פורום אוצר החכמה

ממתי נהוג לומר בסיום מסכת את הקדיש הזה כמו בקבורה?
זה עפ"י שיטת הרמב"ם בקדיש דאגדתא [דרבנן], אך לדידן דלא כהרמב"ם אין טעם לאומרו בסיום מסכת לכאורה

זכור לי משהו, שיש עדות האומרים קדיש זה בת"ב. יש?

התימנים הבלדים נוהגים להגיד קדיש בנוסח דומה לנ"ל.
כמדומני שגם התימנים השאמים נהגו לשמר את הקדיש הקדום הזה בתשעה באב.

נויירא כתב:ממתי נהוג לומר בסיום מסכת את הקדיש הזה כמו בקבורה?
זה עפ"י שיטת הרמב"ם בקדיש דאגדתא [דרבנן], אך לדידן דלא כהרמב"ם אין טעם לאומרו בסיום מסכת לכאורה

בספר עלי תמר (לרבי ישכר ב"ר צבי תמר) ברכות פרק ט [קיים בבר אילן] כתב בזה"ל ומשקלקלו המינים ואמרו אין עולם אלא אחד התקינו שיהיו אומרים מן העולם ועד העולם. וי"ל בזה הטעם שהיתומים בקדיש לאחר סתימת הגולל אומרים יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמא דהוא עתיד לאתחדתא ולאחיא מתיא וכו', אולם מה שאומרים פיסקא זו גם בקדיש של סיום מסכתא צ"ב. ובסוף שו"ת מהר"מ מינץ נזכר רק לומר קדיש דרבנן אבל לא נזכר ההוספה של פיסקא זו ולכאורה א"י מקורה ולא נפניתי לחפש. ואולי מפני שאמרו מקודם לא נתנשי מינן לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי וכו' ותהא עמנו לעוה"ב אומרים בקדיש בעלמא וכו'. וי"ל עוד שכן כל מכחישי תורה שבע"פ המינים למיניהם כפרו בתחיית המתים שהוא מתורה שבע"פ כמ"ש בסנהדרין וכמ"ש כאן ובכמ"ק, ולפיכך כשמסיים מסכתא מתורה שבע"פ אומרים ותהא עמנו לעוה"ב ומדגישים זה בקדיש דרבנן בהוספת הפיסקא בעלמא דעתיד לאתחדתא ולאחיי מתיא וכו'.

בקובץ אורייתא גליון כ, המוקדש לענייני סיום מסכת, הופיעו כמה מאמרים בענין זה.

עושה חדשות כתב:זכור לי משהו, שיש עדות האומרים קדיש זה בת"ב. יש?

כך מנהג הספרדים, ראה כף החיים סי' תקנ"ט ס"ק ט"ו.
http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.asp ... &pgnum=243

ע"ע ויצבר יוסף בר ח"ג פרק יג ובסידורו כנה"ג א עמ' מח.

לגבי ת"ב, ראיתי כעת גם בס' אבודרהם ובס' מצוות זמניות.

גם ר''י לביא בן-דוד כתב מאמר על זה בספרו שבט מיהודה.

כתב הרמב''ן בספר תורת האדם שמה שאומרים קדיש שהוא עתיד לאתחדתא כשנפטר עם הארץ,
כדי שיאמינו באמונת תחיית המתים,

ולכן, אפשר שכיון שסיימו מסכת, יש יותר תורה ויותר חיים בעולם, וראוי כאן לומר שהוא עתיד לאתחדתא.

דרך אגב, שמעתי שצריך להגיד דהוא עתיד לחדתא ולא לאתחדתא, וכן מוכח מההמשך. (דקאי על הקב"ה שהוא עתיד לחדש ולא על העולם שעתיד להתחדש) מסתמא כבר דיברו על זה פה.

הספרדים אומרים קדיש זה בליל ת"ב לאחר הקינות והוא מכונה 'קדיש תתכלי' ע"ש הקטע שמחליף את 'על ישראל': "תתכלי חרבא וכפנא ומותנא ומרעין בישין יעדה מננא ומנכון ומעל עמיה ישראל ואמרו אמן".

