי לכך שחיים בנטוב, 'שיטת לימוד התלמוד בישיבות שאלוניקי ותורכיה', ספונות, יג (תשל"א-תשל"ח), עמ' ז, מציין שבכתב יד ניו יורק, אוניברסיטת קולומביה X 893 H 53 Q, דף 1א, מצויה בראש כתב היד הכתובת: ש"ה ש"ש. סביר אפוא שכך יש להשלים גם בכתב יד אוקספורד. בנטוב דן בכתובת זו שם, בעמ' ח: "המחבר לא גילה את זהותו. נראה שהמילים 'ש"ה ש"ש' שבראש עמ' 1א, מרמזים על שמו של המחבר". גם כאן ההצעה נראית מוזרה, וכי כך כותבים את שם המחבר?
כתב יד קולומביה נסרק לאינטרנט. ראשית, יש לציין שכתובת זו מופיעה פעמיים, ולא פעם אחת כפי שציין בנטוב (לא רק מתחת לכותרת אלא גם בגליון השמאלי של העמוד). עיון בתצלום מעלה שסביר שמישהו אחר, ולא הסופר, כתב מילים אלו. לפי זה מסתבר להציע שזוהי הערת בעלים.
לאחר שעיינתי בתצלום של כתב יד קולומביה, בדקתי בתצלום של כתב יד אוקספורד, ואכן נראה שיש לקרוא בו: ש"ה ש"ש. כיוון שכך, לא יתכן שמדובר בשנים. וברור גם שאין זה שם המחבר, שהרי שני החיבורים המדוברים התחברו במרחק שנים רבות וקילומטרים רבים. יתרה מכך, ניכר שצורת הכתב של ראשי-תיבות אלו בשני כתבי היד זהה, וזהו חיזוק לכך שזוהי הערת בעלות, אך איני יודע כיצד יש לפתוח את ראשי התיבות.

הערת הבעלות 'ש"ה ש"ש' מופיעה גם בראש כתב היד של שו"ת הריטב"א, ירושלים, הספרייה הלאומית, Ms. Heb. 4°8676 (לשעבר: אוסף קפאח 84). הערת הבעלות כאן הוחבאה - היא נמצאת בתוך השטח הכתוב, במקום הריק שהשאיר הסופר מתחת למילה "תשובה". יתכן שהבעלים לא רצה לפגוע במראה של הדף באמצעות כתיבה מחוץ לשטח הכתוב. גם בכתב יד קולומביה אחת החתימות נכתבה בתוך השטח הכתוב (במקום הפנוי שהותיר הסופר מתחת לכותרת).

[עדיאל ברויאר]

בכ"י מוסקבה 821 המכיל סדור כמנהג קטלוניא שנכתב עשרות שנים לאחר פטירת הרשב"א כתוב בדף 99ב:

יש מן הגאונים ז"ל שחדשו בכאן לומר את מוספי יום הזכרון הזה מפני שהם שני מוספין של ראש חדש ושל ראש השנה. ואמנם רבני צרפת כתבו שאין למנהג זה מקום לומ' את מוספי אלא ביום ראשון בלבד. ורוב הגאונים ז"ל כתבו שאין חלוק תפלה בין ראשון לשני בשום מקום וכשאנו מקדשין את השני לקדושת ראשון אנו מקדשין אותו בכל ענין תפלה וכשם שמזכירין בו מוסף של ראש השנה כך ראוי לבטל(קריאה מסופקת. אולי: לכלול) בו של ראש חדש שהרי האחד תלוי בחברו אם ראש השנה הוא ראש חדש אם אין ראש חדש אין ראש השנה

הדברים אינם חדשים, שכן הם עיבוד של דברי המאירי בחיבור התשובה (משיב נפש מאמר ב פרק ז):

והר"א ז"ל חדש בו דברים לומר את מוספי יום הזכרון מפני שהם שני מוספין של ראש חדש ושל ראש השנה, ומקצת חברים נוהגין להזכיר סיום מקרא של מוסף, ר"ל מלבד עולת החדש, אף על פי שאין זכירה לראש חדש בראש השנה כמו שאמרו זכרון אחד עולה לכאן ולכאן, והוא מנהג נאה ומקובל, ואמנם הרב ר' אשר מבדרש כתב שאין למנהג זה מקום אלא ביום ראשון, ר"ל לומר את מוספי וכו', ולא נראו לי דבריו שלא מצינו חלוק תפלה בין ראשון לשני בשום מקום, וכשאנו מקדשין את השני ליום הראשון אנו מקדשין אותו בכל ענין תפלה, וכשם שמזכירין בו מוסף של ראש השנה כך ראוי לבטל בו של ראש חדש, שהרי האחד תלוי בחברו אם ראש השנה הוא ראש חדש הוא, אם אין ראש חדש אין ראש השנה,

נראה אפוא שזו עדות נוספת ודי נדירה לשימוש הלכתי בחיבור של המאירי בתקופת הראשונים