'קצת קדושה' בבכורות

[מקבל]

במשנ"ב[קכח, כב] כ' לגבי נט"י לכהנים ע"י בכורים, כיון שיש להם קצת קדושה, מה שייך קצת?

[חכם באשי]

נכון שאיתא בספרים (ספרי חסידות בעיקר, אך כמדומני כן איתא באור החיים על התורה), שלעתיד לבוא תחזור העבודה לבכורים.
אך קשה להאמין שזה תלוי בזה.
במיוחד, שכנראה בעל המשנ"ב לא הכיר את הדברים.

[מבי מדרשא]

אפשר ענינו מה שהיו קדושים ונפדתה קדושתם. וזהו קצת קדושה, לאמור בחינה נעלה יותר מאדם רגיל שלית בו קדושה כלל. וזו היתה בו קדושה ועל אף שהלכה לה בפדיון, הרי שעצם היותו קדוש נותן לו יתרון על שאר בני אדם.

[חכם באשי]

אסייע לך מדברי הראשונים האומרים, שכל דבר משאיר רושם, ואפילו אחרי שהלך ועזב.
הם רגילים להביא דוגמא ממים חמים שנתקררו, שיותר קל לחמם אותם שוב ממים שלא נתחממו ונתקררו.
איני זוכר היכן כתוב הענין, אך אם זכרוני אינו בכזיב הדבר נזכר בדרשות ר"י אבן שועיב.
ועתה קשה עלי החיפוש.

[josephl]

הפדיון הוא לא פדיון הקדושה אלא חיוב מדין מתנות כהונה לתת ה' סלעים לכהן.

[המעיין]

אולי מחמת שבתחילה היתה עבודה בבכורים כמבואר בתחילת בכורות

[יעקב]

הפדיון הוא לא פדיון הקדושה אלא חיוב מדין מתנות כהונה לתת ה' סלעים לכהן.

בתשובת רדב"ז (ח"א סי' תצ"ו) כ' בזה"ל, דבשאר מתנות כהונה לא שייך פדייה אלא נתינה, כגון חלה ותרומה הזרוע והלחיים והקיבה וראשית הגז דכל אלו כתוב בהו נתינה, משום דמצותן בהכי, אבל פדיון הבן ופטר חמור דמצותן נמי בפדייה משום הכי אפקיה רחמנא, דמצות בלשון פדייה לא לשלולו הנתינה. ויצא לנו מכאן שאם רצה הישראל לתת את בנו לכהן יצא ידי נתינה
והספורנו בפרשת במדבר ג' י"ג ושוב שם ח' י"ז דפדיון הבן הוא להתירו מהקדושה, כ' וז"ל, הקדשתי לי כל בכור הצלחים במה הקדשתים לי בענין שיהיו אסורין להתעסק בעבודת הדיוט כמשפט כל הקדש שהוא אסור בגיזה ועבודה ולמען יהיו מותרים בזה הצרכתים פדיון כמשפט כל הקדש היוצא יעוי"ש

[שותא דינוקא]

כמדומה לי שרבי שמעון שקאפ כבר כתב כן, דוודאי שישנה קדושה בבכור דאל"ה התורה לא היתה מגדירה את מכירתו כפדיון, שזוהי שפה השמורה לדבר קדוש. ואף אם אין ידוע לנו במה בדיוק קדושתו, הרי שחייב להיות כן. אין לי כרגע לפני את השערי יושר כדי לבדוק שם, אבל כך זכורני מעת לומדי מסכת בכורות.

[מקבל]

הוא לא מגדיר שם מה זה קצת

[שותא דינוקא]

נכון, אבל על פי דבריו שישנה קדושה כלשהי בבכורות, מובן הרעיון של קצת כפי שנקט 'מדרשא' לבאר.

[נחמן]

לדעתי,
הקצת קדושה שיש בבכור הכוונה שקיימו בהם מצווה נוספת - פדיון הבן.
ונחשבים חפץ של מצווה.
הואיל ואיתעביד בה חדא מצוה ליתעביד בה מצוה אחרינא

[מקבל]

זה תלוי אם המצוה רק על האב או גם עליו...

[נחמן]

זה תלוי אם המצוה רק על האב או גם עליו...

גם בלולב המצווה לא על הלולב.

[מקבל]

לדבריך, בכל כסף שפרעו חוב יהיה קצת קדושה...