מנהג אשכנז לומר קדיש זה רק אחרי הקבורה.
האם יש פוסקים שמביאים משהו לגבי סיום מסכת? האם יתכן שאיזה מדפיס חידש או המציא את המנהג הזה?

מתןך מש"כ מע"כ ידידי הרב שלמה אליעזר גליקסברג בשו"ץ ניצני ארץ לח"ב

ראיתי לחלק מחסידי סדיגורא הנוהגים לומר את ה'קדיש תתכלי' אחרי כל סיום מסכת.




וכבר כתב בזה ידידינו ר' אבישי בבלוג שלו כאן - https://amhasefer.wordpress.com/2017/01 ... %91%D7%90/

שאלני בחור יקר נ"י- מנהגו (מנהג תימן-בלאדי) לומר קדיש דהוא עתיד, בסיום תפילת מנחה (אחרי מזמורים ורבי חנניא), אבל בישיבה בה הוא לומד מתפללים לפי מנהג אשכנז, ספרד, ספרדי (לפי החזן)- האם לומר קדיש זה כשהאבלים האחרים (כי כך המנהג בישיבה, כמנהג רוב עמ"י בדורותינו, שכל האבלים אומרים קדיש) אומרים קדיש יהא שלמא אחרי המזמור (שאומרים הספרדים) ולתאם את הבדלי הזמן, או לומר איתם קדיש יהא שלמא או לא לומר קדיש כלל. השבתי לו שלענ"ד יאמר קדיש יהא שלמא שהרי קדיש דהוא עתיד שייך רק אחרי לימוד תורה שבע"פ בציבור (לכה"פ רבי חנניא) והא ליכא.
אשמח למקורות או לסברות בזה.

להכרעת המ"ב (נה, ב; רלד, ה; תקפא, ג-ד) צריך שיהיו עשרה בשעת הלימוד, ומדבריו בסי' רל"ד משמע שצריך שיהיה הלימוד עצמו ברבים כדי שיתקדש ה' ברבים (אולי סגי גם כשאינם מבינים, אך אפי' לא שמעו ואינם יודעים כלל שהוא אומר לעצמו משנת רחב"ע, לא מהני).
אבל לא הבנתי למה שלא ישמור על מנהג אבותיו שרק אחד אומר קדיש, ולא נראה שיש נ"מ במה שבלא"ה אומרים אותו עכשיו כמה אנשים.

בברכה המשולשת כתב:שאלני בחור יקר נ"י- מנהגו (מנהג תימן-בלאדי) לומר קדיש דהוא עתיד, בסיום תפילת מנחה (אחרי מזמורים ורבי חנניא), אבל בישיבה בה הוא לומד מתפללים לפי מנהג אשכנז, ספרד, ספרדי (לפי החזן)- האם לומר קדיש זה כשהאבלים האחרים (כי כך המנהג בישיבה, כמנהג רוב עמ"י בדורותינו, שכל האבלים אומרים קדיש) אומרים קדיש יהא שלמא אחרי המזמור (שאומרים הספרדים) ולתאם את הבדלי הזמן, או לומר איתם קדיש יהא שלמא או לא לומר קדיש כלל. השבתי לו שלענ"ד יאמר קדיש יהא שלמא שהרי קדיש דהוא עתיד שייך רק אחרי לימוד תורה שבע"פ בציבור (לכה"פ רבי חנניא) והא ליכא.
אשמח למקורות או לסברות בזה.

תימנים-בלאדים לא אומרים כלל קדיש יהא-שלמא (שלא נזכר ברמב"ם).

מה שנכון נכון כתב:להכרעת המ"ב (נה, ב; רלד, ה; תקפא, ג-ד) צריך שיהיו עשרה בשעת הלימוד, ומדבריו בסי' רל"ד משמע שצריך שיהיה הלימוד עצמו ברבים כדי שיתקדש ה' ברבים (אולי סגי גם כשאינם מבינים, אך אפי' לא שמעו ואינם יודעים כלל שהוא אומר לעצמו משנת רחב"ע, לא מהני).
אבל לא הבנתי למה שלא ישמור על מנהג אבותיו שרק אחד אומר קדיש, ולא נראה שיש נ"מ במה שבלא"ה אומרים אותו עכשיו כמה אנשים.

זה גם מנהג אבותיו וגם מנהג אבותי (האשכנזים), אבל הוא רוצה לומר קדיש לעילוי נשמת אביו וזו המציאות בישיבה- שכולם אומרים יחד.
לכן אני מחפש איזה פתרון.
(את ההצעה שלו שיאמר רחב"ע לבד דחיתי ג"א הקטן מהסיבה שכתב כתר"ה)

עזריאל ברגר כתב:תימנים-בלאדים לא אומרים כלל קדיש יהא-שלמא (שלא נזכר ברמב"ם).

לא מדויק.

בברכה המשולשת כתב:זה גם מנהג אבותיו וגם מנהג אבותי (האשכנזים), אבל הוא רוצה לומר קדיש לעילוי נשמת אביו וזו המציאות בישיבה- שכולם אומרים יחד.
לכן אני מחפש איזה פתרון.

מצדי שיעשה כרצונו. רק הערתי על המוזרות שבבחירה מהמסורת לפי החשק: דעתיד - כן, ש"ץ א' - לא.

מה שנכון נכון כתב:

בברכה המשולשת כתב:זה גם מנהג אבותיו וגם מנהג אבותי (האשכנזים), אבל הוא רוצה לומר קדיש לעילוי נשמת אביו וזו המציאות בישיבה- שכולם אומרים יחד.
לכן אני מחפש איזה פתרון.

מצדי שיעשה כרצונו. רק הערתי על המוזרות שבבחירה מהמסורת לפי החשק: דעתיד - כן, ש"ץ א' - לא.

ח"ו, לא לפי החשק (זה בחור רציני מאוד וירא"ש, שקם לפני כמה ימים מהשבעה על אביו).
אדרבה, הוא הסכים להגיד יהא שלמא ע"פ הצעתי, ורק שאל אם יש לזה מקורות שהוא יכול לעשות כן.
ולגבי ש"ץ אחד- הלוואי שהיינו מצליחים לחזור למנהג אבותינו בזה, וזה גם מה שאמרתי לו (רק שיש צורך לשכנע גם את שאר העולם).

מה שנכון נכון כתב:להכרעת המ"ב (נה, ב; רלד, ה; תקפא, ג-ד) צריך שיהיו עשרה בשעת הלימוד, ומדבריו בסי' רל"ד משמע שצריך שיהיה הלימוד עצמו ברבים כדי שיתקדש ה' ברבים (אולי סגי גם כשאינם מבינים, אך אפי' לא שמעו ואינם יודעים כלל שהוא אומר לעצמו משנת רחב"ע, לא מהני).

אך שו"ר בבה"ל סי' קנה שכתב

עוד כתבו דלענין אמירת הקדיש אין מעכב שילמדו דוקא בעשרה דאפילו אחד או שנים שלמדו יוכלו לומר קדיש רק שיהיו עשרה בביהכ"נ. וגם דאפילו איש אחר שלא למד יוכל לומר הקדיש.

חשוב לציין שהביטוי "בעלמא דהוא עתיד לאתחדתא" (ולא לחדתא) כמו שנדפס בסידורי נוסח אשכנז הוא כנ' מטעויות הדפוס היותר חמורים, ומתקרב ח"ו לחירוף וגידוף (וכמו שכבר ציינו המהרש"ס בסידורו והיעב"ץ בלוח ארש), כי הלא הפועל הוא הקב"ה (שהוא עתיד להחיות מתים), ולגביו א"א לומר לאתחדתא בבניין התפעל. וכנ' נשתרבבה מלשון התרגום "ה' בלחודיהון עתיד לאשריותהון בעלמא דהוא עתיד לאתחדתא" (ששם מדובר על העולם, לא על הקב"ה).

לא אמנע מלציין מה ששמעתי בשם מוה"ר הגאון ר' יודא טשזנר שליט"א שטעות לומר בקדיש הזה 'ויצמח פורקניה' כי הלא מדובר 'לעלמא דהוא עתיד לאתחדתא' וכבר אחרי שנצמח הפורקן.

שייף נפיק כתב:לא אמנע מלציין מה ששמעתי בשם מוה"ר הגאון ר' יודא טשזנר שליט"א שטעות לומר בקדיש הזה 'ויצמח פורקניה' כי הלא מדובר 'לעלמא דהוא עתיד לאתחדתא' וכבר אחרי שנצמח הפורקן.

אף אני שמעתי כן מיהודי חסידי, ואמר שהאומרים בקדיש זה 'ויצמח פורקניה'' אינם מבינים מה שהם אומרים.

משולש כתב:מנהג אשכנז לומר קדיש זה רק אחרי הקבורה.
האם יש פוסקים שמביאים משהו לגבי סיום מסכת? האם יתכן שאיזה מדפיס חידש או המציא את המנהג הזה?

הייתי נוכח לאחרונה בקבורה [אשכנזית], והיתומים אמרו קדיש זה, וא' הנוכחים תמה שאין המנהג כן, האם ידוע מקורות על כך לומר קדיש זה או אחר?

יהודה בן יעקב כתב:

משולש כתב:מנהג אשכנז לומר קדיש זה רק אחרי הקבורה.
האם יש פוסקים שמביאים משהו לגבי סיום מסכת? האם יתכן שאיזה מדפיס חידש או המציא את המנהג הזה?

הייתי נוכח לאחרונה בקבורה [אשכנזית], והיתומים אמרו קדיש זה, וא' הנוכחים תמה שאין המנהג כן, האם ידוע מקורות על כך לומר קדיש זה או אחר?

שכל טוב (בובר) בראשית פרשת ויחי פרק נ

ונהוג רבנן כי אמרי פסוקים של צידוק הדין והספידות על הקבר, וכי הדרי אפייהו אמרי קדיש הכי. יתגדל ויתקדש שמיה רבא, בעלמא דהוא עתיד לאתחדתא ולאחאה מיתיא, ולאסקא לחיי עלמא, ולמבני קרתא דירושלים, ולשכלולי היכליה בגוויה, ולמעקר פולחנא נוכראה מארענא, ולאתבא פולחנא דשמיא לאתרה, וימליך קודשא בריך הוא במלכותיה ויקריה בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל בעגלה ובזמן קריב ואמרו אמן. יתברך וכו' יהא שלמא רבא וכו'. ובתר הכי שקלו עפרי ומנקין ידייהו ואומרין ועתה ה' אבינו אתה אנחנו החומר ואתה יוצרינו ומעשה ידיך כולנו כי היכי דנתמלא קודשא בריך הוא רחמי ומיעצר מותנא: ומקמין דעיילי לבית האבל משאן ידייהו תרתי זימני כי היכי דליבטל רוגזא מינן כמיא דמשתפכן. ועיילין לבית האבל ומוזגין ליה כסא דחמרא ומברכין כוס תנחומין דהיינו ברכת רחבה הכי. ברוך דיין הרחמים שופט אמונות, שדננו בדין אמיתו,

בחיפוש פרויקט נמצא "עתיד לאתחדתא" יב פעמים. ג' פעמים מהדורות האחרונים מאוד על סיום מסכת. פ"א לא קשור. ושאר הפעמים מקורות קדומים מראשונים ואחרונים על בית הקברות.

תורת האדם שער האבל - ענין ההתחלה

(מו) וסדר מנהגות הללו לפי העולה מאלו השמועות כולן כך היה, קוברין את המת וחוזרין למקום סמוך לבית הקברות והוא הנקרא מקום מעמדן של בני משפחה, ומתעכב שם האבל ועומד לצד אחד, והעם מסדרין עצמם לפניו שורות שורות, שורה ראשונה בקרובים, ושניה בחברים ושכנים, ושלישית בכל העם, ואין שורה מהן בפחות מעשרה בני אדם ואם היו מועטין נעשין כולן שורה אחת, וכמדומה בעיני שהיו מזכירין שם ענין תחיית המתים, כגון האל הגדול ברוב גדלו אדיר וחזק ברוב נוראו מחיה מתים במאמרו, ומבקשין רחמים על המת לומר הוא יזכה פלוני לתחיית המתים, ואינו חותם בזו כמו שמוזכר בתוספתא ברכות שנכתוב לפנינו, ומקדישין שם ואומרים בעלמא דעתיד לאתחדתא וכו' וזהו הנקרא המפטיר בבית עולמים, ואח"כ במקום שנהגו לעשות מעמד ומושב עומד ש"ץ ואומר עמדו יקרים עמודו, ועומדים ואומרים ברוך דיין האמת וכיוצא בהן דברים של צידוק הדין בקצרה, ואח"כ חוזר הש"ץ ואומר להם שבו יקרים שבו, וכך עושין עד שבעה פעמים, ובפעם שביעית כשאומר להם עמדו יקרים עמודו עומדין, וכל העם עוברין שורות שורות על הסדר שהושבו, ועוברין משמאל האבלים ואומרין להם כל אחד ואחד תתנחם מן השמים.

תורת האדם שער האבל - ענין ההתחלה

(מז) ועכשיו בדורות הללו כיון שלא נהגו אין משנין על ידן בדבר מכל המנהגות הללו, אלא כך נהגו עכשיו נותנין את המת בקבר וסותמין גולל הקבר, וחולצין מנעל וסנדל, ומרחיקין מעט מבית הקברות ומקדישין יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמא דהוא עתיד לאתחדתא ולאחיאה מתיא ולשכלולי היכלא ולמבני קרתא דירושלם ולמעקר פולחן נוכראה מארעא ולאתבא פולחנא דקודשא בריך הוא לאתריה בהדריה וזיויה ויקריה בחייכון וביומיכון וכו', תתכלי חרבא ושביא ומותנא מיננא ומכל אחנא בית ישראל ואמרו אמן. והכי אמר גאון ז"ל מנהגנו להתרחק מבית הקברות שיעור חמשים או מאה אמה, ויש מקומות שבונין בו בית לדבר זה, אבל בתוך ארבע אמות לא, דמת תופס ארבע אמות לק"ש, וכן אמר רב מתתיה אין אומרים יתגדל בבית הקברות אא"כ מרחיקין ארבע אמות כקריית שמע.


תורת האדם שער האבל - ענין ההתחלה

(מח) ובמסכת סופרים (פרק י"ט) מצאתי מביא כוס אחד ומברך בורא פרי הגפן, ואחריו בא"י אמ"ה אשר בעגלה גדול דור דורשים וכו', וכן אתה אומר בברכת חתנים ובברכת אבלים לפי שאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד, ונהגו רבותינו לומר בבקר ברכת חתנים על הכוס בעשרה ופנים חדשות כל שבעה, וכן בערב קודם סעודה, וברכת אבלים בערב לאחר התפלה בפני המתפללין על הכוס, בשבת שאין אבלות נוהג בפרהסיא כר' אליעזר בן הורקנוס דאמר ראה שלמה כת של גומלי חסדים ובנה להם לישראל שנים שערים אחד לאבלים ולמנודין ואחד לחתנים, ובשבת היו מתקבצין יושבי ירושלים ועולין להר הבית ויושבין בין שני שערים הללו כדי לגמול להם חסד לחתנים לקלסם וללוותם לבתיהם, ולאבלים לאחר שיגמור החזן תפלת המוסף הולך לו לבית הכנסת ומוצא שם את האבל וכל קרוביו ואומר עליהם ברכה, ואח"כ אומר קדיש ואין אומרים בעלמא דהוא עתיד לאתחדתא אלא על תלמיד הדרשן, עד כאן שנו במס' סופרים. ונראה מכאן דבקר וערב לאחר התפלה בפני המתפללין מברכין ברכת אבלים על הכוס כל שבעה ובפנים חדשות וכמו שביררנו למעלה, ומוסיף בכאן שאומרים קדיש על הברכה הזו כדרך שאומרים לאחר קבורת המת, ואין אומרים בעלמא דהוא עתיד לחדתא אלא על תלמיד הדרשן. וטעמא דמילתא שאין מזכירין עולם חדש אלא למי שמעשיו מוכיחין עליו שהוא בן תחיית המתים ובן העולם הבא אבל לסתם בני אדם לא. וכן הדין בבית הקברות לאחר קבורה שאין לומר כן אלא מקדישין ואומרים בעלמא דברא כרעותיה וכו' ותתכלי חרבא וכו', ונהגו לומר על הכל ואפי' על אשה מפני המחלוקת שאין הדור דומה יפה.




ספר אהל מועד שער משפיל גאים דרך ג

מאמתי התחלת האבילות מסתימת הגולל ופי' הגאון שזהו שינתן בכוך או בקבר ויסתם פיהם באבנים או בנסרים לפי מה שדרכן בקבורה וכן עיקר אף על פי שיש פי' אחרים בזה לרש"י ולאהר"א. נסתם הגולל ונהגו אבלותם ז' ואחר נמלכו לפנותו למקום אחר אין מונין לו כלל מנין אחר וא"א עליו ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים ואם נסתם הגולל ע"מ להיות קבורתו שם ונמלכו לפנותו אפי' תוך ז' אין מונין לו אלא משיסתם הראשון אם מתחילה קברוהו ע"מ לפנותו כשיזדמן מתחילין אבלותן מיד ואם פנהו תוך ז' חוזרין ומונין משיסתם הגולל השני ואם לא פנהו עד לאחר שבעה כבר עברה אבלותם ואין מתאבלין עליו פעם אחרת. נהגו עכשיו לאחר סתימת הגולל חולצין מנעל וסנדל ומרחיקין ד"א או יותר מבה"ק ומקדישין יתגדל ויתקדש ש"ר בעלמא דהוא עתיד לאתחדתא ולאחאה מתיא ולשכללא היכלא ולמבני קרתא דירוש' ולמעקר פולחנא נוכראה מארענא ולאתבא פולחנא דקב"ה לאתריה בהדריה וזיויה ויקריה בחייכון וגו' תתכלי חרבא שביא ומותנא מננא ומכל אחנא בית ישראל וכו' ונהגו לומר כן על הכל אפי' על אשה ובמקומות הללו נהגו לקנח הידים בעפר ולתלוש עשב מן המחובר לאחר קדיש ולרחוץ הידים במים והמים הם רמז ליצירה כמו שאמר גבי סוטה [ירושלמי שם פ"ב ה"ב] למה מים שתחלתה מן המים והעפר רומז למיתה והעשב רומז לת"ה כענין [תהלים ע"ב] ויציצו מעיר כעשב הארץ.


לבוש יורה דעה סימן שעו

במדינות אלו נוהגין לומר צידוק הדין בבית הקברות קודם הקבורה, ואחר שנגמר סתימת הקבר מעפרו או לאחר שהפך האבל פניו מן המת, חולצין מנעל וסנדל, ומרחיקין מעט מבית הקברות לומר קדיש לפחות ד' אמות שהמת תופס ד' אמות. ואומרים קדיש על פסוקי צידוק הדין שאמרו, ואומרים יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמא דהוא עתיד לאתחדתא ולאחיאה מתיא ולשכללא היכליה ולמפרק חייא ולמבני קרתא דירושלם ולמיעקר פולחנא נוכראה מארעיה ולאתבא פולחנא קדישא דשמיא לאתריה וזיויה ויקריה ושכנתיה בחייכון וביומיכון כו' תתכלא חרבא וכפנא ומותבא מיננא ומכל עמא בית ישראל ואמרו אמן וכו'. ואחר כך תולשין עשבים עם עפרן ואומרים זכור כי עפר אנחנו, וגם הוא רמז לתחית המתים שיחיו מעפרם על דרך [תהלים עב, טז] ויציצו (ויפרחו) מעיר כעשב הארץ. ומה שזורקין אותם על ראשיהם הוא דרך צער על דרך ויזרקו עפר על ראשיהם השמימה [איוב ב, יב]. ורוחצין ידיהם במים,

ערוך השולחן יורה דעה הלכות אבילות סימן שעו

סעיף ט
וכתב עוד שבדורותינו בטלו מנהגות הללו שלא היו חובה ואלו הברכות כולן רשות הן [כצ"ל] אלא כך נוהגים עכשיו נותנין המת בקבר וסותמין גולל הקבר וחולצין מנעל וסנדל ומרחיקין מעט מבה"ק ומקדישין יתגדל ויתקדש וכו' בעלמא דהוא עתיד לאתחדתא וכו' עכ"ל וכ"כ בש"ע סעי' ד' וצדוק הדין אנו אומרים קודם הקבורה ובלילה אין אומרים צדוק הדין ולא קדיש וכן בימים שאין אומרים תחנון אין אומרים צדוק הדין (ולא קדיש וכן בימים שאין אומרים תחנון אין אומרים צדוק הדין) אך קדיש אומרים ואומרים מזמור מ"ט שמעו זאת כל הימים וגו' ואח"כ אומר קדיש:

שו"ת באר משה הקדמות הקדמה שניה

(ואפשר משום זה תקנו לומר על בה"ק הקדיש דעתיד לאתחדתא ולאחיא מתיא דאז יורדות דמעות חמות ממעמקי הלב, ובפרט על אדם כשר א"כ דמעות אלו עתידים לאחיא מתיא דהמה טל אורות וכו')



סיום מסכת

ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק ויקרא ל"ג בעומר וסיום הש"ס

וכנגד זה התלמוד מתחיל בת' ומסיים בת' שהוא מורה לעולם הבא (כמו שנתבאר מאמר ג'). מתחיל בת' נגד מדריגה ראשונה ובנית ביתך זה גמרא שמאחר שכולו בלוס בתורה ופרוש מכל תענוגי עולם הזה אף שלבו עדיין אינו מזוכך כל כך ומכל מקום כבר הוא ובנית ביתך שיהיה לו קיום לעולמי עד וכמו שאמרו בגמרא (פסחים נ' ב) לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. וכתבו בשם הבעש"ט זצ"ל שכך יהיה הלימוד בכוונה זו שיזכו לבוא על ידו לידי לימוד לשמה. וכן בעל תלמוד שהניח כל תענוגי עולם הזה כמו שחשב בתנחומא ועוסק בתורה ורצונו לעשות רצון אבינו שבשמים אף שלא זכה עדיין לשמה להיות שכל טוב לכל עושיהם מכל מקום על זה נאמר ובנית ביתך שיהיה מזה קיום לעולמי עד. ועל זה מרמז ת' ראשונה שמתחיל בו התלמוד. ואחרי זה מדריגה שניה שזוכה לידי מעשים טובים שכל טוב לכל עושיהם ובנית ביתך. ואחר כך סיום הגמרא גם כן בת' הוא נגד מדריגה שלישית אשר מקרא משנה וגמרא הוא נגד הכן בחוץ מלאכתך. וקיום החיים הוא מעשים טובים, ובנית ביתך זה דרוש וקבל שכר שזוכה להיות בן עולם הבא בחיים חיותו להשיג בעולם הזה מסודות והשגות של עולם הבא, וכן נוהגין לומר בקדיש בעלמא דהוא עתיד לאתחדתא וכו' וימליך קודשא בריך הוא במלכותיה ויקריה שזוכין לשכר עולם הבא להיות נהנין מזיו השכינה היינו שזוכין בעולם הזה להשגת וידיעת ה' יתברך כמו שאמרו עולמך תראה בחייך:

שו"ת שבט הלוי חלק ג סימן קסה

בענין מנהג חודש הי"ב כך אני רגיל להורות שאם רוצה יתפלל לפרקים לפני העמוד ויגיד קדיש דרבנן, וכמובן גם קדיש דעתיד לאתחדתא בסיום מסכת, ומכ"ש בתפלה רק לפרקים כדי לצאת ידי פשטות לשון רמ"א סי' שע"ז דבודאי גם רמ"א מודה דאין אבל אסור להיות ש"צ בחודש הי"ב אלא להראות שעושה מפני הנפטר אסור, ולפרקים נראה דמותר, ובזה אפשר לקיים הוראת הגאון לבו"מ תנינא סי' קס"ד.

יהודה בן יעקב כתב:

שייף נפיק כתב:לא אמנע מלציין מה ששמעתי בשם מוה"ר הגאון ר' יודא טשזנר שליט"א שטעות לומר בקדיש הזה 'ויצמח פורקניה' כי הלא מדובר 'לעלמא דהוא עתיד לאתחדתא' וכבר אחרי שנצמח הפורקן.

אף אני שמעתי כן מיהודי חסידי, ואמר שהאומרים בקדיש זה 'ויצמח פורקניה'' אינם מבינים מה שהם אומרים.

אשמח להעזר בכם אנשים יקרים וחשובים:
האם ידוע לכם על חומר כתוב בענין זה?? כי דוקא עכשיו אני עסוק בזה ואשמח להחכים עם מקורות ומ"מ כתובים.
אודה ע"כ מראש למי שיראה את הדרך למצוא מרגליות ופנינים בהא.

איש_ספר כתב:בקובץ אורייתא גליון כ, המוקדש לענייני סיום מסכת, הופיעו כמה מאמרים בענין זה.

ישנה אפשרות למעלתו להעלות קובץ זה או ליידע אותי היכן אפשר לראות זאת?
כי לע"ע אני עסוק בענינים אלו ויהא מאוד חשוב לי לראות מאמרים אלו.
בתודה מראש על הכל!!

יהודה בן יעקב כתב:אף אני שמעתי כן מיהודי חסידי, ואמר שהאומרים בקדיש זה 'ויצמח פורקניה'' אינם מבינים מה שהם אומרים.

בית אהרן וישראל קובץ פג http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?re ... &pgnum=108 [ועי"ע בקובצים פד פז מה שהגיבו ע"ז]

בקרו טלה כתב:

יהודה בן יעקב כתב:אף אני שמעתי כן מיהודי חסידי, ואמר שהאומרים בקדיש זה 'ויצמח פורקניה'' אינם מבינים מה שהם אומרים.

בית אהרן וישראל קובץ פג http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?re ... &pgnum=108 [ועי"ע בקובצים פד פז מה שהגיבו ע"ז]

ברכת ייש"כ מיוחד על כל ההפניות הנפלאות.

איש בער כתב:

הא לחמא עניא כתב:

איש_ספר כתב:בקובץ אורייתא גליון כ, המוקדש לענייני סיום מסכת, הופיעו כמה מאמרים בענין זה.

ישנה אפשרות למעלתו להעלות קובץ זה או ליידע אותי היכן אפשר לראות זאת?
כי לע"ע אני עסוק בענינים אלו ויהא מאוד חשוב לי לראות מאמרים אלו.
בתודה מראש על הכל!!

אוריתא.PDF

ברכת תודה רבה וגדולה על העלאת הקובץ.
תזכו למצות וכט"ס.

הקדיש הנדפס בסוף המסכת לאומרו עפ סיום המסכתא, מה מקורו?
שמעתי שיש שלא נוהגים לאומרו, (איני יודע טעם), אלא קדיש רגיל.

יש ספר בשם יומא טובא לרבנן. ומסתמא עומד בענינים הנ"ל

בר ישראל כתב:חשוב לציין שהביטוי "בעלמא דהוא עתיד לאתחדתא" (ולא לחדתא) כמו שנדפס בסידורי נוסח אשכנז הוא כנ' מטעויות הדפוס היותר חמורים, ומתקרב ח"ו לחירוף וגידוף (וכמו שכבר ציינו המהרש"ס בסידורו והיעב"ץ בלוח ארש), כי הלא הפועל הוא הקב"ה (שהוא עתיד להחיות מתים), ולגביו א"א לומר לאתחדתא בבניין התפעל. וכנ' נשתרבבה מלשון התרגום "ה' בלחודיהון עתיד לאשריותהון בעלמא דהוא עתיד לאתחדתא" (ששם מדובר על העולם, לא על הקב"ה).

ראה במצ"ב מכ"י מדרש שכל טוב

תם מה הוא אומר כתב:הקדיש הנדפס בסוף המסכת לאומרו עפ סיום המסכתא, מה מקורו?
שמעתי שיש שלא נוהגים לאומרו, (איני יודע טעם), אלא קדיש רגיל.

לא נתבאר מתי בדיוק התחילו במנהג הנ"ל, אבל כנראה שורשו מהמנהג לומר קדיש אחר לימוד תורה שבע"פ רבים.
ולפ"ז נראה שבסיום ספר מספרי התנ"ך, אף שאיכא שמחת סיום ואפ"ל את כל הנוסח הנהוג בסיום מסכת (בשינויים הנצרכים) מ"מ אין לומר קדיש.