אינון סדורין דגלגולא - והפי' דזהו בדיני ממונות בטעויות פסיקה

[בן באג באג]

כתב בזוהר ריש משפטים: "פתח ר' שמעון ואמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם תרגום ואלין דיניא דתסדר קדמיהון, אלין אינון סדורין דגלגולא דינין דנשמתין דאתדנו כל חד וחד לקבל עונשיה"
וממשיך הזוהר "כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד, כד נשמתא אתחייבת בגלגולא אם הוא מסטרא דההוא עבד מטטרון דאיהו כליל שית סטרין כתיב ביה שש שנים יעבד גלגולין דילה לא מתחייבא אלא שית שנין עד דאשלימת שש דרגין מההוא אתר דאתנטילת אבל אם נשמתא היא מסטרא דשכינתא דאיהי שביעית ודאי מה כתיב ובשביעית יצא לחפשי חנם דצדיק ודאי לית ביה מלאכה כיון דלית ביה מלאכה לית ביה שעבוד, ונשמתא דאיהי מתמן אתמר בה ובשביעית יצא לחפשי חנם לית בה שעבודא "

כמדומני שמסופר על החזו"א, שביאר לזוהר, דבדיני המשפט פעמים יצא דזיכו לחייב וחייבו הזכאי, ובכל זאת זהו הצדק התוריי וכך צריך להיות מחמת שזה שנפטר כעת מלשלם למרות שהוא חייב זהו כי התובע חייב לו מגלגול קודם, ע"כ תורף הסיפור
1] השמועה נשמעת מאוד מטעימה ומופלאת בעלת הוד ומסתוריות, אם כי מציטוט הזוהר דלעיל וכפי שמאריך בזוהר אח"כ, לא משמע כלל שבא לדון על הקשר לדיני ממונות, (וכן הבין להדיא בזוהר בפרי צדיק ריש משפטים)
2] זאת ועוד מסברא, הלא בדורות דנשמות החדשות הראשונות, דלא היו גלגולין, מה נימא אי בי"ד טעו והרשיעו לצדיק? נימא בפשיטות, דבי"ד טעו וזהו רצון הבוי"ת להעניש לחד ולזכות השני בגלל זכויותיהם הפרטיות של כל אחד ואחד, וכן לא רק מתורת עונש אלא נסיון וכדומה, ומהו ההכרח לומר א"כ שהטעות בפסיקה מחוייבת גלגול קדום שבו המעשה היה הפוך ועליו כעת לבוא על תיקונו,
3] כמו כן מהא דמשל הקדמוני דמרשעים יצא רשע במה הכתוב מדבר, בשני בני אדם, אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד וכו', ג"כ יכלו לפרש בגלגול קדום, שנותן יותר אופציות בטווח הזמן, ואם כי ענין הגלגול לא נכתב באותו זמן להדיא, בכ"ז חזינן דאפשר לאוקים בפשטות, דמדובר על חובות קדומים בגלגול הנוכחי, א"כ אי נרצה להעמיד בכ"ז את דברי הזוהר בדיני ממונות וכ'הסיפור', נוכל להעמיד כהכא, דמדובר שהיה חיוב קדום אך בגלגול הנוכחי, ולכן כעת הוטעו בי"ד בפסיקתם משמיא לתקן חוב זה.

[ספר סופר וסיפור]

הרב יהושע מונדשיין:

שונה הוא הפרק הנוכחי מרוב קודמיו: אין בו "התקפות" ונקי הוא מלגלוגים, לא על בדאים, לא על זייפנים ולא על גונבי דברים וכל שאר "גיבורי" הסידרה.

הנושא עמוק, טמיר ונעלם, כבשונו של עולם וכבשי דרחמנא, רזי תורה ורזי עולם.

אלא שיש בו דוגמה מופלאה של "גלגולי סיפורים", ורק משום כך נקלע למחיצתם של שאר הגלגולים.

[א]

נפתח בנוסח שהוא, כמדומה, הנפוץ ביותר, בעיקר עקב השימוש שנעשה בו בספר הנפלא והפופולרי גם יחד, הוא ס' "בעל שם טוב" על התורה.

הסיפור מובא שם ב'מקור מים חיים' בתחילת פרשת משפטים, מתוך ספרו של הרב דוב בער עהרמאן 'דברים ערבים' (א, מונקאטש תרס"ג, אות יח).

אנו נעתיקהו ישירות מה'דברים ערבים', בשילוב שינויי לשון וכתיב קלים כמעשהו בספר 'בעל שם טוב' שם:

הרב הקדוש ממעזריטש ביקש מרבו הבעל שם טוב הקדוש זלה"ה כי יאמר לו הפירוש בזוה"ק על "ואלה המשפטים": "דא רזא דגלגולא" [הלשון בזוהר פ' משפטים צד, א: ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, תרגום ואלין דיניא דתסדר קדמיהון, אלין אינון סדורין דגלגולא, דינין דנשמתין דאתדנו כל חד וחד לקבל עונשיה].

פעם אחת אמר לו הבעש"ט ליסע ביער אחד, ויראה שם אילן אחד ומעיין תחתיו, ויתעכב שמה עד [שעה] שש ויבוא לביתו.

ונסע שמה, וראה איש אחד בא עם סוס מזויין, עייף ויגע, ואכל ושתה ונסע לדרכו. ושכח שמה הארנק שלו עם המעות.

אחר-כך בא שמה עוד איש אחד, נח לפוש, ומצא שמה הארנק עם המעות ולקחו. והלך משם.

אחר-כך בא שמה עוד איש אחד עייף ויגע, עני ונכה רוח, אכל שמה פתו אשר היה לו ושתה מן המעיין, ונח לפוש ולישון.

ובא בחזרה האיש הראשון ושאול שאל מהאיש העני: "היכן הוא הארנק עם המעות אשר שכחתי פה"?!