[שותא דינוקא]

אם המצוה עליו אז אין לזה הבנה, הגע עצמך וכי איש ישראל נעלה יותר כיוון שהניח תפילין וכי זה הופך אותו ליותר קדוש. אך אם המצוה על האב והוא רק כלי לקיום המצוה אולי יש בזה משהו. אם כי דעת ה'מדרשא' ועוד שם נראית לי יותר, דגם אחר הפדיון נשארת קדושה כלשהי.

[נחמן]

לדבריך, בכל כסף שפרעו חוב יהיה קצת קדושה...

ואולי בגלל זה "צדיקים ממונם חביב עליהם" אך אם כן קשה מדוע "יותר מגופם"? וכי גופם לא עשה מצוות?
ואולי משום שה"חפץ של מצווה" עשה את המצווה בשלמות ללא פניות...

[מנחם]

הואיל ואיתעביד בה חדא מצוה ליתעביד בה מצוה אחרינא

א"כ בעינן דווקא בכור שנפדה, לאפוקי בן לבת כהן או בת לוי. וצ"ע.

[מקבל]

הוא לא התכון ברצינות.

[חיים]

הכוונה לבכור פטר רחם שהלוי קדוש על ידו [כמבואר בפרשתינו, פרשת בהעלותך], ראו מג"א קכח, ז; שו"ע הרב קכח, י.

[המשתדל]

הכוונה לבכור פטר רחם שהלוי קדוש על ידו [כמבואר בפרשתינו, פרשת בהעלותך], ראו מג"א קכח, ז; שו"ע הרב קכח, י.

צ"ב וצ"ת

[נויירא]

לדבריך, בכל כסף שפרעו חוב יהיה קצת קדושה...

לא מצינו דין הואיל ואתעביד, אלא בכגון עירוב ד' מינים וכדו', אך ברור שאיננו בחפץ שקיימתי בו כיבוד אב ואם או אפילו בחליפה שקיימתי בה כבוד שבת, והיינו שבכולם אין הנקודה במצוה - בצווי \ פעולה \ מטרה - מצד החפץ, אלא בהנעשה ממנו, האדם מחד ומאידך הכבוד והשבת או האב, רק בלולב הנקודה במצוה הינה האדם והלולב, וכן בעירוב האדם העירוב והמקום, דממילא ראוי לעשות בו מצוה נוספת [ואף כשהמצוה הנוספת אין הנקודה בחפץ, כבברכה על המאכל [כדאיירי בעירוב], ובפוסקים להשתמש בד' מינים לאש בתנור אפיית המצות [מהר"י וויל קצ"ג] או שריפת החמץ].

[מש"כ במאירי ברכות לט: וארח"ח דיני ג' סעודות או"ח דשיירי פתילות של שבת מדליקין אותן במוצ"ש מטעמא דהואיל ואיתעביד וכו', אי"ז מצ"ע מצוות כבוד שבת שבזה [וכ"ש שאינו משום מצוות שלום בית שבה], ויוכח שדי במה שהוא המאיר והמכבד, שעדיין יקשה שרק החלק בפתילה שכבר נשרף הוא דהאיר כדאמרי' גבי פתילת נר חנוכה [חתן סופר ס"ח, ובבצל החכמה ח"ג ס"ז תמה מה ההבדל], אלא מצד מצוות תקנת ההדלקה שהינה להבעיר את הפתילה ללהבה, הכוללת את האדם הפתילה והלהבה].

יש עוד לדון מצד שהמצוה אינה מצד הבעין של החפץ אלא ערכו, אך כעת מצאתי בבני יששכר מאמרי כסלו ד' [באדיבות בר אילן] שפירש את השאלתות וישלח למ"ד שנר חנוכר מימין כהמזוזה, שהוא כי היכי דלהוי תרתי מצוותא בחד דוכתא, שכוונתו להואיל ואתעביד, והיינו מאחר והנקודה במצוות מזוזה הינה האדם מזוזה וגבולות הפתח, וכמ"כ בנר חנוכה האדם הנר וגבולות הפתח, אף שאי"ז מצד הבעין של המשקוף כלל.


כמו תמיד הדברים עתיקים ובעיקר ארוכים.

[תחכמוני]

נויירא, יש לך בתכלעס הגדרה [מלב ידע..]

[מאיר חכמים]

מסתמא גם דברי ערוך השלחן שייכים לכאן (יו"ד סי' שה):

סעיף א
כתיב בפרשת קרח במתנות כהונה [במדבר יח, טו] אך פדה תפדה את בכור האדם ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקדש עשרים גרה הוא דהבכורים נתקדשו ביציאת מצרים כדכתיב והעברת כל פטר רחם לד' וגו' וכל בכור אדם בבניך תפדה ובפ' תשא כתיב [שם ג, מה] כל פטר רחם לי וגו' כל בכור בניך תפדה וכן במדבר כשצוה הקב"ה לקדש את הלוים תחת הבכורים כתיב קח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל וגו' ואת פדויי וגו' העודפים על הלוים מבכור בני ישראל ולקחת חמשת חמשת שקלים לגולגולת וגו':

סעיף לד
וכתב הטור בתשובות הגאונים הכי איתא תקון גאונים לסדורי מנהגא דפדיונא וברכתא דיליה הכי דמייתי אבוה בריה קמי כהנא ומודיע לו דבכור פטר רחם הוא ולישייליה כהנא מאי בעית טפי ברך בוכרך או חמש סלעים דמחייבת למיפרקי בהו וליהדר ליה ברי בוכרי בעינא טפי והילך ה' סלעים בפורקניה ובהדי דיהיב ליה בידיה מברך וכו' על פדיון הבן ושהחיינו והדר מזגא לכהנא כסא דחמרא ומייתי אסא ומברך בפה"ג ובורא עצי בשמים וכו' ומברך הכהן את הבן ומחזירו לאביו ולאמו וכו' עכ"ל והנה הטור הביא בשמם ברכה ארוכה לכהן בשם ומלכות וכתב הרא"ש שאין בכחינו לתקן ברכות חדשות ולא נהגו לברכה וגם על הדס אין המנהג אצלנו אבל הנוסחא דמאי בעית טפי הביאה רבינו הרמ"א ונדפסה בסידורים וכן המנהג:

סעיף לה
ורבים התפלאו על נוסח זה וכי היכן מצינו שהברירה ביד האב ליתן להכהן הבן ולהדיא כתב רבינו הרמ"א דאם האב רוצה להניח הבן לכהן אינו יוצא רק צריך לפדותו עכ"ל אך גם להיפך תמוה דמהו זה לשון פדיון דבכל הפדיונות כהקדש ומעשר שני ופטר חמור הפדיון הוי תמורה מהדבר עצמו דאם לא פדה נשאר הדבר הקדש והמעשר שני מוליך לירושלים והחמור מערפין וכן באמה העבריה דכתיב והפדה הוי תמורת גופה שלא תשתעבד עוד אבל בבכור אדם מה שייך לשון פדיון:

סעיף לו
ולכן נלע"ד דאין הכוונה במאי בעית טפי ברך בוכרך ליתנו להכהן אלא דה"פ דהנה במצרים נתקדשו בכורי אדם ובכורי בהמה והנה בכורי בהמה נתקדשו לקרבן אבל במה נתקדשו הבכורי אדם ומהו זה מאי דכתיב בבמדבר [יג, יג] הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה לי יהיו וגו' והנה במדבר היתה קדושתם לעבודת המשכן ונלקחו הלוים תחתם כדכתיב שם קח את הלוים תחת כל בכור וגו' אבל א"כ מה היא קדושתם לדורות ואין לומר דבאמת אינם קדושים לדורות דא"כ למה צריכים פדיון ועוד דהא גם בהמת הלוים נקדשו תחת בהמתם כמבואר שם ועכ"ז גם לדורות הם קדושים כל בכורי בהמת ישראל וא"כ גם בכורי אדם כן הוא:

סעיף לז
והאמת כן הוא שהם קדושים לד' ככל הקדשים שאסור להם לעשות דבר חולין ואכילתם וכל מעשיהם בקדושה וזהו דכתיב בסוף פ' בא [שמות יג, יב] והעברת כל פטר שגר בהמה וגו' דפשטא דקרא דוהעברת כל פטר רחם קאי אבכורי אדם וכמו שמסיים על כן אני זובח וגו' וכל בכור בני אפדה שחשב שניהם וה"נ כן הוא וכן פירש"י בחומש בלשון אחר דוהעברת קאי על בכורי אדם ע"ש ובמכילתא תניא אין והעברת אלא הפרשה ע"ש ולדעתי ה"פ שיהיו מופרשים לד' וידוע דדבר זה א"א לעמוד בו לזאת נתנה תורה תקנה בפדיון דע"י זה יוצאים מקדושתם וזהו מאמר הכהן במאי בעית טפי אי ברך בזכרך יהיה כולו קודש לד' כהכוונה הראשונה ביציאת מצרים או חמש סלעים למפרקיה ומודיעו הכהן מהו עניין הפדיון ולהבינו למה הצריכה התורה לפדותו וזהו כאומר אם נשאל לכל אב במה חפצך אם שבנך יהיה קדש ולא יוכל לעשות דבר חול או לפדותו בה' סלעים ויהיה ביכולתו להתנהג בעולמו ככל בני אדם ובוודאי לא ימצא שום אב שלא יחפוץ לפדותו:

[תחכמוני]

הערוך השלחן ידוע, והד' מפורשים יותר בספורנו על המקום, אבל זה לא מבאר את המילה קצת.

[נויירא]

קודם להבדל הברור ביניהם: הגדרת המצוה אינה העברת הכסף אלא סילוק החוב, ולא הגשת משקה אלא כיבוד האב, שאינם רק המטרה אלא גם הגדרת המצוה, בשונה מבלולב שהגדרת המצוה הינה להחזיק לולב [מין החפץ] לקשור תפילין וכדו', נמצא שהצווי מה' [וכמ"כ דין התורה] המתייחס למרכיבי המצוה עפ"י הגדרתה, כללה את האדם והלולב, את האדם והחוב, ואת האדם האב והכבוד, אך לא ליותר מכך [החילוק ידוע, ומשמש לסוגיות רבות], אם תעדיף להשתמש בלשונות מושאלים - כבישיבה - אז נאמר שהלולב חלק מהחפצא של המצוה.

ומעתה: החביבות בדבר שנעשה בו מצוה, חביבות לולב זה מרעיו, הינו בכך שהוא נמצא כהלולב שאליו התייחסה המצוה, הצווי [והדין], הוא היווה חלק ממרכיבי המצוה, בכך יוגדר שבו נעשה מצוה, או בארמית שאיתעביד ביה מצוה, ולא רק על ידו.

אף בנר שבת הגדרת המצוה אינה ליצור אור אלא להבעיר אש ופתילה, ובעירוב להניח מאכל לדיורים ולא ליצור דיורים, מאחר שבאופן כללי בדרבנן בדר"כ הגדרת המצוה נצמדת כמה שיותר ביחס הפעולה המעשית ולא המטרה - כידוע.

[אליעזר בלוי]

קודם להבדל הברור ביניהם: הגדרת המצוה אינה העברת הכסף אלא סילוק החוב, ולא הגשת משקה אלא כיבוד האב, שאינם רק המטרה אלא גם הגדרת המצוה, בשונה מבלולב שהגדרת המצוה הינה להחזיק לולב [מין החפץ] לקשור תפילין וכדו', נמצא שהצווי מה' [וכמ"כ דין התורה] המתייחס למרכיבי המצוה עפ"י הגדרתה, כללה את האדם והלולב, את האדם והחוב, ואת האדם האב והכבוד, אך לא ליותר מכך [החילוק ידוע, ומשמש לסוגיות רבות], אם תעדיף להשתמש בלשונות מושאלים - כבישיבה - אז נאמר שהלולב חלק מהחפצא של המצוה.

ומעתה: החביבות בדבר שנעשה בו מצוה, חביבות לולב זה מרעיו, הינו בכך שהוא נמצא כהלולב שאליו התייחסה המצוה, הצווי [והדין], הוא היווה חלק ממרכיבי המצוה, בכך יוגדר שבו נעשה מצוה, או בארמית שאיתעביד ביה מצוה, ולא רק על ידו.

אף בנר שבת הגדרת המצוה אינה ליצור אור אלא להבעיר אש ופתילה, ובעירוב להניח מאכל לדיורים ולא ליצור דיורים, מאחר שבאופן כללי בדרבנן בדר"כ הגדרת המצוה נצמדת כמה שיותר ביחס הפעולה המעשית ולא המטרה - כידוע.

אם אפשר לבאר
אם הכונה שבכור אחרי שנפדה הוא כמו לולב אחרי סוכות
וכמו שכתוב בפוסקים שאסור לזורקו בביזיון

[עושה חדשות]

אסייע לך מדברי הראשונים האומרים, שכל דבר משאיר רושם, ואפילו אחרי שהלך ועזב.
הם רגילים להביא דוגמא ממים חמים שנתקררו, שיותר קל לחמם אותם שוב ממים שלא נתחממו ונתקררו.
איני זוכר היכן כתוב הענין, אך אם זכרוני אינו בכזיב הדבר נזכר בדרשות ר"י אבן שועיב.
ועתה קשה עלי החיפוש.

דרשות הר"ן.