והוא באמת לא ידע מאומה את אשר הוא דובר אליו. בקיצור, כי העני הלז קיבל שכרו משלם. האיש הלז היכהו מכות רצח ופצע.

אחר-כך, בהגיע [השעה] שש, נסע הרב המגיד ממעזריטש לביתו, וסיפר לרבו הבעש"ט הקדוש זלה"ה את אשר ראה.

אמר לו [הבעש"ט] כי האיש הראשון היה חייב לאיש השני [בגלגול הקודם] את הסך המסויים אשר היה בארנק ולא היה לו לשלם לו, ובא לדין לפני האיש השלישי (שהיה הרב והדיין), ופסק דינו ופטרו [מהתשלום] מבלי שום חקירה ודרישה.

על-כן, עתה, על-פי הגלגול, שילם הראשון לשני, והדיין (שהוא האיש השלישי) קיבל עונשו ושכרו משלם.

וזה שכתב הזוהר הק' על "ואלה המשפטים": "דא רזא דגלגולא".

עד כאן הסיפור שבס' 'דברים ערבים' (שסביבתו החסידית של מחברו – שחי בין השנים תר"כ-תש"ד – היתה במונקאטש, בעלז וסיגעט).

[ב]

בן דורו של בעל ה'דברים ערבים' הוא הרה"ק ר' סיני הלברשטאם (תר"ל-תש"א. בנו של הרה"ק ר' ברוך מגארליץ, בן הרה"ק בעל ה'דברי חיים' מצאנז), שהעלה על הכתב דברים ששמע מ"אביו ודודיו הקדושים ושאר גדולי תלמידי רבינו [מצאנז], אשר יצק מים על ידם" ונדפסו לראשונה בספר 'חמדה גנוזה – דברי חיים' (ברוקלין תשנ"ח).

שם קוראים אנו (בעמ' קמג-קמד) אותו הסיפור בנוסח שונה:

סיפר כ"ק אא"ז מצאנז ז"ל, שבעיר שהבעש"ט דר, הילווה אחד לחבירו עשרת אלפים ר"כ. והלווה הזה היה סוחר בהמות. ויהי כשנסע הסוחר לדרכו למסחר התנפלו עליו גזלנים ורצחוהו, ולקחו את כל כספו. והסוחר הזה היו לו בביתו נכסים הרבה, והמלווה תבע את בניו לדין שישלמו לו הסך שהילווה לאביהם, אבל הם טענו שאינם יודעים כלל מההלוואה. ויצא הפסק שהיורשים ישבעו שאינם יודעים כלל מההלוואה. וכן היה, שנשבעו על זה ופטרם מלשלם.

ושאל תלמיד אחד להבעש"ט, הלא התורה תורת אמת היא, ושבועת היורשים גם-כן אמת כי לא פקד עליהם אביהם, אבל אנחנו הלא יודעים האמת שהמלווה הילווה לאביהם הסך הזה.

השיב לו הבעש"ט הק' ז"ל, בוא ואראך התשובה על ענין זה, בתנאי שלא תגיד מכל מה שתראה. וציווה שילך ליער פלוני, ונתן סימן בעץ אחד שיעלה עליו ויחביא את עצמו באותו עץ למעלה בין הענפים שלא יראו אותו ושם יראה הכל. וציווה לו לישב שם מן שעה שתים ביום עד שעה שמונה לעת ערב. ועשה כן.

והיה בישבו שמה, ראה איך שבא סוחר אחד רוכב על סוס ועמד אצל אותו העץ, כי היה שם באר מים. ונטל את ידיו ורחץ את פניו מן הדרך כדרך רוכבי סוסים, ושלף את הביי גארטיל של מעות [בייגארטיל: חגורה שמניחים בה מעות] מעצמו ונתנו על הארץ, ואת הסוס קשר אצל עץ אחד, והניח את עצמו לשכב מעט, ושם ראשו על הביי גארטיל. וכאשר קם משנתו שכח הביי גארטיל ועמד ונסע לדרכו.

לא עבר זמן רב והגיע סוחר אחר על סוסו וכמעשה הראשון עשה גם הוא, אבל כשקם שם לב שמלבד הביי גארטיל שלו ישנו עוד ביי גארטיל אחר, ולקח את שניהם ונסע לדרכו.

אחר-כך בא עני אחד והיה עייף מדרכו ושכב באותו מקום לנוח קצת. והיה תיכף כשאחזתו שינה חזר הסוחר הראשון לקחת אבידתו, וכשראה אותו שוכב ניער אותו משנתו ותבע ממנו שיחזיר לו את הביי גארטיל שלו ששכח שמה, כי בוודאי לקחו. והשיב לו העני, תאמין לי שאני לא ראיתי את הביי גארטיל.

וכשמוע הסוחר את תשובתו, לקח את הראפניק[?] והלקה את העני מכות נמרצות, והעני צעק עד לב השמים, והוא לא שמע אליו רק הכה אותו יותר עד שנשאר מת תחת רגליו. אז הלך לדרכו.

ותלמיד הבעש"ט ראה את כל זה ומאוד כאב לבו על זה, ואמר אשר מכל מכה היה הוא מרגיש יותר מהעני, רק שהיה מתיירא לדבר דבר, והשקיף רק על המורה שעות שיהיה זייגער שמונה [=שעה שמונה] שילך לביתו, וכשהגיעה השעה שמונה הלך לביתו.

ושאל אותו הבעש"ט ז"ל: מה ראית שמה? וסיפר לו את כל הנ"ל, ושאל התלמיד מה היתה זאת. והשיב לו הבעש"ט שהסוחר הראשון גזל מהסוחר השני בגלגול העבר הסך הזה מה שהיה מונח בהביי גארטיל, ולקח עתה הסוחר השני את מעותיו שנגזלו לו בגלגול העבר. העני הנ"ל היה הדיין בדבר זה בגלגול העבר, ולקה עתה בגלל מעות ה"פסק געלד" [=השכר שמקבל הדיין עבור פסיקתו] שלו.

וכן עתה בעסק הזה שאתה שואל עלי, המלווה הזה גזל בגלגול העבר את הלווה הסך הזה שהילווה לו, על-כן השיב לו עתה הגזילה.

עד כאן הסיפור בנוסח המיוחס לאדמו"ר מצאנז (שלא כדרכו בסיפורים רבים אחרים, כאן לא ציין המחבר מפי מי שמע את הסיפור).

[ג]

צאצא אחר לבית גארליץ-צאנז הוא האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל (תרס"ד-תשנ"ד), שבקונטרסי ה'דברי תורה' שלו מצאתי פעמיים איזכור לסיפור זה, אלא שהוא מייחסו לאר"י הק' ותלמידו מוהר"ח ויטאל.

וז"ל בשיעור בפ' משפטים תשל"ו (גל' א'רנז):

אספר המעשה המובא בכתבים, שפעם שלח האר"י הקדוש את תלמידו רבי חיים ויטאל ללכת למקום פלוני סמוך לים כנרת, ושם יראה דבר פלא.

הלך מהרח"ו לאותו מקום, וראה איש אחד פושט את בגדיו, ובאין משים נשמט ממנו ארנקו ונפל ארצה. הלה רחץ בים ולאחר שהלך לדרכו הגיע לשם אדם אחר ומצא את כיסו של הראשון. פתח את הכיס ועיניו אורו בראותו את הממון הרב שנפל לידו, ונטל את הכסף ומיהר להתרחק מן המקום.

הבין מהרח"ו בדעת קדשו שעדיין לא נסתיים החזיון אשר שלחו רבו לראות, והמתין שם לראות איך יפול דבר. כעבור זמן מה בא לשם יהודי זקן, וגם הוא עמד לרחוץ במי הים. לפתע הופיע האיש הראשון אשר איבד את כספו במרוצה, ופתח בצעקות על האיש הזקן על שנטל את ממונו. הזקן הכחיש את דבריו מכל וכל, וטען שאינו יודע כלל מה הוא שח. הלה חרה אפו וצעק בקול גדול, הלא אך מלפני זמן מועט אבדתי את צרור כספי, ולא היה כאן איש בלעדיך במקום נידח זה, ודאי אתה לקחתו והטמנת אותו תחת אחד השיחים. כה הרעים עליו בקולו, עד שלבסוף קם עליו והכהו מכות רצח עד שיצאה נשמתו.

וילך מהרח"ו משם בלב נשבר, וסיפר להאריה"ק את כל אשר ראו עיניו. חייך האריה"ק ואמר, אכן על דעת כן שלחתיך שמה כדי שתראה את החזיון הזה. ואגיד לך פשר הדבר: הנה האיש הראשון הזה היה חייב בגלגולו הראשון לאיש השני כסך המסוים הזה שהיה עכשיו בארנקו שאיבד, ולא רצה לשלם לו, ובאו אז לדין לפני זה האיש השלישי שנהרג, והדיין קיבל שוחד והטה את הדין לחובת האיש השני, ופטר את האיש הראשון. לאחר שמתו נגזר דינם שירדו שלשתם שנית לעוה"ז בגלגול, וישלם האיש הראשון שאיבד את כספו את חובו לאיש השני שמצא את הארנק, והדיין קיבל את דמי הפסק ונהרג.

על פי האמור ביאר הרה"ק משינאווא זי"ע (בדברי יחזקאל בפרשתן) את מאמר הזוה"ק (משפטים דף צד.) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם וכו' [דבריו הק' נעתקו להלן].

*

ושוב בשיעור בפ' אחו"ק תש"מ (גל' א'רסח):

נראה לפרש עוד עפמ"ש הרה"ק משינאווא זי"ע בדברי יחזקאל (פרשת משפטים) בביאור מאמר הזוהר... ואלה המשפטים... סדורין דגלגולא... ולכאורה אין מובן שייכות ענין הגלגול לפרשה זו. וכתב שם לפרש, דהנה לפעמים בא לפני הדיינים דין תורה שעל פי דין יש לחייב... בשעה שהאיש שיצא חייב בדינו יודע בעצמו בבירור שהצדק עמו... ובעינינו יפלא איך יצא משפט מעוקל. אכן הדבר יובן ע"פ סוד הגלגול... עיי"ש.

הרה"ק משינאווא לא הביא סייעתא לדבריו, אכן לדעתי ברור שהתכוון למעשה זה שהובא בספרים, שפעם אחת ציוה האר"י הקדוש את תלמידו רבי חיים וויטאל ללכת אל מקום מסויים סמוך לים כנרת ושם יראה דבר נפלא.

מיהר מהרח"ו והלך אל המקום ההוא כמצות רבו. בעמדו שם ראה והנה בא שמה יהודי בריא בשר ולבוש מעדנות, ופשט את מלבושיו וירד לרחוץ במימי הכינרת. כשסיים לרחוץ עלה מן הים בחיפזון, לבש את מלבושיו, והלך לדרכו, כשהוא שוכח שם את אפונדתו שהיתה דרכה להיות חגורה על מתניו ובה היה טמון צרור מעותיו (כפי שהיה נהוג מלפנים במדינות ערב, ולאחר מכן גם במדינת פולין, להטמין שם מעות ודברי ערך מחשש גניבה).

לא עברה שעה מועטת והנה הגיע לרחוץ שם איש צעיר לימים, הלה הבחין בחגור האבוד ואוצר בתוכו, ולא האמין למראה עיניו, הגביהו במהירות וברח משם בחיפזון מתוך שמחה על המציאה הכשרה שהתגלגלה לידו (כי היו שכיחים שם גויים, ולא היה המקום ההוא רשות הרבים שרובה ישראל (עי' ב"מ כד:)).

אחר דקות ספורות הגיע לשם יהודי נכבד וזקן, והחל לפשוט את בגדיו כדי לרדת לרחוץ בים. לפתע הופיע שם האיש הראשון שאיבד את צרור כספו בקוצר רוח ודאגה לחפש את ממונו, וכשמצא שם את הזקן התחיל להרעים עליו בקולו: גנב זקן השב לי את כספי, הלא לא עברו כי אם דקות ספורות מאז איבדתי כאן את צרור כספי, ובודאי לא עבר כאן אדם זולתך, לבטח הטמנת את כספי בקרקע. ועתה, אם תאמר לי היכן כספי הרי טוב, ואם לא אהרגך נפש! הזקן בכה לפניו באמרו שאין לו שום ידיעה היכן הוא כספו. אך הלה לא האמין לדבריו, והתחיל להכותו בלי רחמנות, ושיבר את כל עצמותיו עד זוב דם. לבסוף, כשראה המאבד שלא הועיל לו כלום, עמד והלך משם בפחי נפש.

הבין מהרח"ו שלראות את החזיון הלזה שלחו רבו לאותו מקום, אולם באשר עדיין לא הגיע אל המדריגות שנתעלה בהן לבסוף, לא הבין את פשר הדברים. וחזר אל רבו ושאלו מהו הטעם והסיבה בכל מה שאירע.

נענה האריה"ק ואמר, אכן על כך שלחתיך להראותך היאך השי"ת מנהיג את עולמו, אשר גלגל הוא שחוזר בעולם (שבת קנא:), וכל מעשי השי"ת הם בדין ובמשפט. הנה, האברך המוצא בגלגולו הקודם תבע את האיש המאבד לדין תורה על עסק ממון שהתחייב לו, ובאמת היה הדין עמו, והיו לו הוכחות לצדקת טענותיו, אלא שהדיין – שהוא הינו האיש הזקן הלזה בגלגולו הקודם – נטל שוחד והטה את הדין. שלשתם נסתלקו מן העולם ועמדו לפני בית דין של מעלה, ושפטום על כל מעשיהם, עד שהגיעו למעשה זה, ופסקו את דינם שיחזרו שלשתם לעוה"ז בגלגול. ונגזר שהאיש שנטל את ממון חבירו שלא כדין יאבד את אותו סכום ממש, וימצאו האיש השני שבגלגולו הקודם הוציאו ממנו ממון שלא כדין ויזכה בממונו המגיע לו, ואילו השלישי שהוא הדיין קיבל את דמי הפסק ולקה על עסק השוחד שלקח אז (והיה הדיין מוכרח להתגלגל עמהם, שאלמלא היו המאבד והמוצא באים לדין, היה הצדק עם המאבד, לכן היה הדיין צריך להתגלגל כדי שתוטל עליו האשמה ויזכה המוצא בשלו).

וזה מעשה נפלא. כיוצא בזה ישנם בעניננו עוד סיפורים רבים ונפלאים הידועים לי בבירור שאירעו אצל צדיקי אמת, אלא שסיפור זה שאירע עם האריה"ק ומהרח"ו נודע יותר בבירור, וממנו נלמד לדעת כי אלקים נצב בעדת א-ל (תהלים פב, א) להורות כדין.

[ד]

הרה"ח ר' חיים אליעזר ביחובסקי (חסיד חב"ד מפורסם מהדור שלפני פנינו. נפטר בשנת תרפ"ד) קשיש היה בהרבה מהרבי מקלויזנבורג, ובכתביו משנת תרפ"א נמצא הסיפור הבא על האריז"ל ותלמידיו, אבל ברור בהחלט שלא נוסח זה הוא המקור לדבריו ('כתבי הרח"א ביחובסקי', ברוקלין תש"נ, עמ' לז-לח):

מר"ב שפרין שמעתי, שבענין מחלוקת המהרש"ל על האריז"ל [סיפורים על מחלוקת זו מצויים בכמה מקורות חסידיים, אך לא במקורות אחרים] היה בזה ענין ששייך להוראה. והוא, שאיש אחד מארץ פולין, גביר גדול, עשה שידוך לבתו עם בן זוגה ממצרים, ונתן מוהר לבתו מאה אלפים סלעים. ולא הגיעה שנה שניה עד שמתה בתו ונשאר המוהר ביד הבעל. ואחרי שיש תקנה אשר בשנה ראשונה אם מתה בלא בנים אין הבעל יורש את אשתו, על-כן נסע האב של הבת למצרים לקבל הנדן שלו. ולקח ניירות [=פסקים] מסתמא מכל גדולי הרבנים, וגם ממהרש"ל, שמתקנת רבינו תם (באבן העזר סי' נ"ג) ששנה ראשונה יורש אבי הכלה את בתו.

ובא למצרים, ושם לא חשו על תקנת ר"ת, כי הם ספרדים, על-כן יעצו לו שירצה לדון אצל האר"י שהוא חותם עצמו "אשכנזי", וגם חתנו היה גם-כן אשכנזי, ושם [בפולין] נכתבה הכתובה, רק אחר-כך נסעו לגור במצרים.

באו להאר"י, ולא רצה לקבל על עצמו לדון דין תורה. ונתרצו [לקבל פסק – כעין פשרה – שאינו דין-תורה]. ואמר האר"י שלא יטול האב המעות ורק ישארו אצל החתן. ונסע האב לפולין בפחי נפש. וקודם נסיעתו אמר לו [לאר"י]: אף כי נתרציתי על פסק שלכם אף שלא על-פי דין תורה, עכ"ז מה אגיד להרבנים ששלחוני?

אמר לו [האר"י]: אמור להם שאמרתי שכן כתוב בתורה "ואלה המשפטים".

ובא וסיפר מהמעשה הזה, וצירף המהרש"ל [לשאר תלונותיו על האר"י] גם ענין "מגלה פנים בתורה שלא כהלכה".

וכאשר באו השלוחים [המה הר"ר חיים ויטאל והר"ר ישראל סרוג, ששלחם האר"י אל המהרש"ל כדי שלא יחרים את האר"י, כמסופר שם לעיל], אמרו לו ששמעו מהאריז"ל שבמשך עשרים שנה מקודם נסעו שני אנשים ביחד על ספינה, ונסעו ממקום פלוני למקום פלוני, שם האחד כך וכך ושם השני כך וכך. והיה אצל האחד הרבה כסף וזהב עימדו, ולהשני לא היה לו. ונתן הלוואה למאן דלית ליה, שכשיבוא לביתו ימסור לו. המלווה לא בא חזרה והלווה לא היה לו למי למסור, ונשארו אצלו. ומתו שניהם.

ותבעו אותם לדין [בבית-דין של מעלה], המלווה תובע מעותיו ואינו רוצה למחול לו, והלווה טוען "מה היה לי לעשות אחרי שלא היה למי ליתן". ופסקו הבית-דין של מעלה שהלווה יבוא בגלגול נקיבה והמלווה בגלגול זכר וינשאו זה לזה, ואותו הסכום עם הרווחים תיתן הנקיבה להזכר נדן, ואחר-כך תמות בתוך שנה במצרים, במקום שלא פשטה תקנת ר"ת, וישאר אותו הסכום אצל הזכר. וגם הזכר לא יאריך ימים, כי רק בא לעולם לקבל החוב שהיה מגיע לו מהלווה. ופירוש "משפטים" הוא, כי על תיבת "משפטים" בתרגום: "דינייא", וב'פתח אליהו' [ב'תיקוני הזוהר']: "משפט איהו רחמי", ובזוהר: "דא רזא גלגוליא". שלכאורה אינו מובן, שלושה פירושים הסותרים זה את זה. ובמעשה זה מובן, כי המשפט בבית-דין של מעלה הוא דין, עכ"ז יש רחמים על-ידי גלגול.

ואמר המהרש"ל: הלא הדין הוא היפוך מזה?!

אמרו לו: ומה לו [לאר"י] לעשות, אחרי שהוא רואה הדבר כמו שהוא!

אמר להם: ומה יעשו אותם שאינם רואים?!

השיבו לו, שלמעלה מסבבים שדינים כאלו יבואו רק לעיני הרואים.

עד כאן "נוסח חב"ד" שרק תוכנו הפנימי זהה לשאר הנוסחים, אבל לא גופו של הסיפור.

[הדוחק שבסיפור זה הוא, שעלינו לומר שהמעשה התרחש במצרים, וכשהגיעו הדברים לאזני המהרש"ל כבר עקר האר"י לארץ-ישראל ומשם שלח את תלמידיו לפולין].

[ה]

הבה ונראה את יחסו של איש ההלכה ל"רעיון חסידי" זה, כפי שמסופר בס' 'פאר הדור' (ג, ב"ב תש"ל, עמ' צח-צט):

צורב אחד ישב ביום מן הימים ודן לפניו [=לפני בעל ה'חזון איש']:

אמרו (במס' בבא מציעא כא, א-ב) במוצא מעות מפוזרין בשוק שהן שלו, מפני שכבר התייאשו הבעלים, ואין זה "יאוש שלא מדעת", שהרי "אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה" [ובוודאי כבר משמש בכיסו וראה שהמעות אבדו ממנו, והתייאש מהן בדעתו] – ואני עוקב אחר חברים בישיבה ולא ראיתי שימשמשו בכיסם כל שעה?

השיבו החזון-איש בקצרה: אין הדין משתנה בשל כך. חז"ל כבר קבעו מה שקבעו ו"הפקר בין-דין הפקר"! (מפי הרב דוב יפה).

ומעשה שבאה אצלו חבורת תלמידים מישיבת פוניבז', בשאלה דומה: מצאנו "שילינג" ברחוב, האם לא כדאי לחשוש שמא האובד לא משמש עדיין בכיסו, ואם-כן הרי זה בגדר "יאוש שלא מדעת" והמטבע אסורה עלינו?

אמר להם: אין שום יסוד לחשוש כך. אפילו אם יארע ביחיד שעדיין לא משמש, הממון [שייך] למוצא, מצד הדין... ואין טעם לנהוג במקרה זה לפנים משורת הדין, כי אלה הם כבשי-דרחמנא, שמטבע זו האבודה מפלוני תגיע לידי פלוני...

לשמע הדברים פתח אחד מן החבורה והעיר:

על הכתוב "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" נאמר בספר הזוהר הקדוש "אלין סדורין דגלגולין", ומפרש הבעש"ט, שלפעמים מתחייב אדם בדין לשלם לחברו ממון שאינו חייב בו הפעם – ואין זאת אלא תשלום חוב מגלגול קודם...

נענע לו החזון-איש בראשו, כמי שמסכים לדבריו, כשהוא טורח ומבאר לשאר הנוכחים את הענין לאשורו:

- הכוונה כמו במקרה דנן, שהמקרא אומר "אשר תשים לפניהם", דהיינו לסמוך על הדיינים ד"מצא מעות מפוזרין הרי אלו שלו", בעוד אנו חוששים שמא לא משמש בכיסו – ואיך הדין אמת? אלא ודאי הענין קשור בסוד הגלגול, שמבקשים מן השמים להעביר ממון שלך לחברך כפרעון עבור מה שחבת לו בגלגול קודם, אך אם באמת תמשמש בכיסך הלא שוב אין הממון שלך ואין אתה פורע לו, כי מהפקר זכה, לפיכך מסבבין בהשגחה פרטית שאתה לא תמשמש ולא תתייאש ובינתיים ימצא חברך המטבע ויזכה בה ביושר כפי שהורו חכמים, שבאופן זה יחזרו מעותיך לבעליהן מגלגול קודם... (מפי עד מהימן שנוכח בשעת מעשה).

מכאן נתגלגל הסיפור לאחד הכותבים בקובץ 'אור ישראל' (מאנסי; גל' יח, טבת תש"ס, עמ' קיב) בשינוי צורה שאינו משמעותי מצד תוכנו אלא רק מצד בעלי השמועה:

ידוע מש"א עפ"י דברי זוה"ק ריש משפטים (צד.), ואלה המשפטים... אלין אינון סדורין דגלגולא... היינו שמה שלפעמים נראין פסקי הד"ת כבלתי צודקים וכמחייבים הזכאי וכו', זהו בגלל שמגלגול הקודם הוא נשאר חייב לו ולכן נפסק כן בגלגול זה שממונו יגיע לשני ועי"ז יבוא על תיקונו. והדברים ידועים.

ועפי"ז ביאר החזו"א מש"א (ב"מ כא:) מעות מפוזרות הרי אלו שלו, אמאי, הא לא ידע דנפיל מיניה? ..כדר"י דאמר: 'אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה'. אבל מ"מ עדיין קשה, הלא כאשר ימצאו המוצא לפני שמשמש הלה בכיסו, הלא בא הכסף לידו לפני יאוש ועדיין הוא של האובד? ותירץ עפ"י הזהר הנ"ל, והיינו שבגלגול הקודם היה ה'אובד' חייב ל'מוצא' סכום כזה, וא"כ אדרבה אם יהיה המציאה ל'אחר' יאוש שוב לא יהיה שלו ולא יחשב כאילו שילם משלו. והבן.

[ו]

עתה נביט בשרשיו הקדומים של הסיפור; הנוסח הבא מופיע בספר 'מושב זקנים' על התורה ("קובץ פירושי רבותינו בעלי תוספות ז"ל"), שנדפס בלונדון בשנת תשי"ט, מכתב-יד שכתיבתו הסתיימה בתחילת שנת רל"ד (לפני למעלה מ-536 שנה). באותה שנה נדפס בלונדון הס' 'פירוש רבינו אלעזר מגרמייזא ז"ל בעל ספר הרוקח' (על התורה ועל מגילת אסתר), גם שם מופיע אותו נוסח, בציון המקור: "בכתב יד 'מושב זקנים' מרבינו אלעזר מגרמיזא ז"ל" (ר"א מגרמיזא בעל ס' ה'רוקח' נולד לפני כ-850 שנה וחי, בערך, בין השנים ד'תתק"ך-ד'תתקצ"ז).

אך קדם להדפסות אלו הרמ"מ כשר ב'תורה שלימה' (כרך משפטים, נ.י. תשט"ז, עמ' עה אות רנב), שמציין את המקור כ"מדרש – מובא בכת"י מושב זקנים".

אנו נעתיק – בפיסוק שונה – מהס' 'מושב זקנים' (פ' משפטים עמ' קפד), שבו לא נזכר כלל שמו של רבינו אלעזר מגרמיזא על הקטע דנן וגם לא נאמר שם ש"מדרש" הוא זה:

והאלקים אנה לידו. מעשה אירע למשה רבינו ע"ה בשעה שאמר להב"ה [=הקב"ה] "הודיעני נא את דרכיך", אמר לו הב"ה "עלה אלי ההרה". כשהיה עולה, ראה בן אדם שבא לשתות במעיין ונפל ממנו ארנקי דדינרי והלך לו. בא אדם אחר ומצא הארנקי והלך לו.

הראשון חזר לבקש הארנקי שלו ומצא אדם אחד על המעיין, אמר לו: "אתה לקחת הארנקי"! אמר לו: "לא לקחתי כלום"! עמד עליו והרגו.

ראה מרע"ה כך, תמה. אמר לפני הקב"ה: "רבונו של עולם, הודיעני נא את דרכיך, כי כך וכך ראיתי ותמהתי".

אמר לו הקב"ה: "כל מה שראית אמת. בעל הארנקי גנבה מאותו שמצאה, ובא בעל האבידה ומצא אבידתו. ואותו שנהרג הרג לאביו של ההורג, ואנכי איניתיו לידו".

לכך אמר משה "והאלקים אנה לידו".

עכ"ל בס' 'מושב זקנים'.

הדמיון לנוסחים המאוחרים גדול, אף כי אין כאן שום זכר לגלגולים, ודרכי ה' נפלאו בגלגול זה ולא בגלגול אחר.

הרעיון כשלעצמו מקביל לפירושו של רש"י על פסוק זה (משפטים כא, יג) מדברי הגמרא במס' מכות (י, ב):

והאלקים אנה לידו. ולמה תצא זאת מלפניו? הוא שאמר דוד (שמואל א כד, יד) "כאשר יאמר משל הקדמוני, מרשעים יצא רשע". ו"משל הקדמוני" היא התורה שהיא משל הקב"ה שהוא קדמונו של עולם. והיכן אמרה תורה "מרשעים יצא רשע"? "והאלקים אנה לידו". במה הכתוב מדבר? בשני בני אדם, אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד, ולא היו עדים בדבר שיעידו. זה לא נהרג וזה לא גלה. והקב"ה מזמנן לפונדק אחד, זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם וזה שהרג שוגג עולה בסולם ונופל על זה שהרג במזיד והורגו. ועדים מעידים עליו ומחייבים אותו לגלות. נמצא זה שהרג בשוגג גולה, וזה שהרג במזיד נהרג. עכ"ל רש"י.

בפרק הבא נעסוק אי"ה בגלגול נוסף של סיפורו של גלגול.

http://www.shturem.net/index.php?sectio ... ys&id=1867

[תולדות אדם]

סדורין דגלגוליא.pdf

(697.28 KiB) הורד 540 פעמים

[עד שגמרתי את תגובתי כבר הקדמני הר' מונדשיין]

[חכם באשי]

הרב יחיאל גולדהבר כתב בענין ב'שולחנו' המשוגר מידי פעם לקוראיו,
ומצורף בזה:

משפטים תשע1.pdf

(165.74 KiB) הורד 574 פעמים

[vhee.pelee]

ועיין בקדושת ציון להרב מבאבוב פרשת משפטים
אולם לא כתב בעצמו ספרו, והרבה ממה שכתוב שם, הגיד בשם אחרים, והשומעים לא הבינו שכוונתו לצטט

[נוטר הכרמים]

בתוך ג' ימים, ולכבוד החודש שמרבים בו בשמחה, האשכול המשובח בעל היין העתיק.

[היא שיחתי]

באתר אחר ראיתי שנכתב כך:

לפנינו קטע מספר בני בנימין מנכדו של הבני יששכר זי"ע שמביא ממנו דין תורה: ואגב אציע לכם מאותו ענין מה שספרו לי מגידי אמת מעשה בעירו של אא"ז הרה"ג הק׳ מה"ר צבי אלימלך ז"ל, שהיה שם עשיר אחד הולך ישר והיה מנהגו שבכל מוצאי שבת קודש באו אצלו הולכי הכפרים לסחור להמציא טרף לביתם, והעשיר נתן לכל אחד מעות על סחורה לקנות עבורו ונתן להם ריוח כמנהגו של עולם, והנה אירע בשבוע אחד שנתן לאחד מעות לילך לכפר כנ"ל, ובפתע פתאום נעדר האיש רחמנא ליצלן בהכפר והביאו אותו לביתו, ובא העשיר לדין תורה אל אא"ז הק' הנ"ל וצווח כי המעות שמצאו אצלו לאחר פטירתו הוא שלו לאשר נתן לו בכל שבוע כידוע, אמנם האיש הזה הניח יתומים קטנים ויצא הפסק בית דין מבי דינא רבא כי המעות שייך להיתומים, כי הוא היה מוחזק ולא היה רק מלוה על פה ואפילו בשבועה אינם יכולין לגבות מהיתומים במלוה על פה ואנן טענינן להו (שו"ע חו"מ סימן קח סעיף א).
ואחר הפסק דין בא העשיר לאא"ז זצ"ל ושאל אותו ואמר, הנה הפסק דין שיצא מאתכם הנני בוודאי מקבל עלי, אמנם יאמר לי היות כתוב (תהלים יט י) 'משפטי ד' אמת', וכבוד תורתו הרמה בעצמו יודע האמת כי היה לו מעותי בכל עת וזמן, ואיך יעלה עתה על דעתו שמצא איזה מטמון או יש לו מכבר טמון באמתחתו צרור כסף, כי דבר גלוי לכל שרק מעותי היה לו.
והשיב לו אא"ז זצוק"ל הנה גם לי בהשקפה ראשונה היה קשה מדבר ששאלת, ועתה האיר לי השם יתברך את עיני ונתיישב לי מאמר הזוה"ק בפרשת משפטים (צד.) מתחילתו 'פתח ר' שמעון ואלה המשפטים וכו' אילין אינון סדורין דגולגלתא', ועל מאמר להלן תיכף 'כי תקנה וכו' חברייא עדן הכא לגלאה כמה רזין טמירין דגולגלתא', ולכאורה מה ענין משפטים לעניני דגלגולים, אמנם עתה נודע לי פירושו, כי יוכל להיות קרוב לודאי שבגלגול הקודם אתה לקחת מזה האיש הנעדר רחמנא ליצלן הסך אשר נתת לו בשבוע זו כמו שאתה אומר, על כן עתה בא העת שנטל את שלו. כן שמעתי ממגידי אמת הסיפור הזה: [בני בנימין מילי דאגדתא]

וראיתי מקור הדבר לכאורה בדגל מחנה אפרים בפרשת משפטים ושם הובא בהערות מכון פאר מקדושים שכן הוא בספר דברים ערבים כסיפור מהבעש"ט

[היא שיחתי]

כידוע כל עניין הורג בשוגג גולה הוא ברעיון זה

[הנאמן בפקדונו]

ז"ל דרשות ר"י אבן שועיב פרשת דברים:

מזמור לאסף אך טוב לישראל אלקים לברי לבב. (תהלים עג, א)

מזמור לאסף. המזמור הזה יסד אותו אסף על ענין מבוכת בני העולם הזה בענין צדיק ורע לו רשע וטוב לו. ואסף המשורר הזה חברו על לשונו. או על לשון כל נבוך, וכן הנביאים דברו על זה, ירמיהו אמר צדיק אתה ה' כי אריב אליך אך משפטים אדבר אותך מדוע דרך רשעים צלחה שלו כל בוגדי און. שלמה אמר יש צדיק אובד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו, ואמר עוד יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים. ואמר חבקוק כי רשע מכתיר את הצדיק על כן יצא משפט מעוקל. ואמרו ז"ל כי משה רבינו נחבט על זה בפסוק הודיעני נא את דרכיך וכו', ושאל לשם ית' מפני מה צדיק ורע לו וכו'. ואמרו במדרש כי בהיותו בהר ראה איש אחד ששחה [בא] לשתות בנהר ושכח ארנקי שלו והלך לו. ובא אדם אחר לשתות ומצא הארנקי [ולקחו] והלך לו. וחזר בעל הארנקי לנהר ומצא שם אדם אחר שהיה שותה. אמר ליה אתה לקחת הארנקי ששכחתי. אמר ליה לא ראיתי ארנקי הוציא חרבו והרגו. כשראה משה כל זה תמה. אמר ליה להקב"ה הודיעני נא את דרכיך מפני מה נהרג זה על לא חמס בכפיו וניצל הגנב, אמר ליה בעל הארנקי גנב זה הממון מאותו שמצאו בלא דעתו וזה הנהרג הרג אביו של זה ולא נודע מי הכהו. ואני איניתי כל זה, וכן הם כל דרכי כי לא דרכיכם דרכי. וכן תרגום יונתן לא יתכן דרך ה'. לא איתפרשון אורחן דה'. וספר איוב בנוי [נבנה] על זה כמו שנאמר לפנינו.

[וונדרבר]

לא קראתי את כל האשכול. ואני מבקש לדעת מקור מדוייק בקדמונים ובמקובלים שמי שחייב כסף ישוב בגלגול להשיב את הגזלה.

[מה שנכון נכון]

יש עכ"פ מעשה בזה מהאריז"ל. ראה בשבחי האריז"ל הוצאת אהבת שלום עמוד צג.

[וונדרבר]

החפץ חיים בספרו "שפת תמים" פרק ד' כותב: "ואפילו אחר כל העונשים, לא יהיה לו תקנה גמורה עד שישוב בגלגול להשיב הגזלה. וראיתי בספרים מעשה נפלא שהיה בימים הראשונים, שבא אחד בגלגול סוס, והיה עובד בכל כחו כדי לשלם את חובו. וזהו מן הגלגולים הקשים".
וראה באשכול אחר
viewtopic.php?f=7&t=17986#p172177
ששם מתברר שמה שהתפרסם בזמנו בעיתון "בית יעקב" כאילו הלשון "בימים הראשונים" שנדפס ב"שפת תמים" הוא שינוי שנעשה ע"י יורשי החפץ חיים, אינו אלא חשד שוא, ומי ששינה את הגירסה הוא החפץ חיים בעצמו שהדפיס כך במהדורות המאוחרות, עיין שם.

[מחצד חקלא]

כתב רבינו החיד"א בספר עבודת הקדש מורה באצבע (סי' י') אות שכ"א: " הגזל ענפיו וסעיפיו ופארותיו והטעאות היצר ופסקי הרא"ש ולענה, רבו כמו רבו לא יכילון מגילות. וכל זמן שגזל בידו אין תפילתו נשמעת, כדכתיב לא אוסיף עוד עבור לו, כמו שאמרו ז"ל. והוא צריך לבא בגלגול, ואין הפרש בין רב למעט, כי על הכל יביא האלקים במשפט".
http://www.otzar.org/wotzar/Book.aspx?174062&&page=40

[אביאסף]

דעת הריקנאטי בפ' וישב שאין מתגלגלים אלא חייבי כריתות אבל לא על שאר עבירות דשמא בפעם הב' יקלקל יותר ע"ש.

[איש_ספר]

http://www.shturem.net/index.php?sectio ... ys&id=2060
http://www.shturem.net/index.php?sectio ... ys&id=1930

[היא שיחתי]

http://www.shturem.net/index.php?section=artdays&id=2060
http://www.shturem.net/index.php?sectio ... ys&id=1930

וכבר הביאו כבודו כאן
viewtopic.php?f=7&t=5200&p=42948&hilit=%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%94+%D7%A0%D7%A4%D7%9C%D7%90+%D7%A8%D7%99%D7%91+%D7%A9#p42948

[בקרו טלה]

הרב יהושע מונדשיין וכו':

forums/viewtopic.php?f=7&t=21190&p=208845#p208329

הרב יחיאל גולדהבר כתב בענין ב'שולחנו' המשוגר מידי פעם לקוראיו

בענין מה שכתב שהמעשה משבחי הבעש"ט התגלגל לחפץ חיים, עי' באשכול forums/viewtopic.php?f=56&t=5200&p=42662#p42948
ובאשכול viewtopic.php?f=56&t=17986&p=172304#p172177 שהחפץ חיים ראה זאת בפלא יועץ

[ר_חיים_הקטן]

בשבת קודש שעבר עלינו לטובה ראיתי משהו מעניין שאני מציע בפניכם לחפש המקור לזה.
הא לך מה שכתוב בפ' רבינו אפרים ב"ר שמשון עה"ת (בראשית ט:ה):

מצאתי כשהיה משה בהר ויהושוע משרתו עומד ברגל ההר באהל וראה אדם רובץ על המעין ושותה, ובא עליו רוצח ורצחו. אמר יהושע לא יפטר מן העולם עד שיראה הרוצח בן בנו נהרג על אותו מעיין עצמו.

עכ"ל.
האם יש מקור לסיפור הזה? האם דבר זה נידון בכלל בספרים אחרים?

[עזריאל ברגר]

מזכיר את http://shturem.net/index.php?section=artdays&id=1867

[ר_חיים_הקטן]

מזכיר את http://shturem.net/index.php?section=artdays&id=1867

מה הקשר? יש חילוק גדול בין סיפור חסידי לבין סיפור שנזכר בספרי אחד דמן הראשונים, לא?

[עזריאל ברגר]

מזכיר את http://shturem.net/index.php?section=artdays&id=1867

מה הקשר? יש חילוק גדול בין סיפור חסידי לבין סיפור שנזכר בספרי אחד דמן הראשונים, לא?

ר' יהושע מונדשיין ע"ה הביא שם גם גירסה שונה לסיפור דומה לזה על משה רבינו (אך לא הוזכר שם יהושע בן נון).
ואילו הוא היה מכיר את הסיפור כפי שהובא בפירוש הזה - מסתמא היה גם מביאו.

[עזריאל ברגר]

העירוני שאתר "שטורעם" חסום בחלק מהסינונים.
מאמרו של ר' יהושע מונדשיין פורסם אף כאן בכתובת viewtopic.php?f=7&t=2748&p=19799#p19799

[עזריאל ברגר]

אוחדו כמה אשכולות